אור ברסלב
פעמוני זהב סימן נט

פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא

סימן נט

סימן נח

ס"א. מלוה שהוציא שט"ח מקויים וכו' ודאי דין זה אין חלוק בין אם יהיה שטר זה בנאמנות או לא. כך דנתי מסברא ואח"כ כן ראיתי להרב צרו"ר החיים זלה"ה שכתב כן משם הרב החבי"ב ז"ל ופשוט הוא וק"ל:

שם. אינו גובה בו וכו' זה זמן נסתפקתי אם תפס בעל השטר מה דינו אם הויא תפיסא או לא דאיכא למימר הואיל והשטר מסייעו הויא תפיסה דבמקום דליכא שטר ודאי תפיסת ספק לא הויא תפיסא ומחויב להחזיר וכמו שמפורש בדברי הפוסקים ועד אחורן הרב הגדול מוהר"ר סעדיא אב"ד זלה"ה הובאו דבריו בס' כר"ח ח"ב סק"ך שכתב על דברי הש"ע בס' ע"ה סכ"א שכתב האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לי בידך מנה והלה אומר אין לו בידי אלא חמשים י"א שפטור אף משבועה היסת. וי"א שחייב לישבע שבועת התורה ע"כ. וכתב הרב הנז' דאפילו לדעת י"א בתרא דחייב לישבע שבועת התורה אם היורש תפס משל לוה חייב להחזיר ללוה והלוה ישבע היסת אם כפר הכל או שבועת התורה אם הודה במקצת יעו"ע א"ך הרי לך תפיסא מספק לא מהנייא אפילו במקום שצריך הסופר לישבע שבועה דאורייתא אך בכאן הואיל והשטר עדיין ביד המלוה יש להסתפק:

ברם יש לי לברר זה ממה שמצאתי להרב"י בחו"מש סע"ב שכתב טל דברי הטו"ר שכתב דבמקום שיד בעל השטר על התחתונה אם תפס בעל השטר לא מפקינן כתב הרב"י דזה דברי הרי"ף סוף פרק השואל וכתב בעל התרומו"ת שכתב הרמב"ן על מה שכתב הרי"ף פירוש לפירושו ואם נתן לו מאה מעי ברשותו או שנתן לו מטלטלים כיון דברשותיה יהב ברשותיה קיימי והמע"ה עכ"ל. וטעם הדבר פירשו וכו' עכל"ה יעו"ש מדברי הרב"י שם נראה דכוונתו לומר דפליגי בדעת הרי"ף דלדעת הרמב"ן ס"ל דוקא אם התפיסו המלוה דהוי ברשות הוא דהוי בעל השטר מוחזק ולדעת שאר פוסקים אפילו תפס שלא ברשות. ומצינו להש"ך שם בסמ"ב סקט"ו שמביא דבריהם וז"ל ואי תפס אפילו בעדים וכ"כ הרב המגי"ד ומביאו ב"י ומשמע אפילו תפס שלא ברשות וכו' וזהו דלא כהרב בה"ת משם הרמב"ן הביאו הרב"י וכו' מיהו נ"ל דלענין דינא לא פליגי דהפוסקים מיירי בטוען ברי והרמב"ן בטוען שמא ובא לזכות מכח השטר עכ"ל הש"ך הרי לך לדעת הש"ך דכל מי שתופס ובידו השטר הואיל ואין לו טענת ברי על מה שכתוב בשטר מסקינן מיניה דלא הוי תפיסה וזה לדעת הש"ך מוסכם הוא אליבא דכו"ע דבזה הוא משוה דעת הפוסקים דלא להוו פלגאי וא"כ בנדון זה הואיל ומלוה זה ספוקי מספיקא בשטר זה אפילו תפס מפקינן מיניה:

שוב ראיתי לדקדק מדברי הרב מוהריב"ו זלה"ה ממה שראיתי לו בספרו וי"ץ סימן א"ך טוב שגם מר ניהו רבה פסק כפסקו של הרב מוהרר"ס אב"ד זלה"ה הנז"ל והוסיף עוד וכתב דאם טען היורש ואמר שהיה בידו שטר נגד הלוה בשם אביו הרי זה נשבע על מה שתפס הואיל ואם הוציא השטר לפנינו היה גובה בו. אלה היו דבריו יעו"ש. מכאן אתה למד דוקא במקום שאם היה מראה השטר והיה גובה בו הוא דישבע ויטול אבל בנדו"ד דכשמראה השטר אין גובין בו כלל אפילו תפס חייב להחזיר זהו מה שנלע"ד ודו"ק:

אחרי מופלג בא לידי ספר כנה"ג וראיתי דחסרון הספרים דין גרמא לטרוח טרח להביא ממקומות אחרים דראיתי לו בס' זה שכתב משם תשובות, הרשב"א דאפילו היה לו משכון על שטר זה חייב הוא להחזיר ללוה יעו"ש וא"ך מכ"ש תפס ופשוט הוא ודו"ק:

שם אינו גובה בו וכו' עיין להרב פת"ש שהביא משם קצו"ה במעשה שבא לידו במלוה שהוציא שט"ח וטען הלוה יש לי בידך כנגדו ואמר המלוה איני יודע יעו"ש בדבריו שהאריך והעלה למסקנא דחייב הלוה לפרוע הואיל ואין המלוה מסופק בפירעון עצמו אלא בחוב אחר דהוי דינו זה גובה וזה גובה יעו"ש ולי ההדיוט נסתפקתי באומר לחבירו נתתי לך משכון על ההלואה והמלוה אומר איני יודע אם נתת לי או לא ואמרתי לע"ד דגם זה דינו הוא כמ"ש הרב פת"ש משם קצו"ה דהגם דעיקר המשכון נתנו למלוה כדי שיהיה בטוח על ההלואה עכ"פ לא נתנו לו לפירעון ממש והוי תובעו ממון אחר והדר דיניה כדיניה של הרב קצו"ה:

הן אמת דראה ראיתי להרב הסמ"ע בס' ע"ב סקי"ג שכתב שם על מאי דכתב מר"ן שם דאם נאנס המשכון ישבע המלוה ויטול וכו' כתב איהו דדוקא אם אין הלוה טוען ברי אלא אינו יודע אם נאנס כדברי המלוה או לא דאזי הוי כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך וכו' וא"כ הרי מחזי דיוצדק לומר דהמשכון חשיב לפירעון ההלואה וא"כ גם כאן נימא דהוי כאומר אינו יודע אם פרעתני אלא דלפי האמת לפי דברי הרב קצו"ה דלעיל דהואיל דזה גובה וזה גובה לא מיחשב לפירעון ולא יוצדק לומר בו איני יודע אם פרעתני ודאי גם במשכון דמעקרא לא נתן אלא לבטחון בעלמא וסוף סוף זה יקח משכונו וזה ישתלם ממונו בממון אחר לכך נראה דלא יש לחלק בין משכון לנדון שדבר בו הרב קצו"ה וא"כ בודאי גם דברי הסמ"ע בסקי"ג דאמר דהוי כאומר איני יודע אם פרעתיך לאי משים דהמשכון נתן לפירעון אלא משום דיש לו בידו כנגדו ואומר לי יש לי בידך חיב שלי ולכך נשבע הלוה ונפטר אבל לא מיקרי המשכון לשם פירעון נתן זהו הנלע"ד ותהלי"ת כאשר דמיתי כן מצאתי בדעדיפא מזה להרב מהריט"ץ זלה"ה בס' מ"ג ששם נשאל בראובן זה נושא בו שמעון סך מה ונתן ראובן ביד שמעון בגדים ואמר לו קח בגדים אלו ותמכרם בארם צובא אתה או שלוחך ומה שתקח בדמיהם יהיה לך לפירעון חובך וכן עשה לקחם מידו שמעון ושלחם ביד לוי למוכרם ואח"כ יצא ראובן לטעון טעון כי לא נתן לו רשות לשולחם ביד לוי ומיום הראשון אמר לו שלא תתנם ליד לוי כי לוי אינו נאמן ועל זה עתה ראובן לא רצה להשלים לשמעון חובו כי הבגדים שמכר לוי לא הספיקו לפירעון חובו וראובן אומר שמא מכרם בדמים יקרים שיעור חובך ואם לוי אומר שלא מכרם ביוקר לוי חשוד הוא בעיני וכבר התריתי בך שתתן ביד מי שתרצה זולת לוי וע"ז השיב שמעון שאינו זוכה מהתראה זו שאומר שהתרה בו שלא יתן ביד לוי והשיב על זה הרב מהריט"ץ ז"ל לכאורה נראה דהוי כאומר איני יודע אם פרעתני דפטור הלוה אלא כד מעיינין שפיר אין הנדון דומה לפי שגם שראובן מסר הבגדים ביד שמעון למוכרם ולפרע חובו ושמעון מסופק אם התנה עמו שלא ימסרם ביד לוי אם לא. זה אינו דומה לאיני יודע אם פרעתני לפי שלא היה הספק בעיקר הפירעון אלא במסירתם ללוי למוכרם ולהפרע חובו הא למה זה דומה לראובן שחייב לשמעון מנה וראובן מודה שחייב לו אלא שטוען ששמעון חייב לו חוב אחר ושמעון טוען החוב שאתה חייב לי הוא ודאי. אבל מאי שאתה טוען שאני חייב לך איני יודע אם חייב אני לך או לא. הדין הוא ישבע שאינו יודע ויפטר וראובן יפרע לשמעון חובו הוא הדין בנדו"ד ראובן ודאי חייב לשמעון וראובן טוען אתה חייב לי מפשיעה שפשעת שמסרת הבגדים ביד לוי שלא כתנאי שבינינו. ושמעון טוען אין אני יודע אם חייב לך שום פשיעה. ראובן חייב לפרוע לשמעון ושמעון ישבע שאינו זוכר שהתנה עליו שלא ימסור הבגדים ביד לוי עכ"ד פסק הרב מהריט"ץ זלה"ה וא"כ ממנו יש ללמוד לנדו"ד דמעשה דהתם עדיף טפי דמעקרא מסר הבגדים לשם פירעון שימכרם ויקח דמיהם לפירעון ועכ"ז לא הוי כאומר איני יודע אם פרעתני אלא חשיב ליה כתביעה אחרת מכ"ש מסירת המשכון דמעיקרא לא הויא לשם פירעון ודאי לא חשבינן לספיקא דידן דהוי כאומר איני יודע אם פרעתני ודו"ק:

תוכן העניינים

פעמוני זהב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה