פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה יא
מה שהשיב לי חכם אחד מחכמי הזמן על הפסק אשר יצא מפי ומב"ד הצדק בדבר אשה ששימשתה נדה ועברה על דת משה. וזה לשונו מצאתי דאתי לידי משמע מיד מוצא מר את האשה פלונית אשת פלוני ששימשה נדה עם בעלה על פי הודאת עצמה ובאשר שעברה ושנה בזה ע"פ החקירות ודרישות יצא הפס"ד מרום מעלתו וב"ד שתצא בלא כתובה אחר שישבע הבעל בנק"ח שלא היה לו רמז מזה בשעת ששימשתו אשתו עמו שהיתה בנידתה וכעת שהאשה הלכה למקום אחר ומעכבת לקבל גיטה עלה בדעתו לגרש אותה על ידי שליח הלכה ולהתיר לבעל לישא אשה אחרת אף אם לא תקבל גיטה כדי שלא לעגן אותו והנה מצאתי מענה לפקפק בדברי הפסק וכאלו הפריזו על המדה דממ"נ או שהבעל פטור אפילו שלא בשבועה או אינו יכול לפטור עצמו אפילו בשבועה והיא גובה בלא שבועה דבודאי לא נעלם מעיני מעלתו מה דהובא בטור ח"מ סי' נ"ב ס"ג מי שנתחייב שבועה מדבריהם והוא חשוד אם הוא מן הנשבעים ונוטלים אינו יכול לישבע וליטול וכו'. וכן כתב הרמב"ם וכתב עוד שהפוגם שטרו או היכי שהלוה טוען אישתבעי לי שלא פרעתיך והמלוה חשוד נשבע הלוה הסית ונפטר והראב"ד השיג עליו וכתב שהמלוה יטול בלא שבועה כיון שהשטר מקיים בידו ואין לבטלו בשביל שבועה דרבנן וכן כתב הרמ"ה דגבי פוגם שטרו אם הוא חשוד נוטל בלא שבועה וטעמו מבואר בדברי המגיד שהביא הב"י בדבר פשוט הוא שאם חכמים תקנו שמי שדינו מן התורה להיות נשבע ולא משלם כשהוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל בלשון שלא תקנו לחשוד להיות נשבע ונוטל וזה ק"ו שאין עליו תשובה לאותן שלא היה דינן לישבע וליטול כגון שטר ונגזל וחבירו וחכמים הקילו עליהם ליטול בשבועה אבל אותן שהיה דינם ליטול בלא שבועה מן התורה וחכמים החמירו עליהם לישבע וכו' י"ל כל שהוא חשוד שאי אפשר לו לישבע העמידוהו על דין תורה ונוטל בלא שבועה כיון ששטרו מקוים וכו' עכ"ל ואף שכתב שאין בידו להכריע מ"מ בש"ע הביא באחרונה דעת וי"א כיון ששטר מקוים בידו גובה בלא שבועה משמע דהלכתא כוותיה ודברי תורה סתומין במקום הזה ומפורשין במקום אחר בחו"מ סי' פ"ב דשם כתב אדעת י"א הללו שהמלוה נוטל בלא שבועה דהכי מסתברא ובש"ך סי' צ"ב ס"ק י"ד דחה דעת מהרש"ך וב"ח דיכול המוחזק לומר קים לי כסברא ראשונה ומביא ראי' מפורשת בפ' הכותב דף פ"ה ע"א דגרסינן התם ההיא איתתא דאיתחייבו שבועה וחשודה הוי אפכה אכשנגדה ופירש"י ז"ל וז"ל דאי חייבה שבועה שהי' אדם תובעה ממון והיא כופרת לשבועה אכשנגדה התובעה אותה ישבע ויטול וכו' מדהוצטרך משמע דלא תימא דמיירי דנתחייבה שבועה על כתובה דא"כ לא הוי אפכוהו רבא לכשנגדה עכ"ל הש"ך וא"כ מוכח דאפילו גבי כתובת אשה דינא הכי דאם היא חשודה גובית בלא שבועה ואף אם נימא כדברי הסמ"ע שמתרץ דלא תקשי אהדדי ממה דאיתא בש"ע סי' פ"ב ס"ח דאם מת המלוה ויורשיו מוצאים השטר והלוה טוען שהוא פרוע נשבעין שבועה היורשים ונוטלים היה המלוה חשוד י"א שהנתבע נשבע הסית ונפטר וי"א שהמלוה נוטל בלא שבועה והכי מסתברא על מה דאיתא בא"ה סי' צ"ז דאם היא חשודה כנגדה ישבע ויפטר דדווקא באשה שיש לה משל בעלה בידה ויש לחוש שלקחה ממון בעלה או דבעלה איתפסי' צררי משום הכי ס"ל דכשהיא חשודה דכשנגדה נשבע ונפטר משא"כ דמיירי בשאר שטרות א"כ משמע דבכתובת אשה לכ"ע שכנגדה נשבע ונפטר מ"מ בנ"ד אף שהיא חשודה היא גובה בלא שבועה כי דווקא לענין השבעות כתובה עצמה דשכיחי שלקחה ממון בעלה או דתפסי צררי כנראה מדבריו לכך כשנגדו נשבע ונפטר ובמילתא דשכיחי גזרו רבנן משא"כ בנ"ד שהשבועה אינה בענינים הללו רק לידע אם היא הכשילתו או שגם הוא ידע והזיד חזר הדין לסיני שהיא גובה בלא שבועה וה"ה לתירץ של הדרישה בא"ה סי' צ"ז שמביא הש"ך בח"מ ס"ק י"ט דיש לחלק בין מלוה הבא לגבות מן הלוה דמן הדין א"צ לישבע מש"ה הקילו בחשוד משא"כ בשבועות הללו דאפילו לא טענו היורשים או הבעל שישבע הב"ד טוענין להם עבורו מ"ה לא פטרינן לחשוד בלא שבועה והכי בנ"ד שהוא שבועה אחרת ולא מה שתקנו חכמים ובזה השבועה לכל הדעות אם לא טען לא טענין ליה אך הדין שוה כמו בשאר ש"ח ותגבה בלא שבועה וע"כ צ"ל שמעלתו תפס עיקר של הש"ך בעצמו בס"ק הנ"ל דשאני כתובה משטר דבשלמא בהלואה ס"ל דיש להשטר שיעבוד ושיעבוד דאורייתא ואפי' למ"ד שיעבוד דרבנן עכ"פ חייב לשלם לו מדאורייתא מה שהלוה בשטר אפי' בלא שבועה אלא שהשבועה תקנות חכמים היא ובחשוד אוקמי' אדאורייתא אבל בכתובה איפכא הוא דמדאורייתא לית לה כתובה כלל אלא דרבנן תקנו לה כתובה לכך הם אמרו והם אמרו לא תפרע אלא בשבועה ואם היא חשודה אוקמיה אדאורייתא ולית לה כתובה עכ"ל בעל הש"ך ואף שמדבריו שהבאתי לעיל שהוא בסי' צ"ב נראה שחזר בו כי ראייתו הוא מפ' הכותב דאפי' בכתובת אשה אם היא חשודה תגבה בלא שבועה מ"מ אפשר לדחות ראייתו ולומר הא דהוצרכו לפרש שהי' אדם תובעתה ממון והיא כופרת משום דאי לאו הכי הוי ליה למימר סתם ההיא איתתא דהוי חשודה אפכוהו רבא אכשנגדה וממילא נשמע דקאי אהשבעת כתובה דעלמא שכל הנשים מחויבים לישבע ומדקאמר ההיא איתתא דאתחייבה שבועה בב"ד דרבא דמשמע שהוא דבר חדש מה שאינו נוהגת בכל הנשים ומעשה שהיה כך היה וצ"ל דמשום הכי איתני זה הדין דווקא באותו נידון שהיה אדם תובעת ממון דאם היתה בהשבעת כתובה סתמא לא הוי אפכוהו לכשנגדה דאז שכנגדה פטור אפילו בלא שבועה שמכח שהם אמרו לא תפרע אלא בשבועה א"כ אם היא חשודה אוקמי אדאורייתא ולית לה והבעל או היורשים פטורים אפילו בלא שבועה ולפ"ז אחזו החבל בתרין ראשון שע"י שהפכו השבועה נראה שסמכו על דעת הש"ך הנ"ל ולפ"ז י"ל דאפי' שבועה אינו צריך כנ"ל:
חדא ועוד קאמינא דבלאו הכי ע"כ לא היה מגיע להבעל שום שבועה דלאיזה דבר ישבע אם האמת כדברי האשה שגם הוא ידע והזיד אם כן לדברים גם הוא חשוד שעבר עבירה דאורייתא ואז בלאו הכי מצד השבעת כתובה אין כאן לא שבועה ולא תשלומין כמבואר בש"ע א"ה סי' צ"ו סי"ג כנ"ל דהלוא לדברי הדרישה הנ"ל אף אם לא טען הבעל שלקחה או תפסי צררי טוענין ליה אנן ומוכרחת האשה לישבע והיא חשודה ואם שקר ענתה בו והיא הכשילתו בלא זה תצא בלא כתובה וא"כ ממ"נ שבועה זו למה וכדי שלא תיקשי על הגהות רמ"א בא"ה סי' קט"ו ס"ג דאם היא מביאה עדות שגם הוא עובר על השבועה ועל החרם לא אבדה כתובתה תיפוק ליה דאז היא חשודה ואף שגם הוא חשוד מ"מ הוי שניהם חשודים ואין כאן תשלומין וצ"ל דמיירי שעברה על שבועה דלהבא והלכה כי"א בחו"מ סי' צ"ב דלא הוי חשודה ואחר כך עיינתי בתשובות מהר"ם בר ברוך השייכים למיימני פ' כ"ד וכ"ה מהלכות אישות מצאתי שמביא גם כן ראיה א' לזכות האשה משום די"ל שמא שכחה החרם וכו' דמני' מוכח כפי' דהי' החרם על להבא יעיין שם ולפ"ד זו באמת צ"ל דהכשילתו בנדה לאו דוקא ואף אם בא עדים שעברה ולא הכשילתו נמי לית לה כתובה מצד השבעת כתובה:
והנה גם בגוף הנידון לא נתברר היטב באיזה אופן היה תביעות הבעל ששימשתו נדה ומנא ידע זאת ע"פ ידיעת עצמו וראיה ברורה טען דרך בריא בבירור גמור דמעלתו חקרו היטב ותו האיך ידע זאת ונמצא דבריו כנים וכפי תירוץ הגמרא בפ' המדיר דף ע"ב או רק מפי אומדנא כמשמעות לשון הפס"ד וע"פ הודאת עצמה של אשה ואם נתפס לשון אחרון שהיה מפי הודאת אשה אפשר דלאו כלום היא דרק להפסידה כתובתה היא נאמנת מצד שהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אבל לאסרה עליו בוודאי אינו נאמנת דשמא עיניה נתנה באחר ואין לומר מכח דיוצאת עי"ז בלא כתובה נאמנת ג"כ לאוסרה דהא גדולה מזו מצינו דאם אין עדות אלא היא אומרת שזינתה אעפ"י דאבדה כתובתה עיקר ותוספת מ"מ אין לאוסרה כדאיתא בש"ע סי' קט"ז סעיף ו' ואף די"ל דן מיניה ומינה ושפיל לסיפא דאם היה מאמינה ודעתו סומכת על דברים חייב להוציאה א"כ כאן נמי הא כבר כתב מהרי"ק בשורש ק"י שאם אמר שמאמינ' שהיא אסורה לו שי"א שמנדין אותו על שגרם לבטל תקנות ר"ג שלא לגרש לאשה בע"כ ומשום זה פסק מהרמ"א בהג"ה בסי' קע"ח סעיף ט' דבזמן הזה אינו נאמן לומר שמאמינה ואף לדעת החולקין שמה י"ל דוקא באומרת טמאה אני דאם אמת הדבר אסור לקיימה דאסורה לבועל ובעל וכל שעה שמקיימה עובר עבירה לכך נאמן לומר שסומך על דברים כדי שלא לוקים בספק איסור משא"כ בשימשתו נדה דאף אם אמת אם רצונו לקיימה ולשמור עצמה מכאן והלאה הרשות בידו דנילוף מק"ו מעוברת על דת יהדות דהא עוברת על דעת יהדות חמור בזה מכל שאר עבירות דאם עברה שאר עבירות ולא הכשילתו לא הפסידה כתובה לפי הש"ע משא"כ בעוברת על דעת יהודת משום חציפות ומשום חשד זנות הוא דמפסידה כדאיתא בהרא"ש ומובא בב"י ומ"מ בעוברת על דת יהודית גופא מבעיא לן במסכת סוטה דף כ"ה אי יוכל לקיימה ולתירץ הרשב"א נפשוט האבעי' דיוכל לקיימה ואף להרא"ש ולהראב"ד דלא נפשוט האבעי' מ"מ אין כופין להוציאה כדאיתא פה בש"ע ס"ד רק מצוה קא עביד ומצוה בעצמו היינו בידוע שעברה דווקא ולא ע"פ הודאות עצמה אם כן כ"ש בשימשתו נדה דאינו מחויב להוציא אם אינו רוצה וע"כ מוכח דאף אם נתברר בעדים אם שימשתו נדה והכשילתו אם אינו רוצה בכך וע"כ אינו מחויב להוציאה דאל"ה למה ליה להראב"ד ולהר"ן ליכנוס בדוחקא ולתרץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה על הקושיות שהקשו מפני מה שלא תירץ הגמ' במס' כתובות על קושיות המקשן אי דלא ידע נסמוך דמיירי במודה וכו' עיין שם ואם כדברינו הנ"ל תיפוק ליה דמשום זה לא תירץ לו הגמ' במודה די"ל הפשט הוא במשנה ואלו יוצאת בלא כתובה היינו דכופין אותו להוציא ובלא כתובה ואם במודה כפשוטו ואינו סומך על דבריה בודאי לא היה מחויב להוציא דלענין אסורה אינו נאמנת כנ"ל אלא ע"כ מדתירצו תירץ אחר מוכח דאף אפילו אם נתברר בעדות שהכשילתו מ"מ לא כייפינן ליה להוציא ופי' במתניתין יוציא ויתן כתובה היינו אם רצונו בכך להוציאה ול"ל אדרבא מזה מוכח אף אם היא מודה שהכשילתו והוא מאמינה מחויב להוציאה משום כך הוצרכו לתרץ תירוצים אחרים כדי שלא תיקשי לתרץ במודה והוא מאמינה ומשום כך יוציא דאז מחויב להוציא דזה אינו דע"כ מוכח דאפילו נתברר שהכשילתו מ"מ אינו מחויב להוציאה דהא המתניתן כיילינהו בחדא מחתא העוברת ע"ד משה ויהודית ואם כן ע"כ בזו גבי דת יהודית אף שידוע שעברה מ"מ אין כופין אותו להוציא כנ"ל כמו כן בעוברת על דת משה אפילו אם ידוע שעברה והחילוק בין אם נתברר בעדות שהכשילתו או ע"פ הודאת עצמה היא רק לענין מצוה דאם נתברר בעדות מצוה לגרשה כנ"ל משא"כ במודה אפילו מצוה ליכא דשמא עיניה נתנה באחר ואף אם נימא דמדינא דגמרא אף בהודאת עצמה איכא מצוה לגרשה אם הוא מאמינה לדברים מ"מ בזמן הזה שיש חרם ר"ג בודאי אינו נאמן לומר שמאמינה כדברי מהרי"ק הנ"ל ומכ"ש דליכא כפיה בדבר וא"כ היה מהצורך לפרש שיחתם דלכאורה ליכא בירור דהלוא התוס' בד"ה אי דלא ידע לסמוך עלה מפרשים הכא לא מצי לאקשוי' אי דלא ידע מנא ידע כדפריך לעיל שהרי יכול לדעת שראה בגדים אחר כך מלוכלכים בדם ולהכי פריך לסמוך עלה שאומרת שנתלכלך לה ממקום אחר ואם כן איכא למימר להיפך ג"כ אף דהיא אומרת שהיתה נדה לדידן דאסור להאמין לה כנ"ל משום דשמא עיניה ניתנה באחר אף אם הי' בגדים מלוכלכים ושימשתו מ"מ אמרינן שנתלכלכה ממקום אחר ואפילו התירוץ השני דגמרא לא שייך פה די"ל דכל זאת עשתה בכיון ודברה שקר מילתא דעבידא לגלויי כדי שיגרשה כי עיניה ניתנה באחר ובאמת לא היה דם שלה מה שהראה לחכם וביותר להר"ן דמפרש פי' אחד על מה שלא הקשה המקשן מנא ידע משום דהכי מוכח מקרא דמצי למסמוך עלה משמע גם פה ליכא למיקם עליה דמילתא ולבוא אל הבירור ולכך היה יכול להקשות מנא ידע רק משום דמצי למסמוך עלי' א"כ בעינן לכוף אותו להוציאה לכפות שתקבל הגט בירור וראיה גמורה דווקא.
ועוד בזה שלישית מאי דפשיטא למעלתו שדינו לגרשה דיכול לגרש אותה ע"י שליח להולכה ולהתיר לבעל לישא אחרת אף אם לא תרצה לקבל גיטה כדי שלא לעגן אותו מספקא לי דאף שבש"ע א"ה סי' א' ס"ט בהג"ה איתא י"א מי שהמירה אשתו מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת וכן נוהגין בקצת מקומות ובמקום שאין מנהג אין להחמיר ומותר לישא אשה אחרת בלא גירושי הראשונה מ"מ דווקא בהמירה הדין כך אבל לא בלאוסרה על בעלה וכדמביא הב"ש בסי' ק"מ ס"ק ד' ד"ה ויש מחמירין דלעיל סי' א' פסק בפשיטות דיכול לזכות גט לאשתו מומרת וכאן מביא דעת מהרי"ק המחמיר דצ"ל דדווקא בנאסרת מחמיר ולא במומרת והמעיין במהרי"ק עצמו שורש קמ"א אשר מזה המה מוציאים דברי י"א תמצא בפירוש שזה תלוי בזה כי סוף דברי מהרי"ק המה בזה הלשון לא נתישב לי המנהג ההוא דהא פשיטא לי דלדברי רב אלפס אם נאמר דיש לחוש לתקנות הגאון שלא לישא ב' נשים גם כשהראשונה המירה משום זכי' הגט על ידי אחר לא ניתקן האיסור דסוף סוף היא עדיין אשת איש עד שיגיע הגט לידה וכו' נמצא דזה תלוי בזה דאם הנט אינו מועיל לה שתנשא לאחר אלא עד שתגיע לידה אינו מועיל ג"כ לאפוקי ע"י חרם ר"ג מ"ה ז"ל כו' וא"כ ע"כ צריכין אנו לומר חילוק של הב"ש ולומר דשאני נאסרת מן המומר אפילו אם נימא דליכא חילוק בין נאסרה להמירה או אפילו לדעת המתירין בנאסרת עצמה וכדאיתא במ"ה סי' רל"ז וז"ל ובא"ז כתב נמי דאשה הנאסרת על בעלה ימסור גט למי שירצה ויאמר זכי בגט זה לאשתי והרי היא מגורשת בקבלתו של זה מיד מ"מ נראה לי דווקא באינו ידוע אם האשה מקבל הגט מדעתה או לא אז אמרינן מסתמא דזכות הוא לה ומגורשת תיכף ומיד בקבלתו של זה משא"כ אם היא עומדת בפנינו וצועקת שאינה רוצה לקבל גיטה אין לה ראיה יותר מזה שהוא חוב לה ובודאי אינו מגורשת על ידי אחר ואף באין לה הוכחה אי היא לזכות או לחוב שיש להתיר מ"מ ע"כ צ"ל דווקא בנאסרה מחמת זנות הדין כן דזיל בתר טעמא משום דזכין לאדם שלא בפניו ואם כן ה"ה לאשה הנאסרת מחמת זנות דמאי שנא משא"כ בנידון דידן שיוצאת בלא כתובה מצד שהכשילתו באיסור מה זכיה שייך פה אם היא פנוי' או נשואה ובוודאי אסור לזכות על ידי אחר עכ"ל ועוד האריך בדברים שאין ענינים לענין נידון שלפנינו גלל כן לא העתקתי.