פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה קכא
מאיר שמו שמנהיר עיני חכמים אב לחכמים רם על כל רמים הוא ישכון בין רמים ה"ה אהו' ידידי הגאון הגדול אב"ד ור"מ המעמיק בנדכלו כים מצולה בדרישה ושאלה בקי בנסתר ונגלה מאור הגולה כש"ת כמהור"ר מאיר נר"ו יאיר לדור דורים ולנצח נצחים אמן. הנה מרחוק אשתחוה למול הדרת קדשו ואל ירע בעיניו שאני מטריח אותו בפעם בפעם כי תורה היא וללמוד אני צריך ע"כ יורני מ"ו הלכה למעשה במעשה שבא לידי בתרנגול אינגלי"ש שרצו לתפוס אותו ונשמט מזווית לזווית ותפסו אותו ברגלו ונשבר העצם השוק למעלה מן הצומות הגידין דהיינו למעלה מחצי' ושלחו אלי והרגשתי השבר שיש בו שני עוקצים אבל העור הי' שלימה מכל צד דהעוקצים הי' הולכים אחר העור ואחר השחיטה בדקתי והי' העור שלם מכל סביביו ורציתי להכשיר וטעמא כי לפי דעת הרי"ף והרמב"ם כשר היכי דנשבר או נחתך למעלה מצומת הגידין והיש אוסרים שמביא הב"י הוא שיטת רש"י והרא"ש והכל תלוי אם יצא לחוץ ועור והבשר חופין את רובו אבל אם לא יצא לחוץ ועור ובשר חופין את רובו כשר וכן מבואר בט"ז ס"ק ח' אלא דרמ"א הביא הג"ה ויש מחמירין והוא דעת האגור כי חולקים רבים בדין חיפוי בשר ואין רבים בקיאים ואין לשנות אם לא במקום הפסד מרובה לפי ראות עיני המורה והש"ך כתב דדין זה חומרא גדולה וכל האחרונים השיגו על רמ"א בזה ולפע"ד דאף האגור ורמ"א מודים בנידן זה דאגור מיירי דלא הביאו תכף לפני המורה ויש לחוש שמא יצא פעם אחת לחוץ ואח"כ עלה הקרום וכן לשון האגור משמע שהביא רמ"א ויש לחוש שמא פעם אחת יצא לחוץ אבל בנידן דידן שראיתי תכף השבירה והי' עור שלם שלא יצא לחוץ מודים דכשר אפילו בלא הפסד וכל הסברא שנוכל לדחות דלא מיירי בהא דחינן כיון דבלאו הכי חומרא גדולה והבו דלא לוסיף עלה עכ"ל:
תשובה
מה שכתב מכ"ת וכן משמע לשון האגור שהביא רמ"א ויש לחוש שמא פעם אחת יצא לחוץ הנה חפשתי ובדקתי ולא מצאתי בלשון הזה בדברי רמ"א רק כתב ויש מחמירין ואוסרין אף אם עור ובשר חופין את רובו אם השבירה יוצאת פעם אחת מחיים ומזה נתפשט המנהג באלו המדינות להטריף כל השבירה בעצם במקום שנחתך טריפה ואף אם העור והבשר מקיפין אותו מכל צדדיו ואין שום נקב כלל מ"מ המנהג להטריף כי חלוקי' רבים בדין חפוי בשר ואין רבים בקיאים ואין לשנות אם לא במקום הפסד מרובה לפי ראות עיני המורה יש להקל להורות כהלכה עכ"ל. הרי שלא הזכיר הך חששא דיש לחוש שמא פעם אחת יצא לחוץ לא בתחילת דבריו ולא בסוף דבריו רק בתחילת דבריו כתב שיש מחמירין כו' אם השבירה יוצאת פעם אחת מחיים משמע שברור לנו שיצא פעם אחת מחיים בזה יש מחמירין אף אם העור ובשר חופין את רובו ואח"כ בסוף דבריו כ' שמזה נתפשט המנהג להטריף באלו מדינות כל שבירה אף אם העור ובשר מקיפין אותו מכל צדדים ואין שום נקב כלל מ"מ המנהג להטריף כי חלוקים רבים וכו' הרי שלא הזכיר הך חששא דשמא יצא פעם אחת לחוץ אלא שמכ"ת הבין מכלל דבריו שמשמע מתוך דבריו כיון שמתחילה כתב דיש מחמירין אם השבירה יצא פעם אחת לחוץ ומסיים על זה ומזה נתפשט המנהג כו' אף אם העור והבשר מקיפין אותו מכל צד ואין שום נקב כו' כי חלוקים רבים בדין חפוי בשר מזה למד מכ"ת דגזר דילמא הך שבירה יצא פעם אחת מחיים ועלה בדעתו בנידן שלפניו שמיד ראה השבירה ובדקה שלא יצא מחיים יש להכשיר אבל לבבי לא כן ידמה:
והנה מצד השורת הדין תמהו האחרונים וזה לשון הטו"ז בסי' ק"ח אך מה שכתב רמ"א להחמיר אפילו באין נקב כי אין אנו בקיאין בחפוי בשר קשה דהא לכ"ע א"צ כאן חיפוי אלא כיון שהעור שלם בידוע שלא יצא העצם לחוץ וכמ"ש הב"י בשם ריב"ש בהדיא וא"ל שפסק כדברי האגור שמביא ב"י שמחמיר אפילו בלא יצא לחוץ אפילו רחוק גודל דהא רמ"א מקיל אפילו בצ"ה עצמן ברחוק גודל כמ"ש בסי' כ"ו ובספר פרי חדש ס"ק ח' כתב ואין לאבד ממון של ישראל בכדי ואין כאן חלוקים אלא שיטת רש"י ושיטת תוס' וכבר נתבארו ובפרט מה שנהגו להטריף אף כשהעור ובשר מקיף מכל צדדים הוא תמו' ובד"מ כתב דנהגו להחמיר כדי שלא יבא להכשיר כשהשבירה קצת מגולה א"נ שאין אנו בקיאים בבשר החופה ע"כ ובאמת שכל זה הוא אבוד ממונם של ישראל ואין להשגיח בחומרות כאלו דהא כיון שהעור שלם אף שאין רוב בשר קיים כשירה וכן כתב בס"ק כ"ב בשם הרבה פוסקים ולאפוקי מהרשב"א בחידושיו ובת"ה דף מ"ט ע"ב שכתב בשם רבי הר"י שאע"פ שלא יצא העצם לחוץ דהיינו שהעור שלם אע"פ דלא בעינן עור ובשר חופין את רובו מ"מ בעינן רוב בשר קיים דהיינו שלא ניטל עכ"ל. והנה האחרונים תמהו מצד הדין ולא ידעתי מאי אולמי תמיהתם מתמיה' הב"י והאגור גופא שכתב שנשאל אני למה מנהג להחמיר ולהטריף עוף שנשבר העצם למעלה מארכובה אפילו שלא יצא העצם לחוץ כו' ושמא משום שכתב הגה' מיימוני דאין אנו בקיאים בבשר שהרופא גורר לא מכשירין ברוב בשר חופו והשיב דהאמת הוא להטריף מחמת החומרא דצומת הגידן דאילו יגיע לעוף ד' אצבעות וזהו כמעט כל שיעור אורך עצם אמצעי וכתב הב"י דזו הוא חומרא יתירה דאי משום דאין אנו בקיאים בבשר שהרופא גוררו היינו דווקא כי חזינן ריעותא בבשר הא לאו הכי לא ואי משום צומת הגידין מ"מ יש להכשיר ע"י בדיקת צומת הגידין ובדרכי משה הקשה דבלאו בדיקה נמי כשר למעלה מחצי עצם האמצעי וכתב הטעם אף דהעור ובשר חופין סביביו בכל הצדדים דאין לחוש שמא יצא העצם דהא אין להחזיק ריעותא דילמא הי' נקב ואפ"ה נהגו להטריף ואפשר דנהגו להחמיר כדי שלא יבא להכשיר כשהשבירה קצתה מגולה ואז יש לחוש לדברי רש"י וכמו שנתבאר א"נ שאין אנו בקיאין בבשר החופה אם נקלף מעל העצם שאז לא מיקרי חיפוי ולכך נהגו להטריף בכל ענין עכ"ל הרי שכולם העידו על המנהג להטריף אלא שבקשו לישב המנהג ע"פ הדין ורמ"א דחה טעם האגור וכתב בעצמו דאם העור ובשר חופין סביביו השבר בכל הצדדים דאין לחוש שמא יצא העצם דאין להחזיק ריעותא וא"כ הא דכתב בש"ע דיש מחמירין כו' אם השבירה יצא פעם אחת מחיים ומזה נתפשט המנהג באלו המדינות להטריף כל שבירה ואף אם עור ובשר מקיפין אותו מכל הצדדים ואין שם נקב כלל מ"מ המנהג להטריף כי חלוקים רבים הם בדין חיפוי בשר וכו' ע"כ אין כוונתו דגזרינן שמא יצא ע"י נקב ונתרפא שכבר העיד רמ"א דאין מחזקינן ריעותא אלא טעמא דמילתא כיון דיש מחמירין ברש"י אם השבירה יצא פעם אחת דרך נקב קטן א"כ המנהג לאסור אף אם העור והבשר שלם מכל סביביו דגזרינן שלא יבא להכשיר אם השבירה יצא מחיים ושם אין אנו בקיאים בדין חיפוי בשר או מטעם השני שכתב בד"מ שאין אנו בקיאים בבשר החופה אם נקלף על העצם שאז לא נקרא חיפוי והיינו כדעת רבו של הרשב"א דאף דהעור שלם מ"מ בעינן רוב בשר קיים דהיינו שלא ניטל וכיון שנקלף לא חשיב רוב בשר קיים ולא נקרא חיפוי ואף דלא קי"ל כוותיה מ"מ כתב רמ"א לישב המנהג ובזה מיושב תמי' הט"ז שכתב אך מ"ש רמ"א להחמיר אפילו באין שם נקב כי אין אנו בקיאין בחיפוי בשר קשה דהא לכ"ע אין צריך כאן חיפוי אלא כיון שיש שיעור שלם בידוע שלא יצא העצם לחוץ אין כאן קושיא לא מבעיא מטעם ראשון שכתב בד"מ דגזרינן שלא יבא להכשיר אם השבירה יצא מחיים ושפיר כתב מילתא בטעמא דאין אנו בקיאין בדין חיפוי בשר ואף לטעם השני שאין אנו בקיאין בבשר החופה אם נקלף מעל העצם דשם מחמיר רבו של הרשב"א דאין העור מציל דופי דאם לא נקלף הבשר אף שיצא השבר מהבשר מציל העור מ"מ בנקלף אינו מציל וגם נדחו דבריו במה שכתב ואין לומר שפסק כדעת האגור דהא רמ"א מקיל בצ"ה דזה אי אפשר לומר דהרמ"א גופי' בדרכי משה דחה טעם האגור. וגם מה שכתב הט"ז להחמיר ביותר הוא דעת הרשב"א דאפילו בלא יצא לחוץ בעינן רוב בשר קיים אבל אין צריך חיפוי כלל וצ"ע עכ"ל ואין ספק שלא עיין בד"מ שהחמיר מטעמים אחרים וק"ל:
ובזה נדחו גם דברי פרי חדש שהעתיק טעם ראשון של רמ"א ובטעם השני לא העתיק יפה רק העתיק שאין אנו בקיאים בבשר החופה ונתקשה לו הטעם השני דהא כיון שהעור שלם אף שאין רוב בשר קיים כשירה ולטעם שכתב הדרכי משה שנקלף העור אין אנו בקיאים שאז לא מיקרי חיפוי והיינו כרבו של הרשב"א דבעינן רוב בשר קיים ובנקלף לא שייך זה א"כ אין מקום לחומרו'. ועוד כיון דכולם העידו על מנהג ארצות אלו שנהגו להטריף בכה"ג אפילו העור ובשר שלם אפשר שמטעם הראשון שכתב בדרכי משה נהגו להטריף וע"ז לא השיג הפרי חדש וא"כ אף שכל הנביאים מתנבאים בסגנון אחד דמצד הדין אין כאן איסור אם עור ובשר מקיפין מכל צד דלא מחזיקין ריעותא עכ"פ כולם העידו על מנהג שנהגו להטריף אלא שנעלם מהם טעמו של מנהג וכל אחד רצה ליתן טעם למנהג ואליבא דכ"ע לא הסכימו שטעם המנהג דגזרינן דילמא יצא מחיים ונתרפא משום דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן ובזה האגור שוים עם רמ"א ואם כן איך רצה מכ"ת להתיר בנידן שלו מחמת שהשבר נעשה לפניו וראה מיד שלא יצא לחוץ דכל זה לא מהני להתיר לסתור המנהג דלטעם ראשון של רמ"א דגזרינן שלא יבא להכשיר אם השבירה יצא מחיים שייך נמי בהך נידן דידי' וכן לטעם השני שאם נקלף הבשר דאז לא נקרא חיפוי אף שהעור קיים א"כ חשש זה יש לחוש ג"כ בנידן דידי' אם נקלף הבשר דאין העור מציל והנה אף שבעל ספר פרי חדש הפריז על המדה להכשיר ובאמת הדין עמו ע"פ הדין ובמקומו לא הי' נוהגין לפסוק כרמ"א אבל במדינות אלו דאנו גרירין אחר רמ"א וכבר העידו כל הגדולים על מנהג זה אלא שלא ידעו בבירור טעמו של המנהג א"כ לא יהי' אלא כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם. ואף שהש"ך כתב בס"ק י"ד בשם רש"ל שלא נוהגין כהאגור מ"מ העיד דעתה נתפשט המנהג להטריף בכל ענין ולא התיר אלא בנקשר אפילו בלא נקשר שבר אל שבר יחדיו יודבקו והארכתי בזה בתשובה אחרת מ"מ נראה דאין לזוז מפסק רמ"א שאין להכשיר אלא בהפסד מרובה וכן נראה להעמיד על הלכה לעני בדבר חשוב כתבו כל הפוסקים דהוי כהפסד מרובה וק"ל:
ומה שנשאל מכ"ת שנמצא בכוליא שלפוחית מלא מים ומראיהן דומה לכרכומי דבש וג' בהמות נתערבו והמכה דהיינו השלפוחית לא הגיע ללובן והטריף רב אחד והנה לפי דעת הב"י ורמ"א ולבוש דמכשירים כולם בלא הגיע ללובן אלא האחרונים הט"ז הביא בשם רשב"ן חפני דבמוגלה לא בעינן שיגיע תוך לובן ולפע"ד הרב ההוא לא כיון יפה לדינא אחד שהי' הפסד מרובה שהי' ג' בהמות וראוי לסמוך על כל הני רבוותא בהפסד מרובה ולפע"ד אף בלא הפסד מרובה כשר כי מי דבש לא מיקרי לקותא אלא הרשב"א ס"ל דמקרי לקותא ונגד זה ברור דבעינן שיגיע למקום חריץ כמו שהביא הב"י משמו ולרשב"ן חפני דס"ל ע"פ גירסת הרי"ף אף בלא הגיע ללובן טריפה מאן יימר דכמי דבש מיקרי לקותא דהא לשאר מחברים נמי לא מקרי לקותא א"כ י"ל אף לרשב"ן חפני דאם נמצא שלחופית מלאה מים ומראיהן כמי דבש ולא הגיע ללובן דכשירה בכן יודיעני מ"ו אם כוונתי לדין או לא:
תשובה דבר זה צריך תלמוד וכבר הארכתי בכיוצא בזה בדין דהרשב"ן חפני ונתכחתי עם הרב הגאון מוהר"ר יחזקאל אבד"ק האמבורג בהיותי שמה והנה מה שכתב מכ"ת די"ל דהרשב"ן חפני ס"ל דכמראה דבש לא הוי בכלל עכורים לפום רהיטא לא משמע כן דהא איתא בגמ' שם יש כשר בריאה ופסול בכולי' ויש פסול בריאה וכשר בכוליא כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא פסול בריאה וכשר בכוליא נקב. ורש"י אינו גורס יותר אבל הרי"ף גורס עוד פסול בזה ובזה וכשר בזה ובזה פסול בזה ובזה לקותא כשר בזה ובזה מים זכים ולפי גירסא זו מוגלא ולקותא שני ענינים הם וכתבו הרא"ש והרשב"א והר"ן דלפי זה לקותא היינו שמחמת חולה לקי הבשר ונתמסמס עד שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי וכן כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות שחיטה וע"פ גירסא זו רצו להחמיר במוגלא אף שאינו מגיע למקום חריץ דהא על הא דאמר רכיש בר פפא משמי' דרב לקתה בכוליא אחת טריפה אמרי במערבא והוא דמטי לקותא למקום חריץ ומקום חריץ היכי חיורתא דתותי' א"כ לא הזכירו במערבא אלא לקותא אבל מוגלא דפסול בכולי' לא הזכירו א"כ י"ל דטריפה אף בלא הגיע למקום חריץ ובגמ' שם אמרינן ומים זכים כשרים לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טריפה וכי צילי נמי לא אמרן אלא דלא סריח אבל סריח טריפה וס"ל לרב אלפס דבריאה נמי טריפה אי סריחי או עכירי וכתב הרא"ש ואין נראה כלל דסתם מוגלא היא ליחה סרוחה או עכורה ולא עדיפא מים זכים תריחי ועכירי מריאה הנשפכת כקיתון מסתמא המחוי הוא עכור וכשירה וכדברי הרא"ש כתב הרשב"א בשם הרז"ה והסכימו לדבריו כן דעת הר"ן אבל הרמב"ם בפ"ז מה' שחיטה כתב כדברי הרי"ף וכתב הרשב"א שהם סוברים דטפי גרע עכירי ואסריח ממליא מוגלא דמליא מוגלא שכיח כל יומא והדר ברי' ומוגלא נמי צילי בעינה אבל מים עכורים מראין במראיתן שבאי' מחולי המפסיד ועתידה היא לינקב וכל העומד לינקב כנקב דמי והנה הרמב"ם ס"ל דליחה המנמשכת כדבש הוי בכלל מוגלא דכשירה בריאה וכן כתב המחבר בסי' ל"ז והכסף משנה שם וא"כ משמע דבכולי' מוגלא דהאי גוונא טריפא אכן אחרי העיון אי אפשר לומר כן דהא ע"כ הרשב"א לא עלה בדעתו להטריף במראיהן כרכומי כמראה דבש אלא מטעם דנראה שמיחוי בשר הכולי' הוא שנתערב בהם וזהו שנקרו עכורים דמים עכורים היינו כשנתערבה עפרוריות המים בהם כמעין נרפש וכאן אם לא שנתערב בו מיחוי הכוליא לא נעכרו ומים זכים היינו ליחה לבינה ומים והרי"ף ע"כ לא ס"ל הכי דהא הוא מטריף בריאה מים עכורים וסרוחים ומכשיר ריאה שנשפכה כקיתון וע"כ בשר הריאה נימוח לתוכו ש"מ דלא הוי בכלל עכורין וע"כ מחלק דמים עכורים בעינן שמצד עצמותן נעכרו שבאים מחולי המפסיד אבל אם נתערב הבשר הריאה לא הוי בכלל מים עכורים וא"כ אם נמצא מים בשלחופית דאף אם נימא דהני מים דיש לה מראה ככרכומי הדבש מחמת הבשר הכוליא הוא לא הוי בכלל מי עכירי דא"כ אף בריאה יש להטריף ולדעת הרי"ף והרמב"ם ע"כ מוגלא ולקותא ומים זכים כל אחד ענין בפני עצמו וכי היכי דמים זכים אם הם עכורים וסרוחים שוים להטריף בכולי' ובריאה ה"נ שוים להכשיר וכי היכי דריאה שנשפכה כקיתון אף דבשר הריאה מיחוי כשר ה"נ יש להכשיר בכוליא אם אינו עב כמו בדינ' דהרשב"א שמראיהן הי' רע אבל לא הי' עבי' אלא מראיהן ככרכומי כמראה דבש הוי בכלל מים זכים דלא עכירי' וע"כ הא דנקט הרמב"ם בפ"ח מהלכות שחיטה דליחה הנמשכת כדבש שכתב הכ"מ שהוא בכלל מוגלא לאו לענין מראה דבש איתמר אלא שהליחה עבה קצת ונמשכת כדבש זה כשר בריאה ופסול בכוליא אבל אם אינו עב כדבש אלא שמראיהן רע כמראה דבש וחשש הרשב"א להטריף מפני שבשר הכוליא נתערב אין לפסול משום מיחוי הכוליא בשלמא להרשב"א דס"ל דהאי לא שנו דמים זכים לא קאי אלא אכוליא ולא אריאה י"ל דס"ל דהך מיחוי בשר כוליא חשיבי כמים עכורים ובריאה שנשפכה כקיתון דכשירה דשם אינו פוסל במים עכורים ולפ"ז היה ראוי להחמיר כדעת הרשב"ן חפני דאף אם לא הגיע למקום לובן דטריפה משום דמוגלא ומי עכירי לאו בכלל הא דאמרו במערבא והוא דמטי לקותא למקום חריץ אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דהאי לא שנו קאי גם על הריאה ופסלי שם עכורי וסריחי הדבר ברור שמחמת מיחוי הבשר לא הוי בכלל עכורי כיון שהמים אינם עבים ואינם עכורים ממש מיקרי מים זכים וכדאמרן אם לא שתאמר דילמא הרשב"ן חפני ס"ל כגירסת הרי"ף אלא דלא סבר דהך לא שנו דמים זבים קאי על הריאה וא"כ י"ל דהיכי עכירי מחמת בשר הכוליא לא הוי בכלל מים זכים מ"מ בהא דדייקינן מיני' לפסול אפילו אם אינו מגיע למקום חריץ לא קי"ל כוותיה וכבר נתוכחתי בתשובה ארוכה עם אב"ד דק"ק המבורג והבאתי ראיות ברורות לזה ויש לנו עמודי עולם ה"ה הטור והב"י ורשב"א לסמוך עליהם שבכל ריעותא בכוליא לא מטרפינן אלא עד שמגיע למקום חריץ. ואחר זה עינתי בספר פרי חדש ומצאתי ת"ל כדברי שהכריע בדברים ברורים ודברי טעם לשבח שאין להפסיד ממון של ישראל בפרט בהפסד מרובה ושלא כדין הטריף המורה ועלינו יערה רוח הבירה. ומה ששאל מכ"ת כל היכי שרב הב"י מחולקי' עם רמ"א ומורה אחד פסק כב"י אם צריך תשובה הנה דע לך דעתה בתר רמ"א גרירין ונהיגן והוי כדברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור אי אתה רשאי להתירן ואם התיר צריך סליחה וכפרה כמו חלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה שמנהג בכל מקום לאיסור ובני ריינו"ס נוהגים בהם היתר שכבר הורה להם זקן ואם יתיר אחד במקום הנהוג איסור אין ספק שצריך סליחה וכפרה הנראה לפע"ד כתבתי היום יום ג' ז' אב תפב"ל נאום מאיר חותם בק"ק א"ש: