אור ברסלב

פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט

שאלה ז

שאלה ו

בטור א"ח סי' קצ"ו אכל טבל כתב הרמב"ם שאין מברכין עליו וכן על כל דבר של איסור ואפילו איסור דרבנן והראב"ד השיג עליו הנה מתחילה עלה בדעתי לומר דראיותו של הרמב"ם מהא דאיתא בבכורות בסוף פ' כל פסולי מוקדשין ת"ר המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצא טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ופסק כן בש"ע בח"מ שי' רל"ד ובי"ד סי' קי"ט ובסי' ט"ו וכתב הסמ"ע דחד טעמא משו' דלא מחשב הנאה במה שאוכל דבר איסור אבל דחיתי דבר זה דהא הרמב"ם פוסק דווקא איסור דאורייתא מחזיר לו הדמים אבל אם אכל איסור דרבנן מנכה לו מה שאכל ש"מ דמיחשב הנאה א"כ למה לא יברך על איסור דרבנן ואח"כ עיינתי בט"ז ומצאתי שגם הוא כתב סברא זו וכתב אלא דגבי ברכה חמיר טפי דאפי' באיסור דרבנן מיחשב לגבי ברכה כאלו לא אכל אבל דבריו אינם מוכרחים והרא"ש רצה להביא ראי' לדברי הראב"ד מדקאמר הש"ס בפ' הגוזל הרי שגזל סאה של חטים טחנה ואפאה והפריש ממנו חלה אין זה מברך אלא מנאץ אלמא שחייב לברך אלא שבירכתו היא ניאוץ עכ"ל. ואני אומר דאיפכא מסתברא להביא ראיה מכאן דעל דבר איסור אינו מברך מדנקט והפריש ממנו חלה הוי ליה למימר בקיצור הרי שגזל וטחנה ואפאה ואכלה אין זה מברך אלא מנאץ אלא ש"מ היכי שלא הפריש ממנו חלה לא משכחת לה דאסור לברך על טבל שהוא דבר אסור וע"כ צריכן אנו לחלק היכי שגוף המאכל אסור אז לא יברך אבל היכי שגוף המאכל מותר אלא שהאיסור מצד אחר כמו גזל חייב לברך אלא שבירכתו הוא ניאוץ ונראה לי להכריע דאיתא שם בס"פ כל הפסולין דרשב"ג פליג על ת"ק דס"ל דברים שנפשו של אדם קצה בהם יחזיר להם הדמים כגון נבילות וטריפות ושקצים ורמשים ושאין נפשו של אדם קצה ינכה ואלו דברים שאין הנפש קצה בכורות וטבלים וי"נ וא"כ בנפשו של אדם קצה בהם לכ"ע לא מיחשב הנאה ולא שייך ברכה כיון שאינו נהנה וע"פ סברא זו ישבתי מה שהקשה הב"י בסי' ר"ד על רבינו ירוחם וז"ל שתה שום דבר לרפואה או אכל לא יברך עליו שאם הוא דבר אסור ואכלו שלא במקום סכנה לא יברך ואם הוא במקום סכנה ג"כ לא יברך וזה הכלל כל מידי דלרפואה לא יברך עליו כדאמרינן האי מאן דחנקתי' אומצא כך כתב הרמ"ה בתשובה עכ"ל. וכתב הב"י וז"ל. ותמהני עליו על מה שפטר מברכה לשותה דבר לרפואה שהרי בגמרא שכתבתי בסמוך אמרינן בהדיא גבי שמן זית בחושש בגרונו אע"ג דלרפואה מכוון כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ומה שפטור מברכה אוכל דבר איסור במקום סכנה אין כן דעת הרא"ש שהרי כתב שחולה שאכל ביום כיפורים מברך ועוד שכבר נתבאר בסי' קצ"ו שהרא"ש סובר כהראב"ד שאוכל דבר איסור מברך עליו ושם נתבאר דלהרמב"ם אינו מברך עליו ומיהו היכי שאכל דבר איסור לרפואת חולי נראה דלהרמב"ם נמי מברך עליו עכ"ל הב"י ואני אומר ח"ו לחשוד לרבינו ירוחם שלא ידע ש"ס זה דריש פירקן גבי שמן זית דקאמר הש"ס בהדי' כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי וגם אמרינן בהדי' גבי שתיתא רכה דף ל"ח ע"א דלרפוא' קא עבדי' כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ואיך אפשר לחשוד שנעלם ממנו תלמוד ערוך הנזכר בשני מקומות אלא ברור הדבר דהא כתבו התוספת גבי הא דקאמר הש"ס בס"פ כיצד מברכין לאפוקי למאן דחנקתי' אומצא וכתבו התוס' ודווקא מים שאין לו הנאה כי אם לשתות מים לצמאו והנאה דחנקתי' אומצא אין זה מחשב הנאה אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהם בכל ענין מברך אפילו חנקתי' אומצ' כדאמרינן לעיל אע"כ דלרפואה אתי בעי ברכה עכ"ל ואין ספק לי שרבינו ירוחם נמי ס"ל כפי' התוספת וסיפא פרושי קא מפרש לרישא במה שכתב שתה שום דבר לרפואה או אכל לא יברך שאם הוא דבר אסור ר"ל אותו דבר ששתה לרפואה אם הוא דבר אסור ואכלו להן במקום סכנה או שלא במקום סכנה וכיון דלרפואה קאי אכיל ובלא רפואה ס"ל מתהנה מדבר איסור ובפרטות בדבר שנפשו של אדם קצה ואף דעכשיו מתהנה מחמת רפואה לא מיחשב הנאה דומיא דחנקתי' אומצא כיון שאין נהנה מן המים כי אם לשתות לצמאו וחנקתי' אומצא לא מיחשב ה"נ בדבר איסור דאי לא הי' בעי לרפואה היתה נפשו קצה ורפואתו לא מיחשב הנאה אפילו במקום סכנה דומיא דחנקתי' אומצא אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהם בכל ענין מברך אפילו אם שותה לרפואה כי מזה לא דיבר רבינו ירוחם וסיפא פרושי לרישא ואין ענין לחולה האוכל בי"כ דהתם גוף האוכל מותר אלא דיומא קא גרים וכיון שהתירו לחולה נהנה ממנו משא"כ בדבר שגוף אסור לא מיחשב הנאה לגבי כלל ודומה לזה כתבו התוס' ריש גיטן ד"ה השתא בהמתן של צדיקים דאינו מגונה כל כך אכילת היתר בשעת איסור ומהאי טעמא נראה דלהרמב"ם אם אוכל דבר איסור בדבר שנפשו של אדם קצה אפילו לרפואה נמי אינו מברך דלמה לן לומר דהרמב"ם חולק על רבינו ירוחם וכן כתב הט"ז וכיון שהכריענו שדבר איסור שנפשו של אדם קצה לא מיחשב הנאה אפילו לאחריו אינו חייב לברך ואפילו אכל בשוגג משום דלא מיחשב הנאה וכמו שכתבו התוס' בשם רבינו משה היכי דחנקתי' אומצא דהואיל ואינו נהנה אפילו לאחריו לא בעי ברוכי הנלפע"ד כתבתי:

שם בטור כתב ר"י יש ללמוד מדבריו דשלשה שנדרו הנאה זה מזה אין מצטרפין לזימון אע"פ שיכולים לשאול על נדרם ולהתירם מ"מ עדיין לא נשאלו וכתב הב"י וטעמא דלא מהני מה שיכולים לישאול על נדרם נראה לי משום דא"כ כי כהנים אכלי תרומה אמאי מהדד תלמודא אטעמ' דכהנים מצי אכלי חולין תיפוק ליה דזר נמי מצי אכול תרומה דאי בעי מיתשיל עלה אלמא כיון דמחוסר שאלה לא הוי ראוי לאכילה ואני אומר דמשום הא לא ארי' דהא תלמוד ערוך בנדרים דף כ"ט ע"א בתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל עלה וכיון דהכהן אוכל תרומה כבר ויכה לו ישראל ואי אפשר למיתשלי עלה ונראה לי לומר דסברת עצמו הוא ולא למד אלא מדקאמר הש"ס דכהנים מצי למיכל עם ישראל חולין משמע אם יכולים לאכול זה עם זה דווקא הוא דמצי לזמני אבל אם אינם יכולים לאכול זה עם זה לא מצי מזמני אע"ג דאפשר לישאול על נדרים מ"מ עדיין לא נשאלו ולא חשיב קביעות' דידהו קביעות והוי כלא הסיבו דאין מצות זימון בנייהו ובזה מיושב אע"ג דלענין עירובי תחומין קיימ"ל מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה מטעמא דאי בעי מיתשיל עלה כמו שאיתא בא"ח סי' שפ"ו מ"מ כאן דעיקר זימון בקביעות' תליא וכיון דעדיין לא שאלו על נדרם לא חשיב קביעות' דידהו קביעות והוי כלא הסיבו דאין מצות זימון בניהם והב"ח נדחק בקושיא זו וכאשר כתבתי הוא הנכון וה' ינחני בדרך אמת:

תוכן העניינים

פנים מאירות חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה