פנים מאירות חלק ג· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה ב
במותב תלתא כחדא הוינא שבאו לפנינו הנעלה כמר משה בר יחיאל ז"ל והב"ח כמר ישעי' בהר"ר יהודא יצ"ו שראו את המעשה האיך נשקע במים כמר שלמה בעלה של האשה מוה' שמחה וכן אמרה בזה הלשון:
ביום ו' עש"ק ח' תמוז תצד"ל אחר חצות היום לערך ג' שעות איז כ' שלמה בעלה של האשה מ' שמחה ושאר אנשי קהלתינו גדולים וקטנים זענין גיגאנגען לנהר טוניא באדין זוא כ' שלמה הנ"ל פר ערשטן אריין גשפרונגען אונ האט אן גפאנגן צו מאכין פאסטין דען שווימען זוא זיין שוואגר כ' משה ב"י הנ"ל אויף איהם גשריגען למען השם וואס מעכסטי דיא ביזט נאך ניט בוורסט דס וואסר זוא ער כ' שלמה הנ"ל מיישב גוועזען דרך שחוק והתול טיט אייך זעהר פארכטין אין דען וואסר וועלט נויט זיין אלס מען עק וועלט היצון דאס וואסער זוא ער זיך דוידר וויטר אריין גלאזט מיט שווימען אונ זיך אויף דען רוקן גליגט אין גשווימען אין איז הינטר דען וואסער גבליבען אין דיא האנט אין דער הייך ארויס גוויזען זוא גיסו כ' משה הנ"ל אויף איהם ווידער גשריגען וואס מאכסטי פר איין פאסטין דיא ביסט ניט בוואסט דאס וואסער זוא דיא אנדערי האבין אן גפאנגען ער מאכט ווידער קינצען ובתוך רגע כמימרא ווידר אויף איהם גשריגען זוא ווייטר איהם נימר גזעהן זוא כ' משה הנ"ל גשריתן למען השם רבותי לאזין מיר זעהן וואס דער איזט בעו"ה ער איז דע טרינקין גווארין זוא זענין מיר גלייך אויס דען וואסער ארויס אין גלאפען אום דען וואסער זוא מיר ניט קענן מער ער זעהן. ותכף ומיד קודם הכנסת שבת בין גלאפין צו דער פישר אלז זייא זאלין זעהן וויא מען קריגן קאן זויא מיר האבין משיב בוופהן אלז זייא האבין צו גזעהן אויף דיא אנדר זייט בייא דען וואסער וויא ער איז אריין גשפרינגען אין גלייך איין פאלשין טריט גטאן האט אין צו מיר גזאגט בזה הלשון ער האט וואהל דיא קונץ גלעדניט אבער ניט רעכט אזוי דער פישר איינער צו דען אנדרין גזאגט דיזער יהודי קומט שוין ניט אויס דען וואסער ארויס אין דאס האט גווערט בייא דען וואסער נאך זיין דער טרינקן יותר אלס בג שעה אין מיר זענין הין אין הער גלאפען אין פר מיינט מיר ווערן דער זעהן שיוימען זוא זיין מיר הכל אוועק גנגין איז שוין גוועזין לערך ה' אחר חצות היום כל זה המעשה ראו וכמו כן אמרו כל הנ"ל בפנינו. היום יום ו' טבת תצה"ל שלום מטריבט"ש:
וגם זה מן השמועה ששמענו מהם כמה רוחב המים הי' באותו הפעם שהי' הנהר גדול מרחיב והולך אזי הי' הרוחב לערך י"ב אמות בצימצום וכך המה משערים לפי אומדן דעתן שהי' באותו פעם וכל זה אמרו כנ"ל הנעלה כ' משה בר יחיאל ז"ל והב"ח כ' ישעיה בר' יהודא יצ"ו היום יום כנ"ל הקטן שלום מטריבטש. יהודה ליב בן הר"ר יוסף ז"ל מק"ק פ"ק פה מלמד בק"ק ק"ב ונאום יודא בהר"ר צבי ז"ל ש"ץ ונאמן דק"ק ק"ב יצ"ו:
במותב תלתא ב"ד בחדא הוינא ואתא קדמנא כ' וואלף שמש מק"ק ק"ב בר' יצחק ז"ל ושאלנו אותו בעונש אילו"ע ואמר לנו בזה"ל אחר חמשה או ששה ימים לאחר שנאבד כ' שלמה חתן נטעל מק"ב דהיינו כ' שלמה האט זיך גבאדין אין דער טונא אונ' איז נאנד גווארין זא איז דער הלטר מק"ב חמשה או ששה ימים אח"כ לשם קימן אונד גיזאנט ער האט גיהערט דאס איין יהודי מכאן איז דער טרינקן גווארין ווען מאן איהם וואס גיבט אזו וויל ער ווייזין ווא ער ליגן טוט האט טען איהם פר שפראכין איין דוקאטין ציא שטנקין זא האט ער גזאגט וואס פאר איין ארט דאס מאן איסם זוכין זאל זענין לייט אהין האבין אבר נישט גפונדין. אח"כ איז דער הלטר זעלבן מיט הין אונד ג"כ נישט גיפונדן זא בין איך אחר חצות לילה אויף גישטאנרין אונד נעבין דער טוני גיגאנגין האב ג"כ נישט גפונדן זא האב איך איזה נכרים גזעהן בייא זיין דארף האב איך גיפרעגט האט עטץ קיין יהודי דא גיזעהן ליגן איין דער טרונקנין יודן זא האט איינער גיזאגט ווען איהר געסטרן קומען ווערט העט איהם אן גיטראפין איך האב איין דער טרונקנין גפונדן ליגן זא האב איהם דען קאפף אויף גהויבן האב איך גזעהן דאס עס איין יהודי איז גיועזין ער האט איין שווארצין בארט גהאט אונט שווארצי האר דא דראן האב איך גוויסט דס ער איין יוד איזט האב איך עס דען הלטר גזאגט ווען איך גוויסט העט דס איינער פון ק"ב דער טרונקן איז גווארן זוא ווער איך אניין גנגין אונד אייך גזאגט אח"כ דס הנכרי דאס גזאגט האט זוא האב איך גזאגט להנכרי ווייס מיר דאע ארט וואס דיא איהם גפונין האסט האט ער מיך גיפירט אונט גוויזן דאס שווארץ האר אן איין שטוידן גהנגן זענין אונ דער בייא האט מיר דער נכרי גזאגט דס דאס וואסער איז גוואקסן אונ דען דער טרונקנין אוועק גשווימט כל הנ"ל העיד כמר וואלף הנ"ל פ"ב כ"ז מנחם תצ"ה לפ"ק:
שוב מעיד כמר מאיר בהר"ר גרשון בענש אליו"ע בחרם חמור בזה הלשון איך בין גיקומן אחר חמשה או ששה ימים אחר זה דס כ' שלמה איזט דער טרונקין גווארן אויף דען איבר פור בייא סמריין האב איך גפראגט אויב זיא קיין דער טרונקנין גזעהן הבין אבר איך האב ניט גזאגט דס ער איין יהודי איזט גוועזן האבין זייא מיך גשאפט כעבן דער טוני גיהן אונ פראגן איך ווער איהם בוודאי דער פראגן דען איז איינר גשווימען אבר זייא ווייסן ניט ווער ער איז גוועזן. אח"כ בין איך גאנגן אין ערשטין דארף הייסט קלעדרין זוא האב אין דער ערשטי מיל אן גפראגט זוא האט מיר דער מילער גזאגט וואן איך ווער פר איין שעה קומן העט אותם קענין בקומן דען איז נאך קיין שעה דס איין יהודי איז נאקיט פר בייא גשווימען אונר האט מיר אלי אותות ומופתים גזאגט אן איהם דהיינו קלייני שווארצי קרויז האר אונד איין שווארצן בארט אונ פול אין גיזיכט כמו ער גוועזן איז. ואח"כ האט מיך דער מילר גשאפט פארן אויף ק"ש באדאק דען דאהין איז ער גשוואומן זוא האב איך מיר דען אנדרין טאג איין שיפל גינומן אונד בין נאך גפארין בין קומן צו קיש באדאקיר מיל זוא האב איך ווידר סתם גפראגט אויב זיא קיינם גזעהן האבין שווימן זוא האט מיר דער מילר גזאגט ווען איך ווער פריא קומן העט איהם בייא זיינו מיל אן גטראפן ער איז איבר נאכט ביין זיין מיל גלעגן צו פריא האט ער גזעהן דאס ער איין יהודי איזט האב איך גפרעגט וויא ווייסטו דאס ער איין יהודי איז גוועזן זוא האט ער מיר גזאגט דס ער נימול איז גוועזן אונ האט איין שווארץ בערטל נהאם אונד שווארצי קלייני קרויז האר אונד פול אין גזיכט משום הכי ווייל ער דער קענט דס ער איין יהודי איזט האט ער איהם פון זיינר מיל אוועק גשטוישן. אח"כ איזט דער מילר מיט מיר גפארן מיט ג' שיפלך אוין ג' צדדים ער מיט זייני מין יונגן צו טיילט זו זוכן דען דער טרונקין זענין גפארן ביז ד' פרסאות אויף דער טונא וועם מיר האבין אן נטראפן האבין אלי גזאגט דאס זייא האבין איהם גזעהן שווימן זוא זענין מיר גקימען ביז אשוואן זענין מיר אויף דיא טייטשי מיל צו קומען זוא האב איך דען מילר גפראגט אויב ער האט קיינעם גזעהן שווימען זוא האט ער גזאגט דס צו פריא איזט ער איבער דען וואסיר גפארין האט ער גיזעהן איין יהודי נעבן זיין שיפעל פר בייא שווימען אונ מופתים הנ"ל גם כן גזאגט אונד מיר גזאגט ער איז אויף מעדווה צו גשוויאמען שם איז דיא טוני גנץ ענג שם ווערין מיר בוודאי איהם בקומן זוא ביך נאך גפארן ביז מעדווה האט מיך בנינכס דער גאלד וואסר האט ער מיר גזאגט ער האט גזעהן איין יהודי שווימן אונ מיר ג"כ אותות ומופתים גזאגט אונד מיר גזאגט איך זאל ניט בחינם נאך פארין ער איז שוין אין דער גרוס טוני אניין קומן שם איז שוין אום מעגליך צו בקומן זוא האב מיך משם אום קערט חצי פרסה פון ראב:
ואף וויא איך בין בייא דיא ערשי איבר פור קומן האט מיר איין פישר גזאגט ער האט גזעהן וויא ער איז דער טרונקן ער האט גזעהן דס איהם ניט צו העלפן איזט גוועזן דס ער אזו גארבייט האט אונ זיך נימר קענן העלפן אונד ער האט גזעהן דס ער נימר אזו לאנג טויארן קאן דס ער איהם צו הילף קומן קען לולי זאת ווער ער איהם צו הילף קומן איך העט גוויס טרינק געלד פר דינט כל הנ"ל האט דער פישר גזאגט צו מיר. ואת העתק מגוף העדות שהוגד לפני ב"ד פה ק"ק פרעשבורג הק' משה חונה בק"ק פ"ב:
תשובה האשה קשת רוח ומרת נפש אשת כמר שלמה הנטבע נגשה לפנינו בקול נהי יגון ואנחה המשברת גופו של אדם וכפי' פרשות השמים ושופכת לב כמים והוא עגונה זה ימים שנתים וילדה ורכה ועגונה עדיין לא הגיע לעשרים שנים ובעלה לא הי' דר עמה כי אם חדשים שנים והיא סופקת כפים באמרה למה אהי' כעוטיה וארביץ בצהרים ודופק על פתחי בתי דיני ישראל ומשכנות הרועים רועה ישראל להזדקק לדבריה כולה האי ואולי ימצאו לה היתר ע"פ עדים שלשה או שנים שראו בשעת טביעה במצלות מים ואחר זה הגידו כמה נכרים אשר מצאו גוף אחד מת צף ע"פ המים ובדקו אותו והגידו סימנים בשער ראשו שהי' קטנים ושחורות תלתלים וגם זקינו קטן ושחור ושאר תמונות שהי' בבעלה כמר שלמה הנ"ל:
והנה מתחילה אמרתי מה לי להכניס ראשי במים שאין להם סוף אשר החמירו רז"ל ואמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה ומי יוכל להרהר אחר חוקם וגזירה אשר גזרו רז"ל אך מי יוכל לאטום אזנו לשמוע לקול בוכים ואמרתי נילך בעיקבות ראשונים שעלה בדעתם להקל במים שאין להם סוף בההוא גברא דטבע בדיגלת ואנסיב ר' שילי לדביתהו שעלה בדעתו כיון דקוי וקיימי כמים שיש להם סוף דמי ולבסוף אמר שטעה דאומר גלי אשפלוהי וגם רב אשי עלה בדעתו לומר הא דאמרי רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה הני מילי באונס דעלמא אבל צורב' מרבנן לא אי איתא דסליק קלא אית ליה וגם אמרינן בדף קכ"א דאנסבא ר' נחמן לדביתהו דחסא משום דחסא גברא רבה אם איתא דסליק קלא אית ליה למילתא ומסיק הש"ס ולא היא לא שנא צורב' מרבנן ולא שנא גברא רבה דעבד אין לכתחילה לא ואיכא מה ראו הנך גדולי אמוראי להתיר לאשה במים שאין להם סוף ע"פ סברת עצמם כיון דסתמא תנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ורב שילי סבר לחלק כיון דקוי וקיימי אשתו מותרת וכך רב אשי רצה להתיר אשת צורבא מרבנן וכן רב נחמן עלה בדעתו כיון דחסה גברא רבה אם איתא דסליק קלא אית ליה אע"ג דסתמא תנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא ע"כ כיון דמים שאין להם סוף מדרבנן אסורה ולכך עלה בלב כל אחד לחלק ע"פ סברת עצמו ואף שבעלי הש"ס לא הסכימו עמהם עכ"פ אנו לומדים מהם באם המצא ימצא איזה היתר ע"פ ראיות וסברות מהש"ס המצוה עלינו לחקור עד מקום שידינו מגעת כולה האי ואולי נוכל למצוא לה היתר למצוה יחשב ואוזן מילין תבחן:
וראשון לציון צריכין אנו לחקור בהגדות עדות רועה עיר ק"ב שאמר לפי תומו שמצא גוף אחד ערום בחוף הנהר אף שאמר לפי תומו לא אמר שום סימן ולא ט"ע והנכרי השני ושלישי ורביעי שאמרו סימנים בשער ראשו וזקינו וגם אמרו שראו שמהול לא אמרו לפי תומו וגם צריכין אנו לידע אי הוי סימנים כאלו סימנים מובהקים לסמוך עליהם וגם עדות נכרי האחרון גאלד וועשיר ממשמעות גביות עדות משמע שאמר לפי תומו בלי שום שאלת ישראל אך יש לפקפק מה שנאמר שם שאמר להם שראה גוף אחד צף סמוך לספינתו והגיד אותות ומופתים כנ"ל ויש להסתפק אם הגיד כל הסימנים כמו שאמרו הראשונים בזקינו קטן ושחור ושער ראשו שחורות תלתלים ושאר תמונ' כפרצוף פנים או לא דיש לומר קצת אותות ומופתים ולא כולם ולברר כל הספיקות אמרתי הואיל ושקדו חכמים על תקנות עגונות אמרתי אפתח בזכות תחילה שמשמעות העדות משמע שאמר שלמה הנ"ל נטבע ברצועה המתפשטות מן הנהר הגדול טונא והיא רחבה בערך י"ב אמות והבצועה הולכת ומתפשטת בערך חמשה או ששה פרסאות ואח"כ חוזרת ושופכת לנהר הגדול טונא ועל הרצועה הנ"ל כמה בתי רחיים והעידו ששהו שם בערך ג' שעות והלכו אילך ואילך בשפת הנהר ולא ראו שם תמונת איש ששט על גבי המים וכן העיד לפני הר' ליב מק"ב שהלכו בערך פרסה על שפת הנהר ולא ראו שם תמונת איש ששט במים ואציע דברי לפני דייני גולה דייני ישראל:
בפרק לא יחפור דף כ"ד איתא איתמר חביות שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר כנגד עיר שרובה נכרים אסורה ושמואל אמר אפילו נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסור אימר מההוא דיקרא אתי לימא בדר' חנינא קמפלגי דמר אית ליה דר"ח דס"ל דרוב וקרוב הלוך אחר הרוב ומר לית לי' דר' חנינא ומשני לא דכ"ע אית ליה דר"ח והכי בהא קמפלגי דמר סבר דאם איתא דמההוא דיקרא אתי עקולי ופשורי הוי מטבעי ליה ומר סבר חרופא דנהרא נקיט ואתי ופי' רש"י מההוא דקורא שם מחוז על נהר פרת ואין ישראל מצויין שם והוא למעלה מפרת ויכולה חביות לבוא משם אצלינו עיקולי ופשורי הוי טבעי להו הרבה מקומות יש משם ועד כאן שהמים מתעקלי ומתגלגלים כגלגל במקום אחד מחמת כיפות סלעים ארוכים אל תוך הנהר והמים מכסים עליהם והספינות מתגלגלות שם וטובעת ופשורי השפרות שלגים הנקוים אצל הנהר וקוי וקיימי אם תבוא חביות שם תעמוד אין הנהר מוליכו עכ"ל ופסק הרא"ש כרב באיסורי וע"כ צריכין אנו לומר איך מקיל רב באיסור בשביל סברא כל דהו עקולי ופשורי ולא אזלינן בתר רובא דאורייתא אלא ע"כ כיון דקורבא נמי דאורייתא אלא דרובא עדיף מקורב' ובסברא כל דהו דמרעי לרובא שבקינן לרובא ואזלינן בתר קורבא ולכך מקיל רב ואמר חביות מותרת ושמואל סבר חריפא דנהרא מסייע לרוב ואזלינן בתר רובא ועד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא היכו דאיכא עיקולי ופשורי אבל היכי דליכא עיקולי ופשורי אף רב סבר דאזלינן בתר חריפא דנהרא והיכי דחריפי דנהרא מועיל רובא אזלינן בתר קרוב וא"כ אם היינו באנו לדון על חביות ר"נ הנמצא ברצועה וברצועה זו הי' דרים רוב ישראל לא הוי אזלינן בתר רובא דעלמא שבא החביות מנהר הגדול טונא במקום שרוב נכרים דהיינו אומרים אם איתא דאתי ההוא חביות מרוב נכרים הדרים למעלה בנהר הגדול טונא דרך חריפא דנהרא הוי אתי ולא הי' בא לרצועה קצרה זו וא"כ לפי תוצנה זו ליכא למיחוש דילמא גוף מחזה שמצאו עדים מרובא דעלמא הדרים למעלה בנהר הגדול טונא דאם איתא דמעלמא אתי הוי אתי דרך חריפא דנהר ולא הוי אתי לתוך רצועה זו ואין לחוש דילמא כשבא הגוף הנטבע לכאן הרוח סערתו ע"י גלי הים והוליכתו לתוך רצועה זו דהא איתא שם בסוגי' רוב ומצוי ליכא למ"ד דאזלינן בתר רוב ולא בתר קרוב וא"כ כיון דנהר הגדול הולך כדרכו יום ולילה לא ישבת ונהר אשר לא יכזבו מימיו ורוב ומצוי הוא שהמים נגררים ארצה והולכים תמיד דרך הילוכם ממעלה למטה ואפילו נגד קרוב שהוא דאורייתא לא אזלינן אלא בתר רוב ומצוי ק"ו שלא נחזיק ריעות' לומר שבעת שבא הגוף הנטבע לכאן רוח סערתו לתוך רצועה זו וכיון דמוחזק לן שלא טבע שום אדם בזמן ועת הנ"ל במחוז זה מסתמא אנו אומרים דניזיל בתר קרוב וזה הוא שנטבע ולא אזלינן בתר רוב עולם וכן משמע בפ' האשה שלום גבי ר"ג בר אחתי' דרב ביבי דהוי אזיל מקוטב' לאספמי' היכי דלא הוחזק דלא חיישינן לתרי יצחק וכן התיר הרא"ש בתשובה הביא הב"י בדין מכלוף בן מליל הנהרג קרוב לפס מטעם כיון דאין מכלוף בן מליל אחר בעיר איתתא שרי' להנשא ומסיים שם הב"י וז"ל אבל פלוגת' דאביי ורבא דאי חיישינן לתרי יצחק צריכי להתעגן כל ימיה פסק הרי"ף דלא חיישינן לתרי יצחק דהרבה חשו חכמים לתקנות עגונות והתירוהו בעד אחד ועד מפי עד הרי אתה רואה שכמה קולות הקילו חכמים משום תקנות עגונות וגם סמכו על זה שמתוך חומר שהחמרה עלי' בסופו דייקי ומנסבא ולכך לא חש הרי"ף ז"ל להחמיר בכאן וכן ראוי לכל מורה לחזור על כל צדדים להתיר עכ"ל וא"כ בנידון דידן נמי כיון שהוחזק לן שלא נטבע שום אדם בעת ההיא אין אנו חוששין שמא בא אדם אחר ממרחקי' ורחץ בנהר ונטבע וגם לא חיישינן שמא נטבע זה מרוב המקומות העומדים על נהר הגדול טונא כיון דנוכל לומר דאם איתא דמאותן מקומות הי' דרך חריפי דנהר' הוי אזיל ולא הי' בא לרצועה קצרה ואזלינן בתר קרוב וכיון דאם ישראל העיד שמצא גוף אחד מת בשפת הנהר אף שלא אמר סימן היינו הולכים אחר הקרוב ואמרינן שזה הוא הנטבע א"כ ה"ה בנכרי המסיח לפ"ת וכיון שאמר הרועה עיר ק"ב שמצא איש יהודי אחד מונח אצל שפת הנהר מסתמא אמרינן שזה הוא שנטבע ואף שאמר הרועה שיתנו לו איזה מתנה אז יראה המקום שמונח שם אין זה מזיק דלא דמי לנכרי שהיה מוכר פירות ואמר פירות הללו של ערלה הם כו' דלא מהימן משום דהתם אמרינן להשביח מקחו אמר כן ותוששין שהוא משקר וכן פי' רש"י בפ' האשה בתרא דף קכ"ב אבל בנידון דידן בודאי קושטא קאמר שהרי הוא יודע שאם לא ימצאו כדבריו שלא יתנו לו כלום א"כ מסתמא אמר האמת והא דלא מצאו שם הוא כמו שאמר הנכרי השני מחמת שנתגדל הנהר ושוטיפו משם וכי היכי דישראל הי' מעיד הי' מהני ה"ה בכותי המסיח לפ"ת וכמו שכתב רמ"א בהג"ה סוף סי' כ"ד דכל הסימן דמהני בישראל המעיד ה"ה בנכרי המסיח לפ"ת וכיון דמוחזק לן שלא נטבע שום אדם ברצועה זו בעת ההיא אמרינן מסתמא זה הוא הגוף הנטבע בקרוב ודומה לזה אמרינן בפסחים על ובדק ואשכח פלוגתא דרבי ורשב"ג דתנן שדה שנאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא נמצא בה קבר הנכנס לתוכה טהור שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא ופי' רש"י נמצא בה קבר לאחר זמן ואינו ידוע איזה קבר האבוד בה דברי רבי רשב"ג אומר תבדק כל השדה ונוכל לומר כי היכי לעיל ספק על וספק לא על פלוגתא דר"א ורבנן ופי' רש"י וגבי בתים אפילו רבנן מודו כיון דבדיקת חמץ מדרבנן תלינן לקולא א"כ ה"נ נוכל לומר דבדבר דרבנן אף רשב"ג מודה דאזלינן לקולא א"כ ה"נ במים שאין להם סוף כיון דמילי דרבנן הוא ואנן ידעינן דלא נטבע שום אדם בעת ההיא ורובא דעלמא איתרע מכח חריפ' דנהרא אמרינן מסתמא ההיא הוא שנאבד במים אלו:
אך שדבר זה מילתא חדתי שלא נזכר בשום פוסק נחפש ונבדוק עד מקום שידינו מגעת אחר שאר צדדים אשר העידו נכרי' אחר שחקר ודרש אותם ישראל ושאל להם אם לא ראיתם גוף הצף במים והשיב נכרי הראשון שהוא אמר לרועה מעיר ק"ב שיגיד לישראל והראה להם המקום ועדיין שערות הי' נאחזים בענפי אילן ואמר סימנים שהי' שער ראשו קטנים ושחורות תלתלים וכן שער זקינו קטן ושחור וגם ראה שנימול אם יש לסמוך על סימנים אלו חדא דלא הוי מסל"ת ועוד דלא הוי סימן מובהק ופסק בש"ע סי' י"ז סי' ל"ב אם נפל לים והשליכהו מצודה והעלו רגל אחד מארכובה ולמעלה וכיוצא בזה אין משיאין את אשתו שאני אומר רגל של אחר הוא ומיהו אם הי' בו סימן מובהק ביותר ברגלו סומכין עליו לומר שהוא של איש שנפל הרי לפנינו דאף בטובע במים בעינן דווקא סימן מובהק ביותר מ"מ אומר אני הואיל ודבר זה לא נאמר בפי' בש"ס אלא דהרב הב"י למד זה מדברי הרמב"ם על כן מוכרחים אנו להאריך ולברר דין זה כולה האי ואולי אדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש בהלכה דאיתא ביבמות דף ק"כ מעשה בעסיא באחד ששלשוהו לים ולא העלוהו אלא רגלו ואמרו חכמים מן ארכובה ולמעלה תנשא וכתב הרשב"א ונ"י דמסתברא שקשרוהו ברגלו והעלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא רגלו או אפילו כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחוששים שמא אותו הלך ממקום זה ורגל זה מאדם אחר היה והרמב"ם כתב בפ' י"ג מה' גירושין דין ט"ז וז"ל וכן אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה הרי זה מעידין עליו שמת ומשיאין את אשתו עכ"ל והרמב"ם מפרש פשט המשנה בשלא קשרוהו ברגלו בשעה ששלשלוהו וכתב הרשב"א ושמא בלא נתעלם מן העין עד שעלתה רגלו בידם קאמר הרמב"ם והנימוקי יוסף כתב מדקאמר הרמב"ם והעלו אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהיה אבר ממנו דהיינו בסימן מובהק והביאו הב"י וע"פ דברים אלו קבעו בש"ע להלכה דבעינן סימן מובהק ביותר:
ואם אמנם שאין אני כדאי להכניס ראשו בין ההרים הגדולים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך ואקוה שמקום הניחו לי אבותי להתגדר בדין זה וצריך אני להאריך קצת כדי לברר הדברים כשמלה דבש"ס פ' אלו מציאות מבעי' לן סימנים דאורייתא או דרבנן מאי נפקא מיניה לאהדורי גט אשה בסימנים אי אמרת דאורייתא מהדרינן ואי אמרת דרבנן כי עביד רבנן תקנתא בממונא אבל באיסורא לא עביד רבנן תקנתא ת"ש חמור בסימני אוכף ומשני אימא בעידי אוכף ת"ש אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ש"מ סימנים לאו דאורייתא ומשני אמרי גופו דאריך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן אמרי אוכף לא שאלי אינשי וקאמר לימא כתנאי אין מעידין על השומא ואלעזר בן מהבאי אומר מעידין על השומא מאי לאו בהא קמפלגי דת"ק סבר סימנים דרבנן ואלעזר בן מהבאי סבר סימנים דאורייתא אמר רבא דכ"ע סימנים דאוריית' והכא בשומא מצוי בבן גילו קמפלגי כו' ואיבעית אימא דכ"ע סברי סימנים דרבנן והכא בשומא סימן מובהק הוא קמפלגי מר סבר שומא סי' מובהק ומר סבר שומא לאו סי' מובהק הוא ע"כ הש"ס ובפ"א דמציעא דף י"ח ע"ב קאמר רב גבי גטי נשים כגון דאמר נקב יש בצד אות פלוני' ודוקא בצד אות פלוני' אבל נקב בעלמא לא משום דרב אשי מספקא לי' סימנים דאורייתא או דרבנן ופי' רש"י מספקא לי' לרב אשי אפ' אי פשטת סימנים דרבנן יש לסמוך על סי' מובהק כזה למשרי אשת איש דאורייתא מספקא ליה לרב אשי סימנים שמחזירין בהן אבידה אי דאורייתא אפילו באיסור דאורייתא סמכינן אסימן כל דהו כו' א"כ משמע מסוגיא זו אפילו אי סימנים דרבנן סימן מובהק הוי דאורייתא למשרי אשת איש ע"כ וסוגיא זו איתא גם כן בפרק האשה בתרא ביבמות דף ק"ד ושם לא הביא הרא"ש אלא מאי דקאמר רבא כ"ע סימנים דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמפלגי וכך הם דברי הרי"ף בפ' האשה בתרא:
אבל בפרק אלו מציאות כתב הרא"ש וז"ל הא דאמרינן אי סימנים ושקיל וטרי' בגמ' למפשט הא בבעי' ולא איפשטי כו' הילכך לא מהדרינן גט בסימנים אלא בסימן מובהק דחשיב כעדים או לצורבא מרבנן בט"ע כו' וכתב הא דאמרת אין מעידין עד דאמר כתב יש בצד אות פלוני לאו דוקא נקב יש בצד אות פלוני אלא ה"ה כך וכך אצבעות אורך הגט או כך וכך רוחבו עכ"ל הרא"ש ז"ל וכתב הב"י על מה שכתב הטור גבי אין מעידין על פרצוף פנים אפילו אם יש לו סימנים בכליו או בגופו אין סומכין עליהם אם אינם מובהקים שהרי"ף והרא"ש כתבו לישני דרבא דאמר דכ"ע סימנים דרבנן ומשמע לכאורה דס"ל דאין משיאין אשה ע"י שום סימן כיון דסימנים דרבנן לא סמכינן עלייהו אלא לענין ממון אבל לא לענין איסור וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שכתב בהלכות גדולות פ"ז אם באו עדים שנפל לגוב אריות ונמרים או שראו צלוב ולא הכירו פניו אבל היה להם סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם בכל אלו הדברים וכיוצא בם אע"פ שאין משיאין את אשתו יורדים לנחלה על פי עדות זו וכתב הב"י אבל קשה מההיא דשני ת"ח דפרק האשה שלום דקאמר דסומכין אסימנים לכן נראה לי דיש סימנים מובהקים טובא לדברי הכל הוי דאורייתא ומשיאין לאשה ע"פ ולא נחלקו הני תרי לישני דרבא אלא בסימנים מובהקים קצת ובהכי הוא דפסקי הרי"ף והרא"ש כלישני בתרא דסימנים דרבנן אבל בסימנים מובהקים לגמרי לא נחלק בהם שום אדם דהוי דאורייתא וכן הכריח זה מדברי רב אשי דאמר בפ"ק דמציעא גבי גט דאם אמר נקב יש בצד אות פלונית סמכינן עלייהו הרי בהדי' דאע"ג דרב אשי לא שרי באיסור אשת איש ע"י סימנים דאבעי' לן אי הוי דאורייתא או דרבנן מ"מ ע"י סימנים מובהקים לגמרי שרי וע"כ צריכין אנו לומר הא דכתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות נחלות שאם היה לו סימנים מובהקים בגופו דאין מעידין עליו היינו דוקא במובהקים קצת אבל סימנים מובהקים לגמרי לכ"ע הוי דאורייתא משיאין לאשה על פיהם וכתב הב"י והשתא איכא למידק למה סתמו הפוסקים דבריהם ולא כתבו בפירוש דבסימנים מובהקים ביותר משיאין לאשה על פיהם ותירץ די"ל דהרי"ף והרא"ש סמכו על מה שכתבו ההוא עובד' דשני ת"ח דפרק אשה שלום דאמרינן דאסימנים סמכינן וכן סמכו על מה שכתבו בפרק כל הגט ההיא דנקב יש בצד אות פלוני וכן מבואר בדברי הרא"ש בתשובה הביאו רבינו בס"ס קי"ח סימני גופו כגון ארוך וגוץ חיור וסומק לא הוי סימן אבל אם היה חסר אחד מאיבריו או יותר בידיו או רגליו או שום שינוי באחד מאבריו הוי סימן מובהק עכ"ל הרב הב"י העתקתי בקיצור:
והנה המעיין בדברי הרא"ש בפרק ב' דבבא מציעא יבין וישכיל שהיה נעלם מהרב הב"י דברי הרא"ש שאלו היה לפניו דברי הרא"ש בפרק אלו מציאות לא היה תמה על הרא"ש למה לא כתב בפירוש דבסימנים מובהקים ביותר משיאין לאשה על פיהם הא שפתיו בררו מללו בפירוש בפסקיו שם דאבעי' דסימנים דאורייתא או דרבנן לא איפשטי הילכך לא מהדרינן גט אלא בסימן מובהק וכתב בפירוש הא דקאמר נקב יש בצד אות פלוני לאו דוקא אלא ה"ה כך וכך אצבעות אורך הגט כו' ואלו ראה דברים אלו לא היה צריך להביא ראי' מדברי הרא"ש בתשובה מה שכתב הרא"ש בפסקיו בפירוש ועכ"פ נלמוד מדברי הרא"ש דדוקא באיסור דאורייתא אזלינן לחומרא ואין משיאין את האשה אלא בסימנים מובהקים לגמרי אבל באיסור דרבנן נוכל לומר אזלינן לקולא וכן משמע מדברי בעל העיטור שהביא הב"י וז"ל מה שכתב במאמר עשירי גבי המביא גט ואבד ממנו מסתברא דוקא נקב בצד אות פלונית אבל תיבה פלוני לא דמספקא לן אי סימנים דרבנן או דאורייתא ובדאורייתא בעי סימן מובהק ואזלו לחומרא עכ"ל הרי להדי' דמשמע דדוקא באיסור דאורייתא אזלינן לחומרא אבל בספק איסור דרבנן י"ל דאזלינן לקולא וכן מצאתי בקונטרס עגונות להרב מה' חיים שבתי בדף מ"ו ע"א היכי שנודע שטבע והיה הטביעה כראוי דהוי מים שאין להם סוף דאינו אלא איסור דרבנן וספק דרבנן לקולא יעוין שם:
ובר מכל דין דאפילו אם נימא דפשוט לן דסימנים דרבנן משמע דבאיסור דרבנן סמכינן אסימנים שאינם מובהקים לגמרי כמו גבי אבידה מדקאמר סימנים דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מיניה לאהדורי גט אשה בסימנים אי אמרת דאורייתא מהדרינן ואי מדרבנן כי עביד רבנן תקנתא בממונא אבל באיסורא לא עביד רבנן תקנתא ומדקאמר נפקא מיניה לגט אשה דאיסור דאורייתא ולא קאמר נפקא מיני' לאהדורי חביות של סתם יינם דאמרינן לעיל דף כ"ד ע"ב אמר רב אסי מצא חביות יין בעיר שרובה נכרים מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתי' למוצאה וא"כ הוי להו למימר דנפקא מיניה אי סימנים דאורייתא מותרת בשתי' ואי סימנים דרבנן כי עביד רבנן תקנתא בממונא אבל באיסורא לא עביד רבנן תקנתא אפילו לאיסור דרבנן וליכא למימר דתלמוד' בעי לאשמועינן אי סימנים דאורייתא אפילו באיסור דאורייתא סמכינן דזה פשוט דמהי תיתי שלא נסמוך אסימנים באיסור דאורייתא כיון דסימנים דאורייתא וע"כ עיקר נפקא מיניה דקאמר הש"ס אי סימנים דרבנן אע"ג דעביד רבנן תקנתא דוקא בממון ולא באיסור וא"כ הוי ליה למימר רבותא טפי דאפילו באיסור דרבנן לא עביד רבנן תקנתא אלא ע"כ דפשוט לבעל הש"ס דבאיסור דרבנן סמכינן כמו גבי אבידה אפילו אסימנים שאינם מובהקים לגמרי כדמשמע פשטי' דתלמודא גבי חביות יין בא ישראל ונתן בה סימן מותר בשתי' למוצאה משמע בסימן שמחזירין בה אבידה נמי סמכינן אאיסור דרבנן וזה פשוט וברור לפי עניות דעתי והשתא נפרש דברינו לפני כל יודע דת ודין בודאי כל מקום דלא הוי עדות מן התורה אלא דחכמים התירו אשה ע"י עד אחד או ע"י אשה או ע"י נכרי מסל"ת ויש כאן ספק איסור דאורייתא אלא דחכמים הקילו בשביל חומר שהחמירו בסופו וסמכו דאשה דייקי ומנסבי ניחא דלא סמכינן על עד אחד ואשה ונכרי מל"ת אלא אם אומר סימנים מובהקים ביותר אבל היכי שיצאה האשה מספק איסור דאורייתא כגון במים שאין להם סוף דחזו כמה סהדי שנטבע ואבד שמו וזכרו א"כ אינו אסורה אלא מדרבנן ראוי לסמוך על סימנים אמצעים ואף אם נימא דנפקא מיניה דקאמר הש"ס הוא גם כן אפילו באיסור דרבנן דלא ילפינן אפילו איסור דרבנן מממונא מ"מ דלדברי הרא"ש אבעי' דלא אפשטי' הוא ובבעי' דלא איפשטי' קיימא לן בדרבנן אזלינן לקולא מלבד מה שהוכחנו דלא מספקא לן כלל באיסור דרבנן דאפילו אי סימנים לאו דאורייתא סמכינן באיסור דרבנן אסימנים אמצעים כמו גבי אבידה ולדעתי דברים ברורים הם ונכוחים למבין ועל כרחינו צריכין אנו לחלק הא דפסק בש"ע סימן ל"ב אם השליכו מצודה והעלו רגל אחד אם היה בו סימן מובהק ביותר ברגלו סומכין עליו מוכרחים אנו לומר דוקא שאין כאן שני עדים כשרים אלא עד אחד או נשים או נכרים מסל"ת בהא בעינן סימנים מובהקים ביותר אבל אם יש שני עדים שנפל למים שאין להם סוף דאז יצא אשה מספק איסור דאורייתא סמכינן אפילו אסימנים אמצעים:
וכן מה שכתב רמ"א בסימן כ"ד בשם פסקי מהר"א דאפילו ק' סימנים שאינם מובהקים אינם כלום אפילו להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינו כלום מוכרחים אנו לומר בספק איסור דאורייתא אבל בספק איסור דרבנן סמכינן אסימנים אמצעים ואני אומר בטח שמקום הניחו לי אבותי להתגדר בזה וראיתי בספר לחם משנה בפרק י"ג מהלכות גירושין במה שכתב אפילו שומא אין מעידין עליו והקשה דברי הרב המגיד אהדדי שכתב כאן דפסק הרמב"ם דסימנים דרבנן ובהלכות אבידה וגזילה פי' י"ג כתב הרב המגיד דפסק הרמב"ם דסימנים דאורייתא והניחו בצ"ע אבל הכסף משנה בהלכות גזילה ואבידה כתב בטוב טעם ודעת דאף להרמב"ם הוא אבעי' דלא איפשטי' אי הוי דאורייתא או דרבנן אלא שיש חילוק בין ממון ובין איסור ע"ש:
נחזור לנדון שלפנינו שקצת נכרי' אמרו שזקינו היה קטן ושחור וגם שערות ראשו היו קטנים ותלתלים שחורות אף דזה פשוט דשער זקינו שחור לא הוי סימן כלל דדומה לארוך וגוץ דהרבה חיוי ברייתא הכי אית להו כמו שמבואר בתשובת צמח צדק סי' מ"ה אבל מ"מ באיש אחד שיש סימנים אלו שער זקינו קטן ושחור וגם שער ראשו קטנים ותלתלים שחורות דשני סימנים כאלו לא נמצאו באחד מני אלף הוי שפיר סימנים אמצעים דהא עדיפי מארוך וגוץ דפי' רש"י דהרבה ארוכים וגוצי' יש אבל בהני סימנים דלא שכיחי הוי סימנים אמצעים וכבר כתבנו דבאיסור דרבנן סמכינן אשני סימנים שאינם מובהקים לעשות מהם סימנים אמצעים להתיר אשה להנשא כיון דשני סימנים אינם נמצאים ברוב בני אדם הוי סי' אמצעי אך יש לפקפק באשר שלא הגידו לפי תומם:
אך מצאתי מה שהעתיק בב"ש בקונטרס עגונות מחלק שני מתשובת הרב המבי"ט דף נ"ו וז"ל דאשה זו יוצאת מחזקת א"א דאורייתא דמשל"ס אינם רק מדרבנן וא"כ בדרבנן אפשר לסמוך על עדים אף שאין מסל"ת דהא אפילו בדאורייתא סמכינן לפעמים אקפילא וגבי ציצית תכלת אף דהתם הטעם דלא מרעי אמונתו היינו בדאורייתא אבל בדרבנן כי הכא סמכינן אנכרי אף שאינו מ"סלת עכ"ל אף שאין דבריו מוכרחי' כאשר כתב בעצמו שם ופיקפק בזה מ"מ אומר אני דיש סמך לדבריו בנידון דידן כיון דאמרו זה שלא בפני זה כל אחד סימנים הנ"ל סמכינן עלייהו דמסתמא קושטא קאמרי דהא אמרינן בגיטין דף י"ט ע"ב בההוא שטרא פרסא דלא ידעי למקרי דנותני' לשני כותים זה שלא בפני זה והביא הב"י גירסא בח"מ סי' ס"ח זה שלא בפני זה דהוי כמסיח לפי תומו וע"כ צריכין אנו לומר כיון שהגידו זה שלא בפני זה מסתמא קושטא קאמר והוי כמסיח לפי תומו והכי נמי בנידון דידן כיון שהגידו זה שלא בפני זה בסימנים הו"ל כמל"ת דהא מסיח לפי תומו לאו מכח עדות אנו סמכינן אלא דמחזקינן דקושטא קאמרי כמו שכתב נימוקי יוסף בסוף יבמות הביאו הב"י א"כ ה"נ כיון דג' נכרי' אמרו זה שלא בפני זה סימנים אלו מסתמא קושטא קאמרי ואע"ג שכתב בת"ה סי' רכ"ד הביאו הב"י בשם א"ז דאין מסל"ת נאמן אלא כשאומר נהרג או מת משום דלא צריך ט"ע אבל נכרי המסיח לפי תומו על סימנים לא סמכינן עלייהו אפילו הם מובהקים מ"מ הא כתב הב"י בנכרי המכירו איירי אבל בנכרי שאינו מכירו ואומר פלוני שהיה בו אלו הסימנים נהרג ודאי סמכינן עליה עכ"ל ובנידון דידן הני כולה לפי משמעות העדות לא הכירו זה הנטבע וסמכינן אסימנים אפילו שאינם מובהקים לגמרי כיון שהוא איסור דרבנן ומתשובת המבי"ט הנ"ל משמע דאפילו עד אחד המעיד שנטבע במים שאין להם סוף יוצאה אשה זו מחזקת אשת איש דאורייתא יעויין שם וע"כ צריכין אנו לומר כיון דהתירו רבנן עד אחד המעיד בא"א שמת בעלה א"כ יוצאת מחזקת אשת איש דאורייתא וכבר כתבנו שבאיסור דרבנן יש לסמוך אפילו בסימנים שאינם מובהקים לגמרי ואל ישיבני אדם ממה שהביא הר"ן והביאו הב"י שנשאל על מיימן מאלק"י שהיה בספינה שנטרפה זה כמה שנים ועתה בא כותי ואמר מסל"ת כי הוא היה מכיר מיימן מאלק"י והכירו על שפת הים והכירו בפרצוף פניו ובחוטמו וגם הסימן שהיה בראשו וסימן אחר צולקת ושאלוהו כמה ימים יש מזמן הטביעה עד שראו ואמר כמו שש שבתות כו' וסיים הב"י שנראה מדבריו שאותו סימנים שאמר הכותי שהיה לו בראשו ובזרוע לא חשיבי סימנים מובהקים לגמרי דא"כ אע"פ שנשתהה הוי ליה למשרי אשה זו עכ"ל הרי דלא התיר אשה במים שאין להם סוף אף בשני סימנים שאינם מובהקים חשובה לזה דאינו דומה ספינה שנטרפה בים למי שנטבע במים שאין להם סוף שהביא הב"י בשם תשובת להרמב"ן סי', ק"כ שצריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו או שמא ראה ספינה מטורפת בים וחשבה להשבר או שראה נשברה בלב ים ויש הפרש גדול בין זה לזה אפילו במים שאין להם סוף אם נישאת בדעבד לא תצא אבל בזה שנטרפה אפילו בדעבד תצא כי שמא ניצל על ידי עץ או קורה כדרך שניצלים הרבה פעמים ואם נשברה נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים עכ"ל. ולפ"ז י"ל שגם בעדיו של הר"ן היה כך ולפי שאם נשאת תצא לכך החמיר בסימנים שאינם מובהקים לדעתו אבל בנ"ד שהרבה עדים ראו הטביעה והלכו אנה ואנת ושהו כדי שתצא נפשו לכ"ע אם נישאת לא תצא סמכינן אף בסימנים אמצעים:
ובהא נחתא ובהא סלקא דהא לפי תשובת המבי"ט דס"ל דאפילו בעד אחד המעיד במים שאין להם סוף יצאת מחזקת איסור א"א דאורייתא וע"כ כיון דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה יצאת מספק איסור דאוריית' היה מן הראוי להקל לסמוך אפי' בסימנים אמצעים:
וכן משמע פשיטת לשון הטור שגבי מצאו הרוג כתב אם יש לו סימנים מובהקים וגבי נפל למים שאין להם סוף כתב הטור ואם עד אחד מעיד ראיתיו מיד שהועלה והכרתיו ע"י סימנים שהיה לו בגופו נאמן הרי שלא כתב סימנים מובהקים ש"מ דסגי אף בסימנים אמצעים:
וגם נוכל לומר מה שכתב נימוקי יוסף בסוף האשה בתרא באדם שהשליכו לים והשליכו מצודה והעלו רגל אחד מן ארכובה ולמעלה אין מעידין עליו אלא אם כן יש להם בו סימן מובהק שאני אומר רגל אחר הוא וכדמוכח מעובד' דההוא שני ת"ח דאסקינהו התם דאסקי' וחזינהו אמרי הני אחרינא נינהו ומיהו סימן מובהק בידו או ברגלו אין לך סימן גדול מזה וזה מה שכתב הרמב"ם ז"ל שאם השליכו לים והשליכו מצודה והעלו אבר אחד ממנו שמשיאין את אשתו דמדקאמר הר"ן ז"ל אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהיה אבר ממנו עכ"ל:
והנה מה שכתב הנ"י סימן מובהק בידו או ברגלו אין לך סימן גדול מזה על כרחך מוכרחים אנו לומר דסימנים אמצעים קרי ליה סימן מובהק ואין לך סימן מובהק גדול מזה ר"ל גדול מזה שניכר ע"י סימן זה שאבר זה הוא מאותו שנשלך לים ותדע דהא בפרק האשה שהלכה במעשה דשני ת"ח דקאמר הש"ס דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים כתב הב"י דאי לאו סימנים דילמא אחרינא נינהו כו' וא"כ צריך סימן מובהק כדרך שנותנים באבידה עכ"ל מדנקט סימן מובהק כדרך שנותנים באבידה ש"מ דסימנים אמצעים נמי סימן מובהק קרי ליה דהא באבידה אינו צריך סימנים גמורים אלא סימנים אמצעים ובפ' האשה בתרא מביא ראיה מעובדא דשני ת"ח ש"מ דגם שם לסימנים אמצעים קרי ליה סימנים מובהקים ואין זה דוחק דכי היכי דמפרש הב"י בדברי הרמב"ם במה שכתב בפ"ז מהלכות נחלות אם באו עדים שנפל לגוב אריות ונמרים או שראו צלוב ועוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכירו פניו אבל היה לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותם כו' יורדין לנחלה בעדות זו אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת והקשה ב"י דהא מוכח מדברי הרמב"ם ומדברי הש"ס דבסימן מובהק מעידין ותירץ דיש לחלק דיש סימנים מובהקים טובא ויש סימנים מובהקים קצת והא דכתב הרמב"ם שאם היה להם סימנים מובהקים לאו סימנים מובהקים לגמרי קתני אלא סימנים מובהקים דהיינו סימנים אמצעים וא"כ כי היכי דפי' הב"י לישני דהרמב"ם כך יכולים אנו לפרש דברי הנימוקי יוסף דאל"כ יסתרו דבריו אהדדי:
אחרי כתבי זאת מצאתי בקונטרס עגונות להרב מוה"ר חיים שבתי בדף מ"ט שהרגיש בקושיא זו וכתב שדבריו סותרי' זה את זה ולי נראה דבפרק האשה בתרא דמייתי ראי' מדאמרינן ריש פרק האשה גבי טובד' דב' ת"ח דקאמר אסימנום סמכינן משום דהתם בעי לאדחויי דעד אחד במ"ם שאין להם סוף אינו נאמן וא"כ הוי איסור דאוריית' לכך בעינן סימנים מובהקים לגמרי כפי מאי דס"ד שם אבל בריש אשה שלום בעי לארויי לן לפי האמת דבמים שאין להם סוף דאשתו אסורה אפילו יש עדים כשרים שראו הטביעה דשמא צף במים ויצא על זה דסימנים כו' וצריך סימן כדרך שנותני' באבידה דהיינו סימני' אמצעים משום דמים שאין להם סוף הוי דרבנן לפי האמת בעד אחד וק"ל:
וא"כ יש להתיר באיסור דרבנן אפילו בסימנים אמצעים אלא שמדברי הרמב"ם מוכרחי' אנו לומר דס"ל באיסור דרבנן לא סמכינן אלא אסימני' מובהקי' לגמרי דהא גבי גט התיר להחזיר ע"י סימני' גמורים ובנפל לגוב אריות או שראו צלוב או שנדקר במלחמה לא התיר ע"י סימנים מובהקים ועל כרחינו מוכרחי' אנו לומר דסימני' אמצעים קרוי סימני' מובהקים וא"כ לא התיר אשה לשוק ע"י סימני' אמצעים אף דשם אינו אסורה אלא מדרבנן דכתב שלא החמירו בדברי' אלו אלא משום איסור כרת ש"מ דאינו אסורה אלא מצד החומר וכן משמע מדברי הרמב"ם שהביא הנ"י בפ' האשה שהלכה וז"ל עד אחד שאמר ראיתיו שנפלה עליו מפולת או שטבע בים הגדול ומת כיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נישאת לא תצא ומדכתיב אם נישאת לא תצא ש"מ דמדאוריית' שרי אפ"ה למד הב"י מדברי הרמב"ם דבעינן סימני' גמורים להעיד עליו במים שאין להם סוף מ"מ אומר אני שכיון שדבר זה אינו מפורש בדברי הרמב"ם וראיתי שגדולי הדור נסתפקו אם דבר זה מדברי הרמב"ם וכן מצאתי בקונטרס עגונות להרב מהר"ש חיים ובתשובת מזרחי סי' ל"ו דף מ"ג נסתפק בזה וז"ל מה שכתב בהלכות נחלות סימני' מובהקים מובהקי' משבשתא היא ושבוש נפל בספרים וכן תמצא בטור ח"מ שהביא לשון הזה של הרמב"ם ואינו כותב בו אלא ולא הכירו פניו בלבד ואפשר לומר שלא היה לו סימנים כלל עכ"ל. ולפ"ז אין לנו ראי' ברורה שסובר הרמב"ם דבאיסור דרבנן בעינן סימן מובהק גמור:
אומר אני בטח הראי' מה שהביאו מהש"ס דבדרבנן לא בעינן סימני' מובהקים לגמרי רק כדרך שמחזירין באבידה וגם מדברי הנימוקי משמע בהדי' דמעידין במים שאין להם סוף בסימני' אמצעים כדרך שמחזירין אבידה ואף שמדברי התוס' שכתבו בפרק האשה שלום דף קט"ז ע"ב ד"ה וקאמרי סימנים וז"ל ואי סימנים לאו דאורייתא איירי הכא בסימנים מובהקים עכ"ל נוכל לומר דהתוס' כתבו זה לפי מאי דס"ד דעד אחד במלחמה לא מהימן וא"כ ק' נשים כעד אחד דמי ולא מהימן לא במלחמה ולא במים שאין להם סוף ואיכא איסור דאורייתא ולכך בעינן סימני' מובהקים גמורים אבל לדידן דקי"ל כהרי"ף דסבר דאבעי' אפשטי' מההיא דהאשה בתרא דההוא גברא דטבעי בריגלת ואסקוהו אגישרא דשביסחנ' ואנסבוה רבא לדביתהו אפומי' דשושבינא לבתר חמשה יומין א"כ אפילו בעד אחד שראה הטביעה יצא מאיסור א"א דאוריית' ומתירין ע"י סימני' אמצעים כסימני אבידה ופשיטא בשני עדים המעידי' שנטבע במים שאין להם סוף דסומכין אפילו בסימנים אמצעים וכבר כתבנו בנידן דידן דהגידו שני סימנים כאיש אחד שער ראשו קטנים ותלתלים שחורות וגם זקינו קטן ושחור הוי סימן אמצעי דעדיף מארוך וגוץ וא"כ לא מבעי' לדעת תשובות מבי"ט דהתיר במילי דרבנן אפילו לא הגידו לפי תומם ואפילו בעד אחד יצא מספק איסור דאוריית' דיש לסמוך בנידון דידן ופשיטא לפי שכתבנו כיון שהגידו הסימנים זה שלא בפני זה דהוי כמסיח לפי תומו ויש לסמוך עליהם:
וגם מנכרי האחרון גאלד וושיר שנראה מדברי הב"ד שהגיד לפי תומו ונאמר שם שהגיד אותות ומופתים הנ"ל מסתמא נפרש שהגיד כל פרט ופרט שהגידו הראשונים וחלבד נכרי הראשון הרועה עיר ק"ב שהגיד בראשונה היה מסיח לפי מותו והראתי פנים מסבירות ופנים מאירות מן הש"ס דנזיל בתר קורבא ומסתמא היינו האי שנטבע כמו קבר שנאבד דאם איתא שבא מרוב העולם לא בא ברצועה קצרה כזו ואף שיש מתעקשים ואומרים דילמא באותו עת הרוח בא מן הצד וסערתו לתוך רצועה זו כבר כתבתי תשובה לדבריהם דלא דקו כלל בזה דהא אמרינן בפלוגתא דר' חנינא רוב ומצוי ליכא למ"ד דאזלינן בתר רובא א"כ אפילו נגד קרוב שהוא דאורייתא לא אזלינן בתר קרוב אלא אחר הרוב ומצוי ק"ו בן בנו של ק"ו בנידון דידן שהנהר גדול הולך לפי דרכו כנהר שלא יכזבו מימיו ויום ולילה לא ישבות ממהלכתו ורוב ומצוי הוא איך ניחוש למיעוט' שבאותו רגע שבא הגוף הנטבע לכאן בא הרוח מן הצד וסערתו לתוך רצועה קצרה זו ולמה לא נילך בתר רוב ומצוי וא"כ אין לנו להסתפק אלא דילמא באורך רצועה זו נטבע אחר וכבר כתבנו שכיון שמוחזק לן שלא נטבע שום אדם באותו עת וזמן אמרינן ההיא הוא שנטבע ויש להקל באשה זו:
גם ראיתי שהקשו על דברי וטרחו בטירחא דכדי באמרם שלא נמצא מעיר ווינא בנהר טונא עיקולי ופשורי לא זכיתי להבין דבריהם אדרבה מטעונייהו דידהו ראייתי ברורה דזה סוגי' בש"ס דעד כאן לא פליג רב ושמואל אלא בדאיכא עיקולי ופשורי אבל בדליכא עיקולי ופשורי גם רב מודה לדברי שמואל דאמרינן דרק חריפה דנהר' הוי אתי וליכא לספקי דילמא מעלמא אתי דא"כ דרך חריפה דנהרא הוי אתי וכל כי האי מילת' לימא משמאי בשוקי ובבראי להקל במילי דרבנן מכל הסברות שכתבנו הנראה לפי עניות דעתי שהאשה זו מותרת להנשא לכל גבר דתצביין ובלבד שיסכימו בעלי תריסון לומדי התורה וה' יראני נפלאות בתורתו כתורת ר"מ שכתב בו כתנות אור באלף בינה ויזכני לקרית חנה ואגב באתי כמזכיר שראיתי בספר בית שמואל סי' י"ז ס"ק קמ"ג על מה שכתב הרי"ף דאבעי' דעד במלחמה נפשטה מסוף פרק האשה בתרא והתם ליכא למימר דחזו סימני' מובהקי' מדקאמר והני מילי דכי אסקוהי חזוויא בשעתא דאם אמר סימני' מובהקים למה לי דחזו בשעת' והנה לא היה צריך לזה דהא מתחלת דברי המקשה נמי מוכח מדקאמר איבעי' להו ר' יהודה לקולא פליג או לחומרא פליג וקאמר מ"ש מההוא גברי דטבע בכרמי וכן ההוא גברא דטבע בריגלת ואסקוהו מגישרא דשביסחנ' ואנסבי' רבא לביתהו אפומי דשושבינ' אי אמרת לקולא פליג איהו דעביד כרבי יהודה בן בבא אלא אי לחומרא פליג אינהו דעביד כמאן ואי מיירי ע"י סימני' מובהקים א"כ מאי פריך אינהו עביד כמאן דילמא סמכי אסימנים אלא ע"כ דהתירו בלא סימנים וק"ל:
פסחים ריש אלו דברים דאמר ר"א ועליה אני דן ר"ל על הזאה ומה אם שחיטה שהוא משום מלאכה דוחה את שבת הזאה משום שבות אינו דין שדוחה אמר לו ר"ע או חילוף הדברים כו' אמר לו ר"א עקיבא עקרת מה שכתב בתורה במועדו בין בחול בין בשבת א"ל רבי הביא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש אינו דוחה שבת וכו' ופי' רש"י הזאה שבות משום דמחזי כמתקן גברא הבא לי מועד לאלו שיהיה זמן קבוע להם כמה שקבוע לשחיטה הילכך כיון דלא קביע לי' זימנא ומצי למעבד מאתמול לא דחי והזאה נמי לאו מגופו דפסח הוא ולא כתיב בי' מועד עכ"ל וזה דוחק דהא אף דלא כתב בי' מועד כיון דלא אפשר מאתמול א"כ נילף מק"ו משחיטה שידחה וגם מה שפי' רש"י הזאה שבות דמחזי דמתקן גברא ואני מתאבק בעפר רגלו דהא בדף ס"ט ע"א מסיק הש"ס דהטעם משום גזירה שמא ויטלנו ויעברנו ד' אמות בר"ה והא דמחזי כמתקן איתא בפ' דביצה דף י"ח ע"א דטעמא דלא מטבילין כלי בשבת מפרש רבה גזירה שמא יטלנו ויעברנו ד' אות בר"ה ור' ביבי מפרש גזירה שמא ישהא ורבא אמר שנראה שמתקן כלי ודמי' לתקנות מלאכה וגזר עלה מדרבנן ובסוגיא דפסחים רבא גופא מפרש טעם אחר דהא פריך שם והזאה מ"ט לא דחי שבת מכדי טילטול בעלמא הוא תדחי שבת משום פסח אמר רבה גזירה שמא יטלנו ויעברנו ד' אמות בר"ה ולר"א נעבריה דהא אמר ר"א מכשירי מצוה דוחה שבת ומסיק רבא אלא אמר רבא קסבר ר"א שוחטין וזורקין על טמא שרץ והוא הדין לטמא מת בשביעי שלו הזאה למאי לאכילה אכילת פסחים לא מעכבי הרי דרבא גופא לא רצה לפרש כמו שאמר הטעם בביצה דמחזי כמתקן מנא אלא נראה ברור דהטעם דמחזי כמתקן אין בו סרך שיבא למלאכה דאורייתא אלא דמחזי כמתקן מנא ואסור מדרבנן כמו מוקצה וכבר כתב הב"י בא"ח סי' ש"ח דאסרו חכמים לטלטל מקצת הדברים ונגעו באיסור זה אם הזהירו הנביאים שלא יהיה הילוכך של שבת כהילוכך של חול ק"ו שלא יהיה טלטול בשבת כטילטול של חול ועי' בלבוש סי' ש"ח ולפ"ז בודאי היכי דליכא מצוה שפיר גזרו חכמים או במקום דיחוי מצוה לא אסרו רבנן וכן פריך גבי לולב ריש פ' לולב וערבה מכדי לולב טילטול בעלמא הוא ולידחי שבת אמר רבא גזירה שמא יעבירנו וכתבו התוס' אע"ג דחזי למצוה שייך בי' איסור מוקצה לטלטל ועל איסור מוקצה פריך שפיר ולידחי משום מצוה וכן פריך הכי מכדי הזאה טילטול בעלמא הוא לידחי משום פסח דמשום דיחוי מצוה לא היה לרבנן לגזור איסור ותו לא שייך תירוץ דמחזי כמתקן מנא ותירץ רבה דחשש שיעברנו ד' אמות בר"ה ויבא לאיסור דאורייתא ולכך גזרו רבנן בשב ואל תעשה כמו גבי לולב ולפי זה יתישב ג"כ דברי ר"ע במתניתין דאמר רבי הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה כלל אמר ר"ע שכלל זה אין לו חיבור ושייכות לתחילת דבריו דהא תחילת דבריו אינו מלאכה אלא שבתות אך לדברינו ניחא דהא ר"ע אית לי' בריש פרק מי שהיה טמא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ואי היה סבר ר"ע במכשירי מצוה דוחין שבת הי' ראוי שידחה הזאה שבת בשביל מצות פסח ובזה ניחא דהזאה שבות הוא משום דרבה שמא יעברנו וכשהשיב לו ר"ע רבי הבא לי מועד לאלו כמועד לשחיטה וא"כ הרכבתו והבאתו אינו דוחה שבת שאינם זמנם קבוע והזאה גזרינן משום דרבה וכת' נעברה דהא מכשירי מצוה דוחה שבת ולכך אמר כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותו מע"ש אינו דוחה שבת ושפיר גזרינן שמא יעברנו ד' אמות בר"ה וזה היה יכול לעשות מע"ש וזה פשוט וברור ואמת לאמתו של תורה: