אור ברסלב
פניני הלכה - פסח פרק טז - ליל הסדר › כ - מצוות אמירת ההלל בליל הסדר

פניני הלכה - פסח· הרב אליעזר מלמד

פרק טז - ליל הסדר · כ - מצוות אמירת ההלל בליל הסדר

י - מצוות הסבה

בזמן שבית המקדש היה קיים היו אומרים הלל בעת הקרבת קרבן הפסח, וכן היו אומרים הלל בעת אכילתו (פסחים צה, א). ועיקר אמירת ההלל בליל פסח הוא כדי לומר שירה, שכל יהודי צריך לראות את עצמו בליל פסח כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, וממילא צריך לשיר ולהודות לה' על גאולתנו. ובזה יחודו של הלל זה, שבכל החגים אנו אומרים הלל לשם שבח והודיה, ואילו בליל פסח אומרים אותו כשירה (שם צה, ב).

ותיקנו חכמים לומר חציו לפני הסעודה וחציו לאחר הסעודה, כדי שקרבן הפסח יאכל בתוך אמירתו. וגם כיום שאין אנו זוכים לאכול קרבן פסח, אכילת המצה היא במקום אכילת קרבן הפסח (מהר"ל גבורות ה' סו"פ סב). בנוסף לכך, בחציו הראשון אומרים את הפרק "בצאת ישראל ממצרים" (תהלים קיד), והרי זה המשך לסיפור ההגדה, ולכן בסופו אומרים את הברכה על הגאולה ממצרים. ואילו חציו השני הנאמר אחר הסעודה הוא שיר כללי על כל הגאולות שהיו ושעתידות להיות (לבוש).

ועוד טעם לחלוקת ההלל, שעל ידי כך אנו שותים את כל ארבע הכוסות בהידור תוך אמירת שירה. את הכוס הראשונה אנו שותים על הקידוש, השנייה על חציו הראשון של ההלל, השלישית על ברכת המזון, והרביעית על חציו השני של ההלל (המנהיג צ'). [17][17]. אמירת חציו הראשון של ההלל לפני הסעודה מובאת במשנה פסחים קטז, ב, ושם קיז, א, מבוארת מצוות אמירת הלל על הניסים. ועיין במבוא להגדה תורה שלמה פרק כז בסיכום הדעות הסוברות שצריך לברך על ההלל והסוברות שלא לברך. ובכה"ח תעג, קס-קסא, ועיין עוד בס' הסדר הערוך פרקים קג-קה.

נחלקו הראשונים בשאלה, האם צריך לברך על אמירת ההלל בליל הסדר, ודעות רבות נאמרו: יש אומרים לברך פעמיים, לפני אמירת כל חצי הלל, ויש אומרים לברך פעם אחת. ונחלקו גם לגבי נוסח הברכה, אם לומר "לקרוא" או "לגמור". ויש אומרים שאין לברך כלל על ההלל שבליל הסדר, או מפני שחולקים אותו לשניים, ובאופן זה אין לברך על אמירת ההלל (רא"ש), או מפני שכבר ברכו על ההלל שאמרו בבית הכנסת (רשב"א), או מפני שהלל זה בחינת שירה, ואין צריך לברך עליו (רב האי גאון). למעשה, המנהג שלא לברך על ההלל שאומרים בליל הסדר, ויש מבארים שהברכה על הגאולה עולה גם על ההלל.17

בכל השנה אומרים הלל בעמידה, מפני שהוא עדות לשבחו של מקום, ועדות נאמרת בעמידה. אבל בליל הסדר לא הטריחו לומר את ההלל בעמידה, מפני שכל מעשי לילה זה דרך חירות (ב"י או"ח תכב, ז). ומכל מקום כפי שלמדנו אין לקרוא את ההגדה בהסבה כשהוא מוטה על צידו, אלא בכובד ראש (של"ה).

נוהגים לקרוא את ההלל בקול רם, בשירה ונעימה (כה"ח תפ, ג).

כא - כוס שנייה - לשו"ע לא יברך לפניה ולרמ"א יברך

המחלוקת המעשית והמשמעותית היחידה שבין מנהגי העדות השונות בדיני ליל הסדר היא בשאלת ברכת "בורא פרי הגפן" לפני שתיית הכוס השנייה והרביעית.

לדעת הרבה ראשונים צריך לברך "בורא פרי הגפן" לפני שתיית כל אחת מארבע הכוסות, ואף שאין מסיחים את הדעת בין שתיית כוס אחת לחברתה, הואיל וכל אחת מהן מצווה בפני עצמה, נקבעה לכל אחת ברכה. וכן דעת רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון והרי"ף והרמב"ם, וכך פסקו הרמ"א ומהרי"ץ (מגדולי רבני תימן), שעל פיהם נוהגים האשכנזים והתימנים הנוהגים על פי הרמב"ם.

אבל דעת הרא"ש, שיש לברך "בורא פרי הגפן" על הכוס הראשונה והשלישית בלבד. שהואיל ואין היסח דעת בין שתיית הכוס הראשונה לשנייה, ברכת הראשונה פוטרת את השנייה. ועל הכוס השלישית מברכים, מפני שהיא כוס של ברכת המזון. וכמו בכל סעודה, מברכים על הכוס ששותים אחר ברכת המזון, למרות שכבר ברכו על היין בסעודה, וזאת מפני שברכת המזון מהווה ברכה אחרונה ליין ששתו בסעודה, ולכן צריך לברך שוב "בורא פרי הגפן" על הכוס של ברכת המזון. והברכה על הכוס השלישית פוטרת גם את הכוס הרביעית. וכן דעת רבנו יונה והרשב"א, וכן פסק בעל השולחן ערוך, וכן נוהגים הספרדים.

גם לגבי ברכה אחרונה על היין יש דעות בראשונים, אולם למעשה מוסכם שאין לברך אחר שתיית כל כוס וכוס ברכה אחרונה, אלא ברכת המזון עולה על היין ששתו בשתי הכוסות הראשונות, ולאחר שתיית הכוס הרביעית מברכים מעין שלוש - "על הגפן ועל פרי הגפן", וברכה זו עולה על מה ששתו בכוס השלישית והרביעית.[18][18]. כאן המקום להוסיף שנוהגים להאריך באמירת ההגדה, ואפילו אם הדבר יארך יותר מ- 72 דקות שהוא זמן עיכול הנחשב כזמן הפסק, ששוב אי אפשר לברך ברכה אחרונה על מה שאכל. ואם כן לכאורה אם ישהה באמירת ההגדה יותר מ- 72 דקות לא תחול ברכת המזון על הכוס הראשונה, ונמצא שלא ברך ברכה אחרונה על הכוס הראשונה. ועוד, שלדעת המ"א קפד, ט, אם שהה זמן כזה בין השתייה הראשונה לשנייה, חייב לחזור ולברך לפני שישתה שוב, וקשה על מנהג השו"ע שלא לברך "בורא פרי הגפן" על הכוס השנייה כי נפטרים בברכה שעל הכוס הראשונה. ועוד קשה לפי דעת הרשב"ם הסובר שברכת "בורא פרי האדמה" שעל הכרפס פוטרת את המרור שאוכלים בסעודה, ואם יש הפסקה, הברכה על הכרפס לא תועיל, והשו"ע חושש לדעת הרשב"ם כמובא בשו"ע תעג, ו. ועוד, שאולי השהייה בין הכוס הראשונה שהיא הקידוש לסעודה מהווה הפסק, ושוב אין הקידוש נחשב במקום הסעודה. ואכן מחמת סיבות אלו, היו שכתבו שטוב להזדרז לומר את ההגדה בפחות משיעור 72 דקות. עיין בסידור פסח כהלכתו פ"ג ט. אולם למעשה רבים נוהגים להדר ולהאריך באמירת ההגדה יותר מ- 72 דקות. ועיין בזה במקראי קודש פסח ח"ב סי' ל, והל' חג בחג כ, ה, ושו"ת חזו"ע סי' יא, שבארו עניין זה על פי סברות שונות, כגון, שאם הברכה האחרונה חלה על הכוס הרביעית, ממילא גם עולה על הכוס הראשונה. ונראה לענ"ד שכל דיני הפסק חלים רק כאשר עוסקים בדברים אחרים (אף כשאין היסח דעת), אבל כאן אין עוסקים בדברים אחרים, אלא בענייני הסדר וההגדה, וכיוון שמוזגים מיד בתחילת ההגדה את הכוס השנייה, אין כלל הפסק בין הכוס הראשונה לשנייה, וכל ההתעכבות באמירת ההגדה קשורה לכוס השנייה שעליה אומרים את ההגדה. ואין בזה הפסק בין הקידוש לסעודה, שכל ההגדה היא מצרכי סעודת ליל הסדר, שבליל זה אוכלים מצה שעונים עליה דברים הרבה. וכן לגבי המרור, כל עניין ההגדה קשור לאכילת המרור, ולכן אין הזמן של אמירת ההגדה נחשב להפסק בין אכילת הכרפס לאכילת המרור.

כב - מצוות אכילת מצה

מצווה מהתורה לאכול בליל ט"ו בניסן מצה, שנאמר (שמות יב, יח): "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". ומצה זו צריכה להיות שמורה, שנאמר (שמות יב, יז): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת", ויש אומרים שצריכה להיעשות דווקא ביד לשם מצת מצווה (עיין לעיל יב, ד). והאוכל מצה גזולה לא יצא ידי חובה (שו"ע תנד, ד). ולכן טוב לשלם עבור המצות לפני הפסח, או לפחות להסכים במפורש עם המוכר שהוא מקנה לו את המצות למרות שעדיין לא שילם עבורן, שאם המוכר לא הסכים לתת לו בהקפה אינו יכול לצאת בהן ידי חובה (מ"ב תנד, טו).[19][19]. ויש מהדרים שבעל הבית יקנה את המצות עבור האורחים ובני ביתו הגדולים, כדי שהמצות תהיינה שלהם. עיין בסידור פסח כהלכתו ח"ב ח, ג. מ"מ למעשה כל שאוכל ברשותו של בעל הבית יצא ידי חובתו, ואף שלא עשה פעולת קנייה, אין צורך בזה, שגם במצה שאולה יוצאים כמבואר במ"ב תנד, טו. וכיוון שאכל כזית מצה שמורה קיים המצווה מהתורה, שכל שיעורי אכילה שבתורה שיעורם בכזית.

ומדברי חכמים מוסיפים ואוכלים עוד כשיעור שלושה זיתים מצה. באכילה הראשונה שאחר ברכות "המוציא" ו"על אכילת מצה" אוכלים לכתחילה שיעור כשני זיתים, כזית אחד מהמצה העליונה לברכת "המוציא", וכזית אחד מהמצה האמצעית החצויה לברכת "אכילת מצה". אח"כ אוכלים עוד כזית ב'כורך' עם המרור, ובסוף הסעודה אוכלים כזית נוסף ל'אפיקומן' (ויש אומרים שטוב לאכול ל'אפיקומן' כשיעור שני זיתים).

לפני שנבאר בפירוט מהו שיעור כזית, נבאר את ההלכה למעשה: מוסכם ששיעור כזית הוא כשליש מצת מכונה, וכגודל זה במצת יד. אם כן מיד לאחר ברכות "המוציא" ו"על אכילת מצה" אוכלים כשני שליש מצת מכונה. ולאכילת 'כורך' אוכלים כשליש מצת מכונה, וכן לאכילת ה'אפיקומן' אוכלים כשליש מצת מכונה (והרוצים להדר לאכול שני זיתים באפיקומן, יכולים להסתפק לשם כך בחצי מצה).

ואוכלים את כזית המצה ברציפות, ואם הפסיק באכילתו עד שאכילת הכזית ארכה יותר מזמן "אכילת פרס" לא יצא. בהמשך נבאר מהו בדיוק זמן "אכילת פרס", ועתה נציין שכל מי שיאכל את המצה ברציפות, בודאי קיים את המצווה, ואין צורך להסתכל לשם כך בשעון. שרק אם שהה כמה דקות באמצע אכילתו יתכן שמשך אכילתו ארך יותר משיעור "אכילת פרס".

כג - חשבון שיעור כזית לקיום המצווה מהתורה

בעקבות הגלויות נתעורר ספק מהו שיעור כזית, לדעת הרמב"ם הוא מעט פחות מנפח שליש ביצה, ולדעת בעלי התוספות הוא כשיעור נפח מחצית הביצה. וכיוון שאיננו יכולים להכריע בין הדעות, נוהגים להחמיר כשיטת התוספות ששיעור כזית הוא כנפח מחצית הביצה. וחישבו נפח מחצית הביצה ויצא שהוא כשליש מצת מכונה, וכגודל זה גם במצות יד קשות, שעוביין דומה לעובי מצת מכונה.

וכל זה לפי החשבון המקובל על כל חכמי הספרדים ורוב חכמי אשכנז. אולם אחד מגדולי האחרונים האשכנזים, בעל ה"נודע-ביהודה", מתוך חשבונות שחישב, הסיק שהביצים שלנו התקטנו מאוד וכיום נפחם כמחצית מנפח הביצים שהיו בזמן חז"ל, וממילא שיעור כזית אינו מחצית ביצה שלנו אלא כשיעור ביצה שלמה שלנו. והסכים לחשבונו בעל "חזון-איש". יוצא אם כן שלשיעור "חזון איש", כדי לקיים את המצווה מהתורה צריך לאכול מצה בשיעור נפח ביצה. ואף שבדרך כלל נוהגים לפסוק כשיעור המקובל ולא להתחשב בשיעור "חזון-איש", מכל מקום לגבי מצוות אכילת מצה, שהיא מצווה מהתורה, ראוי לכתחילה לצאת ידי כל השיטות ולאכול בתחילה כזית מצה לפי שיעור "חזון-איש", וזה יוצא כשיעור שני שליש מצה.

אלא שאין בזה כל כך חומרה, הואיל וממילא מנהגנו לאכול מיד בתחילה שיעור שני זיתים, אחד בשביל ברכת "המוציא" ואחד בשביל ברכת "אכילת מצה" (שו"ע תעה, א), יוצא אם כן שבאותה אכילה של שני זיתים יש שיעור כזית לשיעור הגדול של "חזון איש", וקיימנו את המצווה מהתורה לכל הדעות.

ומי שקשה לו לאכול שני שליש מצת מכונה, יכול לאכול שליש מצה, שכן לפי השיעור המקובל יש בשליש מצה שיעור כזית, ואף יברך לפני אכילתו "על אכילת מצה". שכל כך חזק ומבוסס המנהג כשיעור המקובל - עד שאין זה נחשב ספק הגורם לביטול הברכה.[20][20]. סוגיה זו ארוכה וזו תמציתה: בשו"ע תפו, א, כתב לעניין אכילת מצה כדעת התוס' שכזית הוא כחצי ביצה. ובשו"ע הרב תפו, א, כתב שלעניין מצוות דאורייתא צריך להחמיר כתוס', ובמצוות דרבנן, כעירוב, מקילים כרמב"ם שכזית הוא מעט פחות משליש ביצה. וכתב מ"ב תפו, א, שגם במקום שצריך לברך, כגון בברכה אחרונה על אכילת כזית, יש להחמיר כתוס', שספק ברכות להקל. ולכתחילה אין להיכנס לספק, ויאכל או פחות משליש ביצה ואז לכו"ע לא יתחייב בברכה אחרונה, או יותר מחצי ביצה ואז לכו"ע יתחייב בברכה אחרונה. ואם כן לגבי כזית המצה, צריך להחמיר כתוס'. וכן לגבי אכילת מרור, הואיל ומברכים עליו. ואילו לגבי הכזית 'כורך' והכזית ל'אפיקומן' אפשר להקל כרמב"ם. וכ"כ במ"ב תפו, א. ועוד עיין ביחו"ד א, טז, שסיכם השיטות.ושיטת ה"נודע ביהודה" נתבארה בבאור הלכה לסי' רעא, יג. וכתב במ"ב תפו, א, עפ"י השערי תשובה, שבמצוות דאורייתא ראוי להחמיר כ"נודע ביהודה", וכן במצוות שיסודם מדאורייתא כקידוש. אבל במצוות דרבנן כארבע כוסות אין להחמיר כ"נודע ביהודה". ואף לעניין ברכה אחרונה כתב במ"ב שם שאין צריך לחשוש לדעת ה"נודע ביהודה" אלא יברך אחר שאכל שיעור חצי ביצה, כתוס'. ומנהג הספרדים שלא לחוש כלל לשיטת ה"נודע ביהודה", מפני שמסורת השיעורים נמשכה בארצות הסמוכות לארץ ישראל בלא הפסקה, ובכל עת שחישבו את השיעורים הגיעו לאותה תוצאה. עוד צריך לדעת שיש שתי דעות בשיטת ה"נודע ביהודה" הסובר ששיעור כזית לפי התוס' הוא כשיעור ביצה שלנו, לדעת המ"ב הכוונה ביצה עם קליפתה וחלל האויר שבה, ולחזו"א בלי קליפתה.

ההפרש ביניהם כעשרה אחוזים.וצריך לדעת שכל השיעורים הללו נמדדים בנפח, ורק כאשר יש חללים גדולים צריך למעכם, אבל את המרקם הטבעי של המאכל אין צריכים למעך. ולכן פעמים ששיעור כזית שוקל יותר ופעמים פחות, הכל תלוי בדחיסות המאכל, וכ"כ במ"ב תפו, ג. ולפי המדידות, (על פי המובא בס' סידור פסח כהלכתו ח"ב ח, ד), יצא ששיעור כזית לפי התוס', שהוא כחצי ביצה שלנו, לכל היותר כשליש מצת מכונה. ואם כן, אם נכפיל את השיעורים לפי שיטת ה"נודע ביהודה" לפי הסברו המחמיר של המ"ב, שזה צריך לצאת ביצה שלמה עם קליפתה, יצא שיעורו קרוב לשני שליש מצת מכונה. ובאמת לשיטת ה"חזון איש" יתכן שמספיק לאכול כחצי מצת מכונה, ויש שמדדו לפי שיטתו וצריך לאכול מעט יותר מחצי מצת מכונה. מכל מקום האוכל כשני שלישי מצת מכונה לכל החשבונות יצא על פי השיעור המחמיר ביותר (משקל מצת מכונה כשלושים ושלושה גרם). ועיין בספר סידור פסח כהלכתו ח"ב ח, ד, שפרט את החישובים למעשה. ←ואוכלים שיעור שני זיתים אחר הברכות, כפי שכתב בשו"ע תעה, א, עפ"י הרא"ש והמרדכי, כזית אחד מהמצה העליונה השלמה לברכת "המוציא", ואחד מהמצה האמצעית החצויה לברכת "על אכילת מצה". ואמנם בבאו"ה תמה על כך, ששאר הראשונים לא הזכירו הדין שצריך לאכול אחר הברכות שני זיתים. מ"מ כך נוהגים עפ"י מה שנפסק בשו"ע. אלא שודאי אין צריך להחמיר בשיעור שני זיתים אלו, ולכן אם אכל שיעור כזית לפי ה"נודע ביהודה" כבר יש שם שני זיתים לפי השיעור המקובל לתוס', ויותר משלושה זיתים לרמב"ם. ומי שקשה לו לאכול שיעור שני שליש מצת מכונה, יכול לאכול כשליש מצת מכונה, ואף לברך עליה "על אכילת מצה". שכבר למדנו שהעיקר כשיעור המקובל, ואפילו לעניין ברכה אחרונה אין חוששים לשיעור "חזון איש" (זולת תלמידי החזון איש). ולעניין שצריך לאכול שני זיתים אחר הברכות, כבר למדנו שאין הדין מוסכם על כל הראשונים, וגם בשליש מצת מכונה יש כפי הנראה שני זיתים לפי הרמב"ם. ואם כן יקח כשליש מצה - חלק מהמצה השלמה העליונה וחלק מהמצה האמצעית החצויה.

כד - מנהג הספרדים בשיעור כזית

מנהג הספרדים שלא לחשוש כלל לשיטת ה"נודע ביהודה" ו"החזון איש", מפני שמסורת השיעורים עברה באופן מסודר מדור לדור בלא שינויים, ואף במצוות מהתורה אין חוששים לשיטת ה"חזון איש". לפי זה שיעור נפח כזית לכל היותר כשליש מצת מכונה (לפי החישוב שכזית הוא כמחצית ביצה, כתוס').

אלא שכל זה נכון אם הולכים אחר הנפח, אבל למעשה מנהג רוב הספרדים למדוד את השיעורים לפי משקל, מפני שקשה בכל מאכל ומאכל לחשב את נפחו כדי לדעת אם צריך לברך אחריו ברכה אחרונה, שיש מאכלים ארוכים וצרים, ויש עגולים, ויש מרובעים, ויש מאכלים שיש בתוכם חללים שאינם נחשבים לשיעור נפח, וכדי לחשב את השיעורים בקלות נהגו למדוד את השיעורים על פי משקל מים, ויצא שמשקל כזית (היינו כמחצית ביצה) כעשרים ותשעה גרם. וכדי לאכול מצה במשקל זה צריכים לאכול קרוב למצת מכונה שלמה. כלומר אם מחשבים שיעור כזית מצה לפי משקל, יוצא שיעורו קרוב לפי שלושה משיעורו לפי נפח.

ואם כן, בליל הסדר צריכים לאכול ארבע מצות מכונה, שתיים אחרי הברכות, ואחת ל'כורך', ועוד אחת ל'אפיקומן' (ויש מחמירים לאכול ל'אפיקומן' שתי מצות).

אולם מעיקר הדין ברור שכל השיעורים עוסקים בנפח ולא במשקל, ולכן גם ספרדים המתקשים לאכול שיעור גדול כל כך, יכולים לאכול שיעור כזית על פי נפח, שהוא כשליש מצת מכונה. וכן הורו למעשה כמה מגדולי הרבנים זכרם לברכה, הרב בן ציון אבא שאול, והרב שלום משאש. וכיוון שחומרת המצה לפי משקל מעוררת בצדק קושי ותמיהה גדולה בקרב רבים מהמסובים, אפשר להורות לכל ישראל, ספרדים ואשכנזים, ששיעור כזית הוא כשליש מצת מכונה.[21][21]. דעת הראשונים רובם ככולם שכתבו למדוד את השיעורים בנפח, וכן פסק למעשה ביחו"ד ד, נה, לעניין שיעור חלה. ועיין בקונטרס 'שיעור כזית' שבסוף ספר מקראי קודש לרב הררי, חלק ד, וחלק ו, ג, ושם הרחיב בהבאת המקורות שעיקר השיעורים נאמרו בנפח. אלא שנהגו אחרוני הספרדים לחשבו במשקל, וכ"כ החיד"א במחב"ר קסח, ו, ועוד אחרונים, והביאם בכה"ח קסח, מה-מו, ובסי' תפו, א' וג'. וכן הורו הגרע"י והגר"מ אליהו. ויש שהעלה סברה שמן הדין צריך למדוד במשקל, כי אולי הכוונה בנפח של מאכל דחוס, וכל מאכל שידחסו לגמרי, שיעור כזית שלו יהיה כמשקל מים. אמנם למעשה ברור שהטעם לחישוב על פי משקל, כי כך קל יותר לחשב בלא ספקות. ולכן, גם ספרדי שרגיל למדוד לפי משקל, אם קשה לו לאכול שיעור כזית לפי משקל, יכול לצאת בשיעור כזית לפי נפח. ודעת הרב בן ציון אבא שאול והרב שלום משאש, שלכתחילה מחשבים לפי נפח.עוד נוסיף, שכיוון שנוהגים לאכול בתחילה שני זיתים, ממילא יוצא שאוכלים כשני שליש מצת מכונה, ואף אם מחשבים לפי משקל יש בזה שיעור כזית לשיטת הרמב"ם. עוד אציין שגם בשיעור כזית המדויק לפי משקל יש אומרים שהוא 27 גרם, וי"א 28, וי"א 29. ואין צורך להיכנס לזה, שהעיקר כנפח, ובחשבון שליש מצה נלקחו כל הספקות. ועיין בסידור פסח כהלכתו ח"ב ח, ד, שחישב גם את ההבדלים בין מצת מכונה למצת יד במשקל, שמצת יד בדרך כלל דחוסה מעט יותר. ולא נכנסתי לזה כי השיעור לפי נפח, ועובי מצת יד קשה כעובי מצת מכונה. ולכן מצת יד כגודל שליש מצת מכונה היא כזית לשיעור המקובל, וכגודל שני שליש מצת מכונה היא שיעור כזית ל"נודע ביהודה" עפ"י הדעה המחמירה ביותר, שהיא אף יותר משיעור "חזון איש".

כה - שיעור אכילת פרס

אחר שלמדנו שלכל מצוות אכילה שבתורה יש שיעור - כזית, שאם לא אכלו לא קיים את המצווה, צריך להוסיף שהאכילה נחשבת לאכילה אחת בתנאי שנעשתה תוך פרק זמן של "אכילת פרס", אבל אם אכל כשיעור חצי זית ולאחר עשר דקות אכל עוד חצי זית, נחשב כאילו אכל חצי זית בלבד, ולא קיים את המצווה (שו"ע תעה, ו).

פרס הוא חצי בלשון ארמית, והכוונה כאן לחצי ככר. בעבר היו רגילים לאפות ככר לחם שהספיק לאדם אחד ליום, וכיוון שהיו רגילים לאכול בכל יום שתי ארוחות, נמצא שיעור הלחם שהיו אוכלים בארוחה אחת הוא פרס, היינו חצי ככר.

ושוב בעקבות הגלויות נחלקו הפוסקים בשיעורו: לדעת הרמב"ם נפח פרס הוא שלוש ביצים, ולדעת רש"י ארבע ביצים. וכמה מגדולי האחרונים ניסו לשער כמה דקות אורכת אכילת שיעור פרס, ונאמרו בזה דעות רבות. יש אומרים תשע דקות (חתם סופר), ויש אומרים שבע דקות וחצי (ערוך לנר), יש אומרים שבע דקות, ויש אומרים שש דקות, ויש אומרים חמש דקות, ויש אומרים ארבע דקות (ר' חיים נאה וכה"ח).

אלא שכל זה נוגע רק לעניין מצב של בדיעבד, כי לכתחילה צריך לאכול את המצה ברציפות, וכל שאכל את המצה ברציפות בודאי יצא ידי חובתו. ואין שום צורך להסתכל על השעון בעת אכילת המצה כדי לחשב אם הספיק לאכול כזית בתוך שיעור אכילת פרס, כי כל אדם רגיל שאכל בנחת בלא להפסיק בדברים אחרים ודאי הספיק. ואפילו מי שרגיל לאכול לאט, ברור שאם לא הפסיק בדברים אחרים, אכל כזית בתוך שיעור אכילת פרס. שהרי שיעור אכילת פרס גדול בערך פי שמונה או פי תשעה משיעור כזית, ולא יתכן שמי שאכל כזית ברציפות לא הספיק לאוכלו בתוך זמן שאפשר לאכול שיעור שכפול ממנו פי שמונה או תשעה.[22][22]. כפי שלמדנו לרש"י שיעור פרס ארבע ביצים, ועל פי תוס' שיעור כזית מחצית ביצה, נמצא שבפרס יש שיעור שמונה זיתים. ולרמב"ם שיעור פרס שלוש ביצים, ובכל ביצה יותר משלושה זיתים, נמצא שבפרס יותר מתשעה זיתים. (ואם נצרף שיטת רש"י ורמב"ם יצא בפרס יותר משנים עשר זיתים. ואם נצרף שיטת תוס' ורמב"ם יצא בפרס ששה זיתים). ואמנם יש שמדדו ומצאו שלא הצליחו לאכול כזית בכדי אכילת פרס, אלא שכך יצא להם מפני שצרפו שני חשבונות שסותרים זה את זה, שאת הכזית החשיבו לפי החשבון הגדול ביותר, היינו לפי משקל על פי שיעור חזו"א, ומנגד במדידת אכילת פרס הלכו לפי השיעור הקטן ביותר, היינו בנפח לפי שיטת הרמב"ם שהוא שלוש ביצים. ואלו חשבונות שסותרים זה את זה, שהכזית לפי המשקל הוא כ- 50 גרם, ואילו נפח מצות כשיעור שלוש ביצים הוא כ- 54 גרם. וכיוון שהמצה קשה ללעיסה, ושיעור אכילת פרס נמדד לפי משך זמן אכילת לחם שקל ללועסו ולבולעו, לא הצליחו להספיק לגמור את אותו 'כזית'. ולמנהג הספרדים שאוכלים שני זיתים בתחילה על פי משקל, צריך לאכול כ- 58 גרם לשני הזיתים הראשונים, בתוך זמן אכילת שלוש ביצים, שמשקלם כאמור כ- 54 גרם, וזה ודאי בלתי אפשרי באכילה רגילה. אלא שצריך לחשב את שיעור הכזית ואכילת הפרס לפי אותו חישוב, שאם מחמירים בגודל הכזית לפי משקל צריך גם להגדיל את חשבון הביצים לפי משקל, וממילא משך זמן אכילת פרס צריך להיות כרבע שעה ויותר. ולכן, כל מי שאוכל בנחת, בלא להפסיק או להתעצל במיוחד באכילתו, ודאי הספיק לאכול כזית בכדי שיעור אכילת פרס, ולכן אין צורך להסתכל כלל בשעון. ומכל מקום אם אכל והפסיק בתוך אכילתו, ולא גמר שליש מצה בתוך שיעור ארבע דקות, ראוי להחמיר ולחזור לאוכלו. ואף שלפי הסברה, כיוון ששיעור אכילת פרס נקבע על פי ממוצע האנשים, כיוון שמצינו שיעורים שונים, היה מקום לומר ששיעור אכילת פרס הוא כשיעור הממוצע שבשיעורי האחרונים, כשש עד שבע דקות. אולם כיוון שמדובר במצווה דאורייתא, ראוי להחמיר ככל השיטות. עוד נציין, כי לדעת המנחת חינוך, ושו"ת תורת חסד או"ח לב, מודדים אכילת פרס בכל מאכל ומאכל לפי קלות או קושי אכילתו, לפי זה שיעור אכילת פרס במצה צריך להיות ארוך יותר, מפני שקשה ללועסה ולבולעה. אולם רוב הפוסקים שקבעו שיעור באכילת פרס הבינו שהוא שיעור קבוע הנמדד לפי אכילת לחם רגיל.

כו - סדר אכילת המצה

נוטלים ידיים בברכה, ועורך הסדר מגביה את שלוש המצות שלפניו, וכיוון שהעליונה והתחתונה שלמות, יש לו לחם משנה, ומברך "המוציא לחם מן הארץ". לאחר סיום הברכה ישמיט את המצה התחתונה מידו, כדי שיישארו בידיו המצה העליונה השלמה והאמצעית החצויה, שמבטאת את ה"לחם-עוני", ומברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מצה". ולוקח מהעליונה השלמה כזית, ומהאמצעית כזית, ואוכלם ביחד.

וכשיש שם הרבה מוזמנים, טוב לצרף למצה התחתונה עוד מצות, כדי שיוכל לחלק מהן לכל המסובים. ואחר שגמר לחלק מהמצה האמצעית החצויה, שוב אינו צריך לתת לשאר המסובים שני זיתים, אלא זית אחד בלבד. שרק כאשר הוא מחלק מהמצה האמצעית צריך לתת כזית מהמצה החצויה וכזית מהשלמה, אבל כשגמר את המצה החצויה, יתן לכל אחד כזית אחד בלבד. אלא שכבר למדנו, שכדי לצאת ידי הדעה הסוברת שהתקטנו השיעורים טוב שייתן לכל אחד מצה בגודל של שני שליש מצת מכונה, ואין הבדל אם יתן אותו ממצה אחת או מצירוף של שתי מצות.

וטוב שעורך הסדר יטעם תחילה מעט מהמצה, כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה, ואח"כ יחלק את המצות לכולם, וכשיגמור לחלק, יסב ויאכל שיעור שני זיתים לשם מצווה.

למנהג הספרדים, כמו בכל השנה, טובל העורך את המצה במלח לפני שיחלק למסובים. ולמנהג אשכנזים אין טובלים את המצה במלח, מפני שכך המצה נראית יותר לחם עוני (שו"ע תעה, א).

יש שנהגו לתת לפני כל אחד מהמסובים שלוש מצות, וכך כל אחד יוכל לקחת לעצמו כזית מהשלמה וכזית מהחצויה, ולא יצטרכו העורך והמסובים להמתין בין הברכה לאכילה עד שיתנו להם את המצה. והמנהג הרווח שעורך הסדר מחלק לכולם, שיש הידור בכך שכולם אוכלים ביחד מברכתו של העורך. ויש נוהגים שאם יש שם כמה בעלי משפחות, שמניחים לפני כל בעל משפחה שלוש מצות, והוא מחלק את המצה לבני משפחתו. וכל אחד רשאי להחזיק במנהגו.

ויאכלו בהסבה, ויכוונו לקיים מצוות התורה, ויזכרו שהמצה זכר למצות שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים לחירות.

כז - מצוות אכילת מרור

מן התורה מצוות אכילת מרור בליל ט"ו בניסן תלויה באכילת קרבן הפסח, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". וכיוון שאין אנו יכולים להקריב בזמן הזה קרבן פסח, מצוות אכילת מרור כיום מדברי חכמים (פסחים קכ, א). וטובלים את המרור בחרוסת, כדי לבטל את הארס שבמרור, ומנערים את כל החרוסת שדבקה בו, שאין לאכול חרוסת עם המרור (שו"ע תעה, א; מ"ב יג; כה"ח כג). ומברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור", ואוכלים כזית מרור.

ואמרו חכמים שחמישה מיני מרור הם: חזרת (חסה), תמכא, חרחבינא, עולשין ומרור. וכיום אנו מכירים שני מינים מהם, החזרת היא החסה, ותמכא קרוי כיום חריין, ויש קוראים אותו חזרת. ואמרו חכמים שהמין המהודר ביותר למרור הוא החסה, ואף שמו רומז לכך שה' יתברך חס עלינו. ועוד אמרו, ששיעבוד מצרים נמשל למרור, מה מרור תחילתו רך וסופו קשה, שבתחילה קלח החסה רך ובסוף נעשה קשה, כך השיעבוד התחיל ברכות ולאט לאט הפך להיות קשה ומר יותר (פסחים לט, א).

והיו כמה אחרונים שפקפקו שמא אין יוצאים ידי חובת מרור בחסה שלנו, מפני שאין בה כלל מרירות. ולדעת ה"חזון איש" אפשר לצאת בחסה רק לאחר שנעשתה מרה במקצת. אולם למעשה דעת הפוסקים שאפשר לצאת בחסה גם כשאין בה מרירות, שכך היה השעבוד, בתחילה שעבדום בשפה רכה ושילמו להם שכר על עבודתם, ולאט לאט החמירו השעבוד עד שהיה מר כלענה. וכן אמרו בירושלמי (פ"ב ה"ה) שהחסה מתוקה בתחילה ואח"כ נעשית מרה. וכך המנהג בכל ישראל להדר לאכול חסה למרור, שאין צריך שהמרור יהיה מר בעת אכילתו אלא צריך שיהיה ממין שלבסוף נעשה מר. ויש מערבים עם החסה מעט חריין כדי להרגיש מעט מרירות באכילתו.[23][23]. דברי החזו"א באו"ח סי' קכד לפסחים לט, א. והרידב"ז כתב שאולי החסה אינה מרור כלל. אבל דעת רוב הפוסקים שהחסה היא המרור המשובח ביותר, שכן הגמ' דרשה רמזים בשמו, ובטבעו הוא רומז לשיעבוד שהתחיל ברכות ומתיקות, וכ"כ מהר"ם חלאוה והתשב"ץ, וכן נפסק בשו"ע תעג, ה, וכ"כ הפר"ח תעב, ה, ושו"ע הרב תעב, ל. ועוד שלדעת הראבי"ה והגה"מ, וכ"כ הטור ושו"ע, כל הכתוב בתחילה במשנה עדיף למצוות מרור, ואם כן החסה (שהיתה נקראת אז חזרת) כתובה ראשונה. ובשו"ת חזו"ע סי' ל"ה האריך בזה. עוד נוסיף כי בברייתא בפסחים לט, א, מובאת דעת אחרים, שכל ירק מר שיש לו שרף, היינו כשנחתך יוצא ממקום החיתוך מעט מוהל לבן, ופניו מכסיפים, שאינו ירוק לגמרי אלא נוטה מעט ללובן, הוא מרור. ונחלקו הראשונים, לדעת הריא"ז מהר"ם חלאוה ועוד, אכן כל ירק שעומד בסימנים הללו כשר למרור. ולדעת הסמ"ק אלו הסימנים של חמשת המינים שנזכרו במשנה, אבל אין יותר מחמישה מינים שכשרים למרור. והרי"ף והרמב"ם לא הזכירו סימנים אלו, או מפני שסוברים שרק חמשת המינים כשרים, וממילא אין משמעות לסימנים, או שסוברים שאין אנו בקיאים בסימנים הללו ולכן אין לנו דרך לקבוע על פיהם איזה מין ירק נוסף כשר למרור. מכל מקום למעשה, מי שאין לו חסה או חריין, יקח מין ירק אחר שעונה לסימנים הללו, אבל לא יברך עליו, שמא איננו בקיאים בסימנים, ושמא אינו מחמשת המינים הכשרים למרור. וכ"כ במ"ב תעג, מו, ובבאו"ה שם.

וכיוון שמצויים בחסה תולעים, יש לנקותה ולבודקה היטב בערב פסח. כיום נמצאו שיטות לגידול חסה בלא תולעים, וטוב לקנות חסה כזו, כדי לצאת מחשש איסור אכילת תולעים.

יש לאכול מן המרור שיעור נפח כזית, שהוא כנפח מחצית הביצה, ואפשר לשערו בעיניים. וכפי שלמדנו יש שנוהגים למדוד שיעור כזית במשקל, ועולה לכעשרים ותשעה גרם, ובחסה אין כל כך פער בין חשבון המשקל לחשבון הנפח.

כח - כורך

אחר אכילת המרור, כורכים כזית מרור בתוך כזית מצה, טובלים אותו בחרוסת, ויש שגם בזה מנערים מהמרור את כל החרוסת שדבקה בו (מ"ב תעה, יט), ויש שאין מסירים את החרוסת מהמרור של הכורך (כה"ח תעה, לב). ואומרים: "זכר למקדש כהלל...", ואוכלים אותו בהסבה (שו"ע תעה, א). וכבר למדנו ששיעור כזית הוא כשליש מצת מכונה.

ובזמן שבית המקדש היה קיים, לדעת הלל הזקן המצווה לאכול את המצה עם המרור, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". ולחכמים היו אוכלים את המצות לחוד ואת המרור לחוד. וכיוון שלא הוכרעה הלכה נוהגים כחכמים וכהלל.

אמנם כיום גם הלל מודה שאי אפשר לצאת ידי חובה באכילת המצה עם המרור. מפני שכיום כשאין לנו קרבן פסח, מצוות אכילת מצה מהתורה, ואילו אכילת המרור מדברי חכמים, ואם יאכלם ביחד, אכילת המרור שהיא מדברי חכמים תפגע באכילת המצה שהיא מהתורה. ולכן צריך לאכול תחילה כזית מצה. ואחר כך אוכלים כזית מרור, ואין לאוכלו עם המצה, מפני שכבר יצאנו ידי חובת מצה, ואם יאכל מצה עם המרור, יבוא טעם המצה שכבר אינו מצווה ויבטל טעם המרור שהוא מצווה מדברי חכמים. ואחר שקיימנו את מצוות אכילת המצה והמרור, כורכים את המצה והמרור, כדי לאוכלם זכר למנהגו של הלל (פסחים קטו, א; תוס' ד"ה 'אלא'; מ"ב תעה, טז). ויש אומרים, שאף שברור כי להלל צריך לאכול כיום את המצה לחוד, מכל מקום כדי לקיים את מצוות אכילת המרור מדברי חכמים, צריכים לאוכלו עם המצה. ואם כן באכילת ה'כורך' מקיימים מצוות אכילת מרור (פר"ח).

ומכל מקום, לכל הסברות נכון להיזהר שלא להפסיק בדיבור עד סוף אכילת ה'כורך'. וכן אנו נוהגים שלא לדבר בין ברכת המצה והמרור עד לסיום אכילת ה'כורך', ורק בדברים הקשורים לקיום המצווה מותר לדבר.[24][24]. עיין בס' הלכות חג בחג טז, ד, ובס' הסדר הערוך פרק צב, סיכם שלפי הלל, אם טעה ואכל כל אחד לחוד, לרשב"ם ורמב"ן לא יצא, ולתוס' ובעל המאור יצא בדיעבד. ולחכמים אם אכלם ביחד, לרשב"ם אליבא דר' יוחנן ולמאור לא יצא, ולרשב"ם אליבא דרב אשי ולרמב"ן יצא לכתחילה.

כט - המתקשים לאכול שיעורי המצות

כפי שלמדנו שיעור כזית הוא כשליש מצת מכונה, ובליל הסדר צריכים לאכול ארבעה או חמישה זיתים. אחר ברכת "המוציא" וברכת "על אכילת מצה" אוכלים שיעור שני זיתים, האחד לברכת "המוציא" והשני לברכת "אכילת מצה", וגם כדי לצאת ידי השיעור המחמיר (חזון איש) הסובר שכזית הוא כפול מהשיעור המקובל. ול'כורך' אוכלים עוד כזית, ול'אפיקומן' צריך לאכול עוד כזית, ויש מהדרים לאכול שני זיתים, אחד זכר לקרבן הפסח ואחד זכר למצה שהיתה נאכלת עימו. נמצא שיש לאכול בפסח ארבעה זיתים (מצה ושליש), ויש מהדרים לאכול חמשה זיתים (כמצה ושני שליש).

ומי שמתקשה לאכול את כל השיעורים הללו, באכילת מצת מצווה שאוכלים בתחילה ישתדל לאכול שני שליש מצה, כדי לקיים המצווה לפי שיטות כל הפוסקים, אבל אח"כ יכול להסתפק בחמישית מצה לאכילת ה'כורך', וחמישית מצה לאכילת ה'אפיקומן'. ואם גם זה קשה לו, יוכל להקל לאכול לשם מצוות מצה כשיעור שליש מצה, שהוא כזית על פי השיעור המקובל, ויברך עליו. נמצא שבכל ליל הסדר יאכל שליש מצה ועוד שתי חמישיות.[25][25]. בהערה 20 נתבארו יסודות הדברים, ושם למדנו כי זית לדעת הרמב"ם מעט פחות משליש ביצה, ולתוס' כחצי ביצה, ובמצוות דאורייתא מחמירים כתוס', ולכן אוכלים לכל כזית שליש מצה. אבל לגבי 'כורך' ו'אפיקומן' שהם מדרבנן, למי שקשה לאכול כזית לפי התוס', יכול להקל כרמב"ם ולאכול כחמישית מצה, שהוא כשליש ביצה. ואף הרוצים לאכול ל'אפיקומן' שיעור שני זיתים, יכולים להסתפק באכילת שתי חמישיות מצה, שכן לגבי ההידור לאכול מה'אפיקומן' כשיעור שני זיתים אין צורך להחמיר כשיעור הגדול, שהוא השיעור על פי בעלי התוספות.

ומי שקשה לו ללעוס את המצה, כגון שנשרו שיניו, יכול לפורר את המצה ולאוכלה פירורים (באו"ה תסא, ד). ואם גם באופן זה לא יוכל לאכול, אפשר להשרותה במים ולאוכלה. אבל אם בישלו את המצה, או ששרו אותה זמן רב עד שנימוחה, כיוון שנתבטל ממנה טעם המצה - אין יוצאים בה ידי מצווה (שו"ע תסא, ד; מ"ב יט-כ).

אין להשרות את המצה ביין או מרק או משקים אחרים שיש להם טעם, מפני שיש סוברים שהם מפיגים את טעם המצה. ויש אומרים שאפילו לטבול את המצה במשקים אלו אין נכון. אבל חולה או זקן שאינו יכול לאכול את המצה, וגם אם ישרוה במים לא יוכל לאוכלה, אם הדבר יועיל לו, יוכל להשרותה במשקים ולברך עליה ולאוכלה. ואדם רגיל שאכל מצה שהושרתה במשקים - יחזור לאכול שוב כזית מצה (מ"ב תסא, יח; שעה"צ לב; כה"ח מז-מח).[26][26]. לעניין מי שאינו יכול לאכול בלא שרייה במשקים, שיברך, עיין עוד במקראי קודש לרב הררי פ"ז מ', הערה קג, שזו המסקנה גם למחמירים.

תוכן העניינים

פניני הלכה - פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה