פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן יג
במור"ם ס"ג. וכל מה שכותבים אינם יכולים לחזור בהם היינו אפילו מפטור לפטור דכ' בס' פ' דיכול לחזור מטענה זו לטענה אחרת על זה כתב דעל ידי כתב אינו יכול לחזור אבל מחיוב לפטור ודאי אינם יכולים לחזור כדכתב בס"פ ע"ש ודו"ק:
ש"ע ס"ג. אין כופין וכו' אלא שומעין טענותיהם מפיהם וכו' עיין להרדב"ז סימן של"א שהוכיח במישור דהלועזים יכולים לטעון על ידי מתורגמן ולא מיבעייא לשטת הפוסקים דמוקמי ההוא עובדא דרבא דאתו לקמיה הנהו לועזים ומוקים להו בעדים איירי פשיטא דבבעלי דינים יכולים לטעון על ידי מתורגמן וכדמחלק שם מילתא בטעמא אלא אפילו לסברת הפוסקים דמוקמי ההוא עובדא בבעלי דינים עכ"ף ס"ל דמדאורייתא בבעלי דינים יכול לטעון אפילו ע"י תורגמן אך רבנן הם שאמרו צריך לשמוע מבעלי דינים עצמם ודוקא במקום שאפשר אמרו אבל במקום דלא אפשר כגון הלועזים שבאו לדין ואין דיינים שיבינו דבריהם בזה לא גזרו רבנן ויכולים לשמוע ע"י מתורגמן יעו"ש ולענין עדים עצמם במקום דלא אפשר עיין שם מה שכתב וע"ש מה שכתב דבמקום דלא אפשר אפי' ע"י תורגמן אלא ע"י רמיזות יכולים לדון דיני ממונות יע"ש:
סמ"ע סק"ח. דא"ץ וכו' עיין להרב דמש"א שכתב ז"ל נ"ל המעיין במהרי"ו ולפי הראיה שהביא מגמרא ע"ז דע"ב משמע הטעם כיון שלא אמרו לשון דיינות דאם אמר בין לדין בין לפשרה אפשר דצריך שלשה כיון שהזכירו דין אבל כאן שלא הזכירו דין מסתמא דעתם רק על שנים אלו והסמ"ע קצר בפירושו ע"ך ועיין מדברי הרב פתח"י תשוב"ה בסק"ו דיש סייעתא לזה מדברי מהריק"ש יעו"ש: