פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה נג
גביות עדות ממדינת הגר מחמת חשש קדושין שקידש נער אחד לבתולה במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנ' הנער כ' מרדכי בהאלוף הר"ר יצחק מק"ק מטרשדארף והוא נער בן י"ח שנים והעיד בפנינו בת"ע בעונש אלוי"ע במעמד הנער המקדש וז"ל מיר האבין פר איזה שנים אן יו"ט מיט ניס גישפילט איך אונ הנער כמר יעקב בהאלוף הר"ר משה ברייר ר"ה מק"ק מטרשדארף ושאר נערי' האבין ג"כ מיט גישפילט איז גיקימן הבתולה מרת חי' משרתת אצל ר' משה הנ"ל אונ האט גיזאגט יעקב גיב דאס פינגריל דיין מאמע שיקט מיך דער נאך מוז צום וועלשין גין האט הנער כ' יעקב הנ"ל ניט גוואלט געבין איר דאס פינגרל אונ אין וויילי איז הבתולה המשרתת ווידר גיקומן אונ זאגט גיבט מיר דאס פינגריל דער טעט איז ברוגז האט יעקב דאס פינגריל גינימן אויז דעם זאק ארויס איין זילברני טבעת איז עס גוועזין אונ איין רוטער שטיין איז דרינן גוועזין אונ האט גגעבין דאס טבעת לבתולה הנ"ל אונ האט גזאגט צו דער בתולה הרי את מקודשת לי אונ דיא בתולה האט אים דאס זינגעריל וויא אויז דער האנט ארויס גריסן וויא יעקב אזו גזאגט האט אונ דאס פינגריל גנומין אונ זיא איז דער מיט אוועק גיגאנגין האבין דיא קינדר אלי גשריגן מז"ט עכ"ל העד הנ"ל וכן העיד עד השני בענין הנ"ל כנ"ל וז"ל הנער המקדש במעמד העדות ובשעת מעשה הי' בן י"ד שנים אמת הדבר איך האב דאס פינגעריל גינומן אויז מיין זאק ארויס אונ האב גיזאגט להבתולה משרתת הנ"ל הרי את מקודשת לי אבר איך האב מיך ניט מכוון גוועזין לשם קדושין אונ איך האב ניט גוואוסט ווען מען אזו זאגט אויב עס העלפט לשם קדושין איך האב גמיינט דר רב או מ"צ מוז איינן דוקא תחת חופה פיר זאגין הרי את מקודשת לי דאס העלפט אבר אזו האב איך מיין ניט פר שטאנדין אויב עס העלפט לשם קדושין איך האב נאר צו איר פר שפייס אונ דרך חוצפה גרעט דאס לשון קדושין וראי' דא האב איך איר דאס טבעת געבין אונ דא האב איך תיכף נאך דיא נים גשפילט וגם עס זיינן מיט איר גוועזן עוד שני בתולות האב איך פר ערשטין דאס פינגריל גינומן אונ האב גזאגט פר שפייז להבתולה פיילא נעם דוא דס פינגרל אונ דער נאך צו בריינדל ג"כ אזו גזאגט נעם דאס טבעת אונ זייא האבין ניט גינומן דאס טבעת האט הבתולה חיה משרתת דאז טבעת מיר אויס מיין האנט ארויז גריסן האב איך יוא גזאגט בשעת וויא זיא עס גינומן האט דס לשון קדושין אבל דרך שחוק מימי קיין כוונה גהאט זיא מקדש צו זיין וגם איז דאס טבעת ניט מיין גוועזין עס איז משכון גוועזין בייא אונז פון פנחס אויף יין דען אבי איז באותו יו"ט אין מוכר יין גוועזין איז דאס טבעת בייא אונז פאר זעצט גוועזין אונ דיא בתולה איז גיקומן אונ האט גזאגט אלס אמי תחי' ברויכט צום וועלשין צו שיקן צו נעמין ארצנייא איך זאל איר דער ווייל דאס טבעת געבין דען דער ערל וויל ניט געבין אן משכון ואמי תי' איז באותו פעם קראנק גוועזין האט אמי תי' שני פעמים הבתולה צו מיר גשיקט האב איך דרך שחוק גזאגט לשון קדושין צו איר אבר לא עלה בדעתי זיא מקדש צו זיין אונ איך פאר לאנג זיא ניט עכ"ל וכן אמרה הבתולה בחרם שמעולם לא קיבל' ממנו לשם קדושין רק לעשות שליחות גבירתה להשכין הטבעת ליקח מיני רפואות:
וזה אשר השבתי אם אמנה מה לתבן אצל הבר מ"מ אדון לפני רבותי בקרקע להלכה ולא למעשה כי אין אני כדאי לתקוע עצמי לדבר הלכה בשם באיסור חמור כזה וה' יצילנו משגיאות והנה זה מוסכם בש"ס ובפוסקים דאם קדשה במשכון של אחרים מקודשת ופי' התוס' בקדושין דף ח' ע"ב דאף דב"ח קונה משכון מיירי דווקא במשכן שלא בשעת הלואתו מ"מ מצינו כיון דב"ח קונה משכון שלא בשעת הלואתו קנין גמור א"כ בשעת הלואה נמי אלים שיעבודי' לחשב ממון לקדש בו אשה וזה הי' לחוש בנדון דידן אם הי' המשכון של הנער אך לפי הדברים שהמשכון היה של אביו נראה דדין זה בנוי על יסוד הגמ' דקדושין דף י"ג ע"א ההיא אתתא דהוי קא מזבנא וורשכי אתא ההוא גברא חטף וורשכא מינה אמרה ליה הבה ניהלי אמר לה אי יהבינא לך מיקדשת לי שקלתי' ואישתקא אמר ר' נחמן יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי איתיבי' רבא לר"נ קדשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת ומשני התם בדשדיך תחילה ופי' הרא"ש דהך בריית' קדשה בגזל ובחמס כו' מוקי לי' לקמן בגזל דידה ופרושי קמפרש כיצד חטף סלע מידה אבל גזל דעלמא דשדיך לא הוי קדושין ואפילו אמרה אין אינה מקודשת כדברי ר' יוסי גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו א"כ בנדון דידן נמי אם יכולים לברר שהי' טבעת משכון אצל אביו א"כ בנו שקידש בלתי רשותו הוי כמי שקדשה בגזל של אחרים ואין חוששין כלל לקדושין ואפילו אם אינם יכולים לברר שהי' משכון ביד אביו מ"מ נראה מתוך הגדת העדות שאמרה המשרתת שאביו כעס עליו שישלח הטבעת מסתמא לא נתן לו אביו הטבעת במתנה והקפיד אביו על טבעת זה א"כ מה לי גזל של אחרים או גזל של אביו דאינה מקודשת ועוד דהמשרתת היתה שלוחה של אביו יכולה היא לאמר אין שקלי אבל לא לשם קדושין אלא להחזיר לבעלים לעשות שליחותה ואומדנ' דמוכח הוא שהעד הראשון מעיד שלקחה מידו הטבעת כמי שלקח הדבר בחזקה ואי ס"ד לשם קדושין קבלה למה חטפה מידו בחזקה הי' לה ליקח מידו בנחת כדרך המקבלי' קדושין אלא ע"כ שהיא לא היתה חוששת לדבריו אלא היתה ממהרת לחטוף מידו בחזקה לעשות שליחות אדוני':
ועוד נראה דאפי' היה הטבעת של הנער כיון דשאלה ממנה תחילה ליתן לה להשכין ליקח מיני רפואות אצל הרוכל גוי לאמו לא הוי קדושין וראי' דאמרינן בקדושין ד' ט' ע"א ההוא גברא דהוה קא מזבן חומרי פתכייתא אתאי ההיא איתתא אמר' ליה הב לי חד שוכא אמר לה אי יהבינא לך מיקדשת לי אמרה ליה הבה מיהבה אמר רב חמא כל הבה מיהבה לאו כלום הוא ואסקינן אפי' אמרה הבה חד זימנא אינה מקודשת וכתבו התוס' הטעם כשאומרת הב אדעתא דמעיקר' היתה שלא בתורת קדושין עכ"ל א"כ בנדון דידן נמי נימא דמסתמ' קיבלה אדעת' דמעיקר' שלא בתורת קדושין ואף שיש לחלק דהכא שתקה וי"ל דקיבלה אדעתא דקדושין ואף שמדברי הרמב"ם שהביא הטור בס"ס כ"ט וז"ל היו לו מיני כלים כו' ובאמת האשה ואמרה תן לי מהם ואמר לה אם אתן לך מהם התקדשי לי ואמרה הן ונתן לה הרי זה מקודשת משמע דבשתיקה אינה מקודשת מ"מ בנדון דידן י"ל אף הרמב"ם מודה דבשתיקה הוי קדושין גמורין דהא הרב הב"י תמה על הרמב"ם למה הצריך שתאמר הן דאפילו שתקה וקיבלה משמע נמי דמקודשת וכ"נ ממ"ש רבינו בסמוך בשם הרא"ש עכ"ל הב"י מ"מ נראה דאין כאן חילוקי דעות בין הרא"ש והרמב"ם ז"ל דהא ע"כ איכא למידק על הב"י למה כתב בש"ע שניהם לדינא ברישא היכא דאמר בלשון שאלה אם אתן לך תהי' מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה הרי זה מקודשת משמע דווקא אם אמרה הן אבל בשתיקה לא הוי קדושין ובס"ס מסיק בשם הרא"ש ואם אמר בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת משמע דאפילו בשתיקה מקודשת ולפי דברי ב"י בספרו הם סברות המתנגדים אלא ע"כ דהרב הב"י ס"ל די"ל לדינא אין בהם חילוק כלל דדווקא בנדון דהרא"ש שאמר לה בשעה שנתן הרי את מקודשת ולכך מהני שתיקה אבל בנדון דלעיל לא אמר בשעה שנתן לה כלום אלא תחילה אמר כשביקשה ממנו אמר בלשון שאלה אם אתן לך תהי' מקודשת לי והיא קבלה בזה לא מהני שתיקה עד דאמרה הן וכן מצאתי אח"כ בדרכי משה חילוק זה להדיא ומהתימ' על רמ"א שהגיה על דברי הש"ע ואם אמר לה בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקיבלה מקודשת מה היה צריך לזה שהרי המחבר סיים בעצמו בס"ס ואם אמר בשעה שנתנה לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת שהוא דעת הרא"ש א"כ בנדון דידן שאמר בלשון קדושין ודאין בשעת נתינה אף הרמב"ם מודה דשתיקה דהוי כהודאה מ"מ נראה ברור דווקא בשתיקה דליכא הוכחה על מחשבתה מה היה בלבה בזה אמרינן דשתיקה כהודאה דמי אבל בנדון דידן שחטפה מידו בכח והלכה והשכינה להרוכל גוי ליקח מיני רפואות לגבירתה אמרינן מחשבה ניכרת מתוך שלקחה מידו כפי שאמרה לו מתחילה שיתן הטבעת להשכין ליקח מיני רפואות לאמו דדווקא גבי קטן אסקינן בפ"ק דחולין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כגון דהוי קיימא עולה בדרום ואתיוה בצפון ושחט אפ"ה פסולה משום דמדאורייתא אין להם מחשבה אפילו ניכרת מתוך מעשיו אבל גבי גדול פשיטא לן דיש לו מחשבה ניכרת מתוך מעשיו א"כ בנדון דידן נמי אף שקבלה סתם מ"מ כיון דלא קבלה מידו כדרך המקבל מהנותן רק חטפה מידו כמו שהעידו העדים אונ דיא בתולה האט אים דאס פינגרל וויא אויז דער האנט ארויס גריסין זה לבד הי' ראוי להוכיח על מחשבתה שלא קיבלה בתורת קדושין וכ"ש שהלכה תיכף והשכינה ליקח מיני רפואות לגבירת' דמעשה כזה מוכיח על מחשבתה ובפרט שגם אמרה מתחילה בשעה שביקשה ממנו הטבעת ההיא רוצה להשכין שמסתמ' הוכיח תחילה וסופו על מחשבתו שלא קיבלה בשתיקה זו לשם קדושין ובר מכל דין דלכאורה נראה דהיכא שביקשה ממנו ליתן דבר שאינו שלו אפילו אם אמר הרי את מקודשת ושתקה לא הוי קדושין ואף הרא"ש גופי' מודה בזה וראי' לזה דהביא הטור בסי' כ"ח וז"ל אם גנב או גזל דבר משלה ולא שידך אותה תחילה וכשנתנה לה אמר לה התקדשי לי בזה וקבלה אותו ושתקה אינן קדושין והוא מגמ' דקדושין דההיא איתתא דהוי מזבנא וורשכי אתא ההוא גברא חטף וורשכ' אמרה הבה ניהלי אמר לה אי יהבינא לך מקודשת לי שקלתי' ואישתק' א"ר נחמן יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ע"כ ואם איתא שהרא"ש מחלק גם בזה א"כ היכי כתב הטור בסתם כשנתנה לה אמר לה התקדשי לי בזה שהוא לשון קדושין ודאין הי' לו לכתוב דעת אביו הרא"ש דכיון דמוציא ומביא מקור הדין זה מהש"ס הנ"ל והתם נזכר דווקא כשאמר בלשון שאלה אבל היכא שלא אמר בלשון שאלה הוי קדושין בשתקה היא אלא ע"כ דגם הרא"ש מודה בזה דעד כאן לא קאמר הרא"ש אלא היכא שביקשה ממנו דבר שהוא שלו וכיון שראתה שאמר בלשון קדושין ודאין בודאי לא לשום מתנה נתן והיה לה למחות ולא לקבל בשתיקה אבל היכא שהדבר הי' שלה אף שאמר בלשון קדושין ודאין והיא קבלה סתם לא הוי קדושין וזה ברור בעיני וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ח מה' אישות וז"ל גזל את האשה ואמר לה הרי את מקודשת אם לא שידך אותה מעולם אע"פ ששתקה משנתן לה אינה מקודשת והוא מהגמ' דף י"ג ההיא איתתא דהוא מזבנא וורשכי אתא ההוא גברא חטיף וורשכא מינה אמרה ליה הבה ניהליה א"ל אי יהבינא לך מקודשת לי שקלתיה ואישתק' ואמר ר"נ יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי הרי אף שבש"ס נאמר לה בלשון שאלה אפ"ה כתב הרמב"ם אפילו אם אמר בלשון קדושין ודאין אפ"ה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי וכן כתב הטור ואין חילוק בדבר וע"כ משום דמסתמא לקחה שלא לשם קדושין כיון שהחפץ לא היה שלו אלא שלה ולפ"ז בנדון דידן שהעדים מעידים שהיא תבעתה הטבעת בשליחות אביו ונתברר שהטבעת היה משכון ביד אביו וכיון שהיא תבעתה בשם אחרים וכי היכי דהתם יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי אף ששתקה הכא נמי יכולה לומר אין שקלי ודבעלים שקלתיה ושליחותיה דבעלים קא עבדינא ובזה כולי עלמא מודו דבכל מקום אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו בשלמא אם היתה מבקשה ממנו דבר שאין לה שייכות בזה החפץ והוא השיב לה בתחילה הרי את מקודשת בזה י"ל דסבר הרא"ש דהוי קדושין משום דמסתמא לא נתנה לה בתורת מתנה דהי' לה למחות אבל בדבר שיש לה שייכות כנדון דידן שביקשה ממנו בשליחות אביו ואמו תוכל לומר אף ששתקה אין שקלי ודבעלים שקלתי כעובדא דזבנ' וורשכא כי היכי דבעלים גופייהו היו יכולים לומר כן שלוחם נמי דשליח של אדם כמותו ויש אומדנא דמוכח שהעד הראשון העיד שהיא חטפה מידו בחזקה וזה ראיה גדולה שכוונתה שתתן לו בלבד ולא תשחק עמה בדברים רק תתן וכמו שמפרש הרב הב"י בס"ס כ"ט שרצונה לומר תן לי בלבד ולא תשחק בי בדבר אחר ולא נתרצית בקדושין ה"נ דכוותי' והרבה נשים העידו שעשתה שליחות הבעלים שהשכינה הטבעת ליקח מיני רפואות לבעל הבית:
ויש שהיו רוצי' לומר דאף אם הי' בודאי משכון אצל אביו מקודשת משום דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ורשות ביד בנו לעשות במשכון כמו שיש ביד אביו אבל זה הבל דהא טעמא דמקדש במשכון של אחרים מקודשת משום שהוא מקנה החוב שיש לו על המשכון אבל בנו אף שרשות בידו ליקח המשכון תחת רשותו ולא חשיב פשיעה לגבי אביו מ"מ אין לו שיעבוד על זה המשכון והוי כמו שמקדש בפקדון של אחרים שהופקד תחת ידו ואין לומר דמ"מ תהי' מקודשת מספק כמו שמקדש בדבר השאול לו דהוי ספק מקודשת א"כ המקדש בדבר המופקד אצלו נמי מקודשת מספק ולא דמי לגזל של אחרים שאינה מקודשת שבאיסור בא לידו אבל בפקדון שבהיתר בא לידו לכך עכ"פ הוי ספק מקודשת אבל איברא גם זה אינו דהא ע"כ התוס' דחקו לתרץ הך בריית' דקתני המקדש במשכון של אחרים מקודשת אם מיירי אף בשעת הלואה ואי ס"ד דכל שומר משום דכיון דבהתירא אתי לידו מקודשת א"כ תיפוק לי' דבשעת הלואה עכ"פ שומר הוי והוי קדושין וכן מוכח בגיטין דף ל"ז ע"א תוס' ד"ה שאני משכון כתבו דהך דקדושין מיירי דווקא שלא בשעת הלואה ומייתו ראייה מפרק האומנים משמע דלא מהני דרבי יצחק להתחייב באונסין ולא חשיב אלא כשומר אלמא לא חשיב כשלו לגמרי א"כ מאיזה טעם נחשב כשומר שכר אם לא משום דנהנה דקני לי' לקנות האשה וא"כ בשעת הלואה אינו יכול לקדש בו את האשה עכ"ל הרי להדי' דאי לאו מטעם דנקנה לי' לקדש את האשה אף שהי' שומר על המשכון לא מתקדשת האשה בו ולא דמי כלל למקדש בדבר השאול לו דפסק בש"ע דמקודשת מספק היינו מטעם דכתב הטור דמספקים דאיכא דמדמי ליה למתנה ע"מ להחזיר דאינה מקודשת ואיכא דמדמי לסתם שאלה שלשים יום ובההיא הנאה מקודשת אבל בדבר שהוא שומר עליו אף שבא בהיתר לידו כיון ששלח בו יד הוי כגזלן והוי כמו שקידשה בגזל של אחרים דלא הוי קדושין:
ועוד יש לעיין כיון דכל מידי דקדושין להקדש מדמינן ובהקדש אמרינן סוף פ"ג דתרומות המתכון לומר תרומה ואמר מעשר עולה ואמר שלמים לא אמר כלום ואין לומר בשלמא התם טעה בפיו שלא רצה לומר תרומה ושלמים אבל היכא שהוציא בפיו מה שגמר בלבו ולא טעה בדיבורו ואף שמחשבות לבו לא הי' לשם קדושין הוי דברים שבלב ולא הוי דברים וכן משמע מדברי התוס' פרק תמיד נשחט דף ס"ג ע"א ד"ה המתכוון לומר תרומה כו' כתבו אפילו אי דברים שבלב לא הוי דברים גבי ההוא דזבין לניכסי' אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר התם אינו טועה בדיבורו אבל הכא דברים שבלב הם ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי שטעה בדיבורו עכ"ל אך מ"מ איכא למידק דלפי פי' התוס' מאי פריך המקשה על הא דמוקי הש"ס לר"מ מיירי שגומר בלבו לערלים ולמולין והוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולין עד שגמרה שחיטה בערלים ובהא פליגי דר"מ סבר לא בעינן פיו ולבו שוין ורבנן סברי בעינן פיו ולבו שוין ופריך הש"ס וקסבר ר"מ לא בעינן פיו ולבו שוין ורמינהו המתכוין לומר תרומה כו' ולפי פי' התוס' מאי קשיא דילמא התם טעה בדיבורו ולכך לא אמר כלום אבל הכא לא טעה בדיבורו דלערלים נתכון תחילה אלא שביקש גם לומר ולמולין והי' בלבו לא לערלים לבד וכיון דלא טעה בדיבורו הוי דברים שבלב ולא הוי דברים בודאי לפי הגירס' שלנו דקאמר הכא במאי עסקינן כגון שגמר בלבו לתרווייהו בין למולין בין לערלים והוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולין עד שגמר שחיטתו ולפ"ז י"ל שנתכון תחילה למולין ואח"כ לערלין וטעה בדיבורו ואמר ערלים תחילה וביקש לומר למולין דמקצת ערלה לא פסלה אלא שלא הספיק ולכך שפיר מדמה לתרומה ואמר מעשר דס"ל לר"מ דלא אמר כלום אבל האמת יורה דרכו שלאו דווקא נקט הש"ס מולין תחילה וכן משמע מפי' רש"י ד"ה הכא במ"ע דקתני הקדים ערלים למולין פסול כגון שגמר בלבו להוציא מולין אחר ערלין ולומר לערלים ולמולים עכ"ל וכן משמע פשיטות הש"ס מדנאדו מהאי אוקמתא ומשני אביי באוקמת' אחריתא ואי ס"ד דיש חילוק בין שטעם בדבורו בין לא טעה א"כ לוקמי להא דתני בסיפא הקדי' ערלים למולין פסול לר"מ היכא שלא טעה בדיבורו שנתכון תחילה לומר לערלים ולמולין אלא שלא הספיק לגמור למולין עד שנגמרה השחיטה ולכך פסול דבכה"ג דברים שבלב לא הוי דברים אלא ע"כ דדווקא התם דבעיקר זבינא היה פיו ולבו שוין אלא שהי' בלבו להטיל תנאי המבטלו בזה אמרינן דברים שבלב לא הוי דברים וכמו דאמרינן בקדושין דף נ' ע"א המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה מקודשת ואסקינן דטעמ' משום דדברים שבלב לא הוי דברים משום דע"כ דאף לפ"ד דאם היתה כהנת הי' מתכון לקדושין גמורין ואף שהי' בלבו באם שתהי' לויה לא תהי' קדושין הוי דברים שבלב וכן גבי מכר אדעת' דליסק לא"י דבעידנא דזבין לא פריש ולפ"ד דאם הי' עולה לא"י היה מכירה גמורה בזה אמרינן דאף שאמר שהי' בלבו באם שלא יסיק לא"י לא תהי' מכירה מ"מ הוי דברים שבלב אבל היכא שבגוף הקידושין אמר שלשחוק ולהיתול נתכוון ומעולם לא נתכוון לשם קדושין לא הוי קדושין וכן משמע מדברי התוס' ריש השולח אע"פ שנאמן לומר כך היה בלבי מ"מ כיון שבאותו שעה שהי' רץ אחר שליח לא נודעה דעתו לא לשליח ולא לאשה ולא לב"ד שרוצה לבטל הגט הוי דברים שבלב ואע"ג דבעלמא גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק לא"י בדין הוא דלא הוי דברים כיון שלא חשש לפרש רוצה שיתקיים תדבר בכל ענין אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות מ"מ עשאום כדברים שבלב וכיון שקצת דומה לדברים שבלב לא חשיב עקירת דבר מן התורה עכ"ל וא"כ בדין ערלים ומולין דפירש כל מה שהי' יכול לפרש אלא שלא הספיק לפרש למולין עד שנגמרה השחיטה ולכך לא חשיב כאלו שחט לערלים לבד ובנדון דידן נמי שהיה אומר שכוונתו לא הי' אלא דרך חוצפה ולהתל בה והוציא מפיו מה שרצה להתל בה ולא הוי קדושין דבעינן פיו ולבו שוין ובפרט כאן שיש גילוי מילתא שלשחוק נתכון כמו שאמר הנער והעידו על זה שרצה לעשות לבתולות אחרות ושחק באגזי' מיד וכתבו התוס' בפ' האיש מקדש דיש דברים שאפילו גילוי מילתא לא בעי כגון ההוא דהכותב כל נכסי' לאחרים וכו' וכן מצאתי שהקשה הר"ן פ"ב דקדושין בשם ר"ת קושית התוס' דפסחים ותירץ ג"כ כמו שתירצו התוס' וקשה שם ממעשה דר"ע שהיה נשבע ומבטל בלבו וכן נודרים לחרמים ולהרגין ומבטל בלבו אע"ג דדברים שבלב אינן דברים משום אונסא שרי והיינו טעמא לפי שהענין מוכיח מצד עצמו שהוא מערים וכן הקשה עוד שם מדתנן בפ' ואלו מותרין נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים שרי ואמאי הא דברים שבלב נינהו ותירץ דכי אמרינן דברים שבלב אינן דברים ה"מ היכא שמה שבלבו סותר דבורו כי הא דשמעתין אבל האי דהתם אינו אלא מפרש כו'. עכ"ל א"כ בנדון דידן נמי שאינו אלא מפרש שלשחוק ולהיתול נתכוון וגם הענין מוכח מצד עצמו מהנערים ששחקו ואמרו מז"ט וחזרו לשחוק באגוזים שלשחוק נתכון ואף שכתוב בתשובת מיימונית לסדר נשים סי' א' וז"ל דאמרה בלבי לא היה אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו ומעול' לא נתרציתי לו אלא לחוכא ואיטלולא בעלמא דברים שבלב נינהו ודברים שבלב אינם דברים ואע"ג דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה אלא להתלוצץ וכל כה"ג אזלינן שפיר בתר מחשבה כגון גבי מברחת וכר"ש בן מנסיא כשכתב כל נכסיו לאחר ולא ידע שה"ל בן וההיא דמרובה שא' חז"ל לא נתכוונה זו אלא להגון לה וכיוצא בהן רבות בתלמוד דאזלינן בתר אומדן דעתו גבי קדושין משום חומרא דא"א לא נסמוך על אומדן דעתא לומר לא היה בלבה כך ודאי וליכא אומדן דעתא דמוכח כיון דאיכא למימר נמי איתתא בכל דהו ניחא לה עכ"ל מ"מ המעיין שם יראה שמיירי דשמעו עדים דאיהי אמרה לו מעיקר' פלוני בא וקדשני וגם בשעת קדושין אמר פלונית בקשה ממני לקדשה וכן אעשה ושתקה בזה פסק דאע"ג דאמרה בלבי לא הי' אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו דברים שבלב נינהו אבל בנדון דידן שלא דיבר מעולם לא הוא ולא היא משום קדושין ובתוך שחוק אגוזים שהוכרח ליתן לה בודאי לשחוק ולהיתול נתכון ונאמן בזה וכן מצאתי בתשובת מהר"ם בר' ברוך סי' תקפ"ו אם שליח טעה וביקש לומר לראובן ואמר הרי את מקודשת לי פסק דנאמן מטעם הקדש טעות לא הוי הקדש וכן הביא הב"י בטור א"ה סי' ל"ה בשם הרא"ש וכן כתב הש"ג והמרדכי הביא תחילה תשובת מהר"ם ששלח להר' ידידי' דהיכא דאמר השליח הרי את מקודשת לי צריכה גט לחומרא כי שמא נהג מנהג רמאות ולא מהימנא לומר טעיתי ואח"כ הביא תשובת הר"ם על ראובן ששלח שליח לקדש בו אשה וכאשר בא השליח הושיב טובי הקהל והראה להם הרשאה שראובן מינהו שליח ובירר לו עדים לקדש בפניהם לראובן ובעת הקדושין שהיה לו לומר הרי את מקודשת לראובן אמר הרי את מקודשת לי ונשבע השליח ואמר כסבור הייתי לומר ראובן וח"ו לא נתכוונתי רק לראובן ופסק דאין צריכה גט מן השליח דהקדש טעות אינו הקדש ועוד חזקה שליח עושה שליחותו ע"ש באורך וע"כ דלא פליגי לענין דינא דהיכא דניכר ואומדנ' שלא נתכוון לקדש לעצמו לא אמרינן שנהג מנהג רמאות והוי הקדש טעות וכן הוא מפורש בתשובת מיימוני' ובאמת כבר הוכחנו דאדם נאמן אפילו היכא דלית לי' מגו כמו אם שחט לערלי' ואמר שבלבו הי' גם למולין אלא שלא הספיק הוי בכלל הקדש טעות וה"ה הכא אף דנימא דאין כאן מגו דמגו דאי בעי מגרש הוי מיגו גרוע דבעי למיתב לה כתובה מ"מ הוי הקדש טעות היכא דטעם בדיבור וזה מוסכם מהתוס' והר"ן ור"ת אלא משום חומרא בעלמא הצריכו ליתן גט אבל במקום שיש עוד הוכחה שלא נתכוון למה שאמר אין קדושיו קדושין כלל ואף שבסי' כ"ז כתב הב"י הא דכתב הטור ואם הי' מדבר עמה על עסקי קדושין וכו' כתב והא ודאי לא קאי אאומר הרי את מקודשת דהא ודאי כ"ע ידעי דלשון קדושין הן ואי אמרה דלא ידעה דלשון קדושין הן לא מהימנא היינו היכא דאומר שלא הבין שהוא לשון קדושין כיון דאנן סהדי דכ"ע ידעי שזה לשון קדושין הוא אבל אם אמר שכונתו הי' להתלוצץ ולהתל בה י"ל דמהימן והא ראיה דהרבה גאונים ס"ל דכל הנך לישני דאיפשוט דמהני אם אמרת שאינה מכרת אינה מקודשת וע"כ הטעם דמהימנ' כיון שאינ' מוכחש' מכ"ע די"ל באמת לא ידעת מהימנ' ואף הרא"ש דסבר דלאו כל כמיניה למימר לא הוי ידענא דהוי לשון קדושין כתב הב"י דווקא בדין האיש המקדש דכיון שהוא הוציא מפיו לשונות הללו חזקה לשם קדושין הוציא אבל האשה שומעת דבריו וחזקה שאינה מכרת באותן לשונות מ"ה צריך שתאמר שהיא מכרת וכן כתב הרא"ש דאם השליח טעה ואמר מקודשת לי דאין כאן בית מיחוש דהקדש טעות לא הוי הקדש וע"כ צריכין אנו לחלק היכא שמודה שהי' בלבו כמו שאמר בפה אלא שלא ידע שזה הוא לשון קדושין בזה לא מהימן כיון דכבר איפשט' לנו דלשונות אלו הוי לשון קדושין וכיון שהוא הוציא מפיו לשונות הללו חזקה לשם קדושין הוציא אבל אם יש אומדנ' דמוכח שנתכוון להתלוצץ הוי ממש כהקדש טעות וכמו לערלים ולמולין דנאמן להכשיר הקרבן ואף שאין לסמוך על סברא זו להקל גבי קדושין דיש לחלק בכמה חילוקים מ"מ בנדון דידן שנתברר שלא הי' טבעת של הבחור אלא שהי' משכון ביד אביו והיא תבעתה ממנו בשליחות אביו וכן עשתה מיד מסתמא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו שלא לשם קדושין קבלה והוי ממש האי דינא דוורשכי שכתב הרמב"ם והטור אף שאמר בלשון קדושין ודאין מ"מ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ה"נ יכולה לומר אין שקלי ואדעת' לעשות שליחות לגבירתי שקלי כיון שלא הי' שלו ובפרט שהרבה אומדנו' יש שלא כיון אלא להתלוצץ. כל זה כתבתי ע"פ שקלי וטרי' וחכמים יחכמו וילמדו אם דברי ראוי' לעשות סניף לדבריהם ושמעתי שהגאון המפורסם מהר"ר דוד אפנהיים דן בב"ד הצדק והתירו להבתולה הנ"ל בלי שום גט אפילו משום חומרא בעלמא ובודאי טעמו ונימוקו עמו: