פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה מו
בדבר שנגשו לפני אחי המת פלוני עם אלמנתו ואלמנת פלוני רצתה לקחת בית פלוני בכתובתה כי לא הניח בעלה כסף או שוה כסף רק הבית הנ"ל. ואף שאין הבית עולה לסך כתובתה מ"מ לדידה שוי' ואחי המת אומרים לא כי אלא ישומו אותו בב"ד ואנו נסלק ממונינו כפי שומת ב"ד ולא ניתן נחלת אחינו לזרים ואם אמנם שדין זה מפורש בטור או"ח סי' ק"ט שהדין עם היתומים. וז"ל ואם אמר המלוה אני אקבל השדה בלא שום פרעון חובו והיורשים אומרים לא כי אלא ישומו אותו ב"ד שומעין ליורשים וכתב הב"י שהם דברי הרא"ש בפרק מי שהיה נשוי וכן פסק בש"ע בלי שום חולק ובסי' ק"ז הביא הב"י בעל התרומות בשער מ"ט וז"ל ראובן חייב לשמעון מנה בשטר ומת ראובן והניח קרקע שוה חמשים דינרים לכל אדם ורוצה שמעון לטרפו בחובו ובני ראובן אמרי' אנו נותן לך ממונינו שלא ירשנו מאבינו חמשים דינרים כמו דמי קטינא שלא יוכל לטורפה פעם שנית ושמעון טוען לדידי' שוה מאה נתנו לי מאה או אקח הקרקע והשיב הראב"ד שהדין עם שמעון וכן דעת הרמב"ן ויש חולקים וסתר הרמב"ן טענותיהם ודעת רבינו בסי' ע"ב ג"כ מ"ש ואם אינו שוה לשומת הבקיאם החצי' שהוא טוען עליו כו' כדעת הרמב"ן והראב"ד ז"ל עכ"ל. וכתב הב"ח וז"ל ולפע"ד דאע"פ דמדעת בה"ת נראה שאינו מחלק בין זו לזו מ"מ מדעת רבינו דס"ל דדוקא גבי משכון מסתבר' כהרמב"ן והרשב"א מטעם מגו כאשר מבואר שם אבל גבי יורשים לא ס"ל כוותייהו אלא הדין עם היורשים כאשר כתב להדי' בסי' ק"ט והוא מדברי הרא"ש פרק מי שהי' נשוי עכ"ל הב"ח. ונראה שהסכים הב"ח למה שפסק הטור בסי' ק"ט:
והנה הב"י בסי' ע"ב כתב שדברי טור תמוהים הם שאין זה דרך מגו דכי אמרינן מגו היינו לומר דהימנוהו בהא טענא מגו דאי הוי טעון טענה אחריתא והוי מהימן השתא נמי מהימן והכי הא מהימני ליה ליטול מה שטוען עד כדי דמיו החפץ משום מגו אבל לענין ליטול החפץ עצמו איך אפשר שנאמר שיטול החפץ עצמו במגו דאי בעי אמר לקוח היא בידי והרי כיון דלפי דבריו דהשתא אינו יכול ליטול בע"כ של בעל החפץ האיך גובה אותו ביותר ממה שהוא טוען במגו דאי בעי אמר לקוח זה הדבר שאין לו שחר הלכך נראה שהדין עם בעל החפץ וכתב הב"ח שאין השגת הב"י השגה דלא אמר רבינו דנוטלו בע"כ השתא כי היכי דנוטלו בע"כ אי הוי טעון לקוח הוא בידי דהא וודאי ליתא אלא ר"ל השתא נוטלו בע"כ אם אין הלוה רוצה לתת לו כמו שטוען עליו כך וכך אבל אם נותן לו כפי טענתו שוב אינו יכול ליטלו בעל כרחו מה שאין כן בטוען לקוח דנוטלו בעל כרחו אפילו נותן לו אלף אלפים. במרדכי סוף מקבל כתב דכל הגדולים חולקים על ראב"י וכו' דהדין עם המחזיק וכדברי רבינו והכי נקטינן דאפילו היה דבר שקול המע"ה כ"ש דרוב הגדולים תופסי' כך ע"כ. ונפלאתי על הב"ח דאיך עלה בדעתו לחשוד להב"י שהבין דברי הטור דנוטלו בע"כ אף אם רוצה ליתן כפי טענותו אי אפשר לחשוד אפילו בר בי' רב דחד יומא כ"ש מעיין המתגבר אשר באורו נראה אור אלא עיקר קושיות הב"י כיון וכו' דכבר אנו מאמינים לו שהוא חייב לו כנגד דמי הכלי במגו דלקוח אבל לא יותר וכיון דלא מהימן על טענתו מה שטוען יותר מכדי דמיו והוא מודה שלא לקחו איך נאמן לו להחזיק הכלי אם נותן כדי שויו וזה ברור:
ובאמת היה נראה לי ליישב דברי טור ונדקדק בלשונו דכתב אם היה אומר לקוח הוא בידי היה נוטל בע"כ ולכאורה תיבת בע"כ מיותר אלא דהענין כך דאף בעלמא לא מצי למימר לדידי שוי' אבל אם לוה אלפא זוזא על קתא דמגלא בודאי אין הלוה יוכל להוציא מידו עד שישלם כל דמי הלואה ואם העני הלוה ומכר לאחרים המשכון קתא דמגלא אין יכול להוציא מידו דיכול לומר לדידי שוה וא"כ שפיר אמר הטור דאי הי' אומר לקוח היו בידי ולא היה יכול להוציא בע"כ בדמים אלו שרוצה ליתן דמי שויא הכי נמי מהימן לי' דמתחילה לוה על המשכון זה יותר מדמי שוי' ואינו יכול להוציא בע"כ בדמי שוי' וכן כתב הסמ"ע ס"ק ס"ט ועיין שם שעולה לכוונה שכתבתי:
ולפ"ז י"ל דווקא במשכון הוא מהימן במגו מטעם שכתבתי אבל מקום דלא שייך מגו כגון בקרקע אף עדים מעידים שחייב יותר לא יוכל לומר לדידי שוי'. ולפ"ז שפיר השיג הב"ח על הב"י איך כתב בסי' ק"ז שדעת רבינו הטור כדעת הראב"ד דהתם מהימנן לי' מכח מגו שלא היה יכול להוציא בע"כ ע"כ מהימנן לי' עכ"פ לענין זה שגם עתה אינו יכול להוציא מידו בע"כ אבל היכי שאינו מחזיק בידו מנ"ל לומר שדעת הטור כדעת הראב"ד:
וראיתי שהש"ך השיג על הסמ"ע וז"ל דלפ"ז באם אינו טוען המחזיק שלכך כיון וכ"ש בתופס עכשיו בשביל חובו ולא הלוה עליו מתחילה הדין עם בעל הכלי וזה אינו דהא הבעל התרומות בסוף השער חלק ט"ו כתב בשם הראב"ד גבי הני עיזי דאכלי חושלא אם בא לומר אני אקח העיזים במאה לא מפיק מיניה בחמשים דמי העיזים וכ"כ במרדכי בפ' המקבל בשם הרבה גדולים אלא הטעם דהא אלו טען לקוח הוא בידי היה מחזיק הכלי אם כן גם עתה נאמן לומר שחייב לו יותר מדמיו ואם כן אין צריך להחזיר לו עד שיתן לו כפי מה שהוא טוען ע"כ ובאמת נראה כדעת הש"ך ודברי הטור ברירין ומשמע דאין לחלק בין אם נתנה לו מתחילה למשכון או אם תפס אחר כך בלא עדים וצריכין אנו לומר מילתא בטעמא להסמ"ע לא הי' צריך לסברתו שטוען המחזיק שחביב בעיניו וטוען המחזיק שכיון כן מתחילה אלא דבלאו הכי ניחא דהא כתב המרדכי דהני עיזי דאמר אבוהו דשמואל דיכול לטעון עד כדי דמיהן אע"פ שחביבות על מריא דעיזי יותר מכדי דמיהן משום בשרא דחיותא ומשום טרחא דחיותא כדאמרינן ס"פ האומנין מ"מ לא חשיבי תפיסה אלא בכדי דמיהן ולא דמי לקתא דמגלא דהתם תרווייהו מודי דהלוה עליו אלפא זוזי וגבי תפיסת ב"ח לגבות מטלטלים דיתמי דאזלינן בתר חיבת היתומים כמה חביב עליהם וגובה כפלים משויוה כדאיתא בפ' הכותב גבי איתתא דאפקיד גבה מלוגמא דשטרי ואע"ג דאין גופן ממון לא דמי להו דהתם איכא סהדי או יתומים עצמן מודין במלוה שהי' אביהם חייב אלא שאין מטלטלין שלהם משועבדים התם ודאי אזלינן בתר חיבת הלוה ותו בהא תפיסה נמי מצינן למימר דלא הוי תפיסה אלא בכדי דמיהן של שטרות לפי שומת המוכר שט"ח לחבירו. ונחלקו עליו רבינו יקר ורבינו שאלתיאל וכתבו בכל מקום שהמוחזק נאמן לומר לקוח הוא בידי בשבועה לטעון עליו אפי' יותר בכדי דמיהן וראי' מפרק הגוזל בתרא והילכתא בכולה עשו תקנות השוק לבד מגנב ופרע בחובו ופר"ח בין במכר בין במשכון ואפילו משכון שוה מנה במאתן דשקיל לוקח זוזי מב"ה עכ"ל. הרי דיש עוד טעם אחר שמצי לטעון יותר מכדי דמיו אף שבודאי אינו שוה אצלו כיון ששוה אצל הלוה וחשיב בעיניו כמו הנך מלוגמא דשטרא וכמו הני עיזי וכן פי' הסמ"ע בהדי' בסי' שנ"ו גבי משכון גניבה יותר על דמי של בעלים מחזירים לבעל המשכון מעותיו וכתב הסמ"ע אף שאין דרך עולם להלוות על משכון יותר על דמים כיון דאסור להשתמש בו דנימא חביב היה עליו כמו במכר מ"מ כיון דעכשיו בשעה שבא לידו נתן הדמים אמרינן שלא נתן לו באמנה אלא מפני אלף זוז י"ל דידע נמי שחביב על הלוה ולא יניח במשכון ולכך צריך לשלם לי אלפא זוזי וא"כ אם משכון לו בעדים קתא דמגלא באלף זוז אינו יכול להוציא בע"כ ה"ה בלא עדים נאמן לטעון דמגו דלקוח היא בידי ואם היתה טוען לקוחי לא הי' יכול ליקח ממנו בע"כ כן עתה אי אפשר לו ליקח בע"כ בדמי שווי' ולא מבעיא במשכן לו מתחילה דמצי אמר שידעתי שלא יניח המשכון ויפדהו כי חביב ללוה אלא אפילו אם תפס אחר הלואה שלא בעדים נאמן לטעון עליו יותר מכדי דמיהן במגו דלקוח לא היה יוכל להוציא מידו בע"כ בדמי שויה הכי נמי אין אתה יוכל להוציא בע"כ ממנו כי אני אומר לדידך שויה כמו הני עיזי דניחי' למרי' משום כשורא דחיזתא ומשום טירחא דחיותא והשתא דברי הטור ברירן ולא קשה עליו קושיות הב"י דנאמן במיגו שלא להוציא מתחת ידו כי אמר לדידי או לדידך שוי' יותר אבל היכי דלא תפס לא עלה על לב הנך גאונים לומר שיוכל לומר לדידי שוי' וא"כ היכי שהמלוה והלוה מודים בהלואה ואין לו במה לפרוע כי אם החפץ אחד שביד הלוה השוה חצי חוב אין המלוה יוכל לאמור לדידי שויא ותן לי החפץ הזה ואם מכורים לאחרים והקנ' להם בדרך קנין קנו. והש"ך בסי' ע"ב סעיף קטן ק"א השיג על התרומות בנידן הזה מ"מ התם מיירי שתפס המלוה כדמשמע והמלוה אינו רוצה להחזיר מה שבידו עד שיפרע לו כל חובו בזה מהני טענתו. אבל אם אינם ברשות המלוה אינו יכול לומר לדידי שוי':
וראיתי בש"ך בסי' קט"ו סעי' ק"כ שכתב בס' גדולי תרומה שער ג' סוף דף כ"ח תמה על הב"י דלא קאמר הטור בסי' ע"ב אלא דנאמן במגו דלקוח שחייב לו עליו כך וכך משא"כ הכא. וכתב הש"ך דלא מקשה מידי דמה בכך שנאמן שחייב לו כך וכך מ"מ השתא הכלי אינו שלו ואמאי יוכל להחזיקו ביותר משוי' אלא וודאי ס"ל כהראב"ד וכמ"ש הב"י וזה ברור עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לא קשה קושיות הב"י ובאמת תמה אני על הב"י דעכ"פ במשכון נאמן במגו שהוא המשכון בסך זה וסבר שלא יניח המשכון אצלו במגו שהיה יוכל לומר לקוח בידי ולא היה יכול ליקח ממנו בע"כ ה"נ ניהמני ליקח ממני בע"כ אלא שלוה לו סך יותר ולא יוצא אותו בדמי שוי' ובסי' שנ"ו פסק בהדיא דאם השכין הגנב יותר מכדי שוי' שצריכן הבעלים לשלם לו ומשמע שם הן שהשכין בעדים או שלא בעדים א"כ ה"נ דכוותי'. וגם ראיתי שהש"ך התפלא על הב"י שכתב בסי' קט"ו לאחר שהביא סברות הראב"ד והרמב"ן שיוכל לומר לדידי שוים וכתב הב"י וכבר כתבתי בסי' ק"ז שדעת רבינו בסי' ע"ב כדעת הראב"ד והרמב"ן עכ"ל ב"י ונראה מדבריו שכן עיקר והקשה שהרי דעת הטור לעיל ריש סי' ק"ט סוף סעיף א' מוכרח דלא כהראב"ד והרמב"ן אלא כהרא"ש פ' מי שהי' נשוי כמו שכתב שם וע"כ צ"ל דדוקא במטלטלים ס"ל להטור בסי' ע"ב כהראב"ד והרמב"ן כיון דבמטלטלים שייך דין תפיסה והתופס אותו בשבול חוב הרי כשלו עד שיסלקו כפי חובו משא"כ בקרקע דאין בה דין תפיסה. וגם קשה לי על ב"י דכאן משמע דס"ל כהראב"ד והרמב"ן ולעיל ריש סי' ק"ט בש"ע סוף סעי' א' כתב דברי הטור והרא"ש וא"כ דבריו צ"ע עכ"ל:
ומאוד נפלאתי על הנך גאונים שחשבו להרב הב"י כטועה אשר נהירן לי' שבילי דאורייתא כשבילי דנהרדעי ובסי' ק"ז לאחר שכתב סברות הראב"ד והרמב"ן והיש חולקים וסתר הרמב"ן טענותיהם וכתות דברי בעל התרומה באורך בסי' קט"ו הרי שזכר כאן מה שכתב בסי' קט"ו וכן בסי' קט"ו הזכיר הב"י מה שכתב בסי' ק"ז שכתב ובסי' ק"ז כתבתי שדעת הטור כדעת הראב"ד וא"כ איך לא הי' זוכר דברי הטור בסי' ק"ט הקודם לסי' קט"ו אלא נראה ברור דבסי' ק"ז הביא דברי הבעל תרומות בקיצור ומסיים וכתבתי דברי הב"ת באורך בסי' קט"ו ושם נאמר שהראב"ד והרמב"ן פסקו שיכול לומר לדידי שוי' אף במטלטלי' וכתב ודעת רבינו בסי' ע"ב גבי מ"ש ואם אינו שוה לשומת בקיאים החצי שהוא טוען עליו כו' הוא כדעת הרמב"ן והראב"ד ז"ל אין ספק שכוונתו הרב ב"י שדעת הטור גבי משכון כמו דעת הרמב"ן והראב"ד גבי קרקע אבל הטור לא ס"ל כהראב"ד גבי קרקע וכמו שאמרו הורו בטרפחת כרבי בזפק דבלשון זה משמע הורו בטרפחת להתירה כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירי להו ה"נ כוונת הב"י כן ועוד נראה כיון דבסי' ק"ז מציין וז"ל וכתבתי דברי הב"ת באורך בסימן קט"ו מביא דעת הראב"ד שיוכל ב"ח להעלות בדמים כמו דהני עיזי אם בא לומר אקח העיזים במאה שומעין וכן הסכים הרמב"ן ע"ז כתב שדעת רבינו בסי' ע"ב גבי אם אינו שוה לשומת הבקיאים חצי כדעת הראב"ד ר"ל כדעת הראב"ד גבי הני עיזי והטעם משום מגו דלקוח אי אפשר להוציא בעל כורחו בסך דמיו ששוה ה"נ אין יוכל להוציא בעל כרחו בדמי שוי' אלא נאמן לומר הלויתי עליו יותר להחזיק הכל בידו ולכך בסי' קט"ו שהביא שם להדי' דעת הראב"ד והרמב"ן דיכול לעלות בדמים אף במטלטלים ומרמז במה שכתב וכבר כתבתי זה בסי' ק"ז וכתבתי שם שדעת רבינו כדעת הראב"ד היינו לעניין תפיסה של מטלטלי' מסכים הטור לדעת הראב"ד שיכול לומר לדידי שוי במגו אבל מעולם לא עלה על דעת הב"י שיסבור הטור אף בקרקע דלא שייך דין תפיס' לומר לדידי שוי' ולעלותו בדמים אלא דעת הטור והב"י כדעת הרא"ש בפ' מי שהיו נשוי ולכך בסי' ק"ט לא הביא דעת החולק משום דנראן דבריו וכן הביא הסמ"ע בס"ס קי"ד והלבוש והב"ח כולם הסכימו לדעת הטור והרא"ש דנגד יתומי' לא יוכל המלוה לומר לדידי שוה נגד כל החוב והש"ך כתב בסי' קט"ו סס"א וז"ל ולענין דינא נראה עיקר כהרמב"ן והראב"ד וכן פסק הריב"ש דכל זמן שאין הלוקח מסלקו בכל החוב יכול המלוה לומר לדידי שוי' הקרקע נגד כל החוב והכי משמע בש"ס בפ' מי שהי' נשוי ודלא כהרא"ש והטור עכ"ל ולא ידעתי דאין שם ראי' ברורה לחלק על הרא"ש דהא הרא"ש כתב דאם אמר המלוה אני רוצה לקבל את הקרקע בכל חובי בלא שומת ב"ד והלוקח אמר לא כן אלא ישומו ב"ד ואתן לך כפי שומתן אין שומעין ללוקח כי יש בו הפסד ללוה אבל אם היתומים אומרים כן שומעין להם ומכריזין עליו ומקבלו בשומא דאי אתי זוזי לידי דיתמי מסלקי לי' בדמים שוי' וכן הוא עובדא בתרי קטינא דארעא וסבר רב יוסף למידן כרמי בר חמא ואהדרי' אביי והלכתא כאביי ורבא עכ"ל ואין ספק מאי דמייתי הרא"ש ראי' מעובדא בתרי קטינא דארעא משום דהתם במתניתן תנן אם אמרו היתומים אנחנו מעלים על נכסי אבינו דינר כדי שיהי' שם מותר דינר על שני כתובות ולא יבטל ירושה דאורייתא ואח"כ יטלו הם כתובות אמם העולה לסך יותר מכתובות בני השני אין שומעין להם אלא שמין הנכסים בב"ד ואמרינן בש"ס האי גברא דהוי מסקי בי' מאה זוזי הוה לי' תרי קטינא דארעא חד זבינהו בחמשין וחד זבינהו בחמשין אתי ב"ח וטרפא לחד מנייהו הדר אתא וקטריף לאידך שקול מאה זוזי וקאזיל לגבי' וא"ל אי שוי' לך מאה זוזי לחיי ואי לא שקיל מאה זוזי ואסלק סבר רב יוסף למימר היינו מתניתן אם אמרו היתומים כו' ר"ל דמתניתן מצינו ליגמור האי דינא דלא מצי טעון לי' האי לוקח שהי' מעלה על דמים וא"ל אביי מי דמי התם איתי' להו פסידא ליתמי הכא מאי פסידא אית להו מאה יהיב ומאה שקיל עד כאן לשונו:
נמצא לפי דברי ר' יוסף ורמי בר חמא לא יוכל אדם להעלות יותר בדמיו שויו אף במקום דליכא פסידא וא"כ לא הי' יכול המלוה לומר אני אטול השדה בכל חובי אף שאינו שוה כיון דלוקח יכול לסלקו במעות מה ששוה עכשיו אבל לאביי ולרבא במקום דליכא פסידא יכול להעלות על דמים. וה"נ הוא אינו מפסיד ללוקח כיון שלקח שעיבודו אינהו דאפסיד אנפשייהו יכול להטריף השדה ולומר לדידיה שוים בכל החוב ויש בו טובה ללוה משא"כ נגד היתומים שיש פסידא ליתמי שהם רוצים בנחלת אביהם והוא רוצה להעלות בדמים אינו יכול להעלות במקום פסידא דיתמי אלא כפי שומת הב"ד ולא מבעי' לפי מאי דס"ד דרמי בר חמא ורב יוסף דלא מצי לעילויא אפילו במקום דליכא פסידא אלא אפי' לאביי ורבא מ"מ מודה במקום דאיכא פסידא ליתמי לא מצי לעילויא ה"נ נגד היתומים לא מצי המלוה לעילויא וע"כ הא דמביא הרא"ש ראי' מעובדא תרי קטינא דארעא דהילכתא כאביי ורבא אינו ראי' אלא לדינא קמא גבי מלוה עם לוקח. ולוקח ליכא פסידא דאינהו אפסידהו לנפשייהו כיון דהילכתא כאביי ורבא דבמקום דליכא פסידא מצי למימר לדידי שוי' יותר אבל גבי יתמי כיון דאיכא פסידא ליתמי ולא שייך למימר גבי יתמי אינהו אפסיד' נפשייהו אליבא דכ"ע לא יוכל המלוה להעלות בדמים וא"כ תמה אני על הש"ך איך כתב דמשמע מש"ס דפ' מי שהיה נשוי אף כנגד היתומים מצי להעלות ופשיטת הש"ס לא מוכח הכי ואפשר שחשבו שלגבי יתמי נמי ליכא פסידא כיון שנותנים עכ"פ הסך השוה מ"מ אין זה כדאי לחלוק על הרא"ש בלי ראי' ברורה:
מדברי הירושלמי שהביא בית יוסף בסי' קט"ו ההיא איתתא דרוית פורנא עשרין דנרים והוה תמן חד בית' טב עשרה דינרין ופסק רבי מונא כיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן מעו' הדין עם היתומים ואף שכתב הב"י שהרמב"ן סתר ראיות הירושלמי מ"מ לא סמכינן אשנוי מה שהוא מפורש בירשלמי והביא עוד הש"ך בסי' ע"ב בשם תורת חיים שהכריע דיוכל ב"ח לומר לדידי שוה לי כנגד כל חובי ומתחילה צריך אני להעתיק הש"ס דפ' הגוזל דף צ"ה ע"ב אמר רב חנן אמר שמואל שלשה שמין להם את השבח ומעלה אותם בדמים בכור לפשוט וב"ח ליתומים וב"ח ללוקח. א"ל רבינא לרב אשי ומי אמר שמואל ב"ח ללוקח יהיב ליה שבח והאמר שמואל ב"ח גובה את השבח א"ל לא קשיא כאן בשבח המגיע לכתפים כאן בשבח שאין מגיע לכתפים ופי' רש"י מגיע לכתפים כגון תבואה שגדלה כל צרכה נותנה ללוקח או דמי' א"ל והא מעשה בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים. א"ל לא קשיא הא דמסיק בי' כשיעור ארעא ושבחא והא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא א"ל הניחא למ"ד אי אית לי' זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לב"ח שפיר אלא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק לב"ח לימא ליה אי הוי ליה זוזי הוי מסלקינא לך מכולה ארעא השתא הבי ביה גירויא דארעא שיעור שבחא א"ל הכי במאי עסקינן כגון דשוי' ניהלא אפותקי:
וכתב הת"ח ותימא בלא הנך שינוי' תקשי ליה אמילתא דשמואל גופי' הניחא. וי"ל דהכי פריך אי אמרת בשלמא דהא שמואל איירי דמסיק בי' שיעור ארעא ושבחי שפיר דיהיב ליה זוזי דלא מצי להימר לי' אי הוי לי זוזי הוי מסלקינא לך מכולה ארעא וכו' דאטו בשופטני עסקינן דבוודאי לא ירצה לסלקו אפילו אי הוי ליה זוזי דכשיסלקנו יצטרך ליתן לו כל חובו דהיינו כשיעור ארעא ושבחי' דאע"ג דארעא בלא שבחי' אינו שוה כדי כל חובו אפ"ה מצי למימר לדידי שוה לי כשיעור כל חובי ואי בעית לסלוקי לי' הב לי כל מה שחייב לי כו' ומזה רצה לפסוק כדעת הטור דחולק על בעל התרומ' ומסיק דאפי' אינו מוחזק המלוה במשכון יכול לומר לדידי שוה:
ול"נ דאין זה כדאי לדחות סברות גאונים וסברות הרא"ש דאטו אשינוי ניקום ונסמוך די"ל דמעיקרא מיירי בשבח המגיע לכתפים ולא השביח גוף הקרקע וכפירש רש"י שנותן ללוקח או דמים ולכך לא יוכל לומר הב לי גירויא דארעא שיעור שבחא אבל השתא דקאמר הא דמסיק שיעור ארעא ושבחי' משמע דאפילו ארעא בעצמו השביחה כגון ארעא אסקא שירטן אפילו הכי היכי דלא אסיק שיעור ארעא ושבחי' מסליק לי' שבחא בדמים ופריך שפיר הניחא כו' ובזה ניחא נמי מה שהקשה הש"ך בסי' קט"ו ס"ק ל"ו במאי שביק בפרק המקבל יתומים ופריך אלקוחות הוי ליה לאקשוי' בלא"ה בפשיטות איתומי' גופי' אמאי ב"ח ליתומים שמין להם את השבח ומעלה אותן בדמים ליסלקי' לי' בזוזי כו' ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי די"ל דמיירי בשבח שלא השביחה הקרקע גופי' אלא שהשביחה בפירות וק"ל ובר מכל דין צריכן אנו לדחוק לפי דברי הת"ח הא דפסק בש"ע דאם היתומים הביאו ראייה שהם השביחו אם לא עשה אפותקי אם רצו היתומים לסלק ב"ח בדמים מסלקים אותו ואם רצו נוטלים מהקרקע שיעור שבח שלהם הת"ח קשה אמאי נוטלים מקרקע מטעם דאי הוי מסלקי לי' בזוזי אטו בשופטני עסקינן וצריכן אנו לדחוק ולומר דמיירי שהיתומים רוצים ליתן לב"ח כל חובו ואין פשוט דבריהם משמע לכאורה כן כמו שכתב הש"ך בעצמו:
ועוד נראה דמעיקרא אין כאן קושיא דמעיקרא ס"ד שלשה שמין את השבח ומעלה אותן בדמים מיירי שאם הוציאו הוצאות על הקרקע דאינו משלם אלא הוצאות כמו שאמרו בברייתא בפ"ק דמציעא דף ט"ו ע"א המוכר שדה לחבירו ובא ב"ח וטורפה כשהוא גובה אם השבח יותר עד הוצאה. ולפ"ז ה"א אף מסיק שיעור ארעא ושבחא מחייב לשלם להם הוצאה ולא זכה הלוקח בגוף השבח הקרקע מעולם אלא בהוצאה שהוציא מחויב להחזיר לו ולכך לא יוכל לומר תן לי גרויא בארעא כשיעור הוצאה אבל לבתר דפריך מי אמר שמואל ב"ח ללוקח יהיב ליה שבח והאמר שמואל ב"ח גובה שבח פי' רש"י ואינו נותן לו הוצאה כלל ומשני הא דמסיק בי' שיעור ארעא ושבחא ואז אין לו הוצאה כלל והא דמסיק בי' שיעור ארעא בלא שבחא א"כ לפ"ז אין לו זכי' בשבח כלל ושייך ללוקח גוף השבח בקרקע. ופריך שפיר הניחא לימא לי' הב לי גירויא בארעא שיעור שבחאי אך על זה קשה כיון דלא אסיק אלא שיעור ארעא אמאי נוטל שבח יתר על הוצאה וקושיא זו הקשו התוס' באמת בב"מ ותירצו דבלאו הכי פריך שפיר ולפי המסקנא דמוקי באפותקי ובאפותקי ניחא שפיר וזה ברור לדעתי ושערי תירוצים על הקושי' לא ננעלו וא"כ לא דחינן כל הנך רבוותי' הטור והב"י והרא"ש והב"ח והסמ"ע והלבו"ש בגילת' דחיטת':
ואם נימא דאין בנו כח לברר הדין מ"מ ספיקא דדינא הוי והמוחזק יוכל לומר קים ליה דהא בסי' ע"ב גבי משכון גופי' הכריע רמ"א סי' כ"ד די"א דהדין עם המחזוק ונ"ל דהמוציא מחבירו עליו הראי' והכריע הש"ך מטעם ספיקא דדינא ה"נ דכוותי' ואם בב"ח אמרו ק"ו באשה שאינו יכולה לומר לדידיה שוה דגרע כחה טפי מב"ח דהא בפ' יש בכור דף נ"ב אמרינן דאין האשה נוטלת בכתובתה לא בראוי כבמוחזק ולא בשבח ופריך אינו והאמר שמואל ב"ח גובה השבח אמר ר' אבא מקולי כתובה שנו כאן הרי להדיא דהקילו בכתובה יותר מב"ח ואם ב"ח אינו יכול לומר לדידי שוי נגד היתומים ק"ו אשה בכתובתה אך בגוף הדין אם נימא שהוא ספיקא דדינא אי קרקע בחזקת יורשי' או בחזקת אשה:
צריך אני לברר תחילה כמה דברים שנתקשה בהם הב"י דברי הרא"ש וז"ל והרא"ש לאחר שכתב דברי התוספות ותירוצים וי"ל דבלאו הכי פריך שפיר כתב והרא"ש פי' הא דקתני בברייתא שנוטל הוצאה מב"ח היכי דלא מסיק בי' שיעור ארעא ושבחא לא שיעור ארעא ושבח יותר על הוצאה הילכך נוטל כל השבח ונותן ללוקח הוצאה עכ"ל:
והנה בהעתקת קיצור דברי הרא"ש נתן מקום לטעות בדברי הרא"ש לומר דסובר הרא"ש אף בלא אפותקי ולא אסיק בי' אלא שיעור ארעא בלא שבחא גובה הב"ח השבח יתר על הוצאה וזה לא עלה על דעת הרא"ש מעולם אלא שהרא"ש כתב תירץ הש"ס לפי מאי דס"ד ואח"כ כתב קושיות הש"ס הניחא למ"ד כו' עד דמסיק הכא במאי עסקינן דשוי' ניהלי' אפותקי ולכך גובה שבח היותר על הוצאה אבל בלא שוי' ניהלוה אפותקי ולא אסיק אלא שיעור בלא שבח וז"ל הרא"ש דאינו גובה השבח והיכי דלא מסיק בי' אלא שיעור ארעא בלא שבחי' ולא שוי' ניהלי' אפותקי לא גבי ב"ח אלא שיעור זוזי והשאר הוי ללוקח עכ"ל הרי להדיא כדברי:
עוד ראיתי שהביא דברי הרמב"ם בפ' כ"א מהל' מלוה היה השדה אפותקי ב"ח נוטל את כולה ורואין חצי השבח הנשאר ללוקח אם היה חצי השבח יותר על הוצאה נוטל ההוצאה וב"ח שהרי אומר לו הב"ח שדי הוא שהשביחה והנשאר לו מן השבח נוטל מן המוכר ואם היה חצי השבח פחות מהוצאה אין לו הטורף אלא דמי חצי השבח וחוזר וגובה מן המוכר חצי השבח שנטרף בלבד עכ"ל וכתב הרב המגיד מה שנמצא בספרי רבינו בדין אפותקי לומר שב"ח נוטל החצי השבח בלא הוצאה כלל וחצי האחר או מניחו או נוטלו ופורע הוצאות כל שבח הוא זר ולא נתברר אצלי טעמו עכ"ל. וא"א לפרש הסוגי' לפ"ז וכבר הושג רבינו מזה כו' עכ"ל:
והנה אם אמנם שאין בינת אדם לי מ"מ אומר אני בחנם נתקשו בדברי הרמב"ם ולפע"ד דברי אלהים חיים הם דהא ס"ל להרמב"ם דב"ח גובה חצי שבח בלי הוצאה משום דהוי כקנה נכסים לאחר שלוה משניהם והמוכר כותב אחריות ללוקח שהוא מחייב לו בקרן ובעמל שתמעול שתשבח והלוקח נתרצה בזה ולכך גובה המלוה חצי שבח בלי הוצאה ולפ"ז אפותקי לא יגרע כח המלוה דהא אף בלא אפותקי היה גובה חצי שבח בלי הוצאה ובאפותקי ג"כ לא יגרע כחו לגבות חצי שבח בלי הוצאה אלא דיש לו יפוי כח מחמת אפותקי לטרוף מלוקח אפי' חצי שבח משום דאמר לו שדי שהשביחה ולפ"ז אם הוציא י' זהו' והשביח י"ב זהו' וחצי השבח שוה ששה זהו' נמצא שחצי השבח יותר על הוצאת החצי זהב אחד א"כ נוטל הוצאה מב"ח חמשה זהו' ולא ששה משום דאמר לו ב"ח שדי הוא שהשביחה והנשאר לו מן השבח ר"ל אותו זהו' וכן חצי השבח שכבר טרף הב"ח מחמת דיקני' נוטל מן המוכר א"כ גובה מן המוכר שבעה זהו' וחמשה זהו' מן ב"ח ס"ה י"ב זהובים דמי הוצאתו ושבחו כפי שכתב לו המוכר ואם הי' חצי שבח פחות מן הוצאה כגון שהוציא י"ב והשביחה עשר וחצי השבח פחות מכדי הוצאה אין לו מן הטורף ר"ל מב"ח אלא חצי השבח חמשה זהו' כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות וחוזרו וגובה מן המוכר חצי השבח שנטרף בלבד דהיינו שיעור חמשה זהובים ומפסיד שני זהו' ואתי לאשמועינן שלא תאמר שיקח מב"ח שיעור הוצאה וקמ"ל דלא דחצי טורף ב"ח בלי הוצאה דלא יגרע כח אפותקי ממלוה בלא אפותקי אלא דעדיף כחו כחצי השני' שדוחה ללוקח ונותן לו הוצאה כדין יורד לתוך שדה חבירו והשביחה ואם הוצאה יתירה על השבח מפסיד הלוקח הוצאה וכן כתב הרא"ש ואם הוצאה יתירה על השבח שקיל הוצאה שיעור שבח מב"ח ואידך מפסיד:
וראיתי שבעל מגדול עוז רצה ליישב וכתב שהם דברי הרי"ף ולפי מה שכתבתי לא ראיתי שום רמז ורמיזה ברי"ף בב"ק ובב"מ מזה שכתב שם הרי"ף דאם הוי שבח יותר על הוצאה שקיל לוקח הוצאה מב"ח ולפי שכתבתי לעולם גובה ב"ח חצי בלי הוצאה והוא כפי פסק הרמב"ם בריש סי' כ"א מהלכות מלוה כדעת הרא"ש והרי"ף ולא כדעת הגאונים שהביא שם. וגם הרב ב"י דחה דברי הגאונים כאשר דחה הרי"ף וראיתי בלחם משנה שרצה ג"כ ליישב דבר זה וכתב אבל היכי דעשה אפותקי גובה חצי שבח בלא הוצאות כלל ואע"ג דלפי הוראות הגאונים הגדולים נוטל ההוצאה מ"מ בהא עדיף כח אפותקי דגובה חצי השבח בלא הוצאה כלל וחצי אחר גובה אותו ונותן הוצאה עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו כיון דבלא אפותקי ומסיק שיעור ארעא ושבחא גובה הלוקח ההוצא' וא"כ באפותקי מה ראו לחלק בין הדביקים אם חשוב כשדה שלו א"כ יחזור לו כל הוצאה ואם לאו ישקול חצי בלא הוצאה וע"כ נראה דסתם הרמב"ם דלא כדעת הגאונים אלא כדעת דשקיל ב"ח בלי הוצאה ולא גרע כח אפותקי מב"ח בלא אפותקי אלא דעדיף מיניה ושקיל לאידך פלג' דשבח ג"כ אלא שמחל לו חצי הוצאות ואם חובו נגד ארעא בלא שבחי' גובה כל השבח ונותן לו כל היצאה כן נראה לי ברור בדעת הרמב"ם בלי ספק ובלי גמגום והמשך לשונו כך הוא דקאי אדלעיל מיני' דכתוב ב"ח שטרף בחובו מה שראוי' לו מן הקרן וחצי השבח וכו, וע"כ מיירי דמסיק בי' שיעור ארעא ושבחא ועל זה כתב היתה שדה אפותקי ב"ח נוטל את כולה ורואין חצי השבח הנשאר ללוקח ר"ל אם לא היה טורף אותה הב"ח אבל עכשיו שבא לטרוף רואין אם הי' חצי השבח כו' כדפרשתי לעיל:
וכן ראיתי שכתב הרמב"ם שם בס"פ א' לאחר שכתב הטעם שגובה חצי השבח משום דהוי כנכסים שקנה לאחר שלוה משניהם כתב לפיכך ראובן שלוה משמעון מנה וכתיב לו שאני עתיד לקנות וחזר ולוה מלוי מאתיים וכתב לו שאני עתיד לקנות וקנה אח"כ שדה ומכרה ליהודה במאה וחמישים זהו' והשביחה יהודא בהוצאותו והרי שוה שלש מאות טורף שמעון ולוי הקרן וחולקים אותו בשוה ונמצא ביד זה חמשה ושבעים וביד זה חמשה ושבעים זהו' וחוזרין שמעון ולוי ויהודא וחולקים מאה וחמישים של שבח על דרך שפרשנו נמצא שמעון טורף מנה שלו משדה זו ולוי טורף מאה ושלשים ושבעה ומחצה ויהודא נוטל מחצה מן השבח שנים וששים ומחצה וכזה הן חולקים אפילו הן מאה עכ"ל. וכתב הרב המגיד מ"ש רבינו והרי היא שוה שלשה מאות רוצה לומר מחלוקת ההוצאה כפי הוראות הגאונים הגדולים שכתב למעלה והכריע כמותם עכ"ל ותמה אני דהרי אדרבה דדין זה דלא כהוראות הגאונים דבשלמא לפי דעת הרמב"ם דפסק דנוטל חצי השבח בלי הוצאה א"כ שפיר לאחר שחלק בקרן בשוה והשבח מאה וחמשה זהו' ומגיע לכל אחד וחמשים זהו' ונוטל בעל המאה מחמשים רק כ"ה לתשלם חוב והמנה וכ"ה חולקים לוי בעל המאתים עם יהודא הלוקח ומגיע י"ב וחצי לכל אחד ואחד נמצא מגיע ללוי ס"ב זהו' וחצי ומקודם נטל ע"ה ס"ה מאה ושלשים ושבעה זהו' וחצי והלוקח נוטל חמשים על חלקו ועוד י"ב זהו' וחצי ס"ה ס"ב זהו' וחצי ואין אנו צריכין לדחוק שהוא מפרש אליבא דגאונים דא"כ למה לא ניתן ללוקח הוצאה תחילה ודוחק לומר דקא חשיב מלבד הוצאה:
והדרן לנידן שהתחלנו שאף אם נימא שיש מקום לדעת החולקין על הטור מ"מ יכול המוחזק בנכסים לומר קים ליה ונכסי בחזקת יתמי קיימי ואף דאמרינן בהמקבל דף ק"י אם היתומים אומרים אנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח סבר רבי חנינא למימר ארעא בחזקת יתמי ועל ב"ח להביא ראיה א"ל ההוא סבא הכי אמר ר' יוחנן על היתומים להביא ראיה מ"ט ארעא כיון דלגוביינ' קאי כמאן דגבי דמי אמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קודם כו' ה"נ האי שטרא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבי דמי ועל היתומים להביא ראיה סבר ר' חנינא למימר כי מסלקינן לי' בארעא מסלקינן לי' ולא הי' בדמים מסלקינן והסכימו רוב הפוסקים דדוקא באפותקי אבל בלא אפותקי על ב"ח להביא ראיה. וכן נראה מדברי רש"י ותוס' והרא"ש דדוקא באפותקי דבלא אפותקי כיון דיוכל לסלקו בזוזי נכסי בחזקת יתמי קיימי וכן מוכח מדברי הש"ס מדקאמר מתחילה ארעא כיון דלגוביינ' ולבסוף אמר ה"נ האי שטרא כיון דלגוביינ' קאי למה לא אמר מתחילה שטרא כיון דלגוביינ קאי אלא לארויי' אתי דטעמא משום אפותקי מיירי ולכך ארעא לגוביינ' קיימי דאינו יכול לסלקו במעות אבל אם אמר שטרא לגוביינ' דיכול לסלקו במעות וע"כ צריכין אנו לומר דר"ח לא אסיק אדעתי' דמיירי באפותקי אלא דההוא סבא א"ל סתם הכי אמר ר' יוחנן על היתומים להביא ראיה והש"ס מפרש טעמא לדידן וע"כ צריכין אנו לפרש כן לדעת רש"י דמפרש דבין היתומים השביחו ובין אביו השביח דינו ליטול הקרקע עם השבח ואין להם תביעה אלא על הדמים ולכך עליהם להביא א"כ איך סבר ר"ח לסלק להם בקרקע אלא ע"כ כדכתיבנא דההוא סבא א"ל בסתם אלא אח"כ בבית המדרש נתפרש טעמו של דבר ואמר אף אנן נמי תנינא וקבעה הש"ס טעמו של ר"י אבל האי סבא א"ל סתם ובזה מיושב קושי' התוס' יעיין שם שאף לדעת הש"ך שרצה להכריע דבכל מקום על היתומים להביא ראיה אף בלא אפותקי הנה המעיין יראה שאין דבריו מוכרחים וע"כ אף אם נפרש דעת הרמב"ם והרי"ף כן מ"מ נראה דווקא התם אמרינן טעמא דמילתא כמו שכתב הסמ"ע ס"ק כ"ב דמוקמינן השדה כמות שהיא אחזקתו שהי' ביד אביהם כן דאם נפרש טעמא משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי קשי' הלכתא אהלכתא דהא בפ' מי שמת תנן נפל הבית עליו ועל אביו והי' עליו כתובת אשה וב"ח יורשי אב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב וב"ח אומרים האב מת ראשון ואח"כ מת הבן בש"א יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן ופי' הרשב"ם בש"א יחלוקו דאע"ג דיורשי אב וודאי יורשין בהאי ממון וב"ח ספק קאתי ספק ומוציא מידי וודאי קסברי ב"ש שטר עומד לגבות כגבוי דמי ותרווייהו ודאי חשיבי וב"ה סברי נכסים בחזקתן בחזקת יורשי אב שהרי הם יורשי וודאי או מיעקב או מראובן וכמחזקין דמי שהרי יעקב מוחזק בנכסים וכו'. וב"ח ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי עכ"ל וכן פסקינן בח"מ ס"ס ק"ז ואם איתא דסברי ב"ה שטר עומד לגבות כגבוי דמי ע"כ ספק וספק או וודאי וודאי הם אלא ע"כ דלית לן לומר שטר העומד לגבות כגבוי דמי ועכ"ל אם נימא כדעת הש"ך על היתומים להביא ראיה מטעם דשטר העומד לגבות כגבוי דמי א"כ הוי ספק וספק או ודאי וודאי אלא ע"כ דלא אמרינן שטר עומד לגבות כגבוי דמי וטעמא דעל היתומים להביא ראיה משום דמוקמינן השדה כמות שהיא גם ביד אביהן כן אבל היכי דליכא האי טעמא ברור הדבר דכל נכסים בחזקת יורשין ולענין ספיקא יכולים הם לומר קים לי וא"כ הדרן לכללן דיכולין היתומים לסלק בדמים כפי דמי שווין שהנכסים בחזקת אותו שבט הנלפע"ד כתבתי פה ק"ק אייזינשטאט: