פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה ע
זה שלח חד מצורבא מרבנן הנ"ל להגאון מהור"ר שמשון נר"ו ז"ל.
הנה ע"פ פקודת אדמ"ו הגאון המפורסם מוהר"ר שמשון ווערטהיים נר"י בביאתי הנה פה ווינא כד הייתי חד כרעא אארעא כו'. נדרשתי ללו שאלוני שאלה בבעלי הוראה לאיסור או להתיר' בכח כוחי לניסע ומסיק שמעתתא אליב' דהלכת' בדבר שליח הגט שיצא קול עליו שנכשל בא"א ואף שבאותה שעה באתי לא יכולתי לבא על העיון עיונא פקיחא מ"מ נתתי דברי בפי החזן מ' אפרים להשיב לשואל כהוגן וזה ימים לא כביר חזר והשיב וכתב דעתו להלכה ולמעשה רב גוברא וכאלו לא ידע ולא ראה כלל מה שנכתב אליו או לא שמיעי' לי' ודי לאב"ד להיות כרבו הוא ניהו רבינו משה בר מיימוני ז"ל שגם עליו כתב שדבריו הן מילתא בלא טעמא והכניס ראשו בין שני הרים גדולים אשר קטנם עבה ואין דעת שלישית מכרעת הן אמת ראוי להחשיך עצמי מן הדין ולא להכניס ראשי בעסק זה וממש כמצווה ועומד מפי אדמ"ו הגאון זצ"ל שלא ליתן ידי ואצבעותיו בעסק כאלו ובפרטות בעת שאין אתי במחיצתי ספרי קודש כל צורכי שו"ת ראשוני' ואחרונים ומה גם שמעתת' בעו צילותי' ואינני יושב על דורדיי' אף אין לפי שעה חדר המיוחד לכך משום זה מנעתי עצמי לעיין בגופי דעובדא בשריותא דההיא איתתא כי אם בנדון שליח הנ"ל ושמתי עיני בדברי ראשונים. גדולי הפוסקים המקלחי' מים לרבים ומימיהן אנו שותין וצדק לפני יהלך שלא אכשל בדבר הלכה והנה מה שרוצה המורה להכשיר בלי פקפוק כלל ושפך סוללה על דברי רמב"ם ז"ל וז"ל ובש"ע סי' קמ"א סי' ל"ג הביא שני דעות מיהו במקום עיגון יש לסמוך על הרא"ש דנראה דדעת הרא"ש הוא עיקר שכן כתב הב"י וז"ל שכשם שהראב"ד והרא"ש חולקין על הרמב"ם בדין זה כן כתב הרב המגיד שהרבה מפרשים חולקים עליו שלא ידעו טעם לדבריו וגלל כן כתב בש"ע דעת הרא"ש תחילה ללמוד שהוא עיקר לדינא א"כ במקום עיגון יש לסמוך על העמודים אלו גדולי האחרונים כי באמת דברי הרמב"ם הם כהלכת' בלא טעמא עכ"ל המורה:
נראה בעליל מלשונו שעלה בדעתו לדחות דברי הרמב"ם בלי טעם וריח מילתא דאתי לידן נימא בי' מילתא ונדקדק תחילה דברי הטור בסי' קמ"א שדבריו צ"ע מאוד וז"ל כתב הרמב"ם הקרובי' כשרים לעדות זה וכן הפסולין מדבריהם בעביר' כשרים לעדות זה אבל הפסולים מד"ת פסולים להביא הגט ואם הביא פסול בד"א בשנתקיים בחותמיו אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי הפסולים בעבירה מן התורה אינו גט כלל ואין כן דעת אדוני אבי הרא"ש ז"ל שכתב כל הפסולין מדברי סופרין יכולין להביא הגט אפילו בח"ל ואם הי' פסולי' מד"ת פסולי' להביא וכתב הרמ"ה שפסולין בין בארץ ובין בח"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאינו פסולי' אלא בח"ל וכתב הב"י וזה לשונו כתב הרמב"ם בפ"י הפסולי' מד"ס כשרי' לשליחות הגט ורבינו כתב עדות במקום שליחות אולי הם כן בנוסחתו כו'. וכך יש לפרש דברי רבינו שמ"ש אין דעת א"א הרא"ש ז"ל כן לא קאי אלא אהביאוהו פסולים מן התורה ונתקיים בחותמיו שפסל הרמב"ם וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין פסול אלא שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ וכן בח"ל אם נתקיים בחותמיו כשר ודעת הרמ"ה נראה שהוא כדעת הרמב"ם ז"ל והיינו דפסל אפילו בארץ כלומר דבא"י אצ"ל בפ"נ ובפ"נ ואם יש בו ערעור יתקיים בחותמיו והן פסולין בין בא"י שאין סומכין עליו אלא על קיום חותמיו בין בח"ל שסומכין עליו על עדותו שמעיד בפ"נ ובפ"נ זו ואצ"ל זו קתני וא"כ יש ערבוב בדברי רבינו דאחר דברי הרמב"ם ה"ל לכתוב וכ"כ הרמ"ה מ"מ כוונת דבריו הוא כמ"ש עכ"ל:
ואמרתי ליישב כל דיקדוקי ב"י בצירוף דעת הרמב"ם ז"ל מה שהקשה עליו הראב"ד וכל אנשי ריבו השיגוהו עד שכתבו שאינן יודעין עעם לדבריו למה יהי' פסול זה להביאו אם נתקיים בחותמיו הלא לא על פיו של השליח אנו חיין ויבא הכל על נכון איש על מקומו יבא ואין כאן בדברי הטור איחור וקדימה דלכאורה צ"ל מנ"ל להב"י דהרא"ש לא פליג אלא גבי פסולי עדות דאורייתא בא"י או אם נתקיים בחותמיו דלמא אף ברישא פליג גבי פסולי מד"ס דהרי נוכל לומר דהאי בד"א שנתקיים בחותמיו שכתב הרמב"ם קאי גם ארישא דמלתא דאמרי' פסולי דדבריהן כשירים דוקא כשנתקיים בחותמיו וכו' וכן הא דפסולי עדות מד"ת המה רק פסולין אבל ריח הגט יש בו דוקא כשנתקיים כו' וא"כ הרא"ש שכתב בפירוש כל הפסולין מד"ס יכולין להביא הגט אפילו בח"ל וע"כ צ"ל דרבותא היא בח"ל מכח שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ ומיירי בלא נתקיים בחותמיו דאל"ה הדין אחד לא"י ולח"ל. וא"כ פליגי בתרתי דאף דפסולין מד"ס שהצריך הרמב"ם להיות הגט מקוים בחותמיו מכשיר הרא"ש אפילו לא נתקיים ולמה פי' הב"י דמ"ש הטור ואין דעת א"א הרא"ש ז"ל כן לא קאי אלא אהביאוהו פסולי דאורייתא כו' וצ"ל דבאמת לזה כיון הטור שהביא הנוסחא בדברי הרמב"ם כשרים לעדות כו' ולא כתב שליחות משום דמזה מוכח שמודה הרמב"ם דפסולין מד"ס כשרים בח"ל דאם נפשך לומר אינם כשרים אלא בא"י לא שייך לומר לעדות דהא א"צ לעדות דידהו רק הי' לומר לשליחות זו אע"כ אף בח"ל ולא נתקיים דאז הוי עדות דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ מ"מ כשרים ולכן שפיר פי' הב"י דלא פליג אלא בפס' מד"ת. ואין להקשות כל זאת מנ"ל שמביא נוסחא אחרת ופי' כך על זה י"ל דלכאורה משנה וגמ' ערוכה היא במס' ר"ה סוף פ"ק וביבמות ס"פ כיצד אלו הן הפסולין כו' אר"א זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ובודאי אנו צריכין לפרש דברי הרמב"ם שיהי' מכוונת לדברי משנה וגמ' ובודאי דעתו בפסולי ד"ס שכשירים אפילו בח"ל ולא פליגו הרא"ש עלי רק בחדא:
אמנם לפ"ז נשאר הקושי' במקומו מנ"ל דפליג הרמב"ם בזה דלמא אף שהרמב"ם מודה בפסולי מד"ס דכשירים כנ"ל מ"מ אף הרא"ש מודה בפסולי מדאורייתא אף בא"י פסולין להביא והא דכתב הרא"ש אפילו בח"ל משום רישא דמלתא דאמר הפסולין מד"ס יכולין להביא אפילו בח"ל אבל פסולי דאורייתא אפי' בא"י פסולין וכח דהתירא עדיפא לי' להרא"ש לאשמועי' דפסולין מד"ס כשירים אפי' בח"ל בשלמא דברי הרמב"ם מפורשים היטב דמיירי אפי' בח"ל מדכתב כשרים לעדות כנ"ל משא"כ הרא"ש שכתב לשון להביא א"כ ה"א דוקא בא"י לכך איצטרך לפרש בח"ל (וא"ל הלא זה מתני' וגמ' ערוכה כו' ובל"ז לא הייתי משבש לומר דבח"ל פסולי ד"ס פסולין כנ"ל זה אינו אף מתני' מ"מ האחרון צריך לפרש דבריו באופן שלא ישאר שום פקפוק בדבריו לענין דינא וראי' ממ"ש התוס' בשבועות דף י"ז גבי אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוצא בשפתיו דאמורא צריך לפרש דבריו ביותר ולא לסתום ולסמוך על המעיין וכן בדוכתא טובא מכ"ש הפוסק אחרון וכי כ"ע דיני גמירי) ואין לפקפק ולומר ליתני לעדות וכו' ולא יכתוב אף בח"ל כדי שלא להשתבש בסיפא זה אינו דהא בל"ז לפי"ד הנ"ל היה קשה א"כ במאי פליגי הרמב"ם והרא"ש הא בדברי סופרים כ"ע מודים דכשירים אף בח"ל ופסולי ד"ת יהי' כ"ע מודים דאף בא"י פסולים א"כ במאי קמיפלגי וע"כ צ"ל דפליגי ויש דבר מה פלוגתא בניהם שהרי רא"ש עצמו סוף פ"ב דגיטין אמתני' דהכל כשרים להביא את הגט מייתי כל הפסולים מד"ס כו' עד ולא כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכו' וא"כ ע"כ צ"ל דפליגי וע"ק הלא הרא"ש מביא אף בסיפא דמילתא הפסולים מד"ת פסולים להביא גט בח"ל. א"כ מדכפל למילתא לומר אף בסיפא בח"ל ש"מ דבא"י כשרים להביא וכו':
איברא י"ל דגם זה אינו דבהאי סברא שהקדמנו לומר בעי לאשמועינן רבותא להתירא מיושב הכל דהנה כל הפוסקים מתמיהין אדברי הרמב"ם במה שכתב אבל אם לא נתקיים אינו גט ופי' הגט בטל ואין קדושין תופסין בה למה לא חיישינן שמא יתקיים בחותמיו וכן הקשו עליו הראב"ד והכ"מ והובא דבריהם בקצרה בבית שמואל סי' קמ"א ס"ק ל"א ע"ש א"כ בזה פליגי הרא"ש שכתב פסולים להביא דאף בח"ל הוא רק פסול והוא ספק גט ולא כדברי הרמב"ם שכתב אינו גט כלל וא"כ עיקר פלוגתתם הוא בח"ל אם אינו גט כלל או הוא רק פסול ולכך צריך הרא"ש למיתני אף בסיפא ח"ל להורות דאף בח"ל הוא רק פסול אבל לעולם אפי' בא"י הוא פסול ובזה מובן הא דמייתי הרא"ש לשני' דהרמב"ם כצורתו עם סיפא דמילתא שאם לא נסמוך על דבריו אינו גט והראב"ד השיג עליו בזה ולכאורה יפלא למאי הביא הרא"ש זה הלא לפי פשטא דמילתא פליג הרא"ש עליו אף ברישא במקום שהסכמת הראב"ד לדברי הרמב"ם. ועוד למה כתב ולא כדברי הרמב"ם הל"ל ודלא כדברי הרמב"ם והראב"ד ולפי מ"ש מיושב היטב דהראב"ד והרא"ש תרווייהו כהדדי לא פליגי רק אסיפא דמילתא ודו"ק. ובזה תבין מה שהמתין הרא"ש עד לבסוף ומייתי מתחילה ואם הי' פסולין כשנתמנו שלוחין וחזרו בתשובה קודם שמסרו לאשה כתב הרמ"ה דכשירין וכן מסתבר כו' ודלא כמ"ש הרמב"ם ז"ל הלא לכאורה הרמב"ם לא פליג בהא ורק תיכף לאחר שהביא ואם הי' פסולין מן התורה פסולין להביא הגט בח"ל הי' לו להביא ג"כ ודלא כהרמב"ם ז"ל דמהיכי תיתי יהי' הרמב"ם פליג בזה הנדון לומר דאף אם עשו תשובה מ"מ פסולין דא"ל דזה תלי' בזה מכח שהרא"ש פוסק דוקא בח"ל פסולין משום דאז באו להעיד בפ"נ ובפ"נ ויש לחוש דקמסהדי שיקרא א"כ כיון דעשו תשובה מהימני משא"כ להרמב"ם דאף בלא עדות פסולים להביא להיות שליח א"כ אף בעשו תשובה פסול דהבו דלא להוסיף על הרמב"ם די להיות בנדון דידן לומר אם עדיין קם ברשעו מתחלה עד סופו משא"כ כשעשו תשובה ועכשיו חזר מרשעו למה יהי' פסול להיות שליח ואדרבה מצד הסברא ר"ל להיפך דלהרא"ש דהפסול בא בשעת מסירת הגט אליו דאז צריך לקבל עליו העדות ולומר בפ"נ ובפ"נ א"כ מה בכך שאח"כ חזר בו ושב מרשעו לא יהי' אלא נכרי ונתגייר או קטן והגדיל דפסול משום דבשעת מסירת העדות הי' פסול משא"כ להרמב"ם דאף דליכא שום עדות בדבר היינו בא"י או אם נתקיים הגט מ"מ פסול להיות שליח וא"כ הפסול הוא בשעת מסירת הגט לאשה ע"י שהוא מוסר לה דבשעת מסירת הגט מן הבעל להשליח שם לא הי' פסול כלל מכח שלא היה צריך שום עדות על בפ"נ ובפ"נ והלא הי' יכול זה השליח לעשות שליח אחר אף שלא בפני ב"ד במקום שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ. (וכדאיתא ברמב"ם פ"ו מהלכות גירושין ומובא בספר מגיד משנה באריכות אם נתן לכותי והכותי מסר לישראל לפי דיעה דעידי מסירה כרתי הוי גט ע"ש באריכות ועיין בש"ע בסי' קמ"א סי' ל"ה משמע נמי כזה דאף מחלוקת בין אם עשה הבעל את הכותי שליח או שלא עשה אלא מעשה קוף בעלמא הני מילי גבי כותי דאין שליחות לכותי וגם לא הוי בר כריתות כדמייתי הרא"ש בפירוש משא"כ גבי ישראל שחטא ישראל הוא ויש לו שליחות וע"כ מה דפסל אותו הרמב"ם משום חשדא ושלא ילמדו ממנו תקלה וכו' במקום דלא נתקיים או בח"ל וזה הוא דוקא בשעת מסירת הגט לאשה משא"כ אם חזר בתשובה בינו לבינו דמשעת מסירת הגט מיד הבעל לשליח ליכא למילף ולמיפק לאינש שום תקלה כי אז עשה השליח בינו לבין עצמו ולא צריך שום ב"ד ולחד דיעה אף הרמב"ם פוסק דא"צ אפילו עדים א"כ אין לחוש למפיק מני' חורבא מה שאין כן בשעת מסירת הגט לאשה). וא"כ עכשיו כשחזר בתשובה ודאי כשר להביא את הגט וכו'. ולפ"ז למה הביאה הרא"ש מתחילה גם זה הדין אם חזר בתשובה וכו' דמשמע מיני' כאלו הרמב"ם פליג אף בזה:
ובאמת צריך לומר רישא בתר גופא דדינא גרירא והכל למקום אחד הולך מהלכי שתים זו שמענו אף שאחת דיבר דהלא כולן מתנבאי' בסיגנון אחד מי יודע בידיעת בית רבי כמו רבו התמי' על הרמב"ם במה שכתב אינו גט כלל ואף דלפי פשוטו מה שהקשה עליו הראב"ד למה לא חיישינן שמא יתקיים לא קושיא היא כי הוא אזיל לשיטתו שפוסק באם נתקיים ג"כ הוא פסול א"כ מהיכי תיתי יתקיים ומי יבקש עידי קיום תיכף כשיבא השליח הגט למסור אלי' יתקרע בקרע ב"ד דלאיזה דבר יעכבו אותו בידן דלעולם לא יוחזר להיות כשר לדברי הרמב"ם. בשלמא לשיטת שאר הפוסקים הוי לי' גט מעליי' אם יתקיים א"כ כמה וכמה חשו חז"ל לתקנות עגונת ובודאי יעכבו הגט בידם אולי ימצאו עידי קיום. אמנם לדברי הרמב"ם דחילק בין נתקיים או לאו הוא רק אם הוא פסול או אינו גט כלל א"כ בוודאי כשבא לפנינו ולא נתקיים יקרעו אותו דלאיזה דבר ישתהא בידינו וא"כ שפיר פסק דאינו גט כלל דליכא למיחש שמא יתקיים עוד:
אבל כל זאת אינו שוה לי להניח דברי הרמב"ם ז"ל בלי טעם מהיכן מצא לחלק ולומר אינו גט כלל ונ"ל לפע"ד דדברי הרמב"ם מוכח בהוכחה גמורה ממתניתין דהכל כשרים להביא גט חוץ מחש"ו סומא ונכרי ואי' שם בגמ' אר"י אין העבד נעשה שליח לקבל הגט לאשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין וכן פסקו הרמב"ם וכל הפוסקים חוץ הר"י מיגא"ש והוכחת הר"י מיגא"ש הוא בקושי' התוס' שם אי ס"ד דעבד פסול ליתני עבד וכ"ש נכרי ושאר הפוסקים צ"ל דס"ל כתי' של תוס' דחילק שפיר בין נכרי לעבד לאשמועינן נכרי ונתגייר לכך קתני נכרי ואין לומר לאשמועינן עבד ונשתחרר דעבד אין בידו להשתחרר ליכא למילף כו' ע"ש. אמנם יקשה ליתני פסולי מד"ת וכ"ש נכרי דהלא המתני' מיירי ג"כ בח"ל כדמוכח בגמ' שם מכח קושי' סומא וכו' וא"כ אף לדברי הפוסקים פסולי' בח"ל למה תני נכרי הל"ל פסולי מד"ת ואף אם בידם לשוב בתשובה מעליית' ושפיר שמעינן מיני' נכרי במכ"ש. ובשביל זה פירשו דבאמת גבי פסולי מד"ת אם חזרו בתשובה כשרים להעיד ולכך צריך למיתני במתני' דוקא נכרי להורות דאפילו נכרי ונתגייר פסול משא"כ פסולי מד"ת שחזרו בתשובה וזהו לדעת שאר פוסקי' אמנם הרמב"ם לא רצה לתרץ כתי' התוס' ולדחוק את עצמו לפר' משו' דנכרי בידו להתגייר כו' ותירץ תי' אחר דהיינו יש עוד חלוקה שלישית לומר דאפילו ספק אינו רק אינו גט כלל וא"כ לכך איצטרך נכרי דאפילו נכרי וכו' מ"מ הוא רק פסול והוי ספק גט ואי אשמועינן עבד או פסול מד"ת ה"א דגבי נכרי אפי' ספיקא נמי ליתא רק אינו גט כלל ולכך איצטרך למיתני נכרי:
ומה נמלצו לחכי דברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות גירושין במשנה ו' חוץ מחמשה נכרי וכו' ואם קיבל או הביאו אחד מהן אינו גט ובמשנה ח' מייתי נכרי ונתגייר הרי זה בטל דמשמע ספק גט הוי דהנה מכח הנ"ל מוכח ע"כ דדוקא גבי נכרי ונתגייר הוי ספק אבל כשהוא עדיין נכרי אפי' ספק אינו דאי לאו הכי ליתני נכרי סתמא ואין לומר דאי הוי תני נכרי ה"א בנכרי ונתגייר אפילו פסול אינו הלא משום זה לא ה"ל ללמוד כך דהלא אף עכשיו עדיין לא יצאנו ידי חוב' קושי' זו דיש לשבש גבי פסולי' מד"ת ולומר אפי' פסול אינו וצ"ל דבזה לא איכפת לי' א"כ אכתי קשה כנ"ל אעכצ"ל דבאמת גבי נכרי שלא נתגייר אפי' ספק גט אינו וגבי נכרי ונתגייר הוי גט בטל והיינו ספק גט וק"ל:
ובדברינו אתי שפיר המשך דברי הרא"ש שפי' מתחילה אם חזרו בתשובה כשרים להעיד וכו' ודלא כהרמב"ם שפסק דאינו גט כלל כדי לתרץ קושי' התוס' במתניתן וע"כ מזה מוכח דסובר אף אם חזרו בתשובה דהוי כמו נכרי ונתגייר מ"מ פסולין ולכך הי' מוכרח לחלק בין פסול לאינו גט כלל וכל הפוסקי' פליגי עליו וסוברי' דליכא שום כ"ש לומר אינו גט כלל ובכל החלוקי' שבמתני' הוא רק פסול וקושי' התוס' מתורץ היטב ע"י חילוק דאם חזרו בתשובה כנ"ל וק"ל והנה אחר כל הנ"ל נשאר קושיית' מנ"ל להב"י דהרא"ש לא פליג אהרמב"ם רק בחד' היינו אם נתקיי' הגט ובפסולי' ד"ת דלמא בתרתי פליגי ובלא נתקיים ג"כ או הוי פסול או אינו גט כלל וכלל:
אמנם נ"ל לפע"ד שדברי הרמב"ם מיוסדי' על אדני פז בהיות שדחו דבריו מבלי ידעו טעם לדבריו ניתן להצילו בנפשנו לתת טעם כעיקר לדבריו ואמרתי למגרס ולעיוני להבין דעת הקדושים אמצא לפי מ"ש הטור בסי' קמ"א שהשליח נאמן לומר שבעל עשאו שליח לפי שנאמן לומר בפ"נ ובפ"נ נאמן ג"כ לומר שהוא שליח וכן דעת כל הפוסקים מוסכמת דכל פלוגתתם הוא רק אם צריך להתמנות בעדים לאפוקי אם נתמנה בינו לבין עצמו נאמן ע"ש וא"כ בנ"ד אם השליח הוא פסול ואין סומכין על דבורו כשאומר בפ"נ ובפנ"ח א"כ גם את זה לא נאמין לו שהוא שליח כשאין בידו הרשאה דעכשיו מפיו אנו חיין במה שאומר שבעל עשאו שליח והרי הוא פסול להעיד הרי זה ג"כ עדות מיקרי ולפ"ז מיושב היטב מה שהעתיק הטור דברי הרמב"ם כשרים להעיד וכי מה שראה עיניו שכח שראה שכתב בדברי הרמב"ם להביא ולמה שינה בדבר אלא כוונתו דהפסולין מד"ס כשרים לומר שהן שלוחין והיינו עדות שלהן שהרי מפיו אנו חיין ונאמנים לומר שהן שלוחין מכח שהן נאמני' לומר בפ"נ ובפ"נ אבל בפסולי דאורייתא שאינו נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ פסולין להולכת הגט אף שהוא מקויים דהקיום מהני שיהא הגט כשר אבל זה השליח פסול להולכה באשר שהוא הי' פסול לומר בפ"נ ובפ"נ אם היינו צריכן לכך א"כ אף לומר שהוא השליח לא נאמינוהו דהרי לא האמינהו אותו לומר שהוא שליח רק משום שנאמן לומר בפ"נ ובפנ"ח לכך פסול להביאו דהוא אינו נאמן לומר שהוא שליח אבל הגט כשר שהוא מקויים ומה ענין פסול הגט לפסולו להולכה אבל אם לא נסמוך היינו שאינו מקויים ג"כ א"כ הגט בעצמו פסול אינו גט כלל וזה נכון מאוד לפענ"ד בדברי הרמב"ם ז"ל ודבריו נאמרין באמת וצדק:
ובהיות כן מובני' דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש בד"א כשנתקיים בחותמיו ולמה לא כתב בד"א בא"י או כשנתקיים בחותמיו דהרי לפי המובן דין א' להם ובמה שכתבתי מיושב היטב דהנה כל טעמא דמלתא של רמב"ם ז"ל לפסול משום דאין לו עידי שליחות ואין אנו מאמיני' לדבריו ששליח הגט הוא א"כ זה הוא בח"ל דאז אם היה בחזקת כשירות הי' נאמן לומר שהוא שליח וקמ"ל דגבי רשע דפסול משא"כ בא"י דאף ישראל כשר אינו נאמן לומר שהוא שליח רק צריך עידי שליחות כדאי' בטור סי' קמ"ב וא"כ הוי צדיק כרשע שכשירים להביאו דהא ליכא שום עידו' בדבר דבוודאי יש לו עידי שליחות דמהיכי תיתי ירצה להיות עדיף מישראל כשר וכיון שיש לו עידי שליחות שהוא שליח הגט לא מפיו אנו חיין וכשר להביאו ובזה מתיישב לנו תמי' הב"י שאין כאן ערבוב כלל דהרי כל הקושי' הב"י הוא דהל"ל על דברי הרמב"ם דכ"כ הרמ"ה דהלא הם דעת א' ושניהן לדבר א' נתכוונו וזה אינו דהנה הרמ"ה הוא דעת שלישית ואזיל לשיטתו לפי מה דפסק הרמ"ה והביאו הטו' בסי' קמ"ב וז"ל והרמ"ה כתב דאף בא"י שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ נאמן על השליחות לומר שבעל עשאו שליח ולפ"ז י"ל וודאי לדעת הרמב"ם אפשר דלא ס"ל הכי רק כדעת שאר פוסקי' דאינו נאמן שהוא שליח רק היכי דצ"ל בפ"נ ובפ"נ והיינו בח"ל אבל בא"י שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ אינו נאמן לומר שהוא שליח (וע"כ צ"ל הכי בדברי הרמב"ם כדי לתרץ בזה קושי' הב' בסי' קמ"א ד"ה וכ"כ הרמב"ם שהשליח הוא עד א' ואז אינם סותרי' דבריו דזה מיירי בא"י דאז צריך ע"ש ואין אנו צריכי' ליכנוס בדחוקי' וק"ל) וא"כ ע"כ צריך עדים לזה שהיא שליח או יש לו הרשאה וא"כ אין חילוק בין כשר לעדות או פסול דהכל כשרים להולכה שהרי לא מפיו אנו חיין אך החילוק בין כשר לפסול הוא בח"ל דאז צ"ל בפ"נ ובפ"נ וא"כ כשהוא כשר לעדות מהימן באומרו שהוא שליח מכח דנאמן לומר בפ"נ ובפ"נ אבל פסול דאורייתא שאינו נאמן לומר בפ"נ לא נאמן ג"כ שהוא שליח ואם הביא אף שהוא מקוים ואצ"ל בפנ"כ פסול משום עידי שליחות אבל הרמ"ה אזיל לשיטתו דס"ל גם בא"י נאמן לומר שהוא שליח אף שאצ"ל בפנ"ח וא"כ בכל מקום ובכל זמן א"צ עדים שהוא שליח אם הוא כשר לעדות רק אם הוא פסול להעיד אז צריך עידי שליחות בין בא"י ובח"ל וכיון שאין לו הרשאה כדמיירי הרמב"ם וכ"כ בבית שמואל בסי' קמ"א דהרמב"ם מיירי באין לו הרשאה לכך פסול להביא בין בא"י ובין בח"ל שהרי אין אנו מאמינים לו כשאומר בפ"נ לכך לא מהימן ג"כ לומר שהוא שליח בא"י ובח"ל וזה שכתב הרמ"ה בין בא"י ובין בח"ל משא"כ הרמב"ם הביא דינו דוקא בח"ל ואף אם נתקיים דאז לא הי' צריך לעידי שליחות אם הי' כשר.
ואין להקשות הא אף בנתקיים לא הי' צ"ל בפ"נ א"כ בוודאי אף עידי שליחות צריך די"ל הרמב"ם סובר אף בנתקיים אינו צריך עידי שליחות וכן מוכח מתשובות הריב"ש הביאו בקצרה בבית שמואל סי' קמ"א ס"ק מ"ב ע"ש ושם מביא ג"כ דלדעת הרא"ש אם הגט מקויים בחותמיו אין נאמן לומר שהוא שלוחו וצריך עידי שליחות אף בישראל מעלי' א"כ אף בישראל שחטא כשר להביא דהא נתקיים ויש לו עידי שליחות כנ"ל וא"כ עולים יפה דברי הרא"ש שפוסק שאין פסולי' אלא בח"ל משא"כ בא"י דהא יש לו עיד שליחות וגם פוסק הרא"ש באם נתקיים בחותמיו (דאז לשיטתו מן הצורך שיהי' לו ג"כ עידי שליחות) כשר להביאו ולפ"ז אין שום ערבוב כלל ובטוב טעם נאמרי' במה שמחלק הרמב"ם באם נתקיים הגט בעצמו רק מצד עידי שליחות פסול להביאו ואם לא נתקיים אינו גט כלל מצד שאין נאמן לומר בפ"נ והגט בעצמו פסול. והרא"ש פליג על נתקיים הגט דאז לשיטתו צריכי' כל השלוחי' אפילו כשרים עידי שליחות ואם יש עידי שליחות אף ישראל שחטא כשר להביאו ולכך פליג בזה על הרמב"ם וממילא פליג בתרתי בנדון זה לגבי ישראל שחטא כשנתקיים הגט. וזה פלוגתא נובע ממה דפליגי כבר אם נתקיים צריך עידי שליחות וק"ל אבל אם בא"י הביאו פסולי מד"ת הרמב"ם והרא"ש שוין שכשרים והרמ"ה פליג על שניהן לומר דפסולין בין בא"י ובין בח"ל דאזיל לשיטתו דאף בא"י אינו צריך עידי שליחות כנ"ל וק"ל ולכך הביאו הטור הרמ"ה לבסוף לאחר דעת הרא"ש להורות דפליגי אתרווייהו ותו לא שייך לומר מדברי הרמב"ם וכ"כ הרמ"ה כמו שהבין הב"י וכו' דלא קרב זה אל זה:
ודנפיק מיני' מילפא טעמא כעיקר בדאורייתא לחלק באם נתקיים או לא בין פסול או אינו גט כלל ואין שום תמי' על הרמב"ם וא"כ אינו רואה מאיזה טעם שרוצה המורה לדחות דברי הרמב"ם ודחו לי' בידים ריקנית מבלי שום ראי' לסתור רק למראה עיניו ישפוט שפוט האחד שבא להג"ד לומר כיון שהביא הש"ע דעת הרא"ש תחילה ש"מ שהוא עיקר לדינא וסוגי' הפוסקי' הוא להיפך מה שמביא לבסוף הוא עיקר לדינא וכ"כ הב"י בדוכתא טובא לדוגמא נקטינן מ"ש בי"ד סי' ל"ג מדהביא סברות ריב"א לבסוף ש"מ דהכי נקטינן וכן במקומות רבי' לאין מספר ואף דב"י בש"ע שלו נקט מילתא דמסתבר' בראשונה וכמ"ש בשו"ת מהרמ"א סי' צ"ו והביאו הש"ך בי"ד סי' רמ"ב מ"מ כבר הורה לנו מהרמ"א בהגהותיו בח"מ סי' כ"ה סעי' ב' וז"ל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק ואם הוא בהוראות איסור והיתר והוא דבר איסור דאורייתא ילך לחומרא ואם הוא דבר דרבנן ילך אחר המיקל ודוקא אם ב' החלוקי' הן שוין אבל אין סומכין על דברי קטן נגד גדול ממנו עכ"ל והביאו הש"ך בי"ד סי' הנ"ל כעין דבריו וא"כ בנ"ד שהוא איסור דאורייתא ראו לילך אחר המחמי' ואף לפי דברי המורה שרצה לומר דהוא פסול מדרבנן ואפי' את"ל כדבריו דהוי רק מילתא דרבנן מי יעלה לנו שמימה ונשאל מי הוא הגדול ומי כמוהו מורה דרך זה נלך כי הוא דבריו של גדול ומה שרצה המורה לסמוך עצמו במשענת קנה רצון לעשות חיזוק מדרבנן הוי רק פסול וא"כ אף לדברי הרמב"ם כשר וז"ל המורה ובר מן כל דן הא כתב הרב בחלקת מחוקק סי' מ"ב ס"ק י"ד וז"ל החשוד על העריות הנה הפרש גדול יש בין בא על הערוה ממש לחשוד בעלמא שמתיחד עם העריות דבחשוד בעלמא נראה שאינו פסול אלא מדרבנן דאינו לאו מפורש בתורה רק שהוא חשוד על אותו דבר אבל אם בא על הערוה ממש ויש עדים בדבר למאן דפסק כר"ש הוא פסול מדאורייתא כו' והנה בנ"ד שאין כאן אלא קול וחשד בעלמא אינו פסול אלא מדרבנן ובדבר שאינו פסול אלא מדרבנן אף הרמב"ם מודה שכתב בפ"ו הביאו הטור וכן הפסולים מדבריהם בעבירה כשרים לעדות זה דהיינו לשליחות הגט וא"כ אין כאן פקפוק אפילו לדברי הרמב"ם אך בנ"ד שהרבה גופי העדות שהגט כשר לכתוב אנו לומדים מדברי סופר פלוני כמבואר בגופי עדות של בכן וכו' עכ"ל המורה. ודורשין תחלות שכתב בר מן כל דן בר מיני' דההוא ורחמנא ליצלן מהאי דעתא לחלק אם לומדים שאר גופי עדות מן אותו השליח או לא כי מאי אולמא האי מהאי וגוף עדות הגט הוא בפ"נ ובפ"נ דאי לאו הך לא קיימי הך ואם האמינוהו לפסולי דרבנן אף בלא נתקיים הגט אף בח"ל ודעת כל הפוסקים שוה בזה כמשמעו' הב"י שהבאתי לעיל כבר הצעתי דברי להוכיח כדברי הב"י מכ"ש שהאמינוהו אותו לשאר עדות:
אמנם מעיקרא דדינא פירכא דמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם ושאר פוסקים להכשיר חשוד על העדות לעדות זו אף דהוא רק פסול דרבנן וסתם פסולי עדות דרבנן שהכשירו לעדות אשה. היינו פסולי מחמת ממון וראי' לדבר בסי' י"ז סעיף ג' מביא בש"ע אשה שהלך בעלה למדה"י וכו' עד כשרים לעדות זה ופסולי עדות אם פסולי' מדרבנן כשרי' לעדות זה אבל פסולי דאורייתא פסולי'. ושם מיירי להעיד שמת בעלה ובהאי דיני גופא א' פלוגתא דאמוראי פ' זה בורר לפסול חשוד על העריות דהוי חשוד לאותו דבר וכו' וע"כ הא דאמרי פסולי מדרבנן פי' פסולי מ' ממון או שאר עבירות ולא חשוד על העריות בכלל וכאשר באמת בטור שם מפורש הדברים דמייתי שם פסולי מדרבנן כגון משחק בקוביא ומפריחי יוני' וכיוצא בהן כשירי' לעדות זה ולכאורה בא לפרש מי ומי המה פסולי דרבנן ואח"כ סתם דבריו וכתב וכיוצא בהן א"כ הי' שתיקתו יפה מדיבורו אלא רצה להורות דוקא פסולי עדות דרבנן מחמת ממון משא"כ חשוד על העריות אף דהוא פסול דרבנן מ"מ פסול לעדות אשה דהוי חשוד לאותו דבר לא דנו ולא מעידו כו' וראי' לדבר דבגמ' קאמר ומודי שלעדות אשה פסול דכ"ע מודו בכך וע"כ מה שחילק בש"ע הוא בשאר פסולי' מדרבנן. וע"כ צ"ל דס"ל לבעל ח"מ כמ"ד דחשוד על הדבר לא דנו כו' שהרי בסנהדרין פ' ז"ב דף כ"ו ע"ב דאמרי שם החשוד על העריות כשר לעדות ומודה דלעדות אשה פסול ובתוס' תימ' מ"ש מאוכל נבילות לתיאבון דפסול לעדות. וי"ל דמיירי הכא בחשוד בעלמא בלא עדים דאין כאן כי אם שמועה אי נמי הכא משום דיצרו תוקפו ולא דמי' לנבילה ובהרא"ש מתרץ ע"ז תי' שלישי וז"ל א"נ לאותו דבר דוקא מיפסל כדאמ' החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אבל לעדות אחרת כשר עכ"ל והנה הרב ח"מ אוחז החבל בתרין ראשין דכתב שיש חילוק בין חשוד כו' דחשוד אינו פסול אלא מדרבנן ובעל ערוה פסול דאוריית' א"כ בודאי לא ס"ל תי' תוס' דבערוה יצרו תוקפו דא"כ גבי בעל ערוה ממש שייך כאן יצרו תוקפו עליו למה יהי' פסול וגם לא ס"ל כתירוץ התוס' השני דהכא מיירי בחשוד בעלמא דא"כ כ"ע מודו דפסול ולמה כתב הוא שאינו פסול אלא מדרבנן אע"כ צ"ל כתי' הרא"ש ר"ל דלאותו דבר פסול וא"כ הרי לפנינו דבנ"ד כיון שחשוד לעריות פסול לאותו דבר לעדות אשה אליבא דכ"ע. ולולי דמסתפינא ה"א דאף למ"ד דמוקי התם בבא על הערוה ממש מודו דבחשוד בעלמא כ"ש דפסול דאחז"ל במס' יומא הרהורי דעבירה קשה מעבירה ושמעתי וראיתי קצת מפורשי' דבשלמא בעבירה גופא י"ל יצרו תקפו אבל בהרהורי דמיא להא דאחז"ל בהורי' מפני מה הכל מושלים בעכבר' מפני שסורן רע דאפי' גלימא גייצי ולפ"ז י"ל ודאי למאן דמפרש ייחוד עם עריות ס"ל דבא על הערוה ממש כשר לעדות מטעם דיצרו תוקפו וכתי' התוס' משא"כ למאן דמפרש באמת מכ"ש דס"ל בייחוד דפסול לעדות דה"ל רשע טפי ומזה הטעם נ"ל שהביא הב"י בסי' מ"ב שני פירושי' אלו ולא הכריע בניהם דאיכא למימר דכ"ע מודו דבחשוד על העריות דודאי פסול רק פליגא בבא על הערוה ממש סוף כל סוף לאותו דבר ליכא מאן דמכשיר אפי' אם הוא חשוד והוא רק דרבנן ומה שחלק הרב בח"מ כו' היינו לענין אותו נדון בעצמו כדאיתא בסי' מ"ב סעי' ה' המקדש בפסולי עדות דאורייתא אינן קידושין אבל בפסולי עדות דרבנן או בעדות שהם ספק פסולי מן התורה אם רוצה ליכנוס חוזר ומקדש בעדים כשרים ואם לא רצה לכנוס צריכה גט מספק א"כ גבי זה וכיוצא בזה ביאר הרב בח"מ דבריו להורות אם הוא חשוד שמתייחד עם העריות הוי רק פסולו מדרבנן וחוזר ומקדש או צריך גט וכו' דהוי כמו קידושי ספק וכן בשאר דברים לעדות גיטין דהוי ספק וכו' אם הוא רק חשוד שמתייחד ואם בא על הערוה לא הוי אפילו ספק ועדותו כלא נחשב. אמנם לא כמו שהבין המורה דהוי פסולי דרבנן לפעמים עדותו כשירה לעדות אשה דא"כ מאי גריעות' דהוא חשוד לאותו דבר וכי ידחה בעל ח"מ דברי התוס' והרא"ש פ' ז"ב בלא טעם וראי' כלל ואם נימא דאנו פוסקין כרשב"ג דחשוד לאותו דבר מעיד בשל אחרים ונאמן הוא על של חבירו ודלא כדברי ח"מ הנ"ל מ"מ מטעמא דנוגע בעדות כדאיתא בפ' ז"ב הוא פסול דהוי כאלו מעיד לעצמו ועיין בש"ך לי"ד סי' קי"ט ס"ק י"ח:
הא חדא ועוד קאמינא דאף לדברי המורה בעצמו מ"מ בנ"ד פסול וז"ל המורה והנה בנידן דידן שאין כאן אלא קול וחשד בעלמא אלא מדרבנן הוא פסול ובאמת אף שהוציא ע"י אשה מבעלה מ"מ ליכא למיחש כדאי' בש"ע סי' ו' סעי' ט"ו. אמנם מיני' אבא וכו' משום שיצא הקול הוא פסול דהכי אית' בש"ע ח"מ סי' ל"ד סעי' כ"ה בהג"ה וז"ל וכן אין נפסל על קול וחשד בעלמא כגון מי שהחשוד על העריות שרגיל עם העריות ומתייחד עמהן וקול יוצא עליו כשר לכל עדות חוץ מלעדות אשה והרי לפנינו דבקול וחשד בעלמא פסול לעדות אשה אף שהרב ח"מ כינה לה שם דרבנן ושא' כמ"ש והוא נכון:
אמנם הדברים מפורשי' ביותר בסי' ד' סעיף ט"ו וז"ל אשת איש שיצא עליו קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה אין חוששין לבניה וכו' אבל היא בעצמה חוששין לה משום זונה וכהן חושש לה מדין תורה וכתב הב"ש בס"ק כ' והכל מרננים זה גרע טפי מיצא שם מזנה בעיר דק"ל אין חוששין כמ"ש ס"ו גיטין ולקמן סי' ו' ומה שחלק ב"ח וכתב דיצא קול מזנה בא"א גרע טפי וחוששין ולקמן איירי בפנויה ל"ד דהא בסוגי' סוף גיטין מבואר דאיירי בא"א ומ"מ אין חוששין והנה בסי' ו' ס"ק כ"א חזר וכפל דבריו לומר וכבר כתבתי בסי' ד' מ"ש שם הכל מרננים אחרי' גרע טפי מיצא קול כולא כבר עש"ק וגרע טפי מעידם שראו דבר כיעור. וגם הרב בח"מ סי' ו' ס"ק י"ד ד"ה הרי זו מותרת לכהן ולעיל בסי' ד' ס"ק ט"ו פסק דהיכי שיצא עליו קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחרי' וכו' היא עצמה חוששין לה משום זונה וכהן חושש לה מדין תורה צ"ל דלעיל שאני הואיל דהכל מרננים אחרי' ודיימא טפי והוי כעדי' והכא מיירי רק ששני עדים ראו בה דבר מכופר. והב"ח כתב דהכא מיירי בפנוי' ולעיל בא"א ואין דבריו ברורי' דהכא הכא בא"א מיירי וכו' א"כ בנידן דידן שכולם מרננים אחר הסופר פלוני בר פלוני הנ"ל וגדולה מזו רצו לפסולי לעדות ממון קודם שנה בודאי חוששין וכו' ואפילו לתירוצא דב"ח שמחלק בין אשת איש לפנוי' נמי פסול דהאי קלא דאשת איש הוי שהוציאה אחר כך מבעלה עי"ז:
ובאמת נ"ל מוכח כחילוק הב"ח דבסוף פ' המגרש דף פ"ט גרסינן אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה מ"ט פירצותא הוא דחזי לה ופי' רש"י רק פירצותא הוא בעלמא דחזי לה שיחבקה בשוק או מיעק לה בין דדי' עכ"ל והנה הרב הבית שמואל סי' מ"ב ס"ק י"ח פי' וז"ל ואם מחבק מנשק לערוה חייבי כריתות או מיתות ב"ד הוא חשוד על העריות ופסול מדאורייתא ואם מיחד עם העריות אינו נפסל אלא מדרבנן ועיין בר"ן שם וכ"כ בח"מ נמצא דאף פריצות' דחזי לי' מ"מ נפסל בא"א ולכך פוסק הב"ח קל"א שא"א חיישינן לה וק"ל וע"כ אף הח"מ במה שמחלק בין בא על הערוה לחשוד בעלמא שמתייחד עם העריות פי' לחשוד שמתייחד אבל לא חיבוק ונישוק דהא הרב בב"ש וכן הרב בח"מ שניהן פירשו דבחיבוק ונישוק פסול מדאורייתא:
והנה עוד לאלקי מילין להביא ראי' נכוחים בזה אך אינו מן הצורך להאריך במקום שאמרו לקצר קצרה היריעה מהח"ל עו"ד ע"ש לגבאי חד חד נחית לעומקא עמוק מי ימצאנו ומצא דאתאי לידי משמע ממילא שאחרי הודיענו את כל ונוכחת להוכיח במישור ענבים ארץ שישר' דרכיו של הרמב"ם ז"ל והוא דרך ישכון אור הצפון וכתבתי כל זאת להוציא מלבו של המורה שכתב להתיר בפשיטות מטעמא חלוש' ולדחות דחי' מעיקרא לדברי הרמב"ם והוצרכתי להאריך ולהודיע כמודעא רבה לברר וללבן דבריו הנאמרי' באמת וצדק שלא שלו צדק. והן דבר שפתים אך למתיר בכח דהתירא דעדיף כי סליק שמעתת' אליבא דהלכתא אליבא דכ"ע בין להרמב"ם ובין להרא"ש הדין דין אמת והכל מתוקן תיקונא גברא להולכת גט דע"כ לא כתב הרמב"ם שפסול מלהביא אפילו אם נתקיים בחותמיו אלא אם אין לו עידי שליחות דאז אם פסול ואינו נאמן לומר בפ"נ ובפנ"ח אז אינו נאמן לומר ג"כ שהוא שליח הגט וכו' ובנידן דידן לפי' ד' המורה שסופר פלוני הנ"ל יש לו עידי שליחות ואותן עידים צריכן בלא"ה להעיד לשמוע מהן דברים כהויייתן הויי' דאיבעי' ורפוי בידיהם בשביל איזה פותי' שנפל בביר"ה קיר"ה קור נטוי של בית רבי דאיתא קמן לא קמיבעי' לי' שאין מקום לפקפק ואפי' הרמב"ם מודה דכשר להוליך ולהביא אף שהוא חשוד על העריות ופסול לאותו דבר דלא מפיו אנו חיין ואין אנו צריכין לעדות כלל והעידי שליח ועידו בודאי שהוא שלוח הגט ותו לא מידי והנראה לפע"ד כתבתי לדינא וה' יצלינו משגיאות ומנסתרות נקני ולזכות ידונני: