פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה סו
תשובה זו השבתי לש"ב הרב המופלא מוהר"ר משה בן הרב הגאון מוהר"ר מרדכי ז"ל שהי' אב"ד ור"מ בק"ק קראטשין
לרוב אהבתו דמכ"ת אמרתי להפסיק באמצע הפרק ולהשיב כראוי לו על דבר השאלה אשר שאל מכ"ת על ס"ת שנכתבו האלפין בהיפוך יו"דין כזה ובתוך דבריו נתקשו לו ד"ת במנחות דף כ"ח בפיסקא אפילו כתב אחד מעכבן אר"י א' רב לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד הא נמי פשיטא אלא לכאידך אר"י א"ר ובתוספות ד"ה לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד פי' הקונטרס רגל ימיני וקשה דהא פשיטא דאין זה אות ומפרש ר"ת דהוא ראשו כפוף וכו' וא"ת דאמרינן בפרק חלק ונער יכתבם שאם ישליך נער אבן בקיר ועושה רושם עושה יו"ד וי"ל דכעין יודי"ן קאמר ולא יו"ד ממש וכתב מכ"ת דברי התוס' צריכין ביאור מה חידשו התוס' בקושיא יותר מן לשון הגמרא הא נמי פשיטא ועוד הוא"ת הוא קושיא ג"כ על הגמרא ולא אדברי ר"ת דווקא וביאר מכ"ת בדרך רחוקה ונפלאה ממני וכתב מכ"ת ואחרי העיון במרדכי מצא רעיונו ויבאו כל הדקדוקים בדברי התוס' על נכון וז"ל המרדכי פ"ה רגל ימיני וקשה לר"ת דזה הוא פשיטא דהוי כגופי' ובענין אחר לא הוי אלא נקודה בעלמא ולא מיקרי אות והלשון משמע דבלאו קוצי מיקרי יו"ד מדאמרי' של יו"ד ופר"ת דהיינו רגל שמאלי של יו"ד שהוא כפוף מעט כדאמרינן לקמן מפני מה ראשו כפוף מפני שהצדיקים שיש ראשן כפוף ואפילו לפ"ה יש להזהר בהא דר"ת משום ההיא דלקמן וההיא דפרק חלק ונער יכתבם משמע קצת כפ"ה ואין לשנות אלא הא איתא והא איתא והכי משמע ומוכח בפסיקתא דיש לה נקודה למעלה ולמטה דאמר ע"הב נברא ביו"ד לומר לך מה יו"ד יש לה נקודה אחת למטה ואחת למעלה ובודאי כוונת התוס' נמי הכי דהקושיא הוא אדברי רש"י שכתב של יו"ד ולזה פר"ת דקאי אראשו כפוף דבלא רגל ימין לא נקרא יו"ד והביא ראיה מהגמרא דשם אינו משמע רק התג העליון ובהא מחולקים ר"י בעל התוס' והמרדכי דלדברי התוס' אינו צריך לר"ת רק רגל של ימין וראשו כפוף ולפ"ד המרדכי בהעתקתו לר"ת משמע ג' נקודות דהיינו רגל ימין זהו היו"ד והתג העליונה דאיהו ראשו כפוף ולמטה נקודה קטנה כזה י' דזהו משמעות הפוסקים ולזה כיון החכם הלבוש ולא כן משמעות דברי התוס' בהעתקתם לדברי ר"ת ובהתוספות המשמעות א"ת ונער יכתבם קאי לר"ת ומשמעות המרדכי דקאי אפי' רש"י גם משמעות הב"י כדברי המרדכי עכ"ל דמכ"ת ותמה אני על חכם כמותו ששימש את אביו הגאון ולבבו הי' רחב בים התלמוד כפתחו של אולם ולא לן בעומקא של הלכה להעמיד אליבא דהילכתא ראשון דברי התוס' ודברי המרדכי הם אחדים ואין בהם שום חולק דסוגית א"ת אינו אלא ר"ל אם תרצה להקשות י"ל תירוץ על דבריך ר"ל דר"ת הקשה על פירש"י קוצו פי' רגל ימיני וקשה פשיטא דהא מדקאמר קוצו של יו"ד משמע בלא זה נקרא יו"ד ובלא זה לא נקרא יו"ד ולפר"ת ניחא בלא ראשו כפוף נמי מיקרי יו"ד ועל זה הקשו למה דחה ר"ת פירש"י וא"ת והא בפ' חלק אמרינן ונער יכתבם שעושה רושם בכותל ועושה יו"ד משמע בלא רגל ימיני נמי הוי יו"ד וא"כ שפיר אמרינן לא נצרכא אלא לקוצו של יו"ד דבלא רגל נמי מיקרי יו"ד ועל זה פריך פשיטא כיון דעכ"פ דצריך רגל ליו"ד ופשיטא שפסול כמו לדעת דפסלי בלא תגין אף דמיקרי אות בלא תגין וק"ו לרגל יו"ד דהיה להם קבלה דצריך לכתוב מדאמרינן בשבת שלא יעשה ווי"ן יודי"ן ויודי"ן ווי"ן ש"מ דצריך רגל קטן ליו"ד בימין וא"כ לפירש"י ניחא ההיא דחלק דבלא רגל נמי מיקרי יו"ד כדרך כתיבת הנער ועל זה תירצו דכעין יו"ד קאמר ולא יו"ד ממש וא"כ הדרא קושיא לדוכתה על רש"י איך כתב ולקוצו של יו"ד רגל ימין דמשמע בלא רגל מיקרי יו"ד וזה אינו דלא מיקרי יו"ד כלל בלא רגל והתם בחלק כעין יו"ד קאמר וע"כ יותר ניחא פר"ת דקאי אראשו כפוף ובלא ראשו כפוף נמי הוי יו"ד כמו שעטנז גץ בלא תגין וזה שכתב המרדכי וההיא דפ' חלק משמע קצת כפירש"י דראי' גמורה אינה כמו שדחה ר"ת אבל ראי' קצת דמשמע בלא רגל ימיני נמי מיקרי יו"ד אלא לענין פסולה פריך המקשה שפיר פשיטא דקבלה הי' להם דצריך למכתב רגל ימיני ופשיטא דפסולה ואין חילוק בין התוס' ולהמרדכי בשום ענין אלא דהתוספות מיירי בראשו כפוף שהוא לצד שמאל כזה ומהתג למעלה אינם מדיינים כלל על זה אלא דהמרדכי מביא ראיה מהפסיקתא ג"כ שיש לו קוצי מלמטה ומביא לשון הפסיקתא שיש ליו"ד עוקץ למעלה ולמטה ורש"י ור"ת לא חלקו בזה מעולם ואיתא להא ואיתא להא כמ"ש המרדכי אלא דאפשר דאין לפסול לדעת רש"י אם חיסרו העוקצין למעלה ולמטה ולר"ת פסול גמור אם אין ראשו כפוף למטה אבל לכתחילה כ"ע מודו דצריך למכתב כך ונפלאתי על מכ"ת שכתב לדעת המרדכי לר"ת דצריך ג' נקודים רגל ימין ותגו עליונה דאיהו ראשו כפוף עכ"ל לא ידעתי מי הכניסו לזה להפך הדברים דתג עליונה אין זה ראשו כפוף אלא ראשו זקוף אלא אקוצי תחתונה של שמאל קאמר וכן איתא בטור י"ד ובא"ח להדי' לפי פי' הפסיקתא יש ליו"ד תג למעלה וגם כפוף למטה ובזה פסול לר"ת אם לא עשה אבל בקוץ עליון אפשר אף לר"ת לא מיפסל כיון שלא נזכר בש"ס לא סמכינן אספרים חיצוני'. ובזה נדחו כל חילוקי דיניו שרצה להמציא ונכנס בדחוקים גדולים ובזה מתורץ נמי מה דקשיא לי' מה חידשו התוס' בקושיא יותר מן לשון הגמ' הא נמי פשיטא דהתוס' הקשו איך עלה על דעת ר"י אמר רב לומר כן לקוצי של יו"ד הא בלא זה לא מיקרי יו"ד וזה פשוט וברור באין גמגום כלל:
ועוד הביא מכ"ת מתני' דשבת דף קמ"ג הכותב אות אחת נוטרייקון רבי יהושיע בן בתירא מחייב וחכמים פוטרי' ופרש"י אות אחת נוטרייקון שעשה סימן נקודה עליה לומר להבין בה תיבה שלימה כתבה וכתב על זה אביו הגאון בגליון הגמרא לפי פירש"י קשה מהגמרא דפ' חלק ונער יכתבם דנקודה בעלמא הוי אות א"כ הוי זה כמו שתי אותיות דהיינו האות והנקודה שעלי' הוי כמו כותב ב' אותיות על שני לוחי פנקס ולחייב לחכמים משום כותב שתי אותיות עכ"ל וכתב מכ"ת עפ"י התוספות דהקומץ דסיימו דהוי רק כעין יו"ד ולא יו"ד ממש א"כ אין בזה אות עכ"ל ויפה כתב מכ"ת ועושה בזה נחת לנשמת אביו ואביו הגאון אגב ריהט' רהיט או הגמרא דידי' וכל מה שצידד מכ"ת להחזיק הקושיא אינו אלא דברי שפתי' מלבד זה לדעתי אין כאן ריח קושיא דהא על שני לוחי פנקס ונהגין זה עם זה בעינן אבל אם כתב על שני דפי הפנקס הואיל ואינו יכול לקרבן אלא ע"י שיחתוך הפס' שביניהם א"כ בנדון דידן נמי דאף את"ל דנקודה הוי אות מ"מ כיון שכתוב למעלה ואינו ראוי לצירוף אלא ע"י שיחתוך למעלה הוי מחוסר מעשה דקריבה דפטור מיהו זה אפשר לדחות ממה שכתב המ"מ בפ' י"א מהל' שבת דאפילו כל האותיות באמצע המגילה אתה יכול לקרבן בלא קציצה שהרי הגזיל וכיוצא בו דבר הנכון הוא ואתה יכול לקרב האותיות שיהיו נוגעות עכ"ל מ"מ נראה דאם כתב אות למעלה מן האו' אי אפשר לקרבו בלא קציצה ועוד אף אם נימא לפי פשיטות הגמרא דפ' חלק דנקודה הוי יו"ד וזה ראיה קצת לפירש"י מ"מ בעינן שיכתוב רגל ימין עכ"פ אליבא דכ"ע ויותר יש לפסול בלא רגל ימין דמוזכר בש"ס אליבא דכ"ע לפסול מתגין וזיוני דשעטנז גץ ואפ"ה אמרינן נתכוון לכתוב אות ח"ת וכתב שני זיינין פטור משום דבעינן זיוני וכתבו התוס' דאפילו נתכון לשני זיינין ולא זיינום, נמי פטור וק"ו בהאי נקודה דאף דחשיב יו"ד מ"מ בעינן קוצי יו"ד ובלא קוצי פטור כל זה ברור ופשוט ואין ספק שאגב שיטפא דלימודו כתב כן:
ומה שהקשה מכ"ת בדברי התוס' בשבת דף ק"ג ד"ה בגליטרי בעלמא מחייב פי' א"א שכותבין בקמיעות וכן פר"ת וי"מ שא"א אמן אמן שכותבין בקמיעות וליתא דהיינו נוטרייקון וחייב אפילו באחד ורבנן דפטרי אפילו בב' וג' עכ"ל ודבר זה הוא תמוה לכל עין רואה חדא מנ"ל הא דילמא לא פטרי רבנן רק באות א' נוטרייקון ומנא ידע דאפילו בב' וג' פטרי דילמא בא' ומאי פסקא ויותר תמוהים דברי הרב ברטנורה שפי' וחכמים פוטרי' שהרי לא כתב שם שתי אותיות והלכה כחכמים יש לתמוה עליו וכי לא ראה דברי התוס' דפטרי בב' וג' גם שם בתוס' ד"ה א"א דאאזרך איכא בינייהו לאו דווקא דהא ת"ק פוטר אפילו שתי אותיות משם אחד עד שיכתוב שם משמעון אלא משום ר' שמעון נקטי' דאפילו בהא מחייב והתוס' הפכו הסדר וגם בדברי רש"י יש כמה דיקדוקים שפירש והיינו ת"ק שיש ת"ת וצריך לפרש דברי רש"י דהא הן הן דברי ר"י ולא דברי ת"ק עכ"ל של מכ"ת נראה פשוט דהרב ברטנורה והתוס' הם צמודים לאחדים הא דכתבו התוס' דפטרי חכמים אפילו בב' וג' היינו בא"א דלא מצינו שהיא תיבה קטנה בכל המקרא כהני תנאי דפליגי אדר"ש והילכתא כוותייהו דלא מחייב בא"א וע"כ רבנן דלית להו נוטרייקון מן התורה א"כ שפיר כתבו דאפילו בב' וג' אותיות כאלו נמי פטרי וזה פשוט וברור לכל בי רב אבל אם כתב שתי אותיות כגון שש או שם משמעון מחייבי רבנן וע"ז פי' רבי' עובדי' וחכמים פוטרי' שהרי לא כתב שם שתי אותיות ר"ל כגון שש או תת או ר"ל דשם קאי לכל אות ואות ר"ל שאינם שוות כמו שם משמעון אבל אם כתב א"א או שש או תת אליבא דת"ק דר"י דברייתא פטרי רבנן אפילו כותב נוטרייקון משום דלית להו נוטרייקון מה לי חד אות ומה לי בשני אותיות ולכך נקט שם שתי אותיות דאלו לכוונת מכ"ת ה"ל חכמים פוטרי' שהרי לא כתב שני אותיות אלא ע"כ כדברינו נתכון וא"כ דברי הרב ברטנורא והתוס' נאחזים לאחדים והשתא דברי התוס' ד"ה א"א דאאזרך נמי ברירן דבל"ז לא היו יכולים לומר לאו דווקא דהא ת"ק פוטר אפילו שתי אותיות משם אחד ה"א כי"מ דהכא מיירי בנוטרייקון ומודה ת"ק דחייב אבל לבתר דראו פי' הר"מ דרבנן דפטרי במתניתין פטרי אפילו בב' וג' א"כ שפיר כתבו דלאו דווקא וכו' וכל זה פשוט וברור ורש"י נשמר מקושיות התוס' דהא ת"ק פוטר אפילו שתי אותיות משם אחד ר"ל אפילו שש ותת עד שיכתוב שם משמעות משם גדול ולכך פרש"י היינו ת"ק שש תת ת"ק ר"ל בר פלוגתא דקודם לי' ת"ק קרי לי' ואחר כתבי זה עיינתי במהרש"א וראיתי שהוא מפרש לדברי התוס' כן וז"ל דהא ת"ק פוטר אפילו שתי אותיות משם אחד ר"ל שש ותת כו' הרי להדי' דדברי התוס' ורש"י ברירן באין גמגום ומעתה אין אני צריך לדחות ראיותיו כי ממילא נדחו וק"ל:
ועתה נחזור להנדון ששאל מכ"ת באלפי"ן הנכתבין בהיפוך יודי"ן אומר אני חלילה לנו לפשוט יד ולפסול ספרים ישינים הנכתבין ע"פ חכמים וזקנים שבדור אחר דור ושפיר כתב הרא"ש בתשובה צורות האותיות אינם שוות בכל המדינות הרבה משונה כתב ארצנו מכתב האר' הזאת ואין פיסול בזה השינוי רק שלא יעשה ההי"ן חתי"ן כמו שמפורש בגמרא עכ"ל הביאו הטור י"ד סי' רע"ד ויותר מזה כתב רבינו תם דטי"ת צריך שיהי' ראש ימין שלה כפוף למטה ויש לו ראיה קצת מהש"ס דקתני שלא יעשה טיתי"ן פיפי"ן ואפ"ה עינינו רואות שאנו כותבי' טי"ת בלי שום כפיפה והלועזי' כותבין כן אפ"ה אין פוצה פה לפסול ס"ת ותפילין שלנו וק"ו לצורות אלפי"ן שאינו רמז ורמיזה בש"ס איך לכתוב היו"ד של מעלה ופשיטא שאין לפסול בשביל מה שנזכר בלבוש ואפשר שגם הלבוש לא כתב לפסול אם היפך היו"ד ובפרט שיש לה סמך מן דאר"י ז"ל ע"כ חלילה לנו לשלוח יד בס"ת כאלו וכן השיני"ן שנכתבו כזה נמי כשר וכן האלפ"ין וצדי"ן אין לפסול בדיעבד וכן כתוב במג"א סי' ל"ב ס"ק ל"ו בשם תשובות הרב הר"מ גלאנ"טי דכל דבר שאין לו שורש בגמ' כשר בדיעבד. ויש לי עיון גדול על הט"ז שכתב בי"ד סי' רע"ד ס"ק ה' וז"ל בטור כתוב דהרמב"ם לא פסל אם חיסר הזיינין והרא"ש פוסל כיון דאיתא בגמ' אמר רבא שעטנז גץ צריך שלשה זיינין וקשה לי על דעת זה דהא איתא בגיטין ריש פ' המביא דף ט"ז מ"ד צריך לומר ואי לא אמר כשר קא משמע לן בבא יתירה דפסול אלמא דלישנא דצריך אינו מורה אלא לכתחילה וכאן נקט רבא לישנא דצריך וזה סייועא להרמב"ם עכ"ל הט"ז ובש"ע בא"ח סי' ל"ו פסק כהרמב"ם להכשיר אם לא זיין שעטנז גץ ותמי' לי טובא הלא מש"ס ערוך משמע דמעכב דאמרינן סוף הבונה תנא נתכוון לכתוב אות אחד ועלו בידו שתי' חייב והתנן פטור לא קשיא הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני ופרש"י זיוני דהיינו נתכון לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן ואי כדברי הרמב"ם דאינו מעכב בדיעבד למה יהיה פטור בשלא זיינן הלא נחשב לאות גמור דהא לגבי שם משמענן דמחייב ר"י אף דהתם פתוחה והכא סתום אפ"ה דסבירא ליה כמ"ד דפתוח ועשה סתום כשר בדעבד נתקיימה מחשבתו הכי נמי הכא ולדעתי זה ראיה שאין עלי' תשובה ומפשיטת לשון הרמב"ם שהביא הטור א"ח סי' ל"ו נראה דגם הרמב"ם לא הכשיר אלא בשאר תגין ולא בשעטנז גץ אחר כתבי זה ראיתי בשלטי גבורים דכתב דמכאן ראיה למ"ד אם חסר התגין בס"ת פסול מיהו מההי' דמחייבי גבי שבת היכא דנטל לגגי' דחי"ת ועביד ב' זיינין ויש ראיה למ"ד דס"ת שאין בו תגין דכשר דהא באות חי"ת ליכא תגין דאינו מאותיות שעטנ"ז ג"ץ ולפי"ז נמצא דפליגי הני תרי סתמי אהדדי והנה הרמב"ם בפ' י"א מהל' שבת פסק כאוקמתא דר' ששת דמשני כגון שנטל לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין ומזה מוכרח דס"ל דאפילו באותיות שעט"נז ג"ץ אין התגין מעכבין ולפום ריהטא הי' נראה דרב ששת לא פליג אסתמא דש"ס דקאמר תנא נתכוון לכתוב אות אחת ועלה בידו שתים חייב ופריך והתנן פטור ומשני לא קשיא הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני ופירש"י נתכוון לכתוב חי"ת וכתב שני זיינין דבעי זיוני שצריכין עדיין לזיינן בתגין שלהם משמע דזיוני מעכבי אלא די"ל דכתב חי"ת כמו שני זיינין עם התגין שלה ואח"כ לחטרי לגגה דחי"ת וכן כתב הב"י בא"ח סי' ל"ב חי"ת יהיו שני רגליה דומי' לשני זיינין ממש ומייתי ראי' מדאמרינן בהבונה דאי נטל לגג' דחי"ת ומשוי לי' תרי זיינין עכ"ל ולפ"ז י"ל דהיו רגילין לכתוב רגלי' כמין שני זיינין ממש עם התגין ולכך קאמר רב ששת כגון שנטל לגגה דחי' ועשאו שני זיינין כי נשארו שני זיינין עם התגין מיהו באותיות דר"ע חי"ת מפני מה אינו קושר כתר מפני שבעלי חטא יש להם בושה משמע שאין להם תגין ועם כל זה יש לישב דע"כ מיירי שהני שני זיינין צריכין לספר כפירש"י שם וא"כ מיירי שמתחילה כתב הסופר שני זיינין כתיקון לצורך הספר אלא שאח"כ טעה וסבר שהוא צריך לכתוב חי"ת ועשה גג למעלה ואם הגיה אות זה בשבת שנטל לגגו של חי"ת ועשאה שני זיינין חייב וכל זה ראוי לומר כדי שלא נאמר דרב ששת פליג אסתמא דש"ס וגם התוס' כתבו בהדי' דאפילו נתכוון לכתוב ב' זיינין אם חסר התגין פטור ש"מ דהתגין מעכבין וע"כ מפרשי הא דר' ששת כמו שפרשנו וק"ל:
ועוד יש לי תמיה דפסק בא"ח ובי"ד דאם כתב רי"ש כמו דלי"ת אין תקנה לגרוד לתגו דדלי"ת משום חק תוכות ולי נראה דכל כי האי גוונא לאו חק תוכות נינהו דאמרינן שם תנא הגיה אות אחת חייב ופריך השתא כתב אות אחת פטור הגיה אות א' חייב א"ר ששת כגון שנטלו לגגו של חית ועשאו שני זייני"ן רבא אמר כגון שנטלו לתגא של דלי"ת ועשאו רי"ש ופרש"י ועשאו שני זיינין והספר לכך צריך רבא אמר כו' ובדבר מועט חייב הואיל וזה תיקון הספר כו' נשמע מזה דזה לא הוי כחק תוכות דא"כ לא תיקן בזה כלום. וע"כ דלא מחייב אלא באות שכשר בס"ת דבלא זייני פטרינן לשני אותיות אפילו נתכון לכתוב שתי אותיות ולא אמרינן כיון דעכ"פ דהיא כתובה בשאר ספרים אלא ע"כ דמיירי בכתב הראוי לס"ת ושיטת הלכה מוכחת שמיירי בכתב הראוי לס"ת וא"כ ראי' ברורה דלא הוי חק תוכות בתגא דדלי"ת או דחי"ת אלא אם חקק כל האות. אחר כתבי זאת מצאתי שהביא הר"ן בשם חידושי רשב"א שכתב בהדיא וז"ל דמהא שמעינן דבכה"ג לא הוי חק תוכות שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות וכן כשנטלו לגגו של דל"ת ועשאו רי"ש אינו אלא כדיו שנפל על גבי אות וכתב הר"ן וז"ל ול"נ דאין מכאן ראיה דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק יריכות דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מיחייב שהרי אפילו מוחק ע"מ לכתוב חייב אבל במידי דבעינן כתיבה כי האי גוונא אין לנו עכ"ל ואני בער ולא מבין במאי דקאמר דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מיחייב א"כ לדבריו הכותב בשמאל נמי לחייב משום דהוי מלאכת מחשבת אלא ע"כ משום כיון דאין דרך כתיבה בכך בטלה דעתו ומחשבתו וכן במוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות דחייב דזה הוי תיקונו כמו קורע ע"מ לתפור אבל במה שכותב ואינו מתקן הספר בכך אף שמתכון לזה מ"מ יהי' פטור דלא תיקן מידי ועוד דהנך גאונים שהכריחו דאין התגין מעכבין מדנקט רב ששת שנטל גגו של חי"ת ועשאו שני זיינין אף שאינם מתויגים ש"מ דכשר בדעבד מנ"ל לומר דילמא משום הכי מיחייב דהוי מלאכת מחשבת שהוא חישב לעשות שני זיינין בלתי מתויגי' כמו בנטל לתגו של ד' לדעת הר"ן אלא פשוט דבטלה דעתו בזה כיון דלא תיקן כלום וא"כ שפיר יליף הרשב"א אי ס"ד דזה הוי חק תוכות אמאי ליחייב וק"ל. והדרן למילתא קמייתא מה שהביא הט"ז ראיה להרמב"ם מפ' שני דגיטין דצריך משמע רק לכתחילה נעלם ממנו דברי התוס' פ"ק דגיטין דף ד' ע"ב ד"ה אי מההיא ה"א הני מילי דיעבד דכתבו התוס' וי"ל דמאחר דתני הכא תרי בבי לאשמועינן דא"י אפילו לכתחילה אינו צריך א"כ מהשתא מצינו למימר דהא דצריך במדינות הים היינו לכתחילה אבל בדיעבד כשר להכי איצטרך מתניתין דפ' ב' למיתני פסול עכ"ל הרי דאי לא הי' בא"י כשר אפילו לכתחילה הי' משמע מלשון צריך דמעכב מלבד זה הא דאמרי' בסוף הוציאו לו דף ס"א ע"ב דאיכא תנאי דסבירא להו היכא דתניא צריך אפילו תקנה אין לו ק"ו דבלישנא דצריך דמעכב עכ"פ לכולי תנאי התם ואין ראיה כזה כדאי לדחות דברי הרא"ש ז"ל ועוד קשיא לי במאי דכתב הרא"ש מ"ם פתוחה שנדבקה ונסתמה אינו מועיל לגרוד הדבק הא אמרינן בפ' הבונה דשם משמעון חייב וע"כ סתם מתניתין אתי' כמ"ד דסתום ועשאו פתוח כשר וכן פתוח ועשאו סתום כשר בדעבד וכיון דכשר בדעבד לא עשה שום תיקון באות דהא קי"ל כל היכא שאות כשר בלאו הכי לא הוי חק תוכות ואפשר שפסק כהאי ברייתא דפתוחין סתומין לא יעשה ואם עשה יגנזו ואגב דאתי לידן האי מילתא ראייתו של ט"ז דמביא מהא דתני המביא גט צריך לומר בפני נכתב אודיע לו מה שחדשתי לתלמידים בהיותי בק"ק פרוסטיץ:
גיטין דף ד' ע"ב בתוס' ד"ה אי מההיא פי' הקונטרס אי מדיוקא דרישא ופי' כן כו' יש להקשות דילמא רש"י אזיל לשיטתי דפי' בד"ה איכא דמותיב הא דלא אותבי' מסיפא דקתני בהדיא המביא גט בא"י אין צריך לומר בפני נכתב דהוי משני ליה דבאותה מדינה עצמה קאי ולפ"ז יש להקשות מאי פריך בלישנא קמא הא בהדיא קתני לה דילמא מסיפא הוי אמינא דבאותה מדינה מיירי אבל ממדינה למדינה צריך ולכך איצטרך דיוקא דרישא ללמוד אפילו ממדינה למדינה בא"י לא צריך אלא ע"כ צריך לומר דהמקשה פריך כך איך אפשר לומר באותה מדינה במדינת הים צריך ודיוקא אתי ללמוד דממדינה למדינה בא"י אינו צריך א"כ קשה הא בהדיא קתני וכ"ת דאיצטרך שלא תפרש הסיפא שמיירי דווקא במדינה אחת א"כ קשה לישתוק מיניה לגמרי ואנא ידענא מדיוקא דרישא דאפילו ממדינה למדינה בא"י אין צריך ק"ו באותה מדינה בא"י אלא ע"כ דדיוקא אתי ללמוד דבאותה מדינה בח"ל אינו צריך וע"כ סיפא אפי' ממדינה למדינה בא"י אינו צריך ולפ"ז אינו צריך לומר אי מההיא אסיפא דמסיפא ליכא למישמע מידי די"ל דמיירי באותה מדינה ועיקר קושייתו דלישתוק מסיפא וידענו מרישא ולכך הוכרח רש"י לומר אי מההיא מרישא:
אלא ע"כ דהתוספות אזלו לשיטתם דהקשו לעיל ד"ה אלא אימא ממדינה למדינה בא"י לא צריך וא"ת אמאי נקט ממדינה למדינה ניתני המביא גט באותה מדינה ותירצו דאיצטרך דלא נימא ממדינה למדינה צריך משום קיום ולפ"ז יש לומר דהמקשה פריך דאיך אפשר לומר דדיוקא אתי ללמד על מדינה למדינה בא"י דלא צריך דעל זה קשה קושיות התוס' דניתני המביא גט באותה מדינה דאין לומר דאיצטרך דלא נימא ממדינה למדינה בא"י צריך משום קיום וע"כ הדיוקא דקתני המביא גט באותה מדינה במדינת הים צריך ע"כ אתי ללמד על אותה מדינה בא"י אינו צריך ע"ז פריך היכי אפשר לומר כן הא בהדיא קתני המביא גט בא"י אינו צריך אלא ע"כ דאתי ללמד אפילו ממדינה למדינה בא"י אינו צריך א"כ קשה קושית התוס' ומתרץ התרצן דע"כ מוכרח למיתני המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך דאי היה תני המביא גט באותה מדינה במדינת הים ה"א דווקא דיוקא הא באותה מדינה בא"י אינו צריך ולעולם ממדינה למדינה בא"י צריך משום קיום ואי קשיא למה לי סיפא דהא באותה מדינה מדיוקא דרישא נשמע דהוי אמינא דהני מילי דעבד ואיצטרך משנה יתירה דאפילו לכתחילה אינו צריך באותה מדינה וא"כ איצטרך לומר המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים לאשמועינן הא בא"י ממדינה למדינה לא צריך ולפ"ז כיון דע"כ הא דקאמר הש"ס אי מההיא קאי באמת ע"כ אי הוי תני המביא גט באותה מדינה במדינת הים ודיוקא אתי על אותה מדינה בא"י על זה פריך הא בהדיא תני וא"כ איצטרך לשנויי אי מההיא אסיפא ומאי דוחקא דרש"י לומר אי מההיא ארישא אלא ע"כ משום דבסיפא אי אפשר לומר ה"א דעבד דהא אין צריך קתני משמע לכתחילה וק"ל:
ולפי"ז יש להקשות קושיא חזקה מאי פריך לאיכא דמותיב על הא דמשני רבא לא תימא ממדינה למדינה בא"י לא צריך אלא אימא הא באותה מדינה במדינת הים לא צריך ופריך ליתני המביא גט ממדינה למדינה סתם ומאי פריך דילמא לרבא הא דדייקינן הא במדינת הים לא צריך היינו דעבד אבל לכתחילה באמת צריך משום דעכ"פ שייך למיגזור משום דלא בקיאי לשמה וע"כ בסיפא הא דתני המביא גט בא"י אתי ללמד אף לכתחילה אינו צריך בא"י באותה מדינה וא"כ אי הוי תני המביא גט ממדינה למדינה סתם ה"א דיוקא אתי הא באותה מדינה אינו צריך בדעבד אבל לכתחילה צריך בין בא"י בין בח"ל ולכך איצטרך למיתני כל חדא בבא בפני עצמו בל"ז ה"א הא דאמרי לעיל הני מילי דעבד הא לכתחילה צריך לומר היינו ממדינה למדינה דאיכא חשש משום שאינם מצוים לקיים אבל באותה מדינה בא"י אין סברא לומר כיון דדעבד כשר ע"כ בקיאי לשמה למה צריך לכתחילה א"כ קושית המקשה במקומה עומדת דליתני המביא גט ממדינה למדינה סתם ואנא ידענא דבא"י אף לכתחילה אינו צריך דליכא טעמא למגזר אבל השתא לפי הוכחת התוספות מוכרחים אנו לומר דע"כ המקשה פריך הא בהדיא קתני על דיוקא דמדינה אחת וע"ז אמר אי מסיפא ה"א דעבד אף במדינה אחת אמרינן דעבד ש"מ דע"כ איכא איזה טעם למיגזור דבמדינה אחת בא"י צריך לומר לכתחילה א"כ הדרא קושיא הנ"ל לדוכתה מאי פריך המקשה דילמא איצטרך לחלוקא דבא"י אפילו לכתחילה אינו צריך ודוק:
רש"י ד"ה ואיכה דמותיב ס"ד דאע"ג דהוי מותבינן ליה מכלל דמדינת הים באותה מדינה נמי לא צריך סוף סוף הדר הוי לי' דיוקא עכ"ל יש רוצים למחוק תיבת לא ולי נראה דהכי פירושו דאיך אפשר לומר דסיפא מיירי באותה מדינה בא"י אבל ממדינה למדינה בא"י צריך א"כ ע"כ דיוקא דרישא אתי דמדינת הים באותה מדינה לא צריך א"כ למה לי למיתני אותה מדינה בא"י וזה שפירש"י ואע"ג דהוי מותבינן מכלל דמדינת הים באותה מדינה נמי לא צריך א"כ למה צריך למיתני באותה מדינה בא"י אלא ע"כ דדיוקא דרישא אתי ללמוד דאפילו ממדינה למדינה בא"י לא צריך א"כ קשה לרבא ומתרץ רש"י סוף סוף הדר הוי ליה דיוקא וק"ל ואין צריך לשבש הספרים:
תוס' ד"ה רבה אית ליה דרבא וא"ת אמאי צריך לרבה בפני נכתב כו' לכאורה י"ל דמתחילה קודם שתיקנו בפני נכתב אז י"ל דידענו לא מהני משום דלא אתי לאחלופי אבל כיון דתיקנו בפני נכתב א"כ ממילא לא אתי לאחלופי ע"כ ידענו לא מהני בשביל דבעינן לשמה אבל במקום דלא שייך למגזר לשמה מהני ידענו ואתי לאחלופי ולכך תיקנו בפני נכתב ואפשר דזה בכלל תירוצים דתירצו וי"ל דמתחילה לא היו מתקנים בפני נכתב משום איחלופי דיותר יש לתקן דידענו לא מהני בשביל לאחלופי אבל כיון דהוכרחו לתקן בפני נכתב בשביל לשמה ממילא לא אתי לאחלופי כדכתבו התוס' לעיל דף ג' ד"ה מאן תני א"כ ע"כ ידענו לא מהני משום דבעי כתיבה לשמה וא"כ במקום דלא שייך למיגזור בשביל לשמה הייתי אומר דידענו מהני ואתי לאחלופי ולכך תיקנו שיאמר בכל מקום אף בא"י בפני נכתב וק"ל וע"פ שיטה זו י"ל גם בדף ה' בסוף ד"ה אי הכי דמפרשי כיון דאיתקון בפני נכתב לרבה משום לשמה ע"כ ידענו לא מהני בשביל לשמה אבל במקום דלא שייך למגזור משום לשמה לאחר שלמדו צריך לומר בפני נכתב משום דלא אתי לאחלופי ודוק:
דף ה הוא עצמו שהביא גיטו אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם והנה בש"ע בא"ה סי' קמ"ב סי' י"ד בהג"ה כתב רמ"א שעכשיו גם הבעל צריך לומר בפני נכתב והוא מא"ח ורצה הרב הב"ש לישב דס"ל דכל הסוגי' איירי אחר שלמדו א"כ השתא בעונותינו אין אנו בני תורה כמו הראשונים משום הכי צריך לומר אפילו הבעל עכ"ל משמע קודם שלמדו היה באמת צריך הבעל לומר בפני נכתב ולפ"ז צריך לומר דא"ח פליג אתוס' שכתבו דף ב' ע"ב ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה כתבו וקשה דלקמן תני הוא עצמו שהביא גיטו אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם מ"ש הוא משלוחו אי חיישינן שמא לא נכתב לשמה וטעמא דאמר לקמן מינקט נקיט ליה בידיה ואיהו מערער למה לא יערער אם מתחילה לא ידע דבעי לשמה והשתא ידע ואומר ר"י דמסקינן בסמוך דרוב בקיאין הן דליכא אלא לעז והיכא שהבעל עצמו מביאו ליכא לעז עכ"ל ולפי דברי הרב הב"ש מאי הקשו התוס' מהא דבעל הא כל הסוגיא קאי שם לאחר שלמדו אבל קודם שלמדו אין הכי נמי צריך לומר ועוד קשה אי כסברת הרב הנ"ל הי' לבעל הש"ס לומר דאיכא בינייהו בין רבא לרבה אי צריך הבעל לומר בפ"נ ואני אומר דא"ח כתב ע"פ סברות התוס' שהקשו להם לרבה למה לא יהי' צריך הבעל לומר כיון דיכול לומר שמעיקרא לא ידע וניחא להם כיון דרוב בקיאין אינו אלא לעז ולכך כשהבעל מביאו אינו יכול לערער מטעמים מינקט נקיט בידי' וכו' אבל בעונותינו שאין אנו בני תורה י"ל דהוי עירעור גמור והיה הבעל מהימן ולכך צריך לומר בפ"נ כנ"ל פשוט וברור:
מעשה הי' בפרוסטיץ בעת הקריאת התורה בח"ה מצאו אות יתר בס"ת ונפל חילוק בין הלומדים אם למחוק האות היתר מיד כיון דאסור להגיה אות אחת בספר והכריע ב"י לאסור דווקא היכא שיש להם ס"ת אחרת א"כ במחיקת אות מוכח דהוי מלאכה והי' חייב לענין שבת דאמרינן הגיה אות אחת חייב ומפרש רבא כגון דחסרי' תגי' דדלי"ת ועשאו רי"ש א"כ לכאורה הי' אסור אפילו למחוק אות אחת אבל נראה פשוט כיון דהרב הב"י התיר להגי' בשאין להם ס"ת אחרת משום דהוי לצורך רבים והיכא דיש להם אסור מטעם שכתב הרמב"ם שמלאכה זו אינה לצורך המועד מ"מ הא איתא בסי' תקמ"ד דבורות ומעיינות של רבים שנפל בהם עפר מותר לתקנם אפי' אין רבים צריכים להם עתה כיון שאינו עושה מעשה אומן נשמע מזה אף דהוי מלאכה גמורה לענין שבת מ"מ מותר לעשות במועד כיון שאינו מעשה אומן א"כ במחיקת האות נמי אף שהיא מלאכה גמורה לענין שבת מ"מ כיון שאינו מעשה אומן מותר לתקן בח"ה לצורכי הרבים אף שאין הרבים צריכים לו עתה וכל זה פשוט וברור:
בטור א"ח סי' רכ"ה הרואה את חבירו לאחר י"ב חודש מברך מחיה מתים הייתי מפקפק איך יש לברך ברכה זו אם בשם ומלכות או בלא שם ומלכות כיון דנוסח ברכה זו הוא בתפילת י"ח ושם לא נזכר מלכות דכתבו התוס' דברכות מג"א הוי כמו שם ומלכות משום דהוא הודיע אלהותו וכולם הוו ברכה הסמוכה וא"כ ה"ה כשמברך על חבירו מברך בלא מלכות ופשטינא לי' מהא דאיתא ברבינו יונה ריש ברכות גבי הא דרוצה ליפסוק דאף אם כבר קרא ק"ש בציבור מ"מ כשקורא בביתו בצאת הככבים יש לומר אהבת עולם וכתב וא"ת כיון שאינו אומר ברכת מעריב ערבים הוי ליה ברכה שאינה סמוכה לחברתה וכל ברכה שאינה סמוכה לחברתה צריך לפתוח בברוך י"ל שכיון שבמקומה היתה סמוכה לחברתה אין לחוש עכשיו אם אינו פותח בברוך שכיוצא בזה מצינו בתלמוד בתפילת הדרך שאינה פותחת בברוך וחותם בה שומע תפילה מפני דכיון דבי"ח ברכות שומע תפילה סמוכה לחברתה אם עכשיו אינה סמוכה לחברתה לא חיישינן להכי עכ"ל וכן מצאתי במג"א בא"ח סי' ס"ג סדר הברכות אינו מעכב שאם הקדים שני' לראשונה יצא י"ח ברכות וכתב ג"כ הטעם דאע"ג דאינה פותחת בברוך וכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מ"מ כיון דנתקנה סמוכה לחבירתה אף כשקור' אותה בפני עצמה אין בה שם ומלכות ובתשובות הרשב"א סי' שי"ז כתוב הטעם משום דהוי ברכה קצרה וצ"ע א"כ בנד"ד נמי אין צריך להזכיר בה מלכות וזה פשוט וברור:
סתירה לדברי התוס' הא דכתבו בפ' מי שמתו דף כ' ע"ב נשים בברכות המזון דאורייתא או דרבנן פירש"י דלא מחייבי מדאורייתא דכתיב על הארץ הטובה ונשים לא נטלו חלק בארץ ומה שנטלו בנות צלפחד חלק אביהם נטלו ותימא כהנים ולוים נמי תבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ וא"כ לא יצאו אחרים ידי חובתן עכ"ל ואין אני יודע שום תפיסה על רש"י בזה דהא איפלגו ר' מאיר ור' יוסי בסוף מס' מעשר שני אי כהנים ולוים יכולים להתודות וקאמר ר"מ אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר"י אומר יש להם ערי מגרש שפיר יכולים לומר ואת האדמה שנתת לנו והלכה כר"י א"כ ה"ה בברכת המזון שפיר יכולים לומר על הארץ וכן מוכח במס' ביכורים דחשיב אלו מביאין ולא קורין אשה והטעם משום שלא נתחלקה הארץ לנקיבות ומדלא חשיב נמי כהנים ולוים ע"כ סתם מתניתין כר' יוסי דיש להם ערי מגרש והוי מחלוקת ואח"כ סתם וכן מוכח בהדיא בתוספתא דביכורים וז"ל ר' יוסי אומר היה ר"מ אומר כהנים מביאים ולא קוראים מפני שלא נטלו חלק בארץ ואני אומר כשם שנטלו לוים כך נטלו כהנים בין מדבר מרובה בין מדבר מועט אלא אי קשיא לי הא קשיא לי הא אמרינן בפ"א דביכורים משנה ד' הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבע לאבותינו לתת לנו דגרים לא נטלו חלק בארץ א"כ לפי' רש"י גרים נמי תבעי שהרי לא נטלו חלק בארץ והא משנה שלימה שלשה שאכלו כאחת חייבים לזמן כו' והנכרי אין מזמנים ועד כמה מזמנים עד כזית ופירש"י עד כמה יאכל עמהם להתחייב עמהם בזימון ונ"מ להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס ובגמ' דף מ"ז ע"ב בפיסקא והנכרי אין מזמנים פשיטא הכא במאי עסקינן בגר שמל ולא טבל דא"ר זירא לעולם אינו גר עד שימול ויטבול משמע אם מל וטבל מזמנין עליו ולא הוי שתיק הש"ס מלומר דגר אף דמזמני' עליו דווקא לאצטרופי בהדייהו אבל הוא אינו יכול להוציא לאחרים ועוד דמסתמא הא דקתני ועד כמה מזמנים קאי לכל הני דמזמנים עליהם משמע נמי דקאי אדיוקא דנכרי אין מזמנים דמיירי בגר שמל ולא טבל הא גר שמל וטבל מזמנים עליו קאי נמי עד כמה מזמנים דנפקא מיני' אם יתנו לו כוס להוציאם ידי חובתן ולפו' ריהטא הייתי אומר דאין כאן קושיא לרש"י הא דלא מבעי' לי' על גר דגר מוציא רבים ידי חובתן אף שאינו מחויב מדאורייתא דהקשו התוס' בדף מ"ח דאיך נאמר דנשים מדרבנן לא מפקי דאורייתא מ"ש מהא דאמרינן לקמן בפ"ג שאכלו להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ובשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן ואפילו הכי מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה שחייבים מן התורה וי"ל דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכות הנהני' בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אע"פ שאינו נתחייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילם מהעון ולפטור אותן מן המצות אבל האשה אינה בכלל הערבות עכ"ל הרא"ש בפ' מי שמתו והוא מדברי התוס' ולפ"ז אף אם נימא דגר אינו חייב מדאורייתא מ"מ הוא מוציא לאחרים שחייבים מדאורייתא לדעת דמפרשי הא דאמרינן קשים גרים לישראל כספחת משום דכל ישראל ערבים זה בזה משמע דגרים איתנהו בערבות אך לפי זה מאי קשיא להו לבעלי התוס' על פרש"י כהנים ולוים נמי תבעי דילמא כהנים ולוים אף דאינן חייבים אלא מדרבנן מ"מ כיון שנכנסו לערבות מוציאי' את אחרים שחייבים מדאורייתא כמו מי שאכל כזית דגן וע"כ צריכין אנו לומר כיון שאינו נתחייב במצוה זו לא נכנס ערב עבורה א"כ הדרא קושיא לדוכתה גרים אף דנימא שנכנסו לערבות מ"מ במאי דפטרינהו הכתוב לא נתערבו א"כ לפירש"י קשה גרים נמי תבעי ועוד דרש"י דחה פי' זה בנידה דף י"ג ולא ניחא לפרש דקשים גרים בשביל שכל ישראל ערבי' שלא קיבלו ישראל ערבות של גרים דאמרינן בסוטה נמצא לכל אחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים ותק"ן בריתות שכולם נתערבו זה בזה אלמא לא נתערבו על הגרים עכ"ל וא"כ לפרש"י גר אינו מוציא אחרים ועוד יש נפקא מיני' דאף אם הי' חייב מדאורייתא מ"מ כיון שלא נתערבו עבור גרים א"כ אם אכל ישראל כזית אינו מוציא את הגר שאכל כדי שביעה וכן הגר את ישראל והתוס' כתבו שם די"ל הא דלא חשיב ערבות דגרים משום דלא ידע מנינן דערב רב ובאמת לפי סברא זו כיון שנכנס לברית והוא ישראל גמור נכנס נמי לערבות להציל את חבירו מעון דאף דאינהו לא הוי מזלייהו והוי ואין ראי' כלל מהא דמס' סוטה דלא חשיב ערבות דערב רב דהא לא חשיב נמי ערבות דכהנים דהא ישראל היו מנינם שש מאות אלף ושלשת אלפים ותק"ן חוץ משבט לוי א"כ נמי נימא מדלא חשיב ערבות דכהנים ולוים שלא נכנסו לערבות וזה דוחק גדול דהא ילפינן בשבועות וכשלו איש באחיו בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבי' זה בזה ואטו כהנים לאו בכלל ישראל נינהו ואפי' על המצות שהכהנים מוזהרי' ב"ד של ישראל מוזהרים להפרישן דאמרינן אם לא רצה הכהן לפרוש מגרושה דקי"ל שב"ד מלקין אותו אלא ע"כ שנכנסו לערבות וה"ה הגרים וא"כ לדעת התוס' גרים חייבי' מדאוריית' ואם אכל גר כזית יכול להוציא את ישראל שאכל כדי שביעה אלא מטעם אחר יש לפקפק דהא אינו יכול לומר לאבותינו כמו שהגר מביא ואינו קורא מטעם זה ואפשר לדעת הרמב"ם דכתב שאין הלכה כמשנה זו אלא הגר מביא וקורא ומצי למימר לאבותינו לתת לנו מפני שארץ נתנה לאברהם והוא אב לגרים כמו לישראל דכתיב כי אב המון גוים נתתיך ודרשינן מיני' לשעבר היית אב לארם ועכשיו אתה אב לכל העולם וא"כ לפי זה לדעת התוס' דסברי דברכת המזון אינו תלוי במי שנטל חלק בארץ א"כ יכול הגר לברך להוציא אחרים וכן מותר לו להתפלל וכן הביא הב"י בא"ח סי' נ"ג דבעיר ווירצבורג מנוהו לגר להתפלל ולהיות ש"ץ וראייתם ממתניתין ורבינו יואל התיר מטעם שכתבנו ע"ש:
אבל מאוד תמי' לי לדעת הרב הגאון בעל ת"י שכתב דאף הרמב"ם מודה דלא נתחלקה הארץ לגרים וזה ביאר בחיבורו מטעם דשבועה שנשבע לאברהם היתה קודם שנקרא אברהם עכ"ל וקשיא לי לפי סברא זו אף שהגר יכול לומר לאבותינו מ"מ לא יקרא מידי דהוי אאשה דאיתא שם במשנה ה' דהעבד והאשה מביאין ולא קורין שאינן יכולים לומר אשר נתת לי ה' ומפרש הר"ש דלא נתחלקה ארץ לנקיבות ולדעת הרמב"ם א"כ גרים נמי לא יקראו מהאי טעמא וע"כ צריכין אנו לומר לדעת הרמב"ם הא דאשה ועבד מביאין ולא קוראין היינו משום מה שקנתה אשה קנה בעלה וכן עבד וזה דוחק דלא לישתמיט מתניתין לאשמועינן דאשה שאין לה בעל שמביאה וקוראה ואפשר דהרמב"ם מוקי למתניתין בבני קני חותן משה כדאיתא בירושלמי ופריך עלה בני קני חותן משה מביאין וקורין דכתיב לכה אתנו והטבנו לך ואיתא שם תני בשם ר' יהודא גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך וראיתי בתוספתא ר' יהודא אומר כל הגרים כולן מביאין ולא קורין בני קני חותן משה מביאין וקורין ולפ"ז ר"י דירושלמי נמי בבני קני חותן משה קאמר דהא מתרי טעמי יש למנוע להגר מלקרות טעם אחד שלא נטל חלק בארץ וטעם שני שלא יכול לומר לאבותינו וא"כ בבני קני אף שנטלו חלק בארץ מ"מ לא יכולים לומר לאבותינו לכך א' ר"י שגר עצמו מביא וקורא מטעם כי אב המון גוים נתתיך ולפ"ז י"ל דהרמב"ם דפסק דגר מביא וקורא מיירי בבני קני חותן משה אבל נשים ושאר גרים דלא נטלו חלק בארץ מביאין ולא קורין אחר כתבי זאת מצאתי בתוס' פ' הספינה דף פ"א ע"ב ד"ה למעוטי אדמת כותי דכתבו שם להדי' דהפי' דירושלמי מיירי בבני קני ושמחתי כעל כל הון וההיא מתניתין דביכורי' נמי מיירי בבני קני וכתבו שם שר"ת פליג על ר"י וסבירא לי' דההיא דירושלמי משבשתא ולא היה מניח ר"ת לגרים לברך ברכות הזימון נמצא לדעת רש"י דס"ל דברכות המזון תלוי במי שנטל חלק בארץ א"כ גרים פטורים מדאורייתא כמו נשים ואינם מוציאים את אחרים אם לא שנימא שמטעם ערבות הם יכולים להוציאם כמו מי שאכל שיעור דרבנן דמוציא לדאורייתא ולפי' התוס' דברכות המזון אינו תלוי בחילוק הארץ א"כ גרים חייבי' מדאורייתא אלא אם יכולים לזמן לר"ת אין מזמנים שאינם יכולים לומר לאבותינו ולפי' ר"י מזמנים וקשיא לי טובא דהא איתא בערכין דף ג' דנשים ועבדים מזמנים לעצמם דמשמע להדיא דאין עבדים מצטרפי' עם אנשים וכתבו התוס' הטעם מפני שאינם יכולים לומר על ארץ שהנחלת לאבותינו ורש"י פי' שאין עבדים אומרים על נחלתינו וכן איתא במתני' בפ"ג שאכלו דנשים ועבדים וקטנים אין מזמני' עליהם ולפי' ר"י שהביא הטור א"ח בסי' קצ"ט דגר יכול לברך שיכול לומר לאבותינו מטעם אב המון גוים נתתיך א"כ עבדים נמי נצטרף מהאי טעמא ואף לפי' ר"ת שמפרש שאין הגר יוכל לומר לאבותינו ולא הי' מניח לגר לברך ברכות המזון היינו לברך להוציא לאחרים אבל מודה דמצטרף בהדי ישראל דמדקתני הנכרי אין מצטרף ומוקמינן בגר שמל ולא טבל אבל גר שמל וטבל מוכח להדיא דמצטרף וא"כ יקשה מ"ש מעבד דאינו מצטרף ואין לומר משום פריצותא דעבדא דהא מפי' רש"י לא משמע אלא דאם רצו הנשים ועבדים וקטנים לזמן אין מזמנים משום פריצותא דעבדא אבל להצטרף עם אנשים לא חיישינן להאי חששא וראיתי ברבינו יונה שמפרש ועבדים מפרש בגמ' טעמא משום פריצותא וכיון שעם האנשים חשודים משום חשש פריצות' כ"ש עם נשים דאיכא למיחש טפי לפריצות' עכ"ל הרי שמפרש טעמא דעבדים משום פריצותא לא מצטרפין אבל לפי' רש"י ותוס' בערכין קשה מ"ש עבדים מגרים דחזי אליבא דכ"ע עכ"פ לצירוף וצ"ע והא דאמרו בגמ' נשים בבה"מ דאוריית' או דרבנן למאי נפקא מיניה להוציא לאחרים ולא קאמר דנ"מ אם ספק להם אם ברכו אם לא דאי דאורייתא מחויבי' לברך מספק ואי דרבנן פטירי והי' נראה לומר דאף במה שחייבי' מן התורה לענין ברכה פטורי' משום דעוברי' על לא תשא ולפום ריהטא משמע דהוי דאורייתא דהא הביא הב"י בא"ח ס"ז דספק ברכות דרבנן לקולא וה"ר מנוח כתב עוד טעם אחר משום דהוי ספק לא תשא ולחומרא משמע שהוא דאורייתא איברא נראה דבאמת לא תשא אינו אלא אסמכת' וראי' דפ"ק דתמורה אמרינן מוציא ש"ש לבטלה אזהרתיה מהיכא ואמרי אלמא לא והכתיב את ה' אלהיך תירא ומשני ההוא אזהרת עשה הוא ולא קאמר הש"ס מלא תשא אלא ע"כ דפשטא דקרא לענין שבועת שוא ושקר נאמר ולא המזכיר שבח הקב"ה אף שהוא בחנם ואינו אלא אסמכת' ואף במוציא ש"ש לבטלה בלא שבועה נמי ליכא למילף מהאי קרא אלא מקרא דאת ה' אלהיך תירא והוא אזהרת עשה. וראיתי בהגהת אשר"י פ"ד דר"ה וז"ל הא דדרשינן את ה' אלהיך תירא שלא להוציא ש"ש לבטלה היינו בלא ברכה אבל בבירך ברכה שאינה צריכה לא הוי אלא מדרבנן וראי' מסומא כו' ויש לחלק דסומא מדרבנן מיהו חייב ויכול לומר אשר קדשנו וצונו מלא תסור אבל נשים בזמן גרמא אפילו מדרבנן לא מחייבי ובספ"ק דקדושין הביא הרא"ש דר"ת ס"ל דלא תשא אינו אלא אסמכתא ומביא ראיה מפ' מי שמת ספק קרא ק"ש ספק לא קרא יחזיר ויקרא ולא אסרינן מספק משום בל תשא ע"כ ובאמת הרי"ף לא הזכיר כלל מברכות ק"ש והרב רבינו יונה כתב שנחלקו המפרשים בענין ברכה אם חותם בא"י גאל ישראל אע"פ שהוא הכריע לאמרו וכן פסק בטור מ"מ היה נראה להכריע בודאי הא דילפינן דמברך ברכה שאינה צריכה דעובר בלא תשא היינו היכא שמרבה בברכות ויכול לצאת באחת וכן י"ל בברכת השבח שהוא שבח להקב"ה כמו דאמר ר"י הלואי שיתפלל כל היום אבל בברכות נהנים קי"ל דאם יצא אינו מוציא וא"כ אם יצא הוי בודאי כמוציא ש"ש לבטלה ולא יברך מספק ולכך לא קאמר הש"ס האי נפקא מיני' גבי נשים אלא דמסתפינ' להקל בדבר שכבר נמנו ורבו רבותינו הגדולים דבספק ברכת המזון חוזר ומברך וע"כ צריכין אנו לומר דלא הוי מוציא ש"ש לבטלה אלא במוציא שם בלי הזכרת שבחו של מקום אבל בברכות המזון אף שאינו חייב מ"מ לא הוי מוציא ש"ש לבטלה כיון דמזכיר שבחו של מקום ואין כאן איסור דאורייתא ולכך מברך מספק כנלפע"ד: