פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה לב
קרעמזיר
במותב תלתא כו' ואתא לקדמנא כמר אהרן בהר"צ פאקין דרעגיר מק"ק טריביטש להעיד כו'. מיר זענין גיקומן אויף טאבור אין פיהם האבין מיר דא אן גיטראפין אהרן פאקין דרעגיר מק' באסקוויטץ אונד דאס זעלבי מאל איז גיוועזין בימי חשש אלז מן ניט פרייא האט לינות לילה גיגעבן זענין מיר איין גישטנדין בייא איין מלמד האט דער מלמד דעם אהרן באסקוויטץ קיין לינות לילה וואלין געבין האבין מיר גישפראכין ער איז איין ערליכער מאן אונד דאס איז איין טאג גיוועזין פאר ערב תשעה באב צו מארגנס אין ערב תשעה באב האט ער וואלין האבין מיר זאלין מיט איהם גיין זיין וועג האבין מיר ניט וואלין דען מיר האבין איין מארק פאר דיא הענט גיהאט. אזו איז ער פין אונז אוועק גיגאנגין דען אנדרן טאג איז איין גישרייא גיקומן דער אהרן באסקוויטץ איז נהרג גיווארין בין איך מיט מייני חברים ווידער גיקומין אויף טאבור זענין מיר גלייך גיקומין וויא מען האט איהם גיבראכט ציא פירן האבין מיר גלייך גיזעהן אלס דאס דער אהרן באסקוויטץ איזט דער קאפף איז איהם אב גיהאקט גיוועזין זונדערין איין שטיק קאפף מיט דעם בארט איז נאך אן איהם גיוועזין אונד האבין אויך אלי זייני כתבים ביזעהן דיא ער האט בייא זיך גיהאט וואס מיר בייא איהם האבין גיזעהן דיא זעלביגי נאכט איך קאן אנדערשט ניט זאגין אלס ער איז גיוועזין אהרן פאקין טרעגר פין באסקוויטץ עכ"ל כמר אהרן בהר"צ הנ"ל:
שוב העיד כמר אברהם בהר"ר מאיר הארשטץ וז"ל מיר זענין גיוועזין זעלב פירד אין פיהם האט זיך גיטראפין דאס מיר זענין גיקומן אויף טאבור האבין מיר גיזעהן דען אהרן פאקין טרעגיר מבאסקוויטץ וכו' כמו שהעיד העד הנ"ל רק בשינוי לשון קצת וסוף דבריו איך קאן ניט אנדרשט זאגן אלז דאס דער אהרן איזט דען איך קאן איהם אן בארט אונ קליידר אונ אלי זיינו כתבים דיא ער האט בייא זיך גיהאט עכ"ל כמר אברהם בר מאיר:
והנה קודם שנרד לבאר אם יש לסמוך על ט"ע שהכירו אותו שמקצת הראש עם הזקן היה מחובר בגופו והיה להם ט"ע בזקינו נרד לעומק הדין אם יש לסמוך על סימני הבגדים דתנן בפ' בתרא דיבמות דף ק"כ אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ואיכא תרי לישני בגמרא דלחד לישני סבר רבא סימנים דאורייתא ולחד לישני סבר רבא דכ"ע סבירי ליה סימנים דרבנן ופריך ולהך לישני דאמר רבא סימנים דאורייתא הא קתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ומשני גופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה ואיבעית אימא כליו בחיורא וסומקי וכתבו התוספת דלמסקנא לא חיישינן לשאלה אפילו באיסור וכן הביא הב"י בשם נימוקי יוסף בסוף יבמות וז"ל והכי הילכתא שמעידין בסימן מובהק בין בגופו בין בכליו כדאמרינן גבי גט מצאו קשור בכיס בארנקי ובטבעת או שמצאו בין כליו כשר ומתניתין דהכא מיירי בשאינו סימן מובהק כגון ארוך וגוץ וכליו בחיורא וסומקא עכ"ל וגם הר"ן כתב בפ"ב דמציעא וז"ל ויש מי שאומר דלמסקנא לא חיישינן אפילו לשאלה דכי משנינן כליו בחיורי וסומקי הדרינן מפרוקא דחיישינן לשאלה לגמרי ולפ"ז בסימנים מובהקים בכליו מעידין עליו לכ"ע ואפילו למ"ד סימנים דרבנן דלשאלה לא חיישינן וכתב הב"י ודברים אלו לאו דסמכא נינהו כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובעל העיטור שהם עמודי הוראה חולקין עליהם וכתב בכתבי מהר"י סי' רכ"ד דאפילו מאה סימנים שאינם מובהקים גמורים לא מצטרפי להתיר וכתב הריב"ש בסי' ש"נ דבסימנים בגופו ובכליו שלא בפרצוף פנים עם החוטם אם נשאת תצא והנה ע"פ דברים אלו מפרש דברי הטור דכתוב ואם אין מכירין אותו בטביעת עין אפילו יש להם סימנים בכליו ובגופו אין סומכין עליהם:
אם אינן מובהקים ומפרש הב"י האי אם אינם מובהקים דקאמר דמשמע אם הם מובהקים מעידין עליהם אסימני' בגופו קאי אבל סימנים דכליו אפילו מובהקים לאו כלום הוא וכמו שיתבאר בסמוך ר"ל דחיישינן לשאלה:
ונפלאתי דמהרי"ף והרא"ש לא מוכח מידי דנימא דחיישינן לשאלה דהרי"ף והרא"ש לא הביאו אלא לישני בתרא דרבא דסימנם דרבנן ונפקא מיניה דלא מהדרינן גט אשה בסימנים מובהקים קצת אלא בסימנים מובהקים לגמרי לאפוקי ללישני קמא דרבא דסימנים דאורייתא אפי' בסימנים מובהקים קצת נמי מהדרינן אבל מעולם לא עלה על דעת הרי"ף והרא"ש לדחות כך שינוי דמשני הש"ס במסקנא ואיבעית אימא כליו בחיורי וסומקי ולעולם דלא חיישינן לשאלה אפילו באיסור אשת איש דתירוץ זה לא אידחי כלל אדרבא דהא דהצורך לשנות כליו דחיישינן לשאלה היינו אליבא דמ"ד סימנים דאורייתא אבל למ"ד סימנים דרבנן לא קשיא כלל על מתניתן דקתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו דאין מעידין משום דסימנים דרבנן ולעולם לא חיישינן לשאלה ונ"מ להיכי דאמר סימנים מובהקים לגמרי סמכינן אפילו באיסור א"א דלא חיישינן לשאלה:
וכן הרמב"ם בהלכות גירושין סי' י"ג דין כ"א כתב אם ניטל פדחת או פרצוף פניו או חוטמו אעפ"י שיש להם סימנים בגופו ובכליו ואפי' שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא עכ"ל הרי דהרמב"ם הביא לשון המשנה והוסיף דאפילו שומא אין מעידין עליו משום דפסק דסימנים דרבנן וכרבנן דשומא לא הוי סימן מובהק אבל מעולם לא עלה על דעתו לומר דחיישינן לשאלה וכן דברי בעל העיטור שהביא הב"י שכתב דמסתברא דליכא סימן מובהק אחרינא בגופו אלא הכרת פנים דהא קיימא לן סימנים דרבנן ואפילו שומא לא הוי סימן דההוא שינוי' דמשני גופו דאריך וגוץ אליבא דמ"ד סימנים דאורייתא ודחייתא היא ולא סמכי בשום:
סימן אחר אלא על פרצוף פנים עם החוטם עכ"ל ונראה דגם מדברים אלו אין כאן ראי' דהא מפרש הב"י דבריו הא דתנן אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו אין מעידין עליו מסתברא דלא קא מיירי, אלא בדליכא סימנים מובהקים כו' ולא דווקא שאר סימנים אלא אפילו שומא באבר פלוני אפ"ה אין מעידין עליו משום דקיימא לן כרבנן דשומא לא הוי סימן מובהק עכ"ל ולפ"ז זכינו לדין שגם בעל העיטור לא הזכיר בדבריו דחיישינן לשאלה אלא דפסק כרבנן דשומא לא הוי סימן מובהק וסימנים דרבנן אבל מ"מ לא אידחי הך שינוי' די"ל דלא חיישינן לשאלה ואין לומר משום דכתב בעל העיטור דהאי שינוי' דמשני גופו דאריך וגוץ אליבא דמ"ד סימנים דאורייתא הוא ודחיית' היא ש"מ דכל הנך תירוצים דמשני אליבא דמ"ד סימנים דאורייתא כולם דחיית' נינהו אין מזה ראיה כיון דפסק כרבנן דשומא לא הוי סימן א"כ ע"כ שינוי' דמשני גופו דאריך וגוץ דמשמע דשומא הוי סימן אינו ולכך קאמר דשנוי זה דחייתא היא אליבא דמ"ד סימנים דאורייתא דלמ"ד דסימנים דרבנן אפילו שומא לא הוי ואתי' מתניתן כפשוט' אע"פ שיש להם סימנים בגופו כגון שומא לא הוי סימן אבל במאי דמהדר אשנוי דאי בעית אימת כליו בחיורי וסומקי ולעולם לא חיישינן לשאלה זה לא אידחי דאף דמפרשינן למתניתן כפשוט' אפילו בסימני גופו דכלים לא הוי סימן מ"מ לא אידחי הך סברא דלא חיישינן לשאלה:
ולפ"ז כיון דלא מצינו בפירוש דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והעיטור דס"ל דחיישינן לשאלה לא דחינן דברי הנמוקי ודברי הר"ן שפסקו להדיא דלא חיישינן לשאלה ומעידין בסימנים מובהקים בכליו אליבא דכ"ע אפילו למ"ד סימנים דרבנן וכיון דגדולי בעלי הוראה הסכימו כן לא דחינן סברתייהו בגילי דחיטת' אחר כמה שנים מצאתי להדי' כדברי בחו"מ בש"ך סי' ס"ה סעיף קטן כ"ז ושמחתי כעל כל הון שכונתי לדעת דודי הש"ך ז"ל:
ויש לי עיון על הרב הב"י שלאחר שהכריע דאף למ"ד סימנים דרבנן מ"מ ע"י סימנים מובהקים לגמרי שרי כתב הב"י וז"ל ואין לדקדק מדכתבו התוס' בפ' כל הגט אהא דקאמר מספקא ליה אי סימנים דאורייתא או דרבנן הא דמהדרי אבידה מן התורה היינו בעדים ואם איתא למה להם להתוספת לומר בעדים הוי להו למימר בסימנים מובהקים לגמרי די"ל דסימנים מובהקים כי הני היינו עדים כו' והנה נפלאתי עליו דמאי ראה לדקדק זה מדברי התוס' ולא מדברי הש"ס בפ' שני דבבא מציעא דף כ"ז ע"ב דבעי למיפשט דסימנים דאורייתא וקאמר הש"ס ת"ש חמור בסימני אוכף ומשני אימא בעידי אוכף והיה לו לדקדק דאם איתא דבסימן מובהק לגמרי מהדרינן אף למ"ד סימנים דרבנן א"כ למה ליה להש"ס לומר בעידי אוכף הוי ליה למימר דמיירי בסימנים מובהקים לגמרי דהא ס"ד דלא חיישינן לשאלה אלא ע"כ דסימנים מובהקים כי הני היינו עדים ובאמת דבר זה צריך לישב אף בלא דברי הב"י דהא קאמר הש"ס שם דכ"ע סבירי להו סימנים דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמפלגי וא"כ יקשה איך ס"ד דהש"ס ליפשוט הא בעי' דסימנים דאורייתא מדקתני חמור בסימני אוכף דילמא בסימנים מובהקים מיירי ואין לומר דלא קשה מידי דהא לעיל מיניה בעי למפשט משמלה מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ויש לו תובעים וכו' ש"מ דסימנים דאורייתא ודחי ליה הש"ס תנא תובעים איצטרך ליה וסימנים כדי נסבא ועל זה קאמר הש"ס ת"ש שאי אפשר לומר דסימנים כדי נסבא מדקתני חמור בסימני אוכף וע"כ מיתורא דחמור קדרש דאתי ללמוד דאפילו אין לו סימן בחמור אלא באוכף מהדרינן ליה לחמור וכל זה כבר נלמד משמלה דמהדרינן בסימנים ש"ת דחמור אתי נלמוד לחמור בסימני אוכף אבל אי נימא דשמלה אתי בשביל תובעים וסימנים כדי נסבא א"כ אמאי תני חמור בסימני אוכף אף אם נימא סימנים מובהקים באוכף מנא לן דמהדרינן לחמור דילמא אתי ללמוד על חמור גופיה דמהדרינן בסימנים דגופיה אלא ע"כ דכבר נלמד משמלה לסימנים שאינם מובהקים דמהדרינן ש"מ סימנים דאורייתא ולכך משני לא בעידי אוכף דמשמלה לא שמעינן סימנים אלא עדי שמלה והוי אמינא הכי נמי עידי דגופו קמ"ל חמור אפילו בעידי אוכף נמי מהדרינן ולעולם סימנים דרבנן ולכך לא רצה הב"י לדקדק מדברי הש"ס אלא מדברי התוס' דפ' דכל הגט מ"מ קשה דהא לפי האמת מנ"ל לומר סימנים דרבנן דילמא אתי ללמוד דמהדרינן חמור בסימנים ומנ"ל בעידי אוכף:
ועפ"ז ישבתי דברי התוס' בב"מ ד"ה חמור בסימני אוכף ברייתא היא ודברי התוס' קשה להולמן מאי קשיא להו בפירש"י דמפרש בד"ה ת"ש דאוקמינא לעיל חמור לסימני אוכף אתי והתוס' מפרשים דברייתא היא אלא נראה דלפי פירש"י דמפרש דלעיל קאי קשיא טובי דהא לעיל פריך מאי בכלל אלו אמר רבא בכלל כל אבידת אחיך אמר רבה למה לי דכתב רחמנא שור כו' ומשני צריכי דאי כתב רחמנא שמלה. ה"א הני מילי בעידי דגופה וסימנים דגופו וכו' וע"כ הא דקתני בעידים דגופו ובסימנים דגופו מילי מילי קתני משום דמספקי ליה אי סימנים דאורייתא או דרבנן ולכך קאמר אי סימנים דרבנן ע"כ סימנים דנקט במתניתן כדי נקט וע"כ שמלה מהדרינן בעדים דגופו ואי סימנים דאורייתא שמלה מהדרינן בסימנים דגופה ולכך מסיים אבל חמור בעידי דאוכף וסימנים דאוכף לא וכו' היינו לכל חד וחד כדאית ליה ולפ"ז כיון דכבר דחי ליה הש"ס תנא תובעים איצטרך ליה וסימנים כדי נסבא ע"כ החליט סברא זו דשמלה מהדרינן בעידי דגופו וא"כ ע"כ חמור אתי לעידי אוכף ואיך ס"ד למפשט מחמור בסימני אוכף דתני לעיל דהא ע"כ תנא גופי' מספקא ליה ולכך מפרשי התוס' ברייתא היא וכיון דתנא דברייתא לא נקט אלא חדא חמור בסימני אוכף ש"מ דפשיטא ליה דשמלה לסימנים אתי וע"כ מיתורא דחמור ילפינן אפילו בעידי אוכף ונפשט אבעיין ודחי ליה הש"ס ומגי' בברייתא אימא בעידי אוכף וכל זה ברור ופשוט בעיני לאמתו של תורה:
ונהדר לכללן אם נימא כדעת הנימוקי והר"ן דאף למ"ד סימנים דרבנן מ"מ אסימנים מובהקים גמורים סמכינן אף בכלים ולא חיישינן לשאלה א"כ בנידן דידן אף דלא אמרו סימנים בבגדים רק הכירו בט"ע דזה הוי כמו סימנים גמורים וראיה דאמרינן בב"מ דף י"ט ע"א ר' בר חנא אירכס ליה גיטא בבית מדרשא אמר אי סימנים אית לי בגווי' אי ט"ע אית לי בגווי' אהדרוה ניהליה אמר לא ידענו אי משום סימנא אהדרוה ליה וקסברי סימנים דאורייתא או משום טביעת עיני אהדרוהי ניהליה ודווקא צורבא מרבנן ופירש"י קסברי סימנים דאורייתא שלא אמרתי סימן מובהק והחזרוהו לי נשמע מזה אף למ"ד סימנים דרבנן מחזירין בט"ע וכן הוא בפרק כל הגט דף כ"ז ע"ב ואף דאמרינן דווקא לצורבא מדרבנן מהדרינן אבל לאינש בעלמא לא מ"מ נראה ברור דווקא בעד אחד אמרינן כן אבל בשני עדים כ"ע מהימנא בט"ע דהא אפילו לעם הארץ נמי אית ליה ט"ע כמו שהוכיחו התוס' בפרק גיד הנשה והא דלא מהדרינן לע"ה בט"ע משום דלא מהימן אבל לגבי עדות שנים דמהימני מן התורה וכן מוכח מפירש"י שמפרש אימא בעידי אוכף פי' רש"י אם יש עדים המכירים בט"ע לאוכף שהוא שלו מחזירין לו החמור הרי להדיא דכל שכשר להעיד נאמנים בט"ע להעיד ואף בע"ה שהיה בימי חכמי התלמוד כיון דאמרו חכמים מקבלינן סהדותא מע"ה דהי' שנים נאמנים וק"ו באנשים דעלמא דכל זמן שלא איתרע חזקתי' כשר מן הסתם להעיד ושני עדים נאמנים להעיד שמכירים כלים אנו בט"ע של פלוני הם והוי כסימנים מובהקים לגמרי ובחילוק זה חלקו התוספת במאי דקאמר רב אשי כגון נקב יש בצד אות פלוני וכתבו התוספת אית ספרים דגרסי דקאמרי עדים ויש לומר דעדים מהימנא אפילו כשראו כבר ושליח לא מהימן אלא אמר כן קודם שראוה הרי להדיא אף דשליח לא מהימן עדים מהימנא וק"ל ועוד מצינו למימר להטעם שכתב הר"ן דלא מהדרינן אלא לצורבא מרבנן משום דחיישינן דמשקר משום הפסד שכרו והרשב"א כתב טעם אחר דלא להוי למרא גיטי תרעומת עלה ושני הטעמים לא שייכי' הכא גבי הורג שמעידין עליו ואפשר דחד נמי מהימן אף דלא הוי צורבא מרבנן:
וא"כ בנידון דידן היה ראוי לסמוך במקום עיגון אדברי הנימוקי והר"ן והתוספת דלא חיישינן לשאלה וי"ל דאף דעת רבינו הטור שכתב ואם אין מכירין אותו בט"ע אפילו יש להם סימנים בכליו ובגופו אין סומכין עליהם אם אין מובהקין דמשמע הא מובהקין סמכינן אתרווייהו קאי בין אכלין ובין אגופו והא דכתב הטור בסי' קל"ב דאם מצאו לגט בכלי שהיה בו הגט ויש לו סימן מובהק או ט"ע בכלי ויודע שלא השאילו לאחר כשר אין להוכיח מכאן דסבירי ליה להטור דחיישינן לשאלה די"ל דאף למ"ד דלא חיישינן לשאלה מ"מ השליח בעצמו צריך לידע שלא השאיל לאחר לאפוקי אם ידע בעצמו ששאל כלי זה לאחר אין כלי זה ראיה שהיה הגט שלו וק"ל:
אבל מי וקל ראש נגד המורן הב"י והב"ח שהסכים בפירוש עמו וכתב ולקמן בסי' קי"ח הביא תשובת הרא"ש באותו שהכירו בו הבתי שוקיים דאין סומכין עלי' דחיישינן לשאלה מדהביא תשובה זו בספרו אלמא דסבירי ליה דאינו סותרת כלל לפסקיו והנה משמע בפסקיו בסוף פרק קמא דמציעא דס"ל להרא"ש דחיישינן לשאלה וכן כתב מהר"ם בפסקיו סי' קס"א וכך נהגו להורות בכל המלכיות עכ"ל ופוק חזי כמה גברא רבה דמסהיד עליו וחלילה לנו להקל נגדם:
איברא יש עוד מקום לעיין בשריותא דאיתתא דא דאף דהכריע הב"ח דחיישינן לשאלה הני מילי בלא ט"ע החמירו רבנן דלא להתיר לאשה דחיישינן לשאלה אבל ע"י ט"ע דגופה וט"ע דבגדיו יש לומר דסמכינן עלה דהא הכריע הב"ח הא דכתב הטור בט"ע לחוד סגי מיירי תוך ג' ימים והא דמצריך ר"ת טביעת עין ע"י סימנים שבגוף אף שאינם מובהקים דאז ניכר הטיב אף לאחר כמה ימים אף שאין הפרצוף שלם נשמע מזה דאף אחר ג' ימים דאין מעידין וחששו שמא נשתנה ואחר הוא אפ"ה סמכינן לר"ת אט"ע בצירוף סימנים ע"י גופו אע"פ שאינם מובהקים א"כ ה"נ אף דאין סומכין ע"י סימנים דכלים משום דחיישינן לשאלה הני מילי היכי דבעי להתיר ע"י סימנים בגדים לחוד אבל ע"י צירוף דט"ע שיש להם בגופו מצרף סימנים דבגדים וסמכינן עלה אף דחיישינן לשאלה מדאורייתא כדמשמע מהתוס' פרק בתרא דיבמות ד"ה כליו מ"מ הא לר"ת סימנים שאינם מובהקים לא סמכינן עלה מדאוריית' אפ"ה מהני ט"ע דגופו ע"י סימנים שאינם מובהקים דגופו אפי' אחר ג' ימים לדעת הב"ח הוא הדין והטעם דמהני ט"ע דגופו ע"י סימנים דבגדים אע"פ שאין פרצוף שלם ופשיטא בנידון דידן לפי משמעות העדות משמע שהי' בתוך שלשה דמהני ט"ע לחוד אפילו אם אין כאן פרצוף ופדחת וחוטם דיש לסמוך עליהם והרא"ש בסי' קי"ח שלא התיר בסימני' דבגדים משום דלא הי' שם ט"ע רק רגל מצאו ובו בתי שוקים שהי' מכירין:
אלא דיש לחלוק ולומר דאף ר"ת לא אמר אלא היכי דהראש מחובר עדיין לגוף שפיר יכולים לסמוך אט"ע בהדי' סימנים שאינם מובהקים אבל בנ"ד שהעידו בל"א וז"ל דער קאפ איז אים אפ גיהאקט גיוועזין ר"ל שהתיזו ראשו מעל גופו א"כ י"ל דאף לר"ת לא סמכינן מ"מ נראה דהא פירשו המפרשים פרצוף פנים הם הלחיים ופדחת הוא המצח וכיון שלר"ת אף שאין לו לחיים ומצח וחוטם יכולים להעיד אם הגוף שלם א"כ אף היכי דנחתך הראש נמי סמכינן אט"ע דגופו דלר"ת הראש המחובר אינו מעלה כיון דאין בו מצח ולחיים וחוטם ובפרטות שבנ"ד נמי הי' מקצת הראש עם זקנו מחובר בגוף כמו שאמרו העדים בל"א און איין שטיק קאפ מיט דען בארד איז נאך אן איהם גיוועזין ר"ל שחתיכת הראש עם הזקן הי' מחובר בגופו א"כ שפיר סמכינן אט"ע ע"י סימנים דבגדים וכן משמע מקיצור פסקי הרא"ש שחיבר הטור וז"ל פב' האשה סי' ג' אין מעידין על אדם שמת להשיא אשתו אלא אם כן ראה פרצוף פניו שלם עם החוטם והני מילי שלא ראו אלא ראשו אבל ראו כל גופו שלם אפילו אין כאן פרצוף וחוטם יכולים להכירו בט"ע ע"י סימנים שיש לו בגופו או בכליו אין מתירין עד שהם מכירין אותו בט"ע ושומא לא הוי סימן עכ"ל הרי להדיא דע"כ בסימנים שאינם מובהקים לגמרי איירי ואפ"ה מתיר ע"י ט"ע שיש לו ע"י סימנים שיש לו בגופו או בכליו ומה שסיים אין מתירין עד שיהיה מכירין אותו בט"ע ר"ל לאפוקי שיסמוך על סימני הגוף לחוד קמ"ל כיון דלא הוי סימנים מובהקים אלא בט"ע ע"י סימנים וה"ה ע"י בגדים דמ"ש וק"ו בט"ע דגופו ע"י ט"ע דבגדים ואף שגדולי אחרונים חולקים על ר"ת כמו שהביא בש"ע בא"ה סימן י"ז סעי' כ"ה מ"מ כתבו דלא נדחו דברי ר"ת לגמרי ומצטרפי' דעתו לשאר אומדנות והוכחות:
ועוד יש ראי' ברורה להתיר דהעידו שראו כתבים אצל ההורג שראו אצלו בחייו א"כ מצינו למימר אף למ"ד דחיישינן לשאלה מ"מ הכא מודה וראיה דהא בפ' בתרא דיבמות דפריך קשר בכיס ובארנקי ובטבעת היכי מהדרינן כיון דחיישינן לשאלה ומשני משום דכיס וארנקא כחשי אינשי ולא מושלי והקשה רש"י ואי קשיא הא קתני או שנמצא בין כליו והא אמרן דחיישינן לשאלה לא קשיא כליו דמתניתן היינו בגדיו ודרך להשאיל מלבושים כליו דגיטין היינו בין כלי תשמישי ביתו בתיבתו שאין דרך להשאילם וכן פי' התוס' דמיירי בכלים שאין דרכם להשאילם דלא חיישינן לשאלה ומשמע אף שמצאן בשוק בין כליו כיון שאין דרכם להשאילן ואף שהתוס' ורש"י פ' כל הגט פי' האי שמצאו בין כליו פי' בביתו אע"ג דרבים מצוים בביתו וכו' מ"מ נראה לענין דיני לא פליגי דאם מצאו בין כליו שאין דרכם להשאיל אפי' בשוק נמי מהימן דהא יש כלים שאינם עשוים להשאיל כמו דאיתא בח"מ בסי' ע"ב סעי' י"ט לדעת הרי"ף והרמב"ם וכי היכי דמתירין אשת איש ע"י סימנים דכלים שאין דרכן להשאיל ה"נ כיון שהעדים ראו תחילה הכתבים אצל ההורג ולאחר כך מצאו והכתבים האלו אצלו מסתמא לא השאילם והוי כסימן מובהק דכתבי' כאלו אין דרכם להשאיל וגם לא חיישינן דילמא הפקידן ביד אחר ותדע דמשני כיס וארנקי לא מושלי אינשי משו' דמנחשי ואמאי ניחוש דילמא הפקידן אלא ע"כ דלא חיישינן לפקדון דאין דרך אדם להפקיד כ"כ כמו להשאיל וכן מוכח מסוף פ' המקבל דף קי"ו דהאי גברא דחביל סכינ' דאשכבת' מחברי' ואמר רבא דיכול לטעון עליו עד כדי דמיהן ואף דרבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אבל האי סכינ' כיון דמפגמי קפדי אינשי ולא מושלי אלמא כיון דלא חיישינן לשאלה תו לא חיישינן נמי דילמא הפקיד בידו ואף שהרא"ש לא סמך על סברא זו גבי מעשה בתלמידו ר' אשר מארץ רוסי' שלמד לפניו והי' מכירי' אצלו תוספת של הרא"ש ממקצת מסכתות די"ל דהתם הוי דברים שדרכן להשאיל דאמרינן איזה עושה צדקה בכל עת זה הכותב ספרים ומשאלין לאחרים אבל הני כתבים שהי' שטרי חשבנותיו וגם שטר קיבוץ שלו אין דרכן להשאילן ופשיטא להפקידן וא"כ נצטרף כל הני אומדני' לט"ע שהכירו בזקינו ובגופו בט"ע וגם הכירו בגדיו וע"פ הצדדים האלו נוכל לסמוך להתיר לאשת כמר אהרן באסקוויץ להתנסבא לכל גבר דיתצביין אבל חלילה לסמוך על דעתי אם לא שיסכימו עמי שלשה רבנים המפורסמים בדורינו אז אני סניף וחיבור לחכמים בכח' דהתירא כ"ד הכותב לכבוד ה' ותורתו היום יום ה' ז' אדר תע"ח לפ"ק נאום מאיר: