אור ברסלב

פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט

שאלה קמה

שאלה קמד

נשאלתי ראובן השיא בתו לשמעון והפריז להסך נדן ג' אלפים ונתן לו חילוף כתב שקורין וועקסיל אך שמעון לא רצה שיכתוב ראובן שחייב לו רק שיכתוב שחייב ליהודא לשלם ויהודא כותב על הכתב הנ"ל שקיבל שמעון עבורו המעות וזה קורין שירא בלשונם ודיני דמלכותא כך היא שעל ידי אותו שירא נכנס יהודא לב"ח תחת הראשון באם שאינו יכול לגבות מראובן גובה ככשורא לצלמא מיהודא וגם רשות ביד ב"כ של יהודא דהיינו שמעון למכור לאחרים אבל כולם צריכין לילך לתחל' להנותן ראשון ולתבוע ממנו אם רוצה לשלם מוטב ובאם לאו אזי חוזרים על הנותן שנתן וכתב ומסר להם וברוב ימים מתה בת ראובן והיה לה זרע מבעלה ונפלה אש המחלוקת בין ראובן ובין שמעון חתנו שראובן אומר מאחר שלא הגיע מעולם לידך לא זכית ושמעון משיב שהוא אינו נוגש אותו לשלם אלא אם הוא אינו רוצה לשלם ישלם לו יהודא. וכן נפלו בניהם חילוקים בין נכסי מלוג של אשתו שהיה לה נכסי מלוג מאביה וגם על המלבושים ותכשיטים ומתנות שנתן לה אביה בכן יורינו הדין עם מי עכ"ל:

תשובה

בדין זה כבר דיברו הראשונים וגם האחרונים ומלא על כל גדותיו עם כל זה נבאר מקור הדין הזה ואחר כך הסעיפים המסתעפי' ממנו דאיתא בפרק נערה שנתפתתה דף מ"ז ע"א בפיסקא ניסת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחי' ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה מתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו לימא בפלוגתא דרבי אליעזר בן עזריה ורבנן פליגי דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן הנשואין ובין מן האירוסין גובה את הכל ר"א בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל ומן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה למאן דאמר לא זכה כר"א בן עזריה ומ"ד זכה כרבנן ורש"י מפרש דמיירי מן האירוסין אבל מן הנשואין אפילו רבנן מודו לרב נתן דזכה הבעל ור"ת מפרש דהך ברייתא מן הנשואין מיירי וטעמא דלא זכה לת"ק משום דאנן סהדי דאין דעת האב ליתן הנדוניא זו אלא ע"מ שתהנה בתו ממנה כמו הבעל ולר' נתן לית לי' אומדנא וקאמר לימא בפלוגתא דר"א ורבנן קמפלגי דמ"ד לא זכה כר"א ואע"ג דההיא דר"א באירוסין והכא בנשואין מ"מ מדמה להו כי היכי דאזיל ר"א בתר אומדנ' דלא כתב אלא ע"מ לכונסה ה"נ אזיל בתר אומדנ' שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו ופסק ר"ת ור"ח כרבנן דר"נ משום דמוקמינן כראב"ע דפסקינן הילכת' כוותיה בפ' אע"פ דף נ"ה והא דאמרינן בתור' כהנים ותם לריק כחכם זה שפוסק לבתו ממון מרובה ומתה בז' ימי משתה הרי הפסיד בתו והפסיד ממונו ההיא אתי' כר"נ אי נמי אפילו כרבנן ומיירי שהחתן מוחזק בה והא דקתני לקמן בדף מ"ח ע"ב מסרה האב לשלוחי הבעל אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה אתי' כר' נתן כן כתבו התוס' וכל האחרונים לא הכריעו הלכה כמי רק כתבו בפלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא וכתב המרדכי בשם רבינו שמואל בן רבינו ברוך דאם יתפיס החתן יכול לומר קים ליה כרש"י וכתב בתרומת הדשן סימן שכ"א דאליבא דר"ת לא זכה החתן דדוקא היכי שהאב הגביהו ונתן לו והסיח האב דעתו מן הממון וגמר והקנה לו אבל כל זמן שלא הגביהו מדעתו איכא אומדן דעת שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו וס"ל דאפילו אם נתן ביד השליש או כתב לו ש"ח אפילו לא הזכיר בש"ח שמחמת נדוניא חייב לו אפ"ה לפי' ר"ת לא זכה הבעל מכח אומדן דעתו שלא הקנה לו האב אלא ע"מ שתהנה בתו ממנו:

וראיתי במרדכי לאחר שכתב כר"ת כתב וא"ת ע"כ לא קאמר ראב"ע אלא מן האירוסין אבל מן הנשואין קאמר גובה את הכל וי"ל דהא דקאמר דמן הנשואין גובה את הכל כגון שגבה כבר והחזיר לו שאז ודאי גובה את הכל אבל אם לא גבה מודה הוא דלא יגבה ופסק ר"ת כן עכ"ל. ומה מאוד אינו מובנים לי דבריו מאי קשיא ליה מדר"א אמר מן הנשואין גובה את הכל לענין כתובה דליכא אומדנא כיון שנשא' אבל הכא בנדן אביו אף שנשאה מ"מ כיון דלא בא לידו אומדנא איכא שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו ומי דחקו לומר שהחזיר ליד האב מיירי וכן כתבו התוספות בפירוש דאע"ג דראב"ע באירוסין והכא בנשואין מ"מ מדמה להו כי היכי דאזיל ר"א בתר אומדנא דלא כתב אלא ע"מ לכונסה ה"נ אזיל בתר אומדנא שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו ובנידן דידן שאביה נתן לבתו בגדים ותכשיטים וכל אותן הבגדים ותכשיטים הם עדיין בבית אביה נמי נוכל לומר דאין לך אומדן דעת גדול מזה שלא נתן לה אלא ע"מ שתהנה בתו ואף שמסר לידה בשעת החופה מ"מ לא דמי לנדן שמסר ליד החתן דרשות בידו להוציא וליתן במתנה לאחרים אבל בגדים ותכשיטים שאין רשות ביד הבעל למכרם ולהשכין בלתי רשות' א"כ עדיין ברשותה קיימי ובפשיטא כעת שהם ביד האב יוכל לומר קים לו' כר"ת שאין הבעל יורש כיון דאיכא אומדנא דעת בוודאי היכי שבעל מוחזק בהם יוכל לומר קים ליה כרש"י כמו שכתב ה"ר שמואל בר"ב אבל בנ"ד שהאב מוחזק ואיכא אומדנא יוכל לומר כר"ת. ובמתנה איתא בח"מ סימן ר"ז די"א דדברים שבלב הוי דברים ופ' הסמ"ע דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה אכן ראיתי במרדכי שכתב והא דקתני לקמן אע"פ שכתובתה בבית אביה בעלה יורש' כשנכנסה עמו לשם נשואין ולא תיקשי לר"ת דהא פי' ההיא ר"נ היא א"כ כשזכתה האשה והחזיקה וקנתה האשה קנה בעלה ולשון ירושה מוכיח כן אבל הכא קתני כתב לה ואכתי לא אתי לידה עכ"ל. הרי להדיא היכי שזכתה האשה אף שכתובתה ר"ל נדונייתא בבית אביה בעלה, יורשה ה"נ בנ"ד כיון שזכתה בתו ומה שקנתה אשה קנה בעלה ובאמת התוספות לא רצו לחלק בכך אלא כתבו הא דקתני לקמן אע"פ שכתובתה בבית אבי' בעלה יורשה אתי' כר' נתן משמע דלא ס"ל חילוק זה דיורש הבעל מכח אשתו הא כיון דטעמא דר"ת מכח אומדנא וא"כ מה לי אם מסר לבתו או לא כ"ז שהאב מוחזק בנכסים אומדן דעתו שלא נתן אלא שתהנה בתו וכן משמע בב"ש בסי' נ"ב ס"ק וז"ל אבל נכסי מלוג שנתן אביה דומיא לנדוניא ואפשר מתנות מה שאב נותן להחתן והכלה נמי דומה לנדוניא כי כל מה שאב נותן אומדנא הוא שלא נתן אלא כדי שתהנה בהן והבגדים ותכשיטים מה שנתן האב הם נ"מ כמבואר בסי' ע"ז סס"ד ומשמע דקא על דיני דר"ת דס"ל דמדינ' מכח אומדנא אין הבעל יורש ונהי נמי דס"ל להמרדכי היכי דזכתה אשתו יורש הבעל מ"מ יוכל לומר האב קים לי' כהתוס' דלא ס"ל כהך תירוצא ולענין עיקר נדוני' שנתן לו ח"כ כאשר כתבנו רבו בו הדעות כמבואר בסי' הנזכר בב"ש ולדעת התוס' בכתובות דף ט' בכה"ג מוציאין ממון משום דהוי ס"ס אם הילכת' כרש"י או כר"ת ואם הלכתא כר"ת עדיין ספק הוא שמא אם זקף במלו' זכה וכן פסק בתשובת בן לב סי' כ"א ותשובת רש"ך ס"א סי' ט' ובט"ז פסק אם נתן ממרני כנהוג במדינת פולין דאין כותבין מי הוא המלוה יש לפסוק כש"ג כשזקף במלוה זכה הבעל משום דתכף שיצא ממרני מידו חייב הוא לשלם לכל מי שהוציא הממרני והוא יחזור על חתנו נמצא דהאב נקרא המוציא מחתנו עכ"ל:

ובאמת איכא למידק שבא להכריע בלי ראיה אלא מכח סברא דהאב נקרא מוציא הא סוף סוף עכשיו שטר חספא בעלמא הוא דהא אי איכא סהדי לפנינו שפרע הלוה למלוה אף בממרני אין בו כח שוב למסור ש"ח זה ביד אחר ואדרבה אנן מבטלין להאי שטרא ואם אחד לקח ממנו הפסיד כמבואר בש"ך בסי' נ' א"כ ה"נ כיון שאנן ידעינן דעכשיו שבא החתן עם הש"ח דחספא בעלמא הוא א"כ יהיה לו אשר לו לצור ע"פ צלוחית ולמה יהיה נקרא האב מוציא ואם תאמר כיון דהיה יכול להחתן למסור מיד לאיש אחר א"כ אסח האב דעתו ממנו א"כ אפילו בש"ח שנזכר שם המלוה היה ג"כ יכול למסור לאחר בכתיבה ומסירה לתבוע מן האב ואמאי הכריע דוקא בממרני וא"כ הדרן למלתא קמייתא דאין לנו ראיה ברורה נגד מהרי"ו שפסק להדיא דאף אם זקפן במלוה לא קנה וכן בתשובת הרמ"א סי' פ"ט פסק אפילו העמיד לו ערבות קבלנות ונתנו לו ערבות ש"ח בקנין ופסק דפטור ואף בש"ע די"א אם בא ליד השליש זכה בהם וכן אם העמיד לו ערבות מ"מ נראה בש"ע לא כתב לפסק הלכה אלא בשם י"א אבל בתשובתו פסק דאפילו העמיד ערבות לא זכה בהם הבעל וכבר כתבו בתשו' משאת בנימין סי' י"ד בשם מהרי"ל שיש לילך אחר התשובה דמעשה רב אבל בפסקי הרא"ש אם סותרים לתשובות כתב הב"י בי"ד סי' שמ"א דהולכין אחר הפסקים שהי' אחרונים ה"נ דראובן ושמעון מודים שנכנס יהודא בניהם בשביל ערבות ולא אברא סהדי אלא לשקרי וכיון דראובן פטור גם יהודא פטור מלשלם ועוד דהרי שמעון לא היה יכול ליתן ולמסור לאיש אחר כתב זה בלתי שכתב לו שבא מכוחו ואף לפי דברי הט"ז הבו דלא לוסיף עלה דוקא בממרני שאין צריך שום כתיבה מאיש המוסר לו משא"כ בח"כ הנ"ל ע"פ דינא דמלכותא מוכרח הוא לכתוב שבא מכוחו וכיון דהוא אינו יכול לגבות ראוי שאינו רשאי למכור לאחרים אלא דעדיין יש לפקפק מהך תשובת בן לב סי' כ"א וראייתו מתוס' דכתובות דף ל"ט דבכה"ג דהוי ס"ס מוציאין ממון משום דהוי ס"ס אם הלכתא כרש"י או כר"ת ואם הלכתא כר"ת עדיין ספק הוא שמא אם זקף במלוה זכה והנה ראיתי בקונטרס שבות יעקב שנדפס מקרוב בדיני קים ליה סי' ו' וז"ל ויש שאומר בס"ס מוציאין מיד המוחזק ורבי' החולקים עליו וכן עיקר דאפילו איכא כמה ספיקות אין מוציאין מיד המוחזק וא"כ אפילו איכא בדבר כמה ספיקות דפלוגתא דרבוותא ג"כ אין מוציאין מיד המוחזק עכ"ל וכתב הרב בשבות יעקב יש מי שאומר כ"כ בתשובות בן לב חלק ב' סי' כ"א דף כ' ע"א אכן בספר תקפו כהן סי' ק"כ השיג עליו דמה שמביא ראיה מתוספות דכתובות מסוגיא דפתח פתוח כתב הוא ז"ל ומדברי התוס' אלו אין ראיה כלל דהתם כיון שרוצה להפסיד כתובתה מטעם דאומר שהיא אסורה ליה א"כ פשיטא דבס"ס שהיא מותרת לו כמו בכל ס"ס דאסורה א"כ אין שייך לומר שמפסיד כתובתה כיון שמותרת לו עכ"ל:

הנה מלבד שדבריו דחוקים די"ל דמ"מ לענין ממון מקרי מוחזק אלא שנעלם ממנו ריש דברי התוס' שם דף ט' ד"ה אי למיתב להו וכו' אע"ג דאינו נאמן לאוסרה ואפ"ה נאמן להפסיד כתובתה יע"ש אבל מ"מ לדינא עיקר דאין מוציאין מיד המוחזק ומעקרא לא קשה מידי מתוס' דכתובות הוא יש לה טענת ברי ושטר כתובה בידה והוא בא בטענת שמא דאולי הוא טועה כמ"ש התוס' שם ע"כ בס"ס אינו נאמן להפסיד כתובתה משא"כ בשאר ס"ס דעלמא אין מוציאין מיד המוחזק וגם מהרי"ל בכמה מקומות סותר דין זה וכ"כ בכ"ה סי' כ"ה מסעיף ע"ה עד סעיף פ"ב האריך להביא דעת החולקים ומסיק וז"ל אבל עכשיו שנתגלה לי שיש חולקים רבינו הרב והוא תשובת מהרי"ט ז"ל הכי נקטינן דאין להוציא מיד המוחזק אפילו איכא כמה ספיקות ואם יגזור ה' בחיי' אתקן כל המקומות שכתבתי בהיפך זה עכ"ל העתקתי דברי הרב שבות יעקב אות באות ותמי' גדולה עליו שהשיג על הש"ך ובודאי אלו השיג עליו ממקום אחר הייתי אומר ששגגה יוצא מלפני השליט הש"ך ז"ל כי שגיאות מי יבין אבל השיג עליו מדברי עצמו שמביא הש"ך דברי התוס' ועסק בהם ואין שייך לומר על מעיין גדול כמותו שנעלם ממנו ריש דבורי תוס' ע"כ עמדתי על דבריו ובמחילה מכבוד תורתו שלא עמד על כוונת הש"ך דקאמר התם אביי אף אנן נמי תנינא פירש רש"י אף אנן נמי תנינא דטוען טענת פתח פתוח מצאתי אסרה עליו ולא אמרינן לא קים לו דתנן בתולה נישאת ליום רביעי ליום רביעי אין ליום חמישי לא משום איקרורי דעתו ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתב לה אלא לאוסרה עליו ודקא טען טענה מאי לאו דקא טען טענה טענות פתח פתוח ומשני לא דקא טעון טענת דמים ופי' רש"י טענת דמים דטענ' מבוררת היא וליכא למימר לא קים לי' אבל בפתח פתוח אימא לך לא קים לי' וכתבו התוס' בד"ה אי למיתב לה כתובה כו' משמע אם הי' בא לב"ד הי' נאמן להפסיד כתובה אע"ג דלאסרה עליו לא הי' נאמן משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפתח פתוח ואוקי בחזקת היתר אבל מ"מ כתובתה הפסידה אע"פ שיש לנו לומר שהוא טועה דפתח פתוח דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מרי' וקשה אמאי מפסידה כתובתה והא הוי ס"ס ואין לומר דאפילו בס"ס מפסיד כתובתה משום דמוקמינן ממונ' בחזקתי' דהא לקמן גבי משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסתי והי' מקחי מקח טעות ואיכא מ"ד דמפרש לקמן מקח טעות ממאתיים אבל מנה אית לה אלמא משום דבאותו מנה הוי ס"ס לא מפסדה והתם איתא במתניתין הנושא את אשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי וא"כ ה"ה הכא לפי מאי דס"ד להפסיד כתובתה אף שלאסרה אינו נאמן משום דאיכא למימר שאינו בקי בפתח פתוח ואוקמי בחזקת היתר וכיון דיש נמי ס"ס איך יעלה על דעתה להפסיד כתובתה ומזה הביא הבן לב ראי' כל היכי דאיכא ס"ס מפקינן ממונא מחזקת מרי' ודחי הש"ך דילמא התם אף דלפי האמת הי' מפקינן ממונא משום דכיון דטענתו לאו טענה כלל היא אפילו לענין איסור החמור וע"כ צריכין אנו לומר דאין כאן ספק דע"כ ס"ס מוקמינן לה בחזקת היתר וא"כ איך נפסיד ממונא של אשה בשביל שהוא מוחזק בשביל טענתו הלוא טענתו כאין וכאפס ואין ממש בדבריו והוי כאלו אין ספק כלל וה"ה לפי מאי דס"ד דמקשה דקא טען פתח פתוח פשיטא שאין עולה על דעת להפסיד כתובה בס"ס ועל זה תירצו התוס' דלגבי מאתים ליכא ס"ס דלא חשיב אונס לספק כלל דהא אפילו אם נאנסה קודם אירוסין נמי אין לה מאתים ושם אונס חד הוא אבל גבי מנה למ"ד כנסת בחזקת בתולה ונמצא בעולה יש לה מנה שפיר הוי ס"ס דילמא קודם אירוסין אף ברצון יש לה מנה ואת"ל אחר אירוסין דלמא באונס וכיון דע"י ס"ס מוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה לא חשיב חזקת ממונא דלי' אף לפי מאי דס"ד דמקשה בספק אחד כגון באשת כהן בטענות פתח פתוח נאמן להפסיד כתובתה ואף שאין נאמן לאוסרה דמוקמינן לה בחזקת היתר מ"מ לענין ממון כיון דספק אחד הוא אלים חזקת ממון דילי' לאוקמי ממונא בחזקת מרא כדין כל ספק מ"מ המוציא מחבירו עליו הראי' אבל לגבי ס"ס דלא אלים טענתו דילי' ואף בשאר ממון אין מוציאין מידו מ"מ הכא כיון דאיכא ס"ס וע"י ס"ס מוקמינן בחזקת היתר אלים חזקת האשה ע"י ס"ס מחזקת ממונא דבעל ומוציאין מידו וזה כוונת הש"ך בלתי ספק דמעיקר' כתבו התוס' לגבי חד ספק אלים חזקת ממונא דמרי' מחזקת היתר שלה אבל לגבי ס"ס אלים חזקת היתר שלה מחזקת ממונא ולעולם בשאר ממון אפילו בס"ס אין מוציאין ממון מיד המוחזק ודברי הש"ך ברור ושלא בעיון כתב עליו בשבות יעקב שלא עיין ריש דיבור התוס':

ויש נ"מ בין דחיות הש"ך ובין דחיות דברי שבות יעקב שדחה דשאני התם שבא הבעל שהוא מוחזק בטענת שמא היכי שיש לחתנו ש"ח על חמיו וטוען חתנו שבא הממון לידו ואח"כ הלוה לחמיו דאף לר"ח חייב חמיו לשלם וחמיו טוען שמעולם לא בא ליד חתנו רק מתחילה נתן לו ש"ח והאב בא בטענת שמא דילמא הלכה כר"ת ובעל טוען ברי שכבר הגיע לידו ויש לו ס"ס דילמא הלכה כרש"י ואת"ל כר"ת דילמא היכי שכתב לו ש"ח מודה ר"ת דזכה הבעל א"כ מוציאין מיד האב אבל לפי דברי הש"ך אשר כתבנו ששפתיו בררו מללו דשאני גבי אשה כיון דע"י ס"ס מוקמינן לה בחזקת היתר עדיף חזקתה מחזקת ממונא דבעל אבל גבי שאר ס"ס בדיני ממונות אין מוציאין מיד המוחזק אף שהוא טוען ברי ויש ס"ס נגד המחזיק אפ"ה אין מוציאין. וגם הט"ז בא"ה ס"ל ג"כ דאין מהני ס"ס להוציא ממון והביא הב"ש בסי' ס"ח ס"ק י"ג וכיון דרבו החולקים פשיטא דיוכל המוחזק לומר קים לי ואין מוציאין מיד האב כל מה שפסק וראיתי להזכיר מה שכתב הב"ש בא"ה סי' קי"ד ס"י דפסק בש"ע נתגרשה בתוך זמן שקיבל לזון את הבת נותן לה במקום שתהי' עמה מזונות משלם כמי שזן את אשתו ע"י שליש. וכתב הב"ש ס"ק י"א והא דלא אמרינן אומדנא שלא הי' כוונתו ליתן לבתה מזונות אלא כל זמן שאתה אצלו כמו שאמרינן אומדנא בנדונית חתנים דאמרינן דלא הי' כוונתו ליתן נדוני' אלא שתהנה בתו שאני התם דאומדנ' הוא שחיוב שלו הי' דווקא ליתן לבתו ובתו מתה א"כ הוא פטור אבל אם זה שהוא חייב את עצמו בעולם אין אמרינן אומדנ' לפטור אותו כי מה שהוא מתחייב את עצמו צריך לקיים ולא אמרינן אומדנ' כמ"ש סי' צ' בשם מהרי"ו ובט"ז מחלק בענין אחר ושם פסק מי שמחייב ליתן את בנו וכלתו מזונות עד זמן פלוני ומת בנו תוך הזמן חייב ליתן מזונות לכלתו עד כלות הזמן כמו שחייב כאן ליתן מזונות לבת אשתו עכ"ל ויש רצו ללמוד מזה ה"מ איפכא היכי שהאב מתחייב ליתן לבתו ולחתנו מזונות ומתה הבת שחייב לזון את חתנו:

ואני אומר דכל מי שדן כן אינו אלא מן התמיהים והנה ספרי ט"ז על א"ה אין בידי ולי נראה דאין לדמות כלל לחיוב מזונות לבת אשתו כמו שכתב בד"מ דמי שמקבל לזון בת אשתו דאי לאו דעבדי' לי' ניח נפשי' לא כתב לה הוי כאלו נתנה לו מעות ומסתמא שיפרנס עכ"פ כאחד מבני ביתו משא"כ במתחייב לזון לבנו ולכלתו דאנן סהדי שעושה בשביל בנו וכשמת פטור ממזונות כלתו דאף אם נימא דבמתחייב לבנו זכתה אשתו דמעיקרא משתעבד בשבילה ועשתה נייח נפשו לבנו וכמו שכתב הח"מ בסי' נ"ב דהאב הכותב לבנו מיד כשנכנס הבן את אשתו מקני' לי' והחתן מקנה לה הכתובה בחיבת לילה ראשונה ומדינא דגמרא ודאי זוכה האשה במה שכתב לו אביו כמו כל בעלי חובות עכ"ל ונמצא לר"ת נמי מדינא בנדונית חתנים היכי שלא נתן האב דלא זכה הבעל ורבו הפוסקים אף שכתב לו ש"ח ואיך יעלה על דעת לומר דבפוסק מזונות לבתו ולחתנו ומת בתו שיהחייב לזון לחתנו אין לך עגמת נפש כזה ואין לך אומדן דעת כזה ונהי דבמתחייב לבנו לזונו עם כלתו ומת הבן דפסק הט"ז שמחייב לזון לכלתו אבל במתחייב לזון לבתו ולחתנו הבו דלא לוסיף עלה דוקא במתחייב לבנו דמדינא דגמרא אף לר"ת מחויב אף אחר מיתת בנו לשלם רק מכח תקנה נתקנה לקצת פוסקים להחזיר תוך שנה ראשונה גם בשח"ז אבל במתחייב לחתנו לר"ת מדיכ' בגמ' פטור מלשלם מכח אומדן דעת ורוב הפוסקים ס"ל אפילו בש"ח ק"ו במתחייב לזון לבתו ולחתנו ומת הבת שפטור מלשלם מזונות לחתנו וזה לדעתי כבעתא בכותחא ואפילו בשח"ז שפסק בא"ה בסי' צ' כדעת מהרי"י וסי' ט"ז דאם מתה הבת בחיי אביה והניחה זרע קיימא ומת הזרע ואח"כ מת אביה הבעל יורש כח אותו השטר מכח זרעו שירש אמו והוא יורש זרעו וכתב הח"מ אע"ג דאימדן דעתו הוא שאבי הבת לא היתה כוונתו על זרע קיימא שימות בחייו רק כוונתו הי' שיבא ממנו לבתו או לזרעה לא לבעלה בזמן שאין לבתו זרע ממנו מ"מ מאחר שהודה שחייב לבת לא אמרינן אומדנ' בהודאה ע"כ נראה לכתוב אם תמות בתי בלא זרע קיימא אחר מיתתי ואז צריך שיהי' זרע קיים אחר מיתת האב וכן ראיתי נוהגין עתה עכ"ל:

ויש לפקפק על זה דהא פסק בסי' נ"ב כדעת תרומת הדשן אפילו אם זקפן עליו במלוה ואף אם שנתן הש"ח ואף שבש"ח יכול להתחייב אף אם לא חייב כלל אפ"ה אמרינן דפטור מכח אומדן דעת והא התם החתן חי אמרינן אומדן דעת וא"כ בשח"ז נמי נימא הכי דאומדן דעת ולמה פסק דאין אומדן דעת בהודא' דהא מתחייב בש"ח אין לך הודאה גדולה מזו וע"כ שמהרי"ו חולק עם תרומת הדשן וא"כ קשה על רמ"א למה פסק בסי' נ"ב כדעת תרומת הדשן ובסי' צ' גבי שח"ז פסק כמהרי"ו וצריך עיון ותלמוד להוציא ממון מיד המוחזק וראוי לכל ראשי קהלות והמדינות לתקן תקנות קבועים בענינים אלו הן בשח"ז ובגדי אשתו ומתנות ודרונות ועדיין הם ברשות האב איך להתנהג כדי להסיר מחלוקות מישראל וכל הנושא אדעתא דמנהגא הוא נושא ויהי' שלום על דייני ישראל לפע"ד כתבתי נאום מאיר:

תוכן העניינים

פנים מאירות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה