פנים מאירות חלק ב· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה ו
בטור א"ח סי' קצ"ג הביא הב"י תוספת' דברכות פ"ה וז"ל בעשרים נחלקים בלבד שלא יהיה בהם א' שמפטירין אותו מן הזימון ע"כ וכתב הב"י וז"ל ונראה לי דהכי פירושו דהא עשרים הם נחלקים דווקא כששום אחד מהם לא זימון כלל אבל אם אחד מהם קודם וזימן בג' או בירך ברכת המזון לעצמו אינם נחלקים דאותם שעמו אינם יכולים לזמן בשם כיון שהוא קדם וזימון פרח זימון מיניה עמהם עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו במה שכתוב או בירך ברכת המזון לעצמו דאמאי אינם יכולים לזמן עליו בשם דהלוא בג' שאכלו וקדם אחד מהם ובירך לעצמו יכולים לזמן על שלישי אע"פ שכבר בירך יכול לומר ברוך שאכלנו משלו וכתב הטור בסי' קצ"ד דטעמא דלא גרע מאכל עמהם עלה של ירק והם יוצאים ידי זימון והוא אינו יוצא והוא תלמוד ערוך בפ' ג' שאכלו אמר רבה תוספאה הני תלתא דכרכי ריפתא בהדי אהדדי וקדים חד מינייהו ובריך לדעתי' אינהו נפקי בזימון דידיה איהו לא נפיק בזימון דידהו לפי שאין זימון למפרע וא"כ גבי עשרה נמי נימא הכי דהא גבי ג' מחלוקת הפוסקים ולדעת הרי"ף לא מהני טיבול בציר ועלה של ירק בג' עד שיאכל כזית דגן אפ"ה אינהו יוצאים בזימון דידיה אליבא דכ"ע ק"ו גבי עשרה לזימון דהתם מהני אליבא דכ"ע טיבול בציר ואכל עלה של ירק כמבואר בסי' קצ"ז אם אחד בירך לעצמו למה לא יזמנו בשם ופשיט' נימא האי טעמא שכתב הטור בסי' קצ"ד דלא גרע מאכל עמהם עלה של ירק ונראה דאגב רהיטא רהיט לי' לגמרא דידי' ולכך לא הביאו בש"ע לפסק הלכה ונראה ברור דה"ה בעשרה אם אחד בירך לבד אינהו מיזמני בשם ונפקי בזימון דידיה והוא אינו נפיק:
באותו סימן בטור ותו משנינן אהא דפריך מאי קמ"ל תנינא קמ"ל כי הא דאמר רב הונא ג' שבאו מג' חבורות והביא הב"י פי' התוספת אבל אזמן עלה בדוכתייהו פי' שאכל כל אחד מהשלשה והפסיק לשנים שהיה מסובין עמו עד הזן כדאיתא לעיל פרח חובות זימון מעליהם כלומר פטורים מן הזימון ודע שרש"י פי' ולא אמרן וכו' אבל אזמן עלה דהני כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמרינן לעיל קורין לו ומזמנין עליו וברכו החבורות ואלו לא היה שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו הם באים לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עלייהו ונראה דיש נפקותא בין פי' רש"י לפי' התוספות לענין דינא מה שהביא הב"י בסי' זה בשם רבינו יונה גבי הא דאמר רב הונא ג' בני אדם שבאו מג' חבורות אינם רשאים לחלוק דהא דקרי לי' ועני אינו יוצא מזימון שלא נתכווין לצאת אלא שקראו אותו אחרים כדי לפטור עצמן ואע"ג דאמרינן ג' שאכלו אחד מפסיק לשנים ונפטרו שלשתן מזימון זהו מפני שעומד עמהם אבל בכאן שאינו עומד עמהם אע"פ שהאחרים נפטרים עמו בזימון הוא עצמו לא יצא ידי מצות זימון אבל הרמב"ם כתיב שהוא יוצא ידי חובת זימון עכ"ל. ולפ"ז י"ל לפי' התוס' דמיירי שאכל כל אחד מהשלשה והפסיק לשנים שהיה מסובין עמו פטורים גם הם ממצות זימון שעומד עמהם ופשוט כיון שפטורים דפרח חובת זימון וכיון דפטורים אינם רשאי' לזמן מידי דהוי משנים דפטורים מחובת זימון ואינם רשאים לזימון דהילכתא כר' יוחנן דס"ל בריש פירקן דשנים אינם רשאים לזמון אבל היכי דקרי ליה ועני י"ל דהוא עצמו אינו יוצק ידי זימון ולא פרח זימון מנייהו ורשאים לזמן אבל לפי' רש"י גם הם פטורים ואינם רשאים לזמן וראיתי שהב"ח הבין שלפי דברי התוס' דאם רצו לזמן יכולים לזמן והקשה על הרב הב"י שהביא דברי התוס' וכתב עליהם ורבינו כתב כפי' זה והא ליתא שהרי רבינו כתב שוב אינם יכולים לזמן והתוס' ס"ל דיכולין לזמן ועוד תימה על הב"י שהביא לשון פי' רש"י וכתב עלה וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ' ה' והא נמי ליתא שהרי הרמב"ם כתב להדיא בדברי התוס' שיכולין לזמן וכדפרשית עכ"ל. וכל זה לפי הבנות הב"ח בדברי התוספת הבין ג"כ בדברי הרמב"ם בפ"ה שכתב בפ"ה וז"ל ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהם בחבורה שלו רשאין לחלוק ואינם חייבים בזימון שכבר זימנו עליהם עכ"ל ולמד הב"ח שאם רצו לזמן רשאים ואני אומר נשתקעו הדברים ולא נאמרו דאם פטורים מזימון אינם רשאים לזמן כמו גבי שנים ובין לפי' רש"י ובין לפי' התוס' אינם רשאים לזמן אלא די"ל דחלוק בניהם כדפרשית לפי דברי רבינו יונה דלדעת התוס' היכי דקרי ליה ועני לא נפקי ידי מצות זימון ורשאים לזמן ואינם פטורים אלא אם ישבו שם ופסקו והמתינו עליהם אבל לדעת רש"י אפילו היכי דקרי ועני נמי פטורים ופרח זימון מינייהו והרמב"ם כתב סתם משמע שמסכים לדינא עם פי' רש"י ושפיר כתב הב"י שהטור כתב פי' התוספת ושפיר כתב שכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב סתם ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהם בחבורה שלו משמע דלא שנא אם הפסיק אחד לשניהם או דקרי לי' ועני פרח זימון מיניה ואינו חייבים בזימון וכיון דאינם חייבים פשיטא דאינו רשאים בכל הפטור מדבר ועושה נקרא הדיוט וק"ל כדאיתא בירושלמי והביאו במג"א סי' רל"ב ס"ק ט':