פניני הלכה - פסח· הרב אליעזר מלמד
פרק טז - ליל הסדר · ל - איזה חולה פטור מאכילת מצה ומרור
אדם שאינו יכול לאכול שיעור כזית (שליש מצה) בשום דרך, ישתדל לאכול מצה בשיעור זית של ימינו, שיש סוברים שזהו שיעור זית. אבל לא יברך עליו "על אכילת מצה", משום שלרוב הפוסקים אינו יוצא בזה ידי מצוות אכילת מצה. ואם גם כשיעור זית של ימינו אינו יכול לאכול, טוב שבכל זאת יאכל מעט מצה כפי יכולתו.[27][27]. ידועה שיטתו של ר' חיים מוולוזין, שסובר ששיעור זית הוא כשיעור זית בינוני של ימינו. ויתכן שהוא כשיטת הרמב"ם הסובר שכזית הוא פחות משליש ביצה. ועיין בקונטרס על שיעור כזית שבסו"ס מקראי קודש (הררי) ה, שהביא דבריו, ושכן סבר האבני נזר. אלא שההוראה הרגילה להחמיר כדעת התוס' שכזית הוא כחצי ביצה, כמבואר בהערה 20. ואף כשאינו יכול לאכול כזית לפי שום שיטה, מוטב שיטעם טעם מצה, כפי שכתבו במחזיק ברכה תעה; ערוה"ש תעז, ג, וכ"כ במ"ב תעג, מג, לעניין מרור.
מי שיודע שאכילת המצה תגרום לו שייפול למשכב, או חולה שאכילת המצה תכביד חוליו, אבל ברור שאין בה סכנת נפשות, נחלקו הפוסקים אם חייב לאכול מצה. לדעת ר' שלמה מווילנא (בניין שלמה מז), הוא פטור מאכילת מצה בפסח. ולדעת מהר"ם שיק (או"ח רס), רק כאשר יש סכנת נפשות החולה פטור ממצוות אכילת מצה. והמנהג להורות כדעה המקילה. (ולעניין מרור ויין לארבע כוסות, שהם דרבנן, גם מי שממש קשה לו לאוכלם רשאי להקל, כפי שהתבאר בהלכה ז).
לפי זה רוב חולי צלייק חייבים לאכול כזית מצה בליל הסדר, מפני שאכילת כזית מצה לא תגרום להם לחלות, ואף אם יגרם להם עקב כך סבל מסוים, אין זה נחשב כמחלה. אבל חולי צלייק קשים, היודעים שאכילת המצה עלולה לגרום להם לתגובות קשות - פטורים ממצוות אכילת מצה. וכיום יש מצות משיבולת שועל או כוסמין, שטובים יותר לחולי צלייק.[28][28]. לעניין גדר חולה הפטור, עיין במקראי קודש לרב פרנק ח"ב לב, שהזכיר את שתי הדעות. ובחזו"ע א, לג, וציץ אליעזר יד, כז, שהקלו. וכ"כ במקראי קודש (הררי) פ"ז הערה קי, בשם הרב אליהו.
לא - זמן אכילת המצה המרור והאפיקומן
זמן אכילת המצה והמרור הוא עד חצות הלילה, ואם לא הספיק לאכול את המצה והמרור לפני חצות, יאכלם לאחר חצות בלא ברכה. ואף את ה'אפיקומן' צריך לכתחילה לאכול לפני חצות הלילה.
היסוד לכך נעוץ במחלוקת תנאים, שלדעת רבי אלעזר בן עזריה, זמן אכילת הפסח הוא עד חצות הלילה בלבד, שאז הוכו מצרים בבכוריהם והחלו להיחפז לשלוח את ישראל ממצרים. ולדעת רבי עקיבא, זמן אכילת הפסח כל הלילה עד עמוד השחר, שאז נחפזו ישראל לצאת ממצרים (פסחים קכ, ב).
מבחינה רוחנית צריך לבאר כי על ידי הקרבת קרבן הפסח ואכילתו התגלתה סגולת ישראל, ולכן הוא היה ההכנה לגאולה. לפיכך בכל שנה אוכלים את בשר קרבן הפסח עד זמן תחילת הגאולה. השאלה היא על איזה שלב בגאולה מדובר, לדעת רבי אלעזר בן עזריה הגאולה התחילה בחצות, כשהוכו בכורי מצרים, שאז נשבר כוחם של מצרים ולא יכלו יותר לשעבדנו, ולכן זמן אכילת הפסח עד חצות. אולם לרבי עקיבא הגאולה השלמה היתה רק בבוקר כשיצאנו לחירות, לפיכך כל הלילה הוא הכנה לגאולה, וממילא אפשר לאכול את בשר קרבן הפסח כל הלילה.
נחזור להלכה, זמן אכילת הפסח קובע גם את זמן אכילת מצה ומרור, מפני שאת המצה והמרור היו אוכלים עם הפסח, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", וממילא זמן אכילת המצה כזמן אכילת הפסח. ואף את ה'אפיקומן' שהוא זכר לקרבן הפסח צריך לאכול בזמן הכשר לאכילת הפסח. ונחלקו גדולי הראשונים כמי ההלכה. לדעת הרמב"ם ובעל העיטור, הלכה כרבי עקיבא, שכך הוא הכלל, שהלכה כרבי עקיבא כאשר הוא חולק על אחד מחבריו. ממילא זמן אכילת הפסח כל הלילה, ואם כן אפשר לאכול את המצות והמרור וה'אפיקומן' כל הלילה. מנגד, לדעת רבנו חננאל והרא"ש, הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, מפני שבכמה משניות נאמר שזמן אכילת הפסח הוא עד חצות. וכיוון שלא נזכרה באותן המשניות דעה חולקת, אפשר ללמוד שבסוגיה זו הכריע רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה, שזמן אכילת הפסח, המצות והמרור הוא עד חצות.
וכיוון שהדבר שנוי במחלוקת, צריך לאכול את הכזית מצה לפני חצות, מפני שלסוברים שזמן אכילת הפסח עד חצות, האוכל את המצה לאחר חצות הפסיד את מצוות התורה לאכול מצה. וכן את המרור צריך לאכול לפני חצות, ואף שמצוות אכילתו לאחר החורבן מדברי חכמים בלבד, ולכאורה היה אפשר לנהוג כדעה המקילה, מכל מקום כיוון שמברכים עליו "על אכילת מרור", צריך לאוכלו בזמן הכשר לכל השיטות. ומי שהיה אנוס ולא הספיק לאכול את המצה והמרור עד חצות, יאכל אותם אחר חצות, כדי שלפחות יקיים את המצווה לפי הסוברים כרבי עקיבא. אבל לא יברך "על אכילת מצה" ו"על אכילת מרור", כדי שלא יכנס לספק של ברכה לבטלה, מפני שלדעת הסוברים כרבי אלעזר בן עזריה, כבר הפסיד את המצווה, וממילא אסור לו לברך (מ"ב תעז, ו; כה"ח י).
וכן לגבי ה'אפיקומן' שאוכלים בסוף הסעודה, נפסק בשולחן ערוך (תעז, א) שלכתחילה צריך להיזהר לאוכלו קודם חצות, כדי לקיים את המצווה לפי כל הפוסקים. וכן לגבי ההלל, לכתחילה צריך לסיימו קודם חצות, מפני שהוא שייך להגדה שצריכה להיאמר בשעה הכשרה לאכילת מצה.
והיו תלמידי חכמים שנהגו לכתחילה לאכול את ה'אפיקומן' לאחר חצות, שהואיל ועצם אכילת ה'אפיקומן' מדברי חכמים, אפשר לסמוך על השיטה המקילה הסוברת שאפשר לאוכלו אחר חצות. אבל לגבי אכילת הכזית מצה שמצוותה מהתורה, והמרור שמברכים עליו, אין להקל, וחובה לאוכלם לפני חצות.[29][29]. תוספת ביאור: בשלושה מקומות אמרה המשנה בסתם כראב"ע: ברכות ב, א, פסחים קכ, ב, זבחים נו, ב. אולם מנגד במגילה כ, ב, סתמה כר"ע, ושאל הרא"ש (פסחים פ"י לח) שאולי לא יהיה בשלוש פעמים סתם יותר כח מפעם אחת, אלא שיתכן שגם ר' עקיבא הסובר שמהתורה מצוות אכילת פסח כל הלילה, מודה שמדברי חכמים צריך לאוכלו עד חצות. ולכן הכריע לאכול את ה'אפיקומן' עד חצות, וכ"כ בשו"ע תעז, א. אמנם סיפרו על החתם סופר והנצי"ב ועוד תלמידי חכמים שלא הקפידו לאכול את ה'אפיקומן' קודם חצות. וכיוון שזו מחלוקת בדברי חכמים, אפשר להקל. ואף את דברי השו"ע אפשר לבאר שכוונתו שלכתחילה טוב להיזהר לאכול ה'אפיקומן' קודם חצות, אבל אין זה חיוב גמור. ובשו"ת אבני נזר שפ"א הציע, שאם רואה באמצע סעודתו שזמן חצות מתקרב, יאכל כזית מצה בהסבה ויתנה, אם הלכה כר' אלעזר בן עזריה יהיה כזית זה לשם 'אפיקומן', ואם הלכה כר' עקיבא הכזית שיאכל בסוף הסעודה אחר חצות יהיה 'אפיקומן'. וחידש שהחיוב שיישאר טעם מצה בפיו הוא רק בזמן המצווה, נמצא שלראב"ע האיסור לאכול אחר ה'אפיקומן' נמשך רק עד חצות, ואח"כ יוכל להמשיך לאכול לכו"ע.אבל לגבי מצוות אכילת כזית מצה בודאי צריך להחמיר לאכול קודם חצות, שספק במצווה דאורייתא לחומרא. ואף במרור צריך להחמיר, שאם יאכלנו לאחר חצות לא יוכל לברך עליו. וכ"כ במ"ב תעז, ו, ובבאו"ה שם הרחיב בזה. ואף שבשו"ת משכנות יעקב קל"ט רצה להוכיח שהלכה כרמב"ם, וכ"כ עוד כמה אחרונים. מ"מ מידי ספק לא יצאנו, ואין לברך על המצה והמרור אחר חצות, וכן יש להיזהר לקיים את מצוות אכילת מצה מהתורה לפני חצות. עוד כתב במ"ב שאם התאחר עד שאין לו זמן לומר את ההגדה לפני חצות, מיד אחר הקידוש יאכל מצה ומרור ויברך, ואח"כ יאמר את ההגדה. וכ"כ בכה"ח תעז, י, אלא שהחמיר גם לגבי ברכת "אשר גאלנו" שבסוף ההגדה ולפני הסעודה שלא לאומרה אחר חצות משום ספק ברכות להקל. ועיין בחזו"ע ח"ב ע' קסו, שהסכים לדברי המ"ב, והקל לברך את ברכת הגאולה אחר חצות. וכן לגבי ברכת השיר שאחר ההלל, דעת המ"ב תעז, ז, שעה"צ ו, עפ"י חק יעקב, שגם אחר חצות יאמרה. ועיין במקראי קודש (הררי) פרק ו, הערה ע, שהביא סימוכין לכך שבדיעבד יברך "אשר גאלנו" אחר חצות. וכן לגבי ברכת השיר.
לב - מנהגי הסעודה - צלי, ביצים
בתקופת המשנה היו מקומות שנהגו שלא לאכול צלי בליל פסח, מפני שקרבן הפסח היה נאכל צלי, והיה זה נראה כאילו אוכלים מבשר הפסח מחוץ לחומות ירושלים. והיו מקומות שנהגו לאכול צלי בליל פסח, ורק נזהרו שלא לצלות שה שלם, מפני שזה אכן היה נראה ממש כמי שעושים את הפסח שלא בבית המקדש. ואמרו חכמים שיש תוקף למנהג המקומות, ובמקום שנהגו שלא לאכול צלי - לא יאכלו, ובמקום שנהגו לאכול - יאכלו (פסחים נג, א). למעשה, עולי תימן נוהגים לאכול צלי בליל פסח, אבל כל עולי אשכנז ורוב עולי ספרד נהגו שלא לאכול צלי בליל פסח (וכ"כ בא"ח ש"ר צו ל; חזון עובדיה ע' קעה), ונבאר פרטי האיסור:
איסור צלי חל על כל סוגי הבשר, אפילו על בשר עגל או עוף שאינם כשרים לקרבן פסח, אבל דברים שאינם טעונים שחיטה, כדוגמת דגים וביצים, מותר לצלות (שו"ע או"ח תעו, ב). וכן אסור לצלות את הבשר בתוך קדרה, ואף שאת בשר קרבן הפסח היו צולים על האש ולא בקדרה, מכל מקום כיוון שצלי קדרה נראה כצלי אש, גם צלי קדרה אסור. וכן אם בישלו את הבשר ואח"כ צלוהו, כיוון שנראה צלוי אין לאוכלו. ובשר שנצלה בתחילה, מותר לבשלו ולאוכלו בליל פסח, מפני שנראה מבושל (מ"ב תעו, א; כה"ח ד').[30][30]. בשר בגריל או מעושן נחשב צלוי ואסור. ולגבי בשר אפוי, כתב בס' מקראי קודש לרב הררי ע' תפח שיש דעות אם הוא נחשב צלוי. מטוגן לדעת רוה"פ אינו נחשב צלוי, וכ"כ בערוה"ש תעו, ד.
יש נוהגים לאכול בסעודה ביצים, שהם סימן אבלות להזכיר את החורבן, ועוד שבכל שנה אותו היום שבו חל ראשון של פסח הוא היום שבו נופל ט' באב (רמ"א תעו, ב). והגר"א באר שהביצים הן זכר לקרבן חגיגה שהיו אוכלים בליל הסדר לפני אכילת הפסח, ולכן נוהגים לאכול בסעודה את הביצה שבקערה שהונחה שם כזכר לקרבן חגיגה (מ"ב תעו, יא; כה"ח כה-כו). ויש שנמנעו מלאכול את הביצה שבקערה, כדי שהקערה תישאר שלמה, ורק למחרת ביום אוכלים אותה (מאמ"ר תעג, א). אבל המנהג הרווח, לאכול בסעודת ליל הסדר את הביצה שבקערה.
ככלל, כמו בכל חג יש להכין לליל הסדר סעודה מכובדת, בכלים נאים ומאכלים טעימים ומשמחים. ומותר לשתות בסעודה יין, ואין זה נחשב כמי שמוסיף על הכוסות, אלא שיש להיזהר שלא לאכול ולשתות יותר מדי, כדי שיוכל לאכול בסוף הסעודה את האפיקומן לשובע (כפי שיבואר בהלכה הבאה), וכדי שיוכל אח"כ להמשיך באמירת ההלל והפיוטים בלא שיהיה עייף מחמת האוכל.
לג - צפון - אפיקומן
בסיום הסעודה אוכלים שיעור כזית (כשליש מצת מכונה) מן המצה החצויה ששמרו מתחילת הסדר, והיא נקראת 'אפיקומן'. ואין אוכלים אחר ה'אפיקומן' דבר עד השינה, כדי שיישאר טעם המצה בפיו (שו"ע תעז, א; תעח, א). וכשאין במצה החצויה שיעור נפח כזית לכל אחד מהמסובים, יתן העורך לכל אחד מהמסובים מעט מהמצה ששמר ל'אפיקומן' ויוסיף עוד מצה שמורה לשיעור כזית. ואם אין במצה ששמר כדי לתת מעט לכל המסובים, יכול לתת להם מצה שמורה ויאכלוה ל'אפיקומן'. וכן אם ה'אפיקומן' אבד, אפשר לקחת מצה שמורה אחרת ל'אפיקומן' (רמ"א תעז, ב).
מותר לשתות מים לאחר אכילת ה'אפיקומן', שכל איסור האכילה אחר ה'אפיקומן' הוא כדי שטעם ה'אפיקומן' ישאר בפיו, וכיוון שאין למים טעם, מותר לשתותם לאחר אכילת ה'אפיקומן' (שו"ע תעח, א; מ"ב ב).
משמעותו המקורית של השם 'אפיקומן' הוא מיני מתיקה או פרפראות שהיו רגילים לאכול בסיום הסעודה. ובליל ט"ו בניסן צריך לאכול בסיום הסעודה מבשר קרבן הפסח, וזהו מה שאמרו חכמים במשנה (פסחים קיט, ב): "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", שאין להגיש אחר אכילת קרבן הפסח מיני מתיקה ופרפראות, כדי שטעם הפסח ישאר בפה.
כיום שאין אנו יכולים להקריב את הפסח, תיקנו חכמים כזכר לקרבן הפסח לאכול מצה בסיום הסדר, ואין לאכול אחריה דבר כדי שיישאר טעמה בפיו. וכיוון שסעודת ליל הסדר נחתמת באכילת המצה, הרי שהמצה היא ה'אפיקומן' - היינו המאכל שאוכלים בסיום הסעודה. ולכן אנו קוראים לחלק המצה שאנו שומרים לסיום הסעודה 'אפיקומן'.
וכן מבואר בשולחן ערוך (תעז, א) שאכילת ה'אפיקומן' היא זכר לקרבן הפסח, ולכן כשם שאכלו את קרבן הפסח על השובע כן צריך לאכול את ה'אפיקומן'. על השובע פירושו שכבר יהיה שבע אך עדיין ירצה לאכול עוד. אבל אם שבע עד שאין לו רצון לאכול עוד, אינו מקיים את המצווה מן המובחר, הואיל ומצד עצמו הוא מעדיף שלא לאכול יותר. ואם שבע כל כך עד שנפשו קצה באכילה, והכריח את עצמו לאכול את ה'אפיקומן', הרי זו אכילה גסה שאינה נחשבת לאכילה, ולא יצא ידי מצוות אכילת 'אפיקומן' (מ"ב תעו, ו; כה"ח טז).
צריך לאכול את ה'אפיקומן' במקום אחד, שהואיל והוא זכר לפסח, צריך לאוכלו כמו שאכלו את הפסח במקום אחד, שנאמר (שמות יב, מו): "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל" (רמ"א תעח, א, מ"ב ד).
לד - שני טעמים לאכילת האפיקומן - שני זיתים.
למדנו שמבואר בשולחן ערוך שה'אפיקומן' זכר לקרבן פסח שהיה נאכל בסוף הסעודה. אולם צריך להוסיף שכמה מגדולי הראשונים (רש"י, רשב"ם) פרשו שבאכילת ה'אפיקומן' מקיימים את עיקר מצוות אכילת מצה שצריכה להיות בסיום הסעודה, שכן צריך לאכול את המצות עם קרבן הפסח, וכיוון שאת הפסח צריך לאכול על השובע, כך גם את המצה. ואף שמברכים על המצה בתחילת הסעודה, מכל מקום עיקר הכוונה לצאת ידי מצוות מצה צריכה להיות בסיום הסעודה בעת אכילת ה'אפיקומן'.
לכתחילה טוב לכוון בעת אכילת ה'אפיקומן' לשני הטעמים: זכר לקרבן פסח, ולשם אכילת המצה. ולשני הטעמים יש לאכול את ה'אפיקומן' בהסבה, אלא שאם שכח להסב, לטעם שהוא זכר לקרבן פסח אין צורך לחזור ולאוכלו בהסבה, אבל לדעה שאוכלים את ה'אפיקומן' לשם מצת מצווה - ההסבה מעכבת. ולכן לכתחילה יש לחזור ולאכול את ה'אפיקומן' בהסבה. אבל מי שכבר שבע וקשה לו לאכול עוד כזית מצה, אינו צריך לחזור ולאכול את ה'אפיקומן' בהסבה, שיכול לסמוך על הטעם העיקרי שה'אפיקומן' זכר לקרבן פסח. ועוד, שגם לדעת הרשב"ם, כיוון שהתכוון לצאת ידי חובת אכילת מצה בתחילת הסעודה, אף שזה לא הזמן הראוי לכוון לפי דעתו, מכל מקום כבר יצא ידי חובתו, ולכן ההסבה ב'אפיקומן' אינה מעכבת.
יש נוהגים לאכול שיעור שני זיתים מה'אפיקומן', או מפני שרוצים לבטא בזה את החביבות של המצה, ולכן אוכלים ממנה שיעור חשוב שיש בו כדי לסיים את השביעה (מהרי"ל), או מפני שרוצים לרמז בזה כנגד שני הטעמים, כזית אחד זכר לקרבן פסח, וכזית אחד לשם אכילת מצה (ב"ח). אבל אין זה חיוב, ומי שאינו רוצה לאכול שיעור שני זיתים, יאכל שיעור כזית, ויכוון בו כנגד שני הטעמים.
בפשטות למדנו ששיעור כזית הוא כשליש מצת מכונה, ושני זיתים הם כשני שליש מצת מכונה. אלא שכל זה חושב לחומרה (כשיטת התוספות), אבל ב'אפיקומן' שהוא מדברי חכמים, ואכילת שני זיתים שנויה במחלוקת, בודאי אפשר לצאת ידי שני זיתים בשתי חמישיות מצה (כשיטת הרמב"ם). ואף ידי כזית אחד אפשר לצאת בחמישית מצה, כשיטה המקילה. וכבר למדנו שכל האוכל את המצה ברציפות, בודאי הספיק לאכול בזמן של אכילת פרס.[31][31]. בשו"ע כתב לאכול כזית ל'אפיקומן'. ובדרכי משה כתב דברי המהרי"ל לאכול שני זיתים, וכן במ"ב תעז, א, כתב: "לכתחילה טוב שייקח שני זיתים", וכ"כ בכה"ח תעז, א. ומספר החינוך כ"א משמע שאפשר להסתפק בפחות מכזית, וכתב בערוה"ש תעז, ג, שבשעת הדחק אפשר להסתפק בפחות מכזית, שה'אפיקומן' רק נועד להזכיר הפסח. ובשו"ת חזו"ע מ"ד הרחיב בהבאת הדעות, וסיכם שהמצווה לאכול כזית, והמחמיר תע"ב. וכמה אחרונים כתבו שיכול לכוון שהזית האחד שאוכל יעלה לשתי הכוונות. לגבי שיעור כזית, עיין בהלכה כג והערה 20 ו- 25, שמפני הספק במצוות מהתורה או במצוות שמברכים עליהם אנו מחמירים כדעת התוס' הסוברים שכזית הוא כנפח חצי ביצה, אבל במצוות דרבנן שאין מברכים עליהם אפשר לילך על פי הרמב"ם, ששיעור זית הוא פחות משליש ביצה, שהוא כחמישית מצת מכונה. ואם כן ב'אפיקומן' שהוא דרבנן, ורק למקצת הפוסקים צריך לאכול שני זיתים, בודאי שאפשר להסתפק בחמישית מצה, והרוצים להדר בשני זיתים, יכולים לכתחילה לצאת בשתי חמישיות מצה. לגבי שיעור אכילת פרס, עיין בהלכה כ"ה, ובדרך כלל נוקטים לחומרה 4 דקות, והשיעור הממוצע הוא שש עד שבע דקות, וכיוון שאכילת ה'אפיקומן' מדרבנן, ואין מברכים עליו, אפשר לאוכלו גם בשיעור זה, ואף אם אכלו בתשע דקות יצא, שספק דרבנן לקולא.
לה - אמירת הלל והלל הגדול וברכת השיר
לאחר ברכת המזון שותים כוס שלישית, ולאחר מכן מוזגים כוס רביעית, כדי לומר עליה את ההלל והלל הגדול. ועוד לפני ההלל אומרים: "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ..." ויש נוהגים לפתוח את הדלת להראות שהלילה הזה משומר מן המזיקים, ואיננו מפחדים משונאינו, ובזכות אמונה זו יבוא המשיח וישפוך חמתו על הרשעים שונאי ישראל (רמ"א תפ, א). ויש נוהגים לעמוד בעת אמירת "שפוך חמתך" (ערוה"ש שם, וכך נהג הראי"ה). לאחר אמירת "שפוך חמתך" סוגרים את הדלת.
לאחר מכן ממשיכים לומר את חציו השני של ההלל (עיין בהלכה כ' על עניינו של ההלל). בחלק זה ישנם פסוקים שמצווה לומר כזימון, היינו שגדול הבית יאמר את הפסוק תחילה, ואחר כך שאר המסובים יחזרו אחריו. ואלו הם הפסוקים: "הודו לה' כי טוב", "יאמר נא ישראל", "יאמרו נא בית אהרן", "יאמרו נא יראי ה'", ו"אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא". ומצווה לחזר אחר שלושה מבוגרים כדי לומר כך את הפסוקים הללו (רמ"א תעט, א). וכל זה הוא למצווה לכתחילה, אבל ברור שגם יחיד מקיים המצווה כשאומר את ההלל לבדו. ואם אין שם אלא שניים, יאמרו ביחד את הפסוקים (מ"ב תעט, י-יא).
אחר כך אומרים הלל הגדול, שהוא פרק קל"ו בתהלים, ואחריו אומרים "נשמת", וחותמים בברכת השיר. וישנן דעות לגבי נוסח הברכה, הספרדים מסיימים בברכת יהללוך שבסיום ההלל, והאשכנזים מסיימים בברכת ישתבח שבסיום פסוקי דזמרה. לאחר מכן ממשיכים לומר פיוטים שונים שנתחברו בתקופת הראשונים. (ועיין בהלכה ל"א שטוב לסיים את הברכה קודם חצות).
בפשטות, מקום שתיית הכוס הרביעית הוא מיד לאחר ברכת השיר, שהיא החותמת את סדר ההגדה שתיקנו חז"ל בימי המשנה, ואילו הפיוטים שאומרים לאחר מכן אינם אלא מנהג. ויש נוהגים לשתות את הכוס הרביעית אחר כמה פיוטים נוספים, כדי שאף הם יאמרו על הכוס, ואף הם יכללו בסדר ההגדה (ע' מ"ב תפ, ו). וכל משפחה תמשיך במנהגה.
למנהג הספרדים אין מברכים לפני כוס רביעית, ולמנהג האשכנזים מברכים (כפי שהתבאר בהלכה כא). לאחר השתייה מברכים ברכה אחרונה "על הגפן".
לו - כוס חמישית - כוס של אליהו
ספק גדול התעורר בהלכה לגבי הכוס החמישית, יש אומרים שמצווה מן המובחר לשתות כוס חמישית, וישתה את הכוס הרביעית בסיום ההלל, ואת הכוס החמישית בסיום הלל הגדול והברכה שאחריו. ויש אומרים שרק הרוצה לשתות עוד יין מצאו לו חכמים עצה היאך ישתה עוד כוס, ויש אומרים שאסור לשתות כוס חמישית.[32][32]. תמצית הסוגיה: לגירסת רש"י ורשב"ם אין בגמרא שום התייחסות לכוס חמישית, וממילא ברור שאסור לשתותה, שאין להוסיף על הכוסות. אולם לגירסת ר"ח, הרי"ף והרמב"ם בפסחים קיח, א, מובא בברייתא: "חמישי (היינו על הכוס החמישי) אומר עליו הלל הגדול דברי ר' טרפון". ולדעת המאור, ר' טרפון חולק על המשנה (פסחים צט, ב) שמחייבת לתת לעני צדקה כדי שישתה ארבע כוסות, משמע שאין כוס חמישית, והלכה כסתם משנה, ולכן אין לשתות כוס חמישית. ולדעת הר"ן אין כאן מחלוקת, וחובה לשתות ארבע כוסות, ורשות ואולי אף מצווה לשתות חמש כוסות. והרא"ש פירש שלגירסת הרי"ף לר' טרפון חובה לשתות כוס חמישית, ולחכמים רשות. והמרדכי כתב שהעיקר לשתות ארבע כוסות, אלא שאותם המשתוקקים לשתות עוד יין, עשו להם חכמים תקנה שיוכלו לשתות עוד כוס באופן שאת ההלל יאמרו על כוס רביעית, ואת ההלל הגדול יאמרו על כוס חמישית. וכך כתב הרמ"א תפא, א. אבל בשו"ע לא הזכיר כלל כוס חמישית, וכתב כה"ח ו' שמשמע שסובר כדעת האוסרים לשתותה.
למעשה נוהגים שלא לשתות כוס חמישית, אבל נהגו למזוג כוס חמישית וקוראים אותה כוס של אליהו. ובאר הגאון מווילנא, שהיא נקראת כוס של אליהו מפני שבכל ספק שאין בידינו יכולת לפוטרו אנו אומרים, כשיבוא אליהו הנביא יפשוט את הספק, ולכן אנו מוזגים כוס חמישית לכבודו, וכשיבוא יאמר אם לשתותה.
ואפשר לפרש, שארבע כוסות שתיקנו חכמים הן כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי (שמות ו, ו-ז). ושם נזכרה עוד לשון גאולה: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ". וכיוון שאין היא קשורה לעצם היציאה ממצרים, לא חייבו חכמים לשתות כנגדה כוס חמישית, אבל אמרו שיש מצווה לשתות כוס חמישית כדי לרמוז לגאולה השלמה, שתחילתה בעלייה לארץ. ויתכן שהספק נובע מהשאלה האם לאחר חורבן הבית והגלות אנו ראויים לשתיית הכוס החמישית. שאולי רק את הכוסות הרומזות לעצם היציאה של עם ישראל משעבוד מצרים אפשר לחגוג אחר החורבן, שכן גאולת מצרים ניכרת בנו תמיד. ואף אם אומות העולם משעבדים את גופנו, נשמתנו בת חורין, שכן מאז יציאת מצרים נתברר שאנו עם סגולתו, וקיבלנו את התורה, וכל הצרות שעברו עלינו לא שברו את אמונתנו בה' גואלנו, ולכן שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולת מצרים. אבל הכוס החמישית אינה כנגד היציאה לחירות בלבד, אלא היא רומזת לגאולה השלמה שתלויה בכניסה לארץ, שבארץ ישראל דבר ה' מתגלה בכל תחומי החיים, בתורה ובנבואה, וגם בברכת ה' השורה בבניין האומה והארץ. וזה עניינו של בית המקדש לחבר שמים וארץ ולגלות את אחדותו המחיה את הכל. ואכן המספר חמש רומז על הנקודה הפנימית האחדותית שבתוך ארבע רוחות השמיים. ואולי שורש הספק נובע מהשאלה, האם היום לאחר שנחרב הבית שייך לשתות את הכוס החמישית הרומזת לגאולה השלמה.
והפתרון, למזוג כוס חמישית ולא לשתותה כאחת מהכוסות עד אשר יתגלה אליהו הנביא, ובעצם התגלותו נדע כי הגיע הזמן לשתות את הכוס החמישית על גאולתנו השלמה.
ונוהגים למזוג כוס של אליהו אחר שתיית הכוס השלישית, שאז מוזגים לכולם כוס רביעית, ומוסיפים למזוג כוס נוספת לאליהו. ונוהגים לשמור את הכוס של אליהו מכוסה עד הבוקר, ואז מחזירים את היין לבקבוק, וממנו לוקחים יין לקידוש היום.[33][33]. יש נוהגים להחזיר את היין שבכוס של אליהו לבקבוק אחר סיום הסדר (מנהג לובביץ'). ויש שמצרפים את היין שבו לכוס רביעית, עיין בפסקי תשובות תפ, א.ועל מה שכתבתי שכוס חמישית רומזת למדרגה יותר גבוהה, כך כתב המהר"ל בסוף ספר גבורות ה' בסוף הלכות פסח בקצרה, וכתב שהיא רומזת לפרנסה שבאה מאת ה'. ועיין במאמרו של הרב גורן בספרו תורת השבת והמועד ע' 145-154 שביאר שהיא כנגד מצוות ישוב הארץ הדורשת מסירות נפש מצידנו, וכתב שאינה חיוב כי מדרגתה גבוהה ממדרגות החיוב הרגילות, ועודד להנהיג שתיית כוס חמישית בימינו שאנו עוסקים בישוב הארץ.
לז - האם מותר לשתות קפה או מיץ אחר סיום הסדר?
כבר למדנו שתיקנו חכמים לאכול בסיום הסעודה את ה'אפיקומן' זכר לקרבן הפסח שהיה נאכל על השובע, וכשם שאסור היה לאכול אחר בשר הפסח דבר אחר, כדי שיישאר טעמו בפיו, כן אסרו חכמים לאכול אחר ה'אפיקומן'.[34][34]. אם שכח ואכל אחר ה'אפיקומן', כל זמן שלא ברך ברכת המזון יחזור ויאכל מצה שמורה נוספת ל'אפיקומן', מ"ב תעח, א. ואם כבר ברך ברכת המזון, אינו צריך לחזור ליטול ידיים ולאכול 'אפיקומן', מ"ב תעז, יב, ומבואר במקראי קודש לרב הררי פ"ט הערה נ.
וכן אסור אז לשתות יין, וכמה טעמים לכך: אם עדיין לא סיים את אמירת ההגדה, יש חשש שמא ישתכר מהיין ולא יוכל לסיים את אמירת ההלל כראוי. ועוד שעל ידי שתיית כוס יין נוספת יראה כמי שמוסיף על הכוסות יותר ממה שתיקנו חכמים.
וגם לאחר סיום הסדר אסור לשתות יין, מפני שיש מצווה לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, ואם ישתה יין או משקה משכר אחר, לא יוכל לעסוק בזה (רבינו יונה ורא"ש). ועוד שאם יוסיף וישתה עוד כוסות, למרות שכבר נסתיים הסדר, עדיין יש לחשוש שיראה כמי שמוסיף על הכוסות או כמי שמתחיל סדר שתייה חדש (רמב"ן ור"ן).
ואף לשתות קפה או מיץ אסור לדעת כמה פוסקים מעת אכילת ה'אפיקומן' ועד השינה, מפני שלדעתם כל מאכל או משקה בעל טעם - מפיג את טעם המצה מפיו, וכשם שאסור לאכול לאחר ה'אפיקומן' כן אסור לשתות דבר בעל טעם אחר ה'אפיקומן'. ואמנם אחר ה'אפיקומן' שותים עוד שתי כוסות יין, מכל מקום כיוון שהן חלק מהמצווה, אין הן נחשבות כמפיגות את טעם המצווה. לדעה זו רק מים מותר לשתות אחר סיום הסדר.
אבל לעומתם דעת הרבה פוסקים שמותר לשתות קפה או מיץ, מפני שרק דברי מאכל נחשבים כמפיגים את טעם מצת ה'אפיקומן', אבל שתייה אינה כלולה באיסור.
למעשה, הרוצה לשתות אחר סיום הסדר קפה או מיץ רשאי, שכן דעת רוב הפוסקים, ולכתחילה טוב להחמיר שלא לשתות דבר חוץ ממים. ומי שמגמתו בשתיית הקפה כדי שיוכל להמשיך לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, אף לכתחילה יכול לשתות קפה.[35][35]. לדעת המאור ועוד כמה ראשונים אחר סיום הסדר אין מניעה לשתות עוד יין אף אם ישתכר. מנגד, המרדכי והגה"מ הזכירו דעה שאסור לשתות אפילו מים. ורוב הפוסקים האחרונים סוברים או כדעת הרא"ש והר"ן שהחשש הוא שמא ישתכר ולא יוכל להמשיך לעסוק בענייני הפסח או שהחשש הוא שיראה כמוסיף על הכוסות, לפיכך האיסור חל על משקה חריף או משקה חשוב הנקרא 'חמר מדינה' שאז נראה כמוסיף על הכוסות. ויש שפסקו כדעת הרי"ף ומהר"י וויל שסוברים שרק מים מותר לשתות כי אין להם טעם ולא יפיגו את טעם ה'אפיקומן'. וכ"כ כנה"ג ומאמ"ר לאסור שתיית קפה ושאר מיצים אחר הסדר. לעומת זאת יש מהאחרונים שסוברים שגם לפי דעת מהר"י וויל משקה שיש בו טעם חלש מותר לשתות, והאיסור רק על משקה בטעם חזק, וכ"כ מ"א תפא, א. וצ"ע לפי דעה זו מה הדין בקפה. מ"מ לשיטת רוב הראשונים מותר לשתות קפה ומיצים, שאין הם משכרים ואין הם נראים כתוספת על הכוסות. והעידו על החתם סופר שהיה שותה בכל שנה אחר הסדר קפה. ובחזו"ע ח"א נ' האריך בסוגיה זו והקל לשתות קפה. ושו"ע הרב תפא, א, ומ"ב תפא, א, ובן איש חי צו ל"ה, כתבו לכתחילה להחמיר שלא לשתות קפה ומיצים שיש להם טעם, ובמקום צורך גדול התירו. ומי שהקפה יועיל לו שיוכל ללמוד תורה, לכתחילה טוב שישתה.אחר שחטפתו שינה, כתב חק יעקב תפא, א, כיוון שעיקר הטעם לאסור שתיית משקה חריף כדי שלא תחטפנו שינה, אחר שחטפתו שינה - מותר לשתות הכל. והביאו דבריו כמה אחרונים. גם בשו"ע הרב תפא, א, הזכיר דבריו, והוסיף שעל פי האוסרים שתיית משקה מפני שהוא מפיג את טעם האפיקומן, נמצא האיסור כל הלילה. ולפי זה ברור שאכילה אסורה כל הלילה, שאכילה לכל הדעות מפיגה טעם ה'אפיקומן'. ובשעת הדחק אפשר יהיה להקל על פי סברת האבני נזר או"ח שפא, הסובר שלפי ראב"ע שזמן אכילת הפסח עד חצות, האיסור לאכול אחר האפיקומן נמשך עד חצות בלבד, ובשעת הדחק הואיל וזה איסור דרבנן אפשר לסמוך על שיטת האבנ"ז לפי ראב"ע ולאכול אחר חצות.מי שרוצה לשתות מים בין כוס שלישית לרביעית, למנהג ספרדים שאין מברכים על הכוס הרביעית, ממילא ברכת "בורא פרי הגפן" שעל הכוס השלישית פוטרת את כל המשקים, ואם המים היו לפניו או שחשב לשתותם - אינו צריך לברך לפני המים "שהכל נהיה בדברו". ולמנהג האשכנזים שאין ברכת הכוס השלישית פוטרת את הכוס הרביעית, אם מזג את הכוס הרביעית, אפילו אם המים לפניו לא יוכל לשתותם בלא ברכה, שכבר הסיח דעתו מברכת "בורא פרי הגפן" שברך על הכוס השלישית
לח - מצווה לספר וללמוד את ההלכות כל הלילה
יש נוהגים לקרוא אחר ההגדה שיר השירים, שהוא רומז לאהבה שבין הקב"ה וישראל.
ואף שכבר יצאנו ידי חובת הסיפור ביציאת מצרים באמירת ההגדה, מצווה להרבות בכל ליל ט"ו בניסן בסיפור יציאת מצרים ובניסים ובנפלאות שעשה ה' לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. וגם לימוד הלכות פסח בכלל זה (שו"ע תפא, ב, מהר"ל גבורות ה' פ"ב). אבל עיסוק בפלפולים אינו בכלל המצווה (דרשות חת"ס דף רסה).
ועדיף שלא להאריך מאוד באמירת ההגדה שלפני הסעודה, כדי שהילדים וכל המסובים ישארו ערניים עד סוף שתיית כוס רביעית. אבל אחר סיום ההגדה מצווה להאריך כמה שיותר.
מי שחושש שאם ישאר ער עד מאוחר בלילה לא יוכל אחר כך להתפלל כראוי תפילת שחרית, עדיף שילך לישון יותר מוקדם (סידור יעב"ץ). אבל ישתדל לפחות להאריך בסיפור יציאת מצרים עד לאחר חצות הלילה (כה"ח תפא, יא).
נוהגים בליל פסח לומר לפני השינה קריאת שמע וברכת המפיל, אבל לא את שאר הפסוקים, מפני שהם נאמרים לסגולה כנגד המזיקים, ולילה זה משומר מן המזיקים, ומזומן לגאולה (רמ"א תפא, ב; וע' בא"ח צו לח).
ויהי רצון שכשם שזכינו ללמוד הלכות ליל הסדר כן נזכה לעשות אותו בשלימות.
סוף הספר