אור ברסלב

פנים מאירות על זבחים· רבי מאיר איזנשטאט

דף קה.

דף קד:

בתר רוב אבר שדינן כו' כעין אבעיא זו מבעיא לן בפרק בהמה המקשה דף ע' אם יצא העובר חציו ברוב אבר ולא איפשטא כמו הכא:

רש"י הג"ה נראה לי דהאי הג"ה מדברי התוס' שמפרשי האיבעיא לענין אם לשורפו בפנים וק"ל:

שם ת"ר פרים ופרה ושעיר המשתלח כו' הנה ראיתי שהעתיק הב"ז דברי הרמב"ם והאריך שם לישב דברי הרמב"ם ולא היה לפני ספרי הרמב"ם לעיין בו אך מ"מ אפרש הסוגיא אליבא דרבנן ור"מ ואליבא דר"ש ונוכל להבין חילוקי דינים מאי דאיכא בין רבנן ור"מ לר"ש דהכא מבעיא לן פרים ושעירים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלין ומשקים בפנים כבחוץ ופשטינן דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה דמי ולפ"ז הא דאמרינן לעיל דפרה ופרים ושעיר דהם עצמן אינם מטמאים בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה היינו לאחר שיצאו מעזרה אף שמטמאים המתעסקים בהם מ"מ אינם מטמאים בגדים אבל מטמאים אוכלים ומשקים וכל זה לרבנן ולר"מ אבל לר"ש דס"ל דאין מטמאין חוץ לחומת עזרה עד שיוצת האור ברובן ומקודם לכן אין מטמאין ולפ"ז קודם שנתנו לשריפה פשיטא דהוי מחוסר מעשה ואינם מטמאים אוכלים ומשקים אלא בשעת שריפה הוי לר"ש כמו לרבנן לאחר שהוציאו חוץ לעזרה דמטמאו אוכלים ומשקים ה"ה לר"ש בשעת שריפה אבל מקודם לכן לא ובזה נתישב לי מה שנתחבטו רש"י ותוס' בדברי ר"ש (בתוס') [פנים מאירות: בתוספת'] והביאו הר"ש בפ' ח' דפרה משנה ג' תניא בתוס' השורף הפרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אינן מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקים דברי ר"מ וחכמים אומרים פרה ופרים הנשרפין מטמאין אוכלין ומשקין ושעיר המשתלח אינו מטמא אוכלים ומשקין רבי שמעון אומר פרה מטמאה אוכלין ומשקין שהיתה לה שעת הכושר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין אין מטמאין אוכלין ומשקין שלא היתה להן שעת הכושר כו' ותוספתא זו הביאו הש"ס בכמה מקומות בשבועות דף י"א ע"ב ופי' רש"י אע"ג דאית ליה לר"ש איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין אבל פרה הואיל ויש לה שעת הכושר ומה שעת הכושר שנפדית על גבי מערכתה לכך מטמאה טומאת אוכלין אם נגע שרץ בבשרה וחזר ונגע בשרה באוכלין טימאתן עכ"ל והובא מימרא זו בב"ק דף ע"ו ובחולין דף פ"א ובמנחות דף ק"א ע"ב והקשה רש"י בחולין למה לי קבלת טומאה והלא היא עצמה מטמאה אדם ובגדים ורצו התוס' לפרש דבריו דעיקר קושייתו כיון דסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלין ולי נראה דאף לפי טעם זה אין כאן קושיא דהא אליבא דר"ש אין מטמאין טומאה חמורה אלא לאחר שיוצת האור ברובן וא"כ מקודם הוי מחוסר מעשה ואינו מטמא טומאת אוכלין מעצמו אלא אם נגע בשרץ ולר"ש כל איסורי הנאה אינן מטמאים דלא הוי אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים אבל פרה מטמאה משום דהיה לה שעת הכושר ולכך אם קיבלה טומאה משרץ מטמאת טומאת אוכלים אף דאין אוכל מטמא אוכל ר"ל מדרבנן או משקין מדאוריי' כדאיתא בפסחים ואף אם נאמר דלר"ש לא הוי מחוסר מעשה משום דאית ליה כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי מ"מ הא פריך ליה הש"ס במנחות דף ק"ב ע"ב מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כו' וכל העומד לשרוף כו' נותר ופרה אמאי מטמאין טומאת אוכלין עפרא בעלמא נינהו א"ל חיבת הקודש מכשרתן ומסיק דמדרבנן דאין מונין ראשון ושני לשרוף קדשים עליו וכתבו התוס' בב"ק דאיצטרך לטעם הואיל והיה לה שעת הכושר דאי לאו האי טעמא לא היה מהני חיבת הקודש לעשות לאוכל שאינו ראוי כראוי וא"כ אף דסופו לטמא טומאה חמורה מ"מ לא היה מטמא לר"ש דהוי כעפרא ולא היה מהני חיבת הקודש אי לאו דהואיל והיתה לה שעת הכושר אז מהני חיבת הקודש אף שקיבלה טומאה משרץ אינו אלא מדרבנן דאין עושה שני. ולפ"ז יש לומר אם נפסוק כר"ש דאין פרים מטמאים עד שיוצת האור ברובן א"כ פרים הנשרפין אין מטמאין טומאת אוכלים בעוד שלא נתנו על האש דהוי מחוסר מעשה אלא אם חישב עליהם לאכילה מקבלי טומאה משרץ דלא קי"ל כר"ש בזה אלא כרבנן דסבירי להו דכל איסורי הנאה מקבלי טומאה וגם לא קימ"ל בזה כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות פרה דין ז' הנוגע בפרים הנשרפים ובשעירים אפילו אחר שיצאו בין אדם כו' בין אוכלים כו' הכל טהור וכן בשעיר המשתלח כו' ניחא אליבא דר"ש דאית ליה דאין מטמאין עד שיוצת האור ברובן א"כ אפילו לאחר יציאתן הוי מחוסר מעשה ולא מטמאין אוכלין ומשקין ואדם וכלים ובפ"י מהלכות אבות הטומאה דין ג' כתב הרב פרה אדומה ושעירים הנשרפים אע"פ שהן מטמאין אם חישב עליהם לאכילה צריכה שתגע בהם טומאה ואח"כ יטמאו טומאת אוכלים והיינו כחכמים דפליגי על ר"ש וסבירי להו במנחות דכל איסורי הנאה מטמאי טומאת אוכלים אם חישב עליהם ומה שכתב בפ"ו מהל' אבות הטומאה דין ט"ו וז"ל השורף פרה אדומה ושעירים והמשלח השעיר אף ע"פ שבשעת מעשיהם מטמא בגדים כמו שבארנו אם נגעו באוכלים אפילו בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה עכ"ל נראה לי דבשעת מעשיהם לר"ש הוי כמו לרבנן לאחר יציאתן מעזרה דמטמאו אוכלין ומשקין ה"נ מטמאו אוכלין ומשקין בשעת מעשיהן דסופן לטמא טומאה חמורה וס"ל להרמב"ם כי היכי דנבילת עוף טהור לר"מ דמטמא אוכלין ומשקין אינו מונה ראשון ושני משום דאינו מטמא אדם וכלים בנגעים הכא נמי אף דבשעת מעשיהם מטמאים אוכלים ומשקים מ"מ כיון דמחמת עצמן הם טהורים ואינם מטמאים כלים בנגיעה אלא אדם מצד המתעסקים ולא מצד נגיעה א"כ אין מונים ראשון ושני ואם נגעו באוכלים הרי הן שני לטומאה כיון דאין מטמאים עוד שום טומאה לא נחשבו כראשונים אלא כשנים כל זה נראה לי לישב דברי הרמב"ם מה שראיתי העתקתו בב"ז ובזה מיושב מה שהקשה הכ"מ מנין לו שאין מטמאין אוכלים אלא להיות שני ולפי מה שכתבתי ניחא בס"ד והב"ז רצה לפרש שקאי אם נגעו הכלים שעליו שהם ראשון אפילו בשעת העסק באוכלים ומשקים נעשים שני יעוין שם והלשון לא משמע כן דא"כ לשמועינן בשאר טומאות בענין זה ולמה שכתבתי ניחא:

רש"י ד"ה הנך דאיכא גואי כו' וכ"ש אלו שמוחזרים ועומדים שהרי לא יצא ק"ק הא עכ"פ הפרים יצאו וצ"ל דבידם להחזיר הפרים וכיון דאם הדר הדר והם לא יצאו לכך לא מטמאין וק"ל:

תוס' ד"ה פרים הנשרפים בסוף דבריהם מה שבפנים אינו מבואר וזהו עיקר ר"ל מה שכתבו התוספות לעיל דמבעיא ליה לענין הנוגע בפנים אינו מבואר יפה איך דחה רבינא ותסברא ובהגה מבואר יפה וק"ל:

תוכן העניינים

פנים מאירות על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה