פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן ח
ש"ע ס"א. וכל דיין המתמנה בשביל כסף וזהב אסור לעמוד ולא עוד אלא מצוה לזלזל בו ועיין לעיל סוף ס"ג ע"כ הנה מה שכתב מור"ם ועיין לעיל סוס"ג ודאי דנתכוון לומר דמה שאמר כאן מר"ן כל דיין המתמנה בשביל כסף אשור היינו אפילו יהיה חכם גדול אפילו הכי אסור וכמו שכתב שם מור"ם ז"ל בס"ג וז"ל וי"א דאם גמיר וסביר מהני ליה רשות המלך או השר הממונה בעירו דזהו בכלל דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים מי שירצה ומ"מ מי שעושה זה בלי רשות הקהל מצער הצבור ועתיד ליתן את הדין עכ"ל הרי לפניך דאפילו בגמיר וסביר הואיל והוא אינו מרשות הקהל אלא בא בכח מפאת שנתן ממון למלך או לשר הרי זה אסור א"ך לזה נתכוון מור"ם כאן לומר עיין לעיל ס"ג וכן ראיתי להרב מאמר קדישין בסימן זה סק"ב וז"ל אם נתן ממון כדי שיתמנה אפילו הוא גדול טפי משאר גדולים בחכמה אסור לעמוד לפניו ב"ח וכנה"ג עכ"ל שוב ראיתי להרב דמש"א שכתב כן בפשיטות דכוונת מור"ם הוא כמש"ל והוכיח ג"כ כן מדברי הסמ"ע שכתב כאן סק"א דוא"ו לחלק לומר דאם הוא אינו הגון אפילו הוא חכם אסור להעמידו וא"ך ג"ך זה שהועמד בחוזקה על ידי ממון אינו הגון זהו תכלית דבריו יעו"ש אבל ראיתי להרב באה"ג שאדרבא כתב וז"ל בסק"ב כת' הב"ח דנראה דר"ל דאינו חכם בחכמת התורה אבל אם הוא חכם בחכמת התורה אפע"פ שיש גדולים ממנו בעיר אין בזה איסור עכ"ל והנה לכאורה יש תמיהא רבא דהרב מאמר קדישין כתב משם הב"ח דאסור להעמיד דיין הבא בשביל כסף אפי' הוא חכם גדול והרב באה"ג כתב להפך ג"ך משם הב"ח וא"כ נראה דדברי הב"ח סתראי אלא ודאי שני דינים דבר הרב"ח דאם הוא חכם ובשביל עושרו העמידו אותו אפילו יהיו בעיר גדולים ממנו ליכא איסורא והן הם הדברים שכתב באה"ג אבל אם הם לא העמידוהו אלא הוא
נתן ממון לעמוד עליהם אפילו יהיה הוא גדול שבכולן הוא אסור והן הם הדברים שרמז מור"ם כאן עיין סוס"ג והן הם הדברים שכתב הרב מאמר קדישין משם הב"ח וכנה"ג והן הם הדברים שכתב הרב דמש"א ונסתייע מדבריהם הסמ"ע כמש"ל וא"ך כל אחד על מקומו יבא בשלום והוזקקתי לזה כי לא נמצא בידי ספר הב"ח לידע הדברים על בוריין:
שוב ראיתי להרב גוא"ל ז"ל שכתב משם הב"ח וז"ל וכל דיין שמתמנה בשביל כסף או זהב אסור היינו שנתן מתנות כדי להתמנות דיין ודיין שמינוהו בשביל עושרו לבד ואינו חכם עוברים על משום לא תעשון אלהי כסף ואלהי זהב אבל אם הוא חכם ועשיר אפע"פ שיש גדולים ממנו אין כאן איסור עכ"ל הרי מבורר מדברי הרב"ח שיש חילוק בחכם שמינוהו הקהל בשביל עושרו לאם נתן מתנות כדי להתמנות והן הם הדברים שכתבתי בעוניי וק"ל:
ש"ע ס"ב. צריכים הדיינים לישב בעטיפה וכו' ז"ל השל"ה העטיפה אינה נוהגת בזמנינו עתה אך ראיתי לרבי כשישב בדין היה מתעטף בבגד עליון שבו היה הולך לבהכ"נ יעו"ש וכתב הרב זכול"א אות ד' וז"ל וכן שמענו שנהג הרב הגדול מהרי"ד זלה"ה עכ"ל:
ש"ע ס"ג. דרך החכמים הראשונים בורחים מלהתמנות ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמותו ושאם ימנע עצמו תתקלקל השורה ואעפ"ך לא היו יושבין בדין עד שהיו מכבידין עליהם העם והזקנים ע"ך. ראיתי להטו"ז שהקשה מלשון הרמב"ם זה דאמר ואפע"ך לא היו יושבין עד שהיו מכבידין עליהם העם והזקנים ומפצירין בהם מהא דאיתא בפרק עשרה יוחסין דף ע"ו אושפזכניה דרב אדא גיורא הוה מנצי עם רב ביבי מר אמר עבדי שררא דמתא ומר אמר אנא עבידנא. ועשה רב שלום ביניהם ע"ש וא"ך איך עבר רב ביבי על דברי חכמים דדבר הרמב"ם והוה ליה להמתין על הפצרה ותירץ ונראה לי דדוקא במקום שיודיע שיפצירו בו אחר שימנע עצמו אז ימתין משא"ך שם היה הגר רודף אחר השררה עכ"ל ואנא בריה קלה לא ידעתי למה לא תירץ דשאני התם לא הוה רודף רב ביבי על הדיינות אלא על שררא דמתא בדברים שאינם נוגעים לדין תורה וכמו שמצינו שם לפי הפשרה שעשו ביניהם ואמרו להם הילכך רב ביבי דגברא רבא לעיין במילי דשמייא ומר לעיין במילי דמתא ופירש"י במילי דשמייא גבאי צדקה ובקיצותיה ובחלקותיה וסדר מתורגמנין ומפטירין ומילי דמתא ושאר צורכי צבור לדברי הרשות לטורזייא לכורא פתייא לאיגלי גפא עכ"ל וא"כ הואיל ופירש"י שם דמילי דשמייא לאו בדיינות קא מיירי א"ך הכי הו"ל לחלק דהרמב"ם דאמר צריך לברוח עד שיפצירו בו היינו בסמיכת הדיינים קא מיירי דכתב מר"ן דהא עיקר הדין של הרמב"ן הוא ממעשה דרבי זירא דהוה מיטמר מלמסמך יעו"ש בב"י סימן זה:
גם לא ידעתי למה הרב טו"ז קבע קושייתו על רב ביבי דוקא ולא הקשה גם על אושפזכניה דרב אדא דהוה חולק עם רב ביבי על השררה דהא גם אושפזכניה חכם הוה כדאמר שם תלמודא דאמר רב ביבי לעיין במילי דשמייא ומר גיורא במילי דמתא הרי לך מדקרי ליה מר ש"מ דחכם הוה ואיך הוה רדיף גם הוא על השררה ונראה דזה אינה קושייא דאושפזכניה דרב אדא יש ללמד עליו זכות דאיפשר דכוונתו לאו על רדיפת הכבוד והשררה אלא שעל ידי שיהיה מפרנסי הציבור יתייחס והוא על דרך שאמרו מי שהיו אבותיו משוטרי הרבים מעלים אותו ליוחסין הגם דזה דוחק לומר עליו כן אך רב ביבי ודאי כוונתו לשררה על זה הקשה עליו ולפי מה שכתבתי אין כאן קושייא אפילו על רב ביבי דיש חילוק בין דיינות לשאר שררות:
עכ"פ לפי תירוצו של הרב טו"ז וגם לפי תירוצו שני של הסמ"ע סקי"ז שתירץ על ההיא קושייא שהקשה מסי' ס"ג נקטינן לפי דברי הני רבוותא דשלשה חלוקים יש בדבר דאם הוא חכם שיש בדור יותר ממנו או כמותו נחזה אנן אי מידע ידע שאם ימנע עצמו יפצירו בו אזי יברח עד שיפצירו בו ואי ידע שאם יברח לא יפצירו בו יכול לרדוף אחר השררה וזה הוא לפי דעת הטו"ז ואם הוא גדול הגדולים שבדור שאין כמותו אפילו ידוע ידע שאם יברח יפצירו בו עכ"ז אין צריך לברוח כלל ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה וק"ל:
ש"ע ס"ד. אסור לדיין וכו' שכיון שנתמנה אדם פרנס אסור לעשות מלאכה בפני שלשה עיין בס' זכו"ל אות דל"ת שכתב ז"ל לאו פרנסים שלנו דהיינו מנהיגי הקהל אלא ת"ח שהוא דיין לדון הציבור מהרש"ל עכ"ל וראיתי להרב הנז' שכתב ז"ל מלאכה בצנעא נראה דשרי ברכ"י י"ד סימן רנ"ה ועיין להרב כס"א שם שכתב עליו דהדבר פשוט דכיון דבפני שנים מותר כ"ש בצנעא ולא ידעתי מה בא ללמדנו עכ"ל:
ולקוצ"ד נראה דאין כאן קושייא דאיכא למימר מה שהתירו בפני שנים הוא דוקא דרך עראי בעלמא אבל אם ירצה הדיין לעשות חנות מלאכה בקביעות לעשות בה מלאכתו בצנעא אפשר אסור דלפעמים חיישינן שמא יזדמנו לפניו שלשה או יותר לכך הוצרך לכתוב דמותר ולא חיישינן שמא יזדמנו הרואים כמו שבאמת איכא סברת הרב יעב"ץ שכתב דאסור לעשות בצנעא הביא דבריו הרב זכו"ל שם וא"ך להכי איכווין הרב חיד"א לומר דמותר בצנעא והיינו ודאי אפילו דרך קבע ודו"ק:
ש"ע ס"ה. אף בשליח ב"ד וכו' יש רשות וכו' עיין במהראנ"ח ז"ל הביאו הרב גוא"ל ז"ל סי"א והרב מ"ק בסימן זה דבזיון השליח בזיון ב"ד הוא ולכן אינו יכול הוא למחול ומחילתו אינה מחילה ומחויב הוא להגיד יעו"ש:
שם ס"ה. אף בשליח ב"ד אסור לנהוג קלות ראש והמצערו יש רשות לבדי"ץ להכותו מכת מרדות והשליח נאמן כ"ב להעיד שביזה כדי לנדותו עכ"ל האי מצערו לאו במצערו שלא בעידן השליחות קא מיירי אלא דוקא בעידן שליחותיה דהא עיקר דין זה הוא מפרק קמא דקידושין די"ב דשם נאמר דרב הוה מנגיד אמאן דמצער שלוחא דרבנן ופירש"י דמצער שליח דרבנן שמזמינו לדין מפי הדיינים וזה קם עליו והכהו ע"כ הרי לך מפירש"י דבעידן שליחותיה דוקא והכסף משנה הביא לשון זה דרש"י ואח"כ הביא לשון הר"ן וז"ל הכסף משנה וכל המצער בפר"ק דקידושין די"ב ע"ב רב מנגיד אמאן דמצער שליח דרבנן פירש"י שמזמינו לדין וקם עליו והכהו. וכתב הר"ן ז"ל ולשון מצער לאו דוקא אלא אפילו מבזה אותו בפני אחרים ומביישו ע"כ הרי לך דגם הר"ן ז"ל מלשונו מוכח דמודה לפירש"י דבעידן שליחות קא מיירי אלא בא לחדש דקם עליו והכהו לאו דוקא אלא אפילו ביזהו בדברים:
ואנא ההדיוט אוסיף נופך ואומר דהרב כסף משנה היה יכול להוכיח גם מדברי רש"י עצמו דלאו דוקא במכה השליח אלא אפילו במבזהו בדברים דהא בקידושין דפ"ע במעשה דרב יהודה בר יחזקאל דאמר ליה ר"ן מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא אמר ליה ציער שליחא דרבנן ופירש"י ציער ביזהו וחייב מלקות עכ"ל הרי רש"י עצמו פירש שם דציער היינו שביזהו בפה ולא בעינן הכאה א"ך מאי דנקט רש"י כאן הכאה לאו דוקא:
ויש לי לחפש ולבדוק בהני ערי המערב שדייני ישראל כל אחד יושב ודן יחידי בבית מדרשו מה יהיה משפט של אותו השליח של אותו דיין אם ראוי לקרותו שליח ב"ד או לא הואיל ואין שלשה יושבין ואנן קי"ל דכל פחות משלשה לא מיקרו ב"ד וכמבואר לעיל ס"ג ס"א וס"ב יעו"ש ואמרתי אני בחפזי דלגבי דידן בערי המערב הואיל והדיין אינו יושב לדון על ידי כפייה אלא הקהל ממנים וסומכים אותו לישב יחידי לדון ולהורות הוי כקבלוהו עליהם וא"כ נכנס דבר זה במחלוקת הסמ"ע והש"ך בס"ג אם ההודאה לפניו קרויה הודאה ואינו יכול לחזור או לא דלדעת הסמ"ע שם ס"ג סק"ז ס"ל דהואיל וקבלוהו הוי כשלשה ב"ד ולדעת הש"ך שם סק"ח פליג עליו יעו"ש ואני בעוניי כבר כתבתי שם משם הרבנים דכוותיה דהסמ"ע נקטינן והבאתי דברי רבותינו הקדושים קדמוני פאס יע"א דכך נהגי וקבלו עליהם דהיינו כדברי הסמ"ע יעו"ש לעיל ס"ג וא"ך הואיל ואחשובינהו לב"ד אפילו להפקיע ממון מכ"ש למיחשב לשליח דידיה שליח ב"ד לנדות או להלקות למי שביזהו ואפילו הש"ך יודה הואיל ואין כאן הפקעת ממון:
ואל תשבני דנימא אדרבא איפכא דאפילו הסמ"ע יודה דמאי דס"ל דהודאה מיקרייא הודאה היינו דוקא אם באו כבר לפניו וקבלוהו עליהם אזי אח"ך אינו יכול לחזור בטענתו הואיל ומשעה שבאו לפניו אחשבוהו ב"ד גמור וקבלוהו אבל זה שעדיין לא הלך כלל לתבוע לב"ד אלא הלך אצלו השליח לתבוע בעל דינו לפני הדיין והוא הפקיר נימא דמודה הסמ"ע דלא מיקרי אותו ב"ד דיין כדי לנדות על שלוחו שהרי הנתבע הזה עדיין לא הלך אליו ולא קבלו עליו כדי לומר עליו דזה שליח ב"ד:
אלא דזה אינו דהתינח אם לא קבלו עליהם אותו הקהל לדיין ביחידי הוא דצריכים ליכנס בחילוק זה דאם כבר הלכו בשניהם או לא אבל בדייני הזמן שמעיקרא כל הקהל ממנים אותו עליהם הוי כאלו מיום הראשון הסמיכוהו לדון ולהורות כב"ד של שלש י"ץ ויש סייעתא לזה מהא דכתב מור"ם בסוף ס"ג וז"ל רשות שנותן המלך בזמן הזה אינו כלום ומיהו אם קבלוהו הקהל ע"פ כתב המלך יכול לדון ע"ך וכתב הש"ך סקי"ב וז"ל ומיהו אם קבלוהו ע"פ כתב המלך דס"ד אמינא כיון שלא מרשותם קבלוהו אינו יכול לדון קמ"ל וכ"ש אם קבלוהו מרצונם בלא כתב המלך עכ"ל הרי לפניך דדיין יחידי שקבלוהו הקהל עליהם יכול לדון יחידי הואיל ואחשבוהו וקבלוהו כדיין מומחה כר"ן בדורו וא"כ הואיל וקבלוהו אדעתא דהכי לדון פ"י כפייה הדר דינו כמומחה דאלים כוחו וחשיב דיניה דין ויכול לישב לדון ולהורות כפסק סג' ס"ב וס"ג יעו"ש והוא ב"ד גמור ואסור לבזות שלוחו ואפילו הש"ך עצמו יודה בזה דהא שם ס"ג סק"ח לא פליג על הסמ"ע אלא באותם דברים שיש בהם הפסיד ממון אבל לאחשוביה לב"ד לדיין יחידי שקבלוהו עליהם לדון ולהורות מודה וז"ל שם ולפי ענ"ד נראה דליתא דלא השוה הרא"ש יחיד מומחה לשלשה הדיוטות אלא לענין דין ולא לענין הוראה וכו' עכל"ה הרי לפניך דהש"ך מודה דיש חילוק ביחיד שהמחוהו רבים עליהם בין לענין דין בין לענין הודאה ואזיל ומודה בזה:
שוב ראיתי שבא הדבר בב"י מפורש בסי"א משם מהרי"ק ופסקו מור"ם בסי"ד ס"ג וז"ל מר"ן י"א ששני ת"ח היושבים בעיר אחת והאחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי דינים לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה ואפע"פ שהוא קטן ממנו כיון ששניהם בעיר אחת ע"ך וסיים מור"ם וז"ל ואם אחד סילק עצמו מן הדין כמאן דליתיה רמי ואם הזמינו השני ולא בא מנדה אותו וכל מקום שאינו צריך לבוא לפניו לדון אין צריך לחוש כלל להזמנתו ע"ך הרי לפניך דדיין אחד שהוא ממונה יכול להזמין ואם לא בא יכול לנדות וא"ך לגבי דייני דבני מערבא דכל אחד יושב ודן לבדו ובעל דין מסרב יכול לנדותו. ודוקא אם אמור יאמר לא אלך אצל פלוני אלא אצל פלוני זהו דינו דמר"ן האמור בסי"ד ס"ג אבל אם אמור יאמר שאינו רוצה לתבוע לדין כלל אזי אפילו יהיו כמה דיינים בעיר מכוחו נודע שעכבתו משום שהוא סרבן ומנדה ליה:
גם זה מוכח מדברי רבינו יעב"ץ זלה"ה אשר הבאתי לעיל בס"ג דכתב וז"ל נהגו שהמודה בפני אחד מב"ד כמודה בפני ב"ד של שלשה ואינו יכול לשנות טענתו עכל"ה. וראיתי להרב מוהריב"ו זלה"ה דיהיב טעמא לשבח דאל"ך מה הועילו חכמים בתקנתם הרי כל מי שיצא חייב מב"ד ישנה טענותיו יעו"ש בספרו וי"ן:
ואם כן גם אי אמרת דיכול הבע"ד לסרב דלא למיתבע לפני הדיין יחידי ואם יבזה בשליח דידיה לא מידן לידיינוה א"ך מה הועילו ג"ך בתקנתם שהמליכוהו והושיבוהו אלא ודאי משנתמנה וישב הרי הוא כב"ד של שלוש לכל דבר ובפרט לענין זה אפילו הש"ך יודה כמש"ל ודו"ק:
מור"ם ס"ה. והשליח ב"ד יכול להגיד לב"ד ואין בזה משום לשון הרע וכו' ראיתי להרב דמש"א דכתב כאן וז"ל וכתב הסמ"ע דזה מוכח ממשה ששלח לדתן ואבירם השליח ב"ד דידיה והם השיבו העיני, האנשים וכו' ואם היה בה לשון הרע איך הגיד השליח התשובה ואם ת"ל דהשליח עשה שלא כדין משה היאך כתב את זה הואיל ויש בו משום להר"ע עכ"ל הסמ"ע ומקשים העולם דאיך מוכח זה הדין הא אמרינן בגמרא מותר לומר לה"ר על בעלי מחלוקת וא"ך מנ"ל דאי מתפקד בע"ד וכו' דילמא אסור לשליח ב"ד להגיד תשובתו משום לשון הרע ואל תקשה קושיית הסמ"ע דמשה היאך הגיד וכו' דשאני דתן ואבירם דבעלי מחלוקת היו וא"כ קשה על מור"ם ועל הסמ"ע ויש לי לתרץ דהנה יש להקשות קושייא עוד דהילפותא היא בגמרא הא דמותר לומר לה"ר על בעלי מחלוקת נלמד מנתן הנביא שאמר לבת שבע שתלך להגיד לה"ר על אדוניה בן חגית איך הוא מתנשא ואמר לה אני אבוא אחריך ומלאתי וכו' ואיך אמר נתן דבר זה אלא ודאי מכאן מוכח שמותר לדבר לה"ר על בעלי מחלוקת וא"ך יקשה קושייא עצומה למה לן למילף מנביאים דבר (זה הו"ל למילף מדתן ואבירם שכתב עליהם משה שאמרו העיני האנשים וכו' וא"ך הו"ל להביא מן התורה דמותר לדבר לה"ר על בעלי מחלוקת אלא דחדא מתרצת חבירתה דמן התורה מדתן ואבירם לא הוה לן למילף דהוה אמינא דשאני התם אצל משה משום דשלוחו הוא שליח ב"ד ולכך הגיד תשובתם של דתן ואבירם למשה ולא משום דמותר לומר לה"ר על בעלי מחלוקת ולכך הוכרח הגמרא לילף מנתן הנביא וא"ך מוכח מן התורה דשליח ב"ד מותר לומר תשובתו של בע"ד אי מתפקר ולית ביה לישנא בישא כן נ"ל וא"ך משה אמת ותורתו אמת הוכחת מור"ם והסמ"ע ז"ל עכ"ל הרב דמש"א ז"ל ואנא בריה קלה אמינא אחר המחילה מכבודו דהן אמת תיובתא קחזינא עכ"פ לא ידעתי למה קבע קושייתו על מור"ם והסמ"ע והוא ש"ס ערוך בפרק אלו מגלחין ומה לו כי יצעק על מור"ם והסמ"ע ולבסוף יתיב הם אמת וכו' גם מה שתרץ על הקושייא אין תירוצו עולה יפה דעדיין הקושייא במקומה עומדת ונימא דמשום לשוה"ר שהיו דתן ואבירם בעלי מחלוקת בשביל זה דיבר השליח ולא משום דמתפקר בשליח וכדהקשו העולם ומה שלא הוכיח מדתן ואבירם שמותר לומר לשוה"ר על בעלי מחלוקת משום דאי מדתן ואבירם הייתי אומר דטעמא דהותר לשליח לדבר עליהם משום דתרתי איתנהו בהם היו בעלי מחלוקת וגם אתפקרו בשליח ב"ד אבל משום חדא איכא למימר לא. או יש לומר משום שהיה התלמוד עצמו מסופק בדתן ואבירם משום מאי הותר לומר עליהם אי משום שהיו בעלי מחלוקת או משום שהתפקרו בשלוחא דבי דינא ולכך הוצרך להביא מנתן הנביא אבל השתא דנתברר לנו דבעלי מחלוקת מותר לומר עליהם לה"ר מאן לימא לן דדתן ואבירם משום דהפקירו בשליח ב"ד נימא משום דהיו בעלי מחלוקת ועדיין הקושייא במקומה עומדת מנ"ל דאי מתפקר בשליח ב"ד דמותר לומר עליו לשה"ר ואין בו משום לישנא בישא:
אלא נראה לע"ד לתרץ בהקדים מה שראיתי להרב חיד"א ז"ל בחידושיו לפרקי אבות נדפסו עם ספר שם הגדולים דשם פירש על מימרת התנא כל מחלוקת שהיא לש"ש ושאינה לש"ש וכו' שם הביא דמחלוקת קורח וכל עדתו היתה דעתו כדעת בית שמאי דכמו דבית שמאי היתה כוונתם הגם דקי"ל אחרי רבים להטות ובית הלל הוו רובא עכ"ז הוו פליגי משום דס"ל מחודד עדיף מרובא וגם קורח כך היתה כוונתו דהגם דמשה וכל ישראל הוו רובא עכ"פ איהו אסף מאתים וחמשים איש ראשי סנהדראות המחודדים ולכך היתה כוונתו לחלוק על משה דמחודדין טפי עדיף והיתה מחלוקתם בדיני התורה אך לא היתה כוונתו לש"ש אלא בשביל שררה אך היא בנויה על צד סברות התורה ואי היתה לש"ש היתה ראויה להתקיים כמחלוקת שמאי וא"ך בזה יבוא על נכון דקורת לא מיקרי בעל מחלוקת דלא מיקרי בעל מחלוקת אלא מי שהוא גברא פלגאה במילי דעלמא כגון אדוניה שהיה בעל מחלוקת על המלוכה ותו לא מידי ובזה נתיישבו כל הדקדוקים על נכון ודו"ק:
מור"ם שם כל דיין שאין לו מי שישמשינו אסור לו לקבל להיות דיין ע"כ עיין להרב מש"ה מערכת ד' אות דיינים ששם נתווכח עם מי שגדול ומורה צדק שקנה מדעם מן השוק והוליכו בידו לביתו ומסקנתו היתה דאסור יע"ש: