פניני הלכה - תפילה· הרב אליעזר מלמד
פרק ד - החזן וקדיש של אבלים
א - הראוי להיות שליח ציבור
החזן מנהיג את התפילה. פעמים שכל הקהל אומר איתו את התפילה והוא קובע את הקצב, ופעמים שהוא לבדו אומר את התפילה והקהל עונים אחריו אמן, כבחזרת הש"ץ ואמירת הקדישים. לפיכך צריך שיהיה החזן הגון, בעל שם טוב, עניו, רצוי לחביריו, קולו נעים ורגיל לקרוא בתורה, בנביאים ובכתובים (תענית טז, א; שו"ע נג, ד).
במיוחד יש להקפיד על כך בימים הנוראים ובימי התעניות, שאז אנו מתפללים ומתחננים לפני הקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויצילנו מן הצרות ויקרב את גאולתנו, ואם יהיה פגם בחזן, תפילת הציבור לא תעלה יפה (רמ"א או"ח תקפא, א).
בזמן חז"ל אסור היה לכתוב סידורים, משום שרק דברים שבכתב, היינו תנ"ך, הותר לכתוב, אבל דברים שבעל פה, ובכללם התפילות והברכות שתיקנו חכמים - אסור היה לכתוב (תמורה יד, ב). ואז תפקידו של החזן היה חשוב מאוד, מפני שהיה צריך לומר את כל התפילה בקול רם, כדי להוציא את הרבים ידי חובתם. והיו בוחרים חזן קבוע לתפקיד נכבד זה, וכל מה שאמרו לגבי החזן בתעניות שייך גם לגבי החזן הקבוע. ולכתחילה היה צריך שכל אחד ואחד מן הציבור יסכים למינוי החזן, מפני שהוא היה מוציאו ידי חובתו. אולם כיום, שיש לכולם סידורים, תפקידו של החזן פחות חשוב, ואין נוהגים לבחור חזן קבוע לכל השנה, אלא בכל יום אדם אחר עובר לפני התיבה, ולכן פחות מדקדקים בבחירת החזן (שו"ע נג, יט, מ"ב נג, נג).
ואף על פי כן צריכים הגבאים להשתדל שהחזנים העולים לפני התיבה יהיו הגונים, שומרי תורה ומצוות, ושהציבור יסכים שיהיו שלוחיו בתפילה, מפני שהם אומרים בשליחותו את חזרת הש"ץ והקדישים (ע' כה"ח נג, פו). ובתפילות שבת ויום טוב, שבהם נוהגים שהחזנים שרים ומזמרים חלקים מהתפילה, צריכים להשתדל שהחזנים יהיו בעלי כשרון מוזיקלי וקול ערב.
ב - חזנות לשם שמים
החזנים צריכים לכוון בשירתם לכבוד שמים, אבל אם הם מאריכים בחזנות וכל כוונתם להתגאות בקולם היפה, עליהם הכתוב אומר: "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיה יב, ח). שהם עושים מהתפילה הקדושה קרדום להתגאות בו. ואף מי שכל כוונתו לשם שמים לא יאריך יותר מדי, כדי שלא להטריח את הציבור (רשב"א, שו"ע נג, יא).
אסור לחזנים לכפול את המילים בברכות ובקדיש, משום שיש בכך שינוי ממטבע שתיקנו חכמים. ואם כפילת המילים יצרה שינוי במשמעות הברכה, הרי שאותן המילים נחשבות להפסק, וצריך החזן לחזור על הברכה מתחילתה. ואם אין בכך שינוי משמעות, בדיעבד אינו צריך לחזור על הברכה, מפני שלא הפסיק בעניין אחר (וע' באג"מ או"ח ב, כב, יבי"א ו, ז).
יש להקפיד שלא למנות לחזן קבוע או לימים נוראים זמר שרגיל לשיר שירים שתוכנם מכוער (רמ"א או"ח נג, כה).
נחלקו הפוסקים אם מותר להשתמש בניגונים של שירים מכוערים לתפילות ופיוטים. למעשה, כאשר מילות השיר המכוער אינן מוכרות לקהל נוהגים להקל, ועושים במנגינה שינויים כדי להתאימה לתפילה. אבל אם השיר מוכר לקהל, אין להשתמש במנגינתו לתפילה, מפני שבשעה שיזמרוהו יזכרו בנושא המכוער של השיר וכוונת המתפללים עלולה להיפגם.[1][1]. ביבי"א ח"ו או"ח ז, סיכם שלדעת מעשה רוקח והגר"ח פלאג'י בכף החיים, אסור להשתמש בניגון של נוכרים לצורך התפילה. אבל מהר"ם לונזאנו, והברכי יוסף סי' תקס, התירו, וכן נהגו רבים מגדולי ישראל. וכן פסק ביבי"א למעשה. אמנם בציץ אליעזר יג, יב, החמיר. ולגבי מנגינות שחוברו לשם עבודה זרה, רוב הפוסקים מחמירים, וכ"כ בספר חסידים רלח, ושו"ת הב"ח הישנות קכז. ואמנם בשו"ת כרך של רומי מיקל ומספר שהיו גדולים שהקשיבו לניגוני הנוצרים בתיפלותם והביאום לתפילות ימים נוראים, אבל כאמור רוה"פ מחמירים. ועיין בציץ אליעזר שם, שיצא כנגד דבריו בחריפות. לסיכום, דעת רוה"פ, שאם שירי החול המכוערים אינם מוכרים, אין איסור להשתמש במנגינותיהם. ובמנגינות של שירי חול הגונים ומוכרים - מותר להשתמש.
ג - מינוי החזן
החזן הוא שליח הציבור, לפיכך אסור לאדם לתפוס את החזנות בלא שהציבור, או הגבאי שהוא נציגו, יבקש זאת ממנו. ומי שעשה עצמו חזן בניגוד לרצון הציבור - אין עונים אחריו אמן (רמ"א נג, כב).
כשיבוא הגבאי לבקש מאחד המתפללים לעבור לפני התיבה, מן הנימוס שיסרב תחילה, כדי שלא יראה כמי שרוצה להתגאות בחזנותו. וכשימשיך הגבאי לבקש, יכין עצמו כמי שרוצה לעלות אלא שעדיין ממתין לראות אם יש שם ראוי ממנו. ואם יבקש בשלישית, יתרצה ויתחיל להתפלל. ואם הפונה אליו הוא אדם גדול - יעלה מיד, שאין ראוי לסרב לגדול (שו"ע נג, טז). ונראה שמי שסרב לגבאי בתפילה הקודמת, כשיבוא הגבאי לבקש ממנו שוב בתפילה הבאה, יחשיב עצמו כמי שפונים אליו עתה בפעם השניה, ויכין עצמו לעמוד אלא שימתין לראות אם אין שם הגון ממנו המוכן להתפלל, ואם יבקש ממנו שוב, יעמוד מיד.
ואם הוא יכול להתפלל ומסרב יותר ממה שאמרו חכמים, הרי הוא פוגע בכבוד התפילה ובכבוד שמים. וכן מי שחננו ה' בכשרון שירה וקול ערב, לא יהיה סרבן בשבתות ובימים טובים, שבהם התפילות מעוטרות בשירה וזמרה. ואם הוא מסרב להתפלל מתוך עקשות או עצלות, ואינו משבח לה' בקולו, ראוי לו שלא בא לעולם (ספר חסידים תשס"ח). ואמרו חכמים על נבות היזרעאלי שהיה קולו ערב ונאה, והיה עולה ברגלים לבית המקדש שבירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשומעו. פעם אחת לא עלה מפני שרצה לשמור על כרמו, ובעוון זה נתפס, והעידו עליו בני בליעל שמרד במלך, ואבד מן העולם (פסיקתא רבתי כ"ה).
ד - פוחח ושנתמלא זקנו
אמרו חכמים (מגילה כד, א) שפוחח, שהוא מי שמלבושיו אינם מכסים את גופו באופן מכובד, לא יקרא בתורה ולא יעבור לפני התיבה. לפיכך אין למנות לחזן מי שלבוש בחולצה ללא שרוולים, או במכנסיים קצרים.
אבל מי שיש לו חולצה עם שרוולים קצרים המגיעים עד קרוב למרפק - יכול להיות חזן. ואם השרוולים שלו קצרים מאוד ואינם מגיעים עד קרוב למרפק, יכסה את זרועותיו עד המרפק בטלית.[2][2]. רש"י פירש פוחח שכרעיו נראים. מכאן שהרגליים צריכות להיות מכוסות לפחות עד הברך. ולא חילקתי בין מעל הברך למתחת, מפני שכיום רוב האנשים אינם רגילים לילך לפני אנשים חשובים במכנסיים שעד הברך, ולכן אסור לחזן ללבוש מכנסיים כאלה. אמנם בקיבוצים או בחברות נוער שבהם רגילים הכל ללבוש מכנסיים קצרים, וכך באים לפני אנשים נכבדים, מותר לחזן ללבוש מכנסיים שעד הברך.לגבי הזרועות: הרי"ף והרמב"ם והטור סוברים שפוחח הוא מי שכתפיו מגולות, לפיכך אם יש לו חולצה עם שרוולים קצרים מאוד, יכול להיות חזן. וכן פסק במ"ב נג, לט. אמנם השו"ע נג, יג, פסק עפ"י העיטור שגם אם זרועותיו מגולות הוא פוחח, וכ"כ הב"ח. לפי"ז צריך החזן להיות עם שרוולים עד המרפק. אמנם יתכן שגם לפי השו"ע אין צריך לדקדק וגם עד קרוב למרפק נחשב כעד המרפק. ויש מחמירים שהחזן יהיה עם שרוול ארוך, וכ"כ בישכיל עבדי ח"ז ע' שכ"ט, שכך צנוע ומקובל ללכת בפני אנשים חשובים. וכיוון שהרי"ף והרמב"ם ורוה"פ מקילים לגמרי בזרועות, אפשר להקל בשרוולים שמגיעים עד קרוב למרפק. והמהדרים מכסים את כל היד בשרוול ארוך. וכך נהג מו"ר הרצי"ה לדקדק שיהיו החזנים עם שרוולים ארוכים.
עוד אמרו חכמים שאין למנות לחזן קבוע מי שעדיין לא נתמלא זקנו, שאין זה כבוד הציבור וכבוד התפילה שמי שעדיין לא גמר להתבגר יהיה חזן קבוע, אבל בדרך ארעי גם נער שעדיין לא התחיל להצמיח זקן רשאי לירד לפני התיבה. ואם הגיע לגיל שמונה עשרה וכבר התחיל לצמוח לו קצת זקן, יכול להתמנות לחזן קבוע, וכן מי שהגיע לגיל עשרים, למרות שלא צמח לו זקן, מותר למנותו לחזן קבוע, שהואיל וברור לכל שהוא גדול, אין בכך גנאי לציבור ולתפילה. (שו"ע נג, ו-ח).
לפי זה כתבו כמה אחרונים (פמ"ג ובאו"ה), שנער צעיר שאחד מהוריו נפטר, לא יהיה חזן קבוע בתפילת שחרית ומנחה, אלא יסתפק באמירת קדיש. אבל בתפילת ערבית, שאין בה חזרת הש"ץ, יכול להתפלל באופן קבוע גם מי שלא נתמלא זקנו.[3][3]. בחולין כד, ב: "תנו רבנן: נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה". ושאל התוס' הרי במגילה כד, א, למדנו שבן שלוש עשרה יכול לרדת לפני התיבה. ותרץ, שבדרך ארעי יכול להיות חזן, אבל לא בקביעות או בתעניות. וכך דעת רוב הראשונים. אמנם הרמב"ן והר"ן סוברים שמי שלא נתמלא זקנו, אף בדרך ארעי לא יהיה חזן, ורק כשאין שם מי שיתפלל יכולים למנות לחזן בן שלוש עשרה. ואף שגם המתגלח נקרא שנתמלא זקנו, מו"ר הרצי"ה נהג להדר שיהיה החזן בעל זקן ממש. ואולי גם התכוון לעודד בכך את בני הישיבה שיגדלו זקן.נער צעיר האבל על אחד מהוריו, כתבו הפמ"ג ובאו"ה נג, ו, ד"ה 'יוכל', שלא יהיה חזן קבוע. ובשו"ת שיבת ציון י"ח, כתב, שהמנהג אצלנו שלא לדקדק בזה אלא מניחים לנערים האבלים לעבור לפני התיבה כל השנה, שהציבור מוחל להם. ע"כ. אלא שצריך לדעת שאכן לדעת הרמב"ם הציבור יכול למחול על כבודו, אבל לדעת הרא"ש אין הציבור יכול לוותר בזה (מפני שיש בזה גם כבוד שמים). ועוד דנו לגבי ישיבה של צעירים, שכתב בבית ברוך כט, מה, שכיוון שכולם צעירים, ודאי מוחלים על כבודם. ושוב, דבריו יצדקו אליבא דהרמב"ם בלבד. ועוד שאם יש שם בני חמש עשרה ושש עשרה, כמעט תמיד יש ביניהם שנתמלאו זקנם. וכיוון שהדבר בספק, יחליט הרב לפי העניין.כתב המ"א הובא במ"ב נג, כה, שאין צריך שיעידו על בן שלוש עשרה שהביא שתי שערות, שסומכים על החזקה. אמנם הפמ"ג כתב שלרמב"ם הסובר שתפילה מהתורה - צריך עדות. אולם נראה שהואיל ואין החזן מוציא ידי חובת תפילה, לכו"ע אין צריך עדות.
ה - תפילת אבלים
האבל על אחד מהוריו אומר קדיש בשנה הראשונה. ויש מזה תועלת גדולה לנפטר, להצילו מדינה של גהינם, שכיוון שבנו שהשאיר אחריו בעולם הזה מקדש את ה' באמירת קדיש, מתרבות זכויותיו. ואומרים קדיש גם אחר הורים שהיו צדיקים גמורים, וכן אחר מי שנהרג על קידוש ה'. ולמרות שמובטח להם שהם בני עולם הבא, מכל מקום יש לנשמתם נחת רוח ועליית מדרגה מהקדיש שבניהם אומרים אחריהם. וברור שצריך לומר קדיש אחר הורים רשעים, כי הם נצרכים לו מאוד, כי הוא מיקל מעליהם את דינה של גהינם. ואפילו אחר מי שאיבד את עצמו לדעת אומרים קדיש, ולמרות שאמרו חכמים שאין מתאבלים עליו, ואין לו חלק לעולם הבא, מכל מקום הקדיש שבניו אומרים אחריו מועיל לתקן במקצת את נשמתו.[4][4]. במס' סופרים פרק יט מובא שהאבלים אומרים קדיש. ובאור זרוע ח"ב סו"ס נ, מובא מעשה במת אחד שנתייסר מאוד בעקבות חטאיו שעשה בעודו חי, וראהו ר' עקיבא, ורצה להצילו מיסוריו, וברר שיש לו בן, והיה הבן עם הארץ גמור, וטרח הרבה ללמדו עד שיכל לומר עליו קדיש. ואחר זאת נתגלה אותו המת לר' עקיבא, ואמר לו: רבי, תנוח דעתך בגן עדן כשם שהנחת את דעתי והצלתני מדינה של גיהנם. הרי שהקדיש מועיל לרשעים (ב"י יו"ד שעו). וכ"כ בחת"ס אה"ע סו"ס סט, שהמאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעוה"ב, ע"י תפילה אפשר להצילו מדינה של גיהנם, וכפי שהתפלל דוד על אבשלום בנו. והרחיב בזה ביבי"א ח"ו, יו"ד לו. ולהבדיל, כתב בשו"ת מהרי"ל צו, שגם על צדיקים אומרים קדיש. מי שנצרך לומר קדיש ואיחר לתפילה, וכשהציבור הגיע לסיום שיר של יום הוא באמצע פסוד"ז, ואח"כ לא תהיה לו הזדמנות לומר קדיש יתום, יכול להפסיק לומר קדיש. אבל לקדיש דרבנן לא יפסיק (שו"ת מהרש"ג א, מח, יבי"א ח"ז י).
ואם הבן יודע לעבור לפני התיבה, טוב שיהיה חזן בימות החול, שיש מזה יותר תועלת לנפטר. ואם קשה לו, ישתדל לעבור לפני התיבה מ'אשרי' שאחר התחנון עד לסוף התפילה. ובמיוחד טוב להיות חזן בתפילת ערבית, שאז מתגברים הדינים בגהינם, ובמיוחד במוצאי שבת, שאז חוזרות הנשמות לגהינם. וחשוב לציין, שלמנהג אשכנזים, בשבתות וימים טובים האבלים אומרים קדיש אבל אינם יורדים לפני התיבה (רמ"א יו"ד שעו, ד). ואף בראש חודש וחנוכה, נוהגים שהאבלים אינם יורדים לפני התיבה.[5][5]. בבאו"ה סי' קלב, כתב שבכל יום שאין אומרים "למנצח" האבלים אינם יורדים לפני התיבה, ושורשו במהרי"ל כב. לעומת זאת כתב המ"ב בסי' תקפא, ז, שבר"ח אפשר שהאבל יתפלל שחרית מנחה וערבית, אבל להלל ומוסף ירד אחר לפני התיבה. ולעומת זאת כתב לגבי חנוכה בסי' תרפג, א, שלא יתפלל שחרית. ויש שנוהגים שאפילו בט"ו באב וט"ו בשבט ופורים קטן ול"ג בעומר אין האבלים יורדים לפני התיבה. אבל המנהג הרווח כפי שכתבתי למעלה. ועיין בפס"ת קלב, לא.
וכל זה בתנאי שאכן הבן יודע להיות חזן, אבל אם אינו יודע לבטא את המילים כראוי, או שקולו משונה, או שהוא מקצר מאוד או מאריך מאוד, עדיף שלא יהיה חזן אלא יסתפק באמירת קדיש. ואם יתעקש להיות חזן כנגד רצון הציבור, במקום לקדש את השם יתחלל שם שמים על ידו, ויגרום צער לנפטר. ובכלל צריכים האבלים לדעת, שעם כל החשיבות של החזנות ואמירת הקדיש, החשוב והמועיל ביותר לעילוי נשמתו של הנפטר, שבניו ירבו בלימוד תורה, צדקה ושאר מצוות.
יש קהילות שרבו בהם האנשים שאינם יודעים לעבור לפני התיבה, ועל כן תקנו שהאבלים לא יעברו לפני התיבה, אבל בתפילת ערבית ראוי שלא למנוע את האבלים המסוגלים להיות חזנים מלעבור לפני התיבה (מ"ב נג, סא).
ו - עד מתי נוהגים לומר קדיש, ויום היורצייט
מנהג אשכנזים, שהאבלים יורדים לפני התיבה ואומרים קדיש במשך אחד עשר החודשים שאחר הפטירה, מפני שדין הרשעים בגהינם שנים עשר חודש, ואם יאמרו על הנפטר קדיש כל שנים עשר החודשים, יראה כאילו מחשיבים אותו כרשע (רמ"א יו"ד שעו, ד). ומנהג ספרדים, להפסיק רק שבוע אחד בתחילת חודש השנים עשר, ואח"כ להמשיך לעבור לפני התיבה ולומר קדיש עד יום השנה (ברכ"י שם). וקדיש שאחר שיעור שאינו במסגרת התפילה יכולים האבלים לומר בכל החודש השנים עשר (רב פעלים ח"ד יו"ד לב). ומי שידוע שהיה רשע, כגון מי שאיבד עצמו לדעת או מומר, אומרים עליו קדיש כל שנים עשר החודשים (פ"ת יו"ד שעו, ט).
גם ביום היורצייט (יום פטירת אב או אם) נוהגים לומר קדיש ולירד לפני התיבה. ומנהג ספרדים, שמערב שבת שלפני היורצייט מתחילים לומר קדיש עד יום הפטירה, ומי שמרוצה לציבור, טוב שגם יהיה חזן (כה"ח נה, כג). וגם בין האשכנזים יש שנוהגים לרדת לפני התיבה בשבת שלפני היורצייט ובערבית של מוצאי אותה השבת (פני ברוך לט, ב). אבל אין הם יכולים לדחות אבל בתוך שנתו או מי שיש לו יורצייט באותו יום ממש (פס"ת קלב, כו). יום היורצייט נקבע לפי יום הפטירה ולא לפי יום הקבורה. ואף בסיום השנה הראשונה נקבע היורצייט ביום הפטירה.[6][6]. ואף שלעניין אבלות, מונים מיום הקבורה לשבעה, לשלושים ולשנים עשר חודש, מ"מ היורצייט הוא ביום המיתה. ויש נוהגים בשנה הראשונה לעשות היורצייט ביום הקבורה, אבל המנהג העיקרי לעורכו גם בשנה הראשונה ביום המיתה, כמובא בפני ברוך לט, לה, וילקוט יוסף ח"ז כב, ג. בשנה מעוברת, לדעת השו"ע (או"ח תקסח, ז) היורצייט באדר ב', ולרמ"א באדר א'. וכשנפטר בא' דר"ח אדר ב', שהוא ל' באדר א', בשנה שאינה מעוברת היורצייט בא' דר"ח אדר, שהוא ל' שבט (מ"ב תקסח, מב, ועיין פני ברוך לט, לו-לז). לשאר הלכות אמירת קדיש עיין בפני ברוך לד; ילקוט יוסף ח"ז כג.
ז - סדרי קדימה
בעבר נהגו באשכנז שרק אחד היה אומר קדיש, ואזי כשהיו כמה אבלים שנצרכו לומר קדיש, היה צריך לקבוע את סדר הקדימויות ביניהם. אבל כיום נוהגים רוב האשכנזים וכל הספרדים, שכל הנצרכים לומר קדיש - אומרים אותו ביחד. ואפילו אם יצא שכל הציבור יאמר קדיש ולא יהיה שם מי שיענה אחריהם אמן, אין הדבר פוסל את הקדיש, אלא שלכתחילה טוב שיהיו שם שניים שיענו אחריהם אמן (כה"ח נה, לא). וכששניים ויותר אומרים קדיש, ישתדלו לאומרו יחד, מילה במילה, ולשם כך טוב שאומרי הקדיש יעמדו יחדיו. ואם בית הכנסת גדול וקשה להם להתקבץ למקום אחד, אפשר שבכל אזור יהיה אומר קדיש אחד, ואלה שסביבו יענו אחריו.
כשיש שני אבלים שיודעים לעבור לפני התיבה ומקובלים על הקהל, צריך לילך לפי סדרי העדיפויות. וזה הכלל: הנמצא באבלות שבעה קודם למי שנמצא באבלות שלושים, והנמצא באבלות שלושים קודם למי שבשנת אבלותו. ויום היורצייט שווה לאבלות שלושים. ואם יש שם שני אבלים השווים בזכותם, יחלקו ביניהם את התפילות. ואפשר שיחלקו את תפילת שחרית, שאחד יתפלל את עיקר התפילה עד אחר תחנון, והשני מ"אשרי" עד סוף התפילה, ולמחרת יחליפו (באו"ה קלב, מאמר קדישין).
ח - אמירת קדיש על מי שאין לו בן גדול
איש או אשה שנפטרו והשאירו אחריהם בן קטן, אף שלא הגיע למצוות, הוא יאמר עליהם קדיש. ולשם כך נתקן קדיש יתום, שהרי לגדול - עדיף שירד לפני התיבה לעילוי נשמת הוריו, אבל לקטן שאינו יכול להיות חזן - תיקנו קדיש (רמ"א יו"ד שעו, ד). ואפילו אם הקטן לא הגיע עדיין לחינוך, מקריאים לו את הקדיש, והיתום הקטן חוזר אחר המקריא מילה במילה, והקהל עונים אמן אחר היתום. (לפי כוונות האר"י, יש להקפיד שגדול יאמר יחד עם הקטן את קדישי היתום הכלולים בי"ב הקדישים שצריך לשמוע בכל יום. ועיין בהמשך כג, י).
איש או אשה שנפטרו ולא זכו להניח אחריהם בן, או שיש להם בן אבל אינו ירא שמים ואינו בא לבית הכנסת לומר אחריהם קדיש, אם יש להם נכד ירא שמים - יאמר הנכד במשך כל השנה את הקדיש. ונכד מהבן קודם לנכד מהבת. ואם אין להם עדיין נכד ויש להם חתן, יאמר החתן קדיש. והנכד או החתן רשאים לומר קדיש כאשר אחד מהוריהם נפטר, או כשהוריהם מסכימים שבנם יאמר קדיש. אבל מי שהוריו מקפידים עליו שלא יאמר קדיש בעוד שניהם חיים, לא יאמר קדיש על סבו או חותנו.
וכשאין לנפטר חתן, יאמר האב על בנו קדיש. וכשגם אביו נפטר, יאמר עליו קדיש אחיו או אחיינו.
וכשכל הקרובים הללו אינם יכולים לומר אחריו קדיש, ישכרו מכספי ירושתו אדם ירא שמים שיאמר אחריו קדיש. וטוב לשכור מי שעוסק בתורה. ואם יש במשפחתם מי שעוסק בתורה, הוא קודם לאדם זר. ויש חשיבות לתשלום עבור הקדיש, כדי להבטיח את קיום אמירתו. ועוד, שאם ישלמו למי שעוסק בתורה או לעני מטופל בילדים, תתווסף לנפטר על ידי כך עוד זכות.[7][7]. גם כשיש לנפטר בת, ישכרו גבר שיאמר אחר הנפטר קדיש. ואמנם במשך הדורות היו מקומות שבעת שהנפטר השאיר אחריו בת בלבד, היא אמרה אחריו קדיש, בביתה או בחדר הסמוך לביהכ"נ. והיו שהורו שאם הבת קטנה מגיל י"ב שתאמר קדיש בביהכ"נ. אבל המנהג שהתקבל שאינן אומרות קדיש. וכתב בשו"ת חוות יאיר רכב, שיש למחות בידן שלא לומר קדיש, כדי שלא להחליש את כח המנהגים. וכ"כ בילקוט יוסף ח"ז כג, יא, ובפני ברוך לד, כ, ובפס"ת קלב, לג
ילד קטן שנפטר, אם כבר הגיע לגיל חינוך, אביו צריך לומר עליו קדיש (פ"ת יו"ד שעו, ג). ויש נוהגים לומר קדיש אף על תינוק קטן (ע' פני ברוך לד, ל).
המשכיר עצמו לומר קדיש, יכול להשכיר עצמו עבור כמה אנשים, ובתנאי שיצא לו לומר לפחות קדיש אחד ביום עבור כל אחד מהנפטרים (אג"מ יו"ד א, רנד; וע' פני ברוך לד, כג-כח).
בן מאומץ, נכון שיאמר על הוריו קדיש. וקל וחומר שאם אין להם בן אחר, שמצווה על הבן המאומץ לומר קדיש על הוריו המאמצים (ילקוט יוסף ח"ז כג, יג). גר צדק, טוב שיאמר קדיש על הוריו הגוים (שם יד, פס"ת קלב, כ).