אור ברסלב
פניני הלכה - תפילה פרק ה - הכנות לתפילה › י - מי שבאמצע תפילתו הוצרך להתפנות

פניני הלכה - תפילה· הרב אליעזר מלמד

פרק ה - הכנות לתפילה · י - מי שבאמצע תפילתו הוצרך להתפנות

ט - דין הנצרך לנקביו לשאר עניינים שבקדושה

מי שהתחיל להתפלל בלא שנצרך לנקביו, ובאמצע תפילתו החל להתעורר אצלו צורך גדול להתפנות לנקביו, הדין תלוי עד כמה הוא צריך להתפנות ובאיזה שלב בתפילה הוא נמצא. שלוש מדרגות של צורך ישנן בדין זה:

א) אם הוא יכול להתאפק במשך שבעים ושתים דקות, מותר לו להמשיך עד סוף תפילתו.

ב) אם הוא משער שלא יוכל להתאפק שבעים ושתים דקות, אבל עדיין אינו צריך לעצור את עצמו כדי למנוע את יציאת צרכיו, ואם ילך להתפנות יצטרך לדחוק עצמו מעט כדי להוציא את צרכיו, כיוון שהתחיל להתפלל בהיתר, ואינו נצרך כל כך, יכול לסיים את החלק שבו הוא נמצא. אם התעורר לו הצורך באמצע פסוקי דזמרה, ימתין עד שיסיים את פסוקי דזמרה בברכת "ישתבח", וילך להתפנות. ואם התעורר לו הצורך בברכות קריאת שמע, מעיקר הדין יכול לסיים את הברכות, אבל כיוון שיצטרך להתפנות לפני שמונה עשרה, ומוטב שלא להפסיק בין גאולה לתפילה, לפיכך יתפנה מיד בסיום הברכה או הפרק שבו הוא נמצא (מ"ב צב, ט; באו"ה 'יעמיד').[10][10]. אמנם בשו"ע הרב צב, ב, מבואר שכיוון שהתחיל את התפילה בהיתר יכול להמשיך עד הסוף. וכך נראה מערוה"ש צב, ו-ז. אולם במ"ב צב, ט, ובבאו"ה ד"ה 'יעמיד' באר שמותר לו להמשיך רק עד סוף אותו החלק שבו הוא נמצא, פסוד"ז, ברכות ק"ש, תפילת עמידה וכדומה, אבל אינו רשאי להמשיך לשלב הבא. ואם המשיך להתפלל כשלא יכל להתאפק שבעים ושתים דקות תפילתו תועבה. וכדי לצאת מהספק יש לנהוג כמ"ב. וק"ו כאשר הוא עובר על 'בל תשקצו', שאז לרמ"א גם באמצע פסוד"ז או ברכות ק"ש צריך להפסיק מיד. ונלענ"ד שאם בברכות ק"ש התעורר לו צורך אבל יודע שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, יכול להמשיך להתפלל עמידה, וכך כתבתי למעלה במדרגה א'. והטעם, שלכו"ע אם התפלל באופן זה יצא, ולרי"ף ורש"י אף לכתחילה אפשר להתפלל כך, והחיד"א כתב שאפשר לסמוך עליהם לצורך תפילה בציבור, ובנוסף לכך לדעת שו"ע הרב, אם התחיל את התפילה בהיתר, יכול לסיים את כולה.חזן שהתעורר לו צורך לפני חזרת הש"ץ ואינו יכול להתאפק 72 דקות, הסתפק בבאו"ה צב, א, 'היה', בדינו. ואמנם לגבי בעל קורא, היקל שיקרא, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן. אבל בתפילה שתפילתו תועבה הסתפק. לפיכך, גם אם יתבייש מעט עדיף שילך להתפנות ואחר יחליפנו, ואם הדבר כרוך בעלבון גדול מאוד, ימשיך להתפלל.

ג) המדרגה החמורה יותר, שהוא ממש צריך לעצור בעצמו כדי למנוע את צרכיו מלצאת, שבשלב זה הוא עובר על 'בל תשקצו' (רמ"א צב, ב, עפ"י שו"ע הרב ג, יא). אם הוא בפסוקי דזמרה או בברכות קריאת שמע, כיוון שההפסקה בהם אינה חמורה כל כך - ילך מיד להתפנות. אבל אם הוא באמצע תפילת עמידה, כיוון שההפסקה שם חמורה, וכשהתחיל בתפילת עמידה לא הרגיש שהוא נצרך לנקביו - יסיים את תפילתו. ורק אם הוא במצב כזה שאינו מסוגל כלל להתאפק, ילך להתפנות.[11][11]. עיין במ"ב צב, יא, שלרמ"א כשעובר על 'בל תשקצו' יפסיק אפילו באמצע התפילה, ולמ"א רשאי שלא להפסיק כדי שלא יתבזה בציבור, ולח"א אסור להפסיק משום שהוא באמצע תפילת עמידה. וכך דעת רוה"פ, וכ"כ בכה"ח ח. ואם הוא במצב שאינו יכול להתאפק, לגדולים מוסכם שילך להתפנות, אבל לקטנים דעת שו"ע הרב שלא יפסיק ואפילו מים ישתתו על ברכיו. ובכה"ח ח כתב שאם הם מי רגליים מרובים והוא בציבור, יכול להפסיק כדי שלא יתבייש. ולח"א ומ"ב צב, יא, כשאינו יכול להתאפק יכול להתפנות גם לקטנים. וכך כתבתי.ואם נאלץ להפסיק לגדולים באמצע תפילת עמידה מסתבר שהתחיל את התפילה באיסור, ומלכתחילה היה ברור שלא יוכל להתאפק יותר משבעים ושתים דקות, וממילא לא יצא ידי חובה במה שהתפלל וצריך אח"כ לחזור לראש. אמנם אם באמת חשב שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, ולפתע נתקף בצורך גדול עד שהיה חייב מיד להתפנות, אזי הדין כמבואר בשו"ע קד, ה, ורמ"א סה, א, שאם ההפסקה נמשכה כשיעור שיכל להתפלל את כל תפילת עמידה מתחילתה ועד סופה, צריך להתחיל מחדש את תפילת עמידה. ואם ההפסקה נמשכה פחות זמן, ימשיך מתחילת הברכה שהפסיק בה. ונראה שמי שמסתפק אם יכל לשער מראש שלא יוכל להתאפק 72 דקות, ולבסוף לא יכל להתאפק לגדולים, שהוא צריך לחזור לראש, מפני שמסתבר שהתחיל באיסור, ועוד יתכן שהוא נחשב כגברא דחוי, עפ"י הסברה המובאת בבאו"ה צב, ב, ד"ה 'יותר'

יא - שיכור ושתוי

המתפלל צריך שיהיה בצלילות הדעת. ושלא כמו רבים מעובדי עבודה זרה, שמקיימים את הפולחן שלהם בעזרת סמים ואלכוהול, וכך נכנסים לאקסטזה; הפנייה שלנו אל ה' נעשית מתוך רצינות ועמקות מחשבתית. וזהו שציוותה התורה לכהנים, שלא יכנסו שתויי יין לעבודת בית המקדש (ויקרא י, ח-יא). ומזה למדו חכמים שאסור לשתוי ושיכור להתפלל.

שתוי הוא מי שהושפע מעט מהאלכוהול, וקצת קשה לו להתרכז ולמקד את מחשבתו, אבל עדיין הוא מסוגל לדבר לפני המלך. ושיכור הוא מי ששתה הרבה, עד שאינו יכול לדבר כראוי לפני המלך.

בדיעבד, שתוי שהתפלל, כיוון שהיה יכול לדבר לפני המלך - יצא ידי תפילתו. וכן אם התחיל להתפלל ונזכר שהוא שתוי, יסיים את תפילתו (א"ר, כה"ח צט, ב). אבל שיכור שהתחיל להתפלל בטעות - חייב להפסיק מיד, שתפילת השיכור תועבה. ואפילו אם סיים את כולה - לא יצא בה ידי חובתו. ואם התפקח לפני סוף זמן התפילה, עליו לחזור ולהתפלל כדין (שו"ע צט, א).

אמרו חכמים שהשותה רביעית יין נחשב שתוי, ואם ילך מיל (960 מטר) יפיג את יינו (עירובין סד, ב). אבל איננו יודעים כיצד להשוות את היין שבזמנם ליינות שלנו. ולכן הכלל הוא, שכל זמן שהוא מרגיש מבולבל מהיין, נחשב שתוי, וכשירגיש שצלילות הדעת חוזרת אליו - מותר לו להתפלל (שו"ע צט, ג; מ"ב ב).

ולדעת הרמ"א, כיוון שבמשך הדורות נתמעטה הכוונה בתפילה, אין לדקדק כל כך בזה, וגם מי שנעשה מעט שתוי רשאי להתפלל, ובמיוחד כאשר הוא מתפלל בעזרת סידור, שאין לחשוש שמא יתבלבל בתפילתו. ונוהגים לסמוך על דעתו כשזמן התפילה עומד לעבור (מ"ב צט, ג, ויז; וע' כה"ח כב). ויש מוסיפים, שלפי זה, גם כדי שלא להפסיד תפילה במניין, מותר לשתוי מעט להתפלל (עיין אש"י כב, יח). ובפורים שיש מצווה לשתות, נוהגים להקל לשתוי להתפלל כדי שלא להפסיד המניין (ע' פניני הלכה זמנים טז, יד).

לגבי קריאת שמע וברכותיה, נחלקו הפוסקים. לפיכך לכתחילה מי שהוא שתוי או שיכור לא יאמרם, אלא ימתין עד שיפוג יינו. ואם זמן קריאת שמע עומד לעבור, השתוי יקרא את שמע עם ברכותיה. והשיכור יקרא את שמע בלא ברכותיה (רמ"א צט, א; מ"ב ח).

ושאר ברכות, כברכות הנהנין ואשר יצר, שתוי יכול לברך לכתחילה. ושיכור לכתחילה לא יברך, אבל ברכות שאם לא יברך יפסיד - יברך. כגון אם נשתכר בסעודתו, יברך ברכת המזון. וכן אם התפנה, יברך אשר יצר (רמ"א צט, א; מ"ב יא).

ומי שהגיע לשכרותו של לוט, שאינו יודע מה קורה עימו, נחשב כשוטה, ופטור מכל המצוות. וגם אם בירך, אין ברכותיו נחשבות כלל (מ"ב צט, יא).

תוכן העניינים

פניני הלכה - תפילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה