פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן עא
בב"י. מחסב"ד הביא תשובת הרשב"א שנשאל על שטר פיקדון שכתוב בו והאמינו בעיקר המעות הנזכרים נאמנות שלימה כשני עדים והשיב מה שאמרו שאין בכלל אותו פירעון כדין אמרו לפי שלא האימינוהו אלא בעיקר המעות המופקדים ואלו האמינוהו אפילו על פירעון לכתוב נאמנות סתם ומאי בעיקר המעות המופקדים דקאמר אלא ודאי אינו אלא שלא יטעון בעיקר הפיקדון אמנה היו דברינו או רבית עכ"ל ובמח"ס ב"ה הביא אחריה תשובת הרשב"א אחרת וז"ל כתוב על שטר שכתוב בו תהיה נאמן עלי בכל עניני שט"ז כדרך שרגילים לכתוב כותבי שטרות שאין הנאמנות אלא בענין השטר ממש כגון שזה אומר לא קבלתיו עדיין או שטען אמנה היה וזה אומר לא היה וכל כיוצא בזה אבל שיהיה נאמן לומר לא נפרעתי אינו נאמן שאין זה מעניני השטר אלא אם כן כתב לו מפורש אלא שכל שבאו והעידו שהאמינו על הפירעון נאמנים ואם רצו קורעים אותו שטר וכותבים שטר אחר בנאמנות דהוה ליה לא עשו העדים שליחותן עכ"ל יעו"ש. ורואה אנכי דתשובת הרשב"א אלו מיחזו דסתראי נינהו דבתשובה ראשונה מפורש דאם היה כתוב נאמנות סתם הוה מהני אפילו לענין פירעון כמו שמבואר בדבריו ובתשובה השנייה וז"ל אלא א"כ כתב לו מפורש עכ"ל דמשמע דלענין פירעון לא מהני עד שיכתוב לו שהאמינו לו בפירוש על ענין הפירעון אבל אם כתב לו סתם לא מהני:
וראיתי להרב מהריב"ו זלה"ה בס' קמ"ט שנתקשה בזה וכתב מדידיה לתרץ תשובות אלו דתשובה הראשונה איירי במי שכתב בשטר שהאמינו סתם ולא כתב בכו"ע שט"ז בזה הוא דאמר הרשב"א דנאמנות זו מהנייא לפירעון אבל בתשובה אחרונה מיירי שכתב לו שהאמינו על כ"ע שט"ז דפירושו הוא קאי על אמנה ורבית שהוא עיקר ההלואה א"כ אפילו כתב לו אח"כ האמינו סתם לא קאי אלא על עיקר ההלואה עד שיפרוש בפירוש יעו"ש דבריו וכתב הרב הנ"ז שכאשר תירץ איהו כן מצא להרב כנה"ג בהגב"י שתרץ כן משם מהראד"ב וכן מצא בס' פרמ"א יעו"ש אלא שאח"כ חזר וכתב שמצא להרב מהר"א ן' ששון ז"ל ולהריב'"ש ז"ל ששניהם כתבו בתשובה אחרונה של הרשב"א דבעינן עד שיפרש שהנאמנות היא על הפירעון אפילו אם לא היה כתוב בשטר עכ"ע שט"ז אלא נאמנות סתם מפרשים דלא קאי אלא על עיקר ההלואה זולת אם יהיה הנאמנות נקשר עם ענין הפירעון אבל אם אינו נקשר עם ענין הפירעון אפילו בנאמנות סתם אמרינן דלא האמינו אלא בענין השטר כגון אמנה וכו' אבל לא בענין הפירעון וכתב דעל פי זה הדרא קושיית התשובות לדוכתה יעו"ש שוב כתב שמצא להרב כר"ם שלמ"ה שנשא ונתן בזה וכתב לחלק בין תשובת הרשב"א בין אם היתה הנאמנות סתם מקושרת עם הפירעון ללא היתה מקושרת וכדעת הריב"ש ומהרא"ש יעו"ש ולבסוף העלה הרב מהריב"ו זלה"ה וכתב וז"ל נקטינן מהאמור דהכא בנדו"ד שכתוב בכת"י נאמנות סתם לא האמינו כי אם על טענת אמנה וכיוצא אבל לא בעינן הפירעון ואף דמידי פלוגתא לא נפקא מצי המוחזק לומר קי"ל עכ"ל:
גם ראיתי להרב שם שהביא משם כנה"ג סי' ע"א הגהו"ט אות כ"ב שכתב וז"ל אפע"פ שאין כתוב בשטר נאמנות מפורשת עליו ועל יורשיו אחריו כל שכתיב נאמנות וכו' הרי הוא כנאמנות בפירוש רשד"ם וכו' ע"כ. והמעיין בדברי הפוסקים המובאים שם יראה בעיניו דהיינו דוקא בענין נאמנות היורשים דכתיב וכו' כולל גם ב"ך וגם בשע"ך אבל לא לענין פירעון עכל"ה ואני עני מצאתי להרב זכו"ל ח"א א"נ דשם כתב דכנה"ג כתב דלכו"ע הו"ל כפירש עליו ועל יורשיו ודלא כהראד"ב ז"ל שהוא יחיד ושכן היו עושין מעשה וכו' ומהרמ"א הביא דבריו וכתב דמצאו לו חבר והוא הרב נ"מ דס"ל כמהראד"ב ושוב כתב שראה למהראד"ב שסדר את עצמו בתשובה וכיון שכן לא דיינין כוותיה ושנאמר הרב נ"מ יחיד ואין לומר קי"ל אמנם הרב"ד האריך בזה ודחה דברי מר"ן החבי"ב וכתב דמצי למימר קי"ל כהראד"ב ונ"מ ושם נרגש הרב מתשובת הראד"ב שהביא מהרמ"א וכתב וכו' איך שיהיה נמצא דלדעת הרב"ד ז"ל מצי המוחזק לומר קי"ל כהראד"ב ונ"מ ז"ל וכן הביא הרב י"א א"ה סי' צ"ו הגב"י דגם הרב עדו"ת ביעק"ב סכ"ו כן כתב דמצי למימר קי"ל וא"כ פשיטא דהמוחזק מצי למימר קי"ל כוותייהו וכ"כ בס' אה"ל יוס"ף חאהע"ז דכן עשה מעשה מרבו מהרי"ד דנאמנות וכו' לא חשיב כמפורש ע"ע ע"כ לשון הזכו"ל:
וראיתי לו שם בתוך דבריו שכתב וז"ל ושוב ראיתי להרב ב"ד הנ"ז בחח"מ סי"ט דשם כתב דבמלת וכו' יש להוסיף כל מה שיכול לכלול באותו נאמנות יעו"ש דכתב הרב הדבר בפשיטות כאלו אין שום חולק בדבר ולא הזכיר רמז ממה שכתב בחאהע"ז סי' ס"ג די"ח וכנזכר ושוב ראיתי דיש חלוק דבסי"ט מיירי על ענין הפירעון דצריך לפרש נאמנות גם על הפירעון ועל זה ודאי מהני מלת וכו' דכל מאי דמצי לכלול בזכות מוסיפין אבל זהו דוקא למלוה גופיה אבל בחאהע"ז קאי לכלול גם ליורשים וע"ז כתב דשם י"ח ועיין טעם הדבר בס' נתיבו"ת המשפ"ט עכ"ל איך שיהיה המורם מכל האמור דלענין הפירעון אם היה כתוב בנאמנות סתם היא במחלוקת שנויה אם מהני לענין פירעון או לא והמוחזק יכול לומר קי"ל וכמ"ש מהריב"ו זלה"ה אם היה כתוב עכ"ע שט"ז לא מהני כלל לענין פירעון וכמו שמבואר בתשובות הרשב"א הנאמרים לעיל ואי הוה כתיב בנאמנות וכו' אם הוה קאי לענין פירעון וכגון אי הוה כתיב והאמינו עכ"ע שט"ז וכו' בזה אליבא דכו"ע אפילו הרב"ד מודה דמלת וכו' באה לרבות גם על הפירעון הואיל והוא נדרש לזכותו אבל אי הוה כתוב והאמינו נאמנות וכו' דבעינן למדרש מלת וכו' דקאי עליו ועל ב"ך בזה יש מחלוקת הנ"ז דלדעת הרב החבי"ב לסברתו ס"ל דקאי גם על יורשיו ולדעת הרב"ד לא דרשינן איורשיו ולענין הלכה בזה. המע"ה ואי הוה כתוב נא"ג ומפורשת בזה כ"ע מודו דמלת נא"ג קאי גם על יורשיו שכן מוכח מדברי כנה"ג שהביא הרב מהריב"ו ז"ל שכתבנו לעיל וכן ראיתי להרב צרור החיים ז"ל בליקוטיו שכתב וז"ל שטר שכתוב בו נא"ג אפע"פ שלא כתב עליו ועל יורשיו אחריו מהני כאלו כתבה. שאלות הרא"ש וכן הסכימו חכמי המערב עכ"ל וכן ראיתי להרב יוא"ל זלה"ה בתוש"י סי"א שכ"ך וכן ראיתי להרב בעל גושפנקא דמלכא שכ"כ יעו"ש בדף ס"ד ע"ד ולזכירה בעלמא קבצתי כל סברות האחרונים הנמצאו ספריהם לפני וק"ל אחרי מופלג זכיתי לקנות ספר פת"ש וראיתי לו בס' זה סקי"ג שכתב וז"ל בגליון הגר"ע כתוב. כתב מהרח"ש בשם מהרשד"ם ומהרש"ך שכל שכתוב נאמנות וכו' נכלל במלת וכו' גם נאמנות עליו ועל יורשיו לו וליורשיו כמו שרגילים לפרש בשטר והסופר קצר וכלל במילת וכו' עכ"ל יעו"ש:
ואם כתב לו שהאמינו נא"ג כתב הרב גו"א ז"ל בסע"א סק"ב משם מהריב"ל דהוי כאלו האמינו כשני עדים כשרים יעו"ש:
עוד ראיתי להרב מהריב"ו זלה"ה בח"ב סל"ז שכתב וז"ל דכו"ז הוא בשטר חיב דהנאמנות הוא על הפירעון אבל אם הוא שטר עיסקא דהוי פלגא מלוה והנאמנות הוא על הפירעון ופלגא פקדון דהנאמנות דידיה שייך ביה לשון חזרה בזה לא דרשינן נא"ג וכו' הוא גם על חלק הפיקדון ולא קאי אלא על הפירעון ולא מבעיא ליתומים אלא אפילו אם היה המקבל עצמו חי ולא היה כתוב בשטר והאמינו על חלק המלוה ועל חלק הפיקדון יכול המקבל לומר דלא האמינתו אלא על הפירעון דוקא ועל חלק הפיקדון יכול לומר החזרתי יעו"ש שכתב שיש בזה מחלוקת מהר"ם אלשקר והרדב"ז והביא הרב הנ"ז דהרב חקר"י ל"ב ז"ל הביא דברי הרבנים הנ"ז וסיים וכתב ומיהו עכ"פ נראה דמצי טעין החזרתי בחצי של פיקדון ואומר קי"ל כמהר"ם אלשקר ז"ל וכן כתב הרב פמ"א יעו"ש וכתב הנז' דנדון של הרב חק"ל הוא אפילו היה כתוב והאמינו נא"ג ומפורשת וכו' יעו"ש אכן ראיתי בס' קו"ל יעק"ב של זמירות של הרב מוהרר"י בירדוגו זלה"ה בפסק דין המודפס סוף הספר הנ"ז ונקרא הלכתא למשיח"א ששם כתוב פסק זה של הרב מהריב"ו זלה"ה ושם חלק עליו הרב מוהרר"י הנז' וב"ד חלקם בחיים יעו"ש:
בש"ע ס"א. ואם התנה שיהיא נאמן כשע"ך אע"פ שהביא עדים וכו' עיין להרב מהריב"ו זלה"ה בספר ויאמ"ר יצח"ק ח"ב ס"ד שכתב דהאי דינא דוקא אם בא לגבות המלוה עצמו ומכחיש את העדים אבל אם באו יורשיו של מלוה לגבות והלוה הביא עדים לא יפרעו בו הואיל ויש עדים שהוא פרוע יעו"ש כ"ך ג"ך במשה"א סק"ו:
עיין בס' בע"י חי"י ס"מ ובספר כר"ח ח"א ספ"ט משם הרדב"ז תקון נחמד למי שירצה לכתוב שובר על שטר שהאמין הלוה למלוה כשע"ך כיצד יעשה ודו"ק:
סמ"ע סק"א. הרי זה נוטל וכו' שלא כתב וכו' עיין סמ"ע סי' ס"ט סקי"ג מדין אם כתב לו הלוה שלא יהיה נאמן לומר פרעתי מה דינו אם היתה המלוה בכת"י וממנה נלמד למלוה הנז' דו"ק:
ש"ך סק"ג. בסופו ז"ל ואפשר גם הסמ"ע וכו' בלא טענת סטראי דעלמא וכו' כגון שיכחישם ויאמר סטראי וכו' עכ"ל. הכוונה דבסטראי דעלמא אינו מכחיש העדים והעדים עצמם מסופקים אם כדבריו כן הוא וסטראי שמכחיש בהם העדים היינו שהעדים אומרים שלפרעון שטר זה נתנם והוא אומר דלפרעון שטר או חוב אחר נתנם לו שהגם שהם מוכחשים על איזה פירעון נתנם אבל עכ"פ מודה ליהו שקבלם לשם פרעון ופשוט ודו"ק:
ש"ך סק"ה. אבל אם וכו' אח"כ מצאתי בספר משפטי השבועות וכו' אבל ודאי אי אמר ליה וכו' כוונת הש"ך לומר דרב האי פליג ומחלק בין כתב לו בשטר דליהוי נאמן כשלשה לאומר לו בע"פ דהא מצינו שכתב רב האי דאם כתב לו בשטר שיהיה נאמן כשלשה אזי נחזי אם יתר אחד צריך לישבע ואם הם שנים בטל לא כן להרמב"ם והטו"ר והמחב"ר ושאר פוסקים שהביא דאינהו ס"ל דאפילו בשטר מבטלי ליה ארבעה דלא כרב האי דפליג בשטר וק"ל:
שם. אבל ודאי אי אמר ליה ביה תלתא וכו' נראה החילוק בין לשון זה למאמינו כשלשה דבאומר ביה תלתא כוונתו לומר חשוב גופו ודעתו כשלשה ואין כוונתו לומר שהוא נאמן יותר משלשה אלא כוונתו ערכו כערך שלשה וכאלו יש בו שלשה דעות א"כ כשיהיו ארבעה אזי נתבטלה דעת שלשה בפני ארבעה לא כן כשמאמינו נגד שלשה כוונתו היא לפסול ולהגריע עדות שלשה לפניו וכמ"ש לעיל הש"ך בסק"ב משם בעה"ת באומר לחבירו כשני עדים דכוונתו היא לפסול כל עדים לפניו אף כאן נתכוון לפסול שלשה לפניו אם האמינו נגד שלשה אבל לרביעי לא פסל זהו כוונת רבינו האי גאון ודו"ק:
ש"ע ס"ב. הא דמהני וכו' אבל לאחר וכו' קשה לי מאי שנא מהאומר לו אל תפרעיני אלא בעדים דכתב מר"ן ס"ע ס"ג דאפילו שלא בשעת ההלואה מהני התראתו. ואיפשר דהתם חזקה אלימתא שאין הלוה פורעו אלא בפני עדים הואיל והתרה בו לא כן בנאמנות שאינה כי אם מרצונו של הלוה אין כאן חזקה כ"ך ודו"ק אחרי זמן רב זכיתי לספר נתיבו"ת המשפ"ט ושם ראיתי לו בסק"ו שהקשה קושיא זו משם התומי"ם ותרץ באופן אחר ע"ע וק"ל:
בש"ך סק"ז. מה ששייך לס"ק זה כתבתיהו בסס"ט על דברי הש"ע שם ס"ב יעו"ש:
ש"ע ס"ג. הא דמהני נאמנות וכו' וכן אם העידו שמחל לו החוב נאמנים וכו' בשטרי דידן שכותבים בזה"ל והאמינו כשני עדים לומר לא נפרע ולא נמחל שט"ז כולו או מקצתו וכו' בזה פשוט דאינם נאמנים וכמו דמהני נאמנותו כשני עדים להכחיש העדים שמעידים בו שפרעו כן נמי תועיל אם העידו עליו שמחל לו ודברי מר"ן אינם אמורים אלא בהאמינו על הפירעון לבד בזה הוא דמהני עדותם על המחילה וכן פשוט מדברי הסמ"ע כאן סק"ז שכתב דלא פסלם אלא לפירעון וכו' אבל אם גילה דעתו בדברי נאמנות שהאמינו גם לזה ולכיוצא בזה ודאי מהימן אהכל. והכלל כל תנאי שבממון קיים עכ"ל וא"כ פשוט בשטרי דידן שנאמן להכחיש העדים:
ועל מה שטוענים הלוים לפעמים שהמלוה הרחיב לו הזמן ודאי דמהני ג"כ להכחיש העדים דהא הרווחת זמן בכלל מחילה וכן מוכח מדברי הש"ך סק"ז שכתב וז"ל ועיין בתשובת ן' לב ספר א' כלל י"ט כתב דלפ"ז הוא הדין דנאמנות לא קאי אטענת מחילה או הרווחת זמן וכו' הרי דהמחילה והרווחת זמן בחדא מחתא מחתינהו דלאו בכלל פירעון נינהו אלא בכלל מחילה בתרויהו נינהו וכן נראה מדברי הסמ"ע סע"ג סק"ז ששם כתב דהמרוויח לחבירו זמן הוה ליה קצת כמחל ליה המלוה לכל אותו זמן עכל"ה יעו"ש וכן נראה מדברי הטו"ז סע"ג ס"ב דממנו מוכח דתביעת זמן כתביעת ממון יעו"ש ומשם יש ללמוד לכאן דהאומר מחלת לי בזמן כאומר מחלת לי ממון וא"כ בכלל מחילה הכתובה בשטר היא הרווחת הזמן. והואיל והאמינו כשני עדים נאמן להכחיש העדים גם בהרחבת זמן ודו"ק:
מור"ם ס"ה. וז"ל אלא א"כ פירש בהדייא דאז צריך לקיומי תנאיה ואם הביא עדים שפרעו מהני עכ"ל וכתב הסמ"ע סקי"ג והיינו דוקא בסתם נאמנות ולא בהמנוהו כבי תרי עכ"ל מכאן קשה לי על מנהג דידן כשאומר המלוה שנאבד השטר מידו אומרים לו שילך אצל הסופר וכותב לו שובר ועל זה קשה לי הרי שטרי דידן כותבים בהם שיהיה נאמן כשע"ך וגם כותבים בהם שיהיה השטר בתוקפו עומד עד שימצא כל פרעונו כתוב על גבו דהוי פירש בפירוש דלא מהני תברא אם תהיה כתובה במקום אחר זולת אם תהיה ע"ג דוקא וא"כ היאך אנו כותבים השובר על השטרות דידן:
ואמרתי אני בדעתי דמה דכתב מור"ם דאם היה בפירוש דלא מהני אם תהיה במקום אחר היינו דוקא אם יהיה השובר בכת"י שכותב לו נפרעתי מפלוני אבל בשוברות שאנו כותבים הודה פלוני שנפרע מפלוני אמרינן דמהני על דרך דכתב מר"ן הודאה מילתא אחריתי בס"ג אלא דלא נחה דעתי בזה דהא היכא דהאמינו כשני עדים דאמר לעיל בס"א דלא מהני אם הביא עדים שפרעו כתב מור"ם דהגם דהעדים לא מהני. עדי ההודאה מיהא מהני והוסיף ג"כ בס"ד וכתב דהמדקדקין עושין שובר מכת"י המלוה וכו' נמצא דהודאה בעדים וכתיבת ידו שוים הם וא"כ בנדון דמור"ם דכתב דהיכא דכתב לו שיהיה נאמן עד שיכתוב על גב השטר תברא לא מהני שובר מכתיבת יד המלוה דהא התנה עמו עד שיהיה כתוע"ג א"כ ההודאה בעדים לא תהני כמו דלא מהני כת"י דהא כתיבת ידו היא הודאה שנפרע מפלוני בשטר והודאת בע"ד כמאה עדים וא"כ מה לי הודאה בכת"י או הודאה בעדים וזה גם כן מדוקדק מדברי מור"ם דכתב בריש דבריו דשטר שכתוב בו נאמנות כל זמן שלא נכתב עליו תברא לא עליו על השטר ממש קאמר אלא על החוב וכו' וכתב הסמ"ע בסוף סקי"ג דזה איירי אפילו בהאמינו כב' עדים וכתב שובר בכת"י במקום אחר יעו"ש ובודאי דטעמא הוא דהוי כאלו הודה לו בשני עדים דכתב ס"ג וא"כ טעמא הוא משום דלאו עליו ממש קאמר וא"כ היכא דפירש דלא מהני אלא על גבו כמו דלא מהני כתיבת יד הוא הדין העדים:
אלא דלפי האמת ודאי פשוט דעידי ההודאה עדיפי מכתיבת ידו דהא היכא דפירש בפירוש דלא מהני אלא אם נמצא פירעונו כתוב על גבו והיתה נאמנות סתם כתב מור"ם דשובר בכת"י לא מהני ואם הביא שני עדים מהני ובאמת מילתא בטעמא דהואיל והתנה עמו שלא יהיה נאמן אם לא ימצא הפירעון ע"ג השטר נימא דלהכי הוא דאתי לפסול אם היה הפירעון כתוב במקום אחר וצריך לקיומי תנאיה אבל לענין אם יביא עדים זה לא נכלל בתנאי שיהיה פסולים והוא מה שסיים מור"ם דהוי כאלו אמר אל תפרעיני אלא בפני פלוני ופלוני וא"כ ממנו נלמד להיכא דהאמינו כשני עדים כשרים והתנה ג"כ עד שימצא כל פרעוא כתוב על גבו והוציא הלוה שובר דהיינו עדי ההודאה ודאי מהנו דהגם דעידי הפירעון לא מהנו כמ"ש מר"ן בס"א עכ"פ עדי ההודאה מהנו ממה נפשך דאם באנו לפוסלם מכח מה שהתנה שיהיה נאמן כשע"כ הרי עדי ההודאה מהנו דהודאה מילתא אחריתי היא ואם באנו לפוסלם מכח התנאי שהתנה עד שימצא כל פרעונו כתוע"ג הרי תפוק לך אפילו לא היו עדי ההודאה אלא עדי הפירעון מהנו דלא נתכוון לפסול העדים בתנאי זה אלא לפסול פירעון הכתוב במקום אחר כן פשוט לדעתי וכן ראיתי להרב מהריב"ו ח"ב ס"ד דכתב אפילו במקום דלא כתב עד שימצא כ"פ כתוע"ג. עדי ההודאה מהנו שם אפילו יהיה נאמן כשע"כ וששתי ולא כתבתי אלא להוציא מדעת קצת מדייני ישראל דס"ל דהיכא דכתב לו דלא מהני אלא בפירעונו כתוע"ג וכתוב בו נאמנות כשע"ך דלא מהני גם עדי ההודאה ולדעתי דעת הדיוט שגו ברואה ודו"ק:
ש"ע ס"ו. אין הנאמנות מועיל שלא להחרים אפי' אם פירשו וכו' כתב הסמ"ע סקט"ז הטעם דמ"מ לא הימניה שיגזול אותו וכו' מלשון זה של הסמ"ע מוכח דדוקא בטוען בריא שגזלו הוא דמחרימין כדמוכח מלשונו דלא האמינו לגוזלו משמע דבטוען ודאי גזלו קא מיירי וכן דנתי מדיוק לשון הסמ"ע זה ימים מספר והן היום ראיתי כן הדבר מפורש בס' כר"ח ח"ב סרי"ב וז"ל שם גם חכמי מקנא"ס יע"א כתבו על זה פסק ארוך ונתבלה ונרקב אבל ראה זה מצאתי וזה נוסחו ושאל השואל אם יש שום צד לפטור האלמנה מחרם וכו' ויראה האלמנה זו פטורה מנד"ר ומחרם שעם היות שכתבו הפוסקים שאף כשהאמין הלוה למלוה וכו' התם היינו טעמא שהלוה טוען בריא וכו' שלא האמינו לגוזלו אבל בנדו"ד וכו' אין היורשים יכולים להחרים על האלמנה כלל וכו' כיון שהאמינה בשעת מיתתו וכו' וחתום על זה מהר"ם טולידאנו ומהר"א לבאז זלה"ה עכ"ל הרי לפניך מבורר כמו שכתבתי תלי"ת:
וכל זה אם היתה הנאמנות בלי קוש"ח אבל אם היתה בש"ח כשטרי דידן שכל שטרות דידן הם בשח"כ גם על הנאמנות פטור דכן בא הדבר מפורש בדברי הראשונים והילך מה שמצאתי כתוב בתוך פסק אחד בס' כר"ח ח"א סקס"ה וזל"ה לנו ואף דאיתא בס' ע"א ס"ו אין הנאמנות מועיל שלא להחרים ח"ס אפילו אם פירש בפירוש התם כשהנאמנות בקנין לבד אבל אם כתוב בקוש"ח כנדו"ד כ"א למ"ש ובסופו ג"כ כותבים ונ"ה בקוש"ח גם ע"ע הנאמנות אם יעכב לפורעו עד שיקבל חר"ס נמצא אם ישביעהו עובר על שבועתו עכל"ה וחתום ע"ז מוהר"ר יעב"ץ ומהרש"ל ומוהר"י גבאי ומוהר"ר יוסף עאטייא זלה"ה וכן ראיתי להרב מוהריב"ו זלה"ה בס' וי"ץ ס"ג שכתב כן משם הראשונים וק"ל:
וראיתי בליקוטי מוהריב"ו זלה"ה באות נו"ן שכתב וז"ל כתב כנה"ג בתשובה ח"א סקנ"ט דף קפ"ט דהגם דקי"ל דאין הנאמנות מועיל שלא להחרים כמ"ש בס' פ"א ס"ו מכל מקום גבי מחילה מהני אם פירש שפטרו מהחר"ס מהני יעו"ש:
סמ"ע סקט"ו. דמ"מ לא הימניה שיגזול אותו ואם לא גזל לא עליו הקללה ע"כ פשט דברי הסמ"ע דתרי טעמים קאמר חדא דמ"מ לא הימניה שיגזול אותו ועוד אם לא גזל לא עליו הקללה ע"ך פשט דברי הסמע דתרי פעמים קאמר חדא דמ"מ לא הימניה שיגזול אותו ועוד אם לא גזל לא עליו הקללה ועיין מ"ש לעיל דכן פירשו רבני מקונא"ס יע"ה ודו"ק:
ש"ע. אין כותבים פתקא דלטותא להחרים בצבור וכו' כללא דמילתא בדיני החרם הוא דלא לוטינן חרם בצבור אלא על נכסי היתומים דוקא כמו שמפורש כאן בדברי מר"ן אבל לאדם דעלמא לא. אלא אמרינן ליה או הביא בעל דינך לב"ד ויעשה עמך דין ואם יש לך ספק בקצת בני אדם הביאם לב"ד ולהטיל עליהם חר"ס כפי גירסת הרב"י בדברי רב האי גאון שהביא הטור יעויין בסמ"ע סקי"ח בסימן זה אבל להחרים על הצבור בכללות לא:
אלא דגם לאדם דעלמא מצינן דמחרימין בצבור והיינו לפי דברי הסמ"ע סק"כ דמפרש לההיא דכתב מר"ן בסימן ט"ז ס"ג שכתב כאן מור"ם בס"ח עיין לעיל וכו' היינו דהתם איירי בטוען יש לי עדים ודאי ואיני יודע ביד מי הוא וכמ"ש שם בהדייא ובכאן דכתב מר"ן דוקא ליתומים היינו בטוען מספק יעו"ש בסמ"ע סק"כ אכן מדברי הש"ך סקכ"ג נראה שאינו מחלק חלוק זה אלא דמפרש התם בעדות שאני דמוטל על הב"ד לחקור אחר העדות ומדייק כן מדברי מור"ם יעו"ש עכ"פ בעיקר דינו של הסמ"ע איכא למימר דלא פליג ובאם טוען ודאי איכא למימר דמודה הש"ך לדברי הסמ"ע ולא בא הש"ך אלא להוסיף דבעדות אפילו מספק מחרימין הואיל וב"ד מוטל עליהם לחקור אחר העדות ואתייא מבנייא דינו של הסמ"ע כו"ע מודו בו דבטוען ודאי מחרימין:
ובעיקר דינו של החרם אם צריך להחרים על האדם בפירוש ויאמר לו הרי אתה בחרם מדברי מר"ן כאן נראה דאפילו אם טוען על הנתבע ודאי אין צריך לפרש שם הנתבע בחרם ולומר לו לנוכח תהיה בכו"כ ווה מבורר מדברי מר"ן שכתב כאן בס"ז המחרים לא לימא כל מאן דגזליה אלא כל מאן דאיתיה לגזילה בידיה ולא מהדר ע"כ הרי מכאן מבורר דלא לימא ליה לנוכח הרי את בכו"כ אלא יחרים סתם לכל מאן דאיתיה בידיה כללא כייל והתם בס"ז מיירי אפילו בטוען בריא כנגד חבירו דהא התם בס"ז קאי אדברי ס"ו דלעיל מניה דכתב אין הנאמנות מועיל שלא להחרים סתם אפילו אם פירשו בפירוש והתם בטוענו בריא קא מיירי הלאו הכי אם טוענו סתם מהני הנאמנות אפילו נגד החרם וכמו שדקדקתי לעיל מדברי הסמ"ע סקט"ו והבאתי שכך כתבו חו"ר מקנאסא יע"א הראשוני' יעויין לעיל ועל זה קאי דברי מר"ן ס"ז דכתב המחרים וכו' דהכוונה בזה כשיבוא להחרים לימא מאן דגזליה שמע מינה דאפילו טוענו בריא יחרים סתם וכמ"ש הסמ"ע סקי"ד שלא להחרים חרם סתם כיון דאינו מחרים ומקלל לנוכח וכו':
ועדיפא מזה ראיתי למר"ן בס' צ"ב סי"א דבחשוד שנתחייב הסת כתב דנפטר בלא שבועה ועל זה מחרימין עליו חר"ס על מי שכפר ממון חבירו ואינו משלם יעו"ש והן אמת דדברי מר"ן אלו נחלקו בהם הסמ"ע והטו"ז דלדברי הטו"ז שם פירש דמדברי מור"ם שם שסיים על דברי מר"ן שם מוכח דכוונתו לפרש דדברי מר"ן בחרם מפורש קא מיירי יעו"ש בדבריו סקי"א ואני עני לא ידעתי מה יענה הרב טו"ז בסיום דברי מר"ן שסיים ואמר וז"ל מחרימין סתם על מי שכפר ממון חבירו ואינו משלם ע"כ דמלשון זה מוכח דלא מחרימין בפירוש אלא מאן דכפר והוא כעין מה שכתב כאן בסי' ע"א ס"ו דיאמר כל מאן דאיתיה לגזילה בידיה סתם וכו' דמוכח מלשון זה דבחרם סתם דבר מר"ן וכן כתב הסמ"ע שם סק"ל דבחר"ס מר"ן דבר ומזה הוקשה לו למה פטרוהו בחר"ס ולא הטילו עליו חרם מפורש יעו"ש הרי דמדברי הסמ"ע שם מוכח דאפילו טוען עליו התובע בריא לא הטילו עליו אלא חר"ס להסמ"ע אליבא דמר"ן וצל"ע למה הסמ"ע הקשה קושייא זאת כאן בס' צ"ב ולא הקשה קושייא זאת על דברי מר"ן דס' פ"ב ס"ט דשם כתב וז"ל ואם אמר התובע איני נשבע ואיני נוטל אלא אחרים סתם הרשות בידו וכו' למה לא הקשה למה התובע לא הפך כי אם בחר"ס הא הוה התובע יכול להפך אפילו בחרם מפורש דהתם ודאי בחר"ס קא מיירי וכמו שמפורש מדברי הסמ"ע סק"ל שם דמפרש ואומר וז"ל לפ"ז צ"ל דמה שאמר הנתבע השבע וטול ר"ל השבע וטול ואל תטיל חר"ס דודאי אם רצה שיחרים לא היה אומר לו השבע וטול אלא היה מניחו להטיל חר"ס על מי שכופר ממון חבירו והיה נפטר דמה לי חרם זה או זה ע"כ. מלשון זה מוכח דבחר"ס דבר מר"ן כמשמעו דאם תפרש האי חר"ס דכתב מר"ן היינו מפורש וכמו שפירש הטו"ז שם בס' צ"ב דברי מרן דשם א"כ למה הוצרך הסמ"ע כאן לפרש דהנתבע אומר לתובע השבע. ואני לא אקבל חר"ס שקודם השבועה הלאו הכי לא היה אומר לו השבע וטול אלא היה מניחו להטיל חרם על מי שכפר ממון לחבירו והיה נפטר דמה לי חרם זה או זה וכו' יעו"ש הרי יש לומר דחרם דאמר לו התובע שיקבל ויפטר היינו חרם מפורש דוקא ועל זה סיים ואין הלוה יכול לומר או השבע וטול אפילו במקום שיבוא לקבל חר"ס שקודם השבועה דבזה ליכא למימר דמה לי זה או זה דהא יש נפקותא בין מפורש לחר"ס דקיל מיניה וכמ"ש הסמ"ע עצמו בס' צ"ב סק"ל וסקל"א בדברי מור"ם יעו"ש אלא ודאי דלא דבר מר"ן אלא בחר"ס ובזה הוכרח הסמ"ע לפרש בדברי הנתבע כמו שפירש וגם הטו"ז ז"ל ג"כ פירש דברי מר"ן כאן דבחר"ס מיירי כמו שתראה בדבריו בס' צ"ב סקי"א דבזה נתיישבה לו מה שהקשה הסמ"ע שם בסימן צ"ב מסימן פ"ב יעו"ש וא"כ בין לדברי הסמ"ע בין לדברי הטו"ז למה לא הזכיר מר"ן הפוך בתובע כי אם בחר"ס הא היה יכול לומר ואם הפך התובע בחרם דהיינו חרם מפורש ובפרט על דברי הסמ"ע דקבע קושייתו בס' צ"ב למה הב"ד קבעו וכו' אדרבא יותר כאן הו"ל להקשות הואיל והמהפך הוא התובע עצמו ולדידיה הויא התביעה מבוררת הוה לן לשמוע דבריו להפוך עליו אפילו בחרם מפורש וצל"ע כעת:
שוב ראיתי להרב דמש"ק אליעז"ר בס' פ"ב ס"ט שכתב וז"ל לא היה חשוד וכו' אלא אחרם סתם וכו' נ"ל מזה משמע דאם הנתבע חייב הסת והפך אותה על התובע אין התובע יכול לומר שיקבל עליו חרם מפורש דהיינו שהוא לבדו יקבל עליו חרס רק הב"ד יחרימו סתם דרך כלל וחילוק גדול יש כמבואר בס' צ"ב סקכ"ט עכ"ל א"כ לפי דברי הרב דמש"ק אליעז"ר הנז' נראה דס"ל בפשיטות דאין דין חרם מפורש במהפך השבועה מכ"ש אם היה חשוד וב"ד קבעו חרם עליו ודאי דאין עליו כי אם חרם סתם דלא עדיף קביעות ב"ד ממהפך עצמו דלדידיה ברור שתובעו ודאי ועכ"ז כתב דמר"ן לא ס"ל שיכול להפך התובע לנתבע כי אם בחר"ס דוקא ובזה נסתלקה קושייא שהקשה הסמ"ע בס' צ"ב סק"ל שכתבנו לעיל:
ולענין אם צריך המקבל חר"ס לענות אמן אחר הטלת החרם או לא מכאן מסי' ע"א ס"ח מוכח דאין צריך. דהא עדיפא מזה כתב כאן דאפילו רוצה לצאת מבה"ך בשעת החרם אין מונעין אותו ואפילו שיצא בשעת החרם חל עליו ע"כ וכן כתב ג"כ בס' פ"ב ס"ט וז"ל ואם יצא הלוה ולא רצה לשמוע החרם אין מנדין אותו בכך ומחרימין שלא בפניו ע"כ והגם דבס' פ"ז סכ"ב שם פסק מר"ן דהמקבל חרם יענה אמן יעו"ש הרי הסמ"ע כאן בסי' ע"א סקי"ט ובס' ס' סקס"ט תרץ דהתם הואיל והוא עומד שם דמסתמא הוא עומד שם כדי שישבע חבירו לכך עונה אמן לא כן בההיא דס' ע"א וסי' פ"ב אפילו אם אינו רוצה לעמוד אין מעכבין אותו יעו"ש ועיין גם להטו"ז שם בס' פ"ז סקכ"ב דתרץ תרוץ נחמד ג"כ נקטינן מדבריהם דכל חרם א"צ לעמוד בשעת שמטילים עליו אלא דלהסמ"ע כל שהוא עומד צריך לענות אמן כמו ההיא דסי' פ"ז דהואיל והוא עומד לישבע ולדעת הטו"ז אפילו אם הוא עומד שם א"צ זולת מי שצריך לקבל חר"ס קודם השבועה דאזי יאמר לו אם לא תענה אמן לא ישבע יעו"ש:
אלא דקשה לי מה שראיתי להרב מההרר"י ן' וואליד זלה"ה בלקוטיו אות חי"ת וז"ל חרם. מי שנתחייב חרם והלוה רוצה שיקבל חרם בפני ההיכל הדין עמו ועיין תשובת הרמב"ם סר"ו עכ"ל וקשה לי דלפי האמור הרי אינו צריך אפילו לעמוד בבה"כ ואולי דדעת מר"ן לא פסק כן ולא ס"ל הכי. או יכולני להעמיד דבריו במי שמקבל חרם קודם שישבע חבירו דיכול לומר לו תקבל החרם לפני ההיכל אלא דזה יוצדק אליבא דהטו"ז דס"ל דמוכרח הוא שיענה אמן הואיל ועל ידי החרם דידיה מכריח לחבירו לישבע הלאו הכי יאמר לו לא אשבע וכמ"ש בס' פ"ז על זה ג"כ יכול להכריחו לילך אצל ההיכל אבל לדעת הסמ"ע דס"ל דלא הצריכו מר"ן בס' פ"ז לענות אמן אלא משום הואיל והוא עומד א"כ ממנו נשמע דגם שם אם לא רצה לעמוד אין מעכבין עליו וא"כ היאך יתוקם אליביה האי מילתא דיכפהו לקבל חר"ס לפני ההיכל הואיל ואי בעי למיפך לא מעכבין בידיה אלא דיש ליישב כמו שמוכרחים ליישב על עניית אמן דס"ל דיענה אמן הגם דאם היה רוצה לצאת אין מעכבין עליו על כל פנים אם יעמוד צריך לענות אמן והוא הדין נימא דצריך לילך אצל ההיכל:
גם יש לאוקומי ההיא דכופיהו לקבל חרם לפני ההיכל בההיא דכתב הש"ך בס' ע"א סקי"ז וז"ל שלא להחרים סתם כיון דאינו מחרים ומקלל לנוכח לא מצי המלוה לעכב מלהחרים עכ"ל הסמ"ע ונראה דהיינו דוקא בפטרו בפירוש מקבלת חרס אבל אם פטרו משבועה יכול לכופו לקבל חרם בב"ד דלא פטרו אלא מן החמור ולא מן הקל עכל"ה מדברי הש"ך אלו מוכח דבטוענו בריא ולא האמינו גם על חרם יכול להחרים לנוכח שהוא חרם מפורש וא"כ בראותי זאת נחה דעתי מקושייתי הראשונה שהקשיתי לעיל למה הסמ"ע קבע קושייתו על דברי מר"ן דסי' צ"ב ולא על דברי מר"ן דסי' פ"ב וקושייא זאת גם על הטו"ז כמ"ש לעיל אלא נראה דהאמת הוא כמו שנראה מדברי הש"ך דבטענה מבוררת צריך לקבל חרס לנוכח ומשום זה הוקשה לסמ"ע שם בסי' צ"ב למה לא קבעו חכמים על החשוד חרם גמור והניח הסמ"ע בתימה והטו"ז יישב שם דחרם חמור קאמר כמו שמפרש מור"ם ומה שקשה בעיני ההיא דסי' פ"ב בודאי האמת הוא כמ"ש הרב דמש"א שכתבנו משמו דבמהפך שבועה מוכח דאינו יכול להפכה כי אם בחר"ס ובזה נחה שקטה וא"כ דברי הרב מהריב"ו שהביא בילקוטיו אמת ויציב ומיירי במי שנתחייב חרם גמור כגון ההיא דהש"ך והדומה לו ותו לא מידי ודו"ק:
ועיין להרב פתחי תשוב"ה בס' ע"א שכתב משם התומים דבכל מקום שנזכר חר"ס נוהגים שמקבל בפירוש החרם יעו"ש וכן כתב בס' פ"ב סק"ז וז"ל ומחרימין שלא בפניו עיין בתומי"ם דבזמנינו נהגו בכל מקום שנזכר חרם סתם הוא מקבל חרם על עצמו וגם כאן כופין אותו שיקבל בפירוש החרם וכן דנים בכל צד עכ"ל וכן כתב בסי' פ"ז סקנ"ד והוסיף שם לומר שגם הרב שבו"ת יעק"ב כתב כן יעו"ש ואנן אין לנו אלא דברי מר"ן ואין מנהגינו כמנהג שכתב התומי"ם והרב שבו"י ז"ל אלא כל דבר כמו שמפורש כמש"ל וק"ל:
ובענין קבלת חר"ס קודם השבועה ראיתי למר"ן בס' פ"ז שכתב דשם כתב כל מי שנתחייב שבועה וכו' אך ראיתי להרב פת"ש סע"ה סקט"ז שכתב וז"ל עיין בתשובת רשמ"י שאלה סו"ס מ"ט שכתב דדוקא ביורש מקבל חרם דאפשר לידע היורש במילי דאבוה אבל בעלמא היכא דהנתבע לא הו"ל למידע כמו דא"ץ לישבע הוא הדין דא"י להחרים עליו ולהכי בס' צ"ג סי"ג ובס' ת' ס"א לא כתב הש"ע דיחרים סתם וגם דמות ראיה מס' קנ"ח ס"א שלא כתם שם בש"ע שלאחר השומא בפחות שבשומות יחרים על הניקף שאינו מאמין על הוצאתו אלא ודאי כיון דאנן סהדי דלא הו"ל למידע למה לו לקבל חרם עכ"ל ע"ש ועיין טו"ז ספ"ז סכ"ב דלא כ"ך יעו"ש:
ובדרך אגב ראיתי כי טוב הוא להעתיק כאן עונש העובר על החרם עיין להרב מופ"ת הדו"ר בהדר"ו הוא הגאון מוהר"ר חיד"א זלה"ה בספר ש"ם הגדולי"ם ח"ב אות זיי"ן דף כ"ה ע"ב וז"ל מעשה נורא מאוד מרוח שהיה בבחור אחד בק"ק נילקשפור"ג ונאספו שמה כמה רבנים והרב המקובל מוהר"ר משה בר מנחם זלה"ה והוציאו אותו בתנאי שיקבל עליו סגופים לכפר עון אותו הרוח והם דברים קשים ואחר ימים בא הרוח בפרסום בפני כל הקהל בדמות אדם להתרעם שלא התירו לו החרמות שהחרימוהו שיצא והוא יצא ולא התירו החרמות ולכן בלכתו מאוש"א לשפרע"ם פגעו בו כתות של מלאכי חבלה הממונים על מי שהם בחרם להומם ולאבדם וציערוהו לרוח מאוד ואז עשו לו התרות חרמות והלך. וכתבתי זה מהרשום בזכרוני שאין בידי עתה הספר הנז' להודיע לבני אדם כמה תמרור פורענות מוכן לעובר על החרם ואם ראה תראה מי שהחרימו אותו ומצליח כבר כתב בס' חסידים תתרצ"ח שנפרעין ממנו על החרם ועל ההצלחה ע"ש רחמנא ליצלן עכ"ל:
והילך ג"כ לשון הרב חמד"ת ימי"ם סדר ראש השנה דכ"ה ע"ב וז"ל ואמרו חכמי האמת שכל עבירות שבתורה אם עובר אותם האדם לא יגלה אותם אליהו הנביא זכו"ל אלא אם עבר על החרם אליהו עצמו מכריז ומגלה עונו ואסמכוהו אקרא הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' וסמיך ליה והכתי את את כל הארץ חרם עוד אמרו כי מי שהוא למטה בחרם יום אחד הוא בחרם למעלה שלשים יום ומי שהוא למטה בחרם שלשים יום הוא בחרם למעלה שנה אחת ומי שהוא בחרם למטה שנה אחת הוא למעלה בחרם לעולם ועיין בזוהר פרשת פקודי כמה האריכו בעונש עד גדר אמרו שאין תפלתו מתקבלת ארבעים יום יעו"ש:
ובדרך אגב ראיתי לכתוב במה שנחה דעתי על מאי דהוה לעולם עומד לנגדי בראותי מ"ש מג"א באו"ח ס' תכ"ט סק"ח ז"ל מצא כתוב ליתן חרם בבה"ך לאיזה צורך גדול מותר בניסן יעו"ש והוה תמיה לי דמה טיבו שלא להחרים בניסן אם לא צורך גדול והן היום ראתה עיני להרב זכור לאברהם ח"ב אות שבועה שכתב ז"ל שמעתי לקצת ב"א מורגל בפיהם שאין משביעים להמערבים בניסן ולא מצאתי בספרים מי שיאמר כן זולת זה ראיתי להבאה"ט א"ח סו"ס תכ"ט משם מ"ב וכו' אלא דבשאר פוסקים לא ראיתי מי שיאמר כן ואדרבא מהימים שמנה כנה"ג בחומ"ש ספ"ז שאין ראוי להשביע בהם ומנה בכללם ר"ח ניסן משם נראה דבשאר ימים אין קפידא ובין כך ובין כך אף להמצאתי כתוב לצורך גדול יש להתיר ובשנה זו דהיה צורך עשיתי מעשא שישבעו אף בחדש ניסן ע"כ. ובראותי שהראשונים עצמם עמדו על זה נחה דעתי ודו"ק:
ש"ך סקכ"ט. בתחילתו כתב למר"ן איירי אפילו יש בו נאמנות כבי תרי אין נפרע מהיתומים ע"כ ואני תמיה דהיאך יכולים לומר דמר"ן איירי ביש בו נאמנות כבי תרי הרי מר"ן סיים בדבריו כי אולי כשיגדלו ימצאו שובר או עדי פירעון ואם בשטר שיש בו נאמנות כשני עדים איירי היאך יבטלו אותו עדי פירעון הרי כבר כתב דעדי פירעון לא מהני במקום שהאמינו כשע"ך ואפשר דכוונתו לומר דמר"ן איירי בין ביש בו נאמנות סתם בין בשע"ך איירי ובמקום נאמנות סתם מהני תרתי או שובר או עדי פרעון ובמקום שהאמינו כשע"ך מהני השובר כמ"ש בס"ד דהיינו בכתיבת ידו או שובר שהוא עדי הודאה דס"ג ודו"ק:
שם וז"ל כתב הד"מ וכו' פירש דברי הש"ך הכי הוא דהיינו ראובן נתן כחו ליהודא ושמעון טוען שכבר קודם שיתן לו ראובן הכוח כבר שלח מעות של זה החוב ביד יהודא זה לתתם לראובן ועל זה פסק בד"מ דאין נאמנות ראובן מועיל לגבי יהודא אבל אי לא טעו שפרע ליהודא רק לראובן או ששלחם לו ע"י אחר איני נאמן וכו' וכו' ולפי"ז מ"ש בד"מ אבל אי לא טעין שפרע ליהודא רק לראובן אינו מדוקדק וכו' כוונתו לומר דלפי מה שפירש איהו דאפילו אומר שפרע ביד יהודא עכ"ז לא ישבע ראובן א"כ לא אתי שפיר מ"ש הד"מ אבל אי לא טעין שפרע ליהודא רק לראובן וכו' דמזה משמע דלא נפטר אלא באומר שפרע ביד ראובן אבל במה שטען שפרע ביד יהודא צריך ראובן לישבע וזה אינו דאפילו טען שפרע ביד יהודא להוליכו לו אין ראובן חייב לכך נראה שאין הלשון מדוקדק ודו"ק ונראה דה"ה אם טען שפרע וכו' כוונתו לומר דלא תטעי לומר דלא אמר שאם טען שפרע ביד יהודא ראובן נאמן אלא דוקא באומר פרעו קודם שיתן לו ראובן רשות אבל באומר שפרעו אחר שנתן לו רשות אימא לא קמ"ל דגם בזה פטור ודו"ק. הוכרחתי לכתוב פירושו כי נשאלתי לפרשו וק"ל:
שם ראובן נוטל בלא שבועה ויהודא צריך לישבע ע"כ הרואה יתמה דהא הסמ"ע הוא דס"ל כן לקמן בסקל"ב דבטוען שפרע ביד היורשים צריכים לישבע אבל הש"ך לקמן סקט"ל פליג וס"ל דאם אמר שפרע ביד היורשים אינו נאמן וא"כ מה לי יורשים מה לי ב"כ שהוא יהודה שבא מכוחו וראיתי להרב ברי"ת אבו"ת זלה"ה שנתקשה בזה וכתב דאולי דהש"ך ס"ל דיש חלוק בין יורשיו שהם יוצאי יריכו לשאר לוקח וא"כ יצא לנו הדין דבלוקח צריך לישבע אפילו לדעת הש"ך דפליג על הסמ"ע ביורשים ועיין מ"ש לקמן בחידושי בס' קכ"א על דברי הש"ך שם סקמ"א וק"ל:
ש"ך סקט"ל. שפוטרו וכו' לדעת הש"ך כאן למסקנא דדינא דלעולם היורשים נאמנים בכל מה שיטענו דמועיל נאמנות עליהם ודלא כהסמ"ע סקל"ב וכן נראה דעת הרב"י לקמן סק"ח סי"ג דאין צריכים היתומים שום שבועה יעו"ש ועד אחורן ראיתי בס' כר"ח דפ"ד ע"ב ז"ל אפוטרופוס שהאמינו אבי יתומים גם אם יטענו היורשים עליו טענת בריא כתב הסמ"ע סע"א ס"ק ל"ב שאינו נאמן וחייב לישבע והש"ך והטו"ז כתבו דנאמן ואינו צריך לישבע וכוותייהו נקטינן דהוו תרי לגבי חד וכן פסק מהר"ח סורירו זצוק"ל הוא וב"ד זלה"ה ע"כ ודו"ק:
ברם הן היום יצא לאור הדפוס ספר משפטים ישרים להרה"ג המלאך ר"ב וראיתי לו בח"ב סי"ט בתוך תשובתו שהביא דברי הסמ"ע הראשונים דסקל"ב זה דכתב דלא נשתעבדו הבנים בנאמנות אביהם ופסק כן וסיים וז"ל ואף שהש"ך בסקל"ט נראה שחולק על הסמ"ע מ"מ המדקדק בדבריו היטב ובראיות שהביא יראה דאינו חולק כ"א על חדוש השני וקי"ל כסמ"ע בחדוש זה שאין עליו שום קושייא וא"כ נראה דאם מתו יורשי הלוה ואח"כ מת המלוה הו"ל מת לוה בחיי מלוה ואין גובין בשט"ז דכיון דיורשי היו יכולים לטעון אנו פרענו לך טענינן ליורשיהם והיה המלוה צריך שבועה עכ"ף לגבות מיורשי יורשי הלוה וכיון שמת ולא נשבע אין אדם מוריש שבוע ע"כ ואני הדל נלע"ד דהרב המלאך זלה"ה פשוט דלא ראה כאן מ"ש כאן הטו"ז דלדעתו פשוט דלדברי סה"ת בעל סברא זו שממנה הביא ראיותיו הש"ך ס"ל להטו"ז דלדעתו שוים וזה מוכרח מדבריו שכתב לבסוף וז"ל ולפי מסקנת סה"ת מהני הנאמנות בכל גווני ה"ה נמי הכא מהני הנאמנות שנתן לוה למלוה וליורשיו על הלוה וליורשיו בכל ענין עכ"ל הרי לך מדברי הטו"ז דלא כר"ב המלאך ז"ל וכן נמי פשוט שהוא הפך דברי הרב מוהררח"ס וב"ד זלה"ה שכתבתי לך. ובאמת כל ימי היותי על האדמה ישבתי בין ברכי הדיינים ולא ראיתי מי שדן כן אלא לעולם פוסקים כדעת הש"ך והטו"ז ודו"ק. שוב זכיתי לספר נתיבו"ת המשפ"ט וראיתי לו ג"כ שדעתו בדברי הש"ך דלא כדעת ר"ב המלאך זלה"ה אלא מפרש אותו כדעת הרב טו"ז ע"ש בדבריו ונחה דעתי דבאמת היה קשה לי דאם דעת הש"ך הוא כדעת הרה"ג רב ז"ל דלא בא לחלוק על הסמ"ע כי אם בדין השני למה סתם הדברים ומן הראוי היה לו לפרש שיחותיו כדעתו בכל דבור ודבור ומ"ש כאן אלא האמת הוא כמ"ש הרב נתיבו"ת המשפ"ט דדעת הש"ך חולקת על הסמ"ע בשני דינים וק"ל:
ש"ע סי"ח. מת לוה וכו' ואם כתב בשטר נאמנות מפורש שפטר אותו והבאים מכוחו וכו' שטר שנמצא כתוב בו בזה"ל והאמין הלוה להבאים מכוחו של מלוה לא נזכר בדברי מר"ן מה יהיה דינו אם יהיה גם המלוה עצמו בכלל הנאמנות או נימא דוקא אין כאן נאמנות כי אם לבאי כוחו אלא דראיתי להרב גוא"ל זלה"ה בריש סי' זה שכתב בסק"א וז"ל האמין את באי כוחו ולא הזכיר אותו אני אומר שהוא בכלל הנאמנות שהרי הוא בא מכח עצמו אבל האמין את בניו ולא זכר אותו הוא אינו בכלל. כן מצאתי מכ"י של הרמ"ע ז"ל אלה היו דברי גוא"ל זלה"ה ע"ע ודו"ק:
שם. הבאים מכוחו עיין בס' ברי"ת אבו"ת דף קכ"ז מדין מורשה וכו' ועיין מ"ש לקמן בס' קכ"א ודו"ק ועיין מ"ש לעיל מדין אם כתב והאמינו וכו' או אם כתב שהאמינו נא"ג עיין מש"ל וק"ל:
ש"ע סי"ט אין הנאמנות מועיל לגבי הלקוחות וכו' עיין להרב יוא"ל זלה"ה בספרו סט"ו ד"ף כ' סוף ע"א ששם צדד לומר דגם בלוה שהיתה לו קרקע ממושכנת והמלוה אוכל פירות כדין משכנתא דסורייא ובא המלוה של בעל הקרקע להוציאה מיד מי שממושכנת בידו ולשלם לו הסך שממושכנת בידו בו ולזכות הוא במותר מפאת חובו הדין הוא שישבע כדין הבא להוציא מן הלקוחות הגם דכאן נותן לי מה שנושא בו עכ"פ מפסיד אותו אכילת הפירות יעו"ש וק"ל:
ראיתי להרב גו"אל ז"ל שכתב דאם הלוקח מחל למלוה הטורף בשבועה אפ"ה יכול הלוקח לחזור ולגבות מן המוכר ואינו יכול המוכר לומר ללוקח למה מחלת לו בשבועה יעו"ש סקי"ד משם מהר"ם קאזי"ס ז"ל: