פנים מאירות על זבחים· רבי מאיר איזנשטאט
דף יב.
תוס' ד"ה יום להרצאה תימא תיפוק ליה מביום צוותו ולמה לי דכתב ביום השמיני הנה האמת יורה דרכו הטוב שאין קושיא כלל דאף דנלמד מביום צוותו דאסור לשחוט בלילה מ"מ אם אין פסולו בגופו של קרבן אין לילה מחוסר זמן דהא נכנסין לדיר להתעשר אף בלילה ולפי זה איצטרך ביום השמיני דאי לא נכתב רק שבעת ימים יהיה תחת אמו הייתי אומר דלילה חזי ולעולם לילה יש מחוסר זמן והיכא דפסול בגופו כמו גבי פסח בליל י"ד שאינו ראוי לא לשמו ולא שלא לשמו אסור להקדישו בלילה דלילה יש מחוסר זמן ולכך איצטרך ביום השמיני דנלמד דלילה לא חזי כלל והוי פסול בגופו בלילה כמו אם הקריבו תוך ז' ללידה אלא מדנכתב שבעת ימים ש"מ לילה לקדושה שראוי להקדישו אף שאין ראוי להקריבו כמו תוך ז' ונשמע מיניה דלילה אין מחוסר זמן ודוק ואין כאן קושיא אפי' לר"י:
ד"ה ש"מ בעלי חיים נדחים כו' וי"ל דמפריש נקיבה דחייה בידים כו' ומיהו קשה מאכל חלב והמיר דת כתב מ"ו הב"ז וז"ל ור"ל ולמה הוצרך ר"י לאשמועינן דגם רב מודה ביה כיון דדחיה בידים ומיהו למאי דמצריך בשמעתין דה"א כיון דבידו לחזור לאו דחי' הוא לא קשה כלל דהא קמ"ל ר"י דהוי דחיה דבידו לחזור:
בא"ד הנך תלת דב"ח נדחים ונדחק שם בפירוש זה למצוא איזה הם תלת ופירוש דקאי אהנך תלת דינים דש"מ והנה נכנס לדחוקים באין צורך ונראה לי כוונת התוס' כן הוא דתירצו דבפסח דחיה בידים ור"י אשמועינן רבותא אפילו היכא דלא דחיה בידים אמרינן ב"ח נדחים ומקשים התוס' ומיהו קשה ר"ל כיון דר"י בא לאשמועינן אפילו היכא דלא דחיה בידים אמרינן דיחוי ק"ו באוכל חלב והפריש קרבן ונשתמד דזה הוי דחוי בידים פשיטא דאמרינן דחוי דמאי אמרת דאיצטריך לאשמועינן אפילו היכא דבידו לחזור א"כ היה לו לעשות הצריכותא בשני בבות אלו ולמה ליה לאשמועינן באכל חלב ונשתטה ולפי מאי דפירשו התוס' בסוף ד"ה וש"מ יש דיחוי בדמים שאף בשותפים בידו לתקן שיקח מחבירו פשיטא אין כאן קושיא כלל לפי מה שפירשתי ולכן פירשו התוספות דצריך לדקדק כו' הנך תלת דבעלי חיים נדחים ר"ל דג' פעמים אשמועינן ר"י דבעלי חיים נדחים בבהמות שותפים ובאכל חלב ונשתמד ובנשתטה דצריך לדקדק למה לר"י לאשמועינן בכל הני ג' דבעלי חיים נדחים אבל באמת יש לומר דר"י בא לאשמועינן דיחוי בקרבן עצמו ובא גם לאשמועינן דיחוי בבעלים אף דקרבן חזי מ"מ אמרינן דיחוי כנ"ל לפי פירוש התוספות בסנהדרין בפרק נגמר הדין אין כאן קושיא ע"ש:
ד"ה וש"מ יש דיחוי בדמים כו' הר"ר חיים מפרש שלא לקרב ולא אמרינן כיון דאין קדושה כצ"ל ורבינו ש"ל פירש בתשובה כמו שפירש ר"ל למעלה דרבותא דלא נימא שאין דיחוי מעיקרא אלא היכא דקדיש קדושת הגוף ולא בקדושת דמים ורבינו ש"י ר"ל רבינו שלמה יצחק והוא פירוש רש"י ועיין בפסחים דף צ"ח ע"א בפירוש רש"י ותבין הכל על נכון ומ"ו הב"ז הגיה בכאן על נכון כל הדבור:
בא"ד ולא אשכחן תנאי דפליגי בהא מילתא ר"ל בבעלי חיים נדחים פליגי דחד מ"ד סבר דאין דחוי אלא בנשחטים ובדיחוי מעיקרא גם כן פליגי דסבר דאין דיחוי אלא בנראה ונדחה אבל אם דיחוי בדמים לא אשכחן תנאי דפליגי מיהו ר"י טובא קמ"ל דלא נימא דאין דיחוי בדמים קמ"ל דיש דיחוי בדמים וק"ל סוף דבריהם כל זה פירוש רבינו הקדוש וקשה לי על זה מאי פריך לעיל אי אפרשינהו מצפרא דחוי מעיקרא הוא הלא בידו להשהות עד חצות ואין אני יודע שום קושיא בזה דבאמת דייקינן בזה לימא קסבר ר"י ובפירוש רש"י מדאיצטרך לן לשינויי אליבי' במפריש לאחר חצות ש"מ דאית ליה דב"ח נדחים אף דבידו לתקן ותירץ לו המתרץ דהאמת כן דבבהמות שותפים אית ליה לר"י דב"ח נדחים אף דבידו לתקן כמו שכתבו התוספות לעיל דר"י ור' אושעיא הם בסיגנון אחד ואין ספק שאין זה מדברי התוספות אלא הג"ה מאיזה תלמיד: