פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה נא
מעשה היה פה באחד שמת ואח"כ מתה אשתו ולא נשאר להם מכל נכסיהם רק בית אחד ברחוב היהודים והניחו בן יורש וב"ח היורש טוען שאינו מחויב לשלם החוב כיון דאמו מתה באחרונה והוא יורש כתובת אמו וב"ח טוען כיון שאמו לא נשבעת על כתובתה נכסים בחזקת אב קיימי וראוי לגבות מהם ונזדקקתי עם ב"ד הצדק לעיין בדינא ולכאורה לפום ריהטא היה נראה דהדין עם ב"ח דמבואר בח"מ סי' רע"ח ס"ב מי שמת והניח בנים ואלמנה ומתה האלמנה קודם שנשבעת על כתובתה כל הנכסים בחזקת היורשים ונוטל בהם הבכור פי שנים ש"מ דכל נכסים בחזקת אב קיימי וא"כ ראוי לב"ח לגבות מהן אכן כד דייקינן שפיר נראה דהא דאין יורשים יורשים כתובתה הוא מטעם דאין אדם מוריש שבועה לבניו כמבואר בטור א"ה סי' צ"ו דאם מתה קודם שנשבעת שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה וכתב הב"ש סק"ב בשם תשובות שארית יוסף דא"צ לשלם מזה לב"ח כי השבועה תקנו חז"ל לטובות היורשים וכשיש טובה להם כשא"צ שבועה י"ל דלא ניחא לן בתקנת חז"ל א"כ בנד"ד נמי כיון דאם היינו חוששים להך תקנת' שלא תגבה אלא בשבועה ועכשיו שהיא מתה הי' חוב ליתומים נגד הב"ח יכולים לומר לא ניחא לן בהאי תקנתא אך אכתי איכא למידק דהא עכ"פ היא היתה חייבת לישבע נגד ב"ח מאוחר כמבואר בחו"מ סי' ק"ד ס' י"א דהזוכה בנכסים ישבע תחילה שעדיין לא נפרע מחובו אפילו יש נאמנות בשטרו ונלמד מדין לקוחות שאינו גובה מהם אלא בשבועה וא"כ כיון שהיא מחויבת לישבע נגד ב"ח הוי זכות דב"ח וכיון שמתה הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו ולא יכולים היורשים לומר לא ניחא לן בהאי תקנתא זה אינו דהא כבר פסק הטור והש"ע בחו"מ סי' ק"ח ס' י"ד זה שאמרנו אין אדם מוריש שבועה לבניו אין דנין דין זה לכל הדומה לו אלא הרי פוגם שטרו ומת כו' עד וכן הבא לפרוע שלא בפני בעל דין או מהלקוחות או עד אחד מעיד שהוא פרוע ומת קודם שנשבע ובחיי הלוה יורשים נשבעים שבועת היורשים ונוטלים ואפילו אם כבר גבה ב"ח מאוחר יורשיו גובי' מהם דהא גבי לקוחות גופי' אי לית לי' נכסי ללוה נשבעים היורשים מלוה שבועת היורשים וגובי' מלקוחות וגבי ערב נמי דינא הכי א"כ ה"נ אין זה בכלל אין אמש"ל ודבר זה מבואר לפסק הלכה בטור ובש"ע סי' ק"ח ובסמ"ע ס"ק מ' אכן הרא"ש כתב שיורש שבא לגבות מלקוחות דלוה שקנו בחיי המלוה הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו והשתא נפלתי ברברבי בדבר שגדולי הפוסקים הניחו דברי הרא"ש בצ"ע וכתב הסמ"ע סק"ל באורך דברי הש"ס וסיים וז"ל וסבירי להו דבמאי דמסקינן בגמרא הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל כגון פוגם שטרו אתמעטו כל הני דתנן עמו במשנה פוגם שטרו והבא ליפרע מלקוחות או שלא בפניו או עד אחד מעיד כו' שבכולן אדם מוריש כו' וכן מוכח בהדיא מתוך פסקי הרא"ש דס"פ הנשבעי' ע"ש ומסיק שם וכתב ז"ל ואע"ג דלא מוספינן אדרב ושמואל כל שבא לגבות מנכסי יתומים היא גופא דרב ושמואל עכ"ל הסמ"ע בהעתקת דברי הרא"ש וכתב הסמ"ע ובהיותו כן צ"ע על הרא"ש שכתב בתשובותיו בשני מקומות שנראה ממנו שסותר את זה שכתבנו אחד הוא מ"ש בכלל ס"ח דין י"ט באלמנת ראובן שהוציאה שטר על שמעון והיה עד אחד מעיד שנפרע ומסיק הרא"ש שם בתשובתו ז"ל ועוד כיון שמעיד עד אחד על שטר זה שהוא פרוע לא הי' המלוה יכול לגבות בו אלא בשבועה וכיון שמת אין מוריש שבועה לבניו וגם בעל חוב אינו גובה ממנו ואלמנת ראובן הוי ב"ח הרי לפנינו דפסק בתשובה זו דאפילו בא להוציא משמעון עצמו ולא מיתומים אמרינן אין אדם מוריש. השני דבכלל פ"ו דין ג' כתב בלוי מלוה של ראובן שבא לגבות משמעון שלקח קרקע מראובן לוה שלו ונשבע לו לוי כדין הבא ליפרע מלקוחות שלא נפרע מראובן כלום ונשאר הדבר כך תלוי ועומד והלך שמעון ומכר קרקע ליהודה ואח"כ מת לוי המלוה ובא בנו לטרוף הקרקע מיד יהודא ופסק הרא"ש אע"ג דכבר נשבע לוי לשמעון יש לחוש שלאחר שבועה פרע לו ראובן או שמעון הלוקח וסלקו ואלו בא לוי לגבות מיהודא הי' צריך לחזור ולישבע כי ב"ד משביעין הבא לטרוף בשעה שבאו להוריד אותו וכיון שמת אין אדם מוריש שבועה לבניו עכ"ל הרי לפנינו דס"ל דגם הבא להוציא מלקוחות אמרינן אין אדם מוריש כו' ומהתימא על הגאונים המחברים ב"י ודרכי משה שהביאו לתשובות הללו דבסוף סי' פ"ד הביאו דכלל ס"ח ובסי' זה הביאו השני' דכלל פ"ו ולא כתבו עליהן שהן מתנגדים למ"ש בגמרא הנ"ל ולפסקי הרא"ש הנ"ל ולמ"ש הטור פה בסימן זה ולא עוד אלא שס"ס פ"ד פסק המחבר ש"ע דבעד אחד מעיד שהוא פרוע אמרינן אין אדם מוריש כו' כההוא תשובת הרא"ש הנ"ל וכתב עלה המחבר וז"ל וה"ה לפוגם שטרו ומת עד שלא נשבע עכ"ל והוא כלפי מ"ש הוא עצמו בסי' זה ס' י"ד שהוא כדברי הש"ס ומור"ם לא הביא עליו כלום עכ"ל הסמ"ע ומסיים ואין בידי לישבן כ"א לומר בזמן שהשיב הרא"ש התשובות לא פי' אז להגמ' הנ"ל כדפירשוהו בזמן שכתב פסקיו כו' ובסוף חזר הרא"ש מסברא זו ופי' להגמר' דל"ד בפוגם שטרו אמרו דאדם מוריש אלא ה"ה אינך שנשנו במשנתינו עכ"ל עיין שם לתוס' ביאור וגם התפלא הסמ"ע על רי"ו נתיב כ"ו ח"ב דף ע"ב סמ"ג כתב בשם הרמב"ן דיורשי המלוה יכולין להוציא מלקוחות דלוה ואין זה בכלל אין אדם מוריש כו' וכתב ע"ז וז"ל ודוקא שלא עמד בדין המלוה בחייו עם הלוקחים ולא נתחייב בשבועה קודם שמת וכן הסכימו גדולי האחרונים עכ"ל ותמה עליו הסמ"ע שלא חש למשמעות הגמר' הנ"ל דבעי לחלק ולומר דווקא בדעמד בדין אין אדם מוריש כו' ודחי לה רב נחמן ואמר אטו בי דינא קמחייבי לי' שבועה מעידנא דשכיב לוה אחייב לי' מלוה לבני לוה שבועה וא"כ משמע דאין לחלק בו ועוד הקשה על הרי"ו למה כתב האי חילוק בשעמד בדין או לא אכשבאין להוציא מלקוחות דלוה ולא כתבו ג"כ אאינך אעד אחד ופוגם שטרו ונפרע שלא בפניו וצ"ע עכ"ל הסמ"ע:
ועוד הקשה הסמ"ע בס"ק מ"ב דברי הרא"ש בתשובה כלל פ"ו סי' י"ב והביאו הב"י בסי' זה ז"ל יתומים הוציאו ש"ח על ראובן וראובן מת ולא מצאו לו נכסים אלא קרקע שמכר בחיי אביהם לשמעון אין אומרים שאביהם הי' חייב שבועה לשמעון הלוקח אם הי' רוצה לטרוף ממנו ואין אדם מוריש שבועה לבניו שלא נאמר זה אלא בממון שא"א לגבותו כלל אלא בשבועה כגון מת לוה בחיי מלוה דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה אבל בנדון זה יכול הי' אביהם לגבות שטרו מראובן בלא שבועה אם נמצאו לו נכסים גם עתה יטלו היורשים אותו קרקע בשבועה שלא פקדנו אבא עכ"ל וכתב הסמ"ע זה סותר למה שכתב לעיל בכלל זה סי' ג' שכתב שם שיורש שבא לגבות מלקוחות דלוה שקנו בחיי המלוה הוי בכלל אין אדם מוריש וגם שם מיירי דהלוה היה בחיי המלוה עכ"ל הסמ"ע ובכאן לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לישב דברי הרא"ש וביותר יפלא שאף לדברי הסמ"ע שהרא"ש חזר בפסקיו ממה שכ' בתשובותיו מ"מ איך יסתרו דבריו בתשובותיו בכלל אחד ההיא דסי' ג' ודסימן י"ב הם סותרים זה את זה וכדי שלא לשווי' דברי הרא"ש כשיחה בטילה אמרתי ללון בעומקא של הלכה ואקוה לאל שאדרבה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש בהלכה ותחילה נציעה לפניך דברי הש"ס בקיצור דאמרינן בפ' כל הנשבעין דף מ"ח ע"א בפיסקא כשם שאמרו הפוגמת כתובתה וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ממאן אילימא מלוה אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו בשבועה הכי קאמרי וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה רב ושמואל דאמרי תרווייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו שלחוהו קמי' דר' אלעזר שבועה זו מה טיבה שלח להו יורשין נשבעין שבועות היורשים ונוטלים שלחוהו בימי רב אמי אמר כולי האי שלחי לי ואזלי אי אשכחינן בהו טעמא מי לא שלחינן להו אלא אמר רב אמי הואיל ואתו לידן נימא בה מילתא עמד בדין ומת כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו לא עמד בדין ומת יורשין נשבעין שבועות היורשים ונוטלים מתקיף לה רב נחמן אטו בי דינא קמחייבי לי' שבועה מעידנא דשכיב לוה איחייב לי' מלוה לבני לוה שבועה ובתר הכי אמרינן איקלע ר' נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרו לי' ליתי מר ונעקרי' להא דרב ושמואל אלא הבו דלא לוסיף עלה כגון מאי דאמר רב פפא הפוגם את שטרו ומת יורשין נשבעין שבועות יורשין ונוטלין:
וכתב הרא"ש וז"ל הרמב"ן ז"ל כתב דלוקח שלקח ש"ח ומת לוה אם אחר שלקחו מת הוי לי' מת לוה בחיי המלוה וגבי לפי מה שפירש"י במשנה בפ' הכותב שנשבע כעין שבועת התורה שלא אמר לו ושלא ידע ששטר זה פרוע והוא שמת מוכר אבל בחייו אף הוא נשבע ומיהו אין לומר בזה כבר נתחייב שבועה כשמת המוכר דכיון שמכרו אין עליו עיקר חיוב אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרוע במגו שיכול למחול ואם קודם שלקחו כבר מת לזה כבר נתחייב מלוה המוכר לבני לוה שבועה ואין אדם מוכר שבועה לאחר אע"ג דלא מוספינן אדרב ושמואל כל שבא לגבות מנכסי יתומים היא גופא דרב ושמואל היא וכן אמרו שהחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים שאין לו כלום והיינו דרב ושמואל וטעמא דמילתא דילמא דאלמוהו רבנן לתקנות היתומים והחמירו בשבועתו יותר מכל הנוטלים ומשום הכי חיישינן לה ולא מוספינן עלה אבל כל מי שבא ליפרע מנכסי יתומים דיינינן הכי ומיהו קצת קשה דקס"ד יתומים מן יתומים הוא דאין אדם מוריש שבועה לבניו אבל לאחיו מוריש דלא מוספינן כלל עלה והדר קאמר מה לי שלא פקדנו אבא מה לי שלא פקדנו אחי לומר מתניתין יורשין מן היורשין קתני ורב ושמואל נמי הזכירו יורשין אין אדם מוריש שבועה ליורשיו ומדבעינן למימר דאין להוסיף אפילו אחא אלא דמסיק שאין חילוק לפי שגם הוא יורש משמע דלוקח וחשוד הבו דלא לוסיף הוא ושמא יש לומר דכ"ש הוא והכי קאמר כי שלא פקדנו אבא אינו גובה ושלא פקדנו אחי גובה מן היורשים כל שכן שלא פקדנו מוכר והחשוד דודאי לא גבו מינייהו כיון דהיורשין אינם גובים חוב מיורשיהם ק"ו אחרים דכל שבא ליפרע מנכסי יתומים שבועה ממש בעי ויש מביאין ראיה דחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים מהא דאמרינן בפ' השולח ורב לא גבי כתובה לארמלתא לפי שהיתה בעינו חשודה עכ"ל הרא"ש הרי לפנינו דהרא"ש לא נסתפק כלל אי האי דאמרי' הבו דלא לוסיף עלה קאי דווקא אפוגם שטרו לבד ולא אאינך דקתני במתניתין או דקאי אכל הני בבי דתני במתניתין אלא נראה ברור דפשיט' לי' להרא"ש דקאי אפוגם שטרו לבד משום דלכאורה קשיא מאין הוציאו רב ושמואל סברא זו לא שנו אלא שמת מלוה כו' אלא ע"כ דפשוט דכל הני דתני במתניתין הפוגמת כתובה ועד אחד ומנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה וכן מנכסי יתומים אף שאינו אלא ספק פרעון מ"מ אלמוה רבנן לתקנות יתומים שאינו יכול לגבות אלא בשבועה כיון שאי אפשר לזכות בממון כי אם ע"י שבועה אינו יכול להוריש ממון כזה לבניו ואפילו מלוה עצמו או מלקוחות עצמם אין בנו יכול לגבות ולכך אמרו רב ושמואל כיון דמוקמינן ביתומים מן היתומים שע"כ לא מיירי אלא במת מלוה תחילה אבל אם מת לוה תחילה כיון דמלוה נתחייב להם שבועה בתקנות חכמים דאלמוהו לנכסי יתומים ואין אדם מוריש שבועה לבניו בכל ממון שבעולם אלא דר"א סבר דשבועה זו מה טיבה כיון דשבועות אלו מדבריהם ראוי לאוקמי' גבי יתמי אדינא דאוריית' ואמרינן הבו דלא לוסיף עלה ופריך כגון מאי דהא בודאי בכל מה דתני במתניתין דנשבעין שבועת המשנה אין אדם מוריש כו' דאי לאו כללא הוא דאין אדם מוריש שבועה מנ"ל לרב ושמואל לאפלוגי בהכי ותירץ דאתי למעוטי הא דרב פפא הפוגם שטרו ומת יורשיו נשבעין שבועת היורשים ונוטלים ומיירי שמת מלוה בחיי לוה וס"ד כיון דאיכא ריעותא בהאי שטרא שנפגם ס"ד דאינו מוריש קמ"ל דלא ואין זה חסר מהספר דהא דומי' דיתומים מן היתומים ממעטינן וזה פשוט וברור והיינו היכא דלא טען אבוהון שאינו חייב לו ואף שאנן טענינן ליתמי מ"מ אוקמי שטרא אחזקי' אבל היכא שאבוהון הי' טוען על שטר שנפגם שהוא פרוע שהוא חייב לישבע שבועות המשנה וכיון שהוא לא הי' יכול לזכות אלא בשבועה אינו מוריש לבניו אפילו מלוה גופי' אינם גובי' ומעולם לא עלה על דעת הרא"ש בפסקיו לומר שכל מה דתנן במתני' הוי בכלל הבו דלא לוסיף והרא"ש לא נסתפק אלא בהני שבועות דלא תנן במתניתין כגון לוקח ש"ח וחשוד מיתומים עצמם והסכים שכל הני הוי ממש דרב ושמואל במכ"ש דאי יורשים מיורשים לא גבו כיון דאינ' יכולים לישבע שבועה ממש ק"ו איהו גופי' דלא גבי מיתומים:
ונשמע עוד מדברי הרא"ש דמדמה האי לוקח ש"ח כמו יורש והיכא דמת לוה לאחר שלקח הוי כמו שמת לוה לאחר שהוריש ואם הי' חי מוכר המלוה אף הוא נשבע אלא מפני שאין עיקר חיוב שבועה עליו אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרוע במגו שיכול למחול לא הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה א"כ נקוט כלל זה בידך כל היכא שמחויב המלוה לישבע עיקר שבועה שבועות המשנה אף שלא בא לגבות אלא ממנו הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל כל היכא שאינו נשבע אלא מצד חומרא בעלמא לא הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו:
וכן מוכח עוד מדברי הרא"ש שהביא הב"י בסי' ע"א אם מועיל נאמנות לפטור אותו משבועה לגבי לקוחות דפליג ר"ח וכתב הרא"ש דשיטת הלכה מוכחת שמהני נאמנות לגבי לקוחות מ"מ האידנא דנפישי רמאי וחיישינן לקנוני' שמא פרעו והחזיר לו את השטר נכון להחמיר כדברי ר"ח ובתשובה כלל ע"א סי' ח' כתוב וכיון דאיפליגי בה רבוותא לא מפקינן ממונא עד שישבע המלוה ומיהו אם מת המלוה היורשים גובים בשבועת היורשים שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע וכגון זה אמרי' הבו דלא להוסיף עלה כיון דשבועה זו אינו אלא משום חשש רמאות עכ"ל ועיין בכלל הנזכר סי' ו' נשמע מתשובה שני דיני דדווקא כשכתוב נאמנות בשטר דאז אינו נשבע אלא משום חשש רמאות בזה אמרינן אדם מוריש שבועה לבניו אבל היכא דלא הוי נאמנות בשטר דמחויב המלוה לישבע שבועת המשנה כדין הבא ליטרוף מנכסים משועבדים הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו:
והשתא ניחא דלא סתרי תשובות הרא"ש שהביא שני תשובות בכלל פ"ו בסי' ג' שבא לוי ב"ח דראובן לגבות קרקע משמעון ונשבע לו ועמד הדבר תלוי ועומד ואח"כ מכר שמעון ליהוד' ומת לוי המלוה ובא בנו לגבות מיהודה ויהודה משיב שמא פרע אח"כ והשיב דהוי בכלל אין אדם מורי' שבועה לבניו משום דהתם מיירי שאין ראובן ושמעון לפנינו ואינה מודי' לו שלא פרעו וכן מוכח מלשונו דיהודה משיב אפשר שפרעו אחרי כך משמע דמספקא לי' ונתחייב ליהודה שבועת המשנה דפירש"י בכתובות מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה משום דאי הוי גבי מן הלוה גופי' והוי טעין ליה אשתבע לי דלא פרעתיך אמרינן בשבועות דמשבעינן ליה ואי לא טעין לא טענינן ליה הואיל ונקיט שטרא אבל בשביל לקוחות אנן טענינן ליה דילמא אי הוית גבי מן הלוה הוי טעין לך אשתבע לי דלא פרעתיך ובעית אשתבועי השתא אנן טענינן דפתח פיך לאלם הוא ומנכסי יתומים ונפרעת שלא בפניו כולהי משום האי טעמא עכ"ל ומשמע מדברי רש"י שמיירי שאין הלוה לפנינו או שהיה לפנינו וטען שהוא פרוע אלא דלא טעין אשתבע לי דלא פרעתיך דבכה"ג דבלוה גופיה לא היו מחייבינן ליה למלוה לישבע אבל גבי לקוחות טענינן דילמא אי הוית גבי מן הלוה הוי טעין לך אשתבע לי ובעית אישתבועי אבל אם מודה הלוה למלוה שעדיין חייב לו ואין החשש אלא משום קנוניא אין זה משבועת המשנה משום דלדינא דש"ס לא חיישינן לקנוניא אלא תקנת הגאונים הוא ואם הלוה כאן מחויב הלוה לישבע בנק"ח שאין לו ויכלול שאין עושה קנוניא על נכסי הלקוחות דומי היכא שבא המלוה לטרוף מנכסי ערב וחזר אחר הלוה ולא מצא כלום צריך לישבע כתקנת הגאונים שאין לו כלום קודם שיפרע הערב וצריך לכלול בשבועה שעדיין הוא חייב לו חוב זה שלא יעשה קנוניא על נכסי ערב כמבואר בסי' קכ"ט ס"ט וא"כ ה"ה בלקוחות דנכסי דבר אינשי אינון ערבין לי' דלא כהסמ"ע והב"ח שדחקו לפרש דבמלוה על פה מיירי אלא כפשטא לישנא דהטור דמיירי אפילו במלוה בשטר דבלקוחות אינו חייב המלוה לישבע שבועת המשנה אלא היכא שאין הלוה לפנינו או שהוא לפנינו וטוען פרוע אף שאינו טוען אישתבע לי מ"מ מחויב גבי לקוחות לישבע אבל היכא שהלוה לפנינו ומודה שחייב לו אלא שאין לו לא מצינו שבועת המשנה אלא תקנת הגאונים להשביעו בנק"ח משום דנפישי רמאי ויכלול שאינו עושה קנוניא ואז אין צריך המלוה לישבע כלל ושבועת המשנה לא נתקנה בשביל קנוניא לדעת הרא"ש דהא פסק בסי' ס"ה גבי נפקד שמצא בידו ש"ח ושניהם מודים שנעשה כמאמרם דלא חיישינן לקנוניא אלא בשטר שנפל דאיכא למימר משום דאית בי' ריעותא לא נזהר לשמרו אבל בשטר נפקד לא אתילד ריעותא וכן פסק בש"ע בסי' קי"א דלא חיישינן לקנוניא אף נגד לקוחות והוא תשובת הרא"ש כלל פ"ז סי' ה' ז"ל ראובן צוה מחמת מיתה ליתן מנה לשמעון ומכרו היורשים כל הנכסים שלא מצא שמעון לגבות מנה שלו גובה מן הלקוחות ואין היורשים יכולים לומר נתננו לו כיון ששטר צואה יוצא מתחת ידו ולא חיישינן נמי לקנוניא שמא נתנו לו ומוציא מן הלקוחות כיון שכתב הצואה בידו עכ"ל הרי להדיא לדעת הרא"ש אם היו מודים היורשים שלא נתנו לו מוציא מן הלקוחות ולא חיישינן לקנוניא ואי ס"ד דשבועת המשנה אף שהלוה מודה שלא פרעו מ"מ חייב לישבע משום חשש קנוניא אף שהשטר בידו א"כ למה לא חש הרא"ש גבי יתמי נמי אף שהשטר צואה בידו מ"מ לגבי לוקח ליחוש לקנוניא אלא ע"כ היכא דמודה הלוה לא חיישינן לדעת הרא"ש לקנוניא ואין זו שבועת המשנה ואם הלוה במדינה וטוען פרוע הוא ישבע המלוה בנק"ח שבועת המשנה וטורף מלוקח והלוה נשבע בנק"ח כתקנת הגאונים שאין לו אבל אם מודה שעדיין חייב לו אין שבועה כלל לגבי מלוה אלא לגבי לוה כתקנת הגאונים וכולל שאינו עושה קנוניא משום דבדורות אחרונים נפישי רמאי ואם מת הלוה מיד אחר הודאתו ולא נשבע אז השבועה גבי מלוה משום דנפישי רמאי אבל לא שבועת המשנה נמצא דשבועות הלקוחות שבועות המשנה מחשש דילמא פרע לך והוי טעין אשתבע לי כיון דאין יכול לזכות בממון אלא בשבועה הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו ומ"ש בסי' י"ב יתומים הוציאו ש"ח על ראובן וראובן מת ולא מצאו לו נכסים אלא קרקע שמכר בחיי אביהם לשמעון אין אומרים כו' עד בנדון זה יכול הי' אביהם לגבות שטרו מראובן בלא שבועה אם נמצאו לו נכסי' גם עתה יטלו היורשים אותה קרקע בשבועה שלא פקדנו אבא עכ"ל מלשונו משמע שראובן הי' מודה קודם מותו שחייב לאביהם ואלו היו בני חורין היו גובים מהם אלא דעכשיו צריכין לישבע דילמא עושה קנוניא וא"כ שבועה זו אינה שבועת המשנה אלא מחשש רמאות ובזה אמרינן אדם מוריש שבועה לבניו כדפסק הרא"ש גבי שטר שכתוב בו נאמנות גבי לקוחות ודברי הרא"ש עולים בסוג א' מילתא בטעמא:
והשתא ניחא נמי תשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' י"ד שהביא הב"י ס"ס פ"ד על יורשי ראובן שהוציאו שטר על שמעון ועד אחד מעיד ששמע לשמעון שאמר לראובן תן לי אותו שטר וא"ל לכשאמצאנו אתננו לך כו' כיון שמעיד עד אחד בשטר שהוא פרוע לא הי' המלוה יכול לגבות בו אלא בשבועה כיון שמת אינו מוריש שבועה לבניו וגם ב"ח אינו גובה ממנו עכ"ל דהרא"ש לטעמי' דסבירא ליה כל היכא דמחויב לישבע שבועת המשנה הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו ומוכרח כן מגמרא מדאמרינן כגון מאי כי הא דרב פפא דאמר רב פפא פוגם שטרו ומת כו' וקשה למה ליה להוכיח הא דרב פפא כלל בקיצור הוי ליה למימר כגון הני גווני דתני במתניתין אלא ע"כ במתניתין דמיירי פוגם שטרו ולוה טוען פרעתי דמחויב שבועת המשנה זה פשיטא לי' דאינו מוריש לבניו כיון דהם אינם יכולים לישבע וכן בכל הנך דתני במתניתין אלא אתי למעוטי הא דרב פפא דרב פפא מיירי בפוגם שטרו ומת והלוה לא טען שהוא פרוע ומת ואף שאנן טענינן ליתמי כל מה דמצי אבוהון למטען מ"מ מוקמינן שטרא אחזקי' ואל תתמה על זה דהא אפילו לענין קיום שטרות כתב הב"י בסי' פ"ב בשם ר"י שהיה אומר שלא אמרו קיום שטרות אלא לגבי בעל דבר שטוען ברי אבל מהיורשים אין צריך קיום עכ"ל ואף דלא ק"ל כר"י בזה משום דשטר בלא קיום הוי כחספ' בעלמא אבל בשטר מקוים אלא שנפגם היכא שמת מלוה בחיי לוה ואח"כ מת לוה ולא טעון שהוא פרוע בזה אמרינן שיורשין נשבעין שבועות היורשים ונוטלים אבל היכא שלוה בעצמו טען על שטר שנפגם שהוא פרוע דנתחייב מלוה שבועת המשנה ולא הי' יכול לגבות שטר זה אלא בשבועה אינו מורישו לבניו לגבות אפילו מלוה עצמו וא"כ יפה פסק בתשובתו בעד אחד מעיד שהוא פרוע שחייב שבועת המשנה אין אדם מוריש שבועה לבניו אפילו גבי לוה עצמו ולמד הב"י שפיר מדין זה וה"ה לפוגם שטרו והלוה טוען שהוא פרוע כיון שחייב שבועות המשנה אין אדם מוריש שבועה לבניו ואינו סותר כלל למאי שאמרו בש"ס כגון מאי הא דרב פפא דשם מיירי כשאין הלוה טוען פרוע אלא שאנן טענינן מאי הוי דמצי למיטען קמ"ל דלא הוי בכלל זה משום דמוקמינן שטרי' אחזקי' ונשבעין שבועות היורשים וגובי' אבל הכא מיירי דלוה טוען שהוא פרוע ותדע דהא הביא הטור בסי' פ"ב דין ז' דאם מת המלוה ויורשיו מוציאין שטר והלוה טוען שהוא פרוע י"א כיון ששבועה זו קילא שהרי אין פותחין בה אם לא שישאל הלוה לפיכך נוטלים היורשים בלא שבועה ורב שר שלום כתב כיון שאין המלוה כאן שיכול לישבע נשבע הלוה ונפטר ורב אלפס כתב שיורשים נשבעים שבועות היורשים הרי לפניך דרב שר שלום סבירא ליה אפילו בכי הא אין אדם מוריש שבועה לבניו ובודאי רב שר שלום לא הי' קטל קני באגמא ואחד מגאוני עולם הי' וידע הש"ס ערוך הבו דלא לוסיף על הא דרב ושמואל אלא ע"כ ברור הדבר כמו שכתבתי לדעת הרא"ש דלא אמרינן הבו דלא לוסיף אלא בשבועה שהטילו חכמים לישבע למלוה בטענת ספק וע"כ הא דרב פפא מיירי שלא טעין הלוה שהוא פרוע דאי בדטעין הלוה שהוא פרוע אפ"ה קאמר דיורשים נשבעים ואם בשבועה זו שאנו פותחים בה אמרינן אדם מוריש ק"ו בשטר שלא נפגם דקילא שבועה שאין אנו פותחים דנימא דאדם מוריש וא"כ איך עלה על דעת רב שר שלום לומר כן אלא ע"כ כדאמרן ולמד רב שר שלום דכל שבועה שנתחייב מלוה ע"י טענת ברי פשיטא דאין יכול להוריש ממון כזה לבניו ואף שאנן לא קיימא לן בהא כרב שר שלום אלא כהרי"ף משום כיון דקילא שבועה זו שאין פותחין בה לא הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל שבועת המשנה שפותחין בה ובא ע"י טענות ברי דעת הרא"ש שאפי' גבי לוה עצמו אין יורשי המלוה נשבעי' ונוטלים. והאמת יורה דרכו שלדעת הרא"ש בפסקיו ובתשובותיו בחדא שיטה קיימא דסבירא ליה דאפילו נגד לקוחות שפותחין בשבועה זו לישבע אפילו בטענות ספק דטוענין ללוקח דילמא אי היה הלוה כאן הי' טוען פרוע הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לגבות אפילו מלוקח אלא היכא שהלוה מודה למלוה שאז אינו חייב מלוה לישבע אלא בשביל דנפישי רמאי בזה פסק כיון דאם היו בני חורין אצל הלוה הי' גובה שלא בשבועה לא הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו וסבירא לי' להרא"ש כיון דאמרינן כגון מאי דאמר רב פפא ולא אמרו סתם כגון הני בבי דתני במתניתין ברישא אלא פשוט לו דכל הני דתני במתניתין שנתחייב שבועת המשנה ופותחין בשבועה זו דאין אדם מוריש שבועה לבניו ולא נתמעט אלא הא דרב פפא פוגם שטרו ומת מלוה ואח"כ מת לוה ולא הי' טעין בחייו ששטר זה פרוע ואף שאנן טענינן ליתמי כל מה דמצי אבוהון למיטען מ"מ להפסיד ליתמי דמלוה לא טענינן להו ואוקמינן שטר אחזקי' שלא נפרע יותר אבל כל הנך דמתניתין דפותחין בשבועה וכבר נתחייב מלוה שבועה הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו:
והשפתי כהן הביא בס"ק י"ז דכתב הריטב"א בשם בעל העיטור ז"ל דדוקא דטענו אידך אמר לנו פרעתי הא לאו הכי לא טענינן להו שאין טוענין ליורש לחובתו של יורש זה עכ"ל זה אינו סתירה לדברי הרא"ש דבעל העיטור ס"ל דהוא הדין לאינך בבי דהסמ"ע הביא בשם בעל התרומות שער י"ד דצריכין לברר אי הא דאמרו בגמ' הבו דלא לוסיף עלה ואייתינן עלה הא דרב פפא הפוגם שטרו כו' אי אמרינן דווקא פוגם שטרו אפיקו מדין דאין אדם מוריש כו' או דילמא ה"ה לאינך שנשנו במשנתינו וחדא מנייהו נקט ומסיק דבעל העיטור כתב דה"ה לאינך א"כ הוכרח לפרש דדוקא שטענו אמר לנו אבא שהוא פרוע בזה אינם גובים אלא בשבועה ודוקא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה תחילה אין אדם מוריש כו' וממעטינן פוגם שטרו דלא הוי בכלל אין אדם מוריש אלא הוי בכלל יתומים מן היתומים דאין נפרעין אלא בשבועה וע"כ דומי' דמתניתין דאפילו טועני' אמר לנו אבא פרעתי בפוגם שטרו הוי בכלל הבו דלא לוסיף א"כ ע"כ ה"ה אינך דתני במתניתין דאין סברא לחלק בינייהו אבל בפסקי הרא"ש ובתשבותיו כבר הוכחנו ובררנו דברינו כשמש דכל שבועות המשנה שנתחייב מלוה כיון שפותחין בשבועה הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו ולא דן הרא"ש אלא במאי דלא נזכר במשנתינו כגון לוקח ש"ח וכן חשוד ומסיק דכל שבא לפרוע מנכסי יתומים היא גופא דרב ושמואל זולת שבועה שלא תיקנו חכמי המשנה אלא שנשבע מפני איזה חשש רמאות בשבועה כזו לא מפסדינן ליתמי ולא הוי בכלל אין אדם מוריש ורבינו הטור שכתב בקיצור פסקי הרא"ש בסי' י"ב על מתניתין הפוגמת כתובתה כו' ואם מתו יורשיהם נשבעין שבועת היורשים וזה שלא כדברי הרא"ש בתשובותיו וכבר כתבתי שאין שום הוכחה מדברי הרא"ש ואי משום דלא הביא הרא"ש הא דמקשי כגון מאי אלא גרס הבו דלא להוסיף עלה דאמר רב פפא מזה אינו ראי' כלל דידוע דהרי"ף והרא"ש לא כתבו חיבורם דרך קושיא ופירוקא רק כתבו דרך קצרה מאי דאיתמר עלה דמתניתין בדרך קצרה:
ולפי מה שכתבתי ניחא נמי מה שהניח הסמ"ע בצ"ע על מהררי"ו וז"ל שרי"ו נתיב כ"ו כתב בשם הרמב"ם דיורשי המלוה יכולין להוציא מלקוחות דלוה ואין זה בכלל אין אדם מוריש כו' וכתב ע"ז ז"ל ודוקא שלא עמד בדין המלוה בחייו עם הלוקחים ולא נתחייב בשבועה קודם שמת וכן הסכימו גדולי אחרונים ז"ל עכ"ל וכתב הסמ"ע וז"ל הרי לפנינו דחילוק בין עמד בדין ונתחייב שבועה או לא ולא חש למשמעות הגמ' הנ"ל דמשמע מיני' דאין לחלק בו ועוד הקשה למה כתב האי חילוקא בעמד בדין או לא אכשבאין להוציא מלקוחות דלוה ולא כתבו ג"כ אאינך אעד אחד ופוגם שטרו ונפרע שלא בפניו וצ"ע עכ"ל הסמ"ע ואני אומר שדברי מהרי"ו ברירין בטעמן דהא כתב זה בשם הרמב"ן דהא כתב הב"י בשם תשובת הר"ן שאם בא ליפרע מלקוחות דדוקא ביתומים הוא דאמרי הכי מפני שכיון שמת לוה אי אפשר למלוה שיפרע בלא שבועה אבל היכא שמכר לוה או נתן נכסיו לאחרים לא קרינן בי' נתחייב שבועה שהרי אפשר שיפרע מנכסים בני חורין ומסיים וכן כתב הרמב"ן ז"ל והם דברי הרא"ש בכלל פ"ו סי' י"ב דכל היכא דהלוה מודה שחייב לו ואלו היו לו נכסים בני חורין הי' גובה ממנו וא"כ השבועה נגד הלקוחות אינו אלא מפני חשש רמאות לא הוי בכלל מחויב לישבע ואין אדם מוריש שבועה לבניו כיון דמעולם לא מתחייב לישבע שבועת המשנה וקיל' שבועה זו אבל היכא שעמד בדין עם הלוקח ונתחייב בשבועה זו קודם שמת אמרינן שפיר אין אדם מוריש שבועה לבניו כדס"ד דרבי אמי דמחלק בין עמד בדין ונתחייב שבועה ובין לא עמד בדין ואע"ג דדחי רב נחמן אטו בי דינא מחייבי שבועה מעידנא דשכיב לוה נתחייב שבועה מלוה ללוה היינו בשבועת המשנה מה שמחויב לישבע נגד הלוקח דטענינן דילמא אי הוי לוה קמן הוי טעין פרוע או הי' טעין אישתבע לי וכיון דחייבוהו חכמי המשנה שבועה הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל מה דלא חייבוהו חכמי המשנה אלא דאנן מחייבי' לישבע בשביל דחיישינן לקנוניא ונפישי רמאי בזה שפיר מחלקינן בין עמד בדין ונתחייב שבועה ובין לא עמד בדין ולכך לא חש למשמעות הגמ' ואדרבה סייעתא גדולה יש לסברתו מהש"ס כפי דס"ד דלא אידחי אלא היכא שמת לוה ונתחייב שבועה המשנה מעידנא דשכיב לוה אבל היכא שלא נתחייב שבועה המשנה בשעת מיתת הלוה לא אידחי סברת רב אמי כלל ולכך לא כתב הך חילוקא אאינך אעד אחד ופוגם שטרו ונפרע שלא בפניו דהתם אף דלא עמד בדין כיון שהוא טוען פרוע בעד אחד ובפוגם שטרו ונפרע שלא בפניו מיד נתחייב שבועה המשנה והוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו וזה ברור ובר מכל דין יש לחלק דהא דקאמר הש"ס אטו בי דינא מחייבי לי' שבועה מעידנא דשכיב לוה איחייב ליה מלוה לבני לוה שבועה משום דגבי יתומים אף אם אינו טוען לישתבע לי רמו רבנן חכמי משנה עליה שבועה ולכך אינו מוריש משא"כ אם מת מלוה בחיי לוה דאז לא הי' חייב שבועה אלא בבי דינא אם הי' טוען לישתבע לי וכל זמן שלא טען בבי דינא לישתבע לי לא אחייב מלוה ללוה שבועה ולכך יורשיו נשבעי' שבועת היורשים ונוטלים וא"כ בפוגם שטרו ולוה טוען פרעתי אפי' אם לא טעין אישתבע לי רמו רבנן עליו שבועה וא"כ אפילו מת הלוה בחיי לוה דמעידנא דמת כבר נתחייב שבועה בלא בי דינא דזה כמו שבועת המשנה וכן הנפרע שלא בפניו אף אם מת מלוה בחיי לוה מיד נתחייב לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש כו' משא"כ בלקוחות דאם מת מלוה בחיי לוה י"ל דלא נתחייב לו שבועה עד דטעין לי' לוה אישתבע לי וכל זמן דלא טעין אי מצא בני חורין היה גובה בלא שבועה א"כ אין זה בכלל אין אדם מוריש אלא אם עמד בדין ונתחייב שבועה הוי שפיר בכלל אין אדם מוריש כו' ושפיר מחלק מהרי"ו דווקא גבי לקוחות ולא גבי עד אחד ופוגם שטרו ונפרע שלא בפניו ושפיר דייק מלישנא דהש"ס מדקאמר אטו בי דינא מחייבי ליה שבועה מעידנא דשכיב לוה משמע דווקא היכא ששבועתו אינו תלוי בדעת ב"ד הוא דאמרינן אין אדם מוריש וכו' אבל אם השבועה תלוי בדעת הב"ד כגון גבי לקוחות דכל זמן שלא טען המלוה אישתבע לי לא הי' מחייב שבועה ואם הי' מוצא בני חורין הי' נוטלן בלא שבועה ולא הי' מחויב המלוה לישבע עד דטענו בב"ד או שתבעו ללקוחות ופסקו הב"ד שבועה הוי שפיר בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו וק"ל והארכתי בכתבי לישב גם דעת הש"ע שלא יסתרו דבריו מס"ס פ"ד לסי' ק"ח ונשאתי ונתתי עם חתן דודתי החכם השלם המופלא מהור"ר שמואל רב"ד מק"ק מעזריטש דליטא והודאתי לדבריו שאי אפשר בשום ענין לישב דברי הש"ע וכבר כתב דודי הש"ך ויותר נכון שישארו דברי המחבר בקושיא משנמציא סברות זרות שאינן אליבא דהילכתא:
עוד ראיתי להזכיר ולפרש דברי הסמ"ע שכתב רמ"א סוף סי' י"א על הא דאין אדם מוריש כתב רמ"א בהגה וז"ל ואפילו נשבע המלוה כבר לא מהני אם יש לחוש שנפרע אחר השבועה עכ"ל וכתב הסמ"ע ס"ק ל"ז וז"ל ואפי' נשבע המלוה כבר לא מהני כו' פי' שנשבע המלוה בחיי לוה ללוה שלא נפרע ואח"כ מת לוה בחיי מלוה דלא הי' יכול המלוה לגבות אותו הממון שכבר נשבע עליו ללוה מיורשי הלוה בלא שבועה מפני שהב"ד היו טוענים עבור יורשי הלוה שמא אחר השבועה פרע לך מ"ה כשמת המלוה אין יורשיו נשבעים ונוטלין עכ"ל והוא מתשובת הרא"ש כלל פ"ו סי' ג' שהבאתי לעיל והוכרח הסמ"ע לפרש כן שלא תפרש דברי רמ"א אפילו במת מלוה בחיי הלוה ונשבעו היורשי' שבועה שלא פקדנו ומתו והי' לחוש שנפרע אחר השבועה קמ"ל דלזה לא חיישינן דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי וכן הביא הב"י בטור א"ה סי' צ"ו בהדי' תשובת הרשב"א בסי' א' ופ"ט אלמנה שתבעה כתובה כבר ונשבעה ולא הספיקוהו להגבותה עד שמתה ויורשי הבעל טועני' כבר גבתה בב"ד אחר שנשבעת והשיב הדין עם יורשי אלמנה שהרי שטר כתובתה בידה ומצי למימר שטרך בידי מאי בעי עב"ל ולכך כתב דווקא לגבי יורשי הלוה שמת תחילה אע"פ שנשבע המלוה בחיי לוה מ"מ כיון שמחויב הי' לישבע נגד יורשי הלוה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים והתם לא שייך למימר שטרך בידי מאי בעי דטוענין ליתמי מש"ה הוי מחויב שבועה וכתבתי זה שלא תלמוד מהגה זו בפוגם שטרו ונשבע המלוה ואח"ז טוען הלוה שפרעו שוב אינו מחויב לישבע שבועת המשנה ודו"ק:
ועוד ראיתי להזכיר מה שכתב הרא"ש דיש מביאין ראי' דחשוד על השבועה אינו גובה מיתומים משום דרב לא גבי כתוב' לארמלתא שהיתה חשודה בעיניו נראה לפי מה שחילקו הש"ך והסמ"ע בחו"מ סי' פ"ב סי' ח' דהכא הכריע בש"ע דמלוה החשוד נוטל בלא שבועה ובא"ה פסק באלמנה החשודה שכנגדה נשבע ונפטר ותירץ הסמ"ע דשאני אלמנה דחיישינן לצררי יותר שיש לה משל בעלה בידה והש"ך תירץ דכתובה היא מדרבנן משא"כ בשטר אמרינן אוקמי' אדאורייתא ולפי סברות אלו א"כ אין ראי' שהחשוד אינו גובה מיורשי' דילמא כתובה שאני אבל בשאר שטר והמלוה חשוד גובה המלוה מיורשי הלוה דהוי בכלל הבו דלא להוסיף וע"כ צריכין לומר הא דפסק בסי' צ"ב דהחשוד אינו גובם מיתומים לאו אהך ראי' סמיך אלא דכל שבא לגבות מיתומים הוי גופא דרב ושמואל ואם יורשים אינן גופי' משום שחייבים שבועה ק"ו איהו בעצמו וק"ל והדרן עלן לענין דינא שכתבתי והוכחתי שהרא"ש מעולם לא חזר כאן בפסקיו ממה שכתב בתשובותיו ולדידי' אם נתחייב לישבע נגד הלקוחות שבועת המשנה הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה לבניו וה"ה ב"ח מוקדם נגד ב"ח מאוחר שנלמד מדין לקוחות מ"מ נראה כיון דכבר הכריע הב"י והטור והרבה אחרונים דבכל אינך דתני במתניתין אמרינן הבו דלא להוסיף מצו היורשים למימר כי הנך פוסקים דהא דאמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו משום דלא קיימא לן כבית שמאי דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי כמבואר ס"פ כל הנשבעין ובש"ך ס' קי"ט א"כ הנכסי' בחזקת יורשים קיימי ומצי למימר קים לי כי האי פיסקא דלא הוי בכלל אין אדם מוריש שבועה נגד ב"ח מאוחר ולגבי דידי' מצי למימר לא ניחא לי בהא תקנתא כתשו' שארית יוסף ועוד דהא כתבנו לדעת מהרי"ו אף אם נימא דבכל אינך דתנן במתניתין אין אדם מוריש כו' מ"מ גבי לקוחות קודם שעמדו בדין כיון דאי הוי בני חורין לא היה המלוה מחויב שבועה נגד לקוחות וא"כ ה"נ דכוותי' ויכולי' היורשים לומר לא ניחא לן בהאי תקנתא לחובתינו ואין הב"ח גובה מחלק כתובת אמן אף שלא נשבעת וכן פסקנו הלכה למעשה: