אור ברסלב

פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט

שאלה ס

שאלה נט

נשאלתי יהודי אחד שהלך בסחורה ונטבעה העגלה בטיט ורפש ואין הסוסים יכולים להוציא המשא ולא מצא סמוך ונראה סוסים אחרים להוציא המשא אי שרי ליה להשכיר מגוי שורים שיעזרו לסוסים להוצי' המשא. לברר דבר זה נציע לך מקור דין זה מפ' הפועלים דף צ' ע"א איבעי' להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרינן אמירה לגוי שבות הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא א"ד לא שנא ת"ש דשלח ליה אבוה דשמואל הלין תורין דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון פי' שמסרסים אותן מהו שלח להו ערמה איתעביד בהו ערימו עלייהו ויזדבנון אמר רב פפא בני מערבא סברי להו כר' חידקא דאמר ב"נ מצוין על הסירוס וקא עברי על לפני עור לא תתן מכשול:

וכתב הר"ן וז"ל הסכימו האחרונים דכיון דחזינן לכולהו רבנן בתראי כאביי ורבא ורב אחי ורב אשי ומרימר ומר זוטרא דכולהו אסרי סירוס ע"י גוי נקטינן לחומרא דאמירה לגוי אפילו באיסור לאו אסור דליכא למימר דכולהו סבירי להו כרב חידקא ומשום דקא עבר ישראל על לפני עור לא תתן מכשול משום דס"ל דב"נ הוזהרו על הסירוס דהא לא קיימינן הכי סוגיא בעלמא כוותי' וכן פסק הרא"ש והטור ח"מ סי' של"ח וז"ל ואם אמר לו הישראל חסום פרתי ודוש בה מבעי' אי איכא איסורא או לא ופי' הראב"ד דלא איפשט' ולקולא וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאיכא איסורא ופירש"י שהבעי' היא באומר לו חסום פרתי ודוש בה אפילו אמר דוש בה תבואה שלך דאפילו בזה איכא איסורא וכתב הב"ח דהתוס' חולקי' וכתבו פי' ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לגוי דבתבואת הגוי פשיטא דשרי כיון שאין הישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו דפשיטא שמותר לומר לגוי אכול נבילה ומהאי טעמא נמי מותר לומר לגוי בשבת הילך בשר ובשל לצורכך שאין מוטל עליו לזונו דאין מרויח באותו אמירה כלום ומיהו אומר ר"י דלא דמי לאומר לגוי אכול נבילה דלא שייך התם אמירה לגוי שהישראל עצמו יכול ליתן נבילה בפיו אבל הכא אותו דבר שאומר לגוי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום וכ"כ הרא"ש כדברי הר"י ומשום הכי כתב רבינו פירש"י במסקנ' דבריו לאורויי דהילכת' הכי עכ"ל ולפי האי טעמא דאסור לומר לגוי לעשות דבר שאין הישראל יכול לעשות א"כ אסור לומר דוש בפרתך דישה שלך וא"כ בנדון דידן אף שהסוסי' הם של גוי העגלן מ"מ אסור לומר לגוי שיביא שורים שיעזרו לסוסים להוציא המשא:

וראיתי בדרכי משה סי' רצ"ו ביו"ד שכתב על דברי הטור דאמירה לגוי אסור אפילו באיסור לאו וכ"פ המרדכי בהגהות דשבת דף ק"פ ע"א דאסור לומר לגוי שיעשה דבר איסור אם לא שהגוי עושה להנאת עצמו ולכך מותר להאכילו דבר איסור וכן פסק בש"ע ונפלאתי על הש"ך אחר שכתב על דברי התוס' דמשמע לכאורה מדבריהם דה"ה בפרתו של עכו"ם אסור כיון שהישראל הי' אסור לעשות בכה"ג מיהו הנ"י כתב בפ' הפועלים ישראל האומר לעכו"ם חסום פי פרתי ודוש בה דישה שלך או חסום פרתך ודוש בה דישה שלי אסור משום אמירה לעכו"ם שהרי עשה מלאכת איסור בדבר של ישראל ול"ד להא דתניא במכילתא דבמלאכת עכו"ם ליכא משום אמירה לעכו"ם דשאני התם שאינו בשל ישראל ואפשר לכוון גם דבריהם כן ומ"מ נתבאר לך מדברי התוס' והאגודה והרא"ש והנ"י דאפילו העכו"ם עשה להנאת עצמו אסור בדבר של ישראל ודלא כהגהות מרדכי שכתב הרב עכ"ל הש"ך ונפלאתי שלא עיין בהגהת מרדכי שהרי ביקש היתר אמירה לגוי במקום מצוה וכתב כיון דהתירו לומר לגוי בחול שישא כתבים בשבת בקצץ וטעמא משום דגוי אדעתי' דנפשי' קעביד ואינו כשלוחו של ישראל ואחרי שהאיסור אמירה מותר בקצץ ובדבר מצוה מותר לקצץ בשבת דכתיב ממצוא חפציך ודבר דבר חפציך אסורים חפצי שמים מותרים יקצוץ דמים ואין כאן איסור אמירה לגוי ועוד נראה לומר שהאיסור אמירה לגוי אינו אלא בדבר שישראל נהנה שאומר לגוי עשה מלאכתי כבה לצרכי הדלק לצרכי אבל מותר לומר לגוי עשה מלאכתיך כדאי' בפ' השוכר הפועלים מה שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה פי' שנהנה בחסימתה שאפי' אינו שלו מ"מ הרי מרבה לו בעל הבית בשכר במה שהיא נחסמת אבל חסום פרתך ודוש בה לא קמבעי' לי' ויש לשאול דפ' השוכר את הפועלים מסקינן אפילו בשאר איסורים איכא איסור אמירה לגוי ובפרק גיד הנשה תנן שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה ומעשים בכל יום שאנו מאכילין עבדינו ושפחותינו נבילות וטריפות וי"ל באכילת הגוי שהדבר מוכח ונראה שהגוי להנאת עצמו מתכוון חשבינן לי' כאומר לגוי עשה מלאכתיך עכ"ל הרי להדיא שהגהות מרדכי ס"ל כפרש"י דאבעי' חסום פרתי מיירי אפילו לדוש תבואה של נכרי ולא קשיא לי' קושית התוס' אמאי יהיה אסור כיון דאין הישראל מרויח דניחא לי' כדי שיתן לו נכרי שכר הרבה בשביל חסימת הפרה שאינה אוכלת בשעת דישה ולכך אסור אבל לומר לגוי עשה מלאכתיך מותר והא דמאכילין נבלות לעבדינו כיון דניכר ונראה שהגוי להנאת עצמו מתכוון חשבינן לי' כאומר לגוי עשה מלאכתיך אבל היכא שהישראל נהנה כגון דוש בפרתי דישה שלך אף שהגוי נהנה מודה ההגהות מרדכי לדברי נ"י והתוס' שאסור דכיון שגם הישראל נהנה ולא פליגי עם פי' הר"י שהוא בעל התוס' אלא לומר לגוי שאין מזונות עליך בשל לך בשר זה בשבת לדברי הגהת מרדכי שרי כיון דאין הישראל נהנה מזה ולדברי ר"י אסור לומר לגוי שאין מזונות עליך בשל בשר זה לך כיון דישראל בעצמו אינו יכול לעשות ולא נתכון רמ"א לומר דמותר היכא שהעכו"ם עושה להנאת עצמו אלא היכא שמוכח וניכר ונראה כההיא דאכילת נבילה דהוי כאומר לגוי עשה מלאכתיך בדבר שישראל אינו נהנה אבל היכא דלא מוכח כיון דישראל נהנה כההיא דחסום פרתי ודוש בה תבואה שלך אסור ולא הי' לבעל הש"ך לכתוב שהגהות מרדכי מחולקת עם פי' התוס' והרא"ש דאפילו עכו"ם עשה להנאת עצמו אסור בדבר של של ישראל כי זה אליבא דכ"ע אף להגהת מרדכי אכן מוכח מכל זה ברור דמותר לומר לעכו"ם חסום פרתך ודוש דישה שלך דזה הוי כאומר לגוי עשה מלאכתיך דשרי אליבא דמכילתא והגהת מרדכי:

וא"כ בנדון דידן היכא שהסוסי' הם של גוי העגלן מותר לומר לו קח שורים ותעזור לסוסים להוציא המשא ובלבד שלא ילך הישראל סמוך לעגלה שלא יצעוק על הבהמות כנזכר בי"ד סי' רצ"ו סי' י"א בהג"ה אכן באם שהסוסים הם של ישראל אסור לומר לעכו"ם שיעזור עם השורים אף שקצב לו שכר לא שייך למימר גוי בדידי' טרח דדווקא קודם שבת התירו ע"י קציצה כיון דאז מותר לישראל לעשות מלאכה זו אבל בשבת אסור לקצוץ כיון שאסור לעשות דבר זה א"כ ה"נ כיון שאסור לישראל לעשות ונהנה מזה אסור לשכור לעכו"ם וכן אפי' בקציצה בשבת גופי' אף שקוצץ קודם שבת כתב הב"י בסי' רמ"ז בשם הרבה פוסקים דאסור לומר לו לילך בשבת א"כ ה"נ אין היתר אלא א"כ שישכור לגוי להוציא המשא והסוסי' ואם יעשה הגוי מעצמו מותר אבל לומר לגוי שיקשור השורים בסוסים להוציא המשא הוא אסור ואף שיגיע לו הפסד ממון אסור לומר לו לעכו"ם דומי' דאסור לומר לעכו"ם כבה הדליק אף שיש בו הפסד ממון ואף שיבא לו איזה מצוה כשיכול לילך למחוז חפצו כגון שיבא למנין או לשבת אצל יהודים מ"מ הלא כתוב בב"י בא"ח סי' ש"ז בשם הרשב"א שאין אומרין בשבותין זה דומה לזה ואין לנו בהם אלא מה שהתירו בפירוש שהרי לעתים מתרים אותם מחמת דבר אחר שיראה קל שמעלה וכותב בערכאות של גוי' מפני קניית בית בא"י ולעתים מעמידין אותו אפילו במקום כרת החמור כהזאה ואיזמל עכ"ל וא"כ ה"ה כאן דאף במקום מצוה אין להתיר אכן נראה היכא שהסוס נשקע בטיט ורפש ואי אפשר להוציא הבהמה עצמה אם לא שיקשור בחבל ע"י שורים בכה"ג דהוי צער ב"ח דאורייתא דוחה שבות אמירה לגוי כמו שמבואר בהרא"ש בפ' אלו מציאות דהתיר רבינו מאיר ביש רוב חלב לבהמה ומצטערת בכך שמותר לומר לנכרי בשבת לחלוב דצער ב"ח דחי אמירה לנכרי וכן בשילהי שבת בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרי' ומניח תחתיה דאתי צער ב"ח דאוריית' ודחי ביטול כלי מהיכנו דרבנן ובפרט שראוי לסמוך על דעת הראב"ד דסבר דאין שבות בשאר לאוין:

שאלה מה ששלח לי אחי מאחד מן החכמים שביקש ממנו לעיין בדבריו.

וז"ל באתי לחלות פניו קודש לפתוח בדבר הלכה שיתן כת"ר פנאי שלו להשיבני ולהודיעני דעתו הנכונה בדבר שכתוב בש"ך סי' רל"ב ס"ק י"ג פסק בתשובת הרשד"ם באם שחייב לו ונתן לו המעות ואחר כמה ימים רוצה לחזור לו מחמת שמצא מקצתם לא טובי' כו' ופסק דאם הלה טוען שיודע בבירור שממנו לקח הרעים והלה טוען ברי לי שנתתי טובים נשבע הלה ונפטר אבל אם טוען אינו יודע שהם שלו צריך לשלם ואין לו עליו אלא חרם סתם כדין איני יודע אם פרעתיך עכ"ל:

והנה הוגד לי' שהגאון בעל ט"ז ז"ל כתב בספרו הנדפס מחדש על ח"מ פוסק בדין הנ"ל לפטור הנתבע משום דהוי כאומר אינו יודע אם נתחייבתי לך ובאשר שזה הדין מצוי בכל עת ונתתי אל לבי כדעת מה לפסוק וזה שזה גמרא ערוכה בב"מ דף נ"ב עד מתי מותר להחזיר בכרכי' וכו' ואם היה מכירה אפי' לאחר י"ב חודש מקבל הימנו וכו' ופריך בש"ס ואם הי' מכירה אפי' לאחר יב"ח אהיכא כו' אר"ח מדת חסידות שנו כאן כו' ומפשטי' דמתני' דקתני אם הי' מכירה משמע דרישא מיירי סתמא אף בשאינו מכירה וכן הוא בטור ובב"י בש"ע סי' רכ"ז ולא אישתמיט שום פוסק מלכתו' ברישא דאיירי במכיר' אלא וודאי דאיירי אף באינו מכירה וחייב להחזיר מחמת שאף שאינו יודע שהסל' שלו חשיב כאומר אינו יודע אם פרעתיך ואם כדברי הטורי זהב למה נתחייב להחליף לו אחרת זה ודאי מאחר שלאחר כדי הודעת שלחני או בערבי שבתות נחשב למחילה ממילא הדין אף במכירה פטור מצד הדין לכן במכירה מד' חסידות להחליפ' לאחר יב"ח אבל באינו מכירה אפילו מדת חסידות ליכא ואף שזה הסברא מוכרחת אביא ראיה ברורה מדכתוב בסמ"ע ס"ק ל"א בלבד שתצא ע"י הדחק בדרישה הוכחתי די"ל דאם אינו יוצא ע"י הדחק אף מדת חסידות ליכא וכו' והש"ך לא כתב כלום על דברי הסמ"ע הנ"ל ש"מ שמסכים עמו ולכאורה זה נגד הסברא לומר שאינו מ"ח כשאינו יוצא ע"י הדחק אלא מוכרח משום שאף ביוצא פטור מצד הדין ממילא באינו יוצא אף מדת חסידות אינו ונחית חד דרגא ובחדוש' שלי בס"ד כתבתי על דברי הסמ"ע הנ"ל מאין הוכחתו ופי' דבריו ואין כאן מקומו ואין לומר אדרבה הוכחה לט"ז דלמה ליה להש"ס לתרץ מדות חסידות שנו כאן הוי לי' למימר באינו מכירה שיעורו עד ערבי שבתות או שיראה לשלחני ובמכיר' אף אחר יב"ח דזה אינו דהתם מצד המחילה אמרו א"כ אין חילוק בין מכירה לשאין מכירה ולחכם כמותו י"ב אין להאריך בדברים פשוטי' ובהיות שמצוה על כת"ר להצדיק את דודו הש"ך ז"ל שהסכים לדברי מהרשד"ם ז"ל נא יראה ליתן פנאי שלו להשים עין תחת עיון בדברי אלה עכ"ל החכם הנ"ל:

תשובה מה שהשבתי לאחי על זה.

הנה ראיתי וקריתי ודקדקתי הטיב בדברי החכם הנ"ל ואחרי העיון ומחילה מכבוד תורתו לא דק ומה שכתב שהסברא מוכרחת ומביא ראיה מהסמ"ע אני אומר שהלכה זו מקופחת וכבר השיג הב"ח על הסמ"ע וכתב שהיפך קערה על פי' כאשר נבאר בעזרת ה' ותחילת דברי החכם שרצה לומר שברישא דמתניתין איירי בין מכירה ובין אינו מכירה לא נראה לי כלל דהא ע"כ דנתן תנא דמתניתין שיעור לחזרה עד ערבי שבתות או שיראה לשלחני ובתר האי שיעור' הוי מחילה א"כ למה הוי מדת חסידות בתר יב"ח ע"כ הטעם כיון שהתובע אומר שלא מחל ואף שמצד הדין פטור משום דלא פלוג דאזלינן בתר אומדן דעתן דמחל מ"מ מצד החסידות מחזירו כיון שהוא תובע בודאי שלא מחל ואי לפי דברי החכם דזה הוי כאלו אומר איני יודע אם פרעתי לך והי' חייב מצד הדין להחזיר קודם הזמן דתני ברישא אלא דאחר הזמן ידע ומחל ואינו חייב להחזיר א"כ מאי איריא בסיפא ואם הי' מכירה תיפוק לי' אפילו באינו מכירה נמי יחזיר מצד מ"ח דמה לי אם חייב לו ודאי או איני יודע אם פרעתי הוי כחייב לו מצד הדין א"כ במדות חסידות נמי אין לחלק בינייהו ואחר זה עיינתי בספר ט"ז לח"מ בסוף סי' ע"ה ומצאתי כדברי ושמחתי כעל כל הון וז"ל הט"ז דא"ת בנדון דידן הוי כאומר איני יודע אם פרעתיך אמאי אמרינן במתניתין אם הי' מכירה צריך לקבלה ממנו תיפוק לי' אפילו באין מכירה אלא שהוא מסופק בדבר צריך להחליפו לו דהא ודאי הי' חייב לו אותו סלע וספק אם פרעו דכל שאתה אומר שהוא בכלל איני יודע אם פרעתיך הוי כמו ודאי לא פרעתיך אלא פשוט שאין זה בכלל איני יודע אם פרעתיך עכ"ל הרי לפניך שעיקר ראיות הט"ז מסיפא ולא דייק מרישא איפכא אלא פשוט בעיני כל דרישא מיירי במכירה דאלו אינו מכירה אינו חייב להחזיר דהוי כאלו אומר איני יודע אם איני חייב לך וסיפא דתני אם הי' מכירה אשמועינן דאפילו לאחר יב"ח מחזיר מצד מדת חסידות לאפוקי אם אינו מכירה דאפילו קודם ערבי שבתות דתני ברישא לא הי' מחייב להחזיר אלא לצאת ידי שמים א"כ בלאחר יב"ח אפילו מדות חסידות אינו וזה פשוט וברור ומרוב הפשיטות לא כתבו הפוסקים ברישא וזה דמי ממש למה שכתב רמ"א סי' רל"ב במכר לו טבעת בחזקת זהב ונמצא בו בדיל דאם אינו מאמינו שנמצא בו בדיל דנשבע שאינו יודע ונפטר הרי לפנינו שזה הי' חייב לתת לחבירו בעד מעותיו טבעת זהב ואפ"ה אמרי' שאינו יודע אם הוא של בדיל נשבע ונפטר ולא הוי כאיני יודע אם פרעתיך וכן הביא הט"ז ראי' זו:

וראיתי שהב"ח תמה על ה' המגיד כי זה לשון הרמב"ם הנותן סלע לחבירו אם הי' מכירה אפילו לאחר יב"ח ה"ז מחזירה ואם הי' אפשר להוציא ע"י הדחק אינו יכול להחזיר לאחר זמן אא"כ קיבלה ממנו במדת חסידות עכ"ל והקשה הרב המגיד דנראה לו מגמר' דאפילו אינו יכול להוציאו ע"י הדחק נמי אינו חייב לו להחליפו מדינא עכ"ל וכתב הב"ח נראה דס"ל דמתניתין דאם הי' מכירה סתמא תנן ומשמע בין יוצאה ע"י הדחק בין אינה יוצאה ע"י הדחק והא דקתני ונותנה למעשר שני כו' לא קאי אסיפא דאם הי' מכירה אלא ארישא דמתניתין דלעיל קאי דקתני עד כמה תהא הסלע חסירה ולא תהא בו אונאה א"כ סלע יפה הוי ומי שאינו מקבלה הוי נפש רעה וכן כתבו התוס' ע"ש ריב"ם וכן פי' נימוקי יוסף ומיהו תמי' לי על רב הגדול כמוהו הלא ראה מש"כ האלפסי להדיא וז"ל ואם הי' מכירה כו' פרישנא הכי אם הי' מכירה אפילו לאחר יב"ח מקבלה ממנו במדת חסידות ואם לא קיבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומ' שאינו אלא נפש רעה א"ר פפא ש"מ האי מאן דמוקי אזוזי מיקרי נפש רעה והני מילי דנפק ע"י הדחק אלמא דקאי נמי אסיפא אאם הי' מכירה וכו' ואחריו נמשך גם הרמב"ם וכך היא דעת רבינו כו' שוב ראיתי למהרמ"ך שהיפך קערה על פי' ופירש דעת רבינו דמדת חסידות הוא להחליפה אם יוצאת ע"י הדחק אבל באינה יוצאת על ידי הדחק אפי' במד"ח אינו צריך להחליפה ושרי לי' מארי' דלא ירד לאמתו של הפשט עכ"ל הב"ח ולא זכיתי להבין דבריו דמאי תמה על ה"ה מדנקיט הרי"ף אם הי' מכירה פרישנ' הכי אם היה מכירה אפילו לאחר יב"ח מקבלה ממנו במ"ח ואם לא קיבלה ממנו אין לו עליו אלא תערומות שאינו אלא נפש רעה כו' הבין הב"ח מדנקט לי' בחדא בבא ש"מ שמפרש דאין עליו אלא תערומ' טעמא למילתא משום שאינו אלא נפש רעה ולכאורה נראה שלא קאי אדלעיל אלא הוא פיסקא בפני עצמו ומציין במתניתין שאינו אלא נפש רעה א"ר פפא כו' לארויי לן דלדידן מאן דמוקי אזוזי שחסרה קצת מיקרי נפש רעה ואין ראיה מזה שהרי"ף סובר דלא קאי ארישא אאין בו כדי אונאה ולכאורה למה לי' לאהדורי אטעמ' משום דמיקרי נפש רעה תיפוק לי' כפשוט' דאין לו עליו אלא תערומ' כיון דידע ומחל דנתנו חכמים שיעור כדי שיראה לתגר ובסלע כדי שיראה לשלחני ואחר זמן זה אין לו עליו מצד הדין כלום אלא תערומ' וגם מה שהבין הב"ח מה שכתב הרב המגיד שנראה לו מגמרא דאפילו אינו יכול להוציא ע"י הדחק אינו חייב להחליפו מדינא מדתנן סתמא אם הי' מכירו ומשמע בין יוצאה ע"י דחק ובין אינה יוצאה לא כיון אל כוונת הרב המגיד דממשמעות זה לא הי' תופס על הרמב"ם ושוי' אותו לטועה אלא נראה דש"ס ערוך הוא דפריך שם מ"ש בטלית דלא פליגי ר"ל כ"ע מודי דעד שתות הוי מחילה ומ"ש בסלע דפליגי א' רבא מאן תנא טלית ר' שמעון היא דגבי סלע נמי אית לי' שתות אביי אמר טלית עד שתות מחל אינש כו' סלע כיון דלא סגי לי' לא מחיל ולכך סבר ר"מ בסלע הוי אונאה חלק כ"ד ור' יודא סבר חלק י"ב וא"כ לר"ש דסבר מטבע שוי לטלית ש"מ אף דלא סגי לי' עד שתות מחיל וע"ז קאי סיפא עד מתי מותר לחזור אם נתאנה שתות דכפרי' עד ערבי שבתות ש"מ אף דאינו יוצא ע"י דחק לא חייב להחזיר מדינא אחר זמן זה והרמב"ם דפסק כר"ש א"כ אליבי' אפילו אינו יוצא ע"י הדחק אינו חייב להחזיר מצד הדין וע"כ אליבה דר"ש הא דתני ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה ארישא דמתני' קאי אאין בו כדי אונאה דאי יש בו כדי אונאה אמאי הוי נפש רעה אותו שאינו מקבלה הלא חייב להחזיר אונאה וכן לכולי תנאי יותר מסתבר' לאוקמי' ארישא וביותר לר"ש דס"ל דאונאה בסלע הוי שתות ואיך שייך למימר דהוי נפש רעה אם אינו רוצה לקבל סלע חסירה שתות אלא ודאי ארישא קאי:

ובזה דחיתי גם דברי הט"ז שכתב וז"ל ונ"ל דדיוק הרמב"ם הוא מדתני בסיפא שאינו אלא נפש רעה וזה קאי ביכול להוציאה כדאיתא בהדי' בגמרא ורישא וסיפא בחד מטבע מיירי כדמשמע לשון המשנה וא"כ קשה הא ברישא מיירי באינו יוצא בהוצאה דהא אמרינן הטעם בגמר' דאונאה בסלע עד יב"ח כיון דלא סגי לי פי' רש"י אינו יוצא בהוצאה ומש"ה צ"ל ביוצא ע"י הדחק ומ"ש דלא סגי לי' היינו בלא דחק עכ"ל הט"ז ולפי מה שכתבתי שהרמב"ם פוס' כר"ש דסבר במטבע עד שתו' יותר מסתבר' לאוקמי' הא דתני שאינו אלא נפש רעה ארישא דמתניתין אאין בו כדי אונאה ונ"ל דהרמב"ם מפרש מתניתין דקתני שאינו אלא נפש רעה זה הדין ראוי הוא במקומות שלוקחין שם המעות בלא משקל ואינם מקפידים בחסרונם והנמנעים מלקבל אותם הם מעט ועל הדרך הכילות אבל במקומות שדרך לשקול ומקפידין בחסרונם ואפילו פחות ממשקל שעורה ראוי להשלים לו המשקל בלא ספק והראי' על זה מה שאמר שאינו אלא נפש רעה עכ"ל מפירוש זה מוכח נמי שהרמב"ם מפרש הא דקתני ונותנה למעשר שני כו' שקאי ארישא דמתניתין אאין בו כדי הונאה דאי יש בו כדי אונאה דהיינו שתות אליבא דר"ש למה יהי' נקרא נפש רעה ולא שייך למימר שהוא דרך כילות אלא פשוט שארישא קאי מ"מ שמעינן מדברי הרמב"ם שמתניתין איירי במקום שאין שוקלין ואין מקפידין א"כ מוכח ע"כ אף בחסרה שתות דאמרי' טיבע' דלא סגי לי' היינו דלא סגי בריוח אלא בדוחק אבל אם חסרה כ"כ שאפי' בדוחק אינו מוציאו וע"כ שניכר לכל רואי' הפחת שלו הוי בכל מקום כאלו שוקלין אותו דבכל המקומות המטבע ע"פ משקל נתקן וא"כ כל המקומות שוות בדבר זה והוי ככל דבר שבמנין ושבמשקל שלעולם חוזר ואינו דומה לאונאה דאף ביתר משתות אם שהה בכדי שיראה לתגר אינו חוזר אבל דבר שבמשקל לעולם חוזר:

וכן נראה קצת מדברי התו' שם ד"ה איסר לדינר וא"ת וה"א רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל אפי' פחות מכדי אונאה חוזר וי"ל דהכא בתורת מטבע נתנו ולא בתורת משקל עכ"ל נשמע מזה מדכתבו שנתנו בתורת מטבע א"כ בעינן שיוצא עכ"פ ע"י הדחק אבל אם אפי' ע"י הדחק אינו יוצא א"כ פשיט' דהוי מקח טעות שהרי הוא נותנו בתורת מטבע וכיון דאינו יוצא אף ע"י הדחק אין לך מקח טעות יותר מזה והוי כדבר שבמדה ושבמשקל וחוזר אכן נראה מה שתפסו על הסמ"ע שכתב שאם אינו יוצא ע"י הדחק אפי' מדת חסידות אינו וכתב הב"ח שהיפך קערה על פיה נראה לענין דינא אלו ואלו דברי אלהים חיים דהיינו היכא דהוא מכירה שמטבע שלו אבל אינו מכירה שנפחת אצלו כ"כ שאינו יוצא ע"י הדחק וכיון שדרך המטבע היוצא תמיד הוא שוחק וחסר כמו שפי' רש"י במתניתין א"כ אפילו במד"ח אינו צריך להחזיר דיכול לומר אף שאני מכיר מטבע שלי מ"מ דילמא אצלך חסרה כ"כ עד שאינה יוצאה ע"י הדחק ולמה לא החזרת אותו בזמנו ומה שכתב הרמב"ם שחייב להחזירה מצד הדין היינו היכא שאינה יוצאת ע"י הדחק והוא מכירה שנפחת אצלו כ"כ בזה חייב מצד הדין להחזיר ואף שאין זה משמעות הסמ"ע מ"מ כתבתי מה שנראה לי לענין דינא:

אכן אני תמה על גאוני עולם שרצו ללמוד ממתניתין זה דאם אומר אינו יודע שהמעות רעות הם שלי דהוי כאומר איני יודע אם חייב לך ומזה רצו ללמוד על דין כיוצא בזה מי שפרע לחבירו חובו שחייב לו קודם ואחר הפרעון בא המלו' והראה לו מטבע אחת מזויפת מתוכם ואמר קבלתיה ממך בפרעון חובי והלוה משיב איני יודע אם היתה מטבע זו באותן המעות הלא כבר אני מסולק ממך בשעת פרעון בחזקת מעות טוב ודימה אותו לאיני יודע אם אני חייב לך והביאו ראיה ממתניתין דאם הי' מכירה ואני אומר דאין הנדון דומה לראי' בשלמא גבי מטבע דנתן לו בתורת מכר דאם הי' הסלע טובה מעולם לא נתחייב לו אפילו רגע אחת ופשיטא היכא דנתן לו הסלע תחילה והוא נתן לו פרוטות דאם הסלע טובה מעולם לא נתחייב לו אלא אפי' נתן השלחני תחילה הפרוטות ואח"כ נתן לו הסלע מ"מ כיון דמעולם לא היה מבורר שחייב לו א"כ אם אומר שאינו יודע שזה הוא שלי הוי כאלו, אומר איני יודע אם אני חייב לך אבל היכא שחייב לו מקודם בהלואה אף אם היו כל מעותיו טובי' בעת הפרעון מ"מ מודה שהי' חייב לו מקודם א"כ צריך לידע בבירור דווקא שפרעו במעות טובי' אבל אם אומר איני יודע י"ל דהוי בכלל איני יודע אם פרעתי כנלע"ד:

תוכן העניינים

פנים מאירות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה