אור ברסלב

פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט

שאלה קנב

שאלה קנא

ע"ד אשר בקשתי לברר ולהורות הדרך אשר ילכו בה אנשי מעשי בבגדי לבן בשבת אם יש חשש משום יהורא דע לך שבכמה מקומות חששו חכמינו ליהורא אפילו בהתנהגות איזה חומרא דהא בענין מלאכה בט' באב אי לאו טעמא דהרואה אומר מלאכה הוא דאין לו פוק חזי כמה בטלנ' איכא בשוקא הי' אסור להחמיר על עצמו וכן גבי אלעזר זעירי דהוי מסיים מסאני אוכמי ואמרו לו דבי ריש גלותא את חשיבת לאיתבולי אירושלים סבור יהורא הוא כדאיתא בהכונס דף נ"ט ע"ב ובסוף מרובה דף פ"א ע"ב רבי ורבי חייא הוי שקלי ואזלי באורחא אסתלקו לצידי דרכים הוי קא מפסיע ואזל ר' יהודא בן קנוסא קמייהו א"ל רבי לר' חייא מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו א"ל ר' חייא שמא ר' יהודא בן קנוסה תלמידי הוא וכל מעשיו לשם שמים כי מטו לגבי חזיי' א"ל אי לאו דיהודא בן קנוסא את גזרתינהו לשקך בגזירא דפרזלא ופירש"י הוא מראה לנו שהוא ירא שמים מאוד ואינו חושש לתנאי שהתנה יהושע ומיחזי כיהורא בגזירא דפרזלא כלומר נדוי הרי אף שרצה להחמיר אך מפני שהי' חושש שמראה עצמו שהוא ירא שמים יותר משאר חכמים דמחזי כיהורא. והים של שלמה בב"ק פ' מ' סי' מ"א כתב דאפילו בפני עצמו שלא בפני אחרים רצה רבי לנדותו משום יהורא כלומר שמראה עצמו ירא שמים והיא גאוה יתירתא וראוי לנדותו וא"כ שעכשיו שכמה גדולי ישראל הולכים במלבושים שחורים בשבת וא"כ אם אחד מני אלף רוצה לומר אקיים דברי המקובלים שכתבו שמצוה לילך במלבושי לבינים בשבת אין לך יהורא גדולה מזו וראוי לנדותו אם לא שהוא מפורסים בחסידות וכל מעשיו לשם שמים כההיא מעשה דיהודא בן קנוסא. בר מכל דין אומר אני דאפשר בעיתים הללו אין כאן מצוה בלבישת לבנים דאמרינן בנדה ד' כ' ע"א ובשבת דף קי"ד דאמר לי' ר' ינאי לבניו בני אל תקברני לא בכלים שחורים ולא בכלים לבנים כו' לבנים שמא לא אזכה ואהי' כחתן בין אבלים ש"מ דחתן בין אבלים אין שבח ושמחה לו וכיון דכ"ע נהגו האידנא במלבושי שחורים אם אחד לובש לבנים הוי כחתן בין אבלים ושמחה נהפכה לתוגה והמקובלים לא דיברו אלא בימיהם שלא הי' לובשים שחורים משא"כ במדינותינו הוי כחתן בין אבלים ועוד בדורות הללו יש לחוש לזחוחי לב ובפרט בזמנינו בעו"ה תחתונים למעלה עומדים במקום גדולים ונתקבלו בקהלות גדולות על ידי שררות וכספים המכחישים ומיד רוצם לדמות לאותן גדולים שהי' מימי קדם שהי' מפורסמם לחסידי וקדושי עליון שכל מעשיהם הי' לשם שמים והי' לובשים בגדי לבן לא כן עתה שנתרבו יהורי לב כל אחד אומר גדול וחסיד אני ע"כ אהו' ידידי ראוי להיות מכ"ת הצנועים והצנע לכת וכל הלבבות דורש ה' יחד ולדעתי יצא שכרו בהפסדו ואם רוצה לצאת ידי שמים ראוי להתנהג כשיבא לביתו ללבוש בגדי לבן ושם אינו חשש יהורא כולהו האי אבל בפני המון עם בבה"כ הוא כחתן בין אבלים ויש לחוש ליהורא ושב ואל תעשה עדיף הנראה לפי עניות דעתי כתבתי:

שייך אחר שאלה דלעיל סי' י"ד

תשובה

מה שהשיב לי חכם אחד מן קונשטנטינא וז"ל עמדתי על השאלה ועל מה שהשיב עליו החכם המשיג נר"ו ואנכי הרואה שהדבר ידוע בוודאי שהי' מומרים קבורים בתוך בית קבר הנזכר ואם הדבר כן יש לדון להחמיר שלא יכנסו הכהנים לתוך החצר והבנינים שמא ישראל מומר קבור שם ומטמא באוהל כמה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' קצ"ד ומה שכתב החכם המשיב לדון בזה ספק טומאה ברשות הרבים וההיא דפרק ב' נדרים דבתלת גברי הוי רשות הרבים ככתוב שם אינו מחוור לע"ד דהן אמת שכן פסקה לזו הרמב"ם בפרק ז' מהלכות נזירות מ"מ מחלוקת בצדו הוא הראב"ד שסובר שצריך שיהיה שלשתם במעמד אחד יחד כדי שיהיה נדון כר"ה וכל שאינן במעמד א' לא יצא מרשות היחיד כמ"ש בהשגות שם. והגם שהרב ל"מ שם כתב בדברי הראב"ד כוונה אחרת מ"מ הרואה יראה שמה שהבין מר"ן ז"ל הוא האמת ומסייע לי' הנוסחא שהביא הרב שם וגם התוספות ז"ל יר' שסוברים כהראב"ד שכתבו שם בר"ה באומר ראיתי שנזרקה טומאה בניכם וז"ל והוא עומד מרחוק דהוי ספק טומאה ברה"י כו' הרי בביאור כס' הראב"ד שכתבו והוא עומד ברחוק נ"ל שאף שעומדים בתוך החצר כיון שעומד מרחוק ואינו במעמדן הוי ס"ט ברה"י ואי הוי ס"ל כהרמב"ם הל"ל והוא עומד בחוץ והדברים מוכיחין כמו שהבין מר"ן ז"ל וא"כ בנ"ד לפי סברת הראב"ד והתוס' ז"ל לא יוכלו הכהנים לבא אל תוך החצר בלתי אם נועדו שלשה אנשים יחד וזה לא יתכן בכל כניסה וכניסה ונמצא בא לידי טומאה:

אבל מה שיש לראות בזה הוא אם יש לחצר זה ב' פתחים ורבים נכנסים בזו ויוצאים בזו פשיטא דהוי רה"ר כרבנן בפ"ח מאהלות ופסקה הרמב"ם בפ"כ מהל' שאר אבות הטומאה ואף אם אין לו אלא פתח אחד יראה דהוי ר"ה כיון שהיא חצר גדולה מסתמא היה מלאה דיורין וכיון שכן נדון אמצעי של חצר הוא דומה כבקעה בימות החמה וגם בבה"כ הוי ר"ה כמשמע החכם כו' ויר' דהוי דומי' דעזרה שכתב הרמב"ם שם שהוא רשות הרבים ועי' בירושלמי פ"ק דסוטה דאמר התם א"ל אל תכנסה לב"ה כו' הי' סעד לזה עיין שם וא"כ חזרנו לספק טומאה בר"ה טהור אלא שכבר אמרה בפ' אין מעידין ס"ט בר"ה הלכה ואין מורין כן כו' ומ"ש החכם המשיב בזה אינו ברור לע"ד מתוך דברי הרמב"ם ע"פ משנה פ"ח דעדיות וריש בפ"ב דטהרות:

אמנם אלו לא הי' בנ"ד רק חששא זו של המומרים היה מקום להיתר מטעם דאע"ג דידעו בוודאי שהי' מומרים קבורים שם מ"מ פשיטא שמעולם לא ניכר באיזה מקום רשעים קבורים והנה מאחר שפינו משם כמה קברים ועכשיו אנו דנים ומסתפקים על הנשארים מהם הנה כי כן אינו ספק דאזלי' בתר רובא ואמרי' דכותים נינהו כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה סי' פ"ג דקבר הנמצא סמוך לביתו של ישראל דאמרינן דכותי הוא משום דאזלינן בתר רובא בכל התורה כולה ואפילו בדאתחזק אסורא ואפי' ברה"י טהור יע"ש וה"ה בנ"ד דאמרינן הכי דאלו הקברות הנמצאים בתוך החצר הכותים הם כי רבים. ועוד בה מאחר שפינהו כמה קברות והשליכום לחוץ רחוב תלי' לי' שאותם שפינהו היה המומרים והנשארים הם הכותים מידי דהוי כשאר אסורין דאמרינן הכי דאסורי הוא דאזדא לי' כמבואר ביו"ד סי' ק"י וקבוע לא שייך הכא לאו דאורייתא ולאו מדרבנן כמבואר. וראיתי מה שכתב החכם הנ"ל לדון בנ"ד כדין שדה שאבד בה קבר והביא דברי ר"ש ז"ל שכתב בפ"ח מאהלות דאף בר"ה כו' טמא מדרבנן ותקן לזה וכתב שירצוף הקרקע באבנים כו' ואני אומר שלא כיון יפה ואם הדבר כן דשייך כאן דין שדה שאבד בה קבר לא תקן כלום בזה שכתב שירצף כו' ונתחלף לו בין השדה שאבד בה קבר לשדה שנחרש בה קבר דזו ששנינו המרצף בית הפרס באבנים טהור לא נאמר אלא דווקא בשדה שנחרש שהוא בית הפרס א' כמו שכתב שם רש"י משנה ד' אבל בשדה שאבד בה קבר לא מהני רצוף אבנים כיון דמטמא באוהל כמבואר שם במתני' ובפ"ק דמ"ק וע"ש וכן מאי דאמרינן בכמה דוכתי' מנפח אדם בית הפרס כו' ובית הפרס שנידש טהור וכו' לא איתמר אלא דוקא בנחרש כו' דלא מטמא באוהל כמו שיראה המעיין בכל המקומות שהזכירו בית הפרס בגמרא ועיין בתוס' ס"פ דנדה יע"ש וזה פשוט:

אבל אעיקרא דדינא בנ"ד לא נגע ולא פגע בדין שדה שנאבד בה קבר שהרי דברי הר"ש בררו מללו דמסתברא דשדה שאבד כו' ברה"י טמא מדאורייתא כו' אבל בר"ה אינו אלא מדרבנן כדאמר בכל דוכתי' בבית הפרס דרבנן והיינו בין נחרש ובין אבד דרבנן החמירו בו כו' כמבואר בדבריו שם וכן נראה דעת התוס' ז"ל בפ"ק דשבת דף י"ב ע"ב בד"ה על ספק ב"ה שכתבו וז"ל נראה לר"י דמיירי בשדה שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן אבל בשדה שאבד כו' הוי ספק דאורייתא כדמוכח במ"ק והיכי אמרינן ברה"י תולין כו' יעוין שם והן עצמן דברי ר"ש בפ"ד דטהרות והנראה ברור מדברינו הוא דווקא ברה"י היא מדאורייתא אבל בר"ה אינו אלא גזירה דרבנן דומיא דנחרש וזה מוכח בהכרח גמור דהא קימ"ל ס"ט בר"ה טהור וכן נראה מדבריהם סוף פרק ב' דכתובות יעוין שם ורש"י ז"ל הוסיף וס"ל דאף ברשות היחיד לא הוי אלא מדרבנן שפי' שם בשבת על ספק בית הפרס וז"ל על ספיקו של בית הפרס כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר אינו ספק דלא ידעינן אם האהיל על הקבר או לא עכ"ל הרי שפיר דב"ה הוא השדה שאבד בה קבר אינו ספק דלא ידעינן אם האהיל על הקבר או לא עכ"ל. ועלה קתני ברשות היחיד תלינן דאינו אלא ספק דרבנן:

ואיברא דקשה לזה מ"ט ספק טומאה ברה"י טמא ויש לישב ואין כאן להאריך וכן פירש ז"ל בפרק כהן גדול ונזיר אמתני' אבל סככות ובית הפרס שדה שנאבד בה קבר ונחרש וכו' כנראה דס"ל דסתם בית הפרס הוי בין נחרש ובין אבד וסתמא קתני בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים ואין לומר דנאבד ונחרש קאמר דהיינו שאבד הקבר ונחרש אחר כך דהא תנן באהלות דשדה שאבד בה קבר אינו עושה בית הפרס אם נחרש יעויין שם והתוס' ז"ל כתבו שם בית הפרס שדה שנחרש כו' משום דלשיטתייהו אזל כנז' אבל דעת רש"י כמו שכתבנו וע"ש בתוס' ז"ל דמוכח במ"ק דהוי מדאורייתא כו' בע"ד לא מצאתי שם שום הכרח ואדרבה פשטא דסוגי' מוכח כדברי רש"י ז"ל יע"ש. ואיך שיהי' עולה דלכ"ע שדה שאבד בה קבר בר"ה דטמא דאינו אלא גזירה דרבנן כמו שהוכחנו ומעתה הדבר ברור דבנ"ד אין לנו עסק בדין זה שהרי שנינו בתוספת' הביאו ר"ש ז"ל בסוף אהלות וז"ל ואין מדור הכותים ובית הפרס בח"ל ע"כ וכתב שם הר"ש ז"ל וז"ל. וכתב וכו' וי"ל דאיצטרך משום כהנים דאסורי במדור העמים ובבית הפרס כו' ובמדור העמים ובבית הפרס שבח"ל שרי הכהנים שבח"ל דדוקא בא"י גזור משום דאיכא תרומות ומעשרות כו' אבל בח"ל לא גזרו. ועוד שאינו יכולין לעמוד בה כו' יע"ש והרי מבואר שכיון שטומאות בה"פ אינו אלא מדרבנן בח"ל לא גזרו והיינו בין נחרש ובין אבד דכולהו גזר' דרבנן נינהו כמ"ש ותוספתא זו היא הלכה פסוקה הביאו הרמב"ם סוף פרק י"ג מהל' טומאת מת יע"ש ומה שכתב הר"ן ז"ל שם בב"מ בשם מהרי"ק בפ' תוספתא זו המעי' יראה שאין לשון תוספתא ולשון הרמב"ם סובלו ואין לנו אלא דברי ר"ש הברורים ומי כמוהו מורה באופן שאין בנידן דידן שום דין שדה שאבד בה קבר מאחר שאנו דנין לחצר זה כדין ר"ה כנז' ואף אם דנינן ליה כרה"י נראה דאין כאן בית מיחוש ולא מבעי' לדעת רש"י ז"ל דסבר דהא נמי מדרבנן דהיינו דינא דתוספתא אלא אפילו לתוספות ור"ש יראה דאין כאן שייכות מאחר שכבר פינו כמה קברות משם אמרינן דאותם הי' ממזרים ואיסורא הוא דאזדא לי' בשאר אסורים בדין זה:

אבל מה נעשה על קברות כותים אשר הם תוך החצר והנה אמת דלהרמב"ם ז"ל וסייעתו אין מטמאין באוהל מ"מ רבים חולקים עליו וראיתי שכתב החכם המשיב דהלכתא כהרמב"ם כו' ואנכי לא ידעתי איך הכניס ראשו בין ההרים הגבוהים להכריע ביניהם בלי טעם וראי' ואיברא שהרשב"א בשיטתו ליבמות פרק הבא על יבמתו הכריח כס' הרמב"ם וכן נראה דעתו מאותו תשובה הנזכר למעלה וכן דעת הרמב"ן בתורת האדם והר"ן ז"ל בפרק המקבל כמה שכתב הנזכר שם ממרי' ור"ת וסמ"ג חולקים ומאחר שהרא"ש ז"ל לא הכריע וכתב אין להחמיר ומהר"ם ז"ל הוא מחמיר וכתוב בתשובת הרשב"א סי' תת"ל א"כ מי הוא זה יקל ידו כנגדם ולא יחמיר ומהר"ן ז"ל אף כי הולך הוא בדרכי הרמב"ם ז"ל בכל הלכותיו כתב בדין זה להחמיר כמה שכתב בש"ע סי' שע"ב ע"ש וראיתי בסוף ספר חות יאיר שכתב שם בדף רמ"ח וז"ל אף שנימא שעצמות ממת עכו"ם המה מ"מ למה לא יהיו הכהנים בכלל ברכה מהיות טוב כו' דמסיי' הטור גבי קברי כותים נכון ליזהר כו' והמחמיר תע"ב ע"כ וא"כ בוודאי ניחא להו לכהנים שינוחו ברכות על ראשם כו' גם אם נאמר שהם כותים מ"מ ראוי להחמיר לדעת הטור וע"כ דעתי נוטה שיחמירו הכהנים ולא ילכו לאותו מקום כו' עכ"ל הרי שהסכימה דעת החכם נר"ו להחמיר בדבר כמ"ש וכיון שכך אין אני מוצא שום מקום היתר להכהנים לבוא אל תוך החצר זה כלל וראוי למחות בידם:

ואולם תרתי בלבי למצוא פתח היתר בנ"ד והוא מ"ש הגהות אשר"י בפ' המקבל וז"ל ומספקא לי' אם יכול הכהן ללכת על קברי הכותים לבית הכנסת או לב"ה אי ליכא דרכא אחרינא עכ"ל ולכאורה תמהתי דמאי מספקא לי' אי ס"ל כהרמב"ם ז"ל פשיטא דאפי' לדבר הרשות מותר כדמוכח לשון הטור ז"ל ואי ס"ל כר"ת מהיכי תיתי דיכול כיון דהוי בכלל אדם ומ"ש מישראל שנסתפקו בירושלמי פ' מי שמת פרק כ"ג ונזיר אם יכול הכהן להטמא לנשיאת כפים משום דהוי עשה ודחי ל"ת ומוכח שם דלא יעש"ה ואם נאמר דלא פסיקא לי' הילכתא כמאן וע"ז נסתפק אי לב"ה מותר הא נמי ליכא דהוי ס' דאורייתא והיכן מצינו שמותר לדבר מצוה לכן יראה ברור דמספקא לי' לפי דברי ר"ת שכתב שם ההג"א ז"ל דטעמא דאליהו ז"ל הי' משום דרוב ארונות יש בהם פותח טפח וליכא אלא איסורא דרבנן ובמקום מצוה לא גזרו כו' ע"ז נסתפק ההג"א אם לילך לב"ה נמי לא גזרו או דוקא משום כבוד מלכים התירו אבל למצוה אחרת לא דומי' דבית הפרס שכתבו התוס' ז"ל בפ"ק דע"ז יע"ש והוא ז"ל לא פשט לה. אמנם בספר שארית יהודא כתב דנראה לו להתיר דכיון דהוי פלוגתא אי קברי כותים מטמאים או לא ואפי' לדעת ר"ת ליכא אלא איסורא דרבנן כו' ומספקא לן אם במקום מצוה כזו גזרו או לא הוי ס"ס ומותר אלו ת"ד והביאם הרב בהג"ה בסי' שע"ב בקיצור יע"ש וא"כ בנ"ד יש מקום להתיר אם אין בה"כ אחר בעיר מטעם הנז' אבל אחרי ראיתי שורש דבר ועומק הדין ראיתי שהדבר זה לא יתכן כלל ודברי ספר שארית יהודה אינן עולים כהלכה ותמהני על הרב הנז' למאי הלכתא הביאם דהנה זה שכתב כ"ת דליכא אלא איסורא דרבנן משום דרוב ארונות כו' לאו כל אפי' שוים ואינו אלא דוקא בקבר פתוח פותח טפח להוציא את הטומאה אבל בקבר סתום אדרבה כיון שיש בו חלל פותח טפח מטמא מן התורה מכל צדדיו ודבר זה ברור ומפורש בפ' כ"ג ונזיר ובהרמב"ם הלכות טומאת מת וכ"כ התוס' ז"ל שם בפ' מי שמת ד"ה רוב ארונות כו' יע"ש ופ' המוכר פירות וכן הסכים הרמב"ן בשיטתו לבתרא שם ובס' תורת אדם שער הכהנים יע"ש וכן בשה"ג סוף הלכות טומאת מת כתב דמה שאמרו בג' מדלגין היינו ע"ג ארונות כו' הי' דוקא בימיהם שלא היו קוברין בקבר סתום אלא פתוח פ"ט להוציא את הטומאה אבל עכשיו שקוברין בקבר סתום אין שום צד היתר דמטמא מן התורה מכל צד יע"ש הן הן הדברים הנאמרים בפ' להרשב"א ז"ל בתשוב' סי' שכ"ד יע"ש א"כ אמור מעתה שאין דברי שארית יהודא עולי' להלכה ואין שום צד היתר לילך על הקבר כותים לשיטת ר"ת כיון שאין עכשיו קבר פתוח ומטמאין מן התורה וזה ברור:

הנה צדדתי כמה צדדים וסוף דבר לא מצאתי היתר לכהנים לכנוס לחצר ולתוך הבנינים כלל ואין להם תקנה אלא א"כ יבדקו כל החצר ויפנו משם כל הקברות לחוץ ואם באמצע החצר לא יוכלו לפנות הקברות יעשו ציון במקום הטומאה אבל במקום הבנינים לא מהני ציון וצריך לפנות כל הקבר שיש שם עד מקום שלא ישאר שום ספק ובמקום אשר יש ספק אם יש שם קבר או לא יראה דאין צריך בדיקה מטעם ס"ס שמא אין שם קבר ואת"ל יש שם שמא הלכתא כהרמב"ם ואפילו לדעת הרא"ש מותרים מס"ס כמ"ש הגאון הנז' שם עיי' עליו. מגולם כנז' בשאלה שאסורים לילך עליהם דמטמאים במגע ובמשא ובהסט כמו שכתב דכותיים דלרשב"י במגע מטמאים כשיטת דרבינא שם בפ' הבא על יבמתו:

ומה שכתב החכם המשיב בזה להתיר וסמך עצמו לספר יראים כו' סמך לכותל רעוע דמאחר דרבינא שהוא בתרא ומארי דתלמודא ס"ל דלהרשב"י מטמאים במגע מהיכי תיתי דלא קי"ל כוותיה ומה גם שכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן הסכים הרשב"א בשיטתו שם וכן כתב הבית יוסף ז"ל בפרק חזקת ר"ה בנאה הי' מציין משום טומאת מגע יעוין שם אף שדבריו צ"ע דאמרי במועד קטן משום מגע לא בעי ציון ועיין בתוס' בפרק כ"ג ונזיר דף נ"ד. ומר"ן ז"ל בבית יוסף כתב דלענין הלכה נקטינן להחמיר כו' אם כן איפה מי יקל כנגד הנך ארייוותא באיסורא דאורייתא ותמי' מאי סני לי' להני צורבא מרבנן שיטת ר"ת ודעמי' דס"ל דמטמאים באוהל מן התורה וב"ה במגע במשא אשר ע"כ אני אומר שאין לסמוך ע"ד ואסורים הכהנים לילך על העצמות אם לא יוציאם לחוץ ומהיות טוב ירצפו הקרקע באבנים או יתנו עפר ג' טפחים על גבן ובזה ילכו בטח הנלע"ד כתבתי לעשות כרצון איש שר הגדול מרב אחד הוא אברהם אשר הוד כבודו חופף עלי ועל צווארי אני הגבר מתחמם כנגד אורן של תלמידי חכמים וכנגד פניהם קומי אורי. הצעיר יעקב אלפאנדרי:

תשובה שהשבתי להרב מביליגראד על תשובת החכם הנ"ל. כתבו קבלתי ובקראי שנים ושלשה דלתות עמדתי מרעיד משתומם כשעה חדא ופתחתי סברי ספרי דבי רב ומצאתי ת"ל דברי רשומים בכתב אמת ושפתי בררו מללו ואין אני חושד למכ"ת שלא העתיק דברי כי מסתמא חזקה על החבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן ובפרט שראיתי בקצת מקומות שהי' לפניו דברי ברורים ואפ"ה כתב שאין דברי מחוורים ולדעתי כמאן דלא גמור אינש שמעתתא. ע"כ אפרש דברי ולהראות באצבע כי נראה מכותלי כתבו שלא ירד לעמקו של הלכה ואבא על הסדר קונטרס ראשון לציון מה שהשיב החכם הנ"ל וזה לשונו מה שכתב החכם המשיב לדון בזה ספק טומאה בר"ה מההיא דבפ' נזירים דבתלתא גברי הוי ר"ה ככתוב שם אינו מחוור לעניית דעתו דהן אמת שפסקה לזו הרמב"ם בפ"ט מה' נזירות מ"מ מחלוקת בצדו והוא הראב"ד שסובר שצריך שיהיו שלשתם במעמד אחד וכל שאין במעמד אחד לא יצא מרה"י כו' וגם התוס' ז"ל יראה שסוברים כהראב"ד שכתבו שם בד"ה באומר ראיתי שנזרקה טומאה בניהם והוא עומד מרחוק דהוי ספק טומאה ברה"י כו' הרי בבירור כסברות הראב"ד שכתבו והוא עומד מרחוק כו' ואי הוי ס"ל כהרמב"ם הוי להו למימר והוא עומד בחוץ וא"כ בנ"ד לפום הגהות הראב"ד והתוס' ז"ל לא יוכלו הכהנים לבא אל תוך החצר בלתי אם נועדו שלשה אנשים יחד וזה לא יתכן בכל כניסה וכניסה נמצא באים לידי ספק טומאה עכ"ל:

הנה החכם הנ"ל הביא לנו פלוגתא חדשה מה שאין נפקא מיני' לנדון שלפנינו שהרי כתבתי נשמע מזה כל היכי דאיכא בי' תלתא הוי ספק טומאה בר"ה ובלשון זה אין הכרע אי כפי' הרמב"ם אי כפי' הראב"ד והבאתי מיד וז"ל ובמשנה ח' בפ' ו' דטהרות שנינו בסילקי רשות היחיד לשבת וכו' עד וחצר שרבים נכנסים בזו והבאתי ראי' מהר"ש ור"ע אף דליכא תלתא בשעה שנולד הספק ואפ"ה כיון דרבים מצויין שם כרשות הרבים דמי וכתבתי הרי להדיא אף אם נכנס יחידי כיון שהמקום ר"ה ספיקו טהור וכתבתי כיון שחצר נעשה מקום לבשל שכר ואין לך מקום שרבים נכנסים ויוצאים יותר ממקום זה כי רבים שתו לימא הוי ר"ה גמור כוונתי דאפילו יחיד שנכנס לשם הוי ספק טהור וכיון דאין הנזיר מגלח אין הכהן מוזהר עליו ומתחילה לא הבאתי ראיה מב' נזירים רק שלא תדע כמה הם רבים אם הם מאה או אלף כתבתי דאפילו שלשה הם רבים והרמב"ם והראב"ד לא איפלגי אלא אם רוצים לעשות בפעם הזה רשות הרבים דס"ל להרמב"ם אפילו הם בחצר ולא ביחד והראב"ד ס"ל דבעינן שהם ביחד אבל אם כבר נעשה ר"ה כמו בבקעה בימות החמה אפילו אם אח"כ נכנסי' יחידי ונולד ספק הוי ספק ברה"ר וטהור ובזה אינם חולקים הרמב"ם והראב"ד אפירוש ר"ע והר"ש ואין ענין פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד לנדון שלפנינו שעלה בדעתי להתיר. וכתבתי בפירוש דאפילו כהן אחד יכול לכנוס כיון דכבר נעשה רשות הרבים אף שהיה תחילה רשות היחיד ובר מכל דין שכתב החכם הנ"ל שנראה לו שהתוס' ס"ל כדעת הראב"ד מדכתבו והוא עומד מרחוק ולא כתבו והוא עומד בחוץ לא דק כלל בהבנת דבריהם שהרי בש"ס לא נזכר המקום שהיו עומדים הנזירים לא בית ולא חצר רק סתם שני נזירים שאמר להם אחד שראיתי אחד מכם שנטמא ועל זה מתמי' הש"ס כיון דהוי תלתא הוי ליה ספק טומאה בר"ה ותירץ רבה בר רב הונא באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם. ואמר רב אשי דייקא נמי דקתני ואינו יודע איזה מכם ש"מ ופי' התוס' והוא עומד מרחוק וסתמא דמלתא דאין כאן לא חצר ולא בית אלא הם עומדים בבקעה בימות הגשמים והוא עומד מרחוק מהם בשדה אחר ובזה לא שייך לומר חוץ ואין הכרע בדברי התוס' אי כפי' הרמב"ם או כפי' הראב"ד רק הרמב"ם למסבר שמעתתא כתב והי' אחד מבחוץ אבל אם היה עד זה עמהן בחצר נ"מ ורש"י פי' ביניכם לפנים משמע ג"כ שעד היה מבחוץ אבל בדברי התוס' אין הכרע וכבר כתבנו שאין ענין פלוגתתם כלל לנדון שלפנינו וק"ל. ומה שכתב החכם אבל מה שיש לראות בזה אם יש לחצר זה ב' פתחים ורבים נכנסים כו' זה משנה שאינו צריכה כאשר כתב בעצמו כיון דדיורים מצוים שם הוי ר"ה וכבר כתבנו שנעשה מקום לבשל שכר אפילו בפתח אחד הוי ר"ה:

ומה שכתב וז"ל אמנם אלו לא היה בנ"ד רק חששא זו של המומרים הי' מקום להתיר כו' עד מאחר שפינו משם כמה קברים ועכשיו אנו דנים על הנשארים אין ספק דאזלינן בתר רובא ואמרינן דכותים נינהו כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' פ"ג דקבר הנמצא סמוך לביתו של ישראל דאמרינן דכותי הוא משום דאזלינן בתר רובא בכל התורה ואפי' באתחזק איסורא ואפי' ברה"י טהור יע"ש עכ"ל. הנה עמדתי על דבריו ומשם מוכח איפכא וסתירה לדבריו דזה לשון תשובת הרשב"א שאלת קבר שנמצא בשכונת ישראל סמוך לביתו של יהודי אצל מפתן הבית מבחוץ ולא נודע אם ישראל אם כותי אם נדון דספקו טהור מפני שהוא ר"ה ורוב אנשי עיר כותים כו':

תשובה כל כי האי גוונא לעולם ספיקו טהור ואפילו ברה"י שלא אמרו רה"י ורשות הרבים אלא בדאתחזק איסור' כגון תשע צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ונגע באחד מהם אבל כאן אין הדבר תלוי אלא ברוב דכל דפריש מרובא פריש ורובא דאורייתא בין לקולא ובין לחומרא וא"ת והלוא אנשי עיר כקבועין חשבינן כדאיתא בכתובות אי דאזיל איהי לגבייהו כל קבוע כמחצה על מחצה דמי לא היא דהתם בדאזלה איהי לגבייהו ונבעלה לאחד מהם נמצא שהיא קבלה מן הקבוע אבל כאן שאנו דנין על המת הזה שהפרשיהו והביאהו לכאן וקברוהו בוודאי בא מן הרוב חשבינן לי' עכ"ל הרשב"א. הרי לפניך בנידן דהרשב"א לא הי' ברור שנקבר שם ישראל רק שהביאו לשם לקבור אמרינן רוב וקרוב הולכים אחר רוב ולא הוי קבוע אבל בנ"ד הוי איפכא שידוע לנו בוודאי שנקבר בבקעה זו מת ישראל ואף שהרוב כותים הוי ממש כט' צפרדעים ושרץ אחד בניהם ואף שבכאן לא הכירו המקום מעולם באיזה מקום נקבר הישראל מ"מ הוי קבוע דרבנן כמ"ש התוס' בפסחים אף שנולד הספק במקום קביעות מ"מ קאמר הש"ס נכבשינהו וניידינהו ונימא דכל דפריש מרובא פריש מ"מ לא חשיב קבוע אלא כשהאיסור ידוע במקומו ואדרבא נימא דכל דפריש מרובא פריש והוי ספק כמו בתחילה:

הנה מה שכתב ועכשיו אנו דנים על הנשארים אין ספק דאזלינן בתר רובא לא ידעתי מאי קאמר דעכשיו דאנו דנים על הנשארים כו' דאם רצה להתיר מטעם רוב א"כ אפי' בתחילה הי' ראוי להתיר מטעם רוב דהואיל ורובא כותים נקברים שם ובכל התורה אזלינן בתר רובא ואפילו לענין טומאה כדאיתא במנחות ובביצה דף ל"ה ע"ב דאמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוט' דאם נתערב כזית נבילה בהרבה זתים של שחוטה בטלה והנוגע בהם אינו טמא ולא הי' צריך לסייעו מדברי הרשב"א אלא ע"כ ברור הדבר דאין נידן דידן דומה לאיסור שנתערב דהא בקבר הנאבד אם ברה"י הוא מדאורייתא ואם בר"ה הוא מדרבנן וע"כ דלא שייך בקבר הנאבד שום ביטול אלא ספק טומאה אם האהיל על הקבר וברה"י הוי דאורייתא ובר"ה הוי דרבנן ואף בכל אסורין אם נתערב מין בשאינו מינו ואינו ניכר בטל ברוב והכא לא מהני כל העפר הקרקע ניבטל ה"נ לא מהני הני קברי נכרים ליבטל דספק אחד הוא אם האהיל על קברות של ישראל או לא והנך קברים כקרקע עולם דמי וא"כ מה לי מעיקרא או עכשיו דסוף סוף רוב קברי כותים הם וכמו שאין לנו היתר מתחילה כך אין לנו היתר עכשיו. ומה שמביא ראי' מתשובת הרשב"א ראי' זו סתירה גדולה לדבריו כאשר כתבנו דהמעיין בתשובת הרשב"א יראה עין בעין שהתם לא ידעו כלל שנקבר שם ישראל והביאו לשכונת ישראל לקבור כותים לכן כתב שבוודאי באו הקברים מן הרוב הכותי' אבל הכא הוי איפכא שבבקעה זו בוודאי נקברו שם שני ישראלים ורוב קברי כותים ופינהו משם קברים אמרינן דמן הרוב פנינהו ונשאר הספק כבתחילה:

ומה שרצה עוד לומר מאחר שפינו משם כמה קברים תלינן לומר שאותו שפינהו הי' המומרים והנשארים הם כותים מידי דהוי כשאר דאמרינן הכי דאסורא הוא דאזיל כו' לא דק כלל וכבר כתבתי בתחילת דברי שהשבתי ודחיתי ראיית החכם ממדינות פולין שהתיר וז"ל טרם כל אראה להשיב על דברי החכם שהתיר מטעם שמא הושלכו כל המומרים חזרתי על כל צידי צדדים ולא יכולתי למצוא סעד וסמך לדבריו ראשון אם נימא שסמך על הא דאמרינן בפ' התערובות אמר רבה בר אבוה אמר ר"נ טבעת של ע"ז שנתערבו בק' טבעות ונפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאסורא הא תשובתו בצדו דטעמו דהתם משום דמדאורייתא בטל ברוב כמבואר בב"י סי' ק"י ולכך תלינן לקולא אבל גבי שדה שנאבד בה קבר דטומאה מדאוריית' ברה"י איך נתיר טומאה דאוריית' ברה"י מטעם שמא השלכו אדרבה נימא אי פרשי הני עצמות שלא בפנינו נימא דכל דפריש מרובא פריש כו' ואם נימא דטעמו משום דהוי ספק ספיקא ספק השליכו ואת"ל לא הושלכו שמא נגע זה אינו דהא אינו יכול להתהפך ועוד טעה בדבר משנה במס' טהרות פ"ו משנה ד' כל שאתה יכול להרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברה"י טמא עד ר"א אומר ספק ביאה טהור ולא מבעי' להני דמפרשי דטעמא דר"א דספק ביאה טהור משום דבעינן דומי' דסוטה דודאי נסתרה אלא דספק נגע ספק לא נגע אבל ספק ביאה טהור משמע אבל וודאי ביאה אף ר"א מודה לחכמים כו' אלא אפילו לפי' ר"י שכתבו התוס' בפ"ק דפסחים דף יי ד"ה ספק ביאה כו' הא קמ"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד אומר אני לא די דלא גמיר אף לא סביר דהא דאמרינן דאיסור נפל היינו היכי דאחד מן התערובות ניטל שלם כמות שהוא אבל בנ"ד הספק שמא נשאר עצמות מכל מת ומת וחזר הדבר לספק כשדה שנחרש בה קבר עכ"ל מה שכתבתי כבר להשיב להחכם שלא כתבו כלל שנעשה ר"ה ועתה באתי להוסיף שנעשה רה"י והוי טומאה דרבנן כמו שכתבנו בשם התוס' מ"מ משני צדדים אין הנידן דומה לראיה דהא לא התיר ר"א אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא. וכן פסק הטור בסי' ק"י ובנדון דידן אין שייך דין זה ובכל נגיעה והליכה הוי ספק טומאה ועוד דהתם נאבד אחד מן העולם ואין אנו צריכין לדון על אותו חתיכה אבל לא נאבד אלא שפירש אחד מהן אין להתיר בשביל זה הנשארים ואדרבה אנו אומרים הך דפירש דהתירא הוא ואסורא ברובא כמו שאיתא שם בש"ס והביאו הטור והב"י בסי' ק"י אם כן ה"נ כיון דבמקום שהושלכו העצמות לחוץ צריכין אנו ג"כ לדון להתיר לכהנים במקום שהושלכו א"כ אין אנו אומרים הך דפירש דמת ישראל הוי אלא אדרבה אנו אומרים כל דפריש מרובא פריש ואיסורא ברובא איתא:

וגם מה שכתב וז"ל וראיתי מ"ש החכם הזה לדון בנ"ד כדין שדה שאבד בה קבר והביא דברי ר"ש ז"ל שכ' בפ' י"ח מאהלות דאף בר"ה טמא מדרבנן כו' ותיקן לזה וכתב שירצוף הקרקע באבנים כו' ואני אומר שלא כיון יפה ונתחלף לו בין שדה שאבד בה קבר לשדה שנחרש בה קבר עכ"ל. נשתוממתי כשעה חדא איך שקר ענה בי ועיינתי בספרי לאחר שהבאתי דברי הר"ש בפ' י"ח דאהלות משנה ג' והעתקתי כל לשונו וכתבתי עכ"ל ואח"כ כתבתי הרי לפניך דבית הפרס אפילו בר"ה טמא מדרבנן ואף דאין הנזיר מגלח עליו מ"מ אסור לכהן לכתחילה לכנוס והתוס' בברכות דף י"ט ע"ב ד"ה מדלגין היינו כתבו בשם ר"ת דליתי להני כללי דתני בשמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה ועוד שכתב הרב הב"י ביו"ד סי' שס"ט כו' עד משמע דנהי דמלקא לא לקי הכהן אבל מיהו אסור' איכא ואין לומר דהא קימ"ל בית הפרס שנידש טהור וה"נ האי חצר כבר נידש זה אינו דווקא לעושה פסח כו' עד אבל לשאר מצות לא התירו ואין לנו שום היתר אלא אם באנו לומר שירצוף החצר באבנים ותו ליכא למיחש שמא יסיט או יגע בעצם כמו דתנן במשנה ה' פ' י"א דאהלות כיצד מטהרין בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיט טהור ה"נ דכוותי':

אך אומר אני בוודאי אם הי' נ"ד כמו בית הפרס שנחרש בה קבר שפיר מצינו היתר זה אבל בהאי איכא לספוקי בכל החצר שמא נקברו במקום שם מומרים והוי כשדה שאבד בה קבר ובית הפרס כזה אין לו היתר טהרה משום דהתם מספקינן כקבר שמטמא באוהל וכן פי' ר"ע כיצד מטהרין בית הפרס אבית הפרס הראשון קאי שהוא שדה שנחרש בה קבר עד כאן לשונו ועוד דאף אם נימא שלא הי' שכונת בתוך החצר רק סביב היסודות וכיון שחפרו שם והשליכו העצמות למקום המדרון יש לחוש שמא השליכו רובע עצמות מן המומרים במקום אחד ומטמא באוהל כו' עד וכבר כתבנו בשם תוס' דשדה שאבד בה קבר אפילו בר"ה טמא מדרבנן עכ"ל הוכרחתי להאריך כי פן ואולי לא יהי' תחת ידו גוף תשובתי:

ועתה אשיב ידי להתפלא על החכם הזה אם מדת החכמים כן הוא ליטול עטרה לעצמו וליתלות בוקי סריקי באחרים הלוא ת"ל שפתי בררו מללו במה שכתבתי אחר דברי הר"ש הרי לפנינו דבית הפרס אפילו בר"ה טמא מדרבנן ע"כ אבית הפרס נקט בתחילת דבריו וסיימתי אחר שקלי' וטרי' אלא אם באנו לומר שירצוף החצר באבנים ותו ליכא למיחש שמא יסיט או יגע בעצם כו' הרי שפתי בררו מללו דאם הי' חשש כאן לשדה שנחרש בה דעיקר קפידא שמא יסיט או יגע בעצם ומי שיש לו מוח יבין וישכיל כי ת"ל שלא נכשלתי בזה ולא עלתה על מחשבתי מחשבות פיגול לא ירצה בזה וכתבתי בעצמי. אך אומר אני אם הי' נ"ד כמו בית הפרס שנחרש בו קבר שפיר מצינו היתר זה אבל בהאי איכא לספוקי בכל החצר שמא נקברו שם מומרים והוי כשדה שאבד בה קבר ובית הפרס כזה אין לו היתר טהרה וכן פי' ר"ע כיצד מטהרין אבית הפרס ראשון קאי וכו' הרי ת"ל עסקנו במשנה זו ובפירושה הנאמר בה ואיך עלה על דעת החכם לחשוד אותי בדבר שתינוקות של בית רבן יודעים בה ובפרט שכתבתי בעצמי דבר זה שבנ"ד אין חשש מחמת שנחרש לבד אלא מחמת שנאבד ושדה שנאבד בה קבר כתבנו שאפילו בר"ה טמא מדרבנן כללא דמילתא אף אם מכ"ת לא העתיק דברי כהוייתן מ"מ לא ידעתי מאי אדון בי' דנקטי לי' רמות רוחא לומר כאלו לו לבד ניתנה המשנה ופירושה ואחרים שעסקו במשנה זו ובפירושים נעלם מהם דבר זה:

ומה שכתב וז"ל אבל מעיקרא דדינא בנ"ד לא נגע ולא פגע בדין שדה שאבד בה קבר שדברי הרא"ש ברור מללו כו' דברשות הרבים אינו אלא מדרבנן עד וכן נראה מדברי התוס' בשבת דף ט"ו ע"ב ד"ה על ספק בית הפרס ורש"י ז"ל הוסיף וסביר' ליה דאף ברשות היחיד לא הוי אלא מדרבנן שפירש שם על ספק בית הפרס על ספיקו של בית הפרס כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר היינו ספק דלא ידעינן אם האהיל על הקבר או לא עכ"ל הרי שפי' דבית הפרס הוא שדה שאבד בה קבר ועלה קתני ברה"י תולין דאינו אלא ספק דרבנן ומזה עלה בדעת החכם להחליט לרש"י בשדה שנאבד בה קבר אף ברה"י אינו אלא מדרבנן. ואני אומר שתלה בוקי סריקי בדברי רש"י הס מלומר כן שרש"י ס"ל כן לחלוק על הכלל כל ספק טומאה ברה"י טמא דמסוטה גמרינן ליה ואין חולק על זה דאף לפי דבריו שרש"י מפרש בשדה שאבד בה קבר מיירי ועלה קתני ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין וחכמים אומרים ברה"י תולין וע"כ הא דקתני תחילה על ודאי מגען ועל ספק טומאתן פירושו שנגע בוודאי בארץ עמים וספק טומאתן משום דכל עפר ארץ עמים מספקא לן בקבר של מת כפי' רש"י שם וכן אם נגע בגדי עם הארץ וכל אינך דחשיב התם פירושו שנגע בוודאי אלא טומאתן הם בספק א"כ רישא על ספק בית הפרס נמי מיירי בענין זה כמו שפירש"י כלומר על ספיקו של בית הפרס כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס כו' וא"כ ע"כ סיפא דקתני ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה"י שורפין וחכ"א ברה"י תולין מיירי דמספקא לן אם נגע תרומה בעפר ארץ עמים וכן באינך וע"כ גבי בית הפרס נמי מוכרחים אנו לומר דספק אם בא בית הפרס או לא ובזה פליגי ר' יוסי וחכמים והתם טעמא רבה אית בי' כדפי' הרב רעב"ט דטעמא דרבנן דלא שורפין משום דהוי ספק ספיקא לקולא ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע ספק טמאים ספק טהורים אבל אם נכנס בשדה שאבד בו קבר ברישא דשורפין אליבא דכ"ע אף לרישא ספק טומאה ברה"י טמא דלא יחלוק רש"י על הכלל בכולהו ש"ס ספק טומאה ברה"ר טמא דמסוטה ילפינן והתוס' הכריחו פירושם דמיירי בשדה שנחרש בה קבר אבל שדה שאבד הוי ספיקא דאורייתא ואמאי אמרי רבנן ספק מגע ברה"י תולין והתנן בפ"ו דטהרות דכל ספיקות ברה"י טמא וכן הקשו התוס' בפ' חזקת הבתים דף צ"ה ע"ב מהא מתניתן דרבנן מטמאין אפילו בס"ס דתנן כל שאתה יכול להרבות ספיקות וספיק' ספיקות ברה"י טמא והתוס' לא ציינו הכא על פירש"י כדרכם תמיד לומר פי' בקונטרס כך ולא נהירא כיון שאינו מפורש בדברי רש"י די"ל דעל ספק מגען לא על בית הפרס קאי ולכך כתבו לפרש בפני עצמם דמסתמא על כל בבא דרישא קאי וכן פי' הר"ש במס' טהרות ועיין בתוס' דנדה דף ל"ג ע"ב שכתבו לישב פי' רש"י דאין להשוות גזירות חכמים דפעמים נראה להם להחמיר אפילו בס"ס עכ"ל. הרי שכל בר דעת יבין וישכיל שאף לפי' רש"י בשדה שאבד בה קבר ונכנס אדם לשם דטמא מדאורייתא ברה"י אליבא דכ"ע כיון שאין כאן אלא ספק אחד וקימ"ל דכל ספק טומאה ברה"י מסוטה ילפינן ומה שכתב שבנזיר דף ל"ד פי' רש"י על מתניתן הסכוכית ובית הפרס שדה שנאבד בה קבר ונחרש ועלה בדעתו שדעת רש"י דסתם בית הפרס בין שדה שנאבד בה קבר ובין נחרש דאין לומר דנאבד ונחרש קאמר דהיינו שאבד הקבר ונחרש אח"כ דהא תנן באהלות דשדה שאבד בה קבר אינו עושה בית הפרס עכ"ל:

ואני אומר דע"כ צריך לדחוק ולפרש דוי"ו דונחרש וא"ו המחלקת ולפ"ז כיון דאנו צריכין לדחוק בוי"ו דונחרש אמאי דחקינן לאפוקי נפשן בר מהילכתא ולומר דרש"י פליג אכללא דכולה ש"ס ועל פי' הגאונים הרמב"ם בפ' המשנה והר"ש ור"ע טוב לנו לומר דהכי פירושו שדה שנאבד בה קבר ונחרש ר"ל שע"י חרישה נאבד ומתחילה הי' ניכר וכן משמע מדברי רש"י פ"ק דע"ז דף י"ג ע"א דפריך הש"ס בית הקברות ס"ד טומאה דאורייתא היא ומשני אלא בית הפרס דרבנן ופי' רש"י בית הפרס שדה שנחרש בה קבר הרי להדיא ראי' דשדה שאבד בה קבר הוי טומאה דאורייתא ועל הראשונים אנו מצטערים אלא שבא להוסיף עלינו דרש"י פליג אכללא דש"ס בשדה שנאבד בה. קבר שלא יהי' טמא ברה"י מדאורייתא אלא מדרבנן ובר מכל דין די"ל דרש"י מפרש כדאיתא בספרי הביא הילקוט פ' חקת דף רצ"א כיצד בית הפרס שאבד קבר בתוכה חרשה צפון ודרום וחזר וחרשה מזרח ומערב זהו בית הפרס שעושה בית הפרס כיצד בית הפרס שאינו עושה בית הפרס שדה שאבד בה קבר חרשה בשחר וחזר וחרשה בין הערבים אין עושה בית הפרס ואגב דאיירינן בזה אזכיר מה דתמי' לי בשבת כתבו התוס' דשדה שנחרש בה קבר טהור מדאורייתא דלא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן דכתבו בנזיר פ' כ"ג ונזיר ובסוף פ' ב' דכתובות כתבו דבית הפרס שנחרש להכי הוי מדרבנן משום דהוי ספק טומאה בר"ה תיפוק לי' אף ברה"י לא הוי אלא מדרבנן משום דמדאורייתא לא חיישינן לעצם כשעורה כדפירשו בשבת ובנזיר וצ"ע:

והדרן למילתא דאנו עוסקי' בו מה שכתב החכם ואיך שעלה בידינו דלכ"ע שדה שאבד בה קבר בר"ה דשמא אינו אלא גזירה דרבנן ומעתה הדבר דבנ"ד אין לנו עסק בדין זה שהרי שנינו בתוספתא הביאו הר"ש ז"ל בסוף אהלות וז"ל ואין מדור כותי' ובית הפרס בח"ל דדוקא בא"י גזרו משום דאיכא תרומות ומעשרות אבל בח"ל לא גזרו והיינו בין נחרש ובין אבד וכולהו גזירה דרבנן נינהו וכן פסק הרמב"ם ס"פ עשירי מהל' טומאת מת כו' באופן שאין בנ"ד שייך דין שדה שאבד בה קבר מאחר שדנו אנו לחצר זה כר"ה ואף אם דיינין לי' כרה"י נראה דאין כאן מיחוש ולא מבעי' לדעת רש"י ז"ל דסבר דהוא נמי מדרבנן אלא אפי' לדעת התוס' יראה דאין כאן חששות מאחר שכבר פינו כמה קברים משם אמרינן דאותן הי' מומרים כמו בשאר איסורין עכ"ל:

ואני אומר מה שכתב אף אם נימא שהיא רה"י אין כאן בית מיחוש לרש"י ז"ל כבר כתבנו שתלה בוקי סריקי ברש"י ז"ל ומעולם לא עלה על דעת רש"י לומר בשדה שנאבד בה קבר ועל בתוך השדה שאין טומאתו אלא מדרבנן דמהיכי תיתי יחלוק על סתמא דש"ס ומה שכתב אף לדעת התוס' יש להתיר ולומר דטומאה הוא דאזלא כמו בשאר איסורין כבר הראנו פנים מאירות ומסבירות דלא דק כלל בהוראה זו כמו שכתבנו בתחילת דברינו ואף במאי דפשיטא לי' מהך תוספת' שהביא הר"ש ופסק הרמב"ם ס"פ י"א הנה הר"ש והרמב"ם לא הזכירו בית הפרס שאבד בה קבר אלא סתם בית הפרס וי"ל דווקא בשדה שנחרש בה קבר אבל לא בשדה שאבד בו קבר דמצינו כמה חלוקים גבי שדה שנחרש בה קבר כמו בחורש שאינו שלו או נכרי שחרש שאין בית הפרס לנכרי כמבואר במשנה פ' י"ז דאהלות משום דלא שייך קנס בנכרי וברמב"ם פ' עשירי מהלכות טומאת המת אבל בשדה שאבד בה קבר אין חילוק בין שדה שלו או של נכרים בכולם טמאים וטעמא רבה אית בי' כיון דברה"י איכא טומאה דאורייתא אף ברה"י גזרו ואין חילוק בין א"י או ח"ל משא"כ בשדה שנחרש דאין כאן שום טומאה דאורייתא וכן נראה מדברי הרמב"ם שבפ' שמיני כתב גבי שדה שאבד בה קבר מטמאה במגע ובמשא בבית הפרס וכל השדה כולה המאהיל עליו נטמאה ולא הזכיר שם שטמא מדרבנן. ובפ' עשירי כתב איזה בית הפרס זה המקום שנחרש בה קבר וגזרו טומאה על כל השדה שנחרש בה קבר הרי במקום שנחרש בה קבר כתב שגזרו טומאה ובשדה שאבד בה קבר לא כתב שגזרו ש"מ האי טמא מדאורייתא והאי מדרבנן וסתם בית הפרס להרמב"ם שדה שנחרש בה קבר ועל בית הפרס כזה כתב בס"פ י"א אין מדור עכו"ם ובית הפרס בח"ל וכן הר"ש לא הזכיר בתוספתא אלא בית הפרס סתם ובח"מ בשדה שנחרש וי"ל כיון דבא"י מטעם קנס טומאת רבנן וי"ל דווקא שם ששייך תרומות ומעשרות אבל בח"ל לא רצו לקנוס אבל בשדה שאבד בה קבר לאו משום לתא דקנס טומאה דרבנן אלא כמו שכתבו התוס' והר"ש ז"ל דהושוו מדותיהם בין בא"י ובין בח"ל דהא מצינו כמה טומאות דרבנן בין בא"י ובין בח"ל טומאת משקין דס"ל לרב דרבנן וס"ל להמשקין משקין בי' טבחיא דין ממש כן עיקר נטילת ידים שגזרו חכמים על ידים שיהיו שניות וכל דבר שטבולו במשקי' צריך נטילה משום משקין שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה א"כ יאמרו שלא גזרו בח"ל ונשתקע הדבר ולא נאמר ותחילת דבריו בירכתיא היא ואין לנו אלא חדושו בלבד דווקא גבי בית הפרס שנחרש דלא טמאוהו אלא משום קנס ולא קנסו בח"ל מטעמיא שכתב הר"ש אבל בשדה שנאבד בה קבר דחכמים טומאהו לאו משום קנס אלא משום לתא דטומאה וכיון דברשות היחיד טמא מדאורייתא ה"ה ברשות הרבים אין חילוק בין א"י ובין ח"ל:

ומה שכתב החכם שלא מצא שום הוכחה מפ"ק דמועד קטן ואדרבה פשט' דסוגי' מוכח כדברי רש"י יע"ש עכ"ל. ולי נראה פשטא דסוגי' משמע כדברי התוס' דאי בית הפרס שאבד בה קבר אינו טמא אלא מדרבנן ואמר רב יהודא מנפח אדם בית הפרס והתירו לעשות כן לעושי פסח אבל בלאו הכי ובלא נפיחה לא א"כ קשה באמת למה חייבו לציין בבית הפרס שנאבד בה קבר ולא חייבו לציין בבית הפרס שנחרש בה קבר אלא ע"כ צריכין אנו לומר דזה מדאורייתא וזה מדרבנן וזה פשוט וברור וגם התוס' ופשטא דש"ס משמע דחיוב ציון דאורייתא כמו שכתבו התוס' שם ד"ה הא מקמי דליתא יחזקאל ובוודאי קראי לא לטומאה דרבנן אתי ובחנם השיג על התוס' דדבריהם כראי מוצק:

ומה שכתב החכם אבל מה נעשה על קברות הכותי' אשר הם בתוך החצר כו' וראיתי שכתב החכם המשיב דהלכתא כהרמב"ם ואנכי לא ידעתי איך הכניס ראשו בין ההרים הגבוהים להכריע ביניהם בלי טעם וראי' כו' ובסוף דבריו כתב וז"ל ומ"ש החכם להתיר וסמך עצמו לספר יראי' כו' סמך עצמו לכותל רעוע דמאחר דרבינא שהוא בתראה ומארי דשמעת' ס"ל דלרשב"י מטמאי' במגע במה שכתב מהיכי תיתי לא קימ"ל כוותי' עכ"ל. ואני אומר בשני דברים הנ"ל לא דק כלל ואחר אחרון אני בא במה שכתבתי סעד וסמך לספר יראי' וכי מפרש עליו להתיר רק השבתי מה שהי' כותב לי הרב מהר"ל שדבר זה מוסכם מכל הפוסקים השבתי שאינו מוסכם מכל הפוסקים שבעל היראים חולק על זה ומה שכתב בעל הגה' שכדברי הרמב"ם משמע בפרק הבא על יבמתו נלפע"ד דאין כאן סתירה דלתירוץ קמא דמשני סתמא דש"ס אף בנגיעה לא יש לנו סמך וסעד לדברי בעל היראי' שכתב המחמיר תבא עליו ברכה והמקיל לא הפסיד ואני לא הכרעתי בזה רק כתבתי שיש סעד וסמך לדברי בעל היראי' דפסק כסתמא דגמ' וסתמא דש"ס עדיפא לי' מלפסוק כרבינא אף שהוא בתרא והראתי באצבע שאין זה מוסכם מכל הפוסקים שיש דעת החולקים בזה ויש להם סמך מהש"ס וגם הבאתי מדברי הרשב"י בזוהר:

וגם מה שתמה עלי איך הכנסתי ראשי בין ההרים הגבוהים בלי טעם וראי' ופסקתי דהלכה כהרמב"ם לא ידעתי למה הי' טח עיניו מראות מה שכתבתי בסוף תשובתי וז"ל עיקר חששא מחמת שיש רובא עצמות במקום אחד או קבר שהי' שם וכבר פסק הרמב"ם דאין קברי כותים מטמאין באוהל והא דגזרו במדורה כותים טעמא דהוי בכלל גזירות ארץ עמים אבל ליכא למימר דטעמא משום דהלכתא כרבנן דפליגי ארשב"י וס"ל דכותי' קרוים אדם א"כ הא דתנן בנגעים הכל מטמאין בנגעים חוץ מן הכותי' וא"כ ממעטינן להו מדכתיב אדם גבי נגעים ש"מ דהכי הילכתא והדרן לכללא קמן דעכ"פ לא יצא מידי שדה שנאבד בה קבר ישראל וטמא מדרבנן וכל הפורץ גדרן של חכמים ישכנו נחש והבא לטהר מסייעין לו מן שמים עכ"ל. הרי שלא כתבתי דהלכה כהרמב"ם אלא כתבתי ראי' ממשנה דנגעים דסתם משנה אזלי כרשב"י דכותי' אינם קרוים אדם והתוס' יום טוב הכריח פי' זה עיין שם ע"כ כתבתי ש"מ מהך סתמא דהכי הלכתא ואיך כתב שכתבתי בלי ראיה הלא הבאתי ראי' ת"ל שאין עלי' תשובה ועוד הרי כל הפוסקים ראשונים וגם האחרונים פסקו כהרמב"ם אלא מצד החומרא כתב הרא"ש והב"י דיש להחמיר אבל מצד עיקר הדין הלכה כהרמב"ם ועוד דהא טעמא דהני דחולקים על הרמב"ם דכתבו דלית הילכתא כר"ש אלא כרשב"ג דאמר בשילהי אהלות מדורות נכרים טמאין עכ"ל אין זה קושי' להרמב"ם דהרמב"ם מפרש טעמא דמדורות כותי' שהוא בכלל גזירת ארץ עמים וכן כתב רש"י בסוף אהלות משנה ז' ומסיים דאיכא למימר דמשנתינו נמי סברא דכותי' אינם מטמאים דלא כהתו' דפ"ט דב"מ עכ"ל א"כ אין שום ראי' לסתור פסק הרמב"ם ופשטא דסוגי' הש"ס בפ' המקבל אזלי כוותי' ובר מכל דין דהא כתב התוי"ט בסוף אהלות משנה ט' אע"ג דקימ"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו כו' כתב מהרי"ק שורש קס"ה דכללות דהלכתות לא אמרם על נגעים ואהלות וכיוצא בהן שאין נוהגים ובפסחים פרק ד' משנה ה' כתב דהדרן כללא דכל מקום ששנה רשב"ג כו' לאו דווקא הוא דלא אמרה הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא וכן כתב הר"ן כו' וגם בפ"ח דעירובין האריך בזה ועיין במג"א סי' תקע"ה שמציין כמה מקומות דלפעמים פוסקים דלא כרשב"ג א"כ אין שום סתירה לפסק הרמב"ם ובפרט שהרמב"ם בדין זה אינו סותר הכלל דכל מקום ששנה רשב"ג אלא דכתב טעם אחר משום מדורות כותי' וכל הפוסקים פסקו כהרמב"ם ומצד החומרא החמירו ולא מצד הדין כמ"ש הרא"ש בתשובה וכ"כ בבית יוסף ושפתותינו ת"ל בררו מללו:

ומאחר שנישנת לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה ואביא עוד ראיה לפסק הרמב"ם דאיתא בפ"ק אין מעמידין דף ל"ט ע"א שפיר נונא שרי קדש נונא אסור וסימנך קודש לה' איכא דאמרי קבר נונא אסור וסימנך קברי כותים וכתבו התוס' שר"ח גרס איפכא שפיר נונא אסור קדש נונא שרי ואיכא דאמרי קבר נונא שרי וסימנך קבר כותים וכו' אין מטמאין באוהל כלומר אינו טמא עכ"ל והנה הגירסא הראשונה הכריחו מהש"ס וגירסא דקבר נונא שרי לא הוכרחו וכתבו בפשיטות ולי נראה דמוכרחים אנו לגרוס כמו גירסת ר"ח דאי כגירסת ספרים שלנו אם כן אמאי אנחי רבנן סמנא דקבר נונא אסור וסימנך קברי כותים ולא קאמר סתם וסימנך קבר דלרבנן אין חילוק בין קבר גוים לקבר ישראל אלא ע"כ דגרסינן דקבר נונא שרי ושפיר אנחי רבנן סמנא קברי נכרים דאין מטמאין וזה ברור לדעתי וכיון דסתמא דתלמודא קאמר וסימנך קברי כותים ש"מ דהלכה כרשב"י דקברי כותים אינם מטמאין ויש ראי' לפסק הרמב"ם. ומאי דמסייע לי' להחכם ממה שנזכר בתשובות חות יאיר אין זה אלא פטומי מילי דהא מצינו כמה פעמים דנקטי הפוסקים המחמיר תבא עליו ברכה והמקיל לא הפסיד ובספר יראים גופא כתב גבי נגיעה במת כותי המחמיר תבא עליו ברכה והמקיל לא הפסיד ולפע"ד הא הפסיד הברכה אלא על כרחך דאין זה אלא מדות חסידות והמקיל לא הפסיד על פי הדין לעת הצורך ות"ל דברינו מבוררים אשר הראתי פנים מאירות ומסבירות לכל אופן וכל פינה שפניתי אלא דרך ימין וה' ינחיני בדרך אמת לפענ"ד כתבתי נאום מאיר חותם פה ק"ק א"ש:

תוכן העניינים

פנים מאירות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה