פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן ז
ש"ע ס"ב סומא באחד מעיניו כשר אבל הסומא בשתי עיניו פסול וכתב הש"ך סק"ב וז"ל בשתי עיניו פסול הב"ח כתב דבדיעבד כשר עכ"ל. תמיהא גדולה חזינא בדברי הש"ך דהא טעם הסומא למה אסור משום דקי"ל אין דנין בלילה משום דכתיב והיה ביום הנחילו וכו' ולפיכך אין דנין בלילה ומטעם זה הסומא פסול הואיל אפילו היום לגביה לילה הוי וכמ"ש הסמ"ע סק"ז וא"ך יש לתמוה על הש"ך דלעיל בס"ה כתב הש"ך בסק"ה דהב"ח ס"ל דאם עברו ודנו בלילה הוי דיניהם דין ואיהו חלק עליו והעלה דאין דיניהם דין אפילו דיעבד וא"כ כאן היאך כתב סברת הב"ח דסומא דכבר דן כשר ובודאי מדהביא דבריו כאן ושתק ולא חלק עליו פשוט דכוונתו לקבוע אותו לדינא וא"ך קשה דנראה דדבריו סתראי ולע"ד נראה לי לחלק דיש חלוק בניהם דבלילה פסלותא הוא מצד הזמן דאין דנים בלילה מצד דהתורה לא הכשירה הדינים אלא ביום אבל הסומא פסלות דידיה הוא מצד גוף הסומא דגופו אינו מוכשר לדון אבל מצד הזמן אדרבא הוא זמן הדין אצל הפקחים ולכך בלילה אין דיניהם דין הואיל ולאו זמן דין הוא אצל כל אדם אבל סומא ביום דזמן דין הוא אם עבר ודן דינו דין וחלוק זה דמי ממש למאי דאיתא בגמרא מנחות דמ"ג דאיתא התם ת"ר הכל חייבים בציצית כהנים לויים וישראלים גרים נשים ועבדים ר"ש פוטר בנשים מפני שמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ע"כ ואמר בגמרא מאי טעמא דר"ש דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה מרבה אני כסות סומא שישנה בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראיה אצל אחרים ע"כ הרי לפניך מגמרא ערוכה דפסלות הזמן גריעא מפסלות הגוף והכי אפסקא הלכתא דלילה פטור מן הציצת וסומא חייב מטעם המוזכר בגמרא ופסקה הרמב"ם והטוש"ע סי"ז יעו"ש וא"ך מטעם זה הש"ך מחליק וס"ל דדן בלילה פסול וסומא שדן בדיעבד כשר ובכמה מקומות ג"ך יש חילוק בין פסולו בגופו לפסלות הזמן ולא עת האסף ודו"ק:
ש"ע ס"ה. יש אומרים דשתוי יין וכו' אין עד נעשה דיין וכו' עיין להרב ויאמר יצחק ח"ב סקכ"ג שהאריך הרחיב להליץ בעד המנהג שנהגו הדיינים לדון ע"פ השטרות שהדיינים עצמם חתומים בהם יעו"ש:
ש"ע ס"ו. מי שתובעין אותו לפני דיין הקטן ממנו וכו' האי קטן ממנו היינו בחכמה אבל אם יהיה הדיין גדול בחכמה אפילו יהיה החכם הנתבע גדול בשנים לא איכפת לן והגם דלא בא הדבר מפורש בב"י ולא בטו"ר ולא אמרו אלא דפסק זה הוא מדברי רבינו האי גאון ז"ל ולא בארו מקורו מן הגמרא עכ"ז דבר זה נתברר לך ממה שכתב הב"ח והביא דבריו הרב מאמר קדישין זלה"ה בסק"ז על מאי דכתב מר"ן דמכנפין ת"ח וטענין בנייהו. כתב הרב הנז' וז"ל פירוש דמעיינין אם יש לחוש לחורבה או לא זה תקלה או זלזול כבוד יתיעץ עם החכמים אם ילך הא אם אינו יוציא שום חורבה ותקלה וזלזול כבוד אין צריך לילך לפני דיין שקטן ממנו וראיה מעובדא דרב יהודה בר יחזקאל עכ"ל הרי לפניך דהרב"ח מביא ראיה מרב יהודה בר יחזקאל והתם לאו לענין גודל השנים שהיה רב יהודה גדול מרב נחמן אמור אלא על גודל החכמה אמור וא"ך מכאן נלמוד דגדול ממנו דכתב מר"ן היינו בחכמה שוב ראיתי שכן נראה מהרב זכו"ל אות דל"ת יעו"ש וכן כתב הרב הגוא"ל ז"ל סכ"ח סקי"ט וק"ל:
ואחרי מופלג בא לידי ספר פתחי תשובה ושם ראיתי לו שכך כתב בפשיטות משם כנה"ג ומשם הרב ברכי יוסף ז"ל והוסיף עוד לחדש דאפילו אם יהיה ב"ד של שלוש אין הגדול מחוייב ללכת אצלם יעו"ש:
ש"ע ס"ז אסור לאדם לדון וכו' ששונאו וכו' הוא הדין דאסור לדון לבן שונאו עיין להרב מש"ה אות שי"ן סע"ב יעו"ש:
ש"ך סקי"ב וז"ל יכול להיות דיין לתלמידו וה"ה דמותר לדון לאושפזכניה וכן פועלים ושכרים עכ"ל דין זה הוא מדברי מהרי"ק בשם המרדכי דמפרש כל פסילנא לך לדינא האמור בגמרא הוא מצד חסידות יעויין כל זה בהרב"י ולמאי דאתן עלה הוא דאפילו בשעת הדין הזכירו בטובה שעשה עמו עכ"ז לא נפסל הדיין אלא ירחיק עצמו מצד החסידות דהכי מצינו בפרק אחד ד"מ דפ"ח אושפזכניה דרב אתא לקמיה לדינא אמר ליה לאו אושפזכני את אמר ליה אין אמר ליה דינא אית לי אמר ליה פסילנא לך לדינא וכו' ופירש"י פסילנא לך לדינא שהזכרתני טובתך עכ"ל הרי לפניך דמאי דאמר ליה פסילנא לך הוא בשביל הזכרת הטובה ועכ"ז כתבו התוספ' התם מרחיק עצמו היה אבל מן הדין לא מיפסל וכן ההיא דשני דייני גזירות דאייתי צנא דפירי עכ"ל ודברי התוספ' אלו הן דברי המרדכי משם ר"י שהביא הרב"י א"ך שמע מינה דאפילו במזכירו בטובתו או מביא לו הפועל הצנא באותה שעה עכ"ז לא נפסל הדיין אלא מצד חסידות וכל זה שכתב הש"ך הוא בשיטת י"א דכתב מור"ם די"א דכל שאינו שונאו או אוהבו ממש מותר ואינו אלא מצד חסידות ועל זה סיים וכ"ש שהרב יכול להיות דיין לתלמידו וכתב הסמ"ע סק"ך דכ"ש הוא אליבא דהני י"א קאי יעו"ש ועל זה כתב הש"ך ג"ך דלפי סברת האי יש אומרים המתירים ברב לתלמיד הוא הדין באושפזכניה וכו' אבל לסברת מר"ן דס"ל כסברת הרמב"ם ז"ל דפסק כוותיה דהאוהב והשונא מדינא אסור גם זה נכלל בכלל אוהב ושונא כל זה נראה לכאורה:
אבל כפי האמת נראה דדין זה דהקדים לו צנא דפירי ואושפזכניה אפילו לסברת מר"ן דס"ל אוהב ושונא פסול יודה דבזה אין איסור דהא מדברי מור"ם דהגריע הגריע אותם מאוהב ושונא מדרצה לומר שאין בהם שום איסור אלא מדת חסידות דוקא ויליף לה במכ"ש מאוהב ושונא שמע מינה דהם גריעי מאוהב ושונא והגם דמצינו להרמב"ם ז"ל דפסק בפכ"ג מהל' סנהדרין הלכ"ב על ההוא דהקדים צנא דפירי וכו' דפסול לדינא יעו"ש ברור לי מדמר"ן לא הביא אותה הלכה דכתב הרמב"ם בפרק כ"ג הלכה ב' ומצינו שהביא כל דברי הרמב"ם באותו פרק ודאי מדהשמיטה לאותה הלכה ודאי דס"ל דלא נפסל בשביל זה דלא כהרמב"ם:
גם זה מבורר מדברי מר"ן בס"ט ס"ב וז"ל אם קדם התובע ושלח מנחה לדיין קודם שיזמין לנתבע אין הנתבע יכול לפוסלו אלא א"ך הדיין רוצה להחשיך עצמו מה"ד ממדת חסידות כגון שיודע שנתקרב דעתו אליו עכ"ל וכתב שם הסמ"ע סק"ו אפילו בשעה ששלח לו היתה תביעתו מפורסמת עכ"ל ודין זה הוא מדברי תשובת הגאון שהביא הטו"ר יעו"ש וכתב שם הרב"י בס' הנז' דדברי הגאון אלו הם הפך דברי הרמב"ם דס"ל דההוא דנטל גדפא מעל הדיין וההוא דהביא צנא דפירי כל הנהו דתני בפ' כ"ג הלכ"ב בכלהו ס"ל הרמב"ם פסול מן הדין יעו"ש וא"ך הואיל ומר"ן פסק כדברי הגאון בהקדים לו מתנה גמורה עכ"ז לא נפסל מכ"ש שכיון שמזכירו שהיה אושפזכניה או הביא לו צנא דפירי דהוו דידיה של הדיין אלא הקדים ביאתה פשוט דאין בו איסור ולא נפסל הדיין אלא אם ירצה להסתלק ממדת חסידות ואפע"ג דמצינו להסמ"ע ס"ט סק"ז שכתב על אותו פסק דמר"ן דאם קדם התובע ושלח מנחה לדיין דאינו נפסל כתב הסמ"ע וז"ל וכתב מהרד"ך הא דאינו נפסל אלא ממדת חסידות היינו כשעושה כן לדיין שלא בפני בע"ד חבירו אבל בפניו ודאי אסור דמסתתמן טענתיה של התובע עכ"ל וא"ך גם כאן באומר לו אושפזכני את או הביא לו צנא דפירי דהוו בפני בע"ד כדמשמע מן הגמרא בכתובות ובסנהדרין יעו"ש במקורן של דברים דכך הוא נראה פשט הדברים דבפני בע"ד עשו מה שעשו א"כ נימא דפסול מההיא דמהרד"ך זה אינו דהסמ"ע לא הביא מהרד"ך אלא דוקא על ההוא דהביא מתנה לדיין בזה הוא דוקא דאמר מהרד"ך דבפני בע"ד מסתתמן טענותיה הואיל ורואה שעשה עמו טובה גדולה שהביא לו מתנה בחנם אבל באומר לו אושפזכני את או הביא לו צנא דפירי דידיה אלא הקדימה לו פשוט דאפילו הביאה לו בפני בעל דינו לא מסתתמן טענתיה וזה נלע"ד פשוט דאי לא תימא הכי ותימא דדברי מהרד"ך ז"ל אפילו באומר לדיין דע דאושפזכני את בפני בע"ד אסור א"ך יש תימא גדולה על דברי התוספו' בסנהדרין דפ"ח דכתבו על ההיא דאמר ליה אושפזכני את ואמר ליה פסילנא לך לדינא וכתבו התוס' וז"ל פסילנא לך מרחיק עצמו היה אבל מן הדין לא מפסל וכן ההיא דשני דייני גזירות דאייתי וליה צנא דפירי עכ"ל וכן כתבו בפרק דייני גזירות יעו"ש וכן נמי הביא הרב"י בס"ז משם המרדכי משם ר"י דכל פסילנא לך האמור בתלמוד הוא משום חומרא בעלמא יעו"ש ואי אמרינן דחלוקו דמהרד"ך ז"ל דאמר בעושה כן לפני בע"ד פסול הוא קאי על כל הנהו עובדי האמורים בתלמוד א"ך למה להו לתוספות ולמרדכי משם ר"י לומר דמשום חומרא הוא דאמרו בתלמוד פסילנא לך לדינא הוה ליהו לומר דמן הדין הוא דאמרי פסילא משום דהוה בע"ד עומד אלא ודאי דחלוקו של מהרד"ך לא קאי אלא על דינא דהגאון שפסק מר"ן ס"ט דמיירי בנותן מתנה דוקא אבל בהנהו עובדי האמורים בכתובות וסנהדרין ודאי אפילו אם יהיו בפני בע"ד ליכא איסורא אלא מדת חסידות דוקא אם יראה הדיין שדעתו נטתה אליו כמ"ש בס"ט יעו"ש ואוהב ושונא דפסק בו מר"ן בסימן זה פסול בודאי דס"ל דאוהב ושונא הוא גרוע מהנהו עובדי המובאים בש"ס דכתובות יעו"ש והגם דהתוס' שם בפרק דייני גזירות דק"ה כתבו על ההיא מימרא דרב פפא דלא לידון איניש למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה וכו' כתבו התוס' ד"ה לא למאן דסני נראה דהאי דמאן דרחים וסני לאו באוהב שהוא שושבינו או שונאו שלא דיבר עמו שלשה ימים מכח איבה איירי אלא באוהב כי הנך דפרח גדפא ארישא אתא ההוא גברא ושקליה דאינו אלא חומרא בעלמא וכו' עכ"ל א"ך מדברי התוספ' אלו נראה דהנך עובדי דשקלי גדפא וצנא דפירי וכו' חשבי להו לאוהב ושונא דאמר רב פפא וא"ך הדרן לדוכתין הואיל ומר"ן פסק דאוהב ושונא אסור לדון מן הדין היאך נאמר דהנהו עובדי יודה בהם דאין בהם אלא מדת חסידות:
אלא דקושייא זאת ליתא דודאי אפילו לסברת הרמב"ם דס"ל דהנהו עובדי עצמם המובאים בגמרא הם אסורים לדון מן הדין כמו שפסק בפכ"ג הלכ"ב וכן כתב הרב"י דהרמב"ם ס"ל דהנהו עובדי מדינא אסור עכ"ז אפשר דס"ל דאוהב ושונא לאו הנהו ממש הם כמ"ש התוס' אלא נימא דהרמב"ם סבור דאוהב ושונא הוא חמור מן הנהו עובדי והעיד על זה מדמצינו להרמב"ם בפכ"ג חלקינהו להנהו הלכות דבפכ"ג הלכ"ב פסק הנהו עובדי המובאים בגמ' ובהלכה וי"ו פסק ההיא דאוהב ושונא ואי אמרת דהרמב"ם ס"ל כדעת התוס' דהנהו עובדי בכלל אוהב ושונא סתם נינהו א"ך הו"ל לערבינהו וליתנינהו הכי אוהב ושונא פסול כגון ההוא דנטל גדפא וכו' וכו' והגם דאותו פסק דאוהב ושונא הוא ממימרא דרב פפא והנהו עובדי הם ענינים אחרים המובאים אח"ך עכ"ז אין מזה נפקותא דהוה ליה למימר אוהב ושונא וכל הנהו עובדי המובאים שם וכו' ואנן ידעינן כל אחד ממקורו אלא ודאי דהרמב"ם עצמו ס"ל דהגם דכולהו פסול מן הדין עכ"ז לא רצה להשוותם הואיל ואוהב ושונא הוא חמור יותר והוא מימרא דרב פפא דנראה ליה להרמב"ם דליכא לספוקי כלל דמצד חסידות אלא דין פשוט קאמר לא רצה לכותבם בהדי אותם עובדות דהגם דאסורים הם גם מדינא עכ"פ לא דמו לאוהב ושונא וכמו שנראה מדברי הש"ך דמשוה הנהו עובדי לרב שמותר לדון לתלמידו דהא כתב הש"ך והוא הדין לאושפזכניה וכו' וכו' דדעת הש"ך לומר דאושפזכניה וכו' דמי לרב ולתלמיד וא"כ הואיל ומצינו למתיר דהתיר הרב לתלמיד הוא במכ"ש מדמצינו אוהב ושונא מותר שמע מינה דהנהו עובדי מיגרע גריעי מאוהב ושונא ופשוט התירם א"כ גם אנן נימא אליבא דמר"ן באוהב ושונא בחר בדעת הרמב"ם ופסק כוותיה דס"ל דאוהב ושונא המובא ממימרא דרב פפא הוא עדיף מהנהו עובדי דלא כדברי התוספ' ובהנהו עובדי פסק כסברת החולקים על הרמב"ם שהם התוספ' והמרדכי משם ר"י והגאון ז"ל:
ואנא בר"ק נלע"ד למימר דאפי' הרמב"ם עצמו יש לספוקי בדעתיה בהנהו עובדי המובאים בגמרא אם הם ממדת חסידות או מדינא והוכחתי היא ממאי דאמרן דהוה ליה להרמב"ם למערבינהו בהדי אוהב ושונא ופסקינהו להלכות אלו זאת ועוד אחרת דעדיפא מזה מדמצינו להרמב"ם דפסק הנהו עובדי המובאים בכתובות הלכ"ב ומימרא דרב פפא פסקה הלכ"ו והאמת היה לו להקדים מימרת רב פפא בפסקיו הואיל והיא אמורה תחילה בגמרא שם קודם הנהו עובדי אלא דאיכא למימר דהרמב"ם עצמו ס"ל דהנהו עובדי לא נפסלו אלא ממדת חסידות ולכך כללינהו בתחלת הפרק בכלל מה שכתב כל דיין המגדיל שכר סופרים הוא בכלל לוקח שוחד וכו' ואותם דברים בודאי דלאו מדינא קאמר אלא קמזהר לדיין שלא יעשה אותם דברים ובכלל הביא הנהו עובדי וכתב לבסוף ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין אפע"פ שהצנא דפירי הם שלו הואיל והביאם שלא בזמנם נפסל לו לדון עכ"ל יעו"ש וא"ך הגם דאמר הרמב"ם נפסל לו לדין נימא דכוונתו לומר הדיין נפסל דהיינו אמר לו שהוא פסול לדין ואפשר מצד חסידות הוא דאמר וכדעת המרדכי משם ר"י דכל פסילנא האמור בתלמוד מצד חסידות קאמר וא"ך בזה יבואו פסקי הרמב"ם על נכון דבתחילה שהיה מדבר על הדיין מהדברים שלא יתנהג בהם מצד חסידות כלל עמהם היינו דברים דהיינו עובדי האמורים בגמרא ואח"ך מהלכה כ"ד ואילך דכתב דברים שהדיין פסול בהם מן הדין הוצרך להביא ג"כ פסק דאוהב ושונא שהוא אסור מן הדין וכתבו בהלכה כ"ו בין דינים המדברים בדברים הפוסלים את הדיין ושאסור מן הדין וזה לע"ד נראה חלוק בדברי הרמב"ם והגם דמצינו להרב"י בס"ט שכתב על מה שכתב הטור אפילו שוחד דברים ונטל גדפא וכל הנהו עובדי וכו' דצריך להרחיק עצמו מהם וכתב הרב"י דדברי הטור הם מדברי התוס' דס"ל דאינם אלא ממדת חסידות וכו' וסיים אח"כ וז"ל וכן נראה מתשובת הגאון שכתב רבינו בסמוך אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ג מהלכות סנהדרין נראה דמן הדין נמי פסול עכ"ל פשוט לדעתי דהרב"י עצמו ספוקי מספקא ליה בדברי הרמב"ם אם מה שכתב הרמב"ם בסוף הלכ"ב נפסל לו הדיין ע"כ אם מן הדין קאמר נפסל לו הדיין וזה מדוקדק מדברי הרב"י דכתב נראה מדברי הרמב"ם הוה ליה למיכתב בפשיטות אבל הרמב"ם ס"ל דמדינא אסור אלא ודאי דמר ניהו רבה בעצמו ספוקי מספקא ליה בדברי הרמב"ם ולכך כתב נראה דוקא ולא בפשיטות והנלע"ד כתבתי דרך פלפול בעלמא ודו"ק
ש"ע סי"ב. כל דבר שיש לדיין וכו' ואם עשו תקנה וכו' עיין להרב בית יהודה סי"ג שכתב וז"ל כבר מורינו הרב זלה"ה בפסק אחד האריך להוכיח דבסתם מוקמינן ליה אדינא עד שתהיה תקנה מפורסמת ומנהג פשוט וכתב שם דאדרבא במחנה אלהים זה נהגו תמיד במכירת שום קרקע מהקהל לעשות הדבר בפירסום במעמד החכמים וטובי העיר שהוא התיקון שהזכיר מהרי"ט ז"ל בתשובותיו משמע דבלא פרסום מעמידין הדבר על דין תורה ואין דנין בדייני אותה העיר יעו"ש באורך ועוד דבנ"ד אפילו אלו היתה תקנה מפורסמת ע"י דייני העיר לא מהני מטעם דוקא בדבר שהוא שוה לכל נפש והנאתו כעם ככהן משא"ך בכהאי גוונא שאינו נוגע אלא אל הפרט שהיא המתנה שיזכו בה הת"ח ועטרותיהם בראשיהם הם הבדי"ץ פשיטא דבכל אופן אין דנין בדייני אותה העיר בדבר שיש להם צד הנאה מיוחדת וזה דבר ברור אמת ויציב על פי הדין והסברא עכ"ל יעו"ש ודו"ק:
שם סי"ב. כל דבר וכו' יכולין קצת להסתלק וכו' עיין בס' מ"ק סוס"ז דאם יש דיינים אחרים לא מהני סילוק יעו"ש: