פניני הלכה - תפילה· הרב אליעזר מלמד
פרק ה - הכנות לתפילה
א - הכנה נפשית
אין עומדים להתפלל מתוך עצבות ועצלות, מפני שהתפילה מרוממת ומחזקת את האדם, ולכן צריך לבוא אל התפילה מתוך שמחה, על כך שהוא עומד להתרומם ולהתקרב אל ה' יתברך.
אמרו חכמים (ברכות לא, א; שו"ע צג, ב): "לא יתפלל מתוך שחוק", משום שהשחוק מבטל את יראת ה', וצריך להתפלל מתוך אימה והכנעה. "ולא מתוך שיחה", משום שהשיחה מסיחה את דעתו של האדם מעולמו הפנימי, ואילו התפילה צריכה לנבוע מעומק הנפש. "ולא מתוך קלות ראש ודברים בטלים", משום שהתפילה מבוססת על ההכרה בערכו של האדם לפעול גדולות בדיבורו, ואם הוא בא מתוך דיבורים בטלים, מראה בעצמו שאינו מעריך את דיבורו (ע' עולת ראיה ח"א ע' כט).
טוב לתת צדקה לפני התפילה (שו"ע או"ח צב, י), שמתוך כך אדם ניגש לתפילה מתוך שמחה של מצווה. ועוד שהבא לבקש מה' חסד ורחמים, ראוי שירחם אף הוא על העניים. והאר"י הקדוש אמר, שטוב להתבונן לפני התפילה במצוות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא כלל גדול, וכל התפילה כולה נאמרה בלשון רבים, מפני שאנו מתפללים על הציבור כולו.
לא יבוא אדם לתפילה מתוך טרדה. ואפילו מי שזכה ללמוד לפני התפילה, ישתדל שלא יבוא לתפילה מתוך לימוד של סוגיה מסובכת, מפני שמוחו עלול להיות טרוד בסוגיה ולא יוכל לכוון כראוי בתפילה. אלא ילמד סמוך לתפילה ענייני הלכה ברורים או דברי אמונה מרוממים. ומכל מקום בדיעבד לא יבטל תפילה במניין מפני שהוא טרוד בענייני תורה או מעשה (שו"ע צג, ג, מ"ב ו).
וכדי שלכל הפחות בדקות הסמוכות לתפילה יעסקו בדברים מרוממים ומשמחים, תקנו חכמים לומר לפני תפילת עמידה דברים המשמחים: לפני תפילת שחרית וערבית אומרים את ברכת גאל ישראל, ולפני תפילת מנחה אומרים 'אשרי' (שו"ע צג, ב).
חסידים הראשונים לא היו מסתפקים בזה, אלא היו שוהים שעה שלמה לפני התפילה, כדי שיכוונו את ליבם כראוי לאביהם שבשמים (ברכות ל, ב; שו"ע צג, א; מ"ב א).
ב - נטילת ידיים
המתפלל צריך לטהר עצמו, לפיכך מצווה ליטול ידיים לקראת התפילה. אלא שישנו חילוק בין מצב שאדם יודע שידיו מטונפות ובין מצב סתמי שאינו יודע אם ידיו טונפו.
אם ידוע לו שידיו טונפו, כגון שעשה את צרכיו או נגע במקומות המכוסים שבגופו, שיש בהם זוהמא מסוימת מחמת הזיעה - חייב ליטול ידיים לפני התפילה. ולדעת הרבה פוסקים צריך לברך על נטילה זו גם לפני תפילת מנחה וערבית (רמב"ם, רא"ש, גר"א). אולם למעשה נוהגים לברך רק על הנטילה שלקראת תפילת שחרית, משום שאחר שינת הלילה האדם נעשה כברייה חדשה, ועל הנטילה שלפני תפילת מנחה וערבית, גם מי שהיו ידיו מטונפות, לא יברך (כדעת הרשב"א).
ומכל מקום לכל הדעות מי שידיו טונפו לפני התפילה, חייב ליטלם לקראת התפילה. ולכתחילה יטול את ידיו מכלי, ויטול את כל כף ידו. ואם אין לו כלי, יכול להסתפק ברחיצת הידיים במים.[1][1]. לראשונים הסוברים שצריך ליטול ידיים בברכה לפני כל התפילות, צריך ליטול בנטלה, שכן תקנו את ברכת הנטילה לתפילה כדוגמת הנטילה לסעודה (ע' רמב"ם ברכות ו, ב; וברא"ה, רי"ו ורא"ש המובאים בב"י, ובשו"ע ד, ז). ואף שלמעשה אין מברכים ענט"י לפני מנחה וערבית, שספק ברכות להקל, מ"מ בשאר הדברים נכון להחמיר כדעת רוב הפוסקים, ולכן מי שידיו מטונפות נכון שיטלם בכלי. ואף למי שאין ידיו מטונפות, יש הידור בנטילה מכלי, שאולי לראשונים הסוברים שגם לסתם ידיים צריך נטילה, צריכים גם נטלה. אולם המקילים לרחוץ ידיים בלא כלי יש להם על מה לסמוך, שאף בנטילת שחרית הנטלה רק לכתחילה, וק"ו לשאר התפילות שאין מברכים על נטילתם, וק"ו כאשר אינו יודע להם טינוף. (ועיין בשו"ת ושב הכהן א, ושערי רחמים נד, שכתבו שיטול בנטלה, ובקצוה"ש יב, ד, ובבדה"ש ס"ק ט כתב, דבנטילה לתפילה א"צ כלי ולא כח נותן ולא שאר הדברים המעכבים בנט"י לסעודה. ואפילו אם עשה לפני כן את צרכיו.)
ואם אין בסמוך לו מים, צריך לטרוח ולילך עד למרחק של מיל, שהוא כקילומטר (960 מטר), כדי ליטול את ידיו לקראת התפילה. אמנם אם בינתיים יעבור זמן התפילה או שיפסיד תפילה בציבור, ישפשף את ידיו בחול או בבגדו, כדי להסיר מידיו כל שמץ זוהמא - ויתפלל (שו"ע צב, ד; מ"ב צב, כ).[2][2]. ואם הוא מהלך בדרכו ובתוך ד' מיל שלפניו ישנם מים, צריך לילך אליהם ואח"כ יתפלל. וכתב בשו"ע צב, ז: "מקום מטונף היינו מקומות המכוסים באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש". והכוונה שחיכך בשורשי שערותיו, אבל אם רק נגע בשערות מלמעלה, אין צריך ליטול ידיו (שו"ע הרב ומ"ב קסב, נח, וקסד, י). ובכה"ח ד, ס"ק עה וצח, הקל גם אם חיכך בשורשי השערות שאינן מכוסות בכובע, שאין שם זיעה. ובציץ אליעזר ח"ז ב, יד, מסיק שאם חפף את ראשו ושערותיו נקיות, גם המחכך בשורשי שערותיו אינו צריך ליטול ידיו. הנוגע בשאר מקומות מכוסים שבגוף, אם הגוף רחוץ ואין בו מלמולי זיעה, נחלקו האחרונים אם צריך ליטול ידיו. בא"א בוטשאטש ד, כא, מחמיר, וביבי"א ה, א, ד-ה, הביא פוסקים להקל. וההולכים בשרוול קצר, ונגעו בבשרם מעל המרפק, למנח"י ח"ג כו, י, אינו נחשב כמקום מכוסה. ומזכיר שהחזו"א כתב שמקום זה מוגדר כמקום מכוסה, ובטלה דעתם. ובמור וקציעה סי' ד כתב שאינו מקום מכוסה אצלם. וכן המנהג. הנוגע בצואת האוזן, כתב הרמ"א צב, ז, שהוא מקום מכוסה, וממילא חייבים לטרוח בנטילה עד מיל. ובמ"ב ל כתב שהגר"א מיקל בזה. ובאוצרות הגר"א ע' 219 באר שהגר"א לא היקל בזה. וכן הנוגע בצואת האף ודאי נחשב נוגע במקומות המכוסים. לגבי לימוד תורה וברכות, הנוגע במקומות מכוסים יכול בדיעבד לשפשף את ידיו בבגדו וללמוד או לומר ברכות, כמבואר בשו"ע ד, כג, ומ"ב ד, סא, עי"ש.
מי שאינו יודע אם ידיו מזוהמות, שאינו זוכר אם נגע במקומות המכוסים שבגופו, נחלקו הפוסקים אם צריך ליטול את ידיו. לפיכך אם יש שם מים, יטול את ידיו, אבל אם אין בסמוך לו מים, אינו צריך ליטול את ידיו, ויסמוך על הפוסקים הסוברים שסתם ידיים אינן צריכות נטילה לתפילה. וליתר בטחון ישפשף את ידיו בבגדו (שו"ע צב, ה; רלג, ב; מ"ב צב, כו; באו"ה 'ואם').
מי שעשה צרכיו ורחץ את ידיו בביתו, ואח"כ השגיח על עצמו שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופו, והלך לבית הכנסת להתפלל, אינו צריך לחזור וליטול את ידיו לקראת התפילה. וכן מי שנכנס לבית הכנסת כדי ללמוד ולהתפלל, אם יטול את ידיו לפני הלימוד וישים לב שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופו, אינו צריך לשוב וליטול את ידיו לקראת התפילה.
ג - כיפה וחגורה
צריך אדם להתכונן לקראת התפילה, ולירא מפני הדר גאונו ולשמוח על שהנה הוא עומד לבוא לפני מלך מלכי המלכים ולהתפלל. והדבר צריך להתבטא גם בלבושו, שיהיה מכובד, כראוי לעומד לפני המלך.
הגברים חייבים לכסות את ראשם בתפילה ובשעת הזכרת שם שמים ובעת שנכנסים לבית הכנסת (שו"ע או"ח צא, ג). אמנם בפועל על פי המנהג שהתקבל בכל ישראל, הגברים מקפידים לחבוש כיפה במשך כל היום (שו"ע או"ח ב, ו). מכל מקום החיוב בתפילה ובעת הזכרת שם שמים ובבית הכנסת גדול יותר, ששורשו בדין ולא במנהג.[3][3]. מי שנפלה כיפתו ועפה למרחק של יותר מד' אמות, יכול לכסות את ראשו בידו ולילך להרימה. אבל בתפילה וברכות אינו יכול להסתפק בכיסוי ראשו בידו, שכיוון שהוא חייב לכסות את ראשו, אין הגוף יכול לכסות את עצמו, אבל ידו של חבירו מועילה לכיסוי (שו"ע צא, ד; מ"ב צא, י; מ"ב ו, יא-יב). ולגודל הכיפה: באג"מ או"ח א, א, כתב שאפשר לצאת בכיפה שאינה מכסה את רוב הראש גם בעת אמירת אזכרות. לעומת זאת באור לציון ח"ב ז, יג, ויבי"א ו, טו, ה, כתבו שבעת התפילה ואזכרת השם, שמצד הדין צריך לכסות את הראש, צריך שהכיפה תכסה את רוב הראש. עי"ש. אמנם למעשה למיקל יש על מה לסמוך, הואיל והוא דין דרבנן, ובדרבנן הלכה כמיקל. ועוד שבמס' סופרים יד, טו, נחלקו אם אכן חייבים לכסות את הראש בעת ברכה, ובאו"ז ח"ב מג כתב שמנהג רבותינו שבצרפת שמברכין בראש מגולה. ואף שלרוב הפוסקים הלכה שחייבים, מ"מ דעת המקילים מצטרפת לחיזוק דעת האג"מ. ואע"פ כן טוב להחמיר לכבוד התפילה, ועוד שעל ידי כך מן הסתם ילך כל היום בכיפה גדולה, ויש בזה קידוש השם וקבלת אחריות לקיום התורה והמצוות.
ואף שיש אומרים שגם נשים רווקות צריכות לכסות את ראשן בעת התפילה ואמירת הברכות, מכל מקום נהגו הנשים שלא להקפיד על כך.[4][4]. בשו"ת איש מצליח א, כד-כה, מחייב נשים כגברים בכיסוי ראש בעת אזכרת השם. וביבי"א ו, טו, כתב שאין למחות ביד רווקות המברכות בלא כיסוי ראש, אבל בתפילה נכון שיכסו את ראשן. ע"כ. וכבר למדנו בהערה הקודמת שי"א שאין חובה לכסות את הראש בתפילה ואזכרת השם, וכיוון שהוא דין דרבנן, ונהגו הנשים להקל, אינן צריכות לשנות מנהגן. ובציץ אליעזר יב, יג, כתב שאינן צריכות לכסות את הראש עפ"י המנהג, והזכיר טעם עפ"י החת"ס, שכיוון שהגויות נהגו לכסות את ראשן בבית תיפלתן, יש לחוש שלא לנהוג כמותן. ויעויין על כל זה בפניני הלכה תפילת נשים י, ו, 6.
וצריך לחגור חגורה בשעת התפילה, שהחגורה יוצרת חלוקה בין הראש והלב לבין הערווה. ובזה יתירה התפילה על אמירת שאר דברים שבקדושה, שלגבי שאר דברים שבקדושה אין צורך דווקא בחגורה, אלא כל חציצה שהיא בין הלב לערווה מועילה, ולכן כל מי שלובש תחתונים, כבר יש לו חציצה בין הלב לערווה. אבל לכבוד התפילה מצווה לחגור חגורה ממש, שכך הוא דרך כבוד, שנאמר (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל". אמנם מי שרגיל ללכת כל היום בלא חגורה, אינו צריך להקפיד לחגור עצמו לתפילה.
ומנהג חסידות, לחגור תמיד חגורה בתפילה, מפני שהחגורה מבטאת את ההבדלה שבין הצד הגבוה שבאדם שבו המוח והלב, ובין הצד הנמוך שבו הערווה והרגליים. רוב בני האדם שקועים בתאוותיהם, ומוחם וליבם טרודים בענייני השעה והחומר בלבד. אבל ישראל שקיבלו תורה מן השמים, מסוגלים להתגבר על יצרם ולייחד את מוחם וליבם לעניינים שברומו של עולם, ומתוך כך לחזור אחר כך לעולם החומר והמעשה ולתקנו. ולזה רומזת החגורה בתפילה, ועליה תקנו חכמים ברכה מיוחדת בברכות השחר: "אוזר ישראל בגבורה". וזה טעם החסידים שמהדרים וחוגרים עצמם בחגורה מיוחדת לתפילה (גרטל).[5][5]. שלוש דעות בראשונים: לתרומה, הר"ן והגה"מ, בכל מקרה צריך לחגור עצמו בתפילה. לעומתם דעת רש"י שאין צריך כלל חגורה בתפילה, אלא העיקר לחצוץ בין הלב לערווה. ודעה אמצעית היא דעת רבנו ירוחם, שהרגיל לחגור את עצמו כל היום, צריך לחגור את עצמו בתפילה. וכ"כ בשבה"ל י"ז בשם רב סעדיה גאון. וכ"כ מ"א צא, א, והזכירוהו הרבה אחרונים למעשה. ואמנם משו"ע צא, ב, משמע שפסק כדעה המחמירה, שצריך לחגור בכל עניין. ולכך נוטה המ"ב צא, ד. מ"מ המנהג כדעת המקילים, והוא דין דרבנן, שיד המקילים בו על העליונה. ובאור לציון ח"ב ז, יג, הסביר שכשהלכו בחלוקים בלא חגורה - היו נראים מרושלים, אבל כיום כשהולכים במכנסיים אין צריך להחמיר בזה, ע"כ. ומנהג חסידות להקפיד לחגור חגורה בתפילה. והחסידים מהדרים בזה יותר, וחוגרים עצמם בחגורה מיוחדת לתפילה.
ד - מהו הלבוש הראוי לתפילה
מי שנקלע למצב שאין לו בגדים, חייב לכל הפחות ללבוש בתפילה מכנסיים קצרים וגופייה (ברכות כה, א; שו"ע צא, א). ואף שלאמירת קריאת שמע וברכות די בדיעבד בכיסוי הערווה בלבד (שו"ע עד, ו), מכל מקום לגבי תפילה, שהוא כעומד לפני המלך, צריך לכל הפחות לכסות את ערוותו ואת ליבו (היינו את בטנו וגבו).[6][6]. בדיעבד אם טעה והתפלל בלא גופיה, כל שכיסה ערוותו יצא. אמנם נחלקו האחרונים אם לכתחילה אדם שאין לו גופיה יתפלל. בבאו"ה צא, א, ד"ה 'יצא', סובר שלא יתפלל. ובכה"ח ג' נוטה לדעת הלבוש, הסובר שיתפלל הואיל והוא אנוס.
וכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה יהדר אדם ללבוש בגדים מכובדים, שלא יהיה כבוד שמים פחות מכבוד בשר ודם, וכמו שאדם מקפיד להתלבש באופן מכובד לפני שהוא נפגש עם אנשים חשובים, כך לפחות עליו להקפיד להתלבש לקראת התפילה. ואמנם אדם שהולך פעם בחייו להקביל את פני המלך - לובש את בגדיו היפים ביותר, ואילו זה שפוגש בכל יום את המלך - מקפיד על בגדים מכובדים לפי תפקידו ומעלתו, אבל אינו מתלבש בכל יום בבגדיו המכובדים ביותר. וכך אנו בתפילה, הרי אנו כמי שבאים לפני המלך בכל יום שלוש פעמים, שלובשים בגדים נאים, אבל לא את המכובדים ביותר, שבהם אנו מתלבשים בחגים ובשבתות ובשמחות של מצווה.
והכל לפי מנהג המקום והאדם. יש קהילות שהכל רגילים לילך בהם בכל אירוע חשוב במגבעת וחליפה, וממילא גם לתפילה צריכים לבוא במגבעת וחליפה. ובמקום שאין מקובל לבוא בפני אנשים חשובים בסנדלים בלא גרביים, ממילא גם לתפילה צריך לבוא בגרביים. אבל במקומות שרגילים לילך בהם בסנדלים בלא גרביים ובלא חליפה ומגבעת, וכך נוהגים גם בפני אנשים חשובים - אינם צריכים לשנות את לבושם בתפילה (עפ"י שו"ע או"ח צא, ה).
אמנם התפילה במניין חשובה יותר מהבגדים המכובדים, ולכן מי שרגיל להתפלל בכובע וחליפה, ונקלע למצב שאם ילך לביתו כדי להביא כובע וחליפה יפסיד את התפילה במניין, מוטב שיתפלל בבגדים פשוטים במניין, שהמצווה להתפלל במניין קודמת להידור שבלבישת בגדים מכובדים (אבני ישפה א, ז).
ואם הוא לבוש בבגדים בזויים, כגון שעבד בחצרו ולבש בגדי עבודה מלוכלכים או מכנסיים קצרים, שאינו רגיל לילך בהם ברחוב, מוטב שיחליף את בגדיו אף שבינתיים יפסיד את התפילה בציבור, משום שאם יבוא בהם לתפילה יהיה בכך פגיעה בכבוד התפילה. בנוסף לכך יש לחוש שלא יוכל לכוון, כשיחשוב שכולם תמהים על מלבושו הבזוי.
ה - פרטי דינים של הלבוש בתפילה
העוסקים במלאכת כפיים ולבושים בבגדי עבודה, וקשה להם להחליף לקראת התפילה את בגדיהם, מותר להם להתפלל בבגדי עבודה, כי אלו בגדים שאינם בזויים אצלם. וכשיהיה להם זמן להחליף בגדים, ישתדלו לבוא לתפילה בבגדים מכובדים יותר.
אין להתפלל בפיג'מה (מ"ב צא, יא). אבל לחולה מותר להתפלל בפיג'מה, מפני שמקובל שחולה לובש פיג'מה גם בעת שאנשים מכובדים באים לבקרו.
אין לעמוד בתפילה במעיל גשם, מגפיים וכפפות, שאין דרך לעמוד בהם לפני אנשים מכובדים (מ"ב צא, יב). אבל בשעה שקר מאוד, מותר להתפלל במעיל גשם וכפפות, שאין בכך פגיעה בכבוד התפילה. וכן במקום שהכל רגילים ללכת במגפיים, מותר לעמוד בהם בתפילה.
נערים צעירים וחברי קיבוצים שרגילים ללכת במכנסיים קצרים גם בשעה שיבואו לבקרם אנשים חשובים, מותר להם להתפלל במכנסיים קצרים. אבל החזן, צריך לכסות את רגליו עד אחר ברכיו, מפני שההולך במכנסיים קצרים נקרא פוחח, ואינו רשאי להיות חזן (עיין לעיל ד, ד).
לפעמים אדם נמצא במקום שבו רגילים להקפיד פחות על הלבוש, כגון במקום נופש שבו גם אנשים שרגילים לילך תמיד בחליפות נוהגים ללכת בחולצות בלבד. ואם כן, מי שאינו מתבייש לילך שם גם בפני אנשים נכבדים בחולצה בלבד, יכול להתפלל שם בחולצה בלא חליפה.
ו - שלא להביא לבית הכנסת ילדים העלולים להפריע
אסור למתפלל להושיב לפניו תינוק, מפני שיש לחוש שמא יטריד את כוונתו (מ"ב צו, ד). וקל וחומר שאין להביא לבית הכנסת בזמן התפילה תינוקות וילדים קטנים שאינם יודעים להתפלל, מפני שהם עלולים להפריע למתפללים. ואף שישנו מנהג חסידות להביא תינוקות לבית הכנסת, כדי שיספגו מאווירת הקדושה שבו, זה דווקא שלא בשעת התפילה.
לחשיבות העניין אזכיר את דבריו של בעל השל"ה הקדוש, שכתב בשם ספר 'אורחות-חיים': שיחת הילדים בבית הכנסת איסור גדול. ובזמן הזה יש תינוקות באים לבית הכנסת כדי לתת עונש למביאיהם, לפי שהם באים לחלל קדושת בית אלוקינו ולשחוק בו כברחובות קריה. יקומו לצחק זה עם זה, זה מצחק עם זה וזה מכה את זה. זה מרנן וזה בוכה. זה מדבר וזה צועק. זה רץ אילך וזה רץ אילך. ויש אשר יעשה צרכיו בבית הכנסת, ואז כולם יצעקו מים מים. ויש אשר יתן אביו בידו ספר, והוא ישליכנו לארץ או יקרעהו לשנים עשר קרעים. סוף דבר, מקול שטותם כוונת המתפללים נפסדת ונמצא שם שמים מתחלל, והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת, אין ראוי לו לקוות על זה שכר, כי אם לדאוג מן הפורענות. והיותר רע, כי יגדלו הנערים על זה המנהג הרע והתכונה הזרה, וכל אשר יגדלו עוד יוסיפו סרה להבזות בעיניהם עניין בית הכנסת וקדושתו ולא יתנו כבוד לתורה, וכיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו, וגם כי יזקין - ממנה לא יסור. סוף דבר, ראוי לאדם שלא להביא הטף הקטן מאד לבית הכנסת, כי יפסיד בהביאו ולא ירויח. אבל משיגיע הילד לגיל חינוך, אדרבה, יביאנו לבית הכנסת, וילמדו לשבת באימה וביראה, ולא יניחנו לזוז ממקומו, ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה (של"ה, מסכת תמיד נר מצווה, והביאו מ"ב צח, ג).
מי שהביא את ילדו לתפילה, והילד החל להפריע לתפילת הציבור, למרות שהוא נמצא באמצע תפילת עמידה, יקחנו בידו ויוציאנו החוצה, וימשיך להתפלל שם (ועיין בהמשך יז, טו).
ז - מניעת דברים הטורדים בתפילה
לא יאחז בידיו בתפילת עמידה דבר שירא שמא יפול, כגון תפילין או ספר או קערה מלאה או סכין או מעות או דבר מאכל, מפני שיהיה טרוד שלא יפול וכוונתו תתבטל (שו"ע צו, א). ואף בשאר חלקי התפילה, כגון קריאת שמע ופסוקי דזמרה, צריך להיזהר בזה. ולכתחילה בשעת תפילת עמידה לא יאחז בידו שום דבר, שאין זה דרך כבוד לעמוד בתפילה כשבידו דבר מיותר (ע' מ"ב צו, א, ה, עפ"י תר"י, ט"ז).
אבל מותר בסוכות לאחוז בלולב, מפני שבסוכות יש מצווה לאוחזו, וממילא אין כוונתו נטרדת מפניו. וכן מותר לאחוז בידו סידור תפילה, מפני שהוא לצורך התפילה (שו"ע צו, א-ב).
לכתחילה אין לעמוד בתפילת עמידה כשתרמיל על גבו, שאין דרך כבוד לעמוד כך בפני אנשים נכבדים, וקל וחומר בתפילה. ואם הוא נמצא בדרכו והתרמיל על כתפיו, ונוח לו להשאירו עליו, אם הוא פחות מארבעה קבין (כ- 5.5 ק"ג), יכול להתפלל כשהוא על כתפיו. ואם הוא יותר מארבעה קבין, לא יתפלל כשהוא על כתפיו, מפני שמשא כזה עלול לפגוע בכוונתו (שו"ע צז, ד).
ואם יש בידיו תפילין או כסף, שחושש להניחם מידיו שמא יגנבום, ואין לו שם חבר שיכול לשומרם, ואין לו כיסים שיכול לשומרם בהם, בדיעבד עדיף שיאחזם בידו בתפילה, מפני שבאופן זה יהיה פחות טרוד (מ"ב צו, ו; כה"ח ז). וכן הדין לגבי מי שנושא על גבו תרמיל כבד וחושש שמא יגנבוהו, שבלית ברירה יתפלל כשתרמילו על גבו.
חייל הנושא נשק, לכתחילה לא יתפלל עימו ולא יכנס עימו לבית הכנסת, שאין ראוי להתפלל על החיים והשלום כשעליו כלי הריגה. אבל אם מסיבות בטחוניות הוא צריך לחגור אותו, או שהוא צריך לשמור שלא יגנבוהו, יכול להתפלל כשהוא עליו. ואם אפשר יפרוק ממנו את המחסנית, כדי שלא יחשב כל כך כלי נשק באותה שעה. וכאשר מסיבות בטחוניות טוב שהנשק יהיה טעון, מותר לו להתפלל עם הנשק כשהמחסנית בתוכו (ע' ציץ אליעזר י, ח).
הסובל מנזלת - יקנח את אפו לפני התפילה, כדי שלא יצטרך לקנח עצמו בשעת התפילה. ואם יש לו ליחה בגרונו שמפריעה לו, יוציאנה לפני התפילה, כדי שלא תטריד אותו בתפילה (שו"ע צב, ג). ואם נאלץ לקנח עצמו בתפילה, יעשה זאת בצורה המנומסת ביותר. ואם צריך לפהק - יניח ידו על פיו. שאדם העומד בתפילה צריך להיזהר מאוד בכבוד שמים, וכל מה שנחשב כלא מנומס בפני בני אדם, אסור בשעת התפילה (ע' שו"ע צז, א-ב).
ח - דין הנצרך לנקביו לעניין תפילה
אמרו חכמים: הנצרך לנקביו, בין לגדולים ובין לקטנים - אל יתפלל (ברכות כג, א). והטעם לכך, מפני שהצורך להתפנות עלול להטריד את כוונתו, ועוד שאין ראוי לבוא בתפילה לפני הקב"ה כשגופו משוקץ בצואה שבתוכו. ואף כשהוא מסופק בדבר, אמרו חכמים שלכתחילה ראוי לאדם לבדוק את עצמו לפני התפילה אם הוא צריך לנקביו (ברכות טו, א). וסמכו דבריהם על הפסוק (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ועוד נאמר (קהלת ד, יז): "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹוהִים", והכוונה שמור עצמך שלא תהא צריך לנקביך בשעה שאתה עומד בתפילה.
שתי דרגות של צורך ישנן: א) כשהוא נצרך כל כך עד שאינו יכול להתאפק למשך זמן של מהלך פרסה, שהוא כשבעים ושתים דקות. ב) כשהוא נצרך ממש לנקביו אבל יכול להתאפק יותר משבעים ושתים דקות.
אם התחיל להתפלל בשעה שהיה צריך להתפנות לגדולים (צואה) ולא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות, תפילתו תועבה, ולא יצא בה ידי חובתו, וצריך לחזור ולהתפלל אחר שיתפנה. ואם התפלל כשלא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות לקטנים (מי רגליים), אף שברור שעשה שלא כדין, מכל מקום נחלקו האחרונים אם תפילתו תועבה. וכיוון שאין בידינו להכריע במחלוקת זו, אין חובה לשוב ולהתפלל, וטוב לחזור להתפלל תפילת נדבה (ע' באו"ה צב, א ד"ה 'וצריך לחזור').[7][7]. למ"א אין צריך לחזור להתפלל, ולא"ר צריך לחזור. ורבים מהאחרונים הקילו כמ"א, וכ"כ בשו"ע הרב צב, א, וערוה"ש צב, א, ולכך נוטה כה"ח צב, ד. אולם בבאו"ה כתב שאין בידינו להכריע במחלוקת זו. והמסקנה העולה מזה, שטוב שיתפלל בנדבה. ובטעם המחלוקת, יש מפרשים שהוא תלוי בשורש האיסור, לרמב"ם תפילה ד, א, הוא משום טרדה, וא"כ אין הבדל בין גדולים לקטנים ותפילתו תועבה. ולרבנו שמחה שהובא בהגה"מ, הוא משום שגופו משוקץ, וא"כ הנצרך למי רגליים אין תפילתו תועבה, שאין בהם כל כך זוהמא. וכן מצינו שאיסור הרחקה ממי רגליים מדרבנן, ומצואה מדאורייתא. וכ"כ באור לציון ח"ב פ"ז טו. ותלה במחלוקתם גם את המחלוקת האם הנצרך לנקביו אסור בלימוד תורה וק"ש, שאם הוא מפני טרדה - רק בתפילה אסור, ואם משום שגופו משוקץ - אסור בכל הדברים שבקדושה. ע"כ. (אמנם אפשר לומר שאם אמר דברים שבקדושה כשלא יכל להתאפק 72 דקות, שגם לטעם שגופו משוקץ, יצא בדיעבד, מפני שאינו כעומד לפני המלך, כמבואר בהמשך). למעשה חוששים לשני הטעמים.
אבל אם יכל להתאפק שבעים ושתים דקות והתפלל, כיוון שלא היה צריך כל כך לנקביו, תפילתו תפילה. ומכל מקום לכתחילה, גם מי שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לא יתפלל. ואף אם יפסיד בגלל זה תפילה בציבור, יתפנה ואח"כ יתפלל ביחיד. אבל אם עד שיתפנה יעבור זמן התפילה, יתפלל מיד כדי שלא יפסיד לגמרי את התפילה (שו"ע צב, א; מ"ב צב, ה).
אומדן היכולת להתאפק תלויה באדם. ואם חשב לפני התפילה שהוא יכול להתאפק שבעים ושתים דקות, ואחר התפילה נוכח שטעה, ובאמת לא יכל להתאפק, כיוון שבשעה שהתחיל להתפלל חשב שהוא יכול להתאפק, תפילתו תפילה (באו"ה צב, א, ד"ה 'שיעור פרסה').
ואם יש לו ספק אם הוא צריך להתפנות, או שיש לו צורך קל מאוד, כפי שלמדנו, מלכתחילה יבדוק את עצמו ויתפנה לפני התפילה, אבל לא יפסיד לשם כך תפילה בציבור.[8][8]. נחלקו הראשונים בנצרך לנקביו ויכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לתר"י, הרמב"ם והרא"ש, לא יתפלל, וכן נפסק בשו"ע צב, א. אבל הרי"ף, רש"י, או"ז והאגודה סוברים, שיכול להתפלל לכתחילה. וכתב החיד"א בקש"ג ז, לג, שאם כדי להתפנות יפסיד תפילה בציבור, יסמוך על המתירים להתפלל לכתחילה כשיכול להתאפק שבעים ושתים דקות. ואמנם האחרונים לא קיבלו את דבריו, כמבואר במ"ב צב, ה, וכה"ח ו. ויש שכתבו שנפלה טעות דפוס בדברי החיד"א, עיין ביחו"ד ד, יט, בהערה. אבל כשהצורך קל, נלענ"ד שאפשר לסמוך על סברתו. במיוחד שיש אנשים שתמיד חשים מעט צורך. ואם כדי להתפנות צריך ללחוץ עצמו כדי להוציא את הפסולת, אזי ישנה דעה שאינו עובר כלל על בל תשקצו ויכול להתפלל (בהערות הרב אליהו לקצשו"ע יב, ג, בשם י"א בבן איש חי ויצא ג). ולכתחילה צריך אדם לבדוק עצמו על ידי שילך להתפנות, כמבואר בברכות טו, א, ושו"ע ב, ו.
ט - דין הנצרך לנקביו לשאר עניינים שבקדושה
כשם שהנצרך לנקביו ואינו יכול להתאפק שבעים ושתים דקות אסור לו להתפלל, כך גם אסור לו לברך ברכות, לקרוא קריאת שמע וללמוד תורה, שאין ראוי לעסוק בדברים שבקדושה כשגופו משוקץ. אלא שיש הבדל משמעותי בין התפילה לשאר דברים שבקדושה. והטעם לכך, שבתפילה אנו כעומדים לפני המלך, ואם התפלל שלא כראוי, נמצא מבזה כבוד שמים, ותפילתו תועבה. ולכן המתפלל בשעה שלא יכל להתאפק שבעים ושתים דקות - תפילתו פסולה. מה שאין כן בשאר הדברים שבקדושה, שאינו נחשב כעומד לפני המלך, ולכן בדיעבד, אם ברך ברכות וקרא קריאת שמע כשלא יכל להתאפק שבעים ושתים דקות, יצא ידי חובתו (מ"ב צב, ו; באו"ה ד"ה 'אפילו בד"ת'; כה"ח ג).[9][9]. מערוה"ש צב, א, משמע שגם אם יעבור זמן ק"ש, לכתחילה לא יקראנה. ודבריו צ"ע, שלכאורה מוטב שיקרא ק"ש (שאין בה חשש ברכה לבטלה) כדי שלא יפסידנה.
מי שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לדעת רוב האחרונים רשאי לכתחילה לברך ברכות וללמוד תורה, ויש אומרים שעדיף שיתפנה תחילה (מ"ב צב, ז). ומכל מקום אם עליו להתאמץ כדי להתפנות, ודאי שאינו צריך להתפנות.
המתחיל ללמוד כשלא היה צריך לנקביו, ותוך כדי לימודו נצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לכתחילה ילך להתפנות. ואם הוא באמצע סוגיה, יש אומרים שיכול להמשיך עד שיסיים את הסוגיה (באו"ה צב, ב ד"ה 'קורא'; ילקוט יוסף ח"ב, ע' שלח), ויש אומרים שילך מיד להתפנות (כה"ח ג, מח). ואם הוא מלמד תורה לרבים, יסיים את שיעורו ויתפנה, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור 'בל תשקצו' שהוא מדברי חכמים (מ"ב צב, ז).
י - מי שבאמצע תפילתו הוצרך להתפנות
מי שהתחיל להתפלל בלא שנצרך לנקביו, ובאמצע תפילתו החל להתעורר אצלו צורך גדול להתפנות לנקביו, הדין תלוי עד כמה הוא צריך להתפנות ובאיזה שלב בתפילה הוא נמצא. שלוש מדרגות של צורך ישנן בדין זה:
א) אם הוא יכול להתאפק במשך שבעים ושתים דקות, מותר לו להמשיך עד סוף תפילתו.
ב) אם הוא משער שלא יוכל להתאפק שבעים ושתים דקות, אבל עדיין אינו צריך לעצור את עצמו כדי למנוע את יציאת צרכיו, ואם ילך להתפנות יצטרך לדחוק עצמו מעט כדי להוציא את צרכיו, כיוון שהתחיל להתפלל בהיתר, ואינו נצרך כל כך, יכול לסיים את החלק שבו הוא נמצא. אם התעורר לו הצורך באמצע פסוקי דזמרה, ימתין עד שיסיים את פסוקי דזמרה בברכת "ישתבח", וילך להתפנות. ואם התעורר לו הצורך בברכות קריאת שמע, מעיקר הדין יכול לסיים את הברכות, אבל כיוון שיצטרך להתפנות לפני שמונה עשרה, ומוטב שלא להפסיק בין גאולה לתפילה, לפיכך יתפנה מיד בסיום הברכה או הפרק שבו הוא נמצא (מ"ב צב, ט; באו"ה 'יעמיד').[10][10]. אמנם בשו"ע הרב צב, ב, מבואר שכיוון שהתחיל את התפילה בהיתר יכול להמשיך עד הסוף. וכך נראה מערוה"ש צב, ו-ז. אולם במ"ב צב, ט, ובבאו"ה ד"ה 'יעמיד' באר שמותר לו להמשיך רק עד סוף אותו החלק שבו הוא נמצא, פסוד"ז, ברכות ק"ש, תפילת עמידה וכדומה, אבל אינו רשאי להמשיך לשלב הבא. ואם המשיך להתפלל כשלא יכל להתאפק שבעים ושתים דקות תפילתו תועבה. וכדי לצאת מהספק יש לנהוג כמ"ב. וק"ו כאשר הוא עובר על 'בל תשקצו', שאז לרמ"א גם באמצע פסוד"ז או ברכות ק"ש צריך להפסיק מיד. ונלענ"ד שאם בברכות ק"ש התעורר לו צורך אבל יודע שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, יכול להמשיך להתפלל עמידה, וכך כתבתי למעלה במדרגה א'. והטעם, שלכו"ע אם התפלל באופן זה יצא, ולרי"ף ורש"י אף לכתחילה אפשר להתפלל כך, והחיד"א כתב שאפשר לסמוך עליהם לצורך תפילה בציבור, ובנוסף לכך לדעת שו"ע הרב, אם התחיל את התפילה בהיתר, יכול לסיים את כולה.חזן שהתעורר לו צורך לפני חזרת הש"ץ ואינו יכול להתאפק 72 דקות, הסתפק בבאו"ה צב, א, 'היה', בדינו. ואמנם לגבי בעל קורא, היקל שיקרא, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן. אבל בתפילה שתפילתו תועבה הסתפק. לפיכך, גם אם יתבייש מעט עדיף שילך להתפנות ואחר יחליפנו, ואם הדבר כרוך בעלבון גדול מאוד, ימשיך להתפלל.
ג) המדרגה החמורה יותר, שהוא ממש צריך לעצור בעצמו כדי למנוע את צרכיו מלצאת, שבשלב זה הוא עובר על 'בל תשקצו' (רמ"א צב, ב, עפ"י שו"ע הרב ג, יא). אם הוא בפסוקי דזמרה או בברכות קריאת שמע, כיוון שההפסקה בהם אינה חמורה כל כך - ילך מיד להתפנות. אבל אם הוא באמצע תפילת עמידה, כיוון שההפסקה שם חמורה, וכשהתחיל בתפילת עמידה לא הרגיש שהוא נצרך לנקביו - יסיים את תפילתו. ורק אם הוא במצב כזה שאינו מסוגל כלל להתאפק, ילך להתפנות.[11][11]. עיין במ"ב צב, יא, שלרמ"א כשעובר על 'בל תשקצו' יפסיק אפילו באמצע התפילה, ולמ"א רשאי שלא להפסיק כדי שלא יתבזה בציבור, ולח"א אסור להפסיק משום שהוא באמצע תפילת עמידה. וכך דעת רוה"פ, וכ"כ בכה"ח ח. ואם הוא במצב שאינו יכול להתאפק, לגדולים מוסכם שילך להתפנות, אבל לקטנים דעת שו"ע הרב שלא יפסיק ואפילו מים ישתתו על ברכיו. ובכה"ח ח כתב שאם הם מי רגליים מרובים והוא בציבור, יכול להפסיק כדי שלא יתבייש. ולח"א ומ"ב צב, יא, כשאינו יכול להתאפק יכול להתפנות גם לקטנים. וכך כתבתי.ואם נאלץ להפסיק לגדולים באמצע תפילת עמידה מסתבר שהתחיל את התפילה באיסור, ומלכתחילה היה ברור שלא יוכל להתאפק יותר משבעים ושתים דקות, וממילא לא יצא ידי חובה במה שהתפלל וצריך אח"כ לחזור לראש. אמנם אם באמת חשב שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, ולפתע נתקף בצורך גדול עד שהיה חייב מיד להתפנות, אזי הדין כמבואר בשו"ע קד, ה, ורמ"א סה, א, שאם ההפסקה נמשכה כשיעור שיכל להתפלל את כל תפילת עמידה מתחילתה ועד סופה, צריך להתחיל מחדש את תפילת עמידה. ואם ההפסקה נמשכה פחות זמן, ימשיך מתחילת הברכה שהפסיק בה. ונראה שמי שמסתפק אם יכל לשער מראש שלא יוכל להתאפק 72 דקות, ולבסוף לא יכל להתאפק לגדולים, שהוא צריך לחזור לראש, מפני שמסתבר שהתחיל באיסור, ועוד יתכן שהוא נחשב כגברא דחוי, עפ"י הסברה המובאת בבאו"ה צב, ב, ד"ה 'יותר'
יא - שיכור ושתוי
המתפלל צריך שיהיה בצלילות הדעת. ושלא כמו רבים מעובדי עבודה זרה, שמקיימים את הפולחן שלהם בעזרת סמים ואלכוהול, וכך נכנסים לאקסטזה; הפנייה שלנו אל ה' נעשית מתוך רצינות ועמקות מחשבתית. וזהו שציוותה התורה לכהנים, שלא יכנסו שתויי יין לעבודת בית המקדש (ויקרא י, ח-יא). ומזה למדו חכמים שאסור לשתוי ושיכור להתפלל.
שתוי הוא מי שהושפע מעט מהאלכוהול, וקצת קשה לו להתרכז ולמקד את מחשבתו, אבל עדיין הוא מסוגל לדבר לפני המלך. ושיכור הוא מי ששתה הרבה, עד שאינו יכול לדבר כראוי לפני המלך.
בדיעבד, שתוי שהתפלל, כיוון שהיה יכול לדבר לפני המלך - יצא ידי תפילתו. וכן אם התחיל להתפלל ונזכר שהוא שתוי, יסיים את תפילתו (א"ר, כה"ח צט, ב). אבל שיכור שהתחיל להתפלל בטעות - חייב להפסיק מיד, שתפילת השיכור תועבה. ואפילו אם סיים את כולה - לא יצא בה ידי חובתו. ואם התפקח לפני סוף זמן התפילה, עליו לחזור ולהתפלל כדין (שו"ע צט, א).
אמרו חכמים שהשותה רביעית יין נחשב שתוי, ואם ילך מיל (960 מטר) יפיג את יינו (עירובין סד, ב). אבל איננו יודעים כיצד להשוות את היין שבזמנם ליינות שלנו. ולכן הכלל הוא, שכל זמן שהוא מרגיש מבולבל מהיין, נחשב שתוי, וכשירגיש שצלילות הדעת חוזרת אליו - מותר לו להתפלל (שו"ע צט, ג; מ"ב ב).
ולדעת הרמ"א, כיוון שבמשך הדורות נתמעטה הכוונה בתפילה, אין לדקדק כל כך בזה, וגם מי שנעשה מעט שתוי רשאי להתפלל, ובמיוחד כאשר הוא מתפלל בעזרת סידור, שאין לחשוש שמא יתבלבל בתפילתו. ונוהגים לסמוך על דעתו כשזמן התפילה עומד לעבור (מ"ב צט, ג, ויז; וע' כה"ח כב). ויש מוסיפים, שלפי זה, גם כדי שלא להפסיד תפילה במניין, מותר לשתוי מעט להתפלל (עיין אש"י כב, יח). ובפורים שיש מצווה לשתות, נוהגים להקל לשתוי להתפלל כדי שלא להפסיד המניין (ע' פניני הלכה זמנים טז, יד).
לגבי קריאת שמע וברכותיה, נחלקו הפוסקים. לפיכך לכתחילה מי שהוא שתוי או שיכור לא יאמרם, אלא ימתין עד שיפוג יינו. ואם זמן קריאת שמע עומד לעבור, השתוי יקרא את שמע עם ברכותיה. והשיכור יקרא את שמע בלא ברכותיה (רמ"א צט, א; מ"ב ח).
ושאר ברכות, כברכות הנהנין ואשר יצר, שתוי יכול לברך לכתחילה. ושיכור לכתחילה לא יברך, אבל ברכות שאם לא יברך יפסיד - יברך. כגון אם נשתכר בסעודתו, יברך ברכת המזון. וכן אם התפנה, יברך אשר יצר (רמ"א צט, א; מ"ב יא).
ומי שהגיע לשכרותו של לוט, שאינו יודע מה קורה עימו, נחשב כשוטה, ופטור מכל המצוות. וגם אם בירך, אין ברכותיו נחשבות כלל (מ"ב צט, יא).