אור ברסלב
פעמוני זהב סימן סא

פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא

סימן סא

סימן ס

ש"ע ס"א. קהל שתקנו וכו' אין בכלל זה מחילה שחתם עליה ראובן וכו' ראיתי לדקדק מה טוען ראובן זה על חת"י זו אם אומר מזויפת היא ואין לקיימה א"כ אפילו לא תהיה בכלל התקנה אינה מעלה ואינה מורדת ואם הוא מודה שהיא חתימת ידו א"כ אפילו נימא דזה בכלל התקנה הרי עכ"ף מודה שמחל וחתם וא"כ ודאי מהנייא. אלא נראה ליישב על פי מה שנדקדק בעיקר התקנה למה תקנו שלא תועיל שום חתימה זולת של פלוני ופלוני ודאי כוונתם לא היתה אלא דאפילו שאר חתימות יתקיימו עכ"ז אותו קיום כמאן דליתיה דטעמם הוא משום דנגלה להם שכל החתימות יכולים בני אדם לזייפם זיוף גדול שיכול לקיימו אבל חתימת פלוני ופלוני לפניהם ננלה שלא יוכל לזייפם לכך תקנו שכל שטר שלא יצא חתומים בו פלוני ופלוני ויצא בחתימות אחרות אפילו יתקיימו לא מהנו וא"כ לפי זה איכא למימר דכאן בחתימת ידו איירי באומר שאינה חתימת ידו ויש עדים שמקיימים אותה עכ"ז אי היתה חתימת ידו בכלל התקנה לא הוה מהני הקיום כמו דלא מהני לשאר שטרות ודוק אבל אם יבוא החותם בעצמו ויודה שהוא חתם אפילו אי הוה חת"י בכלל התקנה הוה מהני דהגע עצמך אפילו השטרות עצמם שחתומים בשאר עדים ויבואו העדים עצמם ויאמרו דאמת הדבר שזוכרים הם מההלואה והם חתמו שטר זה למה יפסלו וכי בעלי התקנה היתה כוונתם לפסול כל הקהל לעדות זולת פלוני ופלוני לא היתה כוונתם אלא במקום דאיכא חשש זיוף וכגון מאי דאמרן אם יהיה הקיום על ידי אחרים או על ידי העדים עצמן ואינם זוכרים מההלואה בזה הוא דנתכוונו בעלי התקנה מחשש זיוף וכמ"ש הסמ"ע סק"א אבל כשיבואו העדים ויאמרו שהם ראו ההלואה וחתמו אזי נסתלק חשש זיוף זולת אם יטעון הלוה דאותו שטר דחתמו הם כבר נגבה וזה האחר מזוייף הוא והם נדמה להם שחתימתם היא בזה יש לצדד ודוק. אחר זמן רב וגדול זכיתי לספר נה"מ וראיתי לו שכתב לענין השטאה יעו"ש והנלע"ד כתבתי ודו"ק

ש"ע ס"ד. שטר שכתוב בו וכו' ודווקא שהמוציא היה ילוד ע"כ ואם היה חיובו בשבועה חמורה יש מחלוקת הפוסקים דלדעת הרא"ש כלל ס"ח ס"ל נשתעבד אפילו למי שאינו ילוד וכופין אותו לקיים שבועתו ומכין אותו עד שתצא נפשו ולדעת הריב"ש דהואיל ולא חל החייב חיוב אין כאן שבועה אין כאן עיין גוא"ל זלה"ה שהביא דבריהם בסימן זה וק"ל:

ש"ע ס"ו. שטר שכתוב וכו' אינו רשאי וכו' ברור הדין הוא כאן אליבא דהסמ"ע והש"ך והב"ח דאפילו בסתם במקום שאין מנהג ידוע אם הם יורדים ע"פ תנאי זה או לא בדין הוא דלא ירד כדי שלא יעבור על ד"ת ומכ"ש במקום שידוע שתנאי זה לא מהני ואין יורדין אכין במקום שנהגו שאם התנה וכתב לו שירד בלי רשות ב"ד וכו' מנהג הוא בעירם לירד אזי יכול לירד כל זה מבורר מדברי הפוסקים הנז' ואני ראיתי בעירינו זאת שכמה בני אדם לוים מחבריהם ממון ונותנים בידם מטלטלים ומתנים עליהם בתוך השטר שאם לא יבוא בזמנו לפדות המשכון הרשות נתונה ביד המלוה למכור המשכון בלי שומא והכרזה ולדעתי נראה דבזה בודאי מהני דהא הורדה ליכא כאן דכבר המשכון נתון הוא בידם ומה חסר לו כאן זולת שומת ב"ד הרי טעם השומא הוא כדי שיהיה החסרון בשומא על אחריות המלוה ובכאן הואיל והתנה הדר דינו כאלו התנה עמו שלא יורידנו לשומא וישלם לו מעות בעין דמהני תנאי וכמ"ש הסמ"ע בסק"א סק"י וא"כ גם כאן כיון דהתנה עמו שלא יצטרך לשומא אלא ימכרנו בלי שומא והפחת והמותר לאחריותו הוי כאלו התנה שלא יזקיקו לשומא וא"כ בודאי דאינו צריך וגם ההכרזה שלא הכריז עליו בלאו הכי מן הדין אין צריך הכרזה במטלטלין אלא ימכרנו במה ששמוהו ב"ד וכמ"ש מר"ן בס' ע"ג סט"ו אלא דיש מי שנהג להכריז כדי למכור ולקחת דמיו ובכאן שהתנה עליו שלא יכריז אלא ימכרנו למי שבא לידו ראשון בלי שומא והכרזה לא הוי אלא כמי שעשאו שליח לכך ותו לא מידי ודוק:

בש"ע ס"ז. שמעון שכתב וכו' ראובן גובה בו מזמן שטרו ראיתי להטו"ז שכתב דדוקא אם קצב לו הסך אפילו הוא סך גדול אבל אם לא הוזכר הסך כלל הוי דבר שאין לו קצבה ולא טריף לקוחות בשטר כזה דהו"ל דבר שאין לו קצבה עד כאן פשוט דלאו כוונת הטו"ז לומר דמר"ן ס"ל כהרמב"ם דדבר שאין לו קצבה לא משתעבד כמ"ש סו"ס ס"ב דא"כ למה כתב כאן הטו"ז דאינו טורף מן המשועבד תפוק לך אפילו מבני חרי לא נשתעבד ובפרט דלענין מר"ן בס' ס' ס"ב כתב דכסברת החולקים נקטינן ובפרט דבנדון שדבר בו כאן מר"ן שבא לשעבד עצמו מכח מה שיכניס בידו משל המלוה אפילו הרמב"ם יודה ודוק אלא הטו"ז לא בא לומר אלא דאפילו קי"ל אדם משתעבד בדבר שאין לו קצבה עכ"ז לגבות מלקוחות אינו יכול לטרוף הואיל ולא יצא הקול בכמה נשתעבד לו וכן בא הדבר מפורש ג"כ בס"ס בדברי הש"ך סקי"ב דלא גבי בדבר שאין לו קצבה אלה מב"ח יעו"ש וכן בא הדבר מפורש בסמ"ע בס' ש"ך סק"ה בדין החוכר שדה מחבירו שכתב שם דדוקא אם קצב עמו כמה יתן לו בשנה הוא דגובה מן המשועבדין דקלא אית ליה אבל אם לא קצב לו אלא כתב לו ליטול שליש או רביע שהוא דבר שאינו קצוב לא יטול מן המשועבדין הואיל והסך אינו קצוב והתם אליבא דכ"ע בודאי דחייב החוכר לשלם מבני חרי ועכ"ז הואיל ואין הסך של החיוב קצוב לא גבי ממשעבדי:

אלא דעדיין צריכים אנו להתיישב היאך יוצדקו פסקי מר"ן אלו דכאן כתב כדעת הרא"ש דלא יגבה מן המשועבדי' אלא בנתחייב לו בעד כדי אלף זהובי' דהיינו קצב לו הסך ולקמן בס' ק"ד סט"ו פסק כתשובת הרשב"א שהביא הרב"י בשנים שהלוו לכותי בזא"ז ואין ביד הכותי כדי לשלם לזה ולזה וכשבא ראובן המוקדם לגבות שטרו קרן ורבית טען שמעון רבית שעלה מזמן השטר לא תגבה עד שאגבה קרן חובי לפי שלא חל הרבית מזמן השטר כללי אלא בכל יום הוא מתרבה אין בדברי שמעון כלום ע"כ. והנה לכאורה נראה דהתם נתן לו המעות והרבית יעלה עליו סך כך וכך בכל יום כל זמן שהם אצלו וא"כ הרי שעבד עצמו בדבר שאינו קצוב שהרי לא ידע כמה ימים ישהו אצלו וא"כ הרי לא נודע אם ישהו אצלו חדש או ימים וכמו שבא הדבר מפורש בתשובת הרשב"א שבב"י בפירוש שכתב וז"ל לפי שלא חל הרבית מיום כתיבת השטר אלא בכל יום הוא מתרבה והוה יכיל לפורעו בכל עת ולסלק שעבודו וכו' יעו"ש א"כ הרי דשם איירי בדלא קצב עמו הזמן א"כ הרי הדר דינו כאלו לא נודע כמה יעלה הרבית המעט הוא אם רב והדר דינו כאלו האמינו על כל מה שיוסיף לו דאם לא קצב. לא גבי ממשעבדי וגם דמייא למאי דכתב הסמ"ע בס' ש"ך דאם חכר בשליש או ברביע לא יוציא מן המשועבדים וא"כ מחזי פסקי מר"ן לכאורה כסתראי אלא נראה דתשובת הרשב"א דפסק מר"ן בסק"ד נראה בעכו"ם שלקח רבית מישראל למשך שנה תמימה ואם ירצה להתיר לו מעותיו בתוך השנה הרשות ביד הלוה ואם לא ירצה להניחו בידו יהיה פורע לו סך כו"ך בחודש או ביום למשך שנה תמימה דבזה הוי סך קצוב למשך השנה הגם דיכול להיות שהעכו"ם יחזירם לו בתוך השנה עכ"פ אם לא ירצה הרי תמשך ההלואה בהמשך הרבית לשנה תמימה א"כ פשוט דחייב עצמו בדבר קצוב מיקרי והוי כאלו מיום הראשון נזקף עליו קרן ורבית ונשתעבדו נכסיו ופשוט הוא דהא הרשב"א ז"ל דימה האי דינא דרבית למי שנתחייב לזון בת אשתו שאפילו המזונות שנתחייב בהם מדי יום יום עכ"ז גובה ממשועבדים ועל זה סמך דינו יעו"ש והתם בפסק לזונה בחמש שנים קא מיירי יעו"ש וא"כ הואיל והשנים קצובים חשבינן דנשתעבדו המעות מיום כתיבת השטר גם על מה שיעלה כל אותו זמן הכתוב בשטר ועיין בש"ך בס"ס סקי"ב דהכי מוקים לה התם יעו"ש וכן נראה נמי מדברי הרב המשב"ר זלה"ה שכתב וז"ל שטר שכירות שהוציא ראובן על לוי בשכר טורחו לשנה ושמעון הוציא שט"ח על לוי מאוחר לשל ראובן וטען שמעון שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ובכל חודש וחודש חל חיובו ולא תגבה מזמן השטר כי אין בנכסי לוי כרי שניהם אין בדברי שמעון כלום ונלמד ממ"ש בס' ק"ד סט"ו עכ"ל הובאו דבריו בספר צרו"ר החיי"ם דק"ג ע"ב יעו"ש הרי לפניך דהרב ז"ל לא כתב דינו אלא בשטר שהיה כתוב לשנה דוקא ודימה אותה לדינא דסק"ד ואי אמרינן דדינא דסק"ד הוא אפילו לא היה קצוב לשנה או שנתיים קא מיירי אלא כתוב בו כל זמן שהוא נושא בו יעלה הרבית א"כ הוה ליה להרב המשבי"ר לכתוב דינו בראובן שהוציא שטר שכירות דידיה על שמעון כל זמן שהוא עובד עמו סתם אלא ודאי דזה לא יתכן דכל זמן שלא קצב הזמן בשטר אנחנו לא נדע כמה יש חוב בשטר זה ולא נשתעבד לגבות מן המשועבדים:

כל זה נראה לכאורה לפי דברי הסמ"ע בס' ס' ס"ק יו"ד בפירוש השני שפירש דברי מור"ם שם שכתב או שלא נתן קצבה לשנים וכו' דמשמע דנתן קצבה לממון ולא נתן קצבה לשנים הוי דבר שאין לו קצבה וכן נראה מדברי הש"ך שם סקי"א דמקשה על דברי מור"ם יעו"ש. ממנו משמע דגם הוא מפורש דמור"ם פסיק ליה דנתן קצבה לממון ולא נתן קצבה לשנים הוי דבר שאין לו קצבה, ומשמע דמורם לא בא לחלוק על דברי מר"ן אלא בא להוסיף דגם בנתן קצבה לממון ולא לשנים קרוי דבר שאין לו קצבה וא"כ מחזי דמר"ן ומור"ם סברא אחת להם ועל זה קשה לי והוצרכתי ליישב בדרך זה:

אך האמת הוא לדעת מר"ן כל שקצב הממון אפילו לא קצב השנים דבר קצוב מקרי. דהא פסק דסק"ד הוא מהרשב"א ומצינו להרשב"א דפסק דמי שנתחייב לחבירו מנה כל ימי היותו חזן וכו' מקרי דבר קצוב יעו"ש כ"ב ס"ס והביאו הש"ך סקי"א יעו"ש וא"כ פסק רשב"א דסק"ד דפסק מר"ן כוותיה כשטתו דרשב"א אזיל דכל שפסק לו סך הממון אפילו לא קצבו השנים דבר קצוב מקרי ופשוט ויכולים לומר דגם מור"ם בס' ס' פירושו הוא כדברי הסמ"ע בפירוש ראשון:

ודע דהגם דכתב הטו"ז דבדבר שאין לו קצבה הגם שמשתעבד לא גבי ממשעבדי וכן היא דעת הש"ך בס"ס סקי"ב שהאריך עין למר"ן אהע"ז סקי"ב וסקי"ד דמשם בארה דאם היה הדבר בקנין גובה ממשעבדי יעו"ש:

איך שיהיה ממאי דכתיבנא עלה בידינו בהני שטרי עסקות שכותבים בזמן הזה שראובן מקבל עסקא מהיום ועד חודש ימים וכ"ז שהשטר קיים העסקא קיימת ותהיה חלוקת הריוח לשליש או לרביע ולבסוף כותבים שנתחסד המלוה עם הלוה שאם רצה לתת בידו כו"כ בחודש מדי חוב"ח אזי מחל לו במותר הריוח הלאו הכי ידקדק חשבונו. עה"ד הנז"ל פשוט דבזה אין כח ביד המלוה לטרוף הריוח ולא מבעייא אם רצה הלוה לדקדק חשבונו ולתת לו השליש או הרביע שיעור שהושוואו ביניהם בודאי דלא יטרוף וזהו דינו דהסמ"ע דס' ש"ך סק"ה דכתב דאם החוכר קצב לשליש ולרביע ולא יטרוף מן המשעבדים הואיל ואינו קצוב אלא אפילו רוצה לתת לו סך הבחירה דהיינו כו"כ בחודש עכ"ז לא מהני כלל חדא דלא דמי לכאן דס' ק"ד ולההיא דחוכר דבשלמא כאן בס' ק"ד ובס' ש"כ מיום הראשון נתחייב באותו סך של הרבית או דמי החכירות אבל כאן מאן לימא לן שיהיה בעולם דילמא לא יהיה שום ריוח ואין כאן חוב כלל מסך הריוח ובמה נשתעבד הקרקע מספק ודאי לא ישתעבד. זאת ועוד אחרת דאפילו נימא שיש כאן ריוח מאן לימא לן דלא נתן לו הלוה למלוה חלקו בריוח הרי עיקר השטר אינו כתוב אלא מעיקר מעות העיסקא והריוח לא הוי אלא מלוה על פה דוקא לא כן ההיא דס' ק"ד וס' ש"ך שגם הרבית הוא מעיקר ההלואה וכן החכירות נמי עליה נכתב השטר ופשוטים הם כל אלו הדברים ולא באו אלא לזכרון בעלמא וקי"ל:

תוכן העניינים

פעמוני זהב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה