פניני הלכה - ברכות· הרב אליעזר מלמד
טו - ברכות הראייה · כ - ברכת המלכים בזמן הזה
כתבו הפוסקים, שכל שהוא חשוב בשלטון ובנשיאות כמלך, והורג במשפט ואין מי שיכול לשנות את דבריו, מהן ללאו או מלאו להן, מברכים עליו את ברכת המלכים (שו"ת ראב"י אב"ד לב, רדב"ז א, רצו, מ"א, מ"ב רכד, יב).
לפי זה, בעת הזאת, לא נותרו כמעט מלכים שיש לברך עליהם. שכן ראשי המדינות הדמוקרטיות תלויים בפרלמנט ובבתי המשפט, וכהונתם קצובה למספר שנים. ורק בארצות נחשלות נשארו אי אלו שליטים בעלי מעמד של מלכים שיש לברך על ראייתם. אמנם אם הם רשעים גדולים, שמן הדין למרוד בהם, כבר למדנו שאין לברך עליהם.
ואמנם יש חולקים וסוברים, שגם על ראשי מדינות בימינו צריך לברך, וכל שעברו שלושים יום, יברך שוב על ראייתו. כי עיקר המלכות והכבוד תלויים בסמכות להנהיג את העם. בעבר היה הביטוי לכך בסמכות להרוג, וכיום בסמכות להנהיג. וגם כיום סמכות זו משפיעה בעקיפין על חיי אדם. למשל, מנהיג מדינה קובע את המדיניות הכלכלית וחלוקת המשאבים, ובכך הוא קובע למי תהיה פרנסה ובאיזה חולים יטפלו. בסמכותו גם ליזום מלחמה ולהרחיבה, בדרך כלל תוך התייעצות עם הפרלמנט, ובעת חירום בהחלטה אישית. ואמנם נזכר עוד תנאי בפוסקים, שהמלך יהיה לבוש בבגדי מלכותו, אבל אם התחפש לאחד העם - אין לברך עליו (שו"ת נבחר מכסף ג). אלא שכיום הכבוד אינו מתבטא בבגדים מיוחדים, עובדה שמכבדים את נשיא ארה"ב שלובש חליפה יותר מאשר מלך אפריקאי שלבוש בגדי רקמה. אלא הכלל הוא, שכל שהנשיא מופיע בכבודו, עם שומריו ועוזריו לפי כללי הטכס, מברכים עליו. אבל כשהוא נמצא בנופש או בחיק משפחתו, אין מברכים על ראייתו. וכן נהגו כמה רבנים שבירכו על נשיאי ארה"ב וצרפת, או על ראש ממשלת אנגליה. ויש שבירכו גם על מלכת אנגליה, כי אף שאין בידה כמעט סמכויות, מכל מקום כבודה גדול מאוד, ומלכותה נמשכת בלא הפסק.
אולם למעשה נראה שאין לברך על מנהיגי מדינות דמוקרטיות, מפני שהם אינם נחשבים כמלכים. שכן זו היתה בדיוק מגמת אותן המדינות - לבטל את המלכות מכל וכל, כדי שלא יהיה עליהם שליט בעל סמכויות גדולות מדי. לשם כך ייסדו פרלמנט חזק ומערכת משפט עצמאית, שיגבילו ויאזנו את כוחם של המנהיגים. בנוסף לכך, קצבו את משך שלטונם, כדי שלא יוכלו עם הזמן לספח לעצמם סמכויות נוספות.[14][14]. כמה אחרונים כתבו, שהואיל ויש בידי ראשי מדינות סמכויות חנינה, הרי שנותרה בידם עוד סמכות מלך שיכול להמית או להחיות. וכ"כ בשו"ת אפרקסתא דעניא לב, ויחו"ד ב, כח. ובשבט הלוי א, לה, כתב, שאף על מלך או מלכה שאין בידם סמכות לחון בלי התייעצות, מ"מ הואיל ונותנים להם כבוד שאין כדוגמתו, מברכים עליהם. וכעין זה כתב הרב זולדן ב"מלכות יהודה וישראל" ע' 109 ואילך. אולם כפי שכתבתי, נראה כדעת הסוברים שאין לברך, שהיאך אחר כל המהפכות והמלחמות שנמשכו מאות שנים, והוכתרו לבסוף בהצלחה, בביטול המלכות ובכינון שלטון דמוקרטי, נאמר שלא נשתנה דבר, ועדיין מנהיגי המדינות הדמוקרטיות נחשבים מלכים וצריך לברך עליהם. וכ"כ בשו"ת קרית חנה דוד ב, לו, ורבבות אפרים ג, תקמ (לגבי נשיא ארה"ב שנבחר לארבע שנים בלבד), ושער העין סי כט בשם אבני ישפה מז, ועוד פוסקים.
כא - קברי ישראל
בין המראות שמזעזעים את הנפש הוא מראה קברים, שמעורר באדם מחשבות על חדלונו וקיצור ימיו. כדי לסדר את המחשבה ולכוונה כראוי, תקנו חכמים שהרואה קברי ישראל יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והחיה אתכם בדין ואסף אתכם בדין, ויודע מספר כולכם, ועתיד להחיותכם בדין לחיי העולם הבא, ברוך אתה ה' מחיה המתים".[15][15]. כך הוא נוסח ספרד. ונוסח אשכנז מעט שונה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין, וזן וכלכל אתכם בדין, והמית אתכם בדין, ויודע מספר כולכם בדין, והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם בדין. ברוך אתה ה' מחיה המתים". לאחר הברכה יש נוהגים להמשיך ולומר מנוסח תפילת העמידה: "אתה גבור לעולם" וכו' עד "ונאמן אתה להחיות מתים", ללא סיום הברכה.
אומרים את הברכה רק כאשר ישנם לפחות שני קברים, שכן נוסח הברכה מכוון לראיית מספר קברים (מ"ב רכד, טז).
הרואה קברים של עובדי עבודה-זרה, אומר (ירמיהו נ, יב): "בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם, הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה" (שו"ע רכד, יב).
מי שכבר ראה את הקברים הללו בתוך שלושים יום - לא יברך שוב על ראייתם (עיין בהלכה א, בחישוב הימים). אבל אם ראה שנוסף בבית הקברות עוד קבר, או שראה בית קברות אחר, גם אם לא עברו שלושים יום - יברך. ומי שמתכוון לפקוד ביום אחד כמה בתי קברות, נכון שבעת שיברך בבית הקברות הראשון יכוון על שאר בתי הקברות שיראה באותו היום. ואם למחרת יגיע לעוד בית קברות, יברך שוב, שאין ברכה של יום אחד יכולה להועיל ליום אחר (בצל החכמה ה, פד, ברכ"ה ח"ד ד, מב-מג).
אדם שעומד להיכנס לבית הקברות, עדיף שיברך בפתח בית הקברות, כדי שהברכה תנחה את מחשבותיו ורגשותיו בבית הקברות, ומכל מקום גם מי שלא בירך בתחילה, כל זמן שהוא עוד רואה את הקברים - חייב לברך. ואף הרואה את הקברים מרחוק, אם הוא רואה אותם היטב ומתבונן בהם - עליו לברך (ערוה"ש רכד, ח). והנוסעים בכבישים לדרכם, ותוך כדי נסיעתם עוברים ליד קברים, רק מי שיתבונן בקברים ויחשוב על המתים, צריך לברך. וכל שאר הנוסעים שאינם מתבוננים בהם, אינם צריכים לברך. ואם אח"כ בתוך שלושים יום יכנסו לתוך אותו בית הקברות שראו בלא משים מהכביש - יברכו.[16][16]. מחמת צירוף כמה סברות: א' ראייתם הראשונה היתה בלא משים, ב' מן הסתם נוסף שם בינתיים עוד קבר, ג' מסתבר שבתחילה לא ראו מהכביש את כל הקברים.
גם מי שרואה בית-קברות בשבת או יום טוב, צריך לברך. ואף שאין אומרים בהם צידוק הדין, ברכה זו אינה נחשבת לצידוק הדין (שו"ת מהרי"א אסאד יו"ד שעא; אהלך באמיתך יח, ג).[17][17]. יש נוהגים לפקוד קברי צדיקים, כדי להידבק במורשתם. במיוחד נהגו ישראל לפקוד את קברי האבות בחברון, רחל אמנו בבית לחם ויוסף הצדיק בשכם. וכן מסופר על כלב בן יפונה שהלך להשתטח על קברי האבות, כדי שבזכותם יינצל מעצת המרגלים (סוטה לד, ב). ומבואר (תענית טז, א), שבימי התענית אחרי התפילה נוהגים לילך לבית הקברות. ושני טעמים לכך: א) לזכור את יום המיתה ולהתעורר לתשובה. ב) כדי שיבקשו עלינו רחמים (ע' שו"ע או"ח תקעט, ג; תקפא, ד). ויש נוהגים לפנות אל הצדיקים בתפילה, ורבים טוענים נגדם שיש בזה חשש ע"ז, שכן אין עוד מלבדו, ורק אליו יש לפנות בתפילה. וכך דעת מהרי"ל (באה"ט תקפא, יז), מהר"ל מפראג (נתיב העבודה יב), וח"א קלח, ה, שהתפילה ליד קברי הצדיקים צריכה להיות מכוונת לקב"ה בלבד, ואפשר לבקש שבזכות הצדיקים שהננו מתקשרים למורשתם, ישמע ה' תפילתנו. לעומתם דעת הרבה פוסקים (פמ"ג תקפ"א; מהר"ם שיק או"ח רצג), שמותר אף לפנות לנשמות הצדיקים שהננו מתקשרים למורשתם, שיבקשו עבורנו רחמים לפני הקב"ה. ולדעתם, הואיל ואנו מבקשים שהצדיקים יתפללו לקב"ה עבורנו, ברור שהננו מודים שרק ביד ה' הננו נתונים. למעשה, לכתחילה טוב להחמיר, והמיקל לפנות אל הצדיקים שיעתירו עבורו להש"י, יש לו על מה לסמוך.
כב - מציב גבול אלמנה
הרואה בתי ישראל שנחרבו בארץ ישראל, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). בדרך כלל בירכו 'דיין האמת' על בתים שגויים החריבו, אך לדאבון ליבנו בשנים האחרונות נאלצנו לברך 'דיין האמת' גם על בתים שיהודים החריבו, על ישובי חבל ימית, גוש קטיף וצפון השומרון. ונראה שכל עוד שרידי הבתים החרבים ניכרים - מברכים עליהם.
לעומת זאת, תקנו חכמים שהרואה בתי ישראל בישובן, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה" (ברכות נח, ב, שו"ע רכד, י). ועניינה של ברכה זו להודות לה' על חזרת ישראל לארצם. שלאחר שחטאנו לפניו, גלינו מעל אדמתנו והיינו ללעג וקלס בגויים, עד שנדמינו כאשה אלמנה הנודדת שבורה וגלמודה, שאין לה עוד סיכוי לשוב לגבולה ולבנות את ביתה. ובכל זאת ריחם ה' עלינו והשיבנו לארצנו, לבנות בה בתים ולישב בהם בשלווה ובביטחון. והחלו להתקיים בנו דברי הנביא ישעיה (נד, ג-ה): "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ. אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי, כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד. כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה' צְ-בָאוֹת שְׁמוֹ, וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלוֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא".
במשך שנות הגלות הקשה, כאשר הישוב היהודי בארץ היה מצוי בצרה, מצוקה והשפלה, לא נהגו לברך ברכה זו, מפני שקשה היה להגדיר את ישובם כיציב ולא היתה בו כל כך נחמה. וכשהתחילה ההתיישבות היהודית בארץ להתרחב, ביציאתם של בני הישוב הישן מחומות ירושלים ובעליית חובבי ציון, התחילו לברך ברכה זו על הישובים החדשים. כך מסופר על רבי שמואל סלנט שבירך על 'פתח תקוה', ועל רבי מרדכי גימפל יפה שבירך על 'יהוד'.
והרי"ף כתב שדווקא הרואה בתי כנסת של ישראל מברך ברכה זו. ולכתחילה יש לחוש לשיטתו, ולהמתין מלברך עד שיראה את בית הכנסת שבישוב. אבל מי שראה ישוב בלא שראה את בית הכנסת שבו, רשאי לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולברך (ר"ח, רש"י, רמב"ם ושו"ע רכד, י).
כג - על איזה ישובים לברך ואימתי
על פי תקנת חכמים יש לברך 'מציב גבול אלמנה' על כל ישוב יהודי בארץ ישראל שרואים בפעם הראשונה, ולאחר מכן, כל שלא ראהו שלושים יום, צריך לברך שוב (שו"ע רכד, י, ויג). ולכאורה לפי זה היה צריך לברך גם על תל אביב ונתניה וכל הישובים הסמוכים להם.
אלא שלאחר שזכינו בחסדי ה' שישנם חבלי ארץ שכבר דורות מיושבים בערים וכפרים, נשכח מהם צער הגלות, והרואה את בתי ישראל שבהם אינו שם ליבו לישוב הארץ שנעשה על ידם, וכבר לא ניכר שהוצב שם גבול אלמנה. וכלל יסודי בברכות הראייה, שרק על דבר שיש חידוש בראייתו מברכים. לפיכך, בכל האזורים המיושבים כראוי בהמוני בית ישראל, אין מברכים 'מציב גבול אלמנה'.
אבל בכל האזורים שעדיין לא מיושבים כראוי, שצריך עוד להתאמץ לקיים בהם את מצוות ישוב הארץ, כדי שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה, הרואה שם ישוב, ואפילו הוא ותיק - יברך. ובכלל האזורים הללו: יהודה ושומרון, הגולן, הנגב, וחלק מן הגליל ועמק יזרעאל. ונראה שגם מי שאינו מתרגש מראיית הבתים - צריך לברך, שכל הרואה את הבתים שבמקומות הללו, רואה אותם בישובם, היינו בהיותם מיישבים את הארץ ומציבים את גבול האלמנה. ובפעם השנייה שיראה את אותו הישוב, אם יעברו שלושים יום ויתפעל מהיותם מיישבים את הארץ - יברך. ואם לא יתפעל - לא יברך, שכן למדנו שעל ראייה שגרתית לא תקנו חכמים את ברכות הראייה. ואם כשיבוא בשנית יראה שבנו בישוב עוד שכונה - יברך.
ובישובים חדשים שבאותם האזורים, מן הסתם ההתרגשות גדולה יותר, וכל שעברו שלושים יום אפשר לברך. ובמיוחד כאשר בנו שם בינתיים בתים נוספים, הרואה אותם צריך לברך. וכן נראה שבעת שחונכים בית חדש בישובים החדשים, צריכים לברך 'מציב גבול אלמנה'.
ונראה שבירושלים, עיר קדשנו ותפארתנו, שעל חורבנה אנו מתאבלים ולבניינה אנו מתפללים, אף שהיא ותיקה ומיושבת במאות אלפי יהודים, נכון לברך על כל שכונה ושכונה שבונים בה. ואפילו על מספר בניינים חדשים אפשר לברך. שכן בניין ירושלים מבטא יותר מכל את הצבת גבול האלמנה. אמנם גם בירושלים, מי שאינו שם ליבו ואינו שמח בכך - לא יברך. וכן תושבי ירושלים וסביבתה שרגילים לראות בבניינה - לא יברכו.
ומי שמסתפק בדינים הללו, יאמר את לשון הגמרא: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל בישובן, אומר - ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ועל ידי כך לא יהיה בחשש ברכה לבטלה, שכן יש סוברים (יעב"ץ) שתוך כדי לימוד הגמרא מותר לומר ברכה שלימה, ומנגד יוצאים באמירה זו ידי חובת הברכה, שכן הזכיר שם ומלכות.[18][18]. מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל ביאר שכל יסוד ברכה זו הוא שבח והודאה על ישוב הארץ, שבזה הוצב גבול האלמנה. ואף את דעת הרי"ף שסובר שמברכים על בתי כנסת, ביאר שהם התפשטות קדושת ארץ ישראל (עפ"י ברכות ח, א). והגדיר את הספקות שמעלים לגבי ברכה זו כספקות באמונה (שיחות הרצי"ה ויקרא ע' 288-291, ובעולת ראיה ח"ב ע' תכב). ומעיקר הדין היה צריך לברך על כל ישוב בארץ וכל שלושים יום. אלא מצינו שכאשר הראייה היא שגרתית, יש עיכוב בהתפעלות, ואין מברכים עליה. וכדוגמת הגרים במקום של ע"ז, שאפילו אם לא ראוה שלושים יום, אין מברכים, כמבואר ברמ"א רכד, א, א"ר, ומ"ב ג. וכאשר יש קצת התחדשות, מברכים רק בפעם הראשונה, כמו שמבואר בשו"ע רכה, ט, לגבי בריות יפות ומשונות. ←שני גורמים משפיעים על השאלה, האם הראייה שגרתית שאין מברכים עליה או ראייה בעל משמעות שמברכים עליה. א) ככל שהבתים יותר מיישבים את הארץ, היינו שהם במקומות שעוד צריך להתאמץ ליישבם כדי שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה, כך יש יותר חיוב לברך. וכאשר הם במקומות מיושבים כדבעי - אין מברכים. ב) גם במקומות שהבתים חשובים בהם למצוות ישוב הארץ, אם הרואה מתבונן בישוב הארץ שבקיומם, הוא מתחייב יותר בברכה (כל שלושים יום), ואם אינו מתפעל מזה, יברך רק בפעם הראשונה. שכן ברכות הראייה תלויות בהתפעלות שהראייה מעוררת (וכשם שמי שאינו מבחין ביופיה של בריה נאה אינו מברך עליה). ונראה לענ"ד שגם באזורים המיושבים (בין חיפה אשדוד וירושלים), אם ילך לסיור מודרך כדי להתבונן בתהליך חזרתם של ישראל לארצם, ומתוך כך יראה את בתי ישראל בישובן ואת בית הכנסת שבמרכזם - יברך. ואף זאת בתנאי שאינו גר באותו אזור, וגם לא היה שם שלושים יום. ובסיור המודרך הבא, גם אם יעברו שלושים יום, לא יברך. וכן נראה שיהודי הבא מחוץ לארץ ורואה לראשונה את הערים הגדולות שבשפלה, אם יתבונן בישובן ויתפעל מחזרת ישראל לארצם - יברך. ומסתבר שגם הרואה לראשונה עיר חדשה שנבנתה לתלפיות, כדוגמת מודיעין ואלעד, אף שהן באזור מיושב, אם יתפעל מעוצמת ההתיישבות שבהן - יברך.שמעתי ממו"ר הרב שפירא, שגם כאשר הישובים נמצאים באיום בטחוני של הפצצות או פיגועים, ואף כאשר הממשלה מעוניינת להגיע להסכם עם הערבים ולמוסרם לידיהם, יש לברך על ראייתם. ואף שכתב הב"י, שיש לברך על הבתים כשהם יושבים בלא שטן ובלא פגע רע, מ"מ עדיין הבתים יושבים לבטח יחסית למצבנו בגלות תחת עול זרים.
ויהי רצון שמתוך הצבת גבול האלמנה וההודאה על כך, יתקיים בנו הפסוק: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ" (ישעיהו סב, ה). "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (הושע ב, כא).
כד - מקומות שנעשו ניסים לישראל
הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל או לרובם של ישראל, אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה". והזכירו חכמים מספר מקומות:
א) מקום שעברו ישראל בתוך הים ביבשה כשנבקע ים סוף לפניהם. ב) מקום שעברו ישראל את הירדן בחרבה. ג) מעברות נחלי ארנון - שבעת שישראל קרבו לארץ ישראל ועמדו לעבור בגיא, הכינו האמורים מארב, ונעשה נס ונדבקו ההרים זה לזה ומחצו את האויב. ד) מורד בית חורון שבו הפילו אבני אלגביש מן השמיים על חמשת המלכים שנלחמו ביהושע בן נון. ה) הרואה אבן שביקש עוג מלך הבשן להשליך על ישראל. ו) אבן שישב עליה משה רבנו כשידיו נשואות לשמיים בעת מלחמת עמלק. ז) חומות יריחו שנבלעו במקומן (ברכות נד; שו"ע ריח, א).
וכל שלא ראה אחד מן המקומות הללו שלושים יום צריך לחזור ולברך עליו (שו"ע ריח, ג). וכיום אין אנו יודעים בוודאות היכן המקומות הללו, ואף שאנו יודעים היכן ים סוף, הירדן ויריחו, כל זמן שאין אנו יודעים היכן בדיוק התרחש הנס, אי אפשר לברך (כפתור ופרח, באו"ה 'כגון'). אבל טוב לומר את הברכה ללא שם ומלכות (כה"ח ריח, ד).
הרואה מקום הכבשן שניצלו ממנו חנניה מישאל ועזריה, או מקום גוב האריות שניצל ממנו דניאל, או מקום שנעשה נס לצדיקים אחרים, ועל ידי אותו הנס נתקדש שם שמיים ברבים, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה נס לצדיקים במקום הזה". וגם מקומות אלה נשכחו מאיתנו.
עוד אמרו חכמים, שהרואה מקום שניצל בו מלך ישראל או שר צבא ישראל, מברך: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה נס לפלוני במקום הזה" (ירושלמי ברכות פ"א ה"א, שו"ע ריח, ז, מ"ב ובאו"ה שם). וכיום אין לנו אדם גדול שכל ישראל נזקקים לו, שיברכו על הצלתו (מ"א באו"ה שם).
הרואה את נציב המלח של אשת לוט, מברך שתי ברכות:
א) "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת" על מיתתה.
ב) "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם זוכר הצדיקים" על הצלת לוט (ברכות נד, ב; שו"ע ריח, ח). וגם מקום נציב המלח אינו ידוע לנו בוודאות.
כה - מקומות שנעשו נסים לאדם
אדם שהיה בסכנה ונעשה לו נס וניצל, כשיחזור ויראה את המקום שנעשה לו נס, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה". וזאת בתנאי שלא היה באותו מקום שלושים יום.
אלא שישנה שאלה, מהי ההגדרה של נס. יש אומרים, שכל שהיה בסכנת מיתה מוחשית, כגון שעבר תאונת דרכים, או שנפל מגובה רב, או שודדים תקפוהו, כיוון שניצל חייב לברך (הרד"א בשם הרא"ש מלוניל). ויש אומרים שרק על נס ממש, היינו שההצלה היתה יוצאת מגדר הרגיל, כי רוב גדול של הנמצאים באותה סכנה מתים, והוא ניצל, חייב לברך (ב"י בשם ריב"ש).
למעשה נפסק, שהואיל וספק ברכות להקל, רק כאשר ההצלה היתה שלא כדרך העולם, יברך בשם ומלכות. ובשאר המקרים שניצל מסכנת מיתה מוחשית, יאמר: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" ללא שם ומלכות (שו"ע או"ח ריח, ט).
ומהי הצלה שלא כדרך העולם? סכנה שרוב גדול של הנמצאים בה מתים. לדוגמא, אדם שהתמוטט עליו בניין גדול וחפרו בין ההריסות ומצאוהו חי, או שנפל מגובה רב מאוד, או שירו עליו כמה כדורים שפגעו בפלג גופו העליון, או שעבר תאונת דרכים קשה מאוד, אם ניצל, יברך בשם ומלכות. אבל אם הסכנה היתה כזו שרק רוב מתים ממנה, אבל לא רוב גדול, יברך בלא שם ומלכות. וכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, אל יחליט לבדו אם אכן היה בסכנה שרוב גדול מתים ממנה, אלא ישאל שאלת חכם, ועל פי השערת מומחים החכם יפסוק אם עליו לברך בשם ומלכות.[19][19]. לדעת המאירי והריב"ש של"ז, גם אם גנבים באו עליו וניצל, מברך, כי היה בסכנת נפשות. ומשמע אפילו סכנה שהרוב ניצלים ממנה. ועל כן תמה הגר"א, שלכאורה לפי זה גם יולדת היתה צריכה לברך (שלפני התפתחות הרפואה אחוז מסוים מן היולדות מתו בשעת לידתן), וזה לא יתכן. לפיכך נראה שדיברו בסכנה שאחוז המתים בה גבוה יותר, בסביבות חמישים אחוז. לעומתם דעת הרד"א בשם הרא"ש מלוניל, שרק על נס שיוצא מגדר הרגיל, מברכים. וכיוון שספק ברכות להקל, נוהגים על פיהם. אלא שדבריהם צריכים ביאור. יש שביארו בפשטות שהכוונה לנס שעל פי חוקי הטבע לא היה יכול להתרחש, וכ"כ בילקוט יוסף ריח, ד, וברכ"ה ח"ד ו, מה. אולם לא ניתן לקבל את הסברם, שכן בברכות נד, א, הובאו שלוש דוגמאות לנס: א) שהותקף על ידי אריה וניצל. ב) כמעט מת בצמא במדבר ופתאום נבע מעין וניצל. ג) הותקף על ידי גמל פראי וניצל. ואף שהדוגמא השנייה קרובה יותר לנס שמחוץ לגדר הטבע, מ"מ שתי הדוגמאות הנוספות הן מקרים שסכנתם גדולה אבל ההצלה לא היתה מחוץ לגדר הטבע. וכך משמע מלשון שו"ע ריח, ט: "שהוא יוצא ממנהג העולם", ולא ציין שהוא נס מחוץ לגדר הטבע, משמע שרוב גדול מתים מאותה הסכנה. וזוהי אם כן הדעה שמספק ברכות יש לנהוג כמותה. וכ"כ למעשה בח"א סא, ד, מור וקציעה ריח, בא"ח עקב יא, מ"ב לב, שעה"צ כח, שבט הלוי ז, כח.
ואחר שיוסכם שהוא נס ממש, כשיראה את המקום בפעם הראשונה, אפילו לא עברו שלושים יום מעת הנס, יברך. ולאחר מכן, אם יראה את המקום אחר שלושים יום שלא ראהו - יברך שוב. ואם נעשו לו כמה ניסים, טוב שיצמיד לסיום הברכה את שמות שאר המקומות שנעשו לו בהם ניסים (שו"ע ריח, ה, שעה"צ יב).
וכשם שבעל הנס חייב לברך, כך גם בניו ונכדיו צריכים לברך כמותו בעת שיראו את מקום הנס כל שלושים יום (שו"ע ריח, ד). ואם הוא רב, גם תלמידיו המובהקים צריכים לברך כמותו (שם ו). ולגבי הנינים וצאצאיהם נחלקו הראשונים. ולמעשה, הצאצאים שנולדו בזכות הנס, היינו שאביהם הראשון נולד אחר התרחשות הנס, צריכים לברך עד סוף כל הדורות. ואלה שנולדו לפני התרחשות הנס, מהנינים של בעל הנס ואילך - אינם מברכים (א"ר, מ"ב ריח, טז).[20][20]. מעיקר הדין גם הרואה את בעל הנס צריך לברך על ראייתו. שאם הוא אביו יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה נס לאבי". ואם הוא רבו יסיים 'לרבי', ואם לסבו יסיים 'לאבי אבא' (רמ"א ריח, ו; מ"ב כא-כב, שעה"צ יז). אולם לא שמענו שנוהגים כך, וכפי הנראה אין ראיית בעל הנס מרגשת כל כך כמו ראיית המקום, ויסוד מרכזי בברכות הראייה, שיש בראייה חידוש, שעליו מברכים. ויש להוסיף שלדעת הראב"ד, הרשב"א, המכתם, המאורות בשם הראב"ד, ברכה זו היא רשות. ואם כן לעניין ברכה על בעל הנס, אפשר לומר שרק כאשר מתפעלים בעת ראיית האדם, מהנס שנעשה לו - מברכים
עוד כתבו האחרונים, שמי שנעשה לו נס וניצל מסכנה, ראוי שיתרום צדקה לתלמוד תורה וישיבות כפי השגת ידו, ויאמר: "הריני נותן זה לצדקה, ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש". וראוי לומר פרשת קרבן תודה. וכן טוב להתנדב באיזה דבר לטובת הציבור. ובכל שנה יזכור את יום הנס, וירבה בתורה ותפילה והודאה לה' (מ"ב ריח, לב).