אור ברסלב

פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט

שאלה קכ

שאלה קיט

מאיר נהירא לי' שבילי דשמעתתא וספרי דבי רב תנא ומתני לית לי' שיעורא דרבנן חכמתו מתפרסו' וריחו נודף כמור דרור וחרות על לוחות לבו קבוע כחושן משפט ה' צדק מעיקרא משמע ומוציא אני מקרא זה נוקב ויורד התהום וצולל במים אדירים ה"ה אדוני מ"ו רב האי גאון המפורסם ע"ה פ"ה המושלם בתורתו ובחסידתו אין דוגמתו דוגמ' של מעלה עונשין בקודש כ"ש מוהר"ר מאיר נר"ו:

הנה בא אלי אחד מאוהבי ורעי ובקש ממני לראות דעת גדולי המורם שעברו עליו ימים של צער כי אתרעי לי' מילת' בענין ששידך לבתו ונתן לנדן ה' מאות ר"ט ועוד שלש מאות ר"ט התחייב את עצמו לתת לחתנו שעה אחת קודם מותו דהיינו שניתן לחתנו שטר באוה"ב על רביעית ביתו בכל תיקון השטרות אך ששם מבואר בתנאי כפול כתנאי ב"ג וב"ר שהברירה יהי' כל ימי חייו וחיי אשתו ליתן לחתנם ג' מאות ר"ט או רביעית בית ובאם שיבא שעה אחת קודם מות חמיו או חמותו ועדיין לא נפלה הברירה ליתן לחתנם ג' מאות ר"ט יהי' רביעי' הבית מוחלט ביד חתנם וע"ז הוא קנו תנאים ראשונים ואחרונים ככל הנהגות במדינות אשכנז ומחמת עירור תקנות שום נתקנו והי' זה ארבע שנים לאחר החופה מתה בתם בלי ז"ק מבעלה והנה ביד חתנו השטר על החוב של ג' מאות ר"ט או רביעית הבית ועתה עומד השואל ושאל אם מחייב לקיים השטר אשר ביד חתנם לעת הזאת באשר שמת בתם. וכבר תיקן ר"ת בחרם מטעם תם לריק וגו' ע"כ:

תשובה

הנה מוצא ומביא דין זה כבר לא נשבת מזכרו שהוא ש"ס ערוך בפ' נערה דף מ"ז ע"א בפיסקא ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אבי' לבית בעלה מתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום ר"נ אמרו זכה הבעל בדברים הללו לימא בפלוגתא דרבי אלעזר ב"ע ורבנן קמפלגי דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן הנשואין ובין מן האירוסין גובה את הכל ור"א ב"ע אומר מן הנשואין גובה הכל ומן האירוסין בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה למ"ד לא זכה כר"א ב"ע ולמ"ד זכה כרבנן לא דכ"ע כר"א ב"ע מ"ד לא זכה כר"א ב"ע ומ"ד זכה עד כאן לא קאמר ראבע"ז אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל מדידה לדידיה אפילו ראב"ע מודה דמשום אחיתוני הוא והא אחיתוני להו ע"כ הגמ' ורש"י מפ' דהך ברייתא דפליגי בה רבנן ור' נתן בארוסה מיירי אבל בנשואה כ"ע מודו דזכה הבעל ור"ת מפרש דבנשואה פליגי וטעמא דלא זכה לת"ק משום דאנן סהדי דאין דעת האב ליתן נדוני' זו אלא ע"מ שיהנה בתו ממנה ולר' נתן לית לי' אומדנא וזכה הבעל ופסק ר"ת ור"ח והרא"ש כת"ק דר"נ. וראיתי דקשי' לך על מה שהקשו התוס' מהא דאמרינן בת"כ ותם לריק כחכם זה שפוסק לבתו ממון מרובה ומתה בתוך ז' ימי המשתה הרי הפסיד בתו והפסיד ממונו ותירצו דמיירי שהחתן מוחזק בה וקשי' לך ומוכרח אני להעתיק לשונך אות באות וז"ל. וקשי' לי אמאי פריך נימא בפלוגתא דר"א ב"ע ורבנן קמפלגי מ"ד זכה כרבנן מ"ד לא זכה כר"א ב"ע דילמא לא דמי כלל להתם משום דהא דקאמר ר"א אינו גובה את הכל מן האירוסין הוא דקאמר מטעם שלא כתב אלא ע"מ לכונסה ומן האירוסין בוודאי יורשי הבעל מוחזקים בכתובה ובתוס' ומכ"ש בנתגרשה שעדיין לא נתן לה כתובה והכא מיירי מן הנשואין ולפי פי' ר"ת מדמה כי היכי דאזיל ר"א בתר אומדנא דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ה"נ אזיל בתר אומדנא שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו א"כ לכך י"ל מ"ד זכה סבר נמי כר"א ב"ע והא דסבר ר"א לא זכתה בתוס' משום היכי דקם תיקום כמו שנמצא בהג"ה הרא"ש וכן בת"ה סי' שכ"א כדמייתי רמ"א בסי' כ"ב וכאן האב מוחזק לכך סבר לא זכה הבעל בדברים הללו ודבר זה צריך לי עיון עכ"ל:

ונוראת נפלאתי עליך לאן הי' לבך נוטה דהא ר"ת לא פסק מחמת ספיקא היכי דקם תיקם אלא מחמת דינא דכל זמן שלא נתן אמרינן אומדן דעתו דמסתמא לא נתכוון אלא ע"מ שתהנה בתו אבל לאחר שנתן אמרינן מסתמא כיון שנתן ליד בעל נתן במתנה גמורה בין שתהנה בתו ובין שלא תהנה אכן הי' לנו ליזל בתר גדולי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם ורש"י דפסק בנשואה אפילו אם עדיין האב מוחזק בנדן צריך ליתן ליד חתנו בזה הכריע רמ"א כיון שהוא מוחזק יוכל לומר קים ליה כר"ת וסייעתו ולא מוציאין ממון מיד המוחזק ולר"ת פלוגת' דרבנן ור' נתן ופלוגת' דרבנן וראב"ע הם בסוג אחד וכי היכי דהתם בעל מוחזק והיא באה לגבות בשטר אינו גובה התוס' משום אומדנא ה"נ אביה מוחזק בנדן וחתנו בא לגבות בשטר נדוני' אינו גובה מפני אומדנות שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו ולדעת ר"ת שני אומדנות שוים הם לפי מאי דס"ד א"כ לר' נתן דס"ל דזכה הבעל מכח השטר אף שאבי' מוחזק ע"כ לא סביר' לי' כר"א ב"ע א"כ איך כתבת בתחילת דבריך לכך ר"ל מ"ד זכה סבר נמי כר"א ב"ע זה דבר שאי אפשר להעלות על דעת אנושי אם לא שנאמר שנפל איזה טעות בהעתק דבריך. וביותר תמוה לי על דבריך שכתבו התוס' ועוד דחוק קצת לר"ת דמה לו להזכיר מדידה לדידיה הוי למימר עד כאן לא קאמר ראב"ע אלא משום דלא נשאית אבל הכא דלא נשאית לא וכתבת דזה אינו מובן לך וזה לשונך אם אמרינן כדעת ר"ת הוי טעמא דר"א משום אומדנ' שלא כתב אלא ע"מ לכונסה א"כ איך אפשר לאוקמי ר' נתן דפליגי ארבנן כר"א ב"ע ולפי פי' ר"ת סבר ר"נ דלא אמרינן אומדנ' וא"כ איך אפשר לומר דסבר כר"א ב"ע דהלוא ר"א סבר אומדנא מן האירוסין שלא כתב אלא ע"מ לכונסה ולפיר"ת אומדנא זו שוה עם אומדנא שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו א"כ לא יוכל לחלק בגמ' בין נשאית ללא נשאתי אבל מה שהקשה על ר"ת צריך ישוב עכ"ל ותמי' גדולה עליך שלא ירדת לסוף דעת התוס' דהא איכא למידק למה כתבו התוס':

ועוד דחוק קצת לר"ת ולמה לא כתבו שהוא דחוק גמור אלא נראה שאינו אלא דחוק קצת דהא בתחילת דבריהם פי' התוס' הא דקאמר לבתר הכי דעד כאן לא קאמר ר"א אלא מדידיה לדידה אבל מדידה לדידיה אפילו ר"א מודה דדי לנו באומדנא של אותן הנשואין אע"ג דאיכא תו אומדנא אחרית' דילמא אומדנא זו שאני כיון דהוי מדידה לדידיה ולא דמי לההיא דר"א דהוי מדידה לדידיה ואי הוי שייך התם אומדנא אחרית' הוי אמרינן עכ"ל. הרי להדי' הא דקאמר ודחי הש"ס אבל מדידה לדידה מודה ר"א ע"כ משום דאיכא אומדנא אחרית' של אותן נשואין נגד אומדנא שתהנה בתו ולכך לא אזיל ר"א בתר אומדנא וא"כ מה לי אם הי' דוחה הש"ס עד כאן לא אמר ר"א אלא שלא נשאת הא השתא נמי לא קמה האי דחוי דש"ס אלא מטעם דהכי איכא חתון נשואין משא"כ בארוסה דאינו אלא אקרובי דעתא בעלמא א"כ מה לי דחוי זה דקאמר הש"ס או דחוי דקאמר התוס' הא מחד טעמא אידחי ס"ד דש"ס וא"כ אינו דוחק גמור אלא דחוק קצת דמה לו להזכיר מדידה לדידיה דזה אינו מעלה אלא מטעם הנשואין דאיכא אומדנא אחריתא כנגד אומדנ' דתהנה בתו א"כ הוי למימר כן ע"כ לא קאמר ר"א אלא באירוסין דהתם אזיל בתר אומדנא דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואומדנ' דאירוסין דאיקריבו דעת לא חשיב אומדנ' כלל אבל גבי נשואה מדידה לדידיה אף שיש אומדנ' דלא כתב אלא שתהנה בתו מ"מ איכא אומדנ' אחרית' דחתון נשואין ודחי הך אומדנ' ור"א ב"ע מודה דזכה הבעל וזה דבר ברור ואזד' תמי' שלך:

אך אי קשי' לי הא קשי' לי דלר"ת דפסקו הפוסקי' כת"ק דר"נ משום דס"ל כר"א ב"ע והא דדחי הש"ס דיחוי בעלמא הוא וכתבו התוס' והרא"ש הא ברייתא דלקמן אע"פ שכתובתה דהיינו נדונייתא בבית אביה בעלה יורשה אם נכנסה לשם נשואין אתי כר"נ קשי' לי דהתם בדף מ"ה ע"ב איתא להאי ברייתא הלך האב עם שלוחי הבעל כו' או שהי' לו חצר בדרך ונכנסה עמה ללון אע"פ שכתובתה דהיינו נדונייתא בבית בעלה מתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל כו' או שהי' לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשום נשואין אע"פ שכתובתה ר"ל נדוניית' בבית אביה מתה בעלה יורשה. ולפי' התוס' דלר"ת אתי הך ברייתא כר"נ א"כ באירוסין מודה ר"נ דלא זכה הבעל דאזלינן בתר אומדנ' דלא כתב אלא ע"מ שתהנה בתו ואומדנא דאירוסין דאקרובי דעתא לא חשיב אומדנ' כנגדה. ובדף נ"ה גבי פלוגתא דרבנן ור"א ב"ע קאמר הש"ס איתמר רב ור' נתן חד אמר הלכה כר"א ב"ע וח"א אין הלכה כר"א ב"ע וקאמר הש"ס תסתיים דר' נתן אמר הלכה כר"א ב"ע דשמעינן לי' לר"נ דאזיל בתר אומדנ' ופריך הש"ס ורב לא אזיל בתר אומדנ' והא גבי שכיב מרע אית לי' לרב נמי אומדנא ומסיק הש"ס אלא תרווייהו אזלי' בתר אומדנא מ"ד הלכה שפיר ומ"ד אין הלכה ה"נ אומדן דעתא הוא משום אקרובי דעתא והא איקרב' ליה דעתא ולכך פוסק הכי כרבנן דפליגי אר"א דאף מן האירוסין גובה את הכל משום דאיכא אומדנא אחריתא כנגדה אומדן דעתא שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה א"כ ק"ו מדידיה לדידה באירוסין דגובה הבעל משום אומדן דעתא דאיקרובי והא מקרבי אם כן ליפשוט הש"ס דר' נתן אמר הלכה כראב"ע דהא ע"כ הך ברייתא דלן עמה בחצירו לשם אירוסין אפילו כתובתה בבית בעלה אביה יורשה כר"נ אתי' דדוחק לאוקמי סיפא כר"נ ורישא כרבנן אלא ע"כ כר"נ אתי' ומודה ר"נ באירוסין דאבי' יורשה ואי ס"ד דס"ל לרבנן דאין הלכה כראב"ע דאף דאזיל בתר אומדנ' משום דחשיבי אומדן דעת דאקרובי למידחי אך אומדן דעה דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה א"כ ק"ו מדידה לדידיה דראוי ליזל בתר אומדנ' דעת שיזכה הבעל אלא ע"כ דס"ל לר"נ דהלכה כראב"ע באירוסין דהאי אומדן דעת דאיקרובי לא חשיב לאומדן דעת כלל ולכך הכא גבי ירושת הבעל לא חשוב לאירוסין לאומדן דעת ואזיל בתר אומדן דעתו שתהנה בתו ולכך לא זכה הבעל. וע"כ צריכין אנו לומר דהך אומדן דעת שלא כתב לה אלא על מנת שתהנה בתו עדיף מהא אומדן דעת שלא כתב אלא על מנת לכונסה דהתם דחי אידך אומדן דעת דאירוסין דקרובי דעת והכא לא דחי ולרש"י דס"ל דפליגי רבנן ור' נתן מן האירוסין א"כ מוכרחים אנו לומר דהאי דקאמר הש"ס לא דכ"ע כראב"ע לאו דיחזי אלא סברא אמיתית לחלק כן דאל"כ אמאי לא פשיט הש"ס דרבי נתן אמר דאין הלכה כראב"ע דאי אמר הלכה קשי' דידי' אדידיה למה אמר הכא דזכי אלא על כרחך דהאמת כן דאיכא למימר דאמר הלכה כרבי אליעזר בן עזריה אלא דעד כאן לא אמר רבי אליעזר בן עזריה אלא מדידיה לדידה אבל מדידה לדידיה אפילו ר"א מודה דמשום אחתוני הוא והא אחיתן לה וכבר צווחי בי' קמאי דקמאי להסכימו לרש"י בארוסה כת"ק דר"נ דלא זכה הבעל אבל בנשואה שנדוני' בבית אביה זכה הבעל ברייתא דהלכו שלוחי הבעל עם שלוחי האב אתי' כרבנן ולא כר"נ דלר' נתן אפילו בארוסה זכה הבעל ובזה נדחו דבריך שרצית לעייל בדוחקא דכלה והתפלא הפלא ופלא דילמא באמת רש"י מודה בנשואין היכא דלא בא לידו היכי דקם תיקום ועיקר טעמא מן האירוסין לא זכה משום דעדיין בוודאי לא בא לידו לא זכה הבעל כו' ואם לומר כן דא"כ דפליגי נמי רבנן ור"נ בנשואין ואם לא בא לידו לא זכה הבעל וא"כ בריית' דהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל דמחלקינן באירוסין אפילו בא ליד בעלה אביה יורשה ובנשואין אפילו ביד אביה בעלה יורשה אתי' דלא כמאן לא כר"נ ולא כרבנן וגם מדברי רש"י עצמו מוכרח לומר כן דוק ותשכח בדבריו דמסי' דמ"ד לא זכה כדאב"ע כו' ואיהו נמי לא כתב לו ודן נדוני' דהנעלת ליה אלא ע"מ חיבת הנשואין משמע בנשואין קנה הנדוני' אף שהיה ברשות אביה ודברי ראשונים דברים ברורים הם וכבר פירש לנו בעל המפה על שולחנו הטהור היכי דלא נתן הנדוני' אין הבעל יורש ומי יוכל לבוא אחרי הכרעת רמ"א וגדולי הדור קמאי דקמאי:

אך מה שכתבת שלבך נקפה בדבר הזה שדברת עם איזה לומדים ותפשו עצמם במה שכתב הבית שמואל שלדעת התוס' בכתובות דף ט' מוציאי' בכה"ג ממון משום דהוי ס"ס אי הלכה כרש"י או כר"ת ואת"ל כר"ת עדיין ספק הוא שמא אם זקף עליו במלוה זכה וכתבת וז"ל ואבל למה שכתבתי לפי דפריך הש"ס לימא בפלוגתא דר"א ורבנן דהכא הוי הבעל מוציא והתם בפלוגתא דר"א ורבנן הוי אשה מוציא בשטר הכתובה דהוי כמלוה בשטר ואפ"ה סבר ר"א אומדנא דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה א"כ גם בפלוגתא דרבנן ור"נ אמרינן מ"ד לא זכה אפילו הוא בשטר מלוה משום דאומדן דעת הוא שלא כתב אלא ע"מ שתהנה בפי וא"כ בזה ר"ת מודה דאין כאן ספק כלל אך הספק אם הלכה כרש"י או כר"ת ופסקינן הכי קים לי' עכ"ל:

גם בזה דבריך תמוהים וכי לא ידעו הלומדים דבר זה הלוא עיניהם לנוכח יביטו בדברי התוס' אלא דהתם מיירי שכתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ובא השטר הזה לתבוע מאבי' כמו שהיא באה בכתובתה אבל הם דיברו שזקפן עליו במלוה ולא הזכיר בשטר שהוא נדוני' ולכך י"ל דאף ר"ת מודה דזכה הבעל כיון דאינו נזכר שם הנדוני' אבל נראה לי דמעיקרא דדינא פרכא דהכא לא חשיב זקפן עליו במלוה כיון דבתנאים ראשונים ואחרונים נזכר מתנה זו שהתחייב ליתן לחתנו דבר מסוים רביעית ביתו ויש להם הברירה לסלק בג' מאות ר"ט כל ימי חייהם וא"כ לא נשתנה הדבר כמו שכתב בתנאים קיים וקיבל וחתם עצמו בשטר ע"פ עדים והעדים יודעים שבא מחיוב התנאים שקיבל עצמו ליתן בית זה ע"פ תנאי זה בזה לא עלה על שום לב אדם בעולם דהוי זקפן עליו במלוה ואף לדעת הגהות אלפסי בפ' נערה בשם ריא"ז דאם זקפן עליו במלוה זכה בי' הבעל דהתם מיירי שנתחייב בתנאים ליתן כך וכך לנדוני' ואח"כ כתב לו סתם שטר שחייב לו כך וכך ואף שנזכר שם המלוה והלוה כיון שאדם יוכל לחייב עצמו בשטר ובידו למכרו בכתיבה ומסירה א"כ חשיב האב כמוציא דאם היה המוכר לאחרים הי' גובה בו דיוכל הלוקח לומר מאן יימר שבא מחמת הנדן אבל הכא בנ"ד שאותו חלק הבית שנתחייב בתנאים הראשונים קיום וקיבל עליו בקנין והוי ממש כמו כסות וכלים שיבואו עמה ומה לי כסות וכלים או בית כיון שידוע שבא מחמת הנדן לא זכה בהן הבעל מחמת אומדן הדעת לר"ת ומי שאינו דן כן רחוק הוא מדבר אמת. ובר מכל דין דרמ"א גופי' הכריע בתשובה דלא סמכינן על דברי ריא"ז נגד מהרא"י שהי' בתראי וטעמו ונימוקו עמו דכאן באומדנ' האב תלי' מילתא וכל זמן שלא נגבה ממש אין דעתו של אב להקנותו א"כ אין נכנס זה לגדר ספק כלל. ומה שנתקשה בדברי תשובת הרמ"א שכתב מאחר שכתב להעדיפא וא"כ מנ"ל דכתיבה לאו דווקא דילמא דוקא כתיבה נקט ובהא פליגא דווקא ר"נ ואמר דזכה אבל באמירה אפילו ר"נ מודה ואין להקשות דא"כ אמאי פריך הש"ס לימא בפלוגת' דר"א ורבנן קמפלגי דלמא התם מיירי במקום שאין כותבין כתובה וכתבת שתמי' בעיניך דהא בפירוש איתמר במלתא דראב"ע שלא כתב לה דווקא ואם רצונו לומר דהלשון ואם כתב לאו דווקא א"כ גם הכא גבי כתב לה פירות אמרינן לאו דווקא וסיימת דבר זה צריך תלמוד שלא לעשות למאור עינינו כטועה:

הנה יפה דקדקת ואפשר אגב שיטפי' רהיט לי' גמר' דידהו כה"ג תפס עליו הט"ז ביו"ד ס"ס קכ"ז שנעלם ממנו פירש"י מסוגי' הגמ' שהביא בתשבותיו עוד כתב לי וז"ל ואגב שזכרתי לעיל דרבינו אשר מפרש דהלכה כרבנן לגבי ר"נ אע"ג דדייני' הוא לגבי רבים ליתא להאי כללא וזה הבאתי ראי' לדברי הר"ן בחולין המובא בט"ז ובי"ד סי' ט"ו נתקשה דפסק הרי"ף כפסק כרבנן באפרוח שלא נפתח עיניו אע"ג דראב"י פליג עלה וקי"ל משנת ר"א קב ונקי מ"מ כיון דקם לי' ר' יוחנן כרבנן ורב כראב"י וק"ל רב ור"י הלכה כר"י ובאמת לדברי הרא"ש משמע דהכלל דיחיד ורבים לחוד מבטל לאידך כלל כמו ר"נ דדינא א"כ אע"פ דליתא לדר"י לדרבנן ליכא למיפרך על זה מהכלל דמשנת ראב"י קב ונקי משום דקשה לי לתרץ הר"ן הלוא בביצה מייתי הרא"ש דאי תימא שמואל פליג עם רב וא"כ ליתא לתרוצא דהר"ן די"ל דשמואל פליג עליו ואדרבא הכלל בפלוגת' דרב ושמואל הלכה כרב באיסור' עכ"ל:

באתי להשיב לך שלא עיינת בדברי הר"ן שכתב ורב נמי דאסר דוקא ביו"ט ומשום מוקצה אבל בחול לכ"ע שרי וא"כ אף לגירסא דפליגי התם רב ושמואל מ"מ נשמע דבחול כ"ע לא פליגי דשרי והיינו דלא כראב"י ומה שעלה בדעתך לבטל כלל דמשנת ראב"י לדברי הרא"ש דכלל דיחיד ורבים מבטל לאידך כלל כמו ר"נ דיינא הוא. ואני אומר דלאו בחדא מחתא מחתינהו דאף משבח הש"ס במעלת האחד מהתנאים כמו ר"נ ור"י ונימוקו עמו י"ל נגד חבירו אבל לא נגד רבים אבל בהאי כללא דמשנת ראב"י קב ונקי אי אמרינן דוקא נגד יחיד ולא נגד רבים א"כ אין הכלל אמת דמשנת קב ונקי דהא אינו נקי אם חולק עם רבים אלא ע"כ דבכל מקום אמרו קב ונקי ובאמת לפי סברתך דאין הלכה כראב"י היכי דרבים פליגי עלה לא היית צריך להביא ראי' ממקומות אחרים אלא ממקומו הוא מוכרע שכתב הרא"ש בפ"ק דביצה וז"ל ת"ר אפרוח שנולד ביו"ט כו' משמע דת"ק מתירו בחול והרי"ף פסק כת"ק בפרק אלו טריפות דיחיד ורבים הלכה כרבים ויש פוסקין כראב"י וכן נראה דמשנתו קב ונקי ואפילו בבריית' עכ"ל. הרי להדי' שכתב הרא"ש דטעמא דהרי"ף דפסק כת"ק משום האי כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים וכן משמע מדברי הרי"ף בפ"ק דמועד קטן גבי ראב"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן כו' ע"ש והיש חולקין לא ס"ל הכי אלא כיון דתנא סתמא משנת ראב"י קב ונקי משמע בכל מקום אף נגד הרבים:

אך אי קשי' לי על הר"ן הא קשי' לי דאי קי"ל כראב"י אף נגד הרבים א"כ מאי מתרץ כיון דרב ור"י קי"ל כר"י הא אם ר"י פליג עם רבים אין הלכה כמותו וכיון דנדחו דברי הרבים נגד ראב"י ק"ו שידחו גם דברי ר"י נגד ראב"י וצ"ל דהרי"ף חשיבי כה"ג לספק גבי גלודה וכתב דהוי מילת' ספיקא ונקטינן בהו לחומר' ושם ג"כ קשי' דאם דברי ר' יוחנן ליתא במקום ר' ינאי ק"ו דליתא לדברי שמואל נגד ר' ינאי דהא אפילו נגד ר"י ליתא לדברי שמואל וכדומה לזה אמרינן בעירובין גבי ר' מאיר ור' יוסי דהשתא במקום ר"י ליתא במקום ר' יוסי מבעי' וכבר השיג עליו הרא"ש בענין זה בחולין דף ס"ד ע"ב ודחה דברי הרי"ף ונראה לי לדעת הרי"ף משום דבגלודה הוא איסור דאוריית' פסק לחומרא אבל באפרוחים שלא נפתחו עיניהם מסיק הש"ס דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא פסק לקולא כרבנן ובזה מיושב קושית הט"ז דהקשה על הר"ן דמאי אולמא האי כללא מהאי כללא די"ל כיון דמילי דרבנן הוא אזלינן לקולא. ובזה נתישב לי ג"כ דהרא"ש בפ"ק דביצה צידד להחמיר שלא כדעת הרי"ף משום דעלה בדעתו שהוא מן התורה אבל בסוגי' דחולין ראה מסקנת הש"ס דאף ראב"י לא אמר אלא מדרבנן הסכים עם פי' הרי"ף לפסוק לקולא ומה שכתבת שיותר נכון דמעיקרא ל"ק כלל קושית הר"ן על הרי"ף במאי דפסק נגד הכלל משנת ראב"י קב ונקי מה דכתב הרא"ש בריש פרק מי שהוציא דר"ח כתב מפי הקבלה דבקב דברי' הלכה כראב"י דגבי פירות שיצאו חוץ לתחום והחזירו למקומן ופסקינן דלא כראב"י משום דאפשר דזה אינו מן המנין א"כ גם דעת הרי"ף בזה כפי' ר"ח היינו בקב דבריו הלכה כמותו וזה אינו מן המנין ולא כדעת רש"י בגיטין דף ט"ז שלמודו מעט ובכל מקום הלכה כמותו עכ"ל. אהו' ידידי דע לך דאין לסמוך על דבר זה דא"כ כל מקום שהכריחו הפוסקים דהלכה כראב"י מחמת כלל זה דמשנתו קב ונקי נימא דילמא לאו מהנך קב דיני' נינהו ובתוס' ביבמות הכריחו גם כן דהלכה דמחייבי כריתות הוי ממזר דמוכח מדברי ראב"י כן נימא נמי דילמא לא הוי בכלל קב דינים אלא פשוט וברור דלא דחינן דבר זה אלא היכי דבלאו הכי איכא למדחי כמו שכתב הרא"ש שם אע"ג דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי כיון דרב פפא סבר כרבנן דשרי במקומן ושמא זאת אינו מן המנין קב ונקי כי כתב ר"ח מפי הקבלה דבק"ב דברים הלכה כמותו ומסיים. ועוד דקי"ל תחומין דרבנן והלכה כדברי המיקל בעירוב הרי להדיא דלא סמך על הטעם זה לדחות דברי ראב"י אלא מטעם דרב פפא סבר כרבנן וגם אמרינן הלכה כדברי המיקל בעירוב לכך אנו מוכרחים לדחות דברי ראב"י ולומר דזאת אינו מן המנין אבל לא במקומות אחרים ולדעת החולקים על הרי"ף דאפילו נגד רבים הלכה כראב"י אי אפשר לומר מן הסתם דאין זה מן המנין מנ"ל לומר כן ואין עושין דבר זה אלא סניף לראיות אחרות כגון גבי עירוב דפליגי רבנן עלה וקי"ל הלכה כדברי המיקול בעירוב ויקשה איך אמר קב ונקי ע"כ מוכרח אנו לומר דשמא אין זה מן המנין ולכך הוכרח הר"ן לדחות בדברי הרי"ף. וכבר כתבנו כיון שהוא מילי דרבנן פסק לקולא ועי' בספר מגיני שלמה דף פ"ז מה שכתב בכללא דמשנת ראב"י. ונחזור לענין הנדון שלפנינו משטר זה שכתב איש הידוע לחתנו על חלק רביעית בית והתנה שיוכל לסלקו בכל עת בדמים לענין מכירת הבית בכה"ג אסור לדור בחלק רביעית הבית מפני איסור ריבית כמבואר בחו"מ בסי' ר"ז וביו"ד בסי' קע"ד אם לא בנדוני' חתני' יש להקל כמבואר שם ובסי' קע"ז ולדעתי הדבר פשוט כביעות' בכותח' דזה לא נכנס כלל לדין זקפן עליו במלוה אלא הוי כמי שכתב כסות ופירות וכלים שתכניס מבית אביה לבית בעלה וכי בשביל שהתנה שיתן דמים תמורת הכלים וכסות גרע כוחו של אב וכבר יצא הוראה זו לכל ישראל שאם עדיין לא נתן האב יוכל לומר דקים לי' כר"ת וסייעתו. כ"ד הכותב בנחיצה היום יום א' כ"א תמוז תפב"ל כנ"ל לפענ"ד מאיר חותם בק"ק א"ש:

תוכן העניינים

פנים מאירות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה