אור ברסלב

פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט

תשובה יב

שאלה יא

מה שהשבתי להחכם ההוא.

הנה קבלתי כתבו ותשובתו בצדו אשר העלה ואשר הביא בכתבו והראה פנים לכל צד על הפסק אשר יצא מפי בית דין הצדק שתצא אשת פלוני בלא כתובה ובשאר התביעות פסקנו שישבע הבעל ויכלול בשבועה שלא ידע ואשם והוא מנוקה מן העון הזה שלא הגידה לו שהיא נדה כמבואר באריכות בפס"ד שביד פלוני ומכ"ת פיקפק בדברינו כאלו הפרזנו על המדה וז"ל דממ"נ או שהבעל פטור אפילו בלא שבועה או שאינו יכול לפטור עצמו אפילו בשבועה והיא תגבה בלא שבועה וטרח ויגע מכ"ת להביא דעת הפוסקים שנחלקו בחו"מ סי' צ"ב במי שנתחייב שבועה מדבריהם והוא חשוד אם הוא מן הנשבעים ונוטלים שפסק הרמב"ם ובעל העיטור שנשבע הנתבע הסית והרי"ף ס"ל שנתבע פטור בלא שבועה והראב"ד והרמ"ה ז"ל ס"ל שיטול המלוה בלא שבועה ובס' פ"ב כתב הטור על דברי הרמ"ה והראב"ד דהכי מסתברא וכן כתב בש"ע והסמ"ע והש"ך והב"ח והדרישה הקשו שבטור א"ה ובש"ע סי' צ"ו סעיף י"ב פסק כשהיא חשודה כשנגדה נשבע ונפטר והש"ך מחלק בין כתובה לשאר שטרות משום דשאר שטרות חיוב הפרעון מדאורייתא לאפוקי כתובה תקנתא דרבנן היא ולכך אם היא חשודה אוקמי אדאורייתא והסמ"ע מחלק בענין אחר דכתובה חוששין לצררי וכו' הנה מכותלי כתבו ניכר שהבין שע"י היפוך שבועה הפכנו על הבעל ולכך כתב שלפי הסמ"ע לכ"ע כשהיא חשודה כשנגדה נשבע ונפטר מ"מ בנידון דידן אף שהיא חשודה היא גובה בלא שבועה כי דווקא לענין השבעת כתובה עצמו דשכיחי שלקחה ממון בעלה וכו' משא"כ בנ"ד שהשבועה אינו בענינים הללו כו' חוזר הדין לסיני שהוא גובה בלא שבועה עכ"ל נפלאתי הלוא כתוב הטור בשם הרמב"ם ופסק בש"ע ומוסכם מכל הפוסקים בחו"מ סי' צ"ב סעיף ה' דאין אדם נעשה חשוד עד שבאו עליו עדים וכו' אבל המודה מעצמו שהוא חשוד ושהוא עבר עבירה שנפסל בה אם הוא מן הנשבעים ונוטלים אינו נשבע ונוטל והטעם משום דלחיובא נפש' בהודאה זו קאתי והודאת בעל דין כמאה עדים דמי וא"כ הוי כמוציא ש"ח והלוה טוען פרוע הוא וישבע לי והמלוה עומד בשטרו אלא שאומר שהוא חשוד על השבועה מפני שעבר עבירה שנפסל בה מפסיד שטרו מחמת הודאתו הכי נמי דכוותיה הבעל אומר ששימשתו נדה ואינו מגיע לה כתובה הוי כטוען על שטר שפרוע הוא והיא מודית לדבריו אלא שמענה בפיה שהוא ידע ואשם וברצונו נבעלה לו והוי כמלוה שעומד בשטרו אלא דמודה שהוא חשוד וה"נ היא מודית עכ"פ שנבעלת לו ברצון ונעשית חשודה להפסיד לעצמה דהודאת ב"ד כמאה עדים דמי ומפסדת שטרה:

וגם מה שכתב מכ"ת שתפסנו עיקר תירץ של הש"ך כיון דכתובה מדרבנן ולכך כשהיא חשודה אוקמי אדאורייתא ולית לה כתובה והתפלא מכ"ת דלפ"ז הבעל או היורשים פטורים אפילו בלא שבועה ואחזנו החבל בתרין ראשין עכ"ל ודבריו תמוהים מאוד ואין הדעת סובלת וכי הש"ך חולק על הטור ועל הרמב"ם שכתבו שכנגדו נשבע ונפטר הלוא הש"ך לא בא אלא לישב למה לא הביא הטור בא"ה סי' צ"ו דעת הראב"ד והרמ"ה ומישב דהאי שטר כתובה אינו אלא מדרבנן ולכך אוקמי אדאורייתא שלא תטיל בלא שבועה אבל מ"מ יש לה תביעה על בעלה שחייב לה הבעל בתקנתא דרבנן ולכך נשבע הבעל ונפטר וזה ברור לכל יודעי דת ודין שזה כוונת הש"ך דאל"כ נהפך הסניגור לקטיגור שרצה לישב דברי הטור ולפי הבנת מכ"ת בדבריו מ"מ יקשה על הטור שכתב שכנגדו נשבע ונפטר ולפי הבנות מכ"ת בדברי הש"ך אינו צריך לישבע אלא ע"כ כדאמרן וזה פשוט לכל בר בי רב ואדרבה בכתובה אף הרי"ף מודה שכשנגדו צריך לישבע ליפטור עצמו דבחו"מ סי' צ"ב כתב הטור בשם הרי"ף דאם החשוד מן הנשבעים ונוטלים שנתבע פטור בלא שבועה והקשה הב"ח דברי הרי"ף אהדדי ומתרץ דבאלמנה דשטר כתובה בידה ומדינא נוטלת בלא שבועה אלא דחכמים החמירו לישבע ולכך אם היא חשודה אינו נפטר הלה בלא שבועה והרי"ף מיירי באותן הנשבעים ונוטלים בלא שטר יעויין שם וכיון שלדעת הש"ך שאף הראב"ד והרמ"ה מודים גבי כתובה שלא תיקח אלא בשבועה וכשהיא חשודה כולו עלמא סבירי להו דעל כל פנים כשנגדה נשבע ונפטר:

וגם מה שכתב מכ"ת חדא ועוד קאמינא דבלאו הכי ע"כ לא היה מגיע לבעל שום שבועה דאם האמת כדברי האשה נעשה הוא חשוד שעבר עבירה דאורייתא ואז בלאו הכי מצד השבעת כתובה אין כאן לא שבועה ולא תשלומין כמבואר בש"ע בא"ה סי' נ"ו סעיף ב' דהלוא לדברי הדרישה הנ"ל אף אם לא טען הבעל הלקחה או תפסי צררי טענון ליה אנן ומוכרחת האשה לישבע והיא חשודה וכדי שלא תקשה על הגהות רמ"א בא"ה סי' קט"ו דאם היא מביאה עדות שגם הוא עובד על השבועה לא אבדה כתובתה תיפוק ליה דאז היא חשודה אף שגם הוא חשוד מ"מ הוי שניהם חשודים ואין כאן תשלומין ונדחק לישב דבריו ובמחילה מכבודו שכל דבריו אינו אלא דברי תימה דאיך יעלה על דעת שהבעל יעשה חשוד ע"פ טענות האשה דמי גרע אם הבעל טוען על אשתו שראה שזינתה והיא מכחישתו שפסק הרמב"ם והביא הטור א"ה סי' קט"ו ופסק בש"ע בלי שום חילוק דהיא נשבעת שלא זינתה דמדמו דין זה לאומר פרעתי זה הש"ח וטוען שישבע המלוה דצריך לישבע הרי שאף לפי דברי בעלה היא חשודה מ"מ כיון שהיא מכחישתו נשבעת שלא זינתה ה"נ הוא מכחיש אותה שלא ידע מטומאתה נשבע ונפטר דזה הכלל דאין אדם נעשה חשוד ע"פ טענות התובע וזה מבואר בחו"מ סי' ע"ה סעיף ח' מנה לי בידך שגזלתני והלה אומר לא הד"מ דמשביעין אותו הסית וכן הוא בסי' שס"ד סי' ח' וכתב הש"ך דאע"ג דלדברי התובע חשוד הוא משבעינן ליה כיון שלא נעשה חשוד ע"פ עדים.

וגם מה שכתב בסוף דבריו לדברי הדרישה אף אם לא טען הבעל שלקחה או תפסי צררי טענין ליה אנן ומוכי ה לישבע פליאה דעתו ממני איך חשד לבעל הדרישה שהוציא דבר זה מפיו להשביע להאשה כשאין הבעל טוען לא טענות ברי ולא טענות שמא הלוא דברי הדרישה נאמרים על דברי הטור א"ה סי' צ"ו שכתב ולפעמים שאף הגרושה משביעין אותה אף שלא יטעון דתנן הפוגמת כתובה וכו' ומסיק הטור ואם היא חשודה אם כשנגדה אינו חשוד ישבע ויפטור ופי' הב"ש בס"ק י"ב שבועת היסת ובדרישה ס' קי"ט הקשה מדברי רב אלפס בחו"מ סי' צ"ב שהנתבע פטור בלא שבועה ועוד הקשה דכאן כתב רבינו סתם שהנתבע צריך לישבע והוא דעת הרמב"ם ובחו"מ סי' פ"ב כתב בשם הרמ"ה שנוטל בלא שבועה כיון ששטר מקוים בידה ותירוץ שגבי כתובה מחמירין טפי שהבעל מודה היתר כו' ולכך לא פטרינן ליה בלא שבועה או י"ל שהרי"ף לא מיירי התם ששטרו בידו וכו' ומסיים ובלאו הכי נמי נראה דלא קשה דדוקא במלוה דבא לגבות מן הלוה דמן הדין אנו צריך לישבע משום הכי הקילו בחשוד משא"כ בשבועות הללו דאפילו לא טען הבעל ויורשיו שתשבע הב"ד טוענין עבורם שתשבע משום הכי לא פטרי גם לחשוד בלא שבועה עכ"ל הרי שלא כתב דאפילו לא טעין הבעל הב"ד טוענין היינו דווקא בשבועות הללו הנזכרים במשנה בפוגם שטרו ועד אחד מעיד שהוא פרועה ואף שלא טען השבע לי וכן מבואר בדברי רש"י בפ' הכותב דף פ"ז ע"ב וז"ל וא"ת בלא פוגם נמי הא קיימא לן בשבועות אי אמר ליה אישתבע לי דלא פרעתיך משביעין ליה והא נמי דקא טעין לה פרעתיך ומה צריך בפגימה הא פרכינן לה בשבועות ומשנינן לה הכי השתא התם כי פגום ואמר ליה האי פרעתיך משביעינן ליה אפילו אי לא טעון ליה זה השבע אבל כי לא פגום אפילו אמר ליה פרעתיך אי לא אמר בהדיא תשבע לי אמרינן ליה זיל שלים דהא נקט שטרא אבל כי אתי לגבות מנכסים משועבדים או מנכסי יתומים אין טעינן להו ואמרינן אי הוית גבית מן המלוה הוי טען לך אשתבע לי דלא פרעתיך ובעית אשתבועי השתא נמי טענין להו עכ"ל:

הרי מה שכתב הדרישה אף אם לא טען הבעל היינו שאינו טוען תשבע לי אבל מ"מ צריך ליטעון פרוע היא ובפוגמת דווקא טעינן ליה אבל בלא פוגמת אפי' אי טוען פרוע הוא ולא טען אישתבע לי לא טעינן ליה ואפילו בטענות שמא כגון במושב אשתו חנונית צריך הבעל לומר שחשדה שמא תפסה משלו אבל אי מודה שלא פרעה לה כתובתה ולא טעון עלה לא טענות ודאי ולא טענות ספק איך יעלה על דעת אנושי להשביע את האשה אטו אם באו שני שותפים לחלוק לפני ב"ד והשותף השני לא טען שחשדו שנאבד מן השותפות יפסיקו ב"ד שישבעו שניהם אתמהא ולפ"ז לא קשיא על הגהות רמ"א אפילו ריח קושיא דהתם מיירי שמברר בעדים שהיא עוברת על השבועה והפסידו חכמים כתובתה ואם היא מבררת שגם הוא עובר על השבועה לא אבדה כתובתה והוי כמו שמביא עדים שפרע הש"ח ואח"כ מביא אחר עדים ומכחיש את העדים ברור הדבר שזה גובה שטרו בלא שבועה אי לא טעין שום טענה אחרת אין עסק שבועה בניהם והכא נמי היכי שהיא מבררת שגם הוא עובר על השבועה א"כ אין מפסידין כתובתה בתיקנתה דרבנן והבעל לא טען שום טענה שהתפיסה צררה או שפרע לא טענות ודאי ולא טענות ספק ולכך גובות כתובתה והטור א"ה בסי' נ"ו לא מיירי אלא היכי דאיכא עסק שבועה בניהם מצד טענותו וכגון בפוגמת כתובתה וכל הנך דתני במתניתן ולכך כתב ואם גם הוא חשוד אז אין כאן לא שבועה ולא תשלומין וזה ברור וא"כ בנידון דידן נמי אם היתה יכולה לברר שאמרה לו שהיא נדה והוא ידע מזה א"כ לא הכשילתו היא א"כ אין כאן עסק שבועה בניהם כיון שלא טעון שום טענה אחרת על הכתובה והיה מגיע לה כתובתה אלא שעכשיו שהיא אינו יכולה לברר ונעשית חשודה ע"פ עצמה לחוב לה ואף שלפי דבריה גם הבעל חשוד מ"מ כבר כתבנו שאין אדם נעשה חשוד ע"פ טענות התובע אלא ע"פ עדים דווקא ויכולים אנו להשביעו ששקר ענתה בו ומכל הנך פוסקים שהבאתי מהש"ך והדרישה והב"ח ודברי הטור כולם מסכימים דבכתובה אם היא חשודה כשנגדה נשבע ונפטר וגם סוף דבריו אינם מובנים שכתב וז"ל ולפי דעה זו באמת צ"ל הכשילתו נדה לאו דווקא אף אם באו עדים שעברה ולא הכשילתו נמי לית לה כתובה מצד השבעות כתובה עכ"ל והנה אין מי שיבין וישכיל איזה השבעות כתובה שייך בחיי הבעל היכי שהבעל אינו טוען שום טענה נגד הכתובה לא טענות ודאי ולא טענות שמא ובמחילה מכבודו שטעה טעות גדול, ותלי בוקי סריקי בדרישה דמשבעין לאשה על כתובתה אף שאין הבעל טוען שום טענה וכבר כתבתי שנשתקעו הדברים ולא נאמרו לא לקרות ולא לכתוב על הספר בשם הדרישה דבר זה:

ומה שכתב מכ"ת בגוף הנדון לא ביררו דבריהם כו' עד אם נתפס לשון אחרון שהיה ע"פ הודאת אשה אפשר דאינו נאמנת דשמא עיניה ניתנה באחר וגדולה מזו באומרת שזינתה וכו' עכ"ל לא ידעתי מאי גדולה מזו אם בשביל העון שגדל אדרבא היא הנותנת התם דלמשנה ראשונה היתה אסורה לבעל כדין סוטה י"ל דעיניה נותנה באחר שהיא יודעת שסוטה אסורה לבעלה ויגרשנה אבל בשימשתו נרה אינו אסורה לבעל ואם הבעל רוצה לקיימה מותר לקיימה א"כ מאי אהנית לה להוציא לעז על עצמה דילמא לא ירצה הבעל לגרשה ומסתמא קושטא קאמרי ומצוה לגרשה גם מה שהביא בשם מהרי"ק דאם אמר שמאמינה שמנדין אותו והביאו רמ"א בא"ה סי' קע"ח אני אומר דהמדקדק בדברי רמ"א יראה עין בעין דהכריע רמ"א דדוקא בחוזרת מדברי' הראשונים ונותנת אמתלא לדברי' אבל באינה חוזרת ועומדת בדיבורה שוית נפשה חתיכה דאיסור' סבר רמ"א שגם מהרי"ק בהכי מיירי שחוזרת מדברי' אבל באינו חוזרת כמו בנידון דידן שאומרת ששימשתו נדה והידות לפנינו מצוה לגרשה ובזונה יוכל לומר שמאמינה וחייב לגרשה ועוד דשוית נפשיה חתיכה דאיסורא וגם מה שכתב מכ"ת ואף לדעת החולקין שמה כו' עד דנילוף ק"ו מעוברת על דת כו' עד מ"מ אין כופין להוציא רק מצוה קא עביד והיינו דווקא בידוע שעברה ולא ע"פ הודאת עצמה א"כ מכ"ש בשמשתו נדה דאינו מחויב להוציא אם אינו רוצה עכ"ל וטרח ויגע מכ"ת להביא ראי' על זה מדלא אשכח הראב"ד תירוץ על קושייתו שהקשה מאי פריך המקשה אי דלא ידע נסמוך עלה דמיירי במודה וכו' לא ידעתי למה טרח בזה בדבר שהוא מפורש בדברי הרמב"ם בפ' כ"ד מהלכות אישות דין ט"ו וז"ל עוברת על דת משה או על דת יהדות כו' אין כופין את הבעל להוציא ואין פוצה פה ונודד כנף בזה ופסק כן בש"ע סי' קט"ו וכן השבתי להרב דק"ק שטאמפי בניסן תת"ו על מעשה כיוצא בזה ובפעם הראשון קרבנו להזוג הנ"ל רק עכשיו שנשתרשה בחטא כעבר ושנה הותרה לה פסקנו שמצוה לגרשה:

וגם מה שכתב מכ"ת ולמד בק"ו משמשתו נדה מעוברת על דת לא ידעתי איזה קילותא יש במשמשתו נדה מעוברת על דת או דשניהם בסוג אחד או דמשמשת נדה חמור טפי דהא משמעות כל הפוסקים בין עוברת על דת משה ובין עוברת על דת יהדות צריכה התראה זולת פי' רש"י בסוטה דף כ"ה מפרש הא בעי' זו אם צריכה התראה להפסיד כתובתה דאיירי בעוברת על דת יהדות משמע דס"ל אם עוברת על דת משה אינו צריכה התראה כיון דכבר הכשילתו וא"כ איך עלה בדעתו ללמוד מק"ו או השניהם שוים ולדעת רש"י חמור דת משה דהיינו ששימשתו נדה מדת יהדות דדת משה אינו צריכה התראה ועל מה שכתב מכ"ת לדבריכם דיכול לגרש אותה ע"י שליח הולכה ולהתיר לבעל לישא אחרת אף אם לא תקבל גיטה כדי שלא לעגן אותו וכתב מכ"ת וז"ל שאפילו אם נימא דליכא חילוק בין נאסרת להמירה כדאיתא בת"ה סי' רל"ז בשם א"ז וז"ל ובא"ז כתב נמי דאשה הנאסרת על בעלה הבעל ימסור גט למי שירצה ויאמר זכי בגט זה לאשתי והרי היא מגורשת בקבלתו של זה מ"מ נראה למכ"ת דווקא באינו ידוע אם האשה תקבל גט מדעתה או לא משא"כ אם היא עומדת לפנינו וצועקת שאינו רוצה לקבל הגט אין לנו ראיה שהוא זכות לה ובודאי אינו מגורשת ע"י אחר כו' עד משא"כ בנידון דידן שיוצאת בלא כתובה מצד האיסור מה זכות שייך בה וכו' עד ויותר היה נראה להתיר לישא שתי נשים וגדולה מזו מצינו במרדכי וכו' עד ואין דעתו נוטה לזכות לה גט ע"י אחר עכ"ל. אומר אני אף בזה טרח טירחא דלא צריך והא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין דמה זכות שייך באשה העוברת על דת בגט דיותר הי' ניחה לה שידור בעלה עתה כיון דאין כופין להוציא' ומעולם לא יצא מפינו ח"ו לזכות לה גט שתתגרש בקבלתו של זה השליח רק כתבנו שישלח לה גט ע"י שליח ויגרש אותה בע"כ ואם לא תרצה לקבל ולא יהי' באפשרי לגרש אותה בע"כ אינו בדין שתעגן אותו ונתיר לו לישא אשה אחרת והשליח בקל יוכל לגרש אותה בע"כ לזרוק לרשותה ואם לא יהי' באפשרי מכח שר העיר ראוי לכוף אותה בחרמות עד שתאמר רוצה אני ואם גם זה לא יעלה בידינו נתיר לו לישא אשה אחרת כי בעובר' על דת נראה מדברי רמ"א בא"ה סי' קט"ו ובסי' קי"ט וז"ל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה אם לא שעברה על דת וכמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו ואח"כ מסיים ויש אומרי' דבמקו' מצוה יכול לגרש בע"כ או מתירי' לו לישא ב' נשים ולכאורה איכא למידק מה חידש לנו בזה הא כבר כתב שר"ג לא החרים בעוברת על דת אלא ע"כ נראה מדעת רמ"א בעוברת על דת כ"ע מודים דר"ג לא החרים על זה משום דהוא משום לתא דבעל שלא יבוא לידי מכשול עון והא דמביא אח"כ בשם י"א במקום מצוה היינו לקיים פ"ו או במקום יבום כנזכר בסי' א' אבל לא בעוברת על דת וכן נראה מתשובת הרשב"א סי' תקנ"ז בפשיטות שבעוברת על דת לא גזר ר"ג ובאורו נראה אור שכתב שאפילו את"ל שהוא מדת חסידות איך יתקן הרב שלא יתנהג במדת חסידות ואף בתשובת מהרי"ק נראה שיותר הסכים במנהג מקומן שלא לזכות לה גט שכתב וז"ל למה צריך לזכות לה אי משום תקנות הגאונים שלא לישא שתי נשים פשיטא שלא היה כוונתם אלא בנוהגת מנהג ישראל ודת משה ויהדות ולא זו שהתירה וגדולה מזו כתב הראב"ן במורדת דשרינן ליה לישא אשה אחרת הרי דלאו דווקא במומר' אלא דפשיטא בכל עוברת על דת לא תיקנו הגאונים והתפלא מאוד על מנהג המקום דמזכין לה גט ולדעת רב אלפס לא תיקנו בזה כלום ומנהגינו לזכות לה גט במומרת משום די"ל דזכות הוא לה ולדעת הפוסקים דמתגרשת מיד וכל מה דאית לן למעבד לכתחילה שלא יעבור חרם ר"ג עבדינן על צד היותר טוב מלבד דיש עוד טעם אחר במקום דנהגי ביבום דיש לחוש שמא ימות הבעל ותתיבם אשתו ובאמת היא צרת סוטה כמו שכתבו הפוסקים והב"ח גופא לא כתב שלא להתיר אלא במאה רבנים אלא בנשתטית דאי אפשר לזכות לה גט להפקיע חר"ג וכן יש לומר במקום מצוה משום פריה ורביה או במקום יבם כיון שהיא לא פשעתה כנגדו ולכך לא מפקינן חר"ג אלא אחרי העיון גדול ובמאה רבנים והא"ז שכתב לזכות לה גט התם באשה הנאסרת מחמת זנות וכיון שהיא אסורה לו עולמית ס"ל דזכות הוא לה וכל טצדקי דאית לן למעבד לכתחילה להפקיע חר"ג עבדינן אבל בעוברת על דת שהיא פשעתה בו ואין תקנה לזכות לה גט דבזה לא עלה על שום גברא לומר דזכות הוא לה ראוי לגרשה ע"י שליח בע"כ ואם תמאן מלקבל היא גורמת לענין את בעלה ובזה נראה לכ"ע דר"ג לא החרים על זה ויש להתיר לישא אשה אחרת דכי יעלה על דעת שר"ג החרים על זה כדי שידור עם רשעה כזו אבל מעולם לא יצא מפינו שיזכה אותם בגט שתגרש מיד ח"ו להעלות דבר כזה על לב שום אדם וכבר הארכתי בזה בתשובת פנים מאירות סי' מ"ו רק כוונתינו באשר שהבעל מתירא לילך למקום האשה מפני אימת המושל מצאנו לו תרופה שיגרש אותה ע"י שליח והשליח יגרש אותה כאשר ימצא ידו אפילו בע"כ ואם לא יהי' באפשרי אפילו לגרש בע"כ נתיר לו לישא אשה אחרת שלא לעגן אותו כי כל הפוסקים מודים שר"ג לא החרים בזה היכי שהיא סרחה עליו ומעלה בו מעל אפילו בדבר שהוא מצוה לא החרים ר"ג אטו לא הי' ניחא ליה לקיים מצוה אפילו במילי שהוא משום חסידות כתבו הפוסקים שלא עלה על דעת ר"ג ק"ו דבר שהוא משום מצוה:

איברא מה שעלה בדעת מכ"ת שסמכנו להפסיד כתובה ולהוציאה בגט ע"פ הודאת עצמה האמת יורה דרכו שלא מפני טעם זה לבד פסקנו כן שהרי כתבנו בפסק אחר העיון היטב הדין ואשר ראינו תוך גביות עדות שלהם ואחרי אומדנות וראיות מוכיחוה ואחר הודאת עצמה ששימשתו נדה וכבר יצא פס"ד בניהם מאתנו ב"ד ואזהרות והתראות ענינים הללו וכל זה לא הועיל לה וחזרה לקילקולה הראשון עכ"ל הפסק כל מגמותינו בהצטרפות כל הטעמים ועתה נפרש דברינו שמתחילה הכשילתו כמה פעמים ושימשתו עמו בשעת וסתה והעלימה מבעלה ואמרה לו שהיא מעוברת ואחר זה בדק הבעל בחלוקה שלבשתה בעת ההיא והיה נראה לעין כל שהי' שופעת דם ואורח בזמנו בא והיא נותנה החלוק הנ"ל לכובסת כותית וביקשה ממנו שלא תגיד למי הוא שייך החלוק הזה והודית בב"ד גם פעם ראשון שידה הי' במעל הזה אך אמרה שילדות שהיתה בה גרמה לה כל אלה שלא ידעה שהוא עון חמור והזהרנו אותה על עון גדול הזה ואמרנו לה הוי יודע שעל אשה המכשלת לבעלה בכך היא יוצאת שלא בכתובה מלבד עונש שמים ואחר זה כמו רביעית שנה חזרה לקילקולה הראשון ונשתרשה בחטא זה ונעשה לה כהיתר והעידו כמה נשים שראו אותה לובשת החלוק שדרך הנשים ללבוני במי נידות והכירו החלוק שלה אצל כובסת כותית וראו שהי' מלוכלך בדם נידות ואמרה הכותית לפי תומה שביקשה ממנה שלא תגיד למי הוא החלוק הזה ולא הלכה לבית הטבילה רביעית שנה ואמרה לפני האשה המנוי' מן הקהל על המקוה שהיא מעוברת והיה מוסכם אצלינו דזה הוי כמו הוחזקה נדה בשכנותי' כיון שראו שלבשתו החלוק המיוחד לימי נדתה והבעל אמר שאמרה לו שהיא טהורה והעלימה ממנה באמרה שהי' מעוברת והיא הודית גם בפעם שנית שתבעה לב"ד שנבעלת לו בימי נדה וכתבו כל הפוסקים הא דמשני הש"ס בפ' המדיר דף ע"ב בהוחזקה נדה בשכנותי' דמיירי מסתמא שהיא מודה שבא עליה אע"פ שטוענת עדיין טהורה היא אינו נאמנת במגו דהוי כמגו במקום עדים וק"ו בנידון דידן שהיא מודית גם עכשיו שהיתה טמאה בעת שימושה גלל כן הפסדנו כתובתה אך יש מענה בפיה שהבעל ידע מזה והיא לא הכשילתו פסקנו שהבעל יכלול בשבועתו שהוא לא ידע והי' נקי מעון הזה ומן הדין אין לה עליו אלא שבועת היסת אך אנחנו החמרנו עליו בשביל שאר תביעות ממון וע"י כולל אמרנו שיכלול גם את זה וכל כי האי פיסקא לימא בשמי בכל בתי דיני ישראל ושלום על דייני ישראל נא' מאיר:

תוכן העניינים

פנים מאירות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה