פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן יב
במור"ם ס"א. וכן אם היו שניהם חזקים וכו' ומכ"ש אם יהיו שניהם רכים ודאי דאפילו לא ידע להיכן הדין נוטה או קודם שישמע אינו רשאי להשמט ופשוט ולא כתבתי זה אלא בשביל שראיתי להר' גוא"ל זלה"ה שכתב דין זה משם מהראנ"ח משם התוס' ולא ידעתי למה הוכרח לדקדק כן מהתוספות הרי מדברי הרמב"ם מוכח כן ודו"ק:
ש"ע ס"ב. מצוה לומר וכו' הדין אתם רוצים וכו' עיין בסמ"ע סק"ו שכתב דפרישה הוכיח דלפי מאי דקי"ל מצוה בפשרה צריך הדיין להסביר להם שהפשרה נוח להם וכו' עיין להטו"ז שכתב דאין צריך לרדוף כל כך אחר הפשרה יעו"ש:
ש"ע שם. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין כך מוזהר שלא להטות הפשרה ע"ך עיין להרב מש"ה מער"ף אות פ"ה שכתב ז"ל נראה פשוט דהיינו דוקא כשמטה הפשרה מאהבתו של זה או משנאתו של זה אבל כשנראה לדיין שטענת האחד הם יותר חזקים ובריאים יותר מחבירו או שהדין במחלוקת הפוסקים שנוי והדבר שקול אלא שנראה לב"ד כת הסוברים הא' יותר נכונה מסברא האחרת רשאי להטות בפשרה וכך אנו דנים וכך חזיתי בקודש לב"ד שלפנינו נ"ון דנים בפשרה בכה"ג והכל לפי ראות עיני הב"ד ובלבד שיכוין את לבו לשמים ואח"ז נזדמן לידי תשובות הרה"ג מוהר"י באסאן ז"ל ובס' ק"ו כתב מזה ועיין להרב כנה"ג אות זיי"ן מ"ש משם הרב מוהרימ"ט ז"ל יע"ש.
ש"ע ס"ח. מחילה א"צ קנין ע"ך ראיתי לחקור בדין ראובן שהיה נושה מנה בשמעון בשטר וגם יש בידו משכונות משמעון ואמר ראובן לשמעון מהמנה אשר אני נושא בך הריני מוחל לך בחמשים. אך עדיין השטר ביד המלוה וגם המשכון ביד ראובן ולזה יש להסתפק אם מחילה זאת מהנייא או לא דהנה הסמ"ע בסקכ"א כתב דמחילה א"צ קנין דוקא במקום דלא נקיט שטרא וכו' והוא הפך דברי מור"ם בס' רמ"א דכתב שם י"א אפילו עדיין המלוה נקיט שטרא הויא מחילתו מחילה יעו"ש. והנה לכשאני לעצמי הייתי אומר דהסמ"ע כתב זה אליבא דמר"ן דסתם דבריו אפשר דס"ל כסברת רבינו ישעיה שהביא רבינו הטו"ר בפירוש דבמקום דעדיין המלוה תפוס השטר לא מהני מחילה לא כן מור"ם בס' רמ"א שהביא שם סברת י"א דפליג על דברי מר"ן ופסק כסברה המרדכי שם הביאם הד"מ ומשום הכי כתבה מור"ם בשם י"א לומר ברמז דפליג על מר"ן:
אלא דראיתי להש"ך כאן סקי"ז דתמה על דברי הסמ"ע אלו שהם הפך דברי מור"ם בס' רמ"א ולפי דברינו זה מה מתמה הרי מור"ם חולק על מר"ן כדאמרן והסמ"ע כתב דבריו אליבא דמר"ן דפסק כרבינו ישעיה אלא ודאי דהש"ך ס"ל הואיל ומר"ן לא פירש וגילה דבריו לא בסימן זה ולא בסימן רמ"א פשוט דבשיטת מור"ם אזיל ומאי דכתב מור"ם דבריו בשם י"א לא לחלוק נתכוון אלא כדבעינן למימר לקמן בעה"ו וא"ך לפי זה הרי הש"ך פליג על הסמ"ע וס"ל דסברת מר"ן היא אפילו עדיין המלוה נקיט שטרא וכן ראיתי להטו"ז דתמה על דברי הסמ"ע אלו וכתב דכדברי מור"ם בס' רמ"א הוא וכן ראיתי להרב דמש"ק אליעז"ר זלה"ה שכתב וז"ל לא עמדתי על דברי הסמ"ע דהא בהג"ה סרמ"א כתב בפירוש דמהני ואין חולק כלל שם עכ"ל וכן כתב הרב מאמ"ר קדישין וז"ל דדברי הסמ"ע הם במחילה שהיא על ידי פשרה אבל במחילה שמוחל אדם לחבירו בלי פשרה אפילו הסמ"ע ס"ל דמחילתו הויא מחילה וכתב שכן ראה בפרישה יעו"ש וכן נמי מוכח מדברי מר"ן עצמו באה"ע סק"ה ס"ה דכתב המוחלת כתובתה א"ץ קנין וכתב שם הרחל"ם אפילו עדיין כתובתה בידה הפך דברי הסמ"ע כאן יעו"ש וכן הוכיח שם ג"ך הרב"ש זלה"ה סקי"ב איך שיהיה מכל מה שכתבנו מוכח דלא כהסמ"ט ובודאי דכוותייהו נקטינן לפסוק כסברת מור"ם שגילה דעתו בס' רמ"א והגם דמור"ם שם לא כתב דבריו אלא בשם י"א לא משום דנתכוון לחלוק כתב כן אלא דמור"ם כתב בשם י"א הואיל ואותה סברא היא יחידאה של המורדכי לחוד הגם דמצינו לרבינו הטו"ר בס' זה שכתב סברת רבינו ישעיה דס"ל דאם המלוה עדיין בידו השטר לא מהני ביה מחילה וכו' וסיים ע"ז וכתב ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק וכו' יעו"ש וא"ך משמע דהרא"ש ג"ך ס"ל כסברת המרדכי דאפילו עדיין השטר ביד המלוה הויא מחילה וראיתי להרב בנ"י חי"י ז"ל שכתב משם הרב דרכ"י נוע"ם דמה שכתב הטו"ר א"א ז"ל לא חילק לאו למימרא דהרא"ש פליג על רי"ש ז"ל אלא כוונתו לומר לא חילק בדבריו והניחם סתומים יעו"ש וא"ך הואיל ודברי הרא"ש יכולים להתפרש דלא לחלוק על דברי רי"ש כתבם הטו"ר א"ך לא ראה מור"ם דין זה מפורש כי אם משם המרדכי וכמו שבא הדבר מפורש בד"מ סרמ"א דלא הביא שם כי אם סברת המרדכי ולכך כתבה בשם י"א הואיל ויחידאה היא וכדקי"ל בכל מקום שמר"ן ומור"ם ז"ל מביאים סברא יחידאה מזכירים אותה בשם י"א כמ"ש הסמ"ע בסי"ו סק"ב ובס' ל"ה סק"ט ובס' ע"ו סק"ד ובס' ת"ך סק"י ובש"ך סמ"ב סק"ך ובס' נ"ה סק"ה ובכמה מקומות וא"ך גם כאן מטעם זה דיחידאה היא כתבה בשם י"א ולא לחלוק על מר"ן:
שוב האיר ה' עיני וראיתי בס' כרם חמר להרב מו"ר נר"ו בס' קי"ז שהביא מתשובת הרב רבינו יעב"ץ ז"ל שנשאל בנדו"ז במוחל שט"ח בלי קנין ועדיין השטר ביד המלוה וכתב הרב ה' דהדין עם הלוה ומחילת המלוה מחילה וכתב הרב ה' דמר"ן ס"ל דהויא מחילה ונסתייע ממש"ל מההיא דאהע"ז סק"ה וכו' והוסיף עוד ונסתייע מדברי מר"ן בחומ"ש ספ"א סכ"ט המודה לחבירו בפני עדים וכו' בין שהיה מלוה ע"פ או בשטר וכו' וסיים ואמר ומה שכתב הסמ"ע דאי נקיט שטרא בידיה לא מהני ונסתייע ממ"ש מר"ן בס' רמ"א מחל לחבירו וכו' והגי"ה מור"ם וי"א וכו' דמשמע מינה דמר"ן ס"ל דוקא אם לא היה לו שט"ח עיין בספקי מו"ז מוהריב"ץ שתמה על דברי הסמ"ע שכתב כן על דעת מרן דמשמע דמר"ן נמי הכי ס"ל ותמה עוד על מור"ם ס' רמ"א שכתב וי"א וכו' וסיים הרב ז"ל ונלע"ד למחוק הוא"ו של וי"א ולהגיה י"א בלא וא"ו ולא בא לחלוק אלא לפרש דהאי דאמרינן דמהני בדברים בלבד י"א דדינא הכי אפילו היכא דאיכא שטרא או משכון אלה דמר"ן לא פירש הכי בהדייא והעלה דהרב ה' כתב להלכה ולמעשה דהכי נוהגין דמחילתו מחילה. אלא היו דברי מוהר"ש בן צור משם הרב מו"ז. מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה יעו"ש גם עיין להרב מש"ה אות מי"ם ס"ז יעו"ש:
גם ראיתי לרב אחרון חביב מוהרא"ק ז"ל בס' ברית אבות בסי"ב שגם הוא העלה להלכה דהויא מחילה וז"ל והכי נקטינן דמחילה מועלת אף נגד השטר והסמ"ע הוא יחיד לגבייהו ואין יכול לומר קי"ל. ועוד דהממון בחזקת הלוה הוי כדקי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי יעו"ש וכל זה לא כתבתי אלא לרווחא דמילתא כדי לקבץ הדעות דלגבי נדו"ד אפי' הסמ"ע יודה בזה דמחילתו הויא מחילה אפי' עדיין השטר ביד המלוה דהא ליכא למימר כאן דמדלא החזיר השטר לא מחל לו דהא כאן לא מחל לו בכל השטר אלא בחציו ולכך עדיין תפיס השטר בשביל המחצה דכעין זה כתב הסמ"ע עצמו לקמן בסע"ג דשם פסק מר"ן ס"ב וז"ל המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפורעו אפע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לחזור וכו' וכתב הסמ"ע שם בסק"ז לכאורה נראה דמיירי דווקא בקבע לו זמן בשעת ההלואה דאלו אחר זמן ההלואה צריך קנין כמו האומר לחבירו אל תפרעני אלא בעדים וכו' מיהו יש לחלק דשאני התם דבא המלוה להוציא משא"כ זה דהלוה בא להחזיק המעות בידו אותו זמן דהוי כמחל לו המלוה לכל אותו זמן וצל"ע עכ"ל ולכאורה הרואה דברי הסמ"ע אלו יראה שיש לדקדק עליו דאפי' חשבינן מה שמאריך לו הזמן הויא כמחילה אפילו הכי לא יהנה דבר זה שהרי הסמ"ע כאן בס' זה ס"ל דאם עדיין השטר ביד המלוה לא הויא מחילה וא"כ היאך הניח שם הדבר בצ"ע אלא דצריך לחלק ולומר דבמקום שהיה צריך להחזיר השטר ולא נשארה בו שום תועלת בזה הוא דפסק כאן הואיל ולא החזיר לא מהני מחילה ולא היתה כוונתו במה שאמר ליה מחול לך אלא להתיל בו. אבל כגון אותו ענין דס' ע"ג דעדיין צריך לשטר כדי שיגבה בו אחר אותו זמן שהרויח לו בזה אפילו הסמ"ע יכול להיות דיסבור דהויא מחילה והניח בצ"ע והואיל והניח בצ"ע ראוי לפסוק דאין להוציא מיד הלוה. הרי לך דלהסמ"ע עצמו יש חילוק בין מחל לגמרי דהיה לו להחזיר השטר לבין מקום שלא היה לו להחזיר. ואי לא מסתפינא הייתי אומר דאפילו אם אותו דין הניחו הסמ"ע בצ"ע דווקא בכעין אותו נדון דלא מחל לגמרי אלא הרחיב הזמן בזה הוא דמסופק אי מהני אותה הרחבה של הזמן או לא וכמו שמדוקדק מדבריו שכתב דהוה ליה קצת כמחל לו המלוה לאותו זמן יעו"ש. הרי לפניך דספיקו הוא משום דלא הויא מחילה גמורה אבל בנדו"ד דלגבי החמשים מחל לו מחילה גמורה ודאי יסבור הסמ"ע דאפילו ישאר עדיין השטר ביד המלוה אינו מעלה ואינו מוריד כדאמרינן לא נשאר בידו אלא משום דצריך הוא לגבות החמשים דלא מחל בהם:
ואל תשיבני דעד כען יש לומר דאם באמת הוא דמחל לו החמשים מחילה גמורה ולא נשאר בידו אלא בשביל החמשים הב' א"כ הו"ל לכתוב ע"ג השטר ששטר זה נמחל ממנו חמשים וא"כ הואיל ולא כתב ע"ג השטר שמחל החמשים נימא דלא מחל וכמ"ש הסמ"ע במוחל השטר כולו ועדיין נקיט שטרא. אלא דזה אינו דא"כ הוא א"ך במאי מסתפק הסמ"ע בסע"ג במרחיב הזמן הרי גם שם נאמר דהוה ליה לכתוב על גבי השטר שהרחיב לו הזמן עד יום פלוני ומדלא כתב נימא ג"כ דלאו דעתו להרחיב אלא ודאי דהסמ"ע יסבור דלא אמרינן דלא מחל אלא במקום דהו"ל להחזיר כל השטר אבל במקום דיכולים לומר דמדעתו מחל והעכבה של השטר היתה מאיזה טעם תלינן בזה ונימא דמחילתו הויא מחילה וא"כ כ"ש בנדו"ד אפילו לא הניח ע"ג השטר לאו הוכחה היא דלא מחל:
איך שיהיה בנדו"ד לגבי השטר אפילו הוא עדיין ביד המלוה הויא מחילתו מחילה לגבי החמשים אפילו לסברת הסמ"ע ומטעם זה ג"כ דאמרינן מסתמא מחל לו ולא הניח השטר אלא בשביל שעדיין לו בידו חמשים ובזה גם הסמ"ע מודה גם לגבי מה שנשאר בידו עדיין כל המשכונות דשוים מנה ולא החזיר מחצה להם לא נימא דיפלוג הסמ"ע ויאמר מדהוה ליה להחזיר מחצה במשכונות ולא החזיר לא הויא מחילה אלא דפשוט הוא דכמו לגבי השטר אמרינן דהסמ"ע ס"ל דאפילו לא החזירו לו נימא דעדיין תופסו בשביל חמשים הנשארים. גם במשכונות נימא דעדיין תופסם על הנשאר דכעין זה פסק הש"ך בס' ע"ד סקי"ח דאם פרע לו מקצת החוב אין צריך להחזיר לו מקצת המטלטלים אפילו בתובעו הלוה להחזיר לו וכן ג"כ פסק הרב מאמ"ר קדישי"ן יעו"ש ואפילו להרב טו"ז דפסק שם דצריך להחזיר משום מדת סדום עכ"פ דוקא בתובעו הלוה להחזיר אבל אם לא תבעו בכגון נדו"ד לא נימא מדלא החזירו לו המלוה הוא לבדו נימא דלא מחל דזה אינו דהא אליבא דכלהו משמע מדבריהם דאורחיה דמלוה לתפוס תחת ידו כל המשכון אפילו בשביל חצי החוב וא"כ אפילו הסמ"ע יודה דמה שלא החזיר מחצה במשכונות אין הוכחה ממנו דלא מחל. אלא דאמרינן עדיין תפוס השטר וכל המשכון בשביל החמשים:
ועדיפא מזה אמינא בתורת אגב דאפילו לסברת הסמ"ע דס"ל דאם מחל במלוה כולה ועדיין תפוס שטרא לא מהני לא אמרה מר"ן אלא לגבי השטר אבל לגבי המשכון איכא למימר דאפילו לא החזירו מחילתו מחילה וחילי הוא מדמצינו למור"ם בס' רמ"א דפסק דאפילו עדיין לא החזיר השטר או המשכון הויא מחילתו מחילה ודין זה רשום עליו שהוא מדברי המרדכי בפר"ק דסנהדרין ובאמת חפשתי במרדכי פ"ק דסנהדרין וזהו מה שמצאתי וז"ל ונשאל למהר"ם אם מחילה צריכה קנין היכא דיש למוחל משכון בידו והשיב נראה לי דבר פשוט הוא דלא בעי קנין ונהי דבע"ח קונה משכון להתחייב כשומר שכר מכל מקום אין גופו של המשכון קנוי למלוה ומהני מחילה אפע"ג דהמלוה מחזיק במשכון עכל"ה. וא"כ יש תימא על מור"ם מהיכן הוליד דין זה דגם אם עדיין השטר ביד המלוה הויא מחילה הרי שם לא נזכר אלא המשכון אלא דראיתי להרב בנ"י חי"י בסימן זה שכתב משם הרב פנ"י מש"ה ז"ל שכתב משם הרב ברודו זלה"ה שנראה לו שהר"ם שהביא המרדכ"י בפ"ק דסנהדרין חולק על סברת רבינו ישעיה שהביא הטו"ר דאם עדיין השטר ביד המלוה לא מהני מחילה שהרי כתב מהר"ם דאם הי' בידו משכון הויא מחילתו מחילה דמחילה א"צ קנין וכו' ואין סברא שיהיה כח השטר גדול מכח המשכון שהרי בע"ח קונה משכון ע"כ והוא מה שהביא הרב בנ"י חי"י משם הרב פנ"י מש"ה וא"כ מדברי הרב ה' ס"ל דהמרדכ"י חולק על רבינו ישעיה וס"ל דשטר ומשכון שוים הם ובודאי דבשטה זאת אזיל מור"ם בס' רמ"א דהשוה אותם יחד:
אכן הרב בנ"י חי"י ז"ל הקשה על פסק רמ"א וכתב דאיכא למימר אפילו המרדכ"י פסק במשכון נימא דדוקא במשכון הוא דאפי' עדיין ביד המלוה הויא מחילה הואיל ולפעמים אדם מפקיד מטלטליו ביד חבירו לכך גם כאן נימא דגם אם היו בידו בתורת משכון ומחל לו והניחם בידו איכא למימר נשארו בתורת פקדון מה שאין כן בשטר כי אין דרך כלל להניח השטר וגם המלוה אסור להשהותו משום ואל תשכן וכו' ולהכי אמרינן דאם עדיין ביד המלוה לא הויא מחילה וכו' יעו"ש שהניח קושייא זאת בצ"ע א"כ מדברי הרב ה' נלע"ד דמשכון מיגרע גרע מן השטר ואיכא למימר דאפילו מאן דס"ל דבעדיין השטר ביד המלוה שהוא רבינו ישעיה דאית ליה לא מהני מחילה עכ"ז איכא למימר דמודה כסברת המרדכ"י שמדבר במשכון וא"כ יכולים אנו לומר דגם הסמ"ע אפילו פסק בדעת מר"ן כאן כרבינו ישעיה יודה וכל זה לא כתבתי אלא לרוחא דמילתא דכבר הוכחתי לעיל דלכו"ע ס"ל דלא כסמ"ע דיחידאה הוא ולא מצי למימר קי"ל ודו"ק:
עיין להרב מש"ה אפילו בשטר משכונה מהני מחילה יעיין שם ועיין להרב בנ"י חי"י שכתב דכל זה הוא באומר לחבירו מחול לך או שאר לשון המועיל במחילה יעו"ש אבל אם אמור יאמר אם תתן לי דבר פלוני אמחול לך הוי כתנאי ובעינן קנין הלאו הכי יכול לחזור יעו"ש ועיין במש' הרועים אות מ"ם סכ"ד וק"ל ועיין בדברי תוי"ט בסנהדרין פ"ג משנה ב' ד"ה דור לי בחיי ראש"ך וכו' יע"ש ג"ך ודו"ק:
ש"ע ס"ב. מצוה לומר וכו' אבל אחר שאינו דיין רשאי לעשות פשרה וכו' מכאן יש לדקדק דמר"ן לא ס"ל כדעת הש"ג. שהביא בש"ך סק"ו דאפי' הדיין עצמו יכול לעשות פשרה אחר ג"ד על ידי פיוס דלדעת מר"ן לא ס"ל הכי דהא לא התיר אלא לאחר שאינו דיין ובודאי אחר שאינו דיין אין בידו לעשות פשרה על ידי כפייה כי אם על ידי פיוס וא"ך לדעת הש"ג הרי כל שהוא על ידי פיוס אפי' לדיין שרי אלא ודאי לא הותר לדיין בשום ענין ועיין להרב בעל משכנות הרועים מערכת פ' אות פ"ד שדקדק כן שוב ראיתי להרב פת"ש מ"ש יעו"ע:
במקום שלא היה יכול הדיין לעשות פשרה ועבר ועשאה ראיתי להרב ה' אות ה' שהביא משם מהריק"ש ז"ל סמ"ד דהוי כטועה בדבר משנה וחוזר יעו"ש וכתבה הרב הגוא"ל נמי משם מהרש"ך כן יעו"ש:
וראיתי להגוא"ל ז"ל שכתב משם מהרש"ך אם אמרו הדיינים שאפע"פ שהדין עם שמעון ראוי לעשות וכו' אין לך גמר דין גדול מזה ודו"ק:
ש"ע ס"ג. מותר לב"ד לוותר וכו' עיין מ"ש כאן הרב פת"ש ועיין להגוא"ל שכתב וז"ל לא שנא תובעים ל"ש נתבעים כנה"ג ועיין רשד"ם סש"ל ומהר"י בן לב ח"א ס' צ"ב מהר"ם פדאוו"א פ"ז יעו"ש ועיין להרב מש"ה מערכת יו"ד אות כ"ד כיצד תהיה הפשרה אם יהיה שטר של היתומים יעו"ש:
ש"ע ס"ט. שנים שקבלו פשרה וכו' הנה מסעיף זה היה נראה לי לדון כמו שבא לפני דשותפין שעשו שותפות על עשר שנים וכתבו בתורת חיוב שכל מי שיבא לחזור מהשותפ' יהי' חייב לחבירו בסך אלף דורוס ובאמצע הזמן רצה אחד מהם לחזור ולשלם האלף דורוס. ואמרתי לדון מכאן שהואיל והתחילו השותפ' נשתעבדו זל"ז וזל"ז ואפילו לבעי לשלם הקנס אין יכול לחזור כמ"ש כאן הש"ע דאחר דפשרה בקנין הפיסו זכה מי שזכה ואין יכול שום אחד לחזור אפילו ירצה לשלם קנס. אלא דראיתי בס' זכות אבות סז"ך ששם הביא פסק אחד של הרב הגדול מוהריב"ע זלה"ה שפסק באחד שנתן מתנה גמורה כל החלק העולה לו בירושת אביו נתן אותו לאחיו והרב הנז' פסק שהמתנה בטילה מטעם שהנותן מתנה מחמת כעסו ורגזנותו הלך ונתן המתנה הנז' וכתב בשטר שאם יחזור בו יתן כו"ך קנס לעניים והרב בעל ז"א ז"ל כתב דהרב הנז' האריך בדבר חן לבטל המתנה והוסיף עוד הרב ז"א ז"ל מדידיה וכתב ז"ל ולי ההדיוט יראה להחזק דברי חכם חן כי המתנה בטילה דאף שפסק הרב מוהרק"א בשולחנו הטהור סי"ב ס"ט שנים שקבלו פשרנים בקנין וקנס חמשים ואחר הפשרה אמר אחד אשלם הקנס ולא אקיים הפשרה אין בדבריו כלום עכ"ל יראה דאין לדמות זה לדין המתנה שהרי אומדין דעת הנותן ואם גילה דעתו במקצת כי אינו נותן ברצונו דפשוט דאין במתנתו כלום כדאיתא בס' ער"ב ורע"ו יע"ש והכא בנדו"ד שהנותן נתן מתנה ואמר אם אחזור בו אתן קנס כו"ך מי הכריחו ומי אנסו ליתן שהוצרך לומר אם אחזור בו וכו' דהתינח שנים שעשו פשרה דכל אחד תובע את חבירו ומחמת תביעה והכרח עשו פשרה וחזקו הדבר לומר אם אחזור בי וכו' אבל במתנה שרוצה אדם ליתן ואין אונס ואין תובע היכי קאמר אם אחזור בי וכו' מאחר שרצונו ליתן מה' תיתי שיחזור א"ך מסתמא הקנין היה על הקנס כי עדיין לא סמכא דעתיה ולא גמר בלבו שיתן ולכך ע"מ שאם באולי ימלך לחזור ישלם קנס והוי כקנין שעושים בשדוכין שהוא על הקנס הכי מסתברא לע"ד ואף שכתב בשטר המתנה וז"ל וליפות כח המתנה בל תמוט אסר איסר על נפשו הנותן שאם יחזור בו דמשמע דתנאי זה ליפוי כח בעלמא כבר העיד הסופר בעדים שלא כתב כן אלא לשופרא דשטרי ולראיה חתמתו כיהודא נטוד הצעיר משבי"ר ע"ך. הפסק אשר בו. כתוב בס' זכות אבות וא"ך מפסק זה נלע"ד גם כן לשותפים דידן דגם הם ממש כדין המתנה וכדין הקנס דגם כאן לא היה שום הכריח על שום אחד לעשות שותפות וא"ך דין הוא שכל אחד יכול לחזור ולשלם קנם ודו"ק:
ש"ע סי"ג. פשרה בלא קנין וקבל הנתבע גזרתם ועשה שטר הן בלשון הודאה וכו' אינו יכול לחזור ע"ך מלשון זה נראה דהגם דהנתבע אינו יכול לחזור הואיל ועשה עליו שטר אפעפ"ך התובע יכול לחזור ואין חיובו של נתבע יחייב את התובע לקבל הפשרה בע"ך ולא דמי האי מילתא למאי דכתב מר"ן בס' קצ"ה ס"א דהואיל וקבל המוכר הקנין אין שום אחד מהם יכול לחזור דשאני ההיא מהכא. דהתם היה הקנין להקנות זה מזה ועל זה אמרינן הואיל ומשך
זה אין שום אחד מהם יכול לחזור דהוי כאלו משכו שניהם אבל נדו"ז לא נגע ולא פגע דהואיל וקבל ק"ס או עשה עליו התובע שטר מאין הרגלים לומר דהוי כאלו התובע ג"ך מחל לו במותר ובמאי נקנה שאר התביעה לנתבע ולא דמייא האי מילתא אלא למ"ש מר"ן בסו"ס ט"ל וז"ל לוה שבא לב"ד בשטר שבידו לכפות את המלוה שילוה לו אפילו ידעינן דמדעת המלוה נכתב אין יכול לכפותו להלוות לו הרי משם מוכח שאין חיובו של הלוה מחייב את המלוה לתת המעות וא"ך גם כאן אין חיוב הנתבע יחייב לתובע למחול שאר תביעות והגם דאיכא לחלק דהתם הואיל ועדיין המעות ביד המלוה לכך לא מחייבינן ליה לתת אותם לו אבל בנדו"ד שהמעות כבר בידו נימא דבחיוב הנתבע נתחייב התובע לקבל הפשרה ואינו יכול עוד לתבוע ומה גם לסברת הרמב"ן והראב"ד דפליגי אסברת הרשב"א דכוותיה פסק מר"ן והם ס"ל דאם כתב שטר מדעת המלוה מחוייב המלוה להלוות לו וא"ך מכ"ש נדו"ד שהם כבר בידו אפילו הכי איכא למימר אין הנדון דומה דשאני התם דטעמו דהרמב"ן הרי הוא מפורש בטו"ר ובב"י דטעמו הוא משום דמשעה דנשתעבדו נכסי הלוה למלוה זכה הלוה במעות שביד המלוה לקנות לו בשעבוד נכסיו שנשתעבדו למלוה זהו טעמו של הרמב"ן אבל הרשב"א לא ס"ל הכי ולא מהני טעם זה אלא באם היו כבר המעות ביד הלוה וכתב עליו שטר הוא דמהני עכ"פ לכולהו טעם הקנייה הוא אגב שמשעבד נכסיו קנה המעות לדעת הרמב"ן אפילו אם יהיו עדיין ביד המלוה ולדעת הרשב"א דוקא אם החזיק בהם אבל עכ"פ לכלהו הוי הקנין זה כנגד זה דהיינו שיעבד נכסיו במנה. מחוייב חבירו להלוות לו מנה נגד מה ששעבד לו הלוה אבל בנדו"ד שהיתה התביעה יש בה מנה ונתחייב לו בחמשים בשטר שעשה עליו היאך נימא דאין התובע יכול לתבוע בשאר התביעה ובמאי נקנית לו ועדיפא מזה מצינו להש"ך שכתב דאפילו לסברת הרמב"ן דס"ל דנקנו לו המעות אפי"ה היכא דהוי פסידא למלוה כגון שמת לוה הרי זה לא קנה הלוה ויכול המלוה לחזור וא"כ דון מנ"ה לנדו"ד לסברת הרשב"א דאית ליה לא קנה אלא דוקא באם היו בידו המעות כבר ודאי גם הוא יסבור דבמקום פסידא. לא קנה ומחוייב להחזיר המעות וא"ך בנדו"ד דהוי פסידא ג"ך לתובע שהרי הוא תובעו במנה ולא נתחייב לו כי אם בחמשים ואם נאמר דקנה כל התביעה על ידי החיוב של הנתבע ג"ך הוי פסידא לתובע ובמקום פסידא לא קנה בחיובו א"ך מכל זה מוכח דהתובע יכול לחזור אפילו נתחייב התובע ועשה עליו שטר:
וכן נראה ממ"ש מר"ן בס"ז דאם לא קבלו קנין יכולים לחזור בהם וכתב הסמ"ע סקט"ו דגם התובע יכול לחזור ומשם מוכח אפילו במקום דקבל הנתבע הקנין ולא קבלו התובע אפילו הכי לא אמרינן הואיל והנתבע קבל בקנין יתחייב גם התובע לקבל עליו הפשרה דקניינו של זה לא יחייב לזה וא"ך גם שטר דמהני כמו הקנין ודאי לא מהני לומר דהואיל ועשה עליו שטר יצטרך התובע לקיים הפשרה והדברים ברורים:
אחרי כותבי ראיתי להרב צרור החיים דצ"ח שכתב, וז"ל ראובן מכר סחורה והלוקח נתחייב בקנין לפרוע החוב ואח"ך רוצה לחזור בו יראה דאותו שנתחייב בקנין אינו יכול להפקיע חובו מדי דהוה המחייב עצמו במה שאינו חייב אבל המוכר פלוגתא דהרמב"ן והרשב"א ז"ל אם חיובו של זה יחייב האחר למכור או לא וששתי שנתכוונתי לדעת עליון דגם כאן יכולים לקיים פסק מר"ן ולומר דהגם דהנתבע נתחייב לקיים הפשרה התובע לא נתחייב לקיימה ודו"ק:
ש"ע סי"ד. הכופר וכו' ואח"ך מצא עדים וכו' ראיתי להרב מש"ה מערכת מ"ם אות י"ט שכתב וז"ל הא דקי"ל מחילה בטעות לא הויא מחילה דוקא בע"פ אבל בכתב מהנייא עיין תשובת הפר"ח שבקונטריס מ"ח חלק חוה"מ ס"י ועיין בתשובת הכנה"ג שנדפסו מחרש בח' אהע"ז ס"ך דל"ג ע"א ע"ך דבריו ולא ידעתי לכווני דברים אלו עס תשובת הרשב"א שהביא הרב ב"י בס' זה במח"ס י"ג ששם כתוב בתוך תשובת הרשב"א ז"ל וז"ל ואע"פ שהוא כותב לו הריני מוחל לך בדלא שגוי ובדלא אניסנא כדרך שנהגו לכתוב בטופסי השטרות אין בדבריו כלום עד שיאמר מרצוני בלי שום, אונס יודע אני שיש לי בידך יותר וכדתניא מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך בק"ק יודע אני שאינו שוה אלא מנה וע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה ע"ך מכאן מוכח דאפילו כתב לו בשטר המחילה לא מהנייא אלא דרך הנז"ל בדברי הרשב"א וא"ך מיחזי דזה סותר מ"ש הרב מש"ה ז"ל משם הפוסקים הנז"ל ודו"ק:
הן היום זכיתי וראיתי להרב בי"ת יאוד"א ח"ב סמ"ב בפסק אחד של הרה"ג יד מלאכו זלה"ה הובא בס' הנז' ושם נמצא כתוב על דברי הפר"ח הנז' ז"ל ועוד כלל אחר מחודש ראיתי לו שם בדברל שלא ראיתיו עד הנה בדברי הפוסקים ז"ל דהא דמוכח מן הש"ס דכל דלא ידע דמחיי הוי פטומי מילי ולא הויא מחילה היינו דוקא היכא דהמחילה היא בע"פ אבל היכא שכתב בכתב ידו שהוא מוחל ומרוצה בכך איכא למימר דאי לא גמר בדעתיה למחול כולי האי לא הו"ל למיעבד ליתן כתיבת ידו. ופשפש ומצא לו סמוכות מדברי התוס' יעו"ש כי העלה ארוכה בענין זה ואע"ג דלפק"ד אין זו מוכרח לענין דינא דעל כגון דא איכא למימר אי הוה ס"ל לקמאי הך חלוקא לא הוו שתקי מינה ומה גם דלא מוכח הכי מדברי קצת פוסקים מ"מ כדאים הם התוספ' לסמוך עליהם לאוקמי ממונא בחזקת מריה ומכ"ש בהצטרפות טעמים אחרים ואומדנות מוכיחות וכמ"ש הפר"ח גופיה שם עכ"ל הרב י"ד מלאכ"י וחתם עמו הרה"ג כמוהר"י עייאש זלה"ה ולדידי תמיהא לי איך נעלם מעיני המאורות הגדולים תשובת הרשב"א הנז' שמכרזת ואומרת בזה"ל שאפי' כותב לו הריני מוחל לך בדלא שגוי ובדלא אניס כדרך שנהגו לכתוב בטופס השטרות אין בדבריו כלום עד שיאמר מרצוני בלי שום אונס יודיע אני שיש לי בידך יותר וכדתניא מוכר שאמר ללוקח חפץ זה וכו' מדברי רשב"א אלו מוכח ברור דאפילו כתב לו עכ"ז יכול לטעון מחילה בטעות הפך דברי הפר"ח ולא ידעתי היאך הרבנים הנז' לא נתעוררו על הפר"ח מדברי הרשב"א הנז' ולדידי חזי לי אלו ראו תשובת הרשב"א הנז' הוו הדרי ביהו כמו דמיחזי מדבריהם כי דבר זה נפלא לחדוש בעיניהם והראיה כי הראשונים לא הזכירו חלוק זה כלל אך הואיל ולא מצאו סתירה מפורשת בדברי הפוסקים על כן כתבו כדאים הם התוספ' לסמוך עליהם אכן אנן בדידן שעינינו לו ראו לתשובת הרשב"א הנז' שכתב בפשיטות דאפי' בכתיבה יכול לחזור ומצינו להרב הקדוש מר"ן מלכא הביא אותה בביתו הנאמן ולא הביא עליה שום חולק בודאי לא הביאה אלא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ואנן דקי"ל כדעת מר"ן בביתו הנאמן הכי נקטינן ועדיין צ"ל ודו"ק:
ובדרך אגב ראיתי להעיר על מה שראיתי לתשובת הרשב"א הנז' ממנה מוכח שצריך המוחל שיאמר לו יודע אני שיש לי בידך יותר ואני מוחלו לך כמו האו' חפץ זה יודע אני שאינו שוה אלא כו"ך וכו' מזה מוכח דכל שלא פירש לו בכמה מוחל לא הויא מחילה ובאמת על זה קשה בעיני על כמה שטרי מחילות שכתוב בהן מחילה סתמית על כל מין תביעה שבעולם וכו' וסוגיין דעלמא הכי כתבי ולית מאן דאשגח בזה כלל ומה נענה בתשובת הרשב"א הנז' ומה גם דמר"ן דקי"ל כוותיה הביאה בביתו הנאמן בלי שום חולק בודאי להלכה הביאה ומה גם הרי הרשב"א מדמה דין זה דמוחל לחבירו שצריך לפרש לו בכמה מחל לו מידי דהוה המוכר חפץ לחבירו ואומר לו חפץ זה יודע אני שאינו שוה אלא כו"ך וכו' הרי דהרשב"א ס"ל דדמיין נינהו וא"ך הרי מצאנו למר"ן בש"ע סרכ"ז סכ"א פסק כן בפשיטות האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול אבל במפרש אין לו אונאה כיצד מוכר שאמר וכו' וכו' א"ך הרי הש"ע פסק דכל שלא פירש בכמה מחל לו לא הויא מחילה כל זה עמד לנגדי לכאורה לתמוה על מה שנהוג עלמא לכתוב שטרי מחילות סתם ואינם מפרשים כמה מחל ולא נחה דעתי עד שראיתי לדברי הסמ"ע בס' רכ"ז סקט"ל שכתב ז"ל ועפ"ר כאן ובס' רל"ב שכתבתי דאף למאי דקי"ל דאדם יכול להקנות ולמחול אף דבר שאינו קצוב מודה במחילה כזו שצריך לפרשו דאל"כ יכול לומר לא ידעתי שיש בו אונאה כו"ך שאמחול עכ"ל ועיין שם ג"ך בסמ"ע סרל"ב סקט"ז יע"ש ובזה נחה דעתי בדברי הסמ"ע אלו דמסקנת דבריו הם דהמתחייב לחבירו בדבר שאין לו קצבה והמוחל לחבירו דבר שאין לו קצבה שוים הם וא"ך הואיל ומצינו להש"ע בה"ס פסק כדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל דהמחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה נשתעבד יעו"ש בה"ס ובס' קל"א ס"ב ובסי' ר"ז יעו"ש א"כ דין הוא דהמוחל ג"כ דבר שאין לו קצבה הויא מחילתו מחילה וא"כ הואיל ומר"ן גילה דעתו בשעבוד שהאדם משתעבד בדבר שאין לו קצבה הוא הדין יכול למחול דבר שאין לו קצבה ושאני ההיא דאונאה דצריך לפרש בכמא אנאו ומה מום בו. החילוק הוא כמ"ש הסמ"ע כנז"ל בס' רכ"ז ורל"ב יעו"ש:
והגם דהרב"ח מצינו לו בס' רל"ב שחלק על הסמ"ע וס"ל להרב"ח דלא כטעמו של הרב המגיד בדברי הרמב"ם דהרב המגיד יהיב טעמא לדברי הרמב"ם דפסק הש"ע שצריך לפרש המו"ם שיש בממכרו משום דהרמב"ם יליף ליה מקו"ח מאונאה יעו"ש ועל זה חלק הרב"ח וכתב דלא כן הוא אלא טעמו דהרמב"ם דס"ל שצריך לפרש המום שיש בממכרו משום דהרמב"ם לטעמיה אזיל דס"ל דכי היכא דאין אדם יכול להקנות מדעתו דבר שאין לו קצבה כך אינו יכול למחול דבר שאין לו קצבה וכו' יע"ש וא"כ לפי דברי הב"ח הרי ס"ל דהרמב"ם טעמו הוא משום דאין אדם מקנה ואין אדם מוחל דבר שאין לו קצבה וא"כ מחזי לדעתו דמחילה בדבר שאין לו קצבה לא מהנייא לדעת הש"ע דפסק כהרמב"ם שצריך לפרש המום אלא דגם לדעת הרב"ח נראה פשוט לדעתו דמר"ן ס"ל דמחילה בדבר שאין לו קצבה שהרי מצינו לו להרב"ח בסו"ס ר"ז שהקשה היאך יוצדק מה שפסק הש"ע בס' רל"ב כדעת הרמב"ם דצריך לפרש המום שיש בממכרו וזה סותר למה שפסק כבר בס"ס וקל"א ור"ז סכ"א דאם משתעבד בדבר שאין לו קצבה ועל זה תירץ ז"ל ונ"ל ליישב דיש לחלק דבתולה בדעת עצמו בלחוד כגון שחייב עצמו לחבירו כפי רצונו או נעשה לו ערב לחבירו כפי רצונו התם בודאי משתעבד אפילו בדבר שאינו קצוב וכו' אבל במוכר לחבירו על מנת שאי אתה חוזר עלי במום דהמכירה תולה בדעת שניהם המוכר אין דעתו למכור בדמים אלו אלא על מנת שלא יהיה חוזר עמו בשום מום והלוקח אין דעתו לקנות אלא במום כו"ך שראוי למחול עליו אבל לא בשאר מומים הגדולים לפיכך חוזר עד שיפרש המום כמו המפרש האונאה שהמוחל לחבירו צריך שידע הדבר שהוא מוחל לו בו ואם לא פירש מצי אמר לא היתה דעתי למחול לך ע"פ דעתך כמו שאתה רוצה עלא ע"פ דעי ואינני רוצה למחול אלא כו"ך וזה יאמר להפך דעתי היה שתמחול לי ביותר ועל דעת כן מכרתי עכ"ל הרב"ח הרי לך אפילו לדעת הרב"ח דמפרש דהרמב"ם טעמו הוא משום דאזיל לשיטתיה דאין אדם משתעבד בדבר שאין לו קצבה והוא הדין אין אדם יכול למחול ומצינו להש"ע שפסק כאן בס' רל"ב כהרמב"ם עכ"ז כתב הרב"ח דהש"ע הגם דס"ל דלא כהרמב"ם ויכול להשתעבד ולמחול דבר שאין לו קצבה עכ"ז בדין המוכר דבר שיש בו מום פסק הש"ע כוותיה דהרמב"ם שצריך לפרש המום יען הואיל ומחילה זו היא תלויה בדעת שניהם וכדאמרן לכך צריך לפרש לא כן בשאר מחילות יכול אדם למחול דבר שאין לו קצבה:
אלא דצריך אני למודעי על מאי דקשה לי על דברי הסמ"ע בס' רכ"ז סקט"ל שכתבנו לעיל דמחלק בין מחילה דעלמא בדבר שאין לו קצבה ובין האומר על מנת שאין לך עלי אונאה שצריך לפרש שיעור האונאה וז"ל בסקט"ל ועפ"ר כאן ובס' רל"ב שכתבתי דאף לפי מאי דקי"ל דאדם יכול להקנות ולמחול אף דבר שאינו קצוב מודה הוא במחילה זו שצריך שיפרשו דאל"ך יכיל לומר לא ידעתי שיש בו אונאה כו"כ דאמחול עכ"ל לא ידעתי היאך יוצדק לדעתו חלוק זה והוא נגד הרשב"א שהביא הרב"י בסי' י"ב שכתבנו לעיל ז"ל ואפע"פ שהוא כותב לו הריני מוחל לך בדלא אניסנא וכו' אין בדבריו כלום עד שיאמר מרצונו בלי שום אונם יודע אני שיש לי בידך יותר. וכדתניא מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך יודע אני שאינו שוה אלא מנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה עכ"ל מדברי הרשב"א אלו נראה דמדמה מחילת מלוה למחילת אונאה וא"כ לפי דבריו כמו שצריך לפרש האונאה כך צריך לפרש שאר מחילות במאי מחל וא"כ נראה דלא כחלוקו של הסמ"ע:
אלא כד דייקת ודאי דהרשב"א לא כתב כן שהיה צריך לפרש דומיא דאונאה אלא באותו נדון שעשה לו מחילת שמים ולגבי מחילת שמים הוא דהוצרך לדמות אותה לדין אונאה וכוונתו היא כמו דין אונאה שהזהירה אותו התורה אל תונו איש את עמיתו אינו יוצא ידי שמים עד שיפרש ואם לא פירש אפילו לא תבעו חבירו לא יצא בידי שמים כך לי בנדון דידיה שעשה לו מחילת שמים לא יצא ידי שמים עד שיאמר לו יודע אני שיש לי בידך יותר ומחול הוא לך אבל לגבי הדין אם בא להוציא ממנו בדין תורה בודאי גם הרשב"א יודה דמהנייא מחילה בדבר שאין לו קצבה:
וזה מדוקדק משני מקומות. הראשון הוא מדברי הרשב"א הנז' שצריך לכתוב לו יודע אני שיש לי בידך יותר וכו' וכדתניא מוכר שאמר ללוקח וכו' הרואה לכאורה יתמה דדברי הרשב"א קשיין רישן לסיפן דמריש דבריו משמע שאין צריך לפרש במה שמחל לו אלא די במה שיכתוב לו יודע אני שיש לי בידך יותר אפילו לא פירש כמה וא"כ היאך יוצדק למה שמדמה הדבר לכדתניא מוכר שאמר ללוקח וכו' הרי שם באותו הדין צריך לפרש בכמה היתה האונאה וא"כ קשיין דבריו רישן לסיפן אלא האמת הוא דלא דבר הרשב"א אלא כלפי אותו הדין שכתב לו מחילת שמים ועל זה כתב דהואיל ולא היה לו ידיעה שהיה נישא בו יותר אפילו כתב לו מחילת שמים לא הוי מחילה הואיל ולא הי' לו ידיעה אם יש לו בידו או לא לכך כתב דלא מהני מה שכתב לו מחילת שמים אלא באומר יודע אני שיש לי בידך יותר וכו' ואזי הרי גילה שיש לו ידיעה ממה שיש לו בידו ומחילתו מהנייא אפילו לגבי שמים ולזה הוא שמדמה לכדתניא מוכר שאמר ללוקח וכו' דלא מהני מחילת הלוקח אלא בקדמה לו ידיעה הלאו הכי מחילתו מגן שויא הואיל ואין לו ידיעה והגם דהתם אפילו לגבי דידן יכול לתובעו ולהוציא הונאתו עכ"פ לגבי מחילה דעלמא בדינא דידן הגם שיש לחלק בין מחילה דאונאה למחילה דעלמא כמו שחלק בפרישה כמש"ל עכ"פ לגבי מחילת שמים למי שלא היתה לו ידיעה הויא דומיא לאונאה כמ"ש הרשב"א וא"כ הרי מדברי הרשב"א עצמו בכאן נראה דלא דיבר אלא לענין מחילת שמים ואפילו לגבי מחילת שמים עצמה אינו צריך לפרש המחילה בכמה כו"כ אלא די שיאמר יודע אני שיש לי בידך יותר אבל לגבי הדין אם בא לתובעו בדינינו פשוט דהרשב"א יסבור דיכול למחול דבר שאין לו קצבה:
וכן נמצא מפורש בתשובות רשב"א אחרת הביאה הרב"י בס"ס מחודשים ד' יעו"ש שכתב הרשב"א זל"ה כיון שכתב לו שמחל לו כל תביעות ממון גם זה בכלל ע"כ יעו"ש שמשם באירה דהרשב"א בפשיטות ס"ל דמחילה מהנייא בדבר שאין לו קצבה:
שוב עיינתי בספר בי"ת יהוד"א ששם סמ"ב פסק אחד מהרה"ג חסיד שבכהונה מוהר"ר מלאכי כהן זלה"ה שנשאל בנדו"ד ומכלל דבריו כתב בהוכחות צודקות דמחילה בדבר שאין לו קצבה הויא מחילה ואחר שהוכיח כן הוסיף וכתב ז"ל ואחר הדברים והאמת האלה לא ידעתי מה היה לו למהר"ם בנבנשתי בעל פנ"י מש"ה בח"א מתשובותיו סנ"ז שכתב בסתם דהמחילה להיות כדינא צריך שידע המוחל כמה סך הוא מוחל אבל אם לא ידע הסך שהוא מוחל דלא ידע מה קמחיל הו"ל מחילה בטעות כאלו הוא מילתא פסיקתא ומוסכמת מכל הפוסקים והוא פלא שהרי כבר הוכחתי בבירור דזהו דוקא אליבא דהרמב"ם אבל לפי דעת כל הפוסקים שחולקים עליו שפיר הויא מחילה אף בדבר שאין לו קצבה וכמ"ש הטו"ר להדייא בס' רל"ב וכן נראה עוד להוכיח דזו היא דעת הרשב"א ומוהריק"א שהרי בס' מ"ג מחודשין י"ז ובס' ס' מחודשין ד' ושם בש"ע הביא שתי תשובות הרשב"א ז"ל בענייני מחילה כללית מכל תביעות שבעולם ולא אסיקו אדעתייהו לערער ולפסול אותן מחמת שלא הוזכר סך המחילה. וכמה אחרונים ג"כ כתבו בתשובותם תרבה דינים מענייני מחילות סתמיות וכלליות ולא לשתמט לחד מנייהו לגרועי כח המחילה בשביל זה:
שוב התבוננתי דלא דבר הרב הנז' אלא לדעת הרמב"ם דס"ל אין משתעבד בדבר שאינו קצוב ולא בסתר דבר אלא כך מפורש ומצאת כי תדרשנו בח"ב מתשובותיו סמ"ו יע"ש, שכדברי כן הוא דלא שקיל וטרי אלא אליבא דהרמב"ם עכ"ל והוסיף עוד דחה דברי מהר"ם הלוי בעל דרכ"י נוע"ם דגם הוא רצה להביא מדברי מהרשד"ם ומדברי מוהרי"ק ז"ל דמחילה בדבר שאינו קצוב לא מהנייא ומר ניהו רבה דחה דבריו וסתר ראיותיו והעלה להלכה ברורה כשמש. דמחילה מהנייא בסך שאינו קצוב אלה היו דברי הרמ"ך זלה"ה ובא עמו על החתום במודים דרבנן הרה"ג מוהר"ר יאודא עייאש זלה"ה יעו"ע וא"כ קם דינא ומי יבא אחר המלכים האלה וששתי כעל כל הון שנתכוונתי בכמה דברים למ"ש הרב הכהן הגדול כי מלאך ה' צבאות הוא וצוי"ם וימ"ן:
עוד ראיתי להרב הנז' בפסק הנז' חדוש נחמד שכתב ז"ל ובלאו הכי למאי דאתינן עלה שמחלו יורשי ראובן ליהודא כל החשבונות אשר ימצאו בפנקס אביהם שפיר הוה מצינן לשנויי ולהוכיח מתוך דברי הפוסקים זלה"ה דדבר קצוב מיקרי אפילו להרמב"ם דכיון דבשעת המחילת הזכירו חשבונות הפנקס ואז הוה הפנקס בעיין דהוה מצי לברורי מגויה כמה סך הם מוחלים לא מיקרי תו דבר שאינו קצוב וכמו שתמצא בהדייא בס' פרמ"א ח"ב ס"פ ובשאר פוסקים כשתדקדק בהם ע"כ אלא דשנויי דחיקא לא משנינן ומשכוני אנפשאי בהאי למה לי כיון דזכינו לדין זך וישר דאף בדבר שאינו קצוב שייך המחילה לדעת כל הפוסקים שחולקים על הרמב"ם ברם מאי דאמינא ולא מסתפינא הוא דאף למאן דסבר דלא שייך מחילה אלא בדבר קצוב היינו דווקא כשמוחל מעצמו בלא כסף ובלא מחיר אבל כשמקבל המוחל סך מה בשביל מחילתו כנ"ד אפילו הרמב"ם ז"ל יודה ידין שהמחילה שרירא וקיימא ומנא אמינא לה ממ"ש בעל בני שמואל בתשובותיו ס"ל שכתב דאף בעיקר דינו של הרמב"ם במתחייב בדבר שאינו קצוב אם נתן לו מעות כדי שיקבל עליו אותו חיוב אפילו לדעת הרמב"ם קנה דאגב זוזא גמר ומקנה וע"ש שנראה שחילוק זה יש לו שורש וענף בתשובת הרשד"ם זקינו ומצאתי עוד אחר עמל וטורח להרב בעל פנ"י מש"ה גופיה שבס"ב מתשובותיו ס' ס"ל קלסיה להאי חילוקא ועשה לו סמוכות מדברי הש"ס והרמב"ם יעו"ש וכיוצא בזה ראיתי עוד למהר"ש הלוי בח"מ ס"ה יעו"ש המתחייב בדבר שאינו קצוב בשעת הנשואין קנה דבההיא הנאה דקמתחתני אהדדי גמר ומקנה יעו"ש ובמוהרי"ט ח"ב ח"מ סוסק"ן עכל"ה:
עוד ראיתי להרב הנז' שהעתיק דברי כנה"ג ז"ל ואחר זמן נדפס שארית כנה"ג מח"מ ומצאתי אליו בס' רמ"א הגהות הב"י אי"ט שכתב בבירור דאם כתוב בשטר המחילה שאם באולי נשאר לו שום טענה ותביעה או תלונה וכו' הכל מחל אליבא דכ"ע אינו יכול לערער אחר מחילתו ע"ש וא"כ מאחר שבנ"ד כתוב בשטר שמחלו כל טעות שאפשר להמצא יצא לנו הלכה רווחת לדעת כל הפוסקים דלא מצו תו לערער אחר מחילתם עכ"ל:
ודע דבמקום דהמחילה הוא בטעות ובא המוחל לחזור בו עיין להרב מש"ה במערכת מי"ם אות יו"ד ואו' ט"ו שהביא משם הרשב"א ומהריט"ק סכ"ח והר' כנה"ג והרב כרם שלמה דצריך המוחל להחזיר המעות לנמחל שקבל ממנו בעד הפשרה ואח"כ ירד עמו לדין וק"ל:
שם בש"ע סי"ד. הכופר בפקדון ונתפשר עמו ומחל לו ואח"ך מצא עדים יכול לחזור בו והוא הדין למי שנתפשר מפני שלא היה לו ראיה או שטר ואח"ך מצא. ע"ך הנה מסתימת דברי מר"ן אלו וממה שלא הגיה מור"מ כאן כלום משמע שהדברים כפשטן דבנתפשר ואח"ך מצא ראיה יכול לחזור אפילו לא גילה דעתו בשעת הפשרה דבשביל שלא מצא עדים או שטר הוא שמתפשר ולכאורה נראה דזה סותר למ"ש מר"ן בס' כ"ה ס"ה וז"ל דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"ך ידע שאינו בן שבועה אפע"פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום דקנין בטעות הוא וחוזר ע"ך. וסיים מור"ם על זה וז"ל וכן כל כיוצא בזה ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה או כדומה לזה עכ"ל א"ך הרי מוכח מדברי מר"ן ומור"ם שם בסכ"ה דבעינן שיגלה דעתו בשעת הפשרה וזה סותר לסעיפם אלו דסי"ב שהם סעיף יו"ד וסט"ו דמדסתם מר"ן ומור"ם לא הגיה כלום משמע דלא בעינן:
אלא חזה הוית להרב יוא"ל ז"ל בתוש"י ח"ב ס"י וסק"א שעמד על זה וחלק ביניהם דהיכא דיש אומדנא דמוכח לא בעינן גלוי דעתא והיכא דליכא אומדנא דמוכח בעינן גלוי דעתא והילך קצת מלשונו שבסימן ק"א וז"ל הלכה רווחת שכל קנין ופשרה וחיוב ומחילה בטעות חוזר כמ"ש בחומ"ש סי"ב וסימן כ"ה ובכמה דוכתי אלא בענין הטעות אם הוא נאמן לומר שטעה בהם ומשום הכי נתפשר יש בזה חלוקי דינים שבס' כ"ה כתב מור"מ דבעינן שיגלה דעתו שעושה הפשרה בשביל השבועה שחייבו החכם ונמצא שאינו חייב הלאו הכי לא אמרינן מסתמא בשביל הטעות נתפשר אפע"ג דידעינן שהטעהו החכם יעו"ש ובסי"ב בהכופר בפקדון משמע דלא בעינן שיפרש ויגלה דעתו ועל כרחך לחלק ביניהם דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח שלא נתפשר אלא מפני הטעות לא בעינן גלוי דעתא כההיא דכופר בפקדון וכו' דסי"ב אבל בההיא דמור"ם דס' כ"ה ליכא אומדנא דמוכח שלא עשה הפשרה אלא בשביל החוב של שבועה שחייבו החכם שאף אם לא היה מחייבו החכם שבועה כיון שהם מכחישים זא"ז ואינו יכול לברר דרך העולם להתפשר בשביל הכפירה שאינה יכולה להתברר להשקיט ריב ומדון ועשוי אדם להתפשר לזה הצריך מור"ם שיגלה דעתו וכן מבואר חלוק זה בדברי בעל העיטור שהביא הרב"י שם ז"ל דבתר קנין ופשרה לא מצי טעין חד על חבריה משום קנין בטעות אבל פשרה שעושים מפני שאין לו ראיה או שטר ואח"ך מצא ראיה ודאי קנין בטעות הוא וחוזר עכ"ל והוא מובן מאליו דמחליק בין היכא דלא מוכח שעשה הפשרה בשביל הטעות דלא מצי טעין קנין בטעות אבל היכא דמוכח בודאי הטעות ושלא נתפשר אלא מפני הטעות דהאי ודאי קנין בטעות וחוזר עכ"ל יעו"ש באורך ורוחב בס"י ובסק"א שהאריך למעניתו ומסקנתו דכל היכא דאיכא אומדנא דמוכח לא בעינן ג"ד ודו"ק ועיין בספר זר"ע יעק"ב סימן כ"ג מדין מחילה בטעות יע"ש ודו"ק:
ראיתי להרב מוהרא"ק זלה"ה בספרו בר"א שכתב וז"ל כתב כנה"ג בהל' דיינים סי"ב וז"ל הא דפשרה בטעות חוזר דוקא למה שטעו אבל לא למה שלא טעו כגון שחייבוהו בסך כ"ך בחושבם שהוא יכול לגבות כך ואח"ך נמצא שלא היה יכול לגבות כך. הפשרה קיימת לסך שיכול לגבות ובטילה לסך שלא יכול לגבות עכ"ל כנה"ג אות ר"ז וכתב החכם מוהרמ"א זלה"ה נלע"ד פירושו כגון שהרויח לו זמן בסך שנתחייב לו ונמצא שאינו חייב אותו סך עכ"פ ההרווחה קיימת באותו סך שנמצא חייב לו עכ"ד ולענ"ד נראה דלא לזה כיון הכנה"ג דאם כך הוא. מה חדש וכו' וכו' ומהתימא מעוצם חכמת הרב שהניח הדרך פשוטה והוא דכוונת כנה"ג הוא דהתובע היה תובע דרך משל מנה והיתה נראית תביעתו תביעה לפי הדין ובשביל כך הוכרחו לפשר בחמשים שהוא המחצית כדין הפשרה ושוב ראינו דאין תביעתו קיימת כי אם בחמשים והסברא נותנת דכפל כל החוב שנתחייב וחזר הדין לזה בא לאשמועינן הרב כנה"ג דעדיין הפשרה קיימת לגבי החמשים וחייב ליתן חמשה ועשרים לערך הפשרה זהו לדעתי ברור עכ"ל הרב ה' והרואה יראה לכאורה דיש תימא על פירושו של מוהרא"ק דכתב בסוף דבריו שכתב וז"ל ושוב ראינו דתביעתו אינה קיימת כי אם בחמשים וכו' לכאורה קשה היאך שוב ראינו דתביעתו קיימת בחמשים אם כגון שבאו עדים או יש שטר א"ך נפלה הפשרה וחייב ליתן כל החמשים מצד הדין והוא ניהו פסק מר"ן דסי"ד וסט"ו וא"ך למה יתן כ"ה:
אלא נראה לקיים דברי הרב בכגון אם אדם אחר תבע לחבירו באיזה תביעה של מנה ופשרו ביניהם בחמשים ושוב נודע דאותה תביעה של מנה לא היה ראוי לתבוע כולה אלא שיש לו בה שותפות עם אחר ומן הראוי לא היה לו לתבוע אלא מחצה של התביעה בזה הוא דכתב הרב דדינו שיתן לזה חמשה ועשרים ולמי שראוי ליקח החצי התביעה בטלה הפשרה נגדו ויעשה עם התובעו מה שירצה באופן זה וכאלה רבות הוא שיתקיימו דברי הרב ופירושו אבל אם יבואו עדים של בירור הסך של תביעה הן הם פסקי מר"ן הנז"ל וק"ל:
ש"ע סי"ט. פשרה בלי קנין ונתנו משכון ביד הפשרנים איני כלום אלא א"ך אמרו דלא כאס' ודלא וכו' או מעכשיו ואם היה המשכון שט"ח אינו כלום עכ"ל ראיתי לכתוב כאן מה שמצאתי ג"ך בס' ברי"ת אבו"ת וז"ל כתב הרשב"א אע"פ שנתן המשכון לפשרנים אם לא קנו מידו אינו כלום אם לא אמרו מעכשיו וכו' כן הביא הרב"י סימן זה וכתב כנה"ג מ"ט דלא כתב כן אלא כשנתנו קודם שיגזירו הפשרה אבל אחר שנודע הגזירה והפשרה נתן הנתבע משכון. איפשר דאפילו הרשב"א יודה דאינו יכול לחזור בו הרא"ש הלוי ע"ך. וראיתי לחכם אחד המיוחד מחכמי מראק'ים הוא הרב מוהרר"א ן' מוסא זלה"ה שהביא ראיה דס"ל למר"ן כן מדכתב לקמן סימן ר"ז סי"א דאם חזר הלוקח. קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו אלמא במה שתחת ידו לית ביה אסמכתא ומוכרח לומר דפירוש דברי הרשב"א כהר"ש הלוי עכ"ד ולעד"ן דאין משם ראיה לנדו"ד דאיירי במשכון ושם איירי בנותן ערבון ומוכרח לומר דיש חלוק בין ערבון למשכון דאלת"ה א"ך מר"ן סתיר דידיה אדידיה דבס' ר"ז פסק בערבון דבר שהוא תחת ידו לא שייך אסמכתא ובס' ע"ג גבי משכון פסק דצריך לומר מעכשיו הלאו הכי הוי אסמכתא והחילוק הוא דבמשכון לא נתנו לו אדעתא דפירעון כי אם אדעתא דמשכון לכך אפי' אמר ליה קני לא קנה דהוי אסמכתא משא"ך בערבון דלא נתן מתחילה כי אם אדעתא דגוביינא לכך מהני אם הוא בידו וגם בשט"ח הדין כן אם נתנו לו המלוה רק קש"ע איירי במשליש ביד שליש דאינו בידו כנלענ"ד לכאו' ליישב פסקי מר"ן אהדדי ואין כאן שום ראיה משם לדין הרשב"א דאיירי במשכון ואדרבא מדין משכון דס' ע"ג מוכח להיפך דאפילו בידו הוי אסמכתא אלה היו דברי הרב ברי"ת אבו"ת מראש וע"ס יעו"ש:
ואנא בריה קלה אמינא דדחיית הרב מהרא"ק שדחה דברי מוהר"א ן' מוסא ז"ל אינה דחייה כלל דמה לי נתן לו בתורת ערבון להיות קנוי לו בתורת פירעון מה לי נתן המשכון אחר הפשרה להיות בטוח במעותיו למה לא יהיה קנוי לו להתקיים בו הפשרה ולא יכול לחזור ומה שמכריח הרב דיש חלוק מכח פסקי דינים דמר"ן דס' ע"ג ור"ז אחר נשיקות עפר מתחת כפות רגליו אמינא דלא קרב זה אל זה וכמו שחילק איהו ניהו מר ניהו רבה דההיא דס' ע"ג לא נתנו מעיקרא אדעתא שיהיה קנוי לו לגמרי מאותו רגע אלא שהתנה עמו שאם לא יפדנו יהיה מוחלט בידו הוי אסמכתא משים שתלה הדבר באם יהיה אם לא יהיה לכך צריך לומר מעכשיו לבטל האסמכתא אבל בס' ר"ז מעיקרא נתן לו המעות שיהיו קנויים ולא יחזרו לעולם לידו בין אם ישלם דמי המקח ויקח מקחו מידו בין לא ירצה לקיים המקח סוף סוף מאותה שעה נתן לו המעות אדעתא דלא למיהדר לידו וא"כ גם בנותן המשכון ביד חבירו אחר הפשרה פשיטא דקנה דמאי אסמכתא איכא הואיל ונגמר הפשר וידע כמה חייבוהו הפשרנים ליתן לחבירו ובשביל זה נתן המשכון. פשוט ליכא שום אסמכתא ואדעתא דהכי נתן לו המשכון שיהיה בידו עד שישלם לו דמיו כדין משכון הניתן על ההלואה ולא ירדתי לסוף דעתו של הרב דמדמה נתינת משכון לאחר הפשרה לדינא דמר"ן דס' ע"ג דאדרבא לא דמי אלא לדסימן ר"ז וכמ"ש הרב הגדול מוהר"א ן' מוסא ז"ל דהתם מעיקרא נתנו לידו בתורת קנייה גמורה ולא ישוב לידו גם כאן אדעתא דהכי נתן המשכון שלא יוחזר לידו עד שיתן דמיו ותו לא מידי:
אכן מה שקשה בעיני על הרב מוהר"א ן' מוסא ז"ל הוא זה דהנה דיניה של הרשב"א שהוא פסק מר"ן מיירי בנתן המשכון ביד הפשרנים ולא כל אחד ביד חבירו אלא שניהם נתנו ביד השליש שהם הפשרנים ועל זה קאי דברי מהר"ש הלוי שהביא הרב כנה"ג שמחלק ואומר דלא אמר הרשב"א כן אלא בשנתנו קודם אבל אם אחר שנודע הגזירה והפשרה נתן המשכון אפשר דאפילו הרשב"א יודה דאינו יכול לחזור ע"כ משמע מלשון זה דחילוק זה קאי על מ"ש הרשב"א דאם נתנו ביד הפשרנים על זה כתב מהר"ש הלוי דאם אחר הפירעון נתן המשכון דהיינו ביד הפשרנים האמורים ברישא מהני דעל נתינה הראשונה המדברת ביד הפשרנים קאי חלוק זה וא"כ לפי זה יש תמיהא גדולה מהיכן היא ראייתו של הרב דמר"ן ס"ל חלוק מכח פסקו דסי' ר"ז סי"א הרי התם לא מיירי אלא בנתן הערבון ביד המוכר עצמו אבל לא ביד אדם אחר ובנותן ביד אחר ודאי דמר"ן ס"ל דלא קנה המוכר שהרי סיים מור"ם וכתב ז"ל וי"ח וס"ל דאפי' חזר הלוקח לא קנה המוכר אע"פ שהוא בידו אסמכתא לא קנייה וכ"ש אם התפיסו ביד שליש ע"כ וכתב הש"ך שם סקי"ז אם התפיסו ביד שליש לדעת הה"מ גם הרמב"ם והמחבר מודים בזה עכ"ל ומדוקדק הוא ג"כ מדברי מר"ן שכתב אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו יעו"ש הרי לפניך דקפידת מר"ן היא שיהיה תחת ידו אבל לא ביד אדם אחר וא"כ אדרבה סתירה לראיות הרב ן' מוסא זלה"ה שהביא דינו דהר"ש הלוי אליבא דהרשב"א המדבר בנתינת המשכון ביד שליש מההיא נתינה דסי' ר"ז המדברת שהיתה הנתינה ביד הקונה אותו ממש שהוא המוכר ולפי דמיונו אדרבא ל עולה להפך:
אלא דנראה לע"ד דהרב בן מוסא ז"ל מפרש אותה נתינה שאמר הר"ש הלוי שאם נתן אחר הפשרה היא מדברת בנותן ביד התובע ולא ביד הפשרנים ומפרש דכוונת הר"ש הלוי ז"ל לומר דאם אחר הפשרה נתן ביד הנתבע אינו יכול לחזור ונראה דהוצרך לפרש כן משום דאחר הפשרה למה יתן הנותן המשכון ביד הפשרנים דבשלמא מעיקרא בדיניה דהרשב"א דכתב נתנו ביד הפשרנים אורחא דמילתא נקט דלא יוצדק ליתן כל אחד ביד חבירו אלא נותנים ביד השליש כדי לגבות ממנו אם יתחייב ועדיין לא ידעו מי החייב ומי הזכאי ולכך נוטלים בידם משניהם אכן אחר הפשרה שידענו מי הוא החייב ומי הזכאי למה צריך ליתן ביד הפשרנים ואורחא דמילתא ליתן אדם המשכון למי שהוא חייב לו עד שיפרע לו וא"כ איכא למימר בזה מפרש הרב הנז' דברי מהר"ש הלוי ועל זה יוצדק לו להביא ראייתו דמר"ן ס"ל הכי מההיא דס' ר"ז אכן לפי פירושינו זה א"כ נפקא מינה לדינא לפי דיעה זו דאם אחר הפשרה נתן הנתבע המשכון ביד הפשרנים עצמם לא מהני אליבא דמר"ן כמו דלא מהני ההיא דערבון אם נתנו ביד אחר אלא אם נתנו בידו הוא דמהני וכמו שכתבנו לעיל דהכי ס"ל למר"ן כמוכח מדברי מר"ן עצמו והש"ך וזה לע"ד קשה בעיני דדברי הר"ש הלוי פשטם אינו מורה כן אלא משמע דאנתינה ביד הפשרנים קאי הרב מהר"ש הלוי דאם היתה אחר הפשרה מהני לכך נלע"ד דדברי הר"ש הלוי פשיטא דקאי אאם נתן ביד הפשרנים עצמם וכגון שלא רצה אחר הפשרה להניח המשכון בידו מחשש שמא יכפרנו ולכך הניחו ביד השליש ועכ"ז קנה זה ואינו יכול לחזור דמסתמא ודאי מדהוציא המשכון מידו גמר והקנה לחבירו ושעבד נפשו לקיים הפשרה וגם מר"ן עצמו אמינא בפה מלא שיודה בחלוק זה ולמה יגרע והגם דבדינא דערבון כתב הואיל והוא תחת ידו וכמש"ל דאם הוא ביד אחרים לא מהני שאני התם דהואיל ויש אסמכתא בדבר אם יחזור ואם לא יחזור לכך בעינן שיהי' תחת ידו דאזי אין שם אסמכתא לגבי הלוקח הואיל ואדעתא דלא מהדר המעות לידו נתן בידו כמש"ל אבל ביד אחרים האסמכתא לגבי תרווייהו הלוקח והמוכר עדיין קיימת אבל כאן מה אסמכתא יש בדבר הזה אחר שנתפשרו ונתן ביד הפשרנים המשכון הוה ליה כנותן ביד השליח לתת לחבירו מתנה דהואיל ואמר לו זכה לפלוני או שאר הלשונות מועיל גם כאן בנתינתו מהני אפילו בלי תנאי שיאמר איזה לשון של זכייה מהני הואיל וזכוי זה בא על ידי תביעה שתבעו חבירו לא הוי אלא כנותן משכון על החוב וזה פשוט לע"ד וק"ל:
ש"ע סי"ט שם. אלא א"כ אמרו דלא כאס' כתב הש"ך סקכ"ו וז"ל עיין ס' ס"א ס"ה ובס' ר"ז סי"ח וצ"ע עכ"ל וכן ראיתי להרב דמש"א שכתב גם הוא כלשון הזה של הש"ך ואני הדל לא ירדתי לעומק דבריהם דלפי הפשט נראה דרמזו בדבריהם אלו דדברי מר"ן אלו דסי"ב סתר לסי' ס"ה ולס' ר"ז דהתם כתב מור"ם ומר"ן דאפילו כתב דלא כאס' אין לשון זה מוציאו מידי אסמכתא הואיל ואנן חזינן דיש אסמכתא בדבר וא"כ גם כאן דיש אסמכתא במה שנותן משכון וכמ"ש בפירוש הרשב"א בעל סברא זו ומשום הכי לא מהני נתינת המשכון בשתיקה א"כ מאי אהנו במאי דאמרו ליה דלא כאס' ולע"ד לא ירדתי לסוף דעתם דהא כל פותח ספר ידע דיש חלוק גדול ביניהם דשאני התם דלא התפשם מידי אלא כתב עליו שטר והתנה כך אבל בנדו"ז דנתן המשכון ביד הפשרנים לא נשאר שום אסמכתא הואיל ויצא המשכון מידו לידם וגם הוסיף מלת דלא כאס' ודאי גמר והקנה וזה לך האות דהא מילתא כדנא לא מהנייא אם נתן שט"ח ביד הפשרנים ואמר דלא כאס' והטעם הוא דהשטר עדיין מחוסר קנין דאין השטר נקנה אלא בכתיבה ומסירה א"כ חזר דינו כההיא דס' ס"ה וס' ר"ז לא כן במשכון דנקנה במשיכה אלא משום האס' הא אהני במאי שאמר דלא כאס' ודו"ק שוב עיינתי וראיתי מ"ש מר"ן בס' ר"ז סי"ז דמשם באירה דמשכון לא מהני במקום האס'. דמנה א"כ. משכון א"כ. וקושיית הרש"ך עומדת אלא דראיתי להרב גוא"ל שם בסר"ז דהרב"י שם מחלק בין האי אסמכתא דלא הויא אסמכתא כו"ך כמו התם דסר"ז יעו"ש: