אור ברסלב

פנים מאירות על זבחים· רבי מאיר איזנשטאט

דף טו.

דף יד:

גמרא הוליכו זר כו' פליגי בה רבי חייא ורבי ינאי כו' מר סבר לא אפשר לתקוני' ואף ע"ג דאיתותב לעיל ר"ל האי מ"ד סבר הולכה שלא ברגל שמי' הולכה אבל לעולם לא אפשר לתקוני':

שם לדברי המכשיר פסול הך פסול ע"כ אם לא תקנה אבל אם חזר הכהן והוליכו כשר אם עושה תחילה זר אלא נקט פסול משום אידך לדברי הפוסל מכשיר דהיינו דמכשיר בלא שום תיקון כיון דעל חנם הוצרך לחזור ולהכניסו וכשם שלחד מ"ד אין פוסל מחשבה כך כשירה בזה וק"ל:

תוס' ד"ה הולכה שלא ברגל יש מפרשים פי' אחר אבל פי' הקונטרס עיקר ולפי שראיתי רבים מגיהים ברש"י והביאו מ"ו ב"ז בשם ס"א וז"ל ס"א בהולכה זוטרתי פליגי ששחט בצד המזבח וזריק דהיינו שלא ברגל אבל בהולכה רבתי דהיינו ברגל לא פליגי ולקמן מותיב ממתניתין דשמעינן מיניה דבשוחט אפילו רחוק מן המזבח מכשיר ר"ש מדקתני שאם רצה שוחט בצד המזבח כו' והנה אי לפירוש זה נתכוונו התוספות לכתוב שהוא עיקר קשה לי טובא ולא יתישב לי הסוגיא כלל חדא כיון דרוצה לאוקמי' פלוגתא הולכה שלא ברגל אליבא דר"ש ורבנן דמתני' ובודאי ראה מתניתין ואיך יעלה על דעת לומר דר"ש פוסל בהילוך ומכשיר בשוחט בצד המזבח היפוך המתניתין ועוד אם עשה עצמו כאלו לא ידע המתניתין אין זה סוגיות התלמוד לפרש דהכל מודים בהולכה ברגל פשיטא דזה אינו מוזכר בדברי התנא רק מוזכר הולכה שלא ברגל פלוגתא דר"ש ורבנן ומהי תיתי לומר שפליגי ברגל ועוד דרש"י פי' לר"י דאמר לעיל הולכה שלא ברגל לא שמי' הולכה ליכא למיפרך מהכא דכי אמר ר"י הולכה שאין דרכה בכך אבל השוחט בצד המזבח כו' עיקר הולכתה בכך מודה בה ר"י ולפי זה קשה כיון דר"ש מודה דהולכה ברגל פוסל בה מחשבה מנ"ל לאוקמי' פלוגתייהו בשוחט בצד המזבח דילמא הא דפליגי ר"ש ורבנן בהולכה רבתי שלא ברגל אבל בהשוחט בצד המזבח דעיקר הולכה בכך מודה ביה ר"ש ע"כ נ"ל לפע"ד ברור דהכין פירושה דהדין שמעתא ובזה יתישב לך גם דברי הגה בתוס' ד"ה אלא חטאת העוף דפסלה בה מחשבה כו' אי אמרת בשלמא בשלא ברגל פליגי כו' היה להם להזכיר בהולכה ברגל פליגי אבל לפי דברינו יתישב הכל בס"ד דמתחילה יש לדמות הולכה שלא ברגל כמו שמדמה גמרא למעלה הולכה בזר פלוגתא דר"ש ורבנן ודחה תלמודא דהולכת זר פסול אף לר"ש ופי' רש"י דאף ע"ג דאמר ר"ש לא פסיל בה מחשבה משום דאין היתר קרבן תלוי בה ולא קרינן ביה דברים המביאים לידי אכילה אבל עבודה הוי לפסול בה זר עכ"ל וכן כאן בתחילה יש לדמות הולכה שלא ברגל פלוגתא דר"ש ורבנן לר"ש דאמר עבודה שאפשר לבטלה לאו עבודה היא כשירה להוליך שלא ברגל כיון דלאו עבודה היא אבל לרבנן דהוי עבודה פסול שלא ברגל אם הוליך א"ו עיקר הטעם דהולכה שלא ברגל כשרה להוליך בה משום דלאו עבודה דאפשר לבטלה דלא פסלה מחשבה ולכך כשירה גם להוליך בה אבל היכא דלא אפשר לבטלה פסלה מחשבה אבל אנן מפרשינן איפכא בהולכה רבתי כ"ע לא פליגי דפסולה ר"ל אם הוליך בהולכה רבתי שלא ברגל כ"ע לא פליגי דפסילה ר"ל עד שיתקן כמו שפירש רש"י למטה הא דקתני זר ואונן בהולכה פסול שלא הוחזרו א"כ אף דסלקא לעיל בתיובתא על הא דאמר הולכה שלא ברגל פסולה דאי אפשר לתקוני מ"מ מצינו סוגי' בש"ס דפליגי תנאי בפלוגתא זו ע"כ בהולכה רבתי אף ר"ש מודה דפסולה אם הוליך בה שלא ברגל אף דסבר דלא פסלה מחשבה משום דאין היתר קרבן תלוי בה ולא קרינן ביה דברים המביאים לידי אכילה אבל מ"מ עבודה הוי היכא דשחיט רחוק מן המזבח צריך להוליך ברגל ואם הלך שלא ברגל פסולה כי פליגי בהולכה זוטרתי דשם עבודה בכך דרבנן אף דסברי הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ולא פסלה מחשבה בשלא ברגל ואסור להוליך שלא ברגל הני מילי בעבודה רבתי שאין דרכה בכך אבל בזוטרתי דדרכה בכך הוי הולכה לפסול בה מחשבה ור"ש סבר דאף ע"פ שאי אפשר לבטלה לאו עבודה היא כיון דלא הוי ברגל ולא פסלה מחשבה דס"ד דר"ש מכשיר בהילוך דלא פסיל מחשבה בכל הולכות הן ברגל או שלא ברגל בהולכה זוטרתי בכולם ר"ש פסיל במחשבה ולכך מחכו עלי' ומסיק היינו חוכא ובהולכה רבתי לא פליגי ר"ל אם תרצה אתה לומר בהולכה שלא ברגל מחלוקת ר"ש ורבנן ע"כ בהולכה רבתי פליגי אם מותר לעשות שלא ברגל דלרבנן הוי עבודה פסולה דאסור להוליך שלא ברגל ולר"ש כשירה להוליך שלא ברגל דלאו עבודה היא דהא כי פליגי בהולכה רבתי פליגי דקתני אפשר שלא בהילוך שוחט בצד המזבח ש"מ דפליגי בפסלה מחשבה באפשר לבטלה אבל בשוחט בצד המזבח דאי אפשר לבטלה מודה ר"ש דפוסל מחשבה ועל כרחך ש"מ אם נאמר דהולכה שלא ברגל פלוגתא דר"ש ורבנן ע"כ בהולכה רבתי פליגי ולרבנן דהוי עבודה אסור להוליך שלא ברגל ולא פסלה מחשבה שלא ברגל אף לרבנן ולר"ש דלא הוי עבודה מותר להוליך שלא ברגל אבל בעבודה דאי אפשר לבטלה פסולה מחשבה אליבא דכ"ע ולמאן דגריס בהולכה זוטרתי כ"ע לא פליגי דלא פסלה טעמא דלאו כלום היא ואין שם הולכה עליה לא פסלה מחשבה אלא פליגי בהולכה רבתי אם עשה שלא ברגל דלרבנן פסולה דהוי עבודה ואסור להוליך שלא ברגל אבל לר"ש כשירה מטעם דלא הוי עבודה דאפשר לבטלה אבל אי לא הי' הטעם דאפשר לבטלה מודה ר"ש דאסור להוליך שלא ברגל דהולכה שלא ברגל לא שמי' הולכה ולכך בהולכה זוטרתי אליבא דכ"ע כשירה כיון דהולכה שלא ברגל לא שמי' הולכה א"כ אף דאי אפשר לבטלה מ"מ לאו כלום היא ואין שם הולכה עליה ולא פסלה בה מחשבה וכולה צורך זריקה היא ואפשר דזה כוונת רש"י אלא דצריך להגיה ברש"י בד"ה מחלוקת ר"ש ורבנן דלא פסיל בה מחשבה בהולכה ברגל כו' כצ"ל וכשתדקדק תוכל למצוא כל כוונתי בדברי רש"י ז"ל דוק ותשכח כי כן נ"ל ברור ונכון פירושי' דשמעתא באין גמגום כלל והמשכיל יבין:

תוס' ד"ה חטאת עוף דפסולה הזאה כו' כיון דמכשיר ר"ש בהולכה שלא ברגל ר"ל בהולכה זו סברת מכשיר ר"ש ולא פסיל מחשבה אם כן לא תלוי הדבר באפשר לבטלה אלא ודאי איפכא מסתברא ותלוי הדבר באפשר לבטלה ר"ל היכא דאפשר לבטלה שרי להוליך שלא ברגל אבל היכא דאי אפשר לבטלה הוי עבודה ופסיל מחשבה ונראה כוונת התוספות דע"כ עיקר הקושיא דלא מצינו לר"ש שיפסול מחשבה בהזאה דעל הולכה אינה קושיא דבאמת לר"ש לא פסיל מחשבה אף בהולכה זוטרתי ולפי זה אם נאמר דפוסל ר"ש במחשבה בהולכה זוטרתי לא משכחת שיפסול מחשבה בהזאה כיון דהך הזאה הולכה זוטרתי לא מצינו רק שיפסול בהולכה אבל אם חישב בהזאתו על הזאה אינו פוסל מחשבה כיון דלא מצינו שיפסול מחשבה בהזאה גופיה אף דבפיגול מחשבין מעבודה לעבודה מהולכה לזריקה משום דמצינו פסול בזריקה בעצמה קודם שרוצה לזרוק מן הכלי או לאחר שקיבל על האצבע לזרוק אבל בהזאה כיון דאין פסול מחשבה בהזאה גופיה כיון דיצא הדם נעשה מצותו א"כ בשום אחד מן העבודות אין יכול לחשוב שיפסול מחשבה בהזאה לכן פירשו התוספות הא דקאמר אי בתר דנפק דם אתעביד מצותו נמי תלוי באפשר לבטלה או לא אפשר ולפ"ז יתישב לך דברי התוספות על בוריין בס"ד:

ס"ד א"כ בחטאת עוף נמי כאלו אתעביד מצותו ומי שני רחמנא מחשבה זו כצ"ל שלמה ברוך נראה דזה שם המחברים הם דלא כב"ז:

ד"ה אלא חטאת העוף דפסלה בה מחשבה הנה התוספות בהגה זו מתרצים קושיא הנ"ל בדרך אחר דבשלמא אי בהולכה שלא ברגל פליגי דרבנן סברי דהוי עבודה ופסולה דאסור להוליך שלא ברגל ולר"ש כיון דלא הוי עבודה כשירה להוליך שלא ברגל א"כ אבל בזוטרתי דאי אפשר לבטלה פסלה מחשבה משכחת לה דמחשב על הזאה מקמי' דתיפוק דם וכ"ת דזה הוא הולכה זוטרתי ומתרצים התוספות משום דדם הנתון בצואר כנתון בכלי שרת וכשם שבשאר קרבנות מחשב על זריקה קודם שמפיק דם מן הכלי כך בחטאת עוף מחשב על הזריקה קודם שמפיק מן הכלי דהיינו הצואר אבל אי בזוטרתי לא פסלה מחשבה היכי משכחת לה דכשם שאין פוסל מחשבה בהולכה כך אין פוסל שום מחשבה בהולכה זוטרתי אפילו על הזאה אבל מכל זריקות דעלמא לא קשיא להו ר"ל דלפי פירוש זה לקשו להם על כל זריקה דעלמא כיון דאין פוסל מחשבה קודם שמפיק דם מן הכלי כו' משום דפשיטא ליה עד דמטי לא אתעביד מצותו וכל זריקה הוא שלא ברגל ופסולה אבל הכא מקודם זריקת דם מן הכלי הוי הולכה זוטרתי ולא פסלה ואי בתר דנפק דם איתעביד מצותו וק"ל:

פרק שני

תוס' ד"ה טבול יום כו' ומשום דאיכא תרי קראי תני תרוייהו נראה דקשה להם איך תני זו ואין צריך לומר זו ובטמא כתיב חילול בהדיא ומ"מ תני זו ואין צריך לומר זו אם כן קשה קושית התוספות דלעיל ליתני בעל מום ושתוי יין ופרועי ראש ואף דכתיב חילול בהדי' מ"מ ליתני זו ואין צריך לומר זו ומתרצים משום דאי' תרי קראי תנא תרוייהו ר"ל הכא כיון דנכתב תרי קראי בטבול יום ובטמא ללמוד שטבול יום דינו כטמא לכך תני תרוייהו אבל בעל מום כיון דכתיב בהדי' חילול ולא נלמד מיני' שום דבר מקראי לכך לא תני ליה:

בא"ד ניחא ליה למיתני טמא בהדי ערל ואין לומר דליתני ערל וטמא ברישא י"ל כיון דלא מצי למיתני טבול יום וטמא בהדי הדדי לא רצה לשנות ערל וטמא קודם מחוסר כפורים דאפשר דיש בהני רבותא טפי ובחגיגה דאיכא תנא דמרבינן ליה לערל כי טמא:

ד"ה זר ואונן והא דלא תני בעל מום ושתוי יין ופרועי ראש משום דכתיב בהם חילול בהדי' יש להקשות דהא שתוי יין ילפינן חילול ממחוסר בגדים וכן פרועי ראש משום דאיתקש לשתוי יין וכן הביאו התוס' בד"ה אתי' בק"ו ולפ"ז לא כתיבי בהו חילול בהדי' וצ"ע:

ד"ה אלא למעוטי נכרים כו' דילפינן חילול מטומאה הא דלא מקשי התוספות בפשיטות דקדשי נכרים אין חייבים עליהם משום טומאה וע"כ הטעם משום דכתיב בני ישראל י"ל דבודאי זה יש לדחות דדריש מפסוק שני באכילת קודש ולכך נקטו התוספות דילפינן חילול וחילול כתיב גבי וינזרו וק"ל:

בא"ד וי"ל דקרא דוינזרו כו' בין בזר ששימש ר"ל מדכתיב בני ישראל ולא יחללו וגם איירי בכל הטומאות בין באכילת קודש בטומאה בין בטמא ששימש ופשיטא ליה דלמעוטי קדשי נכרים מאכילה לחוד לא אתי ר"ל דע"כ להקריב בטומאה אי אפשר למעוטי מדכתיב בציץ לרצון להם ש"מ דקדשי נכרים אינם קריבים בטומאה אך זה פשיטא ליה דמנ"ל ללמוד מבני ישראל זר דילמא אתי למעוטי קדשי נכרים מאכילה בטומאה אבל לא זר לכך פירשו התוספות דלמעוטי קדשי נכרים לחוד לא אתי דזה נלמד מבני ישראל דכתיב בתריה גבי אכילה בטומאה וע"כ בני ישראל דכתיב גבי לא יחללו אתי למדרש זר וק"ל ואין להקשות דמנ"ל ללמוד חילול מאכילה בטומאה נלמד חילול מטמא ששימש שאפילו בקדשי נכרים חייב ונלמד נותר מיניה ואין לומר דלישתוק מג"ש ואנא ידענא מסברא שחייבים קדשי נכרים בנותר דאין סברא לחלק בין קדשי נכרים לישראל זה אינו דהא ע"כ דחילול דנותר איצטרך לגופיה ולאו מופנה הוא דאי מופנה הוא א"כ קשה לא לכתוב בפסוק שני בני ישראל ואנא ידענא דע"כ בני ישראל בפסוק ראשון אתי לזר דאי למעוטי קדשי נכרים באכילה לחוד קשה לישתוק גם מיניה ואנא ידענא שקדשי נכרים מותרים באכילה בטומאה דמדאיצטרך חילול בנותר לג"ש בטומאה אלא ע"כ דחילול איצטרך לגופיה ואינו מופנה א"כ הדר' קושיא לדוכתה נילף משימוש בטומאה ואפילו בקדשי נכרים חייב וי"ל דלתירוץ התוספות מיושב נמי קושיא זו דתירצו התוספות ובאכילת טומאה דכתיב הכא לאשמועינן דכתיב ביה חילול לגמרי אנותר א"כ ע"כ מוכח דנלמד חילול מאכילת בשר בטומאה דאי משימוש בטומאה א"כ קשה לא לכתוב רחמנא הכא אכילת טומאה אלא ע"כ דנכתב הכא אכילת טומאה לגמרי אנותר ודוק:

בא"ד והשתא אכתי הוי ליה למילף מאכילת טומאה דבכרת כו' ועוד כיון דמחד קרא נפקא הנה האמת דאין כאן מקום לקושית התוספות דאי אמרת דנילף טמא ששימש בכרת לא לכתוב רחמנא לא יחללו בלשון רבים אלא מדכתבה רחמנא בלשון רבים ש"מ דאתי ללמוד מתרומה דבמיתה וכ"ת דאיצטרך לשון רבים דנילף שני חילולין חילול נותר וטומאה דא"כ אליבא דאמת קשה נמי קושיא זו כתמיהת התוספות בסוף הדבור אבל באמת נראה דאין כאן מקום לתמיהת התוספות דהא ע"כ דאיך אפשר לכתוב חד חילול כיון דכתיב בלשון רבים וינזרו מקדשי בני ישראל אלא ע"כ דהיה לו לכתוב ולא יחלו שהוא ג"כ לשון רבים והייתי לומד ג"ש מחילול דרבים ולא מנותר שקאי על יחיד כי את קודש ה' חילול ומדכתב רחמנא יחללו ש"מ בשני חילולין הכתוב מדבר וכ"ת דילמא לשני חילולין אתי ולא לג"ש דא"כ לישתוק בתרומה מיחללו ולא לכתוב רק יחלו אלא ע"כ מדכתבה רחמנא גם בתרומה ולא יחללו והתם לא דרשינן שני חילולין וע"כ לג"ש אתי ללמוד מיניה טמא ששימש במיתה א"כ אין מקום לקושית התוס' וק"ל:

בא"ד ההוא לא כתב עונש בהדי' זה עיקר וקשה לי על זה הלא בעל מום ילפינן במיתה מטמא ולא מנותר אע"ג דבטמא לא כתיב עונש מיתה בהדי' חילל ודוק ועוד י"ל הד"א כו' נראה לי כוונתם דעכ"פ קשה דנילף מהיקשא דזה אינו מתורץ בתרוצם ולכך תירוצו ועוד י"ל כו' ולא ידעינן להי מינייהו נקיש כו' ומיהו קשה לתנא דבי רבי ישמעאל וצריך לומר אף דלא ילפינן זר מקרא דוינזרו מ"מ מודה ר"י דלא ממעטינן קדשי נכרים משימוש בטומאה וכן משמע בפ' ב"ש ע"ש:

בא"ד ועוד קשה אדנפקא לן בעל מום ששימש במיתה מטמא ששימש נילף מאכילת קודש דבכרת כיון דבקרא דלא יחללו משמע אכילת קודש בטומאה אבל הלשון חילול דרבים אינו מדוקדק בתוספות דלאו מטעם חילול דרבים ילפינן בעל מום מטמא דבבעל מום חילול דיחי' כתיב ובחידוד לתלמידי אמרתי כן דכך מקשו התוספות אדנפקא לן בעל מום ששימש במיתה מטמא ששימש ולא מנותר אף ע"ג דלא כתיב עונש מיתה (גמי) [פנים מאירות: גבי] טמא מ"מ ילפינן מיניה א"כ הדרה קושי' לדוכתה נילף טמא ששימש מאכילת קודש דבכרת וחילול דרבים אף דלא כתיב עונש בהדי' מ"מ נילף מיניה כמו דילפינן בעל מום מטמא ששימש אף ע"ג דלא כתיב מיתה בהדי' טמא וק"ל:

בא"ד והקשה לרבינו ז"ל דלקמן יליף כו' הלא הוא גופי' בנותר משתעי כדתני לוי בשני חילולים הכתוב מדבר והנה בפרק בית שמאי מקשים התוספות קושיא זו בתמי' אבל לי נראה דאין כאן קושיא כלל דהא אי לאו גזירה שוה חילול מטומאה אף דלא יחללו מיירי בשני חילולים לא הייתי יכול ללמוד דקדשי נכרים אין חייבים משום נותר דהא בטומאה דשימש נמי מיירי ואע"פ כן אסור להקריב קרבן נכרים בטומאה א"כ אף בנותר כך דהייתי מדמה לטמא ששימש ולכך איצטרך ג"ש ללמוד חילול מאכילת קדשים בטומאה דמה אכילת טומאה אין חייבים בקדשי נכרים כן בנותר אין חייבים בקדשי נכרים וק"ל:

ד"ה אתיא בק"ו כו' מיושב שאוכל לא מצי למילף ר"ל בק"ו לבד ולא במה הצד ותירצו דאיכא למיפרך מה ליושב שכן פסול לעדות ומוכרח ג"כ לילף במה הצד א"כ יליף שפיר מבעל מום במה הצד אך על זה קשה הא דמקשי התוספות דנילף מעומד על גבי כלים הא ע"כ מעומד על גבי כלים נמי לא מצי למילף בק"ו לבד אלא במה הצד דאיכא למיפרך שעשו בו קרב כמקריב דאם הניחו הקרבן על גבי דף פסול כמו שכתבו התוספות בפ"ק וק"ל:

תוכן העניינים

פנים מאירות על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה