פניני הלכה - ברכות· הרב אליעזר מלמד
טו - ברכות הראייה · י - קשת בענן
הרואה את הקשת בענן, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". ובכל פעם שרואים קשת יש לברך מחדש על ראייתה, למרות שלא עברו שלושים יום מראייתה הקודמת. משום שכל הופעה של קשת היא חדשה, שכן הקשת הקודמת חלפה לה (ברכ"י; מ"ב רכט, ב).
הנוסח המיוחד של הברכה מכוון כנגד הברית שכרת ה' עם נח וזרעו אחריו שלא יהיה עוד מבול על הארץ, שנאמר (בראשית ט, יב-טז): "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלוֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ".
אמרו חכמים (חגיגה טז, א), שאין ראוי להסתכל בקשת, מפני שהקשת מגלה את כבודו ואת בריתו של ה', וכל המסתכל הרבה בקשת אינו חס על כבוד קונו. אבל הסתכלות קצרה כדי לברך את הברכה ודאי מותר. ויש אומרים, שמאחר שאין ראוי להסתכל בקשת, הרואה אותה יברך, אבל אין ראוי לומר לחבירו שיש קשת (מ"ב רכט, א). ויש אומרים להיפך, שאדרבה נכון לומר לחבירו שיראה את הקשת, כי לכך נועדה, להזכיר לבני האדם שבזכות הברית - ה' מקיים את העולם ויתעוררו לתשובה (ברית כהונה מערכת ק, ג). וכמדומה שכך נוהגים.
יא - ברכת החמה
הרואה חמה בתקופתה, כשכל הכוכבים חוזרים למקומם כפי שהיו בעת שנתלו בשמיים בבריאת העולם, מברך "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". מאורע זה קורה כל מחזור גדול של חמה, היינו אחת לעשרים ושמונה שנה.
לעולם זמנה של ברכת החמה ביום רביעי בבוקר, כיום בריאתה. בפעם הקודמת היה זמנה בד' בניסן תשמ"א. וזמנה של ברכת החמה הבאה יהיה בי"ד ניסן תשס"ט, ולאחר מכן בכ"ג בניסן תשצ"ז.
זמן הברכה הוא בבוקר, מוקדם ככל האפשר, שזריזים מקדימים למצוות. והואיל וזו ברכה נדירה, רבים רוצים לקיימה בהידור, וקמים לתפילת ותיקין, ומיד לאחר סיום התפילה יוצאים החוצה ברוב עם ומברכים את ברכת החמה. ויש נוהגים להוסיף עוד מזמורים של שבח על בריאת המאורות, כגון "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל" (תהלים יט), ו"הַלְלוּיָ-הּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם" (תהלים קמח), והלל הגדול (תהלים קלו).
מי שלא בירך מיד בבוקר, לדעת רבים, יכול בשעת הדחק לברך עד חצות היום (א"ר, דגמ"ר, ערוה"ש, מ"ב רכט, ח). ויש אומרים שרק עד שלוש שעות יכול לברך (מ"א), ויש שמחמת הספק חששו לדעתם שלא לברך בשם ומלכות אחר שלוש שעות (חת"ס או"ח נו, בא"ח עקב יט, יחו"ד ד, יח).
כאשר השמיים מכוסים בעננים והשמש לא נראית כלל, אין לברך את ברכת החמה, למרות שיש ממנה אור (חת"ס או"ח נו).
להרבה פוסקים, דין נשים כגברים, שכן אין הזמן גורם את חיוב הברכה אלא מקומה הייחודי של החמה (מהרי"ל דיסקין, חזו"א, ברכ"ה ח"ד ג, יג), וכך נהגו נשים רבות. ויש סוברים שנשים אינן נוהגות לברך, והרוצה לזכות בברכה, תשמע את הברכה מפי שליח הציבור (יחו"ד ד, יח).
ברכת הלבנה שהגברים מברכים בכל חודש מבוארת בפניני הלכה זמנים (פרק א' הלכות טז-יח).
יב - בריות יפות, אילנות
הרואה בעלי חיים נאים או מוצלחים במיוחד, וכן הרואה אילנות נאים או טובים במיוחד, וכן הרואה אדם נאה במיוחד, יהודי או גוי, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שככה לו בעולמו" (ברכות נח, ב). פעמים רבות אנשים רגילים להתפעל מבריות יפות או חזקות או גדולות במיוחד, ויש שאף עורכים תחרויות יופי או כוח בין בריות מסוימות (אנשים ובעלי חיים). ואף שאיננו מעריצים את היופי או הכוח או הגודל כפי שהעריצו היוונים למשל, מכל מקום איננו מתעלמים מערכם. ועל כן תקנו שהרואה בריה שאנשים רגילים להתפעל מיופיה, גודלה או כוחה, יאמר ברכת שבח לה', ויבליט בכך שהכל ממנו יתברך. ומזה שאת אותה הברכה מברכים גם על בעלי חיים וגם על אדם, ניתן ללמוד שאיננו רואים ביופי מעלה אנושית ייחודית.[8][8]. ביחס למידות הטובות - היופי נחשב לשקר והבל, שנאמר (משלי לא, ל): "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל". אמנם פעמים שהיופי מבטא את הפנימיות הרוחנית שבאדם, ויופי זה משובח ביותר, והוא היופי שמציינת התורה אצל האמהות. אך בדרך כלל אין קשר בין היופי לבין האופי הפנימי, ויש יפים מאוד בעלי מידות מקולקלות, וישנם מכוערים בעלי מידות טובות. וכשהעולם יתוקן, תיווצר אחדות בין עולם הרוח ועולם החומר, ואזי היופי הפנימי יתבטא כלפי חוץ במראה היפה.
ואף שחכמים תקנו ברכה זו כחובה, רבים נוהגים שלא לברך אותה, משום שפעמים רבות קשה לרואה להחליט האם הבריה שלפניו יפה מספיק כדי לברך עליה. אבל מצד הדין ראוי לאדם שלא לחשוש יותר מדי, שכן חכמים נתנו בידו את ההחלטה, וכל שהוא רואה בריה שהיא נאה במיוחד - יברך.
שני סוגים של בריות נאות ישנם: הסוג הרווח הוא בריות שנחשבות יפות או מוצלחות במיוחד לעומת בני מינם. כמו למשל סוס שהוא נאה וחזק במיוחד, יותר משאר בני מינו, ומי שמבחין בזה - יברך. ומי שאינו רגיל להתבונן בסוסים - לא יברך, הואיל ואינו יכול להבחין בייחודו של סוס זה. ואם אחר שיאמרו לו שזה הסוס - נאה וחזק במיוחד, יבחין בכך ויתפעל - יברך. וכן הרואה פרה שמניבה חלב יותר מכל שאר הפרות - יברך. וכן לגבי שאר החיות, וכן לגבי שאר האילנות.
הסוג השני הוא מינים שנחשבים יפים במיוחד לעומת שאר המינים, עד שאנשים הולכים לראותם. כגון דגים יפים שבמפרץ אילת, שנחשבים יפים במיוחד לעומת הדגים המוכרים. וכן תוכי גדול ומרהיב בצבעיו, שנחשב יפה לעומת שאר העופות. וכן מינים של עצי ענק שנחשבים מרשימים לעומת שאר העצים. וכל הרואה אחד מן המינים הללו צריך לברך.
וכן הרואה אדם נאה במיוחד, או גדול וחזק במיוחד - יברך. ונראה שאם היופי המיוחד נוצר על ידי ניתוחים פלסטיים או הכוח המיוחד על ידי שימוש בסטרואידים, כיוון שאינו טבעי, אין לברך עליו. ומפני הצניעות, אין לגבר לברך על אשה (וע' ירושלמי ברכות פ"א סוף ה"א, ובהרחבות לכאן).
יג - המשך ההלכה למעשה
על כל בריה ובריה שהיא יפה במיוחד מברכים ברכה בפני עצמה, שאם ראה אדם נאה במיוחד - יברך, ואם ראה אח"כ חתול נאה במיוחד - יברך שוב, ואם יראה אח"כ כלב או סוס נאה במיוחד, יברך שוב, וכך על כל חיה ודג. וכן אם יראה אילן נאה במיוחד - יברך, ואם יראה אח"כ אילן מסוג אחר נאה במיוחד - יברך שוב. ואפילו אם יראה את כולם ביום אחד, יברך על כל אחד ואחד מהם ברכה בפני עצמה. אבל אם יראה שני מינים יחד, ברכה אחת עולה לשניהם.
ונחלקו הפוסקים האם כשיראה את אותה הבריה לאחר שלושים יום יברך עליה שוב. ולמעשה, על אותה בריה לא יברך שוב לעולם, אבל אם יראה לאחר שלושים יום בריה אחרת מאותו סוג, ומבחינה מסוימת הבריה שיראה אף תהיה נאה מהבריה שראה בפעם הקודמת, יברך שוב. וכיוון שהיופי מורכב, אפשר לומר שכל אימת שיראה בריה אחרת נאה במיוחד, שאינה נחשבת באופן מובהק לפחות יפה ממה שראה בעבר, ניתן לקבוע בוודאות שמצד מסוים היא נאה הימנה, ולכן אם עברו שלושים יום מהראייה הקודמת, יברך שוב. כלומר על אותו סוס שכבר בירך עליו לא יברך עוד לעולם, אבל אם אחר שלושים יום יראה סוס נאה במיוחד, שהוא שונה קצת במראהו ואינו נחשב לפחות נאה מן הקודם - יברך. וכן הדין לגבי אדם, שעל אותו אדם נאה במיוחד לא יברך שוב, אבל אם אחר שלושים יום יראה עוד אדם נאה שאינו פחות נאה מהקודם, כיוון שיופיו שונה במקצת - יברך. וכן הדין לגבי כל בריה ובריה.[9][9]. מחמת הספק אימתי בריה נחשבת לנאה במיוחד, רבים נהגו שלא לברך ברכה זו (ע' ח"א סג, א; שעה"צ רכה, לג). אבל אף פוסק לא קם לבטל ברכה זו מן העולם. לפיכך, כל שהוא יודע שהבריה שלפניו נאה במיוחד - צריך לברך. אבל אדם שגם אחר שאומרים לו שזה הסוס נאה במיוחד ואף זכה בתחרות סוסים, אינו מבחין ביופיו, לא יברך. מפני שאף שהוא רואה אותו מ"מ הוא אינו רואה את יופיו המיוחד. לדעת הרבה פוסקים, אם לא ראה את הבריה הנאה שלושים יום יברך עליה שוב, כמו בשאר ברכות הראייה (מאירי, רא"ש, רדב"ז, רמ"א ועוד). ולדעת הראב"ד, כיוון שאין כל כך התחדשות והתפעלות ממראה של בריה נאה, מברכים עליה פעם אחת בלבד, וגם על אחרת מאותו הסוג אין מברכים אלא אם כן תהיה נאה מקודמתה. וכ"כ רא"ה, ריטב"א, רבנו מנוח, ושו"ע רכה, ט-י. י"א שכל זה הוא דווקא בתוך שלושים יום, אבל אם יראה אחר שלושים יום בריה נאה אחרת מאותו הסוג - יברך (ספר הבתים, נהר שלום). ורוה"פ מבארים בשיטת הראב"ד, שגם על בריה אחרת ואחר שלושים יום, רק אם היא תהיה נאה מהראשונה - יברך (שו"ע רכה, ט-י, מ"ב כט-ל). אלא שכמדומה שאפשר לפרש בדבריהם, שכל שמבחינה מסוימת הבריה השנייה נאה יותר - יברך. וק"ו שכך הדין לדעת כל הראשונים והאחרונים שלא קיבלו את דברי הראב"ד. ועוד, שדברי הראב"ד מבוססים על כך שאין חידוש בראייה השנייה של בריה אחרת מאותו הסוג, אבל אם היא נאה מאוד, ובפועל הוא מתפעל מראייתה, מסתבר שגם לראב"ד יברך. ומ"מ כשאין מברכים מחמת הספק, כתב במ"ב לב, שטוב לאומרה בלא שם ומלכות. לדעת הלכות קטנות (ח"א ס, רסה), אין לשבח לה' על בריות שנולדו באיסור כלאיים. ולדעת שאלת יעב"ץ (א, סג), הואיל ואח"כ מותר להשתמש בעץ או בבעל החיים שנוצרו באיסור, מברכים עליהם. ולמעשה, כאשר ידוע בוודאות שהבריה נוצרה באיסור, מספק יש להחמיר שלא לברך עליה. אבל כשאין ידיעה ודאית שכזו, יש לברך.
יד - משנה הבריות
העולם הזה אינו מושלם, יש בו פגעי טבע שונים, רעידות אדמה, בצורות, קור וחום. וגם האדם אינו מושלם, ולעיתים נולד אדם בעל מום, משונה ביותר, והצער על כך גדול. ולמרות זאת צריכים להתחזק באמונה ולדעת כי ה' ברא את העולם חסר, כדי שנצטרך להתמודד עם קשיים ונזכה מתוך כך לגלות את הכוחות הגנוזים בנו ולהיות שותפים בתיקונו של העולם. ולכן גם בעת אסון שאיננו מבינים את פשרו נצטווינו לברך 'דיין האמת'. כמו כן, למרות שאיננו מבינים מדוע ישנם מומים ופגמים בעולם, צריכים אנו להאמין שהבורא, יודע תעלומות, מנהיג את עולמו כראוי, ועל כן תקנו חכמים לברך על ראיית אדם משונה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם משנה הבריות".
ורק על שינוי גדול מברכים, כגון: על הנולד ללא כף יד או רגל; או שמרוב גובהו אינו יכול לעמוד זקוף וקומתו נכפפת; או שהוא ננס מאוד; או שכל שערותיו דבוקות זו לזו; או תאומי-סיאם, שמחוברים מלידתם זה בזה; או שידיו קצרות מאוד ביחס לגופו, וכל כיוצא בזה. וכן מברכים על בעל חיים שנולד עם מום משונה ביותר. ועל כל סוג וסוג של שוני מברכים בנפרד. אמנם אם ראה שני אנשים משונים יחד, ברכה אחת עולה לשניהם.
וגם בזה נחלקו הפוסקים, אם מברכים שוב אחר שלושים יום על אותו שוני, והואיל וספק ברכות להקל, מברכים על כל סוג של שוני פעם אחת בלבד.[10][10]. ונראה שבזה גם אם יראה אדם אחר קצת יותר משונה אבל באותו סוג של שוני, לא יברך. ואף שכיוצא בזה בבריות נאות מברך, כאן שאין נוח להתבונן ולעיין אם השוני גדול יותר מקודמו, אין לברך. וכך משמע קצת משו"ע רכה, ט-י. אמנם אם יהיה ברור לו שהשוני גדול יותר והדבר יעורר אצלו רגשות צער - יברך. ובמ"ב רכה, ל, כתב שבמקום שאין מברכים מחמת 'ספק ברכות', נכון לומר את הברכה ללא שם ומלכות.
וכמובן שיש להיזהר מאוד שלא להעליב את בעל המום תוך כדי אמירת הברכה. ובכל מצב שיש חשש שהוא יעלב, יש לברך בחשאי. ואם גם זה עלול להעליב אותו, עדיף שלא לברך כלל. מפני שהאיסור להעליב ולצער אדם, וקל וחומר אדם סובל, גדול יותר מהמצווה לברך ברכות אלו.
ומי שבעקבות תאונה או מחלה נעשה בעל מום ומשונה, אין מברכים עליו 'משנה הבריות', אלא בפעם הראשונה שיראהו יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת". וזה בתנאי שהרואה אותו אכן משתתף בצערו.
טו - ברכות למבקרים בגן חיות - ראיית קוף ופיל
המבקרים בגן חיות זוכים לברך פעמיים 'משנה הבריות'. שכל הרואה את הקוף או את הפיל, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם משנה הבריות" (ברכות נח, ב; שו"ע רכה, ח). ואמנם אם יראה אותם יחד, ברכה אחת תעלה על שניהם. אבל אם הם נמצאים במקומות שונים, יש לברך ברכה מיוחדת על ראיית כל אחד מהם.
ודווקא עליהם תקנו לברך, מפני שמראם מעורר השתאות מיוחדת, יותר משאר בעלי חיים, שאע"פ שהן חיות הן דומות במידת מה לאדם. הקוף דומה לאדם בצורת גופו ובדרך שימושו בידיו. והפיל חריג בין החיות בכך שעורו חלק ללא שערות, והוא משתמש בחדקו כמו ביד (מאירי ברכות נח, ב).
והמנהג שכל שלא ראה אותם שלושים יום, כשיראם שוב יחזור ויברך. ואף שלגבי שאר בריות נאות ומשונות נהגו לברך רק על ראייתם הראשונה, זהו מפני שאין ברור כל כך האם הם מספיק משונים או יפים. אבל כאן ברור לחלוטין שעל הפיל והקוף תקנו לברך, ולכן אם עברו שלושים יום שלא ראם, חוזר ומברך.[11][11]. בילקוט יוסף רכה, הערה כא, כתב בשם אביו, שנוהגים לברך עליהם כל שלושים יום. ועיין אהלך באמיתך יז, י. במלאכת שלמה (כלאים ח, ו) ביאר שמברכים דווקא על קוף ופיל, משום שישנה אגדה שבתקופת המבול העניש הקב"ה כמה מן האנשים הרשעים והפכם לפילים וקופים, ולכן עליהם בלבד מברכים 'משנה הבריות' (ע' סנהדרין קט, א).
עוד ברכה שייכת למבקר בגן חיות, כשיראה תוכי מרהיב בצבעיו, או חיה אחרת יפה במיוחד - יברך 'שככה לו בעולמו'. וכיוון שמדד היופי אינו ברור דיו, מוטב שיכוון בברכתו לפטור את שאר החיות היפות שבגן. ואם יעברו עליו שלושים יום עד שיראם שוב - יחזור לברך.
טז - עבודה זרה ובתי גויים רשעים
כשיהודי נפגש בדרכו בעבודה זרה, כולו מתמלא זעזוע מגודל חטאם וטעותם של עובדיה, ושאלה עולה בליבו: איך ה' נותן להם לחטוא כל כך. אבל עליו להתיישב בדעתו ולהבין שהקב"ה מנהיג את העולם בסבלנות, ונותן לבני האדם להגיע בעצמם אל האמת ללא התערבות ניסית. וכך באופן טבעי, דרך נסיונם והכרתם של בני האדם, הקב"ה מגלגל את הנסיבות עד שטעות אחר טעות מתבטלת מן העולם. ובדרך זו, בתהליך הדרגתי שבני האדם שותפים בו, יגיע העולם אל האמונה השלימה. אם יבחרו בטוב, התהליך יהיה קצר, ואם ירבו לטעות, התהליך יהיה ארוך ומיוסר. כדי לקבוע בליבנו את הידיעה הזו, תקנו חכמים ברכה על ראיית עבודה זרה, וברכה על ראיית המקום שנעקרה ממנו.
הרואה עבודה-זרה, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו" (ברכות נז, ב, שו"ע רכד, א). ודווקא כשיראה את העבודה הזרה עצמה, היינו את הפסל או המזבח - יברך, אבל על הבניין שבו היא נמצאת לא יברך (ב"ח).
ואם יראה בתוך שלושים יום שוב את אותו הפסל - לא יברך. ואם יעברו שלושים יום - יברך. וגם אם לא עברו שלושים יום, אם יראה במקום אחר פסל נוסף, אפילו מאותו הסוג - יברך.
אבל המתגוררים בין עובדי עבודה זרה, הואיל והם רגילים לראות את הפסלים שלהם, אינם מברכים על ראייתם. ואפילו אם בפועל לא ראו אותם שלושים יום, כיוון שראייתם נחשבת אצלם לשגרתית שאין בה חידוש - לא יברכו (רמ"א רכד, א, א"ר, מ"ב ג). אבל אם יראו פסלים של דת אחרת שאינם רגילים בה - יברכו.
הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה-זרה, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעקר עבודה-זרה מארצנו". ובחוץ לארץ יחתום: "מהמקום הזה". ואחר הברכה יאמר: "כשם שעקרת אותה מהמקום הזה, כן תעקור אותה מכל המקומות, והשב לב עובדיהם לעובדך". ואף אם נעקרה ממקום אחד והועתקה למקום אחר, על המקום שנתבטלה יברך על ביטולה, ועל המקום שהיא קיימת בו, יברך "שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו" (שו"ע ורמ"א רכד, ב).[12][12]. עוד תקנו חכמים שלוש ברכות מיוחדות על חורבן מלכות בבל הרשעה שהחריבה את בית מקדשנו. הרואה את עיר מלכותם שנחרבה, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחריב בבל הרשעה". הרואה את ביתו של נבוכדנצר, מברך: "ברוך... שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע". הרואה מקום שכל בהמה שתעבור עליו אינה יכולה לזוז אם לא יתנו עליה מעפר המקום ההוא, והוא סימן להתקיימות העונש "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד" (ישעיה יד, כג), שתתמעט אדמתה, מברך: "ברוך... אומר ועושה גוזר ומקיים" (ברכות נז, ב, שו"ע רכד, ג-ד). וכיום רק מקום עיר מלכותם ידוע (כה"ח רכד, י). המבטל ע"ז בעצמו, כתב רע"א עפ"י מהרש"א, שיברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעקור עבודה זרה מארצנו". בכלל האיסור להתרחק מע"ז נכלל גם האיסור לבקר בכנסיות וקתדרלות כדי לחזות שם ביצירות האומנות, שנאמר (ויקרא יט, ד): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים", ולמדו חז"ל שאסור להסתכל בציורים הקשורים לעבודה-זרה (שבת קמט, א; שו"ע יו"ד קמב, טו). ונכון שמדריכי הטיולים יכללו אתרים שהיו בהם פולחנים של עבודה זרה, ויתארו בפני המטיילים איך בעבר היו עובדיהם בטוחים כי לעולם ימשיכו לעובדם, ולבסוף על ידי השפעת אמונת ישראל, נתבטלה העבודה זרה הזו מן העולם, ואז יברכו כולם את הברכה.
הרואה בתים מכובדים של גויים רשעים, או בתי משפט ושלטון שלהם, יאמר: "בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה'" (משלי טו, כה). וכן יאמר כאשר יראה בניין שעובדים בו עבודה זרה בלא שיראה את הפסל עצמו, וכן יאמר כשיראה מסגד של גויים שאינם אוהבי ישראל. וכאשר יראה אותם בחורבנם, יאמר: "אֵ-ל נְקָמוֹת ה', אֵ-ל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ" (תהלים צד, א). (שו"ע רכד, יא, מ"ב טו).
יז - חכם הרזים
הרואה שישים ריבוא (600,000) מישראל מכונסים במקום אחד בארץ ישראל, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם חכם הרזים". לעומת זאת, הרואה שישים ריבוא גויים רשעים, אומר: "בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם, הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה" (ירמיה, נ, יב; ברכות נח, א; רמב"ם הל' ברכות י, יא; שו"ע רכד, ה).
אחד הפלאים הגדולים בישראל הוא היותם עם אחד למרות השוני העצום בין האנשים. ישנו שוני בגובה, במראה, בכוח ובבריאות, ועוד יותר מזה ישנם הבדלים עמוקים בתחומי הרוח. ישנם מוכשרים יותר ויש פחות, יש בעלי תפישה כללית מרחבית, ויש בעלי תפישה פרטית דייקנית, יש שכלתנים ויש רגשנים, יש סבלנים ויש קנאים, יש חברותיים ויש מתבודדים. ואף שפעמים רבות ההבדלים הללו יוצרים חילוקי דעות ומתחים גדולים, למרות כל זאת, דווקא בזכות השוני, יוצרים כולם יחד מערכת הרמונית מופלאה של עם תוסס ויוצר. ועל כך אנו מברכים 'חכם הרזים', שהוא היודע איך מכל הכשרונות השונים שברא מתלכד לבסוף עם ישראל, לקבל את התורה ולתקן עולם במלכות שד-י.
ואמנם גם בעמים אחרים אנשים שונים מתלכדים ויוצרים תרבות. מכל מקום זו תרבות זמנית ומוגבלת. שום עם לא הצליח לשרוד מעבר לתקופה מסוימת, משום שלבסוף הכוחות הפרטיים שבו גברו, העם התפורר, והיחידים שנפוצו התלכדו שוב סביב תרבות זמנית אחרת. לכן אין מברכים עליהם 'חכם הרזים'. ואם הם מאוגדים סביב מטרות רעות, לא רק שאין מברכים עליהם, אלא אף צריך לבטא מחאה כלפי רשעותם ולציין שאחריתם אבדון. לעומת זאת, עם ישראל, למרות השוני הגדול שבין מרכיביו השונים והמחלוקות החריפות שביניהם, אינו מתפורר. משום שכך נבראנו על ידי חכם הרזים, שהכוחות השונים מתלכדים לבסוף למערכת אחת בעלת עוצמה חיונית ויצירתית שאין כמוה.
אולם רק בארץ ישראל מתגלה הכוח המאחד, כמו שנאמר (שמואל ב' ז, כג): "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ", ולכן רק בארץ-ישראל כאשר רואים שישים ריבוא יהודים, מברכים 'חכם הרזים' (עולת ראיה ח"א עמוד שפז, עפ"י רמב"ם, ר' מנוח וא"ר).
יח - על ראיית חכמי ישראל וחכמי אומות העולם
הרואה חכמי ישראל אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שֶחָלַק מחכמתו ליראיו". והרואה חכמי אומות העולם אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א; שו"ע או"ח רכד, ו-ז).
בברכות אלו אנו משבחים לה' על החכמה שהעניק לבני אדם. שהחכמה היא יסוד העולם, שבה ברא ה' את העולם, שנאמר (משלי ג, יט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ". והוא ברוב חסדו נתן ממנה לבני אדם, כדי לזכותם להיות שותפים עמו בתיקון עולם. ולחכמים הגדולים חלק חשוב בגילוי החכמה והנחלתה, ובזכותם העולם מתפתח ומתעלה, ועל כן תקנו לברך על ראיית חכם גדול במיוחד.
הבדל עמוק ישנו בין חכמת התורה לחכמות החיצוניות. שחכמת התורה היא החכמה האלוקית שמגמתה תיקון מהותי של האדם והעולם, באור האמונה והמוסר, ולא ניתן להבינה כראוי בלי יראת שמיים ודבקות בה'. ואילו שאר החכמות עוסקות בשכלולו החיצוני של העולם - בניתוח הנפש של האדם והחברה, בתכנון של סדרי חברה נאותים, בפיתוח הכלכלה, בחקר המדע ורתימתו לצרכי האדם. כמובן שגם לחכמה זו ערך רב, ועל כן גם היא נחשבת ענף של החכמה האלוקית, אלא שהיא חכמה חיצונית, וכדי להבין אותה אין הכרח להיות ירא שמיים.
ההבדל בין החכמות בא לידי ביטוי בנוסח הברכה. על חכם בחכמות חיצוניות מברכים: "שנתן מחכמתו לבשר ודם", לבטא את גודל המתנה, שאף שהאדם הוא בשר ודם, נתן לו ה' מחכמתו. ועל חכמי ישראל מברכים: "שחלק מחכמתו ליראיו". הנוסח 'חלק' מבטא שותפות, שכן לחכמי התורה יש חלק עם ה' בתורה. והם נקראים 'יראיו', מפני שיראת שמיים היא תנאי להבנת התורה.
ועל חכם יהודי החכם בחכמות חיצוניות התעורר ספק כיצד לברך. ולמעשה נראה, שאם הוא ידוע כירא שמיים שעוסק בתורה, יש לברך עליו את הברכה שנתקנה על חכמי ישראל, כיוון שחכמתו נמשכת מהתורה ומחוברת אליה, והרי הוא בכלל יראיו. ואם הוא לא נודע ככזה, יש לברך עליו את הברכה שנתקנה על חכמי אומות העולם.
גם כיום צריכים לברך ברכות אלו. ואמנם יש סוברים שנתמעטו הדורות, וכבר אין לנו חכמים מופלגים שראוי לברך עליהם (חסד לאלפים רכד, יב). ויש אומרים שבימינו קשה למדוד ולהכריע מי חכם גדול שראוי לברך עליו, ומחמת הספק אין לברך (ערוה"ש רכד, ו). ויש אומרים שמחמת הספקות הללו, יש לומר את הברכות הללו בלא שם ומלכות (ציץ אליעזר יד, לז).
אולם לדעת רוב הפוסקים, גם היום יש לברך על חכמים, וכן נוהגים רבים למעשה (יחו"ד ד, טז, פס"ת רכד, 17). והחכמה נקבעת לפי ערך הדור, שאם החכם נחשב כאחד מגדולי חכמי הדור, בין בתורה ובין במדע, מברכים עליו. וכאשר יש לאדם ספק אם החכם שלפניו אכן מופלג בחכמתו, יברך בלא שם ומלכות.
הרואה אותו חכם פעם נוספת, אם לא ראה אותו יותר משלושים יום - יברך שוב, כדין שאר ברכות הראייה. ועל חכם אחר, אפילו בתוך שלושים יום - יברך.
יט - ברכה על מלך ישראל ועל מלך גוי
ראיית מלך יוצרת התרגשות. הנה ישנו אדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, ואף הוא ילוד אשה כשאר בני אדם, אולם הכל מכבדים אותו ויש בידו כוח ועצמה לשלוט בחבריו בני האדם. כדי לכוון את דעתנו כראוי, תקנו חכמים לומר ברכה שתבטא את אמונתנו כי לה' המלוכה, והוא שנתן מכבודו לבשר ודם. ואין בברכה זו קביעת עמדה, אם מלך זה צדיק או רשע, אלא אמונה שה' מנהיג את העולם. ופעמים שבגלל עוונות הדור, ה' מעמיד להם מלך רע כדי להענישם ולעוררם לתשובה. לפיכך, על כל מלך מברכים, בין צדיק ובין רשע (שו"ת לב חיים ג, נה). וראוי להוסיף, שעל ידי אמירת הברכה מתחזקת העמדה הרוחנית העצמאית כלפי המלך, שהרי בברכה אנו אומרים שה' הוא מקור הסמכות והכבוד, וממילא תורת ה' וערכי הנצח קודמים לצווי המלך.
הרואה מלך ישראל מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שחלק מכבודו ליראיו". והרואה מלך גויים מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מכבודו לבשר ודם". בדרך כלל מלכי הגויים היו גאים ואכזרים, ולעומתם מלכי ישראל נודעו כמלכי חסד (עיין מלכים א' כ, לא), שראו במלכותם שליחות אלוקית, להנחיל את ערכי התורה והמוסר. ואמנם לפי השיפוט המחמיר של נביאי ישראל, רבים ממלכי ישראל נחשבו לחוטאים, אבל ביחס למלכי הגויים רובם נחשבו ליראי שמיים. ומכל מקום למעשה, על אותם מלכי ישראל הרשעים, נכון לברך "שנתן מכבודו לבשר ודם". ונראה שאם המלך רשע מאוד, הרבה מעבר למקובל, עד שמן הדין למרוד בו, בין אם הוא יהודי ובין אם הוא גוי - אין לברך עליו.[13][13]. לדעת רוה"פ גם על מלכים רשעים צריך לברך. כ"כ לב חיים ג, נה, למהר"ח פלאג'י; כה"ח רכד, כט; אהלך באמיתך יד, י. אמנם כתב ביפה ללב ד, והובא בכה"ח שם שאם הוא יהודי, יברך עליו את הברכה שעל מלך גוי, הואיל ואינו בכלל 'יראיו', וכ"כ ברכ"ה ח"ד ג, 86. ולכך נוטה במכתבי תורה (גור סי' סד). מנגד, יש סוברים, שאין לכבד מלך רשע. עיין בחזון עובדיה ברכות ע' תיא-תיב, ובשער העין ע' שנח. ומסיק בחזון עובדיה שעל מלך רשע יש לברך בלא שם ומלכות. אלא שאפשר אולי לקבל את דבריהם לגבי רשע במיוחד, מעל ומעבר לשאר המלכים הרעים, שעל פי ההלכה דינו אינו דין אלא גזלנות, ומן הדין ראוי למרוד בו, וממילא גם אין מקום להכיר במלכותו ולברך עליו. אבל לא יתכן לומר שעל כל מלך שלא שמר שבע מצוות בני נח לא בירכו, מפני שבנוסף לכך שכל מלכי העבר היו עובדי עבודה זרה, הם גם לא נמנעו משפיכות דמים, גזל וניאוף, ובכל זאת אמרו חכמים לברך עליהם. אמנם לגבי מלכי ישראל, יתכן שההקפדה חמורה יותר, שהם נתבעים להיות צדיקים ולשמור את המצוות המיוחדות למלך, שיהיה לו ס"ת שיקחנו עמו לכל מקום, ולא ירום לבבו מאחיו, ולא ירבה לו נשים, כסף, זהב וסוסים. לכן אולי אם נחשבים לאינם הגונים ושומרי מצוות - אין לברך עליהם. ולכן גם לסוברים שמברכים על ראשי מדינות דמוקרטיות, אין לברך על מנהיגים חילוניים בישראל.
אמרו חכמים: מצווה ללכת ולראות מלך, ואפילו הוא ממלכי אומות העולם. משום שחשוב שאדם יתבונן בסדרי העולם, ויכיר את הכוח והכבוד שבשררה, וידיעה זו תוכל לשמש לו בסיס להבנת ערך התורה והאמונה, שמעלתם נצחית וגבוהה לאין ערוך. ואם יזכה יבחין בין כבוד המלכים בעולם הזה לכבוד האמיתי של מלך המשיח (ברכות נח, א, שו"ע רכד, ט). ומי שכבר ראה את המלך, אין מצווה לראותו שוב, ורק אם יבוא בפמליא מכובדת יותר, מצווה לראותו שוב (ספר חסידים, מ"ב רכד, יג).