פניני הלכה - פסח· הרב אליעזר מלמד
פרק טז - ליל הסדר · י - מצוות הסבה
תיקנו חכמים שיסב אדם בליל הסדר בעת אכילת המצה ושתיית היין, משום שבכל דור צריך אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה לחירות משעבוד מצרים, שנאמר (דברים ו, כג): "ואותנו הוציא משם". וכדי שהרגשת החירות תהיה ניכרת גם בהתנהגות האדם, תיקנו חכמים להסב (רמב"ם חמץ ומצה ז, ו-ז).
אדם שמוטל עליו עול, רגיל לשבת זקוף כדי שיוכל לקום מיד בעת שיצטרך לבצע את מלאכתו. ואף שהישיבה הזקופה דורשת ממנו איזה מאמץ סמוי בשרירי הגב ויוצרת אצלו מתח מתמיד, הצורך להיות נכון לפעולה מחייב אותו לשבת זקוף. אבל מי שאין עליו עול יכול להשען אחורה ולהסב על צידו במנוחה ורגיעה תוך הרפיית כל שרירי גבו, וכך אוכלים בליל הסדר דרך חירות.
אלא שבעבר היו רגילים לשבת על גבי כרים וכסתות, ובצורה זו הישיבה הזקופה אכן דרשה מאמץ, ולעומת זאת ההסבה היתה בתנוחה שבין ישיבה לשכיבה, כאשר כל הגוף נשען על מיטה או על כרים וכסתות, והסבה זו היתה נוחה מאוד וממחישה את תחושת החירות. אולם כיום שאנו רגילים לשבת על כסאות, אין רגילים כלל להסב על מיטות ולאכול בחצי שכיבה, ואם ירצו לאכול בהסבה על מיטות, לא יהיה בזה תוספת נוחות אלא הכבדה, לכן לדעת ראבי"ה וראב"ן, שהיו מגדולי הראשונים, אין כיום מצווה להסב.
אולם דעת רוב הראשונים, שהואיל ותיקנו חכמים לאכול בליל הסדר בהסבה, התקנה לא זזה ממקומה, וגם כיום מצווה לאכול את המצה ולשתות את ארבע הכוסות בהסבה (רמב"ם, רא"ש, טור). וכן נפסק למעשה בשולחן ערוך (תעב, ב), שגם בזמן הזה חובה להסב. וההסבה מתבצעת כיום על ידי השענות על גב הכסא תוך הטיה לשמאל.
ואימתי חייב להסב? בעת שיאכל כזית מצה, כזית של כורך, כזית אפיקומן ושתיית ארבע כוסות, ובשאר הסעודה המסב הרי זה משובח, ומי שלא נוח לו להסב בשאר הסעודה - אינו צריך (רמב"ם חמץ ומצה ז, ח). ובעת אכילת המרור אינו צריך להסב (מ"ב תעה, יד, עפ"י הב"י). ובעת אמירת ברכת המזון אין להסב, מפני שמצווה לאומרה באימה וביראה (שו"ע קפג, ט). וכן בשעת אמירת ההגדה נוהגים שלא להסב, כדי לאומרה במלא הריכוז וכובד הראש (מ"ב תעג, עא, עפ"י השל"ה).
יא - כיצד מסבים
כיום אין רגילים להסב על גבי מיטות, ולכן צריך לבאר כיצד יש להסב בליל הסדר על גבי כסא: במקום לשבת זקוף צמוד למשענת, ימשוך את פלג גופו התחתון קדימה אל מרכז הכסא, כך יוכל להשעין את גבו על משענת הכסא, ויטה עצמו לצד שמאל. מי שיכול - יקח לעצמו כסא מרופד עם משענות לידיים. ואם אין בידו כסא נוח, ינסה להיטיב את ישיבתו על ידי כרים. מכל מקום כל מי שיש לו כסא עם משענת גב יוצא ידי חובה בזה שישעין גבו עליו כשהוא מוטה לשמאל, שגם בכך יש ביטוי לחירות. שהרי אדם העובד במשרד, למשל, צריך לשבת זקוף בכיסאו כדי להיות מוכן לביצוע מלאכתו; אבל מי שמשוחרר מכל עול, רשאי להתרווח בכיסאו, להשעין את גבו על משענת כיסאו ולנוח דרך חירות.
וטעם ההטיה לשמאל, מפני שכך נוח יותר לאכול, שהיד השמאלית והגב שעונים על הכסא, והיד הימנית שבה רגילים להשתמש נשארת פנויה לנטילת המצה והכוס. ועוד שיש אומרים שאם יטה על צד ימינו ישנו חשש שמא יקדים קנה לוושט, ויחנק. ומתוך חשש הסכנה נפסק שאף איטר יד ימינו, שרגיל תמיד להשתמש ביד שמאלו, יסב לצד שמאל וישתמש בליל הסדר ביד ימין. בדיעבד, ימני שטעה והסב על צד ימין לא יצא ידי הסבה, אך אם הוא שמאלי והסב על צד ימין יצא (שו"ע תעב ג, מ"ב י-יא).
מי שיושב לפני רבו או אחד מגדולי הדור, לא יסב בלא שיבקש ממנו רשות. מפני שבהסבה יש ביטוי של חוסר כבוד ויראה כלפי הרב, ומצוות כבוד תורה קודמת למצוות ההסבה, אבל אחר שקיבל רשות מרבו להסב אין בזה יותר פגיעה בכבוד הרב (שו"ע תעב, ה).
יב - דין מי ששכח להסב
האוכל כזית מצה בלא הסבה, כיוון שלא קיים את המצווה כפי שתיקנוה חכמים, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולאכול כזית מצה בהסבה. וגם אם כבר ברך ברכת המזון, יחזור ליטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כזית מצה בהסבה. אבל לא יחזור ויברך "על אכילת מצה", מפני שלדעת הראבי"ה וראב"ן כבר יצא ידי מצוות מצה בכזית שאכל בלא הסבה (שו"ע תעב, ז, מ"ב כב).
ואם שכח לאכול את ה'כורך' בהסבה, אינו צריך לחזור לאכלו בהסבה, מפני שממילא יש אומרים שאין צריך לאכול את ה'כורך' בהסבה מפני שיש בו מרור. ואף שלכתחילה אנו נוהגים להסב ב'כורך', מכל מקום כששכח, יכול לסמוך על הפוסקים שאין צריך להסב. ואם אכל את ה'אפיקומן' בלא הסבה, אם יכול בקלות לשוב ולאכול עוד כזית מצה ל'אפיקומן' בהסבה - יחזור לאוכלו, ואם קשה לו, כיוון שמצוות אכילת אפיקומן מדברי חכמים, יכול לסמוך על הראבי"ה והראב"ן שסוברים שאין צריך להסב בזמן הזה.[7][7]. הכלל, שבספק הנוגע לקיום מצווה מהתורה צריך להחמיר, ולעומת זאת בספק במצווה דרבנן מקילים. ואכילת הכזית מצה מדאורייתא, ואמנם ההסבה מדברי חכמים, אלא כיוון שהיא נוגעת למצווה דאורייתא יש להחמיר, ואם אכל בלא הסבה יחזור ויאכל בהסבה. ואכילת 'כורך' ו'אפיקומן' מדברי חכמים. ולכן מעצם הספק, שלראבי"ה וראב"ן אין צריך להסב בזמן הזה, אם אכלם בלא הסבה לכאורה אין צריך לחזור לאוכלם. אלא שדעת רוב רובם של הפוסקים שצריך להסב, וכך הלכה, ועוד שלפעמים גם במצווה דרבנן אם קל לקיימה שוב, מהיות טוב חוזרים לקיימה. אלא שלעניין 'כורך' לדעת הרוקח ושיבולי הלקט אין צריך להסב מפני שיש בו מרור, וכתב הטור תעה, ב, שהר"ר יחיאל הסתפק בזה, ודעת המנהיג להסב ב'כורך'. וכן דעת רוב הראשונים. וכן פסק בשו"ע תעה, א. אבל אם אכל את ה'כורך' בלא הסבה, כתב בכה"ח תעה, לו, עפ"י הפר"ח והגר"ז ועוד שיצא. ולעניין 'אפיקומן', כתב בשו"ע תעז, א, שצריך לאוכלו בהסבה. אולם כתב הפר"ח שמשמע מהירושלמי והרמב"ם שלא צריך הסבה ב'אפיקומן', ועפ"י זה כתב במ"ב תעז, ד, שאם שכח ואכלו בלא הסבה וקשה לו לחזור לאכול עוד כזית, שאין צריך לחזור לאוכלו. וכ"כ בכה"ח תעב, מה, וסימן תעז, ז. ולדעת הח"א קל, יג, אפילו כשיכול לאכול עוד כזית מצה אין לחזור לאוכלו, שאסור לאכול פעמיים אפיקומן. והביאו המ"ב תעב, כב. ולכאורה המ"ב סותר עצמו. ואולי צריך לומר שאם מיד נזכר ימשיך לאכול עוד כזית בהסבה, אבל אם כבר סיים אכילתו ונטל מים אחרונים, לא יחזור לאכול, שבזה הוא אוכל 'אפיקומן' פעמיים. וכ"כ בס' הלכות חג בחג כב, ה.
ואם שתה אחת מארבע כוסות בלא הסבה, נחלקו הפוסקים אם צריך לחזור לשתותה. לדעת בעל השולחן ערוך, צריך לחזור ולשתות את הכוס בהסבה. ולדעת הרמ"א, מתעוררת בעיה, שאם יחזור וישתה עוד כוס יראה כמי שמוסיף על הכוסות, ותיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות ולא חמש. לפיכך אם שתה את הכוס השנייה שלפני הסעודה בלא הסבה, יחזור וישתה אותה בהסבה, שבכוס השנייה אין הוא נראה כמוסיף על הכוסות, שהרי אפשר לשתות בסעודה עוד כוסות יין. אבל אם טעה ושתה בלא הסבה את הכוס הראשונה או השלישית או הרביעית, לא יחזור וישתה כוס נוספת כדי שלא יראה כמוסיף על הכוסות. ויסמוך בזה על הראבי"ה והראב"ן שסוברים שבזמן הזה, שגם אנשים נכבדים אינם רגילים להסב, אין צריך להסב בליל הסדר (שו"ע תעב, ז; מ"ב כא).
וההוראה שיחזור לשתות בהסבה (לשו"ע ארבע כוסות, ולרמ"א בכוס שנייה) היא לכתחילה, אבל מי שקשה לו לחזור ולשתות עוד כוס יין בהסבה, בכל הכוסות יכול לסמוך על מה ששתה בלא הסבה.[8][8]. בגמ' פסחים קח, א, מבואר שיש ספק באיזה כוסות צריך להסב, אם בשתים הראשונות או בשתים האחרונות. וסיכמה הגמ' למעשה שיסב בכל הכוסות. ויש מהראשונים שהקשו, הרי שתיית ארבע כוסות מדברי חכמים, ולכאורה היה צריך להקל בספק ולא לחייב הסבה בכל ד' הכוסות. ותרצו מהר"ם חלאוה, והרשב"ץ ועוד, שהואיל ואין בזה קושי, מוטב לשתותם בהסבה, ולפי דעתם יוצא שאם כבר שתה בלא הסבה ספקא דרבנן לקולא ואין צריך לחזור ולשתות. מנגד דעת הרא"ש שאם שתה בלא הסבה לא יצא וצריך לחזור, ולפי דעתו כנראה הכריעו חכמים שצריך לשתות את כל ד' הכוסות בהסבה ואין כאן יותר ספק, וכן דעת השו"ע תעב, ז. אלא שלמעשה, כיוון שדעת הראב"יה והראב"ן שכיום אין צריך כלל להסב, מצטרף כאן עוד ספק, ולכן על פי כללי ההלכה, ספיקא דרבנן לקולא. וכ"כ בברכ"י תעב, ח, וכ"כ בכה"ח תעב, מו. אמנם בחזו"ע סי' יג כתב כדברי השו"ע, ורק למי שקשה לחזור ולשתות הקל. לסיכום: לכתחילה הספרדים נוהגים כשו"ע וחוזרים לשתות את כל הכוסות בהסבה. והאשכנזים נוהגים כרמ"א וחוזרים רק בכוס שנייה, אבל הרוצה להקל, בין ספרדי בין אשכנזי, כיוון שהוא ספק דרבנן ואולי אף ספק ספיקא - רשאי.
נשים לכתחילה יאכלו את המצה וישתו את ארבע הכוסות בהסבה, אבל אם שכחו אינן צריכות לחזור. ונשים נכבדות ששכחו לאכול מצה בהסבה, טוב שיחזרו ויאכלו מצה בהסבה.[9][9]. בגמ' פסחים קח, א, אשה אצל בעלה לא צריכה הסבה, אבל אם היא אשה חשובה צריכה הסבה. וכ"כ בשו"ע תעב, ד. (הסברה, שאם הישיבה דרך חירות בהסבה אינה מבטאת תחושת חירות פנימית, אין בה תועלת. ולכן גם תלמיד אצל רבו אינו מסב בלא רשות). ויש דעות מהו גדר אשה חשובה, שאינה כפופה לבעלה או שהיא עשירה או מיוחסת או שאין בעלה מקפיד עליה. וכתב הרמ"א שכל הנשים שלנו נקראות חשובות אלא שנהגו להקל ולא להסב על פי דעת הראבי"ה הסובר שכיום לא צריך להסב. ולמעשה ראוי שכל הנשים מכל העדות ישתדלו להסב, כפי שכתב כנה"ג, וכה"ח כח. וכן נוהגות נשים רבות מיוצאי אשכנז. אלא שאם לא הסבו אינן צריכות לחזור לאכול ולשתות, שדין הסבה דרבנן ויש סוברים שהן פטורות או מפני שאינן חשובות או כי נהגו כראבי"ה. ועיין בחזו"ע סי' יד. מ"מ נראה שבאכילת כזית מצה שחיובו מהתורה, ראוי לנשים הרואות עצמן נכבדות להחמיר ולא לסמוך על שיטת הראבי"ה.
יג - האם מותר לאכול או לשתות אחר כוס ראשונה?
מן הדין הרוצה לשתות אחר הכוס הראשונה עוד יין רשאי, אך לכתחילה ראוי להיזהר שלא לשתות יין בין כוס ראשונה לשנייה, כדי שלא ישתכר עד שלא יוכל לקרוא את ההגדה בריכוז הראוי. אבל מותר לשתות משקים שאינם משכרים, כמו מיץ ענבים או כל מיץ אחר (שו"ע תעג, ג; מ"ב טז).
ואם חשב בעת שברך על היין לשתות משקים נוספים, אינו צריך לברך לפני שתייתם "שהכל", מפני שברכת היין פוטרת את כל המשקים. וגם אם לא חשב לשתות משקים אחרים, אם המשקים היו מונחים לפניו על השולחן, והיה סיכוי מסוים שירצה לשתותם, אין צריך לברך לפני שתייתם, שהברכה על היין פטרתם (עיין שעה"צ תעג, יח).[10][10]. לדעת שו"ע הרב תעג, יג, מ"ב תעט, ה, אם רוצה לשתות "חמר מדינה" ולא חשב עליו מתחילה כך שצריך לברך לפני שתייתו, אסור לשתותו, מפני שנראה כמוסיף על הכוסות, שהרי בדיעבד יכול לצאת ידי ארבע כוסות ב"חמר מדינה". וכן נכון לנהוג. (ודעת החמד משה לאסור אף שאר משקים אם צריך לברך עליהם, ע' כה"ח תעג, מ. וצ"ע אם גם למנהג הספרדים שאין מברכים על כל כוס יש מקום לחומרה זו).
בכור שצם בערב פסח, וכן אדם שרעב עד שקשה לו לומר את ההגדה בריכוז, יכול לאכול אחר הקידוש מיני מאכל שונים, כגון: ביצה, פירות, תפוחי אדמה, וקטניות לנוהגים לאוכלם בפסח. ולא ירבה באכילה, כדי שיישאר רעב לקראת אכילת המצה. וכל זה רק כשיש צורך גדול, אבל כשיכול להתאפק ולא לאכול, מוטב שלא יאכל דבר עד הסעודה, מפני שהאוכל אחר הקידוש נכנס לבעיה אם לברך ברכה אחרונה (ואם אכל, יברך ברכה אחרונה).[11][11]. בפשטות צריך לברך, שכן האוכל לפני הסעודה, כיוון שאכילה זו אינה חלק מהסעודה, צריך לברך עליה ברכה אחרונה, ואח"כ יתחיל את הסעודה, וכ"כ הבא"ח נשא ד' בזה, וכ"כ בכה"ח קעז, ז, ואול"צ יב, ז. וככלל גם המ"ב קעו, ב, סובר כך, אלא שכתב עפ"י כמה פוסקים, שאם הוא דבר שאינו נפטר בסעודה על ידי ברכת המוציא, כמו למשל פירות, אם הוא מתכוון לאכול גם בסעודה פירות, לא יברך ברכה אחרונה, שעל ידי הברכה שברך על הפירות לפני הסעודה יפטור את הפירות שיאכל בסעודה. ובברהמ"ז תוך שפוטר את הפירות שאכל בסעודה פוטר גם את הפירות שאכל לפני הסעודה. וממילא כאן מתעורר ספק, שהרי לדעת הרשב"ם ברכת "בורא פרי האדמה" שעל הכרפס נועדה לפטור את המרור, וכדי שלא לברך אחר הכרפס "בורא נפשות" פסק השו"ע שלא לאכול ממנו כזית. ואם יברך ברכת "בורא נפשות" אחרי המאכלים שיאכל אחר הקידוש, ברכתו תעלה גם על הכרפס, וברכת הכרפס כבר לא תועיל למרור. ואולי יוכל לכוון בבורא נפשות שלא לפטור את הכרפס אלא רק את שאר המאכלים, וצ"ע אם כוונה זו מועילה. ואולי אפשר לומר שכיוון שאוכל אחר הקידוש, אכילתו נחשבת כחלק מהסעודה, וברכת המזון תועיל לו, ואינו צריך לברך "בורא נפשות" על מה שיאכל אחר הקידוש. אלא שמנגד דעת הרבה פוסקים שאין ברכת המזון פוטרת את מה שאכל לפני הסעודה, וכ"כ כה"ח ובא"ח כמובא לעיל. בנוסף לכך, גם לסוברים שברכת המזון פוטרת את מה שאכל לפני הסעודה, עיין יחו"ד א, ב, כאן שיש הפסק ממושך בין האכילה שאחר הקידוש לסעודה, נראה שהכל יסכימו שברכת המזון לא תועיל למה שיאכל אחר הקידוש. ואמנם ברכת המזון מועילה ליין ששותים בכוס הראשונה, אלא שאותו יין אכן שייך לסעודה, שהוא הקידוש שעל ידו אפשר לאכול את הסעודה, אבל מה שאוכלים אחר הקידוש חשוב לעצמו ואינו שייך לסעודה. סוף דבר, נראה שלמעשה האוכל אחר הקידוש צריך לברך אחריו "בורא נפשות". ומ"מ לא יברך על המרור "בורא פרי האדמה". ועיין במקראי קודש לרב הררי פרק ד' הערות קמא, קמב.
וכל מה שמותר לו לשתות או לאכול הוא עד שמזג את הכוס השנייה והתחיל לעסוק בהגדה, אולם אחר שהתחיל לומר את ההגדה אין להפסיק בשתייה או אכילה, שאמירת ההגדה היא כתפילה שאין להפסיק באמצעיתה (באו"ה תעג, ג, עפ"י רמב"ן ור"ן, אמנם ציין שהמאור והתוס' מתירים).
יד - רחץ - נטילת ידיים לפני אכילת הכרפס
אחר הקידוש אוכלים את הכרפס, שהוא מין ירק, ותיקנו לאוכלו כדי ליצור שינוי שיעורר את הילדים לשאול מדוע בכל הלילות אין רגילים לאכול ירק לפני הסעודה והלילה הזה אנו אוכלים ירק לפני הסעודה (רש"י ורשב"ם פסחים קיד, א). ועוד טעם אמרו, שדרך בני חורין לפתוח את הסעודה בירק כדי לעורר את התיאבון, וכן נוהגים בליל הסדר (מהרי"ל).
ותיקנו להטביל את הירק במשקה, שאז צריכים ליטול ידיים לפני אכילתו, ואף נטילה זו יוצרת שינוי. שבכל סעודה רגילים ליטול ידיים פעם אחת לפני אכילת הלחם, ואח"כ אוכלים את כל מיני המאכלים, ואף אם מטבילים אותם במשקים לא צריך ליטול ידיים שנית, מפני שהנטילה שלפני אכילת הלחם מועילה לכל הסעודה. וכאן נוטלים פעם ראשונה לפני אכילת הירק, ופעם שנייה אחר אמירת ההגדה לפני אכילת המצה, ויתעוררו הילדים לשאול מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שנוטלים בו ידיים פעמיים (טור וב"י תעג, ו). ועוד, שטבילת הירק במשקה מבטאת את החירות, שאנו אוכלים אותו בצורה המשובחת ביותר, לא רק פותחים את התיאבון על ידי ירק, אלא אף מתפנקים בטבילתו במי מלח או חומץ, שמוסיפים בו טעם ומעוררים את התיאבון.
לא כאן המקום להרחיב בביאור דין זה, רק נציין שבמשקים יש יותר כח לטמא מאשר מאכלים יבשים, ולכן תיקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילת דבר שהטבילוהו במשקה. לדעת רוב הראשונים, דין נטילת ידיים זו ממש כדין נטילת ידיים לפני אכילת לחם שנתקנה מפני סרך טומאה. ואף היום שאין דיני טומאה וטהרה נוהגים, התקנה לא זזה ממקומה, ולכן כשם שצריך לברך על הנטילה שלפני הלחם "על נטילת ידיים", כך צריך לברך על נטילה שלפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, וכן דעת הרמב"ם והרא"ש. אולם לדעת מהר"ם מרוטנבורג ובעל העיטור והתוספות (פסחים קטו, א), ישנו הבדל בין הנטילות, שהנטילה שלפני הלחם נתקנה גם משום קדושה וניקיון, ולכן גם בזמנינו ראוי לקדש את הידיים ולנקותם לקראת הסעודה, וממילא על נטילה זו צריך לברך. אבל דין נטילת ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה הוא רק מפני סרך טומאה, וכיוון שהיום אין דין טומאה וטהרה נוהג, אין צורך ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה. [12][12]. דין דבר שטיבולו במשקה בכל השנה מובא בשו"ע או"ח קנח, ד, ופסק שם שצריך ליטול ידיו בלא ברכה. אמנם כתב המ"א בשם הלחם חמודות, שרבים נוהגים שלא ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה, ויש להם על מה לסמוך, על מקצת הראשונים הסוברים שכיום אין דין זה נוהג. וכתב בשו"ע הרב קנח, ג, שאין למחות בידם, אבל יותר נכון לנהוג ליטול ידיים. וכ"כ במ"ב קנח, כ, שהרבה אחרונים החמירו בזה. אמנם בפועל רבים נוהגים להקל, וביניהם אף תלמידי חכמים, וזה כפי הנראה על פי הכלל ספיקא דרבנן לקולא, שדין נטילת ידיים מדרבנן. וקשה, מדוע בפסח משנים המנהג ונוטלים ידיים, ועיין בט"ז תעג, ו, שמכח קושיה זו הוכיח שבכל השנה צריך להחמיר. אמנם הנצי"ב בהגדתו 'אמרי שפר' כתב, שאין בזה קושיה, שכן בליל הסדר עושים כמה דברים זכר לפסח שהיה בזמן המקדש ואף נטילה זו בכלל.
למעשה, נוטלים ידיים לפני אכילת הכרפס בלא ברכה, וזאת כדי לצאת ידי כולם, מצד אחד נוטלים ידיים כדעת המחייבים נטילה זו, ומנגד אין מברכים עליה מפני שיש סוברים שכיום אין צורך ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה (שו"ע תעג, ו).
ומי שטעה וברך על נטילה זו, אין בידו עוון של ברכה לבטלה, הואיל ונהג כדעת רוב הפוסקים הסוברים שאכן צריך לברך על נטילת ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, וכן הורו למעשה בעל הלבוש והגר"א. אלא שלכתחילה ההוראה שלא לברך, שכך הוא הכלל, שבכל ספק הנוגע לברכות הלכה כמקל ואין לברך.[13][13]. אם ברך בטעות, טוב להקפיד לאכול מהירק הטבול במשקה שיעור כביצה, שרק על שיעור כזה של אכילה נוטלים ידיים בברכה, כמבואר בשו"ע או"ח קנח, ב. ועיין כה"ח קנח, כ, ובדעת הרשב"ץ שם.
ואף אם ברך בטעות על הנטילה הראשונה, לא נפטר מהנטילה השנייה, וצריך לחזור ולברך עליה, מפני שאין רגילים לדקדק בשמירת הידיים בין שתי הנטילות. ועוד, שמשך זמן אמירת ההגדה מהווה הפסק בין שתי הנטילות, ולכן תיקנו חכמים ליטול את הידיים פעמיים בליל הסדר (עי' כה"ח תעג, קז, ובאו"ה תעה, א, ומקראי קודש פ"ז הערה ח).
טו - כרפס
כפי שלמדנו, תיקנו חכמים לאכול אחר הקידוש ולפני אמירת ההגדה מין ירק טבול במשקה, כדי ליצור שינוי בסדרי הסעודה, שתמיד רגילים לאכול ירקות בתוך הסעודה אחר שנטלו ידיים, ואילו בליל הסדר אוכלים מעט ירק לפני אמירת ההגדה ולפני הנטילה לסעודה, ועל ידי כך נוצרים שני שינויים, א' שאוכלים מין ירק לפני הסעודה, ב' שנוטלים ידיים פעמיים בליל הסדר (רש"י ורשב"ם פסחים קיד, א, וטור תע"ג). ועוד, שעל ידי אכילת הירק לפני אמירת ההגדה מקבלת סעודת ליל הסדר חשיבות מרובה, שכן בסעודות החשובות ביותר רגילים לפתוח את הסעודה במאכל שמעורר את התיאבון, ואח"כ מפסיקים זמן מה בדברים אחרים, ורק אח"כ מתחילים בסעודה (עפ"י הב"ח).
במשנה ובתלמוד לא נזכר כלל השם 'כרפס', אלא שאוכלים לפני ההגדה מין ירק (פסחים קיד, קטו), אבל כמה ראשונים (מהרי"ל, ראב"ן) כתבו לקחת 'כרפס', מפני ששמו רומז לששים ריבוא גברים שעבדו בעבודת פרך במצרים - "ס' פרך". ואף שאין זה מעכב, מכל מקום כתבו האחרונים שטוב לקחת כרפס (שו"ע תעג, ו; מ"ב יט, כה"ח מט). אלא שהתלבטו מהו 'כרפס', יש שכתבו שהוא סלרי, וכן המנהג הרווח אצל הספרדים, ויש שכתבו שהוא פטרוזיליה, וכן נוהגים מקצת האשכנזים. אבל רוב האשכנזים אינם לוקחים סלרי או פטרוזיליה לכרפס, משום שיש ספק מה יברכו עליהם, אלא רגילים ליקח תפוחי אדמה מבושלים. וכל משפחה תמשיך במנהגה.[14][14]. עיין בס' מקראי קודש לרב הררי ע' קפד-קפז, וסידור פסח כהלכתו ח"ב ה, ג, על הדעות והמנהגים באכילת כרפס. ככלל, היתרון שבמנהג לאכול סלרי או פטרוזיליה, בנוסף לכך שהם 'כרפס', שהם נאכלים חיים ומעוררים התיאבון, ועוד שרגילים לאכול מהם מעט, וכך קל יותר לאכול מהם פחות מכזית, כפי שיבואר בהמשך. מנגד, אם אין רגילים לאוכלם חיים, נכנסים לספק כיצד לברך עליהם. ובארצות המזרח רווח יותר המנהג לאוכלם חיים, וממילא אפשר לברך עליהם "בורא פרי האדמה", אבל באשכנז לא היו רגילים לאוכלם חיים, ואולי ברכתם "שהכל", ולכן נהגו לאכול תפוחי אדמה מבושלים, שעליהם בודאי מברכים "בורא פרי האדמה".יש להוסיף, שאין לאכול לכרפס מינים שרגילים לאכול מחוץ לסעודה, כמו מיני פירות, אננס ובננות, מפני שלא ניכר שבאו לפתוח את התיאבון לסעודה, אלא הם נראים כמינים נפרדים שאוכלים אותם לעצמם, וממילא לא נראה מזה שינוי, ולא מתעוררת השאלה. אבל מיני ירק - רגילים לאכול בסעודה, וכאן השינוי שאוכלם לפני הסעודה.
טובלים את הכרפס במי מלח או חומץ, ומברכים בורא פרי האדמה, ומכוונים בברכה לפטור גם את המרור שיאכלו אחר כך בסעודה. ואין צריך להסב בעת אכילת הכרפס, מפני שיש אומרים שהוא מרמז על צער השיעבוד, ולכן אין צורך לאוכלו דרך חירות.
צריך לאכול מהכרפס פחות משיעור נפח כזית, ואף שלדעת כמה ראשונים (רמב"ם) אוכלים מהכרפס יותר משיעור כזית, כדאי להימנע מזה. משום שאם יאכל יותר מכזית יכנס לספק ברכה אחרונה, שלדעת ר"י צריך לברך אחריו ברכה אחרונה, ואילו לדעת הרשב"ם לא יברך, משום שברכת הכרפס מכוונת גם למרור שאוכלים בסעודה. ולכן מוטב שלא לאכול ממנו כזית. ואם אכל מהכרפס יותר מכזית, לא יברך אחריו ברכה אחרונה, שספק ברכות להקל (מהרי"ל, שו"ע תעג, ו). [15][15]. מחלוקת זו תלויה בשאלה האם צריך לברך על אכילת המרור "בורא פרי האדמה". לדעת רשב"ם צריך לברך, משום שברכת "המוציא" שברך על המצה פוטרת את כל מה שבא מחמת הסעודה, היינו כל מה שאוכלים עם המצה כדי לשבוע, אבל המרור שאינו נאכל לכוונה זו אינו נפטר בברכת "המוציא", לפיכך צריך לכוון בברכה על הכרפס להוציא גם את המרור, ועל ידי כך לא יצטרך לברך עליו "בורא פרי האדמה". אולם לדעת ר"י אין צריך לברך לפני אכילת המרור "בורא פרי האדמה", מפני שהוא נחשב כדבר הבא מחמת הסעודה, וממילא ברכת "המוציא" פוטרתו, וממילא אם אכל מהכרפס כזית, חייב לברך עליו "בורא נפשות". ואין לומר שימתין לצאת ידי ברכה אחרונה בברכת המזון שאחר הסעודה, מפני שברכת המזון מועילה רק למאכלים שנאכלו בתוך הסעודה, אבל לא למה שנאכל לפניה, נמצא שאם אכל כזית כרפס ולא ברך אחריו ברכה אחרונה, לדעת ר"י ביטל את ברכתו.מ"מ בדיעבד, אם אכל מהכרפס יותר מכזית, לא יברך אחריו ברכה אחרונה, שספק ברכות להקל, ואולי הלכה כרשב"ם שהכרפס פוטר את המרור, וכיוון שברכת המזון פוטרת את המרור, גוררת אחריו גם את הכרפס שאכל לפני כן ופוטרת את שניהם. (ועיין בבאו"ה תעג, ו, בשם הגר"א שצריך לברך, ונשאר בצ"ע. אולם למעשה לא יברך מספק). ואם אכל כזית וברך אחריו "בורא נפשות", לא יברך לפני המרור "בורא פרי האדמה", כי ספק ברכות להקל, ואולי הלכה כר"י שסובר שברכת "המוציא" פוטרת את המרור.על עצם הדין לאכול פחות מכזית יש להקשות, שאם כן מדוע צריך ליטול ידיים לפני אכילתו, שכן למדנו בסימן קנח, ג, שאפילו בלחם, לדעת הרבה פוסקים האוכל פחות מכזית אינו צריך נטילה. ולעניין דבר שטיבולו במשקה, ק"ו שיש להקל. ואכן לדעת הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ח, ב) ועוד הרבה ראשונים יש לאכול מהכרפס כזית, (ובתשובה כתב לברך אחריו בורא נפשות). וכן נהגו הגר"א ועוד כמה אחרונים לאכול מהכרפס כזית (וספק אם ברכו בורא נפשות). ובבאו"ה תעג, ו, נשאר בזה בצ"ע. ואולי על פי דברי הנצי"ב שהוזכרו בהערה 12 אפשר לומר שהנטילה היא זכר למקדש, שאז נהגו בנטילה משום סרך טומאה ואכלו יותר מכזית, ולא היה להם ספק ברכה, מפני שידעו אם הלכה כר"י וצריך לברך "בורא נפשות" או כרשב"ם ואין צריך לברך. והיום כשאיננו יודעים, צריכים לאכול פחות מכזית כדי שלא להיכנס לספק ברכה, ואף שאין צריך ליטול ידיים על פחות מכזית, נוטלים זכר למה שהיה נהוג בזמן המקדש. עוד עיין בכה"ח קנח, כ, שיש שלמדו מדין הכרפס שדין דבר שטיבולו במשקה שונה מדין פת, שבדבר שטיבולו במשקה נוטלים גם על פחות מכזית.
טז - יחץ - חציית המצה האמצעית
מסדרים בקערה שלוש מצות, ולאחר אכילת הכרפס וקודם אמירת ההגדה, עורך הסדר וכל מי שהניחו לפניו שלוש מצות חוצה את האמצעית שבהן, את החלק האחד שומרים לאפיקומן ואת השני משאירים בין שתי המצות השלמות (שו"ע תעג, ו).
הטעם לכך, מפני שאחת המשמעויות של המצה לרמז על העוני והשעבוד שלנו במצרים, שעל כן היא נקראת "לחם עוני". ומדרכם של עניים לאכול חצאי לחמים, כי אין להם יכולת לקנות את הלחמים השלמים. וכדי לבטא את העוני - חוצים את המצה לשניים. ועושים זאת לפני תחילת ההגדה, מפני שיש לומר את ההגדה בשעה שהמצה לפנינו, שכן המשמעות הנוספת של "לחם עוני" היא שעונים עליה דברים הרבה, ואם כן צריך שהמצה כפי שתאכל תהיה מונחת לפנינו בעת אמירת ההגדה, לפיכך צריך לחצותה לפני תחילת ההגדה.
עם זאת, כמו בכל שבת וחג ישנה מצווה לברך "המוציא" על לחם משנה, לכן עורכים שלוש מצות, ואת המצה האמצעית חוצים, והיא באה לבטא את "לחם העוני", והמצה העליונה והתחתונה נשארות שלמות ללחם משנה. (אח"כ כשיברך "המוציא" יאחז את שלושתם כדי שיהיה שם לחם משנה, וכשיברך "על אכילת מצה" יניח את התחתונה מידיו, ויברך על העליונה והאמצעית, כדי לבטא יותר את המצה החצויה).[16][16]. לרמב"ם עורכים שתי מצות בלבד, ואת התחתונה חוצים, ואין צורך בשתי מצות שלמות, משום שזה העניין בליל הסדר לאכול לחם עוני, ולכן את האחת חוצים. וכן מנהג התימנים הנוהגים כרמב"ם.
את המחצית הגדולה מייעדים ל'אפיקומן'. ונוהגים לעטוף ה'אפיקומן' במפית, זכר למה שנאמר "משארותם צרורות בשמלותם". ויש נוהגים להניח את ה'אפיקומן' מעט על הכתף, זכר ליציאת מצרים, שנשאו את המצות על כתפיהם (מ"ב תעג, נט).
אח"כ מחביאים את ה'אפיקומן' ושומרים אותו לאכילה שבסיום הסדר שהיא זכר לאכילת קרבן פסח (עיין בהל' לג-לד).
בהרבה בתים נהגו הילדים ל"חטוף" את ה'אפיקומן' ולשומרו עד סיום הסעודה, ואז מחזירים אותו תמורת מתנה, ועל ידי כך הם נשארים ערים במשך כל הסדר.
יז - מגיד - פתיחת ההגדה
אחר חציית המצה האמצעית, מסירים את המפית שעל המצה העליונה. ועורך הסדר מגביה את כל הקערה או לפחות את המצות, כדי שהמסובים יראום, ואומר: "הא לחמא עניא", ומבאר את משמעות המילים למסובים. בסיום "הא לחמא" עורך הסדר מניח את הקערה או המצות על השולחן (שו"ע תעג, ו).
ואז מצווים להסיר את הקערה ממקומה כאילו סיימנו את הסדר, כדי שיתמהו הילדים וישאלו: למה מסירים את המצות והקערה והרי עדיין לא אכלנו? ומתוך כך ישאלו "מה נשתנה" (שו"ע תעג, ו).
אחר הסרת הקערה ועוד לפני אמירת "מה נשתנה" - מוזגים כוס שנייה, ואף זה מעורר תמיהה אצל הילדים, שאין רגילים בכל יום למזוג שתי כוסות לפני הסעודה. ובנוסף לכך אנו רוצים שכל ההגדה, כולל השאלות שלפניה, יאמרו על כוס יין.
ועדיף שלא למזוג לכוסותיהם של ילדים קטנים, מפני שיקשה עליהם לשמור על היין שלא ישפך במשך הזמן הארוך של אמירת ההגדה, ואם ישפך יין על השולחן, יגרם צער למסובים וייפגם כבודו של החג שצריך לכבדו במפה נקייה ושולחן ערוך. ולכן מוטב למזוג להם יין לקראת סיום ההגדה, סמוך לזמן שצריך לשתות את הכוס השנייה.
לאחר מזיגת הכוס השנייה שואלים הילדים "מה נשתנה". אחר כך מחזירים את הקערה, כדי שנאמר את ההגדה כשהמצות והמרור לפנינו, ומתחילים לענות להם בסיפור יציאת מצרים. וכבר למדנו (בפרק טו, בהלכות ההגדה) שמצוות הסיפור ביציאת מצרים היא מגמת ליל הסדר, ועיקר המצווה לספר לילדים, וגם כשאין ילדים מצווה מן התורה לספר ביציאת מצרים (טו, א). ומצווה לפתוח הסיפור בשאלה (טו, ג-ד), וצריך לבאר לכל בן לפי יכולת הבנתו (טו, ה), וכן למדנו שדרך הסיפור היא, שפותחים בגנות ומסיימים בשבח (טו, ז). ושהמגמה של ליל הסדר היא לא רק לספר ביציאת מצרים, אלא ללמד את המגמה הכללית של עם ישראל, לדבוק בה' ולעובדו, ולזכות בטובה וברכה מאת ה', ולקדש בזה את שמו בעולם (טו, ו).
וכדי שנדייק בסיפור ולא נשמיט שום יסוד, תיקנו חכמים נוסח להגדה. ומצווה לבאר ולהרחיב ולהעמיק סביב נוסח ההגדה, שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.
יח - דיני אמירת ההגדה
המהרהר את ההגדה בליבו, לא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים, שנאמר: "והגדת", הרי שצריך להוציא את הסיפור בפיו. אבל אין צורך שכל אחד מהמסובים יאמר את ההגדה בפיו, שהעיקר הוא שעורך הסדר או אדם אחר יאמר בקול והשאר ישמעו. וכך היה המנהג, שגדול המסובים קורא את ההגדה ומבארה והשאר מקשיבים, שכך הוא דרך סיפור, שאחד מספר והשאר שומעים (עי' פסחים קטז, ב).
וכדי לשתף את כל המסובים באמירת ההגדה, נוהגים כיום שעורך הסדר אומר את ההגדה בקול רם, והשאר מצטרפים אליו בקול שקט יותר. ויש נוהגים שכל קטע יקרא אדם אחר, ואין יוצאים בקריאתו אלא אם הגיע לגיל מצוות.
ואף כאשר יושבים שם הורים ובניהם, אין חובה שכל אב יספר לבנו לחוד, אלא די בזה שעורך הסדר או אחד המסובים יאמר את ההגדה בקול רם. שכל זמן שהאב דאג שבנו ישמע את הסיפור - קיים את מצוות "והגדת לבנך". ואם ירצה להדר, בהפסקות שבאמירת ההגדה ובסעודה, יוסיף לבאר לבנו עניין יציאת מצרים.
כדי לצאת ידי מצוות סיפור יציאת מצרים, צריכים לכל הפחות לומר או לשמוע את עניין הפסח, המצה והמרור, ובתוך כך מתבאר שהיינו עבדים במצרים וה' גאלנו. לכן אם ההורים רואים שילדיהם עייפים ואינם מסוגלים להישאר, צריכים לומר להם שלושה דברים אלו: פסח, מצה ומרור ומשמעותם. וכן כאשר אחד המסובים חולה יקפיד לומר שלושה דברים אלו. וכן המארחים יהודים שאינם שומרי מצוות כראוי, ישתדלו לכל הפחות לבאר להם שלושה דברים אלו (עיין לעיל טו, ט).
יט - מנהגי אמירת ההגדה
כאמור, אין נוהגים לומר את ההגדה בהסבה, משום שצריך לאומרה מתוך כובד ראש ויראת שמים (מ"ב תעג, עא, עפ"י השל"ה). אמנם בתוך הרצינות של אמירת ההגדה יש חדווה ושמחה, על שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו (ע' כה"ח תעג, קנב).
וכבר למדנו שבמשך כל אמירת ההגדה צריכה המצה להיות מגולה, כדרשת חז"ל על הפסוק: "לחם עוני", לחם שעונים עליו דברים הרבה (פסחים קטו, ב). וזה יסוד המצווה לאכול מצה בליל הסדר, כדי להמחיש את סיפור היציאה ממצרים.
אלא שבעת שמגביהים את כוס היין באמירת הפרקים: "והיא שעמדה", "לפיכך אנחנו חייבים להודות", ובברכת הגאולה שלפני שתיית הכוס השנייה, יש לכסות את המצות. מפני שהמצה חשובה מהיין, ולכן בכל עת שאוחזים בכוס היין ומקדימים אותה על פני המצה, יש לכסות את המצה (שו"ע תעג, ז, מ"ב עג). וזו גם הסיבה לכיסוי הלחם בעת הקידוש על היין בכל שבת ויום טוב.
כשאומרים "מצה זו שאנו אוכלים" ראש המסובים מגביה את המצה להראותה לכל המסובים, כדי לחבב עליהם את המצווה. וכשאומרים "מרור זה שאנו אוכלים" - מגביה את המרור. אבל כשאומרים "פסח זה" אין מגביהים את הזרוע, מפני שאין הוא מבשר קרבן הפסח אלא רק זכר לפסח, ואם יגביה את הזרוע יראה כמי שעושה קודשים בחוץ (פסחים קטז, ב; שו"ע תעג, ז).
נהגו לזרוק מעט יין מן הכוס באמירת 'דם' 'ואש' 'ותימרות עשן', וכן באמירת 'דצ"ך' 'עד"ש' 'באח"ב', ובאמירת עשר המכות. סך הכל שש עשרה פעמים. יש נוהגים להטיף את היין באצבע, ויש נוהגים לשפוך מעט מהכוס לכלי שבור (רמ"א תעג, ז; שעה"צ פא; כה"ח קסג-קסד). ביין של שמיטה הורה מרן הרב קוק שלא להטיף מהיין. (י"א שמצווה לשתותו, ולכן אין להימנע מלקחתו לארבע כוסות).