פנים מאירות על זבחים· רבי מאיר איזנשטאט
דף יז:
תוס' ד"ה קסבר כו' ומפרש הרב ר' חיים דנ"מ לענין פסח הבא בטומאה דלמ"ד מחוסר כפורים דזב כזב דמי אין שוחטין וזורקין עליו דלא אשתרי בציבור אלא טמא מת הנה מאד אינם מובנים לי דבריו דאי מיירי מח"כ בשביעי שלו אפילו למ"ד דאינו כזב אין שוחטין עליו דאי אפשר לו לאכול לערב ואי מיירי בשמיני שלו אפילו למ"ד כזב דמי יהיה מותר לשחוט עליו כיון דחזי לאורתא לאכול ואי משום דטומאת זב אינו מותר בציבור מה בכך דהא אפילו היכא דפסח נעשה בטהרה לא הותרה טומאת יחיד מ"מ שוחטין עליו היכא דחזי לאורתא לאכול דמשנה שלימה בפסחים דף צ' ע"א זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו ובעל ג' ראיות שוחטין בשמיני שלו דחזי לאורתא וצ"ל ע"כ דהך אתי כמ"ד מ"כ לאו כזב דמי אבל למ"ד מח"כ כזב דמי אין שוחטין דסבר אין שוחטין על טמא שרץ אף דחזי לאורתא משום דסבר טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהם בערב פסח ואפילו הכי נדחו ומ"מ ילפינן ששוחטין על טבול יום דבקרא כתיב איש כי יהיה טמא וטבול יום כיון דקלישא טומאתו לא קרינן ביה טמא כן כתבו התוספות בהדיא בפסחים שם בד"ה מי לא עסקינן שחל ז' שלהם וא"כ למ"ד דמח"כ כזב דמי לא קלישא טומאתי' ושפיר קרינן ביה איש כי יהיה טמא ואין שוחטין עליו ואמת נפקותא זו דכתבו התוספות יכול להיות אף בפסח הבאה בטהרה דלמ"ד כזב דמי אין שוחטין עליו ולמ"ד דאינו כזב שוחטין עליו אלא נקטי רבותא דאפילו בפסח הבא בטומאה אסור לשחוט עליו משום דטומאת זב לא הותרה אף בציבור. ובריש כל הפסולין הוכחתי הא דאמר טבול יום דזב כזב דמי מיירי בזב בעל שלש ראיות שהוא מח"כ אבל בטבול יום דזב בעל שתי ראיות לכ"ע לאו כזב דמי:
בא"ד ועוד נפקא מיניה לענין טומאה דחוי' בציבור הנה דברי מ"ו הב"ז לא הבנתי וז"ל ר"ל כגון שהיה הציבור מחוסרי כפרה מזיבה ואי סבר ליה כזב דמי לא יקרבו קרבן צבור שלהם עד דאייתו כפרתן ויעשו בטהרה דטומאה דחוי' בציבור ולא הותרה א"נ דהכי פריך דאי קרוי מחוסרי כפרה טמאים אזי צריך הציץ לרצות על קרבן שהקריבו במחוסר כפרה ואי לאו כזב דמי אינו צריך לרצות הציץ עכ"ל ולא זכיתי להבין חדא במאי דכתב שהיה הציבור מח"כ מזיבה ולא יקרבו קרבן שלהם כו' דטומאה דחוי' היא ולא הותרה תיפוק ליה אפילו אי טומאה הותרה למ"ד כזב דמי צריכין לעשות בטהרה דטומאת זב לא הותרה בציבור ועל נפקותא שני' דכתב אם צריך הציץ לרצות קשה לי דהא הביא ראיה מגמרא דיומא והתם מבואר אי טומאה הותרה בציבור אין צריך לרצות ואי טומאה דחוי' בציבור צריך הציץ לרצות ולפ"ז איך כתב דלמ"ד כזב דמי צריך הציץ לרצות משום טומאה דחוי' תיפוק ליה אפילו אם טומאה הותרה צריך הציץ לרצות למ"ד כזב דמי אם הקריבו קרבנם במחוסרי כפורים דטומאת זב לא הותרה וצריך הציץ לרצות כמו דמרצה אקרבנות צבור דלא קבעי זמן דלא נדחה הטומאה אצלם אפילו בציבור ואם הקריבו מרצה הציץ ומה מאוד גדלה התמי' עליו שלא הרגיש בזה ולא זכיתי להבין דבריו על בורין ונראה לי דהכי פירושו דאיתא בפסחים דף פ' ע"א היו רובן טמאי מתים ומעוטין זבין אין תשלומין לפסח הבא בטומאה ומפרש הגמרא הטעם דטומאה דחוי' בציבור ואיש כי יהי' טמא משמע דאיש לבד טמא והציבור טהורים אבל אם הציבור טמאים לא עביד בשני והשת' יש נפקותא בענין זה דאם פסח בא בטומאה ואחד מח"כ דזב לא עשה הפסח דלמ"ד כזב דמי אין עושה את השני דטומאה דחוי' בציבור ולמ"ד דאינו כזב עושה את השני כיון דהי' יכול לעשות בראשון ומשנה שלימה מי שהיה יכול לעשות הראשון ושגג או הזיד ולא עשה עושה את השני אבל למ"ד טומאה הותרה בציבור אפילו למ"ד כזב דמי עושה השני ודוק:
ד"ה שרפה אונן ולמ"ד מח"כ דזב כזב דמי לא אתי בק"ו דמה לטבול יום דמת שהותר לאכול בפסח לפי ששוחטין עליו משא"כ במחוסר כפורים דאין שוחטין עליו ואינו אוכל ואסור בנגיעה ושפיר מיפרך ק"ו ואין להקשות דהי' להם לפרש בענין זה דלמ"ד מח"כ דזב כזב דמי לא אתי בק"ו דאיכא למיפרך מה לטבול יום שאין מחוסר מעשה דבשלמא למ"ד לאו כזב דמי א"כ מח"כ נמי לא חשיב מחוסר מעשה דקלישא טומאתו אבל למ"ד כזב דמי שפיר איכא למיפרך פירכא זו וכן אין להקשות דליפרוך לעיל מה למח"כ שכן אסור בפסח וי"ל דהיא היא אלא דהתוספות אזלו לשיטתם דמפרשי דלענין זה הוי כזב דאין שוחטין עליו הפסח ולמ"ד אינו כזב שוחטין עליו וע"כ הטעם למ"ד כזב לאו קלישא טומאתו ושפיר פרכינן מחוסר מעשה וא"כ פירכא דמחוסר מעשה ע"כ הטעם דאינו אוכל בפסח ולא קלישא טומאתו כדפרישית לעיל ודוק:
ד"ה אונן וא"ת מח"כ ובעל מום יוכיחו נראה לי דהוי מצי להקשות זר יוכיח אלא דהתוספות מקשים על ערל וזר כשר בהזאה ולכן נראה לי דלא יליף התם מהאי ק"ו שערל כשר בשריפת פרה משום דאיכא למיפרך זר יוכיח:
בא"ד אבל מבעל מום קשה נראה דאין כאן קושיא דאיכא למיפרך מה לבעל מום שעשה קרבין כמקריבין:
בא"ד ועוד מה לטבול יום שכן אין מחוסר מעשה נ"ל לישב קושיא זו כיון דמנגיעה ילפינן ק"ו ומה לי דלא פרכינן קולא דמותר במעשר משום דכיון דבנגיעה לא אשכחן קולא מטעם זה נמי לא פרכינן שאר פירכות כיון דבנגיעה לא אשכחן שום קולא וילפינן ערל לנגיעה שמותר להזות וק"ל ועוד נראה דמעיקרא אין כאן קושיא דלמ"ד דילף ערל מק"ו מטבול יום סבר דמחוסר כפורים דזב כזב דמי וטומאה דכל התורה הותרה ויליף ק"ו מטבול יום דמח"כ שמחוסר מעשה ואסור בנגיעה ומותר בפרה ק"ו לערל כן נ"ל נכון בס"ד:
ד"ה והזה הטהור עיין בתוס' דיומא דף מ"ג ע"ב שפירשו התוס' כיון דעיקר טהרה בהזאה קאתי ואכשר רחמנא טבול יום כש"כ בשאר עבודות ע"ש:
גמרא אי מהתם הוי אמינא ה"מ עבודה דמעכבה כפרה יש להקשות כיון דילפינן דמחלל אף בעבודה דאין זר חייב מיתה כיון דהוי זר ובזר מחלל אף בעבודה דאין חייב מיתה א"כ לפי זה נילף ג"כ כיון דאיקרי זר שמחלל אף בעבודה דאינה מעכבה כפרה כמו דמחלל זר אף עבודה דאין חייב מיתה ויש לישב ודוק: