פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה עא
תשובה הנ"ל צורבא מרבנן שלח אלי הגאון מהר"ר שמשון מווינא לעיין בדבריו וזאת אשר השבתי להגאון הנ"ל מכתבו הנבחר ותוכו רצוף אהבה קבלתי וגם תכריך של שטרות מחד מצורבא מרבנן שמראה גדולות ומדבר גבוהות והשם הוא יודע ועד שכך מדותי להודות על האמת והוא אחת ממדות שהתורה נקנית בהם אך לאחר שקריתי ושניתי ושלשתי בדבריו הנ"ל ראיתי שכל דבריו כפטומי מילי ומהפך דברי אלקים חיים. ע"כ אמרתי עת לעשות להפר דבריו ולהודיע שאותו תלמיד עדיין לא הגיע להוראה וראשון תחילה נאמר בהעברה בעלמא אשר קריתי שכתב חכם על דברי אשר כתבתי שכיון שהביא הש"ע דעת הרא"ש תחילה ש"מ שהוא עיקר לדינא וכתב חכם בעיניו שסוגיות הפוסקי' הוא להיפך מה שמביאי' לבסוף הוא העיקר וכ"כ הב"י בדוכתא טובא במקומות רבים לאין מספר והאריך שם:
ואני אומר שטעה טעות גדול שזה דוקא בדברי הראשונים שהביאו שקלי' וטרי' דשמעתא אבל לא בדברי הש"ע שכתב הב"י הלכה למעשה הביא תחלה דעת היותר גדול ומוסכם אליבא דדינא לפסוק כמותו או משום שהוא גדול נגד קטן או משום שהם רבי' נגד יחיד וסומכין עליהם אפילו באיסור דאורייתא וכן כתב הב"ח בהדי' בפסק הנהגות הוראה סי' ו' וז"ל הדבר מבואר דמ"ש הרב בתחילה בסתם הוא עיקר לדעת הרב לפי שהוא דעת רוב הפוסקים כו' עד שמסיים ולדברי הכל בלשון ב"י כשכתב בש"ע בתחילה בסתם ואח"כ כתב ויש מי שחולק אין ספק דהוי כטפל לגבי עיקר ומסיים דעבדינן לכתחילה עובד' כדעת המתיר או כדעת האוסר שכתב בסתם בין באיסור דאורייתא הרי בהדיא שכתב דעבדינן עובדא אפילו לכתחילה כדעת המתיר אפילו באיסור דאורייתא. וכן איתא בחלקת מחוקק בסי' א' ס"ק י"א שהוא כלל בכל ד' ש"ע להביא תחלה דעת היותר מוסכמת והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם י"א וסיים ואתה המעיין ממנה תבין היכא דהרב הב"י מביא שני סברות בש"ע והסברא שני' מביא בשם י"א אין הדבר כמסופק אצלו בין הסברות רק דעתו לפסוק כסברא ראשונה והיש אומרי' הביא רק לחלוק כבוד לבעל הסברא ההיא עכ"ל:
ותמה אני על החכם הנ"ל שהי' לפניו דרך הישר שהביא בעצמו דעת רמ"א והביאו הש"ך שזה דרכו בש"ע הקבוע להוראה להביא תחילה דעת היותר מוסכמת ושינה דבריו ולא הביא אלא מילתא דמסתברא דמשמע מלשונו שאין סומכין עליו והמעיין שם יראה בפירוש שבכל מקום הביא תחלה דעת היותר מוסכמת אליבא דדינא או משום שהוא גדול נגד קטן או משום שהם רבים. וגם אין ענין כלל מה שכתב ההוא מרבנן דברי רמ"א בסי' כ"ה אדרבה מבואר שם דאם יחיד נגד רבים הולכי' בכל מקום נגד רבים וכבר העיד הב"י שבכל מקום שהראב"ד והרא"ש חולקי' על הרמב"ם כתב הרב המגיד שהרבה מן המפרשים חולקים עליו וגם הרשב"א והר"ן תמוהי' עליו דאין לך רבים וגדולים כמותם שהם גדולי אחרונים והלכה כבתראי וכל כי האי מילתא לימרו בשמאי בשוקי ובבראי והלואי שיהיה כל שמועותי ברירן בטעמן כהאי מילתא שכתבתי בדין זה ודעת הראשון בש"ע הוא עיקר לדינא בעיני ב"י מפני שרבים הם וראוי לסמוך עליהם בפרט בשעת הדחק במקום עיגון והא חדא שנטה מדרך אמת:
שניות מדברי סופרי' שהשיא דברי לכוונה אחרת אשר לא עלה על מחשבתי ועל לבי וז"ל ומה שרצה עוד המורה לסמוך עצמו במשענת קנה הרצון כו' שהביא בח"מ דבחשוד בעלמא נראה שאין פסול אלא מדרבנן דאינו לאו מפורש בתורה רק חשוד לאותו דבר כו' אף הרמב"ם מודה שכתב כו' וכן הפסולי' מדבריהם בעבירה כשרים לעדות דהיינו שליחות הגט וא"כ אין כאן פיקפוק אפילו לדברי הרמב"ם אך בנ"ד זה כו'. הנה אין ספק שכל למודי ה' יבינו וישכילו דברים שכבר הזכרנו בשם הח"מ שחשוד על העריות פסול מדרבנן מפני שהוא חשוד לאותו דבר וכתבתי אף הרמב"ם מודה שכתב הפסולין מדבריהם בעבירה כשרים לעדות דהיינו שליחות הגט וכו' ולא לחנם כתבתי והוספתי היינו שליחות הגט ר"ל היכי שנתקיים בחותמיו כדמסיק הרמב"ם וכך כוונתי שכתבתי בר מכל דין שסמכתי יתידותי על הרא"ש וסייעתו שמכשירים היכי שנתקיים והוא נגד דעת הרמב"ם דפוסל בכי האי גוונא אבל בנידן זה שאינו אלא חשד בעלמא ופסול מדרבנן כשר לשליחות הגט היכי שנתקיי' אבל אם לא נתקיים אלא מפיו אנו חיין שאמר בפני נכתב ובפני נחתם פשיטא שהוא פסול משום שהוא חשוד לאותו דבר וכבר הזכיר הרב בח"מ סברא זו ומסתמא סבר שגם הא דאמרינן בסנהדרין החשוד על העריות פסול לעדות אשה נמי מדרבנן משום דחשוד לאותו דבר וא"כ בנתקיים שאין צריך להעיד על חתימות עדים ויש לו עדים על שליחתו כשר אפילו לדעת הרמב"ם ואח"כ כתבתי אך בנ"ד שהרבה גופי עדות אשר הגט כשר לכתוב אנו לומדים מדברי סופר פלוני בכן בהא נחתא ובהא סלקא שאם שני עדים שהי' באותו מעמד כו' יעמידו שדברי סופר פלוני כן הוא כו' כוונתו דהא כאן לא ניתר ליכתוב הגט ולסמוך על עידי הקיום ועל עידי שליחות דהא הרבה גופי עדות אשר הגט כשר לכתוב בו ר"ל שבדברי הסופר פלוני נאמר שצווה לו לכתוב הגט ואינו מבואר כן בפירוש בדברי שאר עדים ע"כ כתבתי שאם יעידו לפני ב"ד שכדברי הסופר פלוני הנ"ל כן הוא ואין לנו למידן מעידתו כלל א"כ כשר לכתוב הגט אליבא דכ"ע אפילו לדעת הרמב"ם משום דלדעת מ"מ אינו פסול אלא מדרבנן ואף שהוא חשוד לאותו דבר כיון דלא סמכינן עליו ובני כרותי גיטא הוא כשר להביא הגט אף אליבא דהרמב"ם ולא ירדתי לסוף דברי הנ"ל שחשבני לטועה וניכרי' דברי אמת שלא סמכתי על משענת קנה הרצון רק סמכתי על עמוד דבחז"ל צדיק יסוד עולם אשר מימיהם אנו שותין הגאון ח"מ:
כל הנ"ל כתבתי בהעברה בעלמא אבל אחר העיון ראיתי בהם דברים שאין ראוים להעלותן על הספר בדיו ע"כ אמרתי להגיד הרשום בכתב אמת כפל פרט ופרט ואח"כ דרך כלל ראשון לציון שדקדק המשיג בב"י בסי' קמ"א וז"ל מנ"ל להב"י דהרא"ש לא פליג אלא גבי פסול עדות דאורייתא בא"י או אם נתקיים בחותמיו דילמא אף ברישא פליג גבי פסולי מד"ס דהרי נוכל לומר דהאי בד"א שנתקיים בחותמיו שכתב הרמב"ם קאי גם ארישא הא דאמרינן פסולי דדבריהם כשירים דוקא כשנתקיים בחותמיו כו' הנה לפום רהיטא אין כאן קושי' הא הרמב"ם התחיל וכתב הקרובי' כשירם לעדות זה וכן הפסולי' מדבריהם כשירים לעדות זה ש"מ דומי' דקרובים דנקיט דכשירים אפילו לא נתקיים בחותמיו אלא בלאו הכי תבר החכם בעצמו לגזוזא כיון דבגזלן דדבריהם כשר לעדות אשה וה"ה לעדות זה והמעיין מדברי רא"ש סוף פ"ב יראה להדי' שלמד דין זה מדין גזלן דדבריהם דכשר לעדות אשה אכן חזר וזקף זקף קטן ומהפך דברי הרא"ש וז"ל:
אמנם לפ"ז נשאר קושי' וכו' מ"מ אף הרא"ש מודה דפסולי דאורייתא אף בא"י פסולין ונכנס לדחוקי' בישוב דברים אלו עד שהפליא על דברי הרא"ש שכתב והראב"ד השיג עליו בזה ולכאורה יפלא למאי הביא הרא"ש זה הלא לפי פשטא דמילתא פליג הרא"ש עליו אף ברישא במקום שהסכים הראב"ד לדברי הרמב"ם ועוד למה כתב ולא כדברי הרמב"ם הל"ל ולא כדברי הרמב"ם והראב"ד וכו' עד שרצה לישב קושי' הראב"ד על הרמב"ם למה לא חיישינן שמא יתקיים וכתב המשיג כי הרמב"ם אזיל לשיטתו שפוסק באם נתקיים ג"כ פסול א"כ מהיכי תיתי יתקיים ומי יבקש עידי קיום כשיבא לב"ד יתקרע בקרע ב"ד א"כ שפיר כתב דאינו גט כלל עכ"ל דברים כאלו לא ניתנו להוציא משפה ולחוץ דאטו בקרע ב"ד תלי' דהלוא לאחר זמן אם יבא עידי הגט בעצמם ויעידו שבפניהם נחתם ונכתב גט גמור ומגורשת גמורה ואם קבלה קידושין מאחר הוי מקודשת וא"א גמורה ולדברי הרמב"ם אינו גט כלל ואין חוששין לקדושין אחרים ושפיר הקשו דילמא יתקיים לאחר זמן באיזה ענין שיהיה דאם עדים בעצמם באים ומעידים אין לך קיום גדול כזה:
וגם כתב המשיג וז"ל אבל זאת אינו שוה לי להניח דברי הרמב"ם בלי טעם מהיכן מצא לחלק ולומר אינו גט כלל וצ"ל דדברי הרמב"ם מוכרחים בהוכחה ברורה ממתני' דהכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו סומא ונכרי כו' עד שהרמב"ם לא רצה לתרץ כתי' התוס' ותי' אחר דהיינו שיש עוד חלוקה שלישי לומר דאפילו ספק אינו רק אינו גט כלל וא"כ לכך איצטריך נכרי דאפילו נכרי ונתגייר מ"מ הוא רק פסול וספק גט ואי אשמועינן עבד או פסולי' מד"ת ה"א דגבי נכרי דאפילו ספיקא נמי ליתא רק אינו גט כלל לכך איצטריך למיתני נכרי ומה נמלצו לחכי דברי הרמב"ם פ"ו מה"ג דין ו' חוץ מהנכרי כו' ואם קיבל אחד מהן אינו גט ובדין א' מייתי נכרי ונתגייר הרי זה גט בטל דמשמע ספק גט הוי דהנה וכח הנ"ל מוכיח דוקא גבי נכרי ונתגייר הוי ספק אבל כשהוא עדיין נכרי אפילו ספק אינו עכ"ל:
נפלאתי שנשתבש מאוד ולא ראה מה שכתב הרמב"ם בפ' עשירי וז"ל כל מקום שאמרנו בחיבור זה שהגט בטל או אינו גט או אינו מגורשת הרי זה גט בטל מן התורה ועדיין היא א"א גמורה ואם נשאת הולד ממזר וכל מקומות שאמרנו בחיבור זה שהגט פסול הרי זה פסול מדברי סופרי' ולא תנשא לכתחילה ואם נשאת לא תצא והולד כשר וכתב הרב המגיד זה כתב לבאר לשונו אבל בגמ' אין שם כלל לפי שיש פסול פסול לגמרי ויש פסול לכתחילה לא תנשא הרי שהרמב"ם דנקט גבי נכרי ועבד כו' דאם קיבל או הביא אחד מהן אינו גט וגבי עבד ונשתחרר הרי זה בטל שני לשונות אלו משמע דאינו גט כלל ובמתניתן דתנן גבי נכרי ונתגייר הרי זה פסול ופסול דמתניתן משמע דאינו גט כלל כיון דבשעת מסירה לא מהוי בר גירושין והוי כמי שמניח על הסלע ואח"כ לקח הוא מעצמו דאינו גט כלל וכבר העיר הרב המגיד דבגמ' יש פסול לגמרי ובזה נדחו כל דברי המשיג שעלה בדעתו דס"ל להרמב"ם אף אם חזרו בתשובה הוי כמו נכרי ונתגייר ואין דמיונו עולה יפה כרחוק מזרח ממערב דהתם טעמא דבני כריתות נינהו ואינן פסולין אלא דחשדינן להו דמחמת ממון קא מסהדי שיקרא וכיון שעשה תשובה מהימנא משא"כ בנכרי ונתגייר דתחילה לאו בני כריתות היה והגט לא נמסר תחילה למי שהוא בן כריתות ואינו גט כלל:
ומה שכתב עוד טעם כעיקר בדעת הרמב"ם אף נתקיים פסולי דאורייתא פסול הטעם דהביא הטור בסי' קמ"א קמ"ב שהשליח נאמן לומר שהבעל עשאו שליח לפי שנאמן לומר בפ"נ ובפנ"ח נאמן ג"כ לומר שהוא שליח כו' אבל בפסולי דאורייתא שאין נאמני' לומר בפ"נ ובפנ"ח פסולין להולכת הגט אף שהוא מקוים דהקיום מהני שיהי' גט כשר אבל זה שליח פסול להולכה כו' דהרי לא האמינהו אותו לומר שהוא שליח רק משום שנאמן לומר בפנ"כ ובפנ"ח כו' אבל הגט כשר שהוא מקוים ומה ענין פיסול הגט לפסולו להולכה אבל אם לא נסמוך היינו שאינו מקוים ג"כ א"כ הגט בעצמו פסול אינו גט כלל וזה נכון מאוד לפע"ד עכ"ל:
וכתב עוד בהיות כן מובני' דברי הרמב"ם כו' וחילק דס"ל להרמב"ם בא"י אף עד כשר אינו נאמן לומר שהוא שליח וכיון שיש לו עידי שליחות לא מפיו אנו חיין וכשר להביאו וכתב אבל הרמ"ה אזיל לשיטתו דס"ל גם בא"י נאמן לומר שהוא שליח אף שא"נ לומר בפנ"ח כו' רק אם הוא פסול להעיד אז צריך עידי שליחות בין בא"י בין בח"ל כיון שאין לו הרשאה:
וכתב עוד ואין להקשות הא אף בנתקיים לא הי' צריך לומר בפ"נ א"כ בודאי אף עידי שליחות צריך די"ל דהרמב"ם סובר אף בנתקיים אינו צריך עידי שליח וכן מוכח מתשובת הריב"ש הביאו בקצר' ב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"ב מביא ג"כ דלדעת הרא"ש אם הגט מקוים בחותמיו אינו נאמן לומר שהוא שלחו וצריך עידי שליחות אף בישראל כשר א"כ אף בישראל שחטא כשר להביאו דהא נתקיים ויש לו עידי שליחות עכ"ל:
הנה עלה בדעת המשיג שנתחכם יותר מכל בני קדם ה"ה הראב"ד והרא"ש והר"ן והרשב"א ורוב המפורשים ועירבב הדברים מאוד ולא די שלא יצא ידי חובתו בנתינת טעם לדברי הרמב"ם אלא שהוסיף תמיה על הרמב"ם יותר מתמי' ראשונים שלפי דברי המשיג יסתרו דברי הרמב"ם עצמו דהא כתב הרמב"ם אבל פסולי' מד"ת פסולי' להביא את הגט ואם הביאו הרי זה גט פסול בד"א כשנתקיים בחותמיו אבל אם לא נסמוך עליו אלא על דברי הפוסלי' בעביר' מן התורה אינו גט כלל ולפי הנאתו שטעם שהאמינהו לו לומר שהוא שליח כמו שהמינוהו לומר בפ"נ ובפנ"ח וזה ידוע לכל בר דעת אם נטל אחד הגט כשר בלתי ידיעת הבעל ומסר לאשתו שאינו מתגרשת כלל וא"כ בלא נתקיים כתב הרמב"ם שאינו גט ובנתקיים כתב שהוא פסול וכל פסול לדברי הרמב"ם אם נשאת לא תצא ואמאי הא מפיו אנו חיין וכי היכי דאם אנו צריכין לסמוך עליו שנכתב בפניו אינו גט כלל א"כ ה"נ אם אנו צריכין לסמוך עליו שהבעל עשאו שליח כיון דאינו מהימן א"כ לא יהי' גט כלל דאם אחר נותן גט של בעל בלתי רצונו אטו מששא אית בי' ומאי אולמא האי סהדותא דשליחות מסהדותא דבפ"נ ובפנ"ח ועוד דלפי דבריו למה מהדר הרמב"ם אדיני דפסול אינו גט ולא מהדר אהתיר' דאם יביא עידי הרשאה על השליחות ונתקיים דכשר אף בח"ל:
ועתה אברר דברנו כשמש ת"ל שלא עמד המשיג ההוא על עיקרן של דברים ראשונים ותלי בוקי סריקא בגדולי ראשונים במה שלא עלה על דעתם מעולם ומעייל פילא בקופא דמחט' וכדי לברר דברי לפני כל יודעים דת ודין צריך אני להאריך קצת וז"ל הטור ובשליח הולכה כתב הרמב"ם שאין צריך לעדות שאין מקום לעדים בשליחות זה אלא להודיע אמיתת הדברים לפיכך אם הודו השליח והמשלח אין צריך עדים אבל בירושלמי יש כו' עד בד"א בא"י אבל בח"ל אין צריך כדלקמן וכתב הב"י דטעמו של הרמב"ם כיון דנפיק גיטא מתותא ידי' בדין הוא שיהי' נאמן דהא הימני' בעל וכן כתב הר"ן ריש האומר וכתב עוד ואע"ג דס"ל להרא"ש דכל שנאמן השליח לומר בפ"נ כן נאמן לומר ג"כ שהבעל עשאו שליח ואין צריך לא שטר ולא עדים וכמו שכתב בפוסקי' שיש גיטן מ"מ ס"ל שצריך לעשות בעדים ונאמנות השליח לומר שעשאו הבעל שליח בעדים אבל אם אומר שעשאו הבעל שליח בינו לבין עצמו לאו כלום הוא וכו' עד וכן כתב הסמ"ג בשם ר"י וז"ל אמת הדברים שאין שליח להולכה המביא גט לאשה צריך לא חתימת ב"ד ולא חתימת עדים להודיע שעשאו שליח להולכה שהרי גט שבידה מוכיח אבל צריך לימנות שליח בפני שני עדים כשרים אבל רבינו ירוחם כתב בשם התוס' דכמו שנאמן לומר בפ"נ וכו' ואינו מועיל אח"כ ערער הבעל לומר מזויף הוא כך נאמן לומר עשאו שליח ואין צריך עדים לשליחות אפילו כופר הבעל שלא עשאו שליח עכ"ל ובסי' כ"ב כתב הטור בשם הרי"ף מה שכתב בתיקון שטרות שטר הרשאה בשלוח הגט ממקום למקום נראה שאינו צריך וכתב הב"י שכן כתב הרא"ש בדיני גיטין והקשה הב"י הא כתב הרא"ש בתשובה וכתבו רבינו בס"ס זה ראובן עשאו לבנו שליח כו' תשובה אם יש עדים ששמעון בנו הי' שליח של בעל כו' ולמה לי עדים שהי' שליח הרי נאמן היא בכך אפשר דה"ק אם עשאו שליח בעדים דאם עשאו שליח שלא בעדים אע"פ שהשליח והמשלח מודים בשליחות לא מהני מידי לדעת הרא"ש אי נמי דהרא"ש פליג אהרמ"ה וס"ל דכל היכי שאין אנו סומכין על דברי השליח שאומר בפ"נ וכו' כגון בא"י או בח"ל ולא נכתב ול"ח בפניו והוא מתקיים בחותמיו אינו נאמן לומר שהוא שליח הגט וקצת הוכחה יש לזה בדברי הרא"ש בריש גיטן וה"ה כתב באותו תשובה אם יש עדים ששמעון בנו הי' שליח של בעל עכ"ל. ובסי' קמ"ב כתב הטור כמו שאין צריך לקיים עידי הגט וכו' כך אין צריך לקיים עידי שליחות וכתב הב"ח כ"כ הרא"ש בפ"ק דגיטין ומ"ש הרמ"ה כתב נראה מדברי רבינו דהסכים לדעת הרמ"ה ולא כמו שכתב בסי' קמ"א בסי' י"ב בסתם בד"א בא"י צריך לקיים עידי שליחות וכו' דכאן חזר בו וכתב דעת הרמ"ה במסקנתו דאף בא"י לא תיקנו לשליח לבדו לומר בפ"נ ובפנ"ח לדחות ערעורו של בעל אפ"ה אשליחות נאמן לבדו כיון דגט יוצא מתחת ידו ועוד י"ל דרבינו תופס סברא ראשונה עיקר ולכן כתב בסי' קמ"ח בסתם כסברא ראשונה עכ"ל:
הרי ברור הדבר דלטעם כיון דגט יוצא מתחת ידו מהימן אף בא"י שאין סומכין עליו לומר בפ"נ וכו' אבל לטעם דהימנ' על השליחות כמו שהימנוהו לומר בפ"נ ובפנ"ח נראה דוקא בח"ל מהימן אבל לא בא"י והנה הב"י כתב שני תירוצים על דברי הרא"ש לתי' ראשון לא פליג הרא"ש אהרמ"ה ולפי תי' אי נמי פליג הרא"ש אהרמ"ה וס"ל בא"י או בח"ל שלא נכתב ונחתם בפניו ומתקיים בחותמיו אינו נאמן לומר שהוא שליח ומביא קצת הוכחה מדברי הרא"ש בריש גיטין ונראה הא דכתב קצת הוכחה ולא הוכחה גמורה ונראה משום דכתב הרא"ש וז"ל אבל בחד אי לא אמר בפ"נ ובפנ"ח מצי למימר הבעל לא שלחתיו ומזויף הוא אבל כי אמר בפ"נ וכו' לא מצי למימר בעל לא שלחתיו אע"פ שאין עדים שעשאו שליח דכי היכי דהמנוהו רבנן לומר בפני נכתב ובפנ"ח הימנוהו נמי לומר שהבעל עשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו ולא מצי הבעל מכחיש לי' וכן נראה לי מסברא דאי לא מהימן לומר שהוא השליח הבעל נמצא צריך השליח לקיים כתב שליחתו וא"כ למה הוצרכו משום עגונה להאמין לשליח על קיום הגט כי היכי שיקיים השליח כתב השליחות יקיים חתימת הגט אלא ודאי משום שאין עדים מצוים לקיים האמינוהו חכמים על הכל עכ"ל:
הרי דהזכיר הרא"ש בדיני דבריו דכי היכי דהימנוהו לומר בפ"נ הימנוהו נמי לומר שבעל עשאו שליח משמע במקום דלא הימנוהו כגון בא"י לא מהימן אשליחות אבל אין זה הוכחה גמורה דהא סיים הרא"ש מילתא בטעמא כיון שהגט יוצא מתחת ידו ואיכא למימר הא דנקט ברישא כי היכי דהימנוהו אתי לארווי' דכי היכי אם אמר בפ"נ לא מהני ערעורו של בעל ה"נ לא מהני ערעורו של בעל כיון שהגט יוצא מתחת ידו ועכ"פ איכא למידק בדברי הרא"ש לפי תי' שני של ב"י דפליג הרא"ש אהרמ"ה וס"ל בא"י או בח"ל שלא נכתב ונחתם בפניו ונתקיים בחותמיו אינו נאמן לומר שהוא השליח איך כתב הרא"ש בפ' שני ואם היה מקוים אפילו לא עשו תשובה כשר דבני כריתות נינהו ולשיקרא ליכא למיחש ודלא כמ"ש הרמב"ם וכו' וקשה איך סמך הרא"ש להכשיר הגט הלוא היכי דאין סומכין עליו לומר בפ"נ אין סומכין עליו שבעל עשאו שליח ואיך מכשיר הרא"ש באם נתקיים ע"י שליח פסולי דאורייתא דקיום מאי מהני הא צריך להעיד על שליחתו וע"כ צריכין אנו לומר לדעת זו ואם הי' מקיום דנקט הרא"ש אכולה מילתא דגט קאי שנתקיים גם עידי שליחותו ולדעת תי' ראשון דלא פליג הרא"ש אהרמ"ה א"כ אתיין דברי הרא"ש כפשטו במ"ש בסוף פ"ש ואם הי' מקוים אפי' לא עשו תשובה כשר דבני כריתות נינהו אף דמעיד על שליחות מ"מ לא מפיו אנו חיים כיון דהגט יוצא מתחת ידו מסתמא מסרו לידו לגירושין וסברא זו הביאו כל המפרשים והלבוש בסי' קמ"א ובסי' קמ"ב והשתא נבין דברי הרמ"ה דס"ל אף בא"י נאמן על השליחות אף שנתקיים בחותמיו ואינו אומר בפ"נ ובפנ"ח אפ"ה נאמן על השליחות וע"כ צריכין לומר דטעמא דמילתא שהגט מוכיח עליו וכמ"ש הב"ח א"כ לפ"ז בח"ל אם נתקיים היה להרמ"ה להכשיר אפילו בפסולי דאורייתא להיות שלוחים דהא לא מפיו אנו חיין ואפ"ה פסל הרמ"ה בין בא"י ובין בח"ל וע"כ צריכין אנו לומר שדעת הרמ"ה כדעת הרמב"ם והנה בדעת הרמב"ם שנאמן על השליחות פי' הב"י טעמו כיון דנפיק גיטא מתותי ידו בדין שיהיה נאמן דהא הימנוהו הבעל וכן כתב הראב"ד בפ"ג מהל' אישות דטעמו משום דגיטו מוכיח עליו וכתב הב"י בשם הגהות מיימנ' ואם כופר המשלח אחרי נתינת הגט הוי לי' ספק וע"כ צריכין אנו לומר דאם אין הבעל לפנינו סומכין על השליח ותנשא דאי הבעל לפנינו ומודה בו שוב אין אנו צריכין לטעמא דגט יוצא מתחת ידו וכן נראה להדיא ממה שכתב בש"ע בסי' קמ"א סעיף י"א ובסי' קמ"ב סעי' ג' דע"כ לא יסתרו דבריו ודומה כפי שפסק הטור והרמב"ם בפ"ז מה' גירושין שליח שהביא גט ממקום למקום בא"י אע"פ שלא ראה כתיבת הגט ולא ידעו מי עדיו הרי זה נותנה לה בפני עדים ותהיה מגורשת ותנשא בו בא הבעל וערער יתקיים בחותמיו ה"נ שליח נאמן על שליחתו ותנשא בו כיון דנפיק גיטא מתות' ידיה ואם בא אח"כ הבעל ועירער הוי ספק מגורשת:
ובאמת נפלאתי על הגהות מיימני איך אפשר לומר דספק מגורשת איך פסק הרמב"ם דנשים שאינן נאמנות להביא הגט מחמת ששונאות זו את זו נאמנות להביא בח"ל כיון דלא חיישינן לעירעור דבעל לא חיישינן שנתכוון לקלקלה הא איכא למיחש שמתכוון לקלקלה דהא נאמנות על השליחות הגט ואח"כ יבא הבעל ויערער ותהי' ספק מגורשת ותצא בשלמא לדעת התו' והרא"ש דאף אם יבא בעל ויערער לא משגיחנן בי' ניחא אלא לדעת הגהות מיימני קשי' וראיתי בדרישה שהקשה עוד קושי' אחרת דמ"מ ניחש לזיופא ואח"כ יביא הבעל שני עדים שיאמרו מעולם לא חתמו על הגט זה וכמו שמישב קושי' זו קושי' דידן נמי מתורצ' די"ל דמילת' דלא שכיחא הוא כיון דגט יוצא מידה לא חיישינן להכא אבל אם אתי הבעל ומכחיש י"ל דמהני והיותר נראה דהגהות מיימוני מיירי באם אין הגט בעולם אבל אם הגט ביד השליח או ביד האשה הוי כמו שהוא ביד השליח כמו שכתבו בפוסקים לא מהני עירעור של בעל וליכא למיחש לקילקול' שהרי הגט יהי' ביד האשה וכן כתב הב"ש ונהדר לכללן דטעמא דהרמב"ם כולם מפרשי' משום דגיטה בידה מסתמא נתנה לשם שליחות ותנשא בו וא"כ בפסולי עדות מן התורה אם נתקיימה חתימתן בעידי שליחות לא מפיו אנו חיין אלא דהגט שבידו ראי' על שליחות וגילוי מילתא בעלמא הוא ואפ"ה כתב הרמב"ם שם ופסול וע"כ פסול בין בארץ ובין בח"ל דנתקיים בח"ל הוי כמו המביא גט בא"י ודעתו כדעת הרמ"ה ותמה עליו הראב"ד והרא"ש וז"ל הראב"ד ואם נתקיים בחותמיו ולא הוצרך לומר בפ"נ ובפנ"ח למה אם הביאו פסול עכ"ל ר"ל דאין סומכין עליו ועל השליחות ג"כ אין סומכין עליו דהגט שבידו עד המוכיח הוא א"כ אמאי לא תנשא:
ועוד תמי' כשסמכו עליו למה אינו גט אלא שלא תנשא עליו ויישב בכסף משנה קושי' אחרונה ואמר שלא נתכוון הרמב"ם אלא לומר שאינו יכולה להינשא אבל אין הכי נמי שאם קדשה אחר חוששין לקידושין ולא הוצרך אלא שסמך על המבין עכ"ל. והנה מהשגה ראשונה לא הצילו הרב המגיד וכ"מ בלחם משנה וגם הרא"ש סביר כוותייהו והשתא ע"כ להרא"ש בנתקיים כשר להביא בין בא"י ובין בח"ל ובאין נתקיים אינם פסולים להביא אלא בח"ל דסמכינן עלייהו אבל בארץ דלא עלייהו סמכינן אלא אקוים ועל שליחות גופא הגט מוכיח עליו מותר' להביא ואי נמי דס"ל להרא"ש דאינו נאמן על השליחות אלא מטעם כמו שמינוהו רבנן לומר בפ"נ מפני תקנות עגונה א"כ במקום שלא סמכו עליו כגון בא"י אינו רשאי להיות שליח פסול מדאורייתא עד שיתקיים כתב שליחות נמצא לדעת הרמב"ם דכל המפרשים פירשו טעמו משום דגט מוכיח עליו שהוא שליח אפ"ה ס"ל דפסול דאורייתא אם הביא הגט לאשה ואף שנתקיים פסול ואף שאין סומכין עליו אפילו בעדות שליחות פסול א"כ בוודאי פסול אפ' בא"י כיון שנתקיים אין חילוק בין א"י ובין ח"ל וע"כ כשיטת הרמ"ה ס"ל שפסולי' בין בא"י ובין בח"ל וליכא למימר דהרמ"ה דנקט בין בארץ ר"ל לא מבעי' בארץ דאין סומכין עליו בקיום רק על עדות שליחות לבד כמו שכתב רמ"א דנאמן על עדות שליחות אפילו בארץ וא"ה פסול ואצ"ל בח"ל דסומכין עליו על הקיום וגם על עדות שליחות דפשיטא דפסול אבל לעולם מודה הרמ"ה אם נתקיים עדות הגט ועדות שליחות דכשר זה אי אפשר לומר דא"כ דכח דהתירא הוי לי' להרמ"ה לאשמועינן ומדנקט כמו דאסורו דפסולין בין א"י ובין בח"ל ש"מ דאי אפשר למצוא להם שום התירה בעולם בשום צד אפילו העידו עדים אחרים על השליחות וכשיטת הרמב"ם. ועל זה תמהו כל המפרשי' כיון שנתקיים וגם אפילו עדות השליחות לא מפיו אנו חיין דגט שבידו הוא ראי' על השליחות א"כ אמאי פסולי' הא בני כרות גיטא נינהו וכן כתב הב"ש בסי' קמ"א ס"ס קי"ד דהרמב"ם ס"ל כהרמ"ה דאפילו במקוים או בא"י נאמן הוא על השליחות וע"כ צריכן אנו לומר הטעם דהגט מוכיח על השליחות ושפיר תמהו כל הנך גאונים ובפירוש המשניות שחיבר הרמב"ם ראיתי שכתב וז"ל וכל הפסול בעבירות של תורה פסול להבאת גט אבל אם נתקיים הוא בחותמיו הרי הוא כשר ויש לתמו' שבחיבורו כתב שהוא פסול ואפשר שבלאו הכי מוכרחים אנו לומר שט"ס בפירוש המשניות דו"ק ותמצא:
ועתה נעמוד על המנין על כל פרטי הדברים אשר כתב המשיג הנ"ל והקשה דלמא פליג הרא"ש על הרמב"ם ברישא דמילתא גבי פסולי מדרבנן וסתר בעצמו דבריו במה שמפורש בדברי ב"י דטעמא כשם שכשר לעדות אשה ובודאי לא יפלוג הרמב"ם על זה ולא הי' צריך לטרוח על זה לשפוך דיו חנם אך חזר והקשה דילמא אף הרא"ש מודה בפסולי דאורייתא אף בא"י פסולין להביא עד שכתב א"כ בזה פליג הרא"ש שכתב פסולים להביא אף בח"ל הוא רק פסול והוי ספק גט ולא כדברי הרמב"ם שכתב אינו גט כלל אבל לעולם אפי' בא"י פסול וכו' עד ולכאורה יפלא למה מביא הרא"ש זה הלא לפי פשטא דמילתא פליג הרא"ש עליו ברישא במקום שהסכים הראב"ד לדברי הרמב"ם כו' עד לפי מה שכתבתי מיושב הכל דהראב"ד והרא"ש תרווייהו כהדדי לא פליג רק אסיפא דמילתא ודו"ק עכ"ל הנה לא עלה על שום פוסק ראשון ואחרון לחלוק בין הפרקים ולומר דבח"ל אם נתקיים כשרים ובא"י פסולים הא א"י נמי אין סומכין עליו אלא על עדי קיום וא"כ אמאי פסולין ועל עדי שליחות אי ס"ל להרא"ש כהרמ"ה דמהימן בא"י משום דגטו מוכיח עליו א"כ אין חילוק בין א"י לח"ל דלא מפיו אנו חיין ואי פליג הרא"ש על הרמ"ה כבר כתבנו שע"כ הא דמכשיר הרא"ש פסולי דאורייתא בח"ל בנתקיים עידי גט ע"כ צריכן אנו לומר שמיירי שנתקיים גם עידי שליחות דמאי אולמי הא מהא וכמו שכתב הרא"ש בריש גיטין דכשם שיקיים עידי שליחות כך יקיים עידי גט ולא זכיתי לעמוד על דברי המשיג שכתב דברישא הסכים הראב"ד לדברי הרמב"ם עד שהחליט דהראב"ד והרא"ש תרווייהו כהדדי לא פליג רק אסיפא דמילתא עכ"ל הלוא מעיין בדברי הראב"ד יראה להדי' שהשיג על רישא שכתב הרמב"ם אם נתקיים הגט פסול השיגו הראב"ד דלמה יהיה פסול ועוד השיג כשסמכו עליו למה לא יהיה גט אלא שלא תנשא עליו אבל אם קבלה קידושין חוששין דילמא יתקיים למחר ע"פ חותמיו עד שכ"מ כתב כן שהאמת בדברי הרמב"ם שלא תנשא אבל אין ה"נ שאם נתקדשה לאחר חוששין לקדושין ולכך כתב הב"י דלא פליג הרא"ש אלא אם הביאו פסולים מן התורה ונתקיים בחותמיו שס"ל להרמב"ם דפסול וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין פסולין אלא בח"ל שצ"ל בפ"נ וכו'. וס"ל להרא"ש דאם לא נתקיים לא תנשא ואם נתקדשה חוששין לקדושין והרמב"ם נמי ס"ל הכי לדעת הב"י בחיבורו בכ"מ ולמאן דרוצה לפרש דהרמב"ם ס"ל בלא נתקיים דלא הוי גט כלל פליג הרא"ש באמת עליו בתרתי כאשר פירש כן בפרישה ודרישה בנתקיים פליג דלהרמב"ם פסול מדרבנן ואם נשאת לא תצא ולהרא"ש כשר לכתחילה להנשא בו ובאינו מקיום ס"ל להרמב"ם דאינו גט כלל ואין חוששין לקדושין ולהרא"ש אינו אלא פסול ותצא וחוששין לקדושין והרא"ש ורבינו אין דרכם לדקדק בין לשון פסול לבטל כן כתב הדרישה:
והמעיין בכל דברי ראשונים ואחרונים לא ימצא חבר להפריד בין הדבקים ומאן דמכשיר פסולי דאורייתא להביא גט לאחר שנתקיים מתירו ג"כ בא"י דהתם נמי אין סומכין עליו כלל אלא על הקיום וגם נראה עין בעין שהראב"ד והרא"ש חולקין על הרמב"ם ברישא במקוים וגם בסיפא דאינו מקוים חולק עליו הראב"ד בפירש אם נפרש דברי הרמב"ם שאינו גט כלל עוד כתב המשיג והיפך בסברות דאם בשעת מסירת הגט מיד הבעל לשליח הי' רשע ואח"כ חזר בתשובה יש יותר להכשיר לדעת הרמב"ם מדעת הרא"ש וק"ל משא"כ לדעת הרמב"ם דאף דליכא שום עדות בדבר היינו בא"י באם נתקיים הגט מ"מ פסול להיות שליח וא"כ הפוסל הוא בשעת מסירת הגט ע"י שהוא מוסר לה דבשעת מסירת הגט מן הבעל לשליח שם לא הי' פסול כלל מכח שלא הי' צריך שום עדות על בפ"נ כו' הלוא הי' יכול זה השליח לעשות שליח אחר אף שלא בפני ב"ד במקום שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ וכדאיתא בהרמב"ם בפ"ו מה"ג ומובא בספר מגיד משנה באריכות אם נתן לגוי והגוי מסר לישראל כו' עד משא"כ גבי ישראל שחטא עכ"ל. נוראות נפלאתי שמהפך דברי אלקים חיים דהא למאן דמכשיר פסולים כשנתמנו שלוחים ואח"כ חזרו בתשובה מכשיר אפילו באינו מקוים ולפי סברת המשיג שמתחיל להפך הסברות ולומר לדעת הרא"ש יש לפוסלו דומי' לנכרי ונתגייר וא"כ לדעת הרמב"ם אם נמסר ליד שליח שהי' פסול בעבירה ואח"כ חזר בתשובה ליתן הגט בלא נתקיים שוה לדעת הרא"ש וא"כ איך כתב הלוא הי' יכול לעשוה שליח אחר אף שלא בפני ב"ד הלוא צ"ל בפ"נ דהא אינו מקוים בע"כ מיירי ויותר תמה שמביא ראיה ממה שהביא הרמב"ם שנתן לכותי והכותי מסר לשליח כו' לא ידעתי מאי קאמר והביא ממקומות רחוקים והש"ע הלוא רבינו הטור כתב דין זה בסי' קמ"א מחלוקת הרא"ש והגאונים וע"כ לא אמרו הגאונים אם נשאת לא תצא אלא שהי' מונח כתב שליחות אצל הגט שעשו לפלוני שליח או שמינוהו מקודם לשליח אבל אם מעולם לא עשו לישראל שליח איך יכשיר ע"י כותי שנתנו לידו הלוא אף קיבל ישראל בלתי ידיעת הבעל אטו ממש אית בי' וא"כ כשהיה פסול דאורייתא איך יעשה שליח כיון דצריך לומר בפ"נ והוא פסול. עוד כתב המשיג וז"ל ומה שהקשה הראב"ד למה לא חיישינן שמא יתקיים לאו קושיא הוא כי אזיל לשיטתו שפוסק באם נתקיים ג"כ הוא פסול א"כ מהיכי תיתי יתקיים מי יבקש עדים שיתקרע בב"ד כו' כבר כתבנו שדבר זה לא ניתן לאומר' אטו בקריאת ב"ד תלי' ויעלימו עיני העדה מספק איסור א"א דהאי איכא למיחש שיבאו עידי חתימת הגט ויעידו בב"ד שבפניהם נכתב ונחתם והוי גט כשר ואם קבלה קידושין מאחר הוי א"א גמורה ואיך יתירו האשה זו לבעלה הראשון בלא גט משני:
עוד כתב וז"ל ואף לדברי הפוסקים פסולים בח"ל למה תני נכרי הל"ל פסולי מד"ת ושפיר שמעינן מיני' נכרי במכ"ש ובשביל זה פירשו דבאמת גבי פסולי מד"ת אם חזרו בתשובה כשירים להעיד כו' הנה שגג בזה שגגה גדולה ותלי בוקי סריקי בהנך פוסקים שמקושיא זו הוציא דין זה ח"ו דקושיא זו אינו התחלת קושי' לכל הפוסקים אפילו להרמ"ה דס"ל בנתקיים פסול מ"מ באינו נתקיים ס"ל לכל הפוסקים ואף הרמ"ה בכללם כמו שכתב בדרישה דאינו גט שלא להנשא בו אבל חוששין לקדושין אבל בנכרי ובאינך דחשיב במתניתין אינו גט כלל אפילו אם קבלה קדושין מאחר אין חוששין לקידושין והא דכתבו הפוסקים אם חזרו בתשובה דכשירה לשליחות טעמא רבה איתא בהוא כמו שכתב הטור דכן מסתברא דבני כריתות נינהו ואינן פסולין אלא דחשדינן להו דמחמת ממון קא מסהדי שיקרא וכיון שעשו תשובה מהימנא דלא בעי תחלתן וסופן בכשרות עכ"ל:
עוד כתב וזה לדעת שאר פוסקים אמנם הרמב"ם לא רצה לתרץ כתי' התוס' כו' ותי' תירץ אחר דהיינו יש עוד חלוקה שלישית לומר דאפילו ספק אינו רק אינו גט כלל וא"כ לכך איצטריך נכרי דאפי' נכרי ונתגייר מ"מ הוא רק פסול והוי ספק גט ואי אשמועינן עבד או פסולים מד"ת ה"א דגבי נכרי אפילו ספיקא נמי ליתא רק אינו גט כלל לכך איצטרך למיתני' נכרי עכ"ל. וגם בזה שגג מאוד דפסול דמתניתן הוא פסול גמור ואם קבלה קדושין אין חוששין לקדושיו וגרם לו זה שסבר הא דכתב הרמב"ם גבי נכרי ונתגייר הרי זה בטל דמשמע ספק גט הוי וגבי חמשה דמתני' כתב קבל או הביא אחד מהן אינו גט והבין שיש חילוק בין אינו גט ובין הרי זה בטל ודומה בנפשו דבמתניתן דתני פסול נמי ספק הוי אבל לא ראה ולא ידע מה שהעיד הרמב"ם בעצמו על לשונו בפ' עשירי והזכרנו לעיל דכל מקום שאמרנו בחיבור זה הרי זה בטל או אינו גט או אינו מגורשת הרי זה גט בטל מן התורה וכתב הרב המגיד שזה כתב לבאר לשונו אבל בגמ' יש פסול דבטל לגמרי וכן אפילו בלשון שאר מחברים כתב הדרישה שאין דרכם לדקדק בין לשון פסול בין לשון בטל ועתה ממילא בטלין דברי המשיג שכתב ובדברינו אתי שפיר המשך דברי הרא"ש שפי' מתחילה אם חזרו בתשובה כשרים להעיד ודלא כהרמב"ם שפסק דאינו גט כלל כדי לתרץ קושית התוס' וע"כ מזה מוכח דסובר אף אם חזרו בתשובה דהוי כמו נכרי ונתקיים מ"מ פסולין הנה על ראשונים אנו מצטערי' ובא להוסיף עוד פלוגתא אחרת בין הרא"ש להרמב"ם אשר נשתקע הדבר ולא נאמר דבפסולי דאורייתא לכ"ע כשרים אם חזרו בתשובה מטעם שכתב הטור ופסול דמתניתין אינו גט כלל כיון דנמסר בשעה שלא הי' בני גירושין והרמב"ם בין ברישא גבי חמשה שהביאו את הגט ובין בסיפא גבי נכרי ונתגייר אינו גט כלל לדעת הרמב"ם ואין חוששין לקדושין אם קבלה מאחר אלא גבי פסולים דאורייתא כשסומכין עליהם רצו המ"מ והכ"מ לישב דבריו לחומרא נקט אינו גט דאם תנשא תצא ומ"מ חוששין לקדושין שמא יתקיים לאחר זמן ע"י עידי גט אבל מה שכתב בנתקיים הרי זה פסול אינו אלא מדרבנן ואם נשאת לא תצא כל זה ברור ואמת ויציב:
ומעתה מה שכתב אח"כ לישב דברי הרמב"ם דלכך פסול הרמב"ם שהרי מפיו אנו חיין ונאמני' לומר שהן שלוחין מכח שהוא נאמני' לומר בפ"נ ובפ"נ כו' עד שסיים שזה נכון מאוד לפע"ד ודבריו נאמרי' באמת כבר כתבנו שלא די שלא הציל להרמב"ם משני אריות אלא שהגדיל והוסיף תמי' שיסתרו דברי הרמב"ם בעצמו דהא לדעתו נאמנת השליחות ונאמנת לומר בפ"נ ובפנ"ח הם בסוגי' אחד וכל אחד תלו בחבירו א"כ מאי שנא אם אינו מקוים וסומכין על הפסול כשאומר בפ"נ כתב הרמב"ם שאינו גט ובמקוים אם הביאו כתב הרי זה פסול הא גט שלא מסרו הבעל ליד שליח אטו מששא אית ביה ואף אם באנו לומר שפסול פי' בהרמב"ם שהוא ספק דחוששין דלמא אינו משקר א"כ גבי אם אומר בפני נכתב וכו' נמי ניחש לזה ולמה כתב כאן אינו גט ובמקום כתב שהוא פסול ובע"כ צריכין אנו לומר שאין אנו סומכין על שליחות עליו משום דהגט יוצא מתחת ידו וכפי' הב"י בדברי הרמב"ם ולכך אינו פסול אלא מדרבנן ואם נשאת לא תצא ושפיר תמהו עליו כל אחרונים למה לא נסמוך עליו אפילו לכתחלה כיון דמקוים ועל שליחות הגט אינו צריך ראי' דהגט מוכיח עליו ואם נפרש דברי הרא"ש כמו שתירץ הב"י בתירץ שני דפליגי הרמ"ה וס"ל הא דהמנוהו רבנן על שליחות כמו שהימנוהו לומר בפ"נ ובפנ"ח אבל במקום דלא הימנוהו כגון בא"י אינו נאמן ג"כ על שליחות וע"כ צריכין אנו לומר הא דמכשיר הרא"ש בנתקיים ר"ל שנתקיים כל מילי דגט שצריך השליח להעיד הן על עידי חתימה הן על שליחות וכמו שכתב הרא"ש כי היכי שיקיים השליח כתב השליחות יקיים חתימות הגט ש"מ שבקל יכול לקיים שניהם ולפ"ז למד בכוונת הרמב"ם ג"כ הא דכתב בד"א בנתקיים ר"ל שנתקיים כל מילי דשליח בענין שאין צריך לסמוך עליו דאל"כ אין מקום לדינו דהרא"ש ואין מקום לתמיהתו על הרמב"ם אלא ע"כ כדאמרן וכבר כתבנו שרוב מפרשי' הבינו בדברי הרמב"ם דמטעם דגט יוצא מתחת ידו לכך סמכינן על השליחות ולא מפיו אנו חיין כשנתקיים ולכך תמי' עליו וזה ברור:
ומעתה נבוא על שאר דברי המשיג שכתב ובהיות כן מובנים דברי הרמב"ם במ"ש בד"א כשנתקיים בחותמיו ולא כתב בד"א בא"י הנה עלה בדעתו דהרמב"ם פליג אהרמ"ה. דס"ל אף בא"י נאמן על שליחות ולהרמב"ם אינו נאמן וא"כ לא פסל הרמב"ם בנתקיים אלא בח"ל אבל בא"י בודאי יש לו עידי שליחות אבל הרמ"ה ס"ל אף בא"י נאמן על השליחות לכך פסול בין בארץ ובין בח"ל משום דאין לו עידי שליחות זה תוכן דבריו. ונפלאתי על דברים אלו שהרמב"ם לא ידענו מדרכי באם שמביא עידי שליחות בח"ל שהוא כשר וגם לא הודיענו דינו בא"י דסומכין עליו וכן הרמ"ה יכתוב דינו שלא. להתיר בין בא"י ובין בח"ל ולא ישמעינו כח דהתירא אם מביא עידי שליחות ונתקיים דכשר בין בא"י ובין בח"ל בר מכל דין תמוהים דבריו שרצה להביא ראיה דס"ל להרמב"ם כדי לתרץ קושית הב"י בסי' קמ"א ד"ה וכ"כ הרמב"ם שהשליח הוא עד אחד אז אינם סותרים דבריו דזה מיירי בא"י דאז צריך עכ"ל:
ואני אומר דלא דק כלל בזה דהא הרמב"ם לא כתב בשום מקום דבר זה רק בפ"ק מהלכות אישות דין ט"ז וז"ל השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה הן הן עדיו והוא ש"ס ערוך בפ' האיש מקדש והלכתא שליח נעשה עד והתם לא שייך לחלק בין בא"י לח"ל אלא ע"כ תירץ הב"י הוא עיקר שטו' אינו מביא ראיה אלא אף לדעת הרא"ש דצריך שני עדים על מינוי שליחות מ"מ השליח עולה במקום אחר כמו שכתב הרמב"ם גבי עידי קידושין וזה ברור:
עוד כתב וז"ל ואין להקשות הא אף בנתקיים לא הי' צריך לומר בפ"נ א"כ בודאי אף עידי שליחות צריך די"ל הרמב"ם סובר אף בנתקיים אינו צריך עידי שליח וכן מוכח מתשובת הריב"ש הביאו בקצרה ב"ש בסי' קמ"א ס"ק מ"ב ע"ש הרואה עין בעין יראה שהוא סותר דברי עצמו דאם נימא אף בנתקיים אינו צריך עידי שליחות א"כ אף בא"י אינו צריך עידי שליחות דחד טעמא הוא וא"כ הדרא קושי' המשיג לדוכת' למה כתב בד"א כשנתקיים בחותמיו ולא כתב בד"א בא"י או כשנתקיים בחותמיו. וביותר תמהני איך אדם מביא ראיה לחובתו הא בית שמואל בסי' קמ"א ס"ק מ"ג כתב בפירוש שלא כדברי המשיג וז"ל קשה למה הוא נאמן לומר דהוא שליח דהא כתב הרא"ש מש"ה נאמן לומר דעשאו לשליח הואיל דהימנוהו חז"ל לומר בפ"נ ובפנ"ח וכאן אינו נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ ולמ"ש המחבר פוסק כהרמב"ם והרמ"ה דס"ל הא דנאמן לומר דעשאו לשליח לא תליא באמירה בפ"נ ובפ"נ אפי' בא"י או בגט מקוים נאמן לומר דעשאו לשליח הלכך כן י"ל ברשע כשהגט מקוים אז נאמן לומר דעשאו לש"ה כיון דגט כשר בידו אלא להרא"ש קשה ואפשר דס"ל דאיירי דיש הרשאה וכו' הרי להדיא שכתב בפירוש דלהמחבר שפוסק כהרמב"ם והרמ"ה הא דנאמן על שליחות לא תלי' באמירות בפ"נ א"כ בא"י וגט מקוים שניהם שוים לכך ברשע כשהגט מקוים נאמן על שליחתו כיון דהגט כשר בידו אלא על הרא"ש קשה ותירץ הבית שמואל וגם אנחנו כבר ישבנו לפי דעה זו לדעת הרא"ש ולתירץ הראשון שתירץ הב"י דס"ל להרא"ש כהרמ"ה אין אנו צריכין לדחוק בדחוקים אלו ועכ"פ כולם שוים לטובה אם במקוים הוא נאמן על השליחות א"כ אפילו בא"י נאמן והמשיג הנ"ל יצא מדעתו מכל המחברי' אשר לפניו וכל המשנה ידו על תחתונה:
ומה שכתב אח"כ שאינו רואה מאיזה טעם רצה המורה לדחות דברי הרמב"ם בלי שום ראיה הנה לא עליו תלונתו אלא על הראב"ד והר"ן והרשב"א ורוב המפרשים ועל הרא"ש וגם מה שכתבתי שהרב הב"י כתב דעת החולקים על הרמב"ם בראשונה ש"מ שהוא עיקר לדינא וכתב שסוגיות הפוסקים הוא בהיפך מה שמביאים לבסוף הוא עיקר כו' כבר כתבתי שנטה מדרך אמת והראתי שבפי' כתב הב"ח שהרב בש"ע סתם מה שהוא עיקר לדינא בראשונה או שהם רוב דעות גדול נגד קטן ואפילו באיסור דאורייתא יש לסמוך עליו להתיר וק"ו בשעת הדחק במקום עיגון:
ומה שכתב וז"ל ומה שרצה המורה לסמוך עצמו במשענת קנה רצוץ ולעשות חיזוק מדרבנן הוי וא"כ אף לדברי הרמב"ם דהא כתב בחלקת מחוקק סי' מ"ב ס"ק י"ד וק"ל החשוד על עריות הנה הפרש גדול יש בין בא על ערוה ממש לחשוד בעלמא כו' שאינו פסול אלא מדרבנן דאינו לאו מפורש בתורה רק שהוא חשוד לאותו דבר ובנידן דידן שאין כאן אלא קול וחשד בעלמא אינו פסול אלא מדרבנן ובדבר שאינו פסול אלא מדרבנן אף הרמב"ם מודה שכתב בפ"ו הביאו הטור וכן פסולים מדבריהם בעבירה כשרים לעדות זה דהיינו שליחות הגט וא"כ אין כאן פיקפוק אפילו לדברי הרמב"ם אך בנ"ד שהוגבה גופי עדות שהגט כשר לכתוב אנו לומדי' וכתב המשיג דורשין תחלות שכתב בר מכל דין בר מיני' דההוא ורחמנא ליצלן מהאי דעתא לחלק אם לומדים שאר גופי עדות מן אותו השליח או לא כי מאי אולמא האי מהאי וגוף עדות הגט הוא בפ"נ ובפ"נ דאי לאו הך לא קיימי כך כו'. אמנם מעיקרא דדינא פירכא דמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם להכשיר חשוד על העריות לעדות זו וכו' עד דאף אם הוא פסול מדרבנן מ"מ פסול לעדות אשה דהוי חשוד לאותו דבר לא דנו ולא מעידו כו' אומר אני שאין לתמו' על המשיג הזה שרצה להכניס בדברי מה שלא עלה על מחשבתי ועל לבי בעולם הלוא גם זה עשה לרבותינו נוחי נפש הגדולים אשר בארץ חיים המה השיא כוונתם לדעת אחרת מה שלא עלה על שום פוסק ראשון ואחרון ובטחתי בכל בר דעת שיבין כוונתי לדבר פשוט שהרי אנחנו עסקנו בדין זה אם נתקיים בחותמיו ועדים מעידי' על שליחתו הוא כשר להביא גט וכתבתי דגם בזה איכא פלוגתא דרבוותא ואח"כ כתבתי לדעת הח"מ דס"ל דהחשוד שאינו פסול אלא מדרבנן דאינו לאו מפורש רק שהוא חשוד על אותו דבר כו' הרי בפירוש הזכרנו שעכ"פ הוא פסול מדרבנן מפני שהוא חשוד על אותו דבר וע"כ ס"ל הא דאמרינן דחשוד על העריות דפסול לעדות אשה אינו אלא מדרבנן וכיון שכן הוא א"כ בנ"ד שאנו הי' עוסקי' בו שנתקיים ויש עידי שליחות אף הרמב"ם מודה דכשרים לשליחות כיון דס"ל להרמב"ם דפסול דבריהם כשרים לשליחות זה אפילו בלא נתקיים א"כ ה"ה בחשוד על העריות כיון שאינו פסול אלא מדרבנן משום דחשוד על הדבר מ"מ בנתקיים שאין סומכין מודה הרמב"ם דכשר ולא לחנם הוספתי כשר לעדות זה דהיינו לשליחות הגט ר"ל שאין למידין ממנו שם עדות רק לשליחות ולדעת הפוסקים דס"ל דעדות שליחות אינו תלוי' בעדות דבפ"נ ובפ"נ רק נאמן משום דגט יוצא מתחת ידו הוא ראי' גדולה על שליחתו א"כ בנתקיים נאמן אף לדעת הרמב"ם החשוד דאינו פסול ואין סומכין עליו כלל ועל השליחות הגט בעצמו הוא מעיד ואם נפרש כדעת דמפרשי בדברי הרא"ש דס"ל דעדות שליחות תלוי בעדות דבפ"נ ובפ"נ ע"כ ס"ל להרא"ש לדעת הרמב"ם דפסל פסולי תורה בנתקיים ע"כ צריך לומר דנתקיים כל מילי אפילו השליחות דאל"כ אין מקום לדעתו דהרא"ש ואין מקום לתמיהתו על הרמב"ם ושפיר כתבתי דבנ"ד דחשוד פסול מדרבנן ומיירי שנתקיים ויש עדים על שליחתו דכשר לשליחות אף לדעת הרמב"ם אכן חזרתי וכתבתי אכן בנ"ד שהרבה גופי עדות שהגט כשר לכתוב אנו לומדי' מדברי שליח ההוא כוונתי מפני שמבואר בכתביו שהבעל ציוה לכותבו כאשר מבואר בארוכה בתשובה א"כ אין ראוי לסמוך עליו ולכך העלתי שאם יש שני עדים שהיו באותו מעמד שציוה המומר שכדברי השליח כן אזי לא תצא מהתירה הראשון וה' יורני בדרך אמת ומאויבי תחכמני והמשיג הזה חוץ לכבודו נטה מדרך אמת וכל דבריו כמצליף ועל כל התמי' נפלאתי שכתב וז"ל ולולי דמסתפינא הייתי אומר דאף למ"ד דמוקי התם בבא על הערוה ממש מודה דבחשוד בעלמא כש"כ דפסול דאמרו חכמינו ז"ל במס' יומא הרהורי עבירה קשה מעבירה נפלא נפלאתי איך יצא דבר הבל כזה מפיו לכתוב על הספר להפך דברי אלקים חיים דלמד מזה למאן דמפרש דיחוד עם העריות ס"ל דבא על הערוה ממש כשר ישמעו הרובי' תשובה זו ולדעתי נכשל בדבר שתינוקות של בית רבן יודעין וכל השומע יצחק לו. כ"ד המאבק בעפר רגלי חכמי' מאיר חותם פה ק"ק א"ש: