אור ברסלב
פעמוני זהב סימן נח

פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא

סימן נח

סימן נב

ש"ע ס"א הוציא שטר וכו' אם היתה מלוה ע"פ שאינו יכול לטעון עליה פרעתי וטען סטראי עיין בש"ך ספ"ב סקכ"ט וק"ל והרדב"ז ח"א שנ"ו יע"ש:

שם בש"ע. חייב השליח לפרוע למשלח ע"כ. עיין הלק"ט שנשאל אם חייב המשליח לישבע שאינו חייב לבע"ח כדי ליטול מהשליח והשיב וז"ל אפשר שע"ז נאמר אין אדם נשבע ונוטל ע"כ ופירוש דבריו היא דודאי זה אינו מכלל הנשבעין ונוטלין דזה חיובו של השליח ברור הוא וספק הוא לו אם חייב המשליח או לא אינו יכול להשביעו מספק כדין הנשבעין ונוטלין אלא יטול בלי שבועה אבל מדי חרם ודאי לא נפיק ודו"ק:

במור"ם שם. וי"א דאחר דחייב השליח וכו' עד סוף ההג"ה ראיתי לעמוד על הבאר על כל דברי הג"ה זו לברר הדין בס"ד:

הנה ביאור המחלוקת הוא דהי"א קמא שהיא סברת ר"י שהביא המרדכי בפרק הכותב ס"ל דאחר דהשליח חייב לשלם אין בתפיסה כלום והטעם הוא הואיל והשליח חייב לשלם א"כ אותה תפיסה אינה תפיסה וכמו שמוזכר הטעם בסמ"ע סק"ו ובש"ך סק"ז אבל בטוען התופס דאדעתא דהכי נתנם לו אפילו יגיע לו נזק דחייב לשלם אפילו הכי תפיסתו תפיסה:

וסברת היש חולקין ס"ל דאפילו במקום שמגיע היזק לשליח עכ"ז יכול לתפוס דהיינו אפילו אינו טוען דאדעתא דהכי נתנם לו אלא כוחו הוא משום דיכול לומר הואיל ובעל המעות חייב לי יכול לתופסם והשליח חייב לשלם והיא סברא הנכתבת במרדכי בפרק הכותב בלשון תימא ותירץ הואיל והוא חייב לו יעו"ש וש"ך כתב דסברא זאת אינה מן המרדכי אלא גליון בעלמא ואיזה תלמיד טועה כתבו יעו"ש בסק"ז:

ומה שהוסיף מור"ם וכן מי שהפקיד שהיא סברת הריב"ש ז"ל זה נכנס במחלוקת דלפי דברי הסמ"מ ס"ל דהאי וכן היא אזלא לסברת היש חולקין דס"ל כל שנתן לו בשם פלוני אפילו לא אמר שהשליח אמר לו לשם אותו שטר וממילא מודה שהשליח מפסיד על ידו עכ"ז תפיסתו תפיסה בשיטתם אזלא האי וכן שאומר התופס שבשליחות פלוני נתנם לי דהוי תפיסתו תפיסה אפילו לא טען שבשליחותו של פלוני נתנם לי על חובי אפילו הכי מהני תפיסה אבל לסברת היש אומרים קמא לא מהני בשליחות אותו פלוני נתנם לי אלא בעינן עד שיאמר נתנם לי בשליחות פלוני בשביל חובי:

אבל הש"ך ס"ל דאדרבא לא אזלא אלא בשטת הי"א קמא דהא הי"א קמא דכל שהוא מפסיד השליח לא הוי תפיסה אבל במקום דאין השליח יכול להפסיד כגון שהמקבל טוען שבשליחות אותו פלוני נתנם לי על חוב פלוני ולפי טענת המקבל אין השליח חייב הרי תפיסתו תפיסה שהרי בטענתו נתחייב ולא בטענות המקבל ואי הוה טעין השליח כדברי המקבל הוה נפטר וא"כ האי וכן קאי אליבייהו דהואיל וטוען שבשליחות אותו פלוני נתנם לו לפקדונות אלו הוי דומייא דהיש אומרים על חוב פלוני דהואיל ובשליחותו נתנם לו נפטר השליח א"כ אי הוה השליח מודה לדברי התופס הוה פטור ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה:

אבל לפי סברת היש אומרים דלא חיישי להפסיד השליח א"כ תפוק לך אפילו לא יאמר התופס שבשליחות המלוה נתנם לי הוה פטור דהא טעמא דהי"א ס"ל כל היכא דיכול לטעון התופס דעכ"פ בעל הפקדון חייב לי וזה ממון דידיה לא חיישינן להפסיד השליח זהו תוכן דברי הש"ך:

אתאן לי"א בתרא שהיא סברת הריטב"א שהביא הרב"י ז"ל בס' פ"ג והביא טעמו בצדו דהריטב"א ס"ל דבעי השבה מעלייא ולפיכך אין בתפיסתו כלום וממילא אם תפסו מידו דלא בעי השבה הואיל ולא בא לידו בתורת פקדון הרי זה תפיסתו תפיסה והמפקיד חייב לשלם והי"א זה לסברת הש"ך היא נחלקת לשני פלוגתות דבתחילת הדין שכתב הריטב"א דאם בא ליד הנפקד בתורת פיקדון חייב להחזיר א"כ הרי דין זה מוסכם לסברת הי"א קמא דס"ל דחייב להחזיר והגם דטעם הי"א קמא הוא משום דאין יכול להזיק הנפקד ולחייבו לשלם וכמ"ש הסמ"ע והש"ך אבל סברת הריטב"א הוא מטעם דבעי השבה וכמ"ש ומבואר הדבר בש"ך. עכ"ז לדינא שוים נינהו וכל חד מטעם דידיה ולא פליגא סברת הריטב"א זאת אלא על היש אומרים השנייה שהיא סברת י"א שבמרדכי דלסברת הי"א סברה דכל שהוא ממון לוה לא זכה בו התופס לזה באה סברת הריטב"א לומר דהואיל ובעי השבה מעלייא לא מהני אפילו הוא ממון הלוה אבל סוף דינא דהריטב"א שכתב אבל אם תפסו זה בודאי פליג על סברא קמא דלסברא קמא אפילו תפס מידו דלא בעי השבה עכ"ז חייב מטעם דאין יכול להזיק המפקיד הואיל ומחויב הוא לשלם לבעל הפקדון מכח פשיטתו שפשע אבל לסברת היש חולקין השנייה ודאי דמודה בזה ובעדיפא מינה דהיינו אפילו בא לידו בתורת פיקדון. זהו שיטת הש"ך בסברא זאת:

אבל סברת הע"ש דס"ל דבתפס מידו דזכה וחייב הוא המפקיד לשלם משום דפושע הוא במה שטוען דלא מידו בע"ך תפסו אלא באומר הנפקד תפסתי מידו בע"ך והלה טוען לא כי. אלא בפיקדון בא לידך בזה הוא דחייב המפקיד וזכה התופס א"ך יצא לנו הדין באומר התופס שבפיקדון בא לידו אפילו אם יאמר שברשות פלוני בא לידו עכ"ז חייב להחזיר הואיל ובעי השבה מעלייא דאי לא תימא הכי ותאמר דלסברת הע"ש דהאי יש אומרים ס"ל דבאומר התופס שברשות בעליו נתנו לידו פטור שהיה טענה הפוטרת את המפקיד שיהיה בתפיסת התופס תפיסה א"ך מאי אירייא יצא לחלק באם תפסו מיד הנפקד ה"ל לחלק במפקיד עצמו בין טוען הנפקד שבסתם בא לידו בין טוען שברשות פלוני בעליו נתן לידו אלא ודאי דהאי טעמא דהשבה בעי ס"ל להע"ש דשייך בין טוען הנפקד בסתם פקדון בא לידו או ברשות הבעלים חייב הנפקד להחזיר דבעי השבה מעלייא וא"ך זה הדין דתחילת דינו דהריטב"א הוי אדרבא פליג על הי"א קמא דס"ל דבטוען שברשות נתן לו תפיסתו תפיסה ולדעת הריטב"א לא הוי תפיסה ומכ"ש דפליג על סברת הי"ח וסוף דינא דהריטב"א הוי אדרבה מוסכם אפילו לסברא קמא דהואיל וס"ל דהריטב"א מיירי שהתופס טוען שבע"ך של מפקיד תפס א"ך הוי פוטר את המפקיד בטענתו והוי בודאי תפיסתו תפיסה אפילו לסברת י"א קמא וכל זה נראה מדברי הש"ך:

אכן פש גבן לברורי ג"ך דלסברת הסמ"ע דס"ל דהי"א קמא ס"ל דבעי שיאמר התופס שנתנו לו משם פלוני ועל חוב זה ולהי"ח ס"ל דסגי במה שיאמר דנתנם לידו בשם המשליח א"ך האי יש אומרים שהביא מור"ם באחרונה יש לומר דמוסכמת היא אליבא דכ"ע דכולהו ס"ל בנתן לו בסתם אפילו החולקים על סברא קמא מודו דלא מהני וחייב להשיב ולא באה סברת הריטב"א אלא על צד דאם תפס. דלסברא קמייתא לא מהני הואיל וחבירו בא לו היזק על ידו אבל האי סברא שהיא סברת הריטב"א לא חיישי אלא במקום השבה:

א"ך לפי זה באנו לנדו"ד במי שנתן פקדון ביד המלוה אם התופס הזה טוען שבסתם נתנו לו והוא רוצה לתופסו מפאת חוב שנושא בבעליו לדעת הסמ"ע דין זה לא נכנס במחלוקת כלל וכן לסברא קמא דמור"ם וכן לסברת החולקים דס"ל להסמ"ע דבעו מיהת לומר דברשות באו לידו כמו"ש וכן לסברת הריטב"א אליבא דכו"ע דצריך להחזיר ואין אומר ואין דברים:

ולסברת הש"ך דין זה נכנס במחלוקת דלסברת הי"א קמא ולסברת הריטב"א א"ך הרי חייב להחזיר אבל לסברת הי"ח שנייה שהביא מור"ם דאינו צריך להחזיר דהואיל ומממונו הוא יכול לתופסו אלא דעכ"ז הדין הוא כסברא קמא הן מצד דסברת הריטב"א קיימי בשיטתייהו והוו רובא הן מצד דהביאה מור"ם באחרונה ומה גם לסברת הש"ך דהדין הוא כסברא קמא הואיל דגדולי עולם הכי סברי ומה גם דרוב מנין ורוב בנין סברי הכי ואותה סברת הי"ח כתב הש"ך דהיא סברא מוטעת א"ך קם דינא אליביה דחייב להחזיר וכן היא סברת הב"ח ומכ"ש סברת הע"ש לפי מאי דפירשה הש"ך:

ואם טוען התופס שהמפקיד נתנה בידו ואמר לו שפלוני נתנם לו להפקיד בידו בזה נכנסה המחלוקת דלסברת הסמ"ע ס"ל דלסברת הי"א חייב להחזיר אבל לסברת הי"ח א"צ להחזיר ולסברא בתרייתא ג"ך נראה דאזלא בשיטת הי"א קמא דבעיא השבה וממילא אפילו יאמר שפלוני נתנם לו לפקדון אפילו הכי חייב להחזיר א"ך לדברי הסמ"ע הרי לסברא קמייתא ולסברת הריטב"א חייב להחזיר ולסברת החולקים הוא דאינו חייב וממילא לפי זה חייב להחזיר הואיל ותרי סברות הם מוסכמים לשטה חדא ובפרט שהביא סברת הריטב"א באחרונה א"ך ודאי נראה דחייב להחזיר:

אבל לסברת הש"ך הדין הוא דאינו חייב להחזיר דהא לדידיה סברת הריטב"א לא אזלא אלא לשטת הי"ח דאמרי אפילו תפס בסתם הוי תפיסא אית ליה להריטב"א דהואיל והפקידו בסתם צריך החזרה אבל אם לא הפקידו בסתם אלא אמר לו שברשות פלוני הפקידם בודאי דלא בעי ואין צריך להחזיר א"ך באומר ברשות פלוני נתתם בידי בפיקדון לא נכנס זה במחלוקת ואליבא דכו"ע אין חייב להחזיר וסברת הב"ח הכי הוא:

אלא דלסברת הע"ש צריך ג"ך לברורי דהא פירש הש"ך דהע"ש פליג על הי"א קמא וס"ל דאפילו בטוען טענה שפוטר בה המפקיד אפילו הכי בעי השבה מעלייא א"ך הרי יש כאן החולקים על סברא זאת וסברה דצריך להחזיר אפילו הכי ודאי נקטינן כסברא קמייתא הן מצד דהי"ח פשיטא דס"ל דאינו צריך להחזיר והוו ג"ך תרי סברות שהם סברת י"א וסברת החולקים נגד הריטב"א ז"ל הן מצד הש"ך כתב דסברא קמייתא מבוררת ומלובנת היא ועמודי עולם רובם סמוכו עלה כוותיה נקטינן:

והגם דהסמ"ע ס"ל דסברא קמייתא בעייא למימר נתתם לי בחובי ודוגמא דידיה בעי עד שיאמר וכו' הרי כבר ביררתי לך דהש"ך והב"ח פליגי עליו וגם הע"ש כך צריך לפרשו כוותייהו נקטינן:

ולפי זה יעלה בידינו דנפקד שמסר לאחר בתורת פיקדון ויצא נפקד השני לטעון וכו' אם קבלו בסתם חייב להחזיר ואם אומר שלא קבלו בסתם אלא אמר לו ברשות פלוני הרי זה אינו חייב להחזיר:

ובתופס מיד אחרים לסברת הסמ"ע הרי זה נכנס במחלוקת דלסברא קמא לא מהני משום דמזיק לחבירו אבל לסברת החולקים דלא חיישי להזיקו וגם לסברת הריטב"א דאין צריך השבה בזה א"ך אינו חייב להחזיר:

ולסברת הש"ך ג"ך כך היא דסברת הי"ח וסברת הריטב"א שוים ופליגי אסברת הי"א קמא אלא דהש"ך כתב בפשיטות דנקטינן כסברא קמייתא וגם הסמ"ע איכא למימר דכך ס"ל דההלכה היא כסברת קמייתא וכדקלסה לההיא סברא הש"ך ומה גם לסברה הע"ש דס"ל דההיא סברא עצמה דהריטב"א לא פטר בתופס מיד חבירו אלא באומר התופס שבע"ך תפסה ממנו דזה הוי סברא מוסכמת אליבא דהי"א קמא אבל אם אינו טוען שבע"ך תפסה אית ליה להע"ש דחייב להחזיר א"ך נראה דקם דינא אליבא דכו"ע דבתופס מיד חבירו שלא בע"ך ודאי דחייב להחזיר זהו מה שנראה מדברי הג"ה זאת ודו"ק:

אלא דשוב ראיתי דסברת הטו"ז דלא כהש"ך וכוונתו לומר דסברת וכן מי שהפקיד וכו' שכתב מור"ם היא אתייא אפילו לסברת י"א קמא מכ"ש לסברת י"ח שכתב אח"ך מור"ם. א"ך פשוט דהדרינן לומר דאדרבא סברתו הוא כדעת הסמ"ע יעו"ש וגם הרב האורי"ם ז"ל כן דעתו וגם ראיתי להרב מאמ"ר קדישי"ן וז"ל בסק"ו כתב הש"ך להלכה כי"א קמא אבל בכנה"ג כתב דכיון דהוי פלוגתא המע"ה גם הסמ"ע ס"ל לפסוק כי"ח דהא כתב דהאי וכן מי שהפקיד קאי על יש חולקים וכוונתו שיש לפסוק כי"ח גם מוכח מתשובת מהר"ם מלובלי"ן סי' קי"ד שכתב ראובן ששלח אצל שמעון שליח לגבות חובו ולא נתן השטר בידו ופרע שמעון לשליח קצת המעות וא"ל שיכתוב קבלה על השטר ולא עשה כן ועכשיו טוען ראובן נגד המעות שקבל סטראי נינהו השליח חייב עכ"ל א"כ הלכה כי"ח שאין יכול להוציא מיד המוחזק עכ"ל הרב מאמ"ר קדישי"ן וסוף סוף מה שכתבתי הוא המסקנא לדינא נמי דהיינו:

העולה מהמקובץ דאם התופס אומר שהופקד בידו סתם חייב להחזיר אליבא דכו"ע בין לסברת הסמ"ע והטו"ז והאו"ת והע"ש ומהר"ם וכנה"ג דכולהו סבר"י מרנ"ן דהלכה כי"ח והי"ח ס"ל דוקא פלוני אמר לי להפקיד בידך וכשיטת הסמ"ע אבל אם הפקידה בסתם אפילו הי"ח ס"ל דלא מהני וא"ך סברת וכן מי שהפקיד דכתב מור"ם הוא הלכה ומורין כן ואפילו לדעת הש"ך שכתב דהאי וי"ח ס"ל דאפילו הפקיד בידו סתם הויא תפיסתו תפיסה הרי איהו ניהו כתב דהלכה כי"א יעו"ש וא"ך אליבא דכו"ע דבהפקיד סתם אין תפיסתו תפיסה ובנתנם לו השליח ואומר שברשות הבעלים הופקד אתו בזה לסברת להקת הפוסקים שכתבנו בודאי דפטור דהמע"ה ונקטינן כי"ח ולדעת הש"ך לא מהני משום דאיהו ניהו ס"ל כי"א קמא וא"ך כסברת כולהו הנהו פוסקים עבדינן דהמע"ה ובתופס מידו בודאי אם הוא בע"ך אליבא דכו"ע דאינו צריך ג"ך להחזיר אפילו לדעת הש"ך דפסיק ותני כסברת י"א קמא דכל שמגיע היזק לחבירו אינו יכול לתפוס הרי כאן אינו מגיע לו היזק הואיל ואמר התופס דבע"ך תפסה ממנו והרי הוא פטור זולת השואל דאפילו באונס יתחייב כמ"ש הסמ"ע יעו"ש. אבל אם התופס אומר דמה שתפס ממנו הוא שלא בע"ך יסבור הש"ך דחייב הואיל וס"ל כדעת הי"א קמא אבל להנהו פוסקים שכתבנו ודאי דגם בזה פטור הואיל ומעיקרא לא באו לידו בתורת פקדון סתם אינו צריך השבה ועיין מ"ש אצלי בתשובותי בס' מ"ח מה שכתבתי שם באורך ומה שכתב לי הרב הגדול דיינא הוא כמוהר"ר יוסף בירדוגו נר"ו וזהו המסקנא שהעלינו בין שנינו ודו"ק:

ובדרך אגב ראיתי להעתיק כאן מה שהקשה לי ידיד הרב יוסף סיני בדברי הש"ך דסק"ז וז"ל אחרי כותבי ראיתי לדקדק על מ"ש הש"ך בסק"ז וז"ל וגם לענין דינא נראה עיקר כס' הא' ודלא כהי"ח וכן נראה מדברי הב"ח וכן נראה מדברי הע"ש שהשמיט הי"א והי"ח ולא כתב אלא וכן מי שהפקיד וכו' ועוד כתבתי לקמן בסק"ח שכן נראה סברת הע"ש וכו' הנה מ"ש שכן נראה מדברי הע"ש מדהשמיט סברת הי"א והי"ח מ"ש דס"ל כסברת הי"א קמא וכו' פליאה נשגבה לדידי על דבריו ז"ל דאדרבא איפכא מסתברא דמדכתב וכן מי שהפקיד על סברת מר"ן דפסק דיכול המלוה לתפוס ומסיק וקתני עלה וכן מי שהפקיד וכו' שאם טוען שבשליחות אותו פלוני נתנם לו יכול לתפוס וכו' ואם נתנם לו בסתם אינו יכול לתפוס וכו' מבואר הדבר לעין כל רואה השמש שכן כוונתו במאי דאמר וכן כלומר כי היכי דפסק מר"ן דיכול לתפוס משום שנתנם לו בשם המשליח ה"ן בנדו"ז שנתנם לו בשם הבעלים יכול לתופסן וכן בסתם אינו יכול לתופסן וכו' והיינו כשיטת הי"ח וכדמפרש לה הסמ"ע:

גם מ"ש שכן נראה גם מדבריו שכתבתי לקמן סק"ח דס"ל כסברת הי"א קמא וכו' הנה הוא ז"ל סובר דלשיטת הי"א קמא אפי' תפסו מיד הנתפס שלא ברצונו אינו יכול לתפוס ולגרום היזק לנתפס כמ"ש הוא ז"ל בסק"ח ומשו"ה כשהוקשה לו על הע"ש דלמה דחק לפרש פשיעת הנתפס היא שלא הפקידו בעדים והי"ל לפרש כפשטה שלא שמרו כראוי עד שתפס הטופס מידו ומשו"ה תרץ יתיב בכוונת הע"ש דס"ל להע"ש דקושטא דמלתא דגם הריטבא אזיל ומודה שאם תפסו מידו שלא לרצונו שיתחייב הנתפס בשביל שלא שמרו כראוי אינו זוכה התופס כדי לגרום הזיק לנתפס ואינו זוכה התופס אלא כשטוען שתפסו מידו בע"כ באונס והמפקיד אומר שלא תפסו מידו אלא שהפקידו אצלו שלא בעדים וע"כ יכול לתפוס שאומר לו התופס אם היתה מודה לדברי שבאונס תפסתיהו מידך הייתה נפטר ועל כן יכול לתפוס והנפקד לפי דבריו שאומר שהפקידו שלא בעדים שפשע בכך והרואה יראה כמה פירושו זה זר מאוד בדברי ההג"ה שלפי זה בדין זה האחרון שאומר לו התופס שאני תפסתי ממך באונס ואם תודה לדברי תפטור שיכול לתפוס. גם הי"א קמא דוכן מי שהפקיד מודים בו דאינהו נמי הכי קאמרי שאם טוען התופס שבשליחות אותו פלוני נתנם לו יכול לתפוס מטעם שאומר לו אם תודה לדברי תפטר. וא"כ נמצא שאינם חולקים אלא בדין שהפקיד ביד התופס בתור' פיקדון בשם הבעלים דלסברא קמייתא יכול לתפוס ולסברת הריטב"א כיון שבתורת פקדון נתנם לו אפע"פ שהוא הגורם היזק לעצמו במה שאינו מודה לתופס אפילו הכי כיון שבתורת פיקדון נתנם לו בעי למעבד השבה מעלייה מה שאין נראה כן מדברי ההג"ה כלל דמלשון מור"ם קרי בחיל דדוקא אם הפקידו בידו בתורת פקדון מידו לסברא, קמייתא אבל בתופס יכול לתפוס דמלשון זה מבואר דאדרבא עיקר מחלוקתם בתופס ולא במפקיד בתורת פקדון ועוד אכתי קשה למה הוצרך הע"ש לפרש דהנתפס טוען שלא תפסו ממנו אלא שהפקידו אצלו שלא בעדים והתופס טוען שתפסו ממנו באונס גמור ונמצאו טענותיהם מרוחקות מן הקצה אל הקצה והו"ל לקרב הטענות שהתופס אומר שתפסו מידו באונס והלה שהוא הנתפס אומר שלא באונס תפסו מידו אלא שלא מרצונו ועכ"פ זכר התופס מהטעם שאומר לנתפס אם היית מודה לדברי שבאונס תפסתהו מידך היית פטור ולכך זוכה התופס וחייב הנתפס מאחר שמודה שתפסו מידו שלא באונס:

עוד אני חוזר וצווח על דברי הרש"ך על פירושו זה בדברי הע"ש דס"ל בכוונת הע"ש דהי"א הללו שהיא סברת הריטב"א ס"ל דאפילו יטעון התופס שבשליחות אותו פלוני נתנם לו ואפילו יודה לו הנתפס שבשליחות אותו פלוני הפקידם בידו דאז הוא פטור אפי"ה חייב התופס להחזירם דבעי למעבד השבה מעלייא והוא תימא שהרי בתשובת הריטב"א שהביא מר"ן ב"י והבאתי לשונו לעיל בקצרה מבואר הוא דכל שבאו לידו של התופס ברשות הבעלים יכול הוא לתופסו וז"ל נראה דלא דמייא לההיא דאבימי דהכא כיון שבתורת שאלה באו לידו משמעון נתחייב השבה גמורה ולא דמי לעובדא דאבימי דהתם ברשות בעל דבר הגיעו לידו ומיהו אם לא הפקידו אלא תפסו וכו' תפיסתו תפיסה הרי מבואר דהריטב"א אזיל ומודה לסברת ההג"ה דוכן מי שהפקיד הלכתא היא שאם טוען שבשליחות אותו פלוני נתנו בידו יכול לתופסן כיון שלדבריו לא יפסיד השליח. סוף דבר דברי הש"ך בכוונת הע"ש אינם מכוונים כלל אחר המח"ר ומכלל דברי תראה שכת"ר לא דקדק בדברי הש"ך בכוונת הע"ש וגם נעלם מהידיד תשובת הריטב"א במקורה עד כאן הגיעו דברי מר קשיטא הרב הגדול סבא דמשפטים כמוהר"ר יוסף בירדוגו זלה"ה דוק בהם:

וזאת היתה תשובתי אליו:

מה שהקשה כת"ר על הש"ך שכתב על הע"ש שמדבריו נראה דפסק כיש אומרים קמא וכת"ר תמה עליו תמיהא גדולה עליו ולבסוף תמה עלי שלא דקדקתי בדברי הש"ך שכתב על הע"ש וכו' הנה בשמים עדי שבהשקפה ראשונה עמדה קושייא זאת לעומתי דהיאך יש לומר כן וכמ"ש כת"ר ובשבל זה הוצרכתי לדחוק ולומר דסברת מר"ן ז"ל בש"ע שהיא עובדא דאבימי מר"ן ז"ל כתב דינא דגמרא ולא פירש פירוש דבריו אלא כמ"ש הרי"ף והרמב"ם והני י"א וי"ח לא באו לחלוק על דברי מר"ן אלא לפרש דברי מר"ן דסברת הי"א קמא ס"ל דמר"ן דכתב דחייב השליח ופטור היינו במקום דלא מטי פסידא לשליח והיינו בטוען התופס שאדעתא דמלוה אחרת נתנה לו והוה השליח יכול ליפטר בטענה זו והי"ח ס"ל דאפילו בסתם הואיל וממונו הוא של לוה יכול לתפוס ואפילו יגיע פסידא לשליח הואיל וממונו של מלוה הוא זהו מה שעלה בדעתי ליישב דלפי זה נחה שקטה קושיית כת"ר על הש"ך דודאי הע"ש הואיל ולא הביא סברת הי"א והי"ח ולא הביא כי אם סברת וכן מי שהפקיד וכו' על דברי מר"ן וכו' דהנה בהובאה זאת יש להקשות על דברי הע"ש דהא מדברי האי וכן בהכריח ס"ל דבמקום פסידא דשליח אינו יכול לתפוס ובשביל זה אם לא תפס דמטי ליה פסידא לשליח אינו יכול לתפוס ובמקום דליכא פסידא לשליח דהיינו באומר שנתנם לו בשם פלוני דאם יטעון השליח כן היה פטור אזי יכול לתפוס וא"ך מדברי האי וכן נראה דבמקום פסידא אינו יכול לתפוס וא"ך קשה היאך הביא הע"ש האי וכן אדברי מר"ן בש"ע דממנו משמע דכל שנתנם לו בשם פלוני על חובו סתם דתפיסתו הויא תפיסה אפילו במקום דמטי פסידא לשליח א"ך היאך הביא עליה האי וכן דחיישא לפסידא דשליח אלא דצ"ל דדברי מר"ן אלו איירי באומר התופס שהשליח נתנם לו על חוב אחר דליכא פסידא אם יטעון כן והיא כסברת הי"א קמא וכל דברי הש"ך אלו לסברתו אזיל דס"ל דדברי הסמ"ע בפירוש הי"ח דחוים הם דסברת הי"ח לא אזלי לטעם הואיל ונתנם לו בשם פלוני אלא הש"ך ס"ל דכל שתפס משם הלוה אפילו נתנם לו בסתם אפי"ה תפיסתו תפיסה דהם לא חיישי לטעם הפסידא של השליח זהו תוכן דברי הש"ך והגם דהע"ש דבריו סתומים ויכולים לפרשו כמ"ש הסמ"ע כמ"ש כתר עכ"פ הש"ך הואיל ואית ליה דדברי הסמ"ע דחוקים הם פשיט ליה דגם הע"ש יפרש כדבריו:

גם בדרך אגב לפי פרוש זה דהני י"א וי"ח תרוייהו פליגי בדברי מר"ן בש"ע נחה לדעתי דעת הדיוט מאי דק"ל על דברי הסמ"ע דלפי מאי דמפרש סברת הי"ח דס"ל דכל שיאמר ליה בשם פלוני אפילו יגיע הזיק לשליח אפי"ה יכול לתפוס א"כ היינו סברת מר"ן ומה באו לחדש מור"ם בסברת האי וי"ח אלא ודאי דהני שני סברות די"א וי"ח לא באו אלא לפרש דברי מר"ן שהם ש"ס ערוך והגם דקשה בעיני פירוש זה במ"ש מור"ם וי"א וכו' ומלשון זה משמע שבא לחלוק על דברי מר"ן דאם הם לפרש הו"ל להביא סברת הי"א בדרך פירוש וכמו שאומר בכל מקום הני מילי וכו' וי"ח וכו' אפי"ה אין דוחק כ"כ וטוב לפרש אותו כך מלהניח בקושייא:

עוד אני מוסיף לומר דודאי הני י"א וי"ח לא נחלקו אלא בפירוש דינא דמר"ן דאי לא תימא הכי אלא דסברת הי"א באה לחלוק על דברי מר"ן א"כ לסברת הש"ך דס"ל דסברת הי"ח ס"ל אפילו נתן לו בסתם ולא אמר לו בשם פלוני יכול לתפוס א"כ לפי זה הרי שלש מחלוקת בדבר דלסברת מר"ן בעינן שיאמר בשם פלוני כההיא עובדא דאבימי ולסברת הי"א לא סגי בשם פלוני אלא עד שיאמר בשם פלוני ועל חוב פלוני ולסברת הי"ח אפילו נתנו בידו בסתם כגון אם הפקידו בידו לבד יכול לתפוס הואיל וטעמייהו הוא הואיל וממנו דלוה הוא וא"כ לפי זה יש להקשות דמניין נבראו הני שלשה סברות הרי לא מצאנו כי אם שני מחלוקת ותרויהו הביאם המרדכי ז"ל דפליגי בפירוש ההיא דאבימי אלא ודאי דהני י"א וי"ח לא באו אלא לחלוק בדינא דמר"ן ואין להקשות דלפי סברא זו לסברת הש"ך דאית ליה להי"ח ס"ל אפילו בנותן בידו בסתם יכול לעכב א"כ היאך נימא דסברא זו קיימא אליבא דמר"ן בש"ע הרי מר"ן איירי באומר לו פלוני נתנם לי שאתן לך הני זוזי וא"כ משמע מיהת דבעי שיאמר ליה בשם המשליח מיהת. זה אינו דמה יעלה ומה יורד מה שאומר לו בשם המשליח סו"ס הרי השליח מפסיד אלא ודאי דטעם העיקרי הוא הואיל וממון הלוה אין אנו חוששים להפסיד השליח וא"כ מה לי אמ"ל בשם פלוני או נתן לו התופס בסתם דהיינו בפיקדון ודאי כל שהוא ממון הלוה יכול המלוה לתופסו זהו מה שנלע"ד להליץ בדרך דחיק ואתי מרחיק:

גם מה שהקשה כת"ר וכתב דאכתי הע"ש למה כתב דהנפקד טוען שהפקיד והתופס טוען שתפס בע"כ והו"ל לקצר מחלוקת ולימא דהנפקד וכו' לעד"ן לומר דהע"ש רצה למינקט טענה אחת בין על מה שאומר התופס דבפקדון באו לידו וחייב להחזיר דהא תחילה דינו דהריטב"א בין על מה שטוען שתפס באונס דהני שני טענות הם של התופס וקיימי על מה שטען הנפקד שהוא הפקיד ומה גם דכת"ר כבר ישבה דלרבותא נקטה:

אכן מה שכתב כת"ר דדברי הע"ש לפי דברי הש"ך דמפרשם דפליגי על הי"א קמא וס"ל להע"ש דהריטב"א ס"ל דאפילו אמ"ל בשם פלוני הפקידם אצלו חייב להחזיר וכת"ר כתב שמדברי הריטב"א מבורר דאם נתנם לו בשם פלוני אינו חייב להחזיר אם יראה בעיני כת"ר אמינא ולא מסתפינא דמ"ש הריטב"א דאם נתנם לו בשם פלוני אינו חייב להחזיר הוא באומר הנפקד לתופס פלוני אמ"ל שאתנם לך סתם אבל אם יאמר לו פלוני אמ"ל דבשעה שארצה להפקידם אפקידם בידך עד שאבוא ואטלם ונחזירם לבעלים הראשונים בזה ודאי דיודה הריטב"א דחייב להחזיר הואיל והשבה בעי והויא הפקידם אדעתא שיטלם וא"כ בדין זה ודאי דהרטב"א חולק על סברת הי"א קמא דהא להי"א קמא אם יהיה בכהאי גוונא ודאי דאינו חייב להחזיר דהא ליכא פסידא לשליח דהא ברשותו הפקידם בידו ומה בידו לעשות אם תפסם המלוה ויצא לטעון טעון שבעל הפקדון חייב לו והגם שדברי הריטב"א אינם סובלים פירוש זה הרי כבר הש"ך כתב בס"ק דדברי הריטב"א לא משמע הכי ואפי"ה כך נראה אליו לפלפל בדברי הע"ש ודו"ק זהו מה שנראה לי להשיב כתר:

אהובך רפאל הי"ו

ש"ך סק"י. אבל אם לא הזכיר עיין בתשובת המבי"ט וכו' עיין בספר מאמ"ר קדישי"ן ועיין ספר כר"ח סי' קכ"ח בתשובת הרב רבינו יעב"ץ ז"ל אשר שם ובס' קכ"א שם ועיין בס' זיע"א ז"ל סימן ס"א ועיין בתשובתי מה שכתבתי בדין זה יעויין בסה"ק סי' צ"ה יעו"ש ודו"ק:

ש"ך סקי"א וז"ל עוד כתב בסמ"ע וז"ל ואפילו אי הוה ביד הלוה כתיבת יד וכו' ואין דבריו מוכרחין בזה כיון דלא מצי טעין סטראי אלא היכא ראית ליה מיגו דלהד"מ וכו' ע"כ לא כתב זה אלא לפי דעת הסמ"ע ולסברות הרבנים דס"ל דטענת סטראי הויא טענה גרועה וצריכא מיגו אבל לפי סברתו דכתב לעיל דבמקום נאמנות כבי תרי גם סטראי טענא מעלייתא א"כ נראה דהדין אמת אך לא נראה כן מדבריו דהא לפי האמת חולק על הסמ"ע בסברא זו וא"כ תמיהא לי איך תכף חזר בו מדבריו הראשונים שכתב דבמקום נאמנות טענת סטראי מעלייתא היא וא"ץ למיגו והשתא הדר ביה וי"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

פעמוני זהב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה