אור ברסלב

פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט

שאלה מג

שאלה מב

מי שרוצה לעמוד על תשובתי יעיין תחילה בגיטין דף י"ז בפיסקא מפני מה תיקנו זמן בגיטין עם פי' הרי"ף והר"ן וגם הסוגיא בדף כ"ז המביא גט ואבד ממנו עם פי' התוס' ומהרש"א ומהרש"ל והטור והר"ן ואח"כ סוגיא בדף י"ג האומר תנו גט זה לאשתו עם פי' רש"י ותוס' ובטחתי בחסד עליון שאחר העיון ימצא אחת לאחת בדברי נחת ובעד היותי במדינות מערהרין לא היה זמן נותן מרוב הטירדות לשום עין עיוני בדברי הגאון הנ"ל עד שנתקבלתי למדינת פולין לק"ק שידלאווצי וזכני ה' בתלמידים חריפי לב ולמדנו מס' גיטין בישיבה וראיתי מעשה רב ונזכרתי הלכה פסוקה מה שפסק. הגאון המפורסם גבריאל נר"ו. ואמרתי הגיע העת לשום עין עיוני ואשא ואתן בהלכה כתלמיד היושב לפני הרב וכולי האי ואולי אדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש בהלכה כי אי לאו דדלו לי חספא לא משכחית מרגניתא תות' וזה החלי בעזרת ה' צורי וגאלי בדבר שכתבתי לדעת המחבר דפסק בסי' י"ג דמונים צ' יום מיום הכתיבה ואפי' פי' על תנאי ואפי' לא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים חשבינן מיום הכתיבה וא"כ מאחר דזיכה לה הגט אף דרמ"א פסק דראוי להחמיר מיום הנתינה היינו במקום דליכא זיכוי כלל משא"כ דאיכא זיכוי לכ"ע מהני מיום הזכיה. וכתב הגאון דצריך עיון בדין זה למה פסקו הרי"ף והרמב"ם כשמואל דהא הלכה כרב באיסורי. ולי"ס דגרסי בשמעתין והלכתא משעת כתיבה וברוב ספרים אינו וכן משמע שהרי"ף לא הביא זה בהלכותיו הא דסתים הש"ס הילכת' משעת כתיב' וכן הקשה הרא"ש קושי' זו עכ"ל ובאמת אין כאן קושי' על הרי"ף למה לא הביא הך גירסא בהילכותיו די"ל כיון דכתב דכן הילכת' תו לא צריך להביא גירסא זו בהילכותיו דסמיך אמאי דכתב וכן הילכת' שרמז לגירס' זו ובר מכל דין דכתב הב"י אפי' אם לא הי' גורס כן י"ל כיון דרב אשי דהוא הי' בתרא טובא ומארי דתלמודא הוי עביד משעת כתיבה הכי נקטי' ואפשר שזה הי' טעמו של הרי"ף ועוד שבירושלמי בפ' החולץ כתוב כן בפירוש וכן פסק הסמ"ג וכן דעת רשב"א ור"ן והריב"ש ז"ל וספר אורחת חיים הביא ג"כ דעת הרי"ף בלבד עכ"ל. הרי שיש על מי שיסמכו כי רוב רבוותא' פסקו כהרי"ף והרמב"ם. ומה שתמה מפ' החולץ דף מ"ב דקאמר לענין חליצה דמונין מיום המיתה צ' יום ולא משעה חליצה ופריך מ"ש מגט דרב אמר משעת נתינת כו' וא"כ כיון דמקשא מדרב ע"כ הכי הילכת' והרי"ף גופי' הביא קושי' זו עכ"ל ראיה זו איכא לדחות דיש לדקדק כיון דעיקר קושיתו מדרב למה הביא הש"ס שם לשמואל דפליג עליה אלא ע"כ דפריך דמ"ש מגט דפליגי דרב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה ובהא לא פליגי ותירץ רבא דהכא כ"ע מודו דמונין משעת כתיבה דהיינו משעת מיתה דק"ו לאיסור כרת התרת איסור לאו לא כ"ש וא"כ אינו מוכרח מכאן דהילכתא כרב. ועוד כתב הגאון ליישב הא דפסק הרי"ף כשמואל דבש"ס ירושלמי איכא שם ג"כ פלוגתא הנ"ל ור' יוחנן סבר לי' משעת כתיבה כו' ולכך פסק הלכה כשמואל דס"ל כר' יוחנן דהלכה כמותו והקשה הגאון דהביא הרי"ף שם לדמות פלוגתא הנ"ל למחלוקת דר"י ור"ל דפליגי מאיזה טעם כותבי' זמן בגט לר"י משום בת אחותו דס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולריש לקיש עד שעת כתיבה וכתב הרי"ף דאין פלוגתא הנ"ל תליא בפלוגתא דפליגי מאימת מונין בגט כו' והקשה הגאון היה לו לדחות דאיך אפשר דפלוגתא זו תליא באידך יהיו דברי ר"י סותרי' אהדדי. ושוב נתחבט ליישבו משום דאית ליה הא דאמרינן איפוך דמהפכינן קמייתא ותמה הגאון וא"כ למה פסק הרי"ף להלכה דיש לבעל פירות עד שעת נתינה שלא כדברי ר"י עכ"ל. תמה אני מה צריך לפקפק בדבר זה דבודאי לדעת הירושלמי דסבר ר' יוחנן דמונין משעת כתיבה ע"כ צריך להפך קמייתא דהא הרא"ש הביא בשם הירושלמי ובשם בעל העיטור דגרסי' בירושלמי ר' יוחנן אמר משום אכילת פירות ש"מ דקמייתא מהפכינן והא דדחה דלמה פסק הרי"ף דיש לבעל פירות עד שעת נתינה שלא כדברי הר"י די"ל דזה באמת כתב הרי"ף שאין הלכה זו תלי' בחברתה דהתם תלוי ביחוד והרי לא נתייחד עמה ולכך מונים משעת הכתיבה אבל פירות תלי' בפירקונא ולכך לא קי"ל בהא כר"י דהא אנן קי"ל דלא פקע פירקונה מינים עד דמטי גיטה לידה הילכך כל קמא דמחייב בפירקונה אית לה פירי וכסתם מתני' דפרק נערה שנתפתתה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי משמע אף שנכתב מקודם שנשבית מ"מ כיון דלא ניתנה לה אלא לאחר שנשבית לא יוכל לומר הרי גיטה וכתובת' ולכך לא קי"ל כר"י דירושלמי בהא דיש לבעל פירות רק עד שעת כתיבה כיון דאילו אישתבי חייב בפירקונה יש לו נמי פירות עד שעה נתינה ותמה אני על הר"ן שכתב על דברי הרי"ף דצריך עיון דמנ"ל דלא ליפקע פירקונה בכתיבת הגט לכשיגרש' בסוף ודאי מאן דאית לי' כתיבה בפירות בפירקונה נמי פקע מההיא שעתא עכ"ל. נפלאתי משמע דבפירקונא תליא מילתא בפירות. והתוס' והר"ן בעצמו כתב בפ' נערה שנתפתתה וז"ל ואע"ג דתני פירקונה תחת פירות דמשמע פירות עיקר לאו דוקא דודאי פירקונא עיקר וא"כ שפיר כתב הרי"ף דכיון דלא פקע פירקונה מיני' עד שעת שמטא גיטה לידה ותיקנו רבנן פירות תחת פירקונה מסתמא לא הפסידו לבעל פירות עד שעת נתינה ואפשר לישב בדוחק:

וכן תמיה לי על הרא"ש שרצה לדחות לדברי בעל העיטור דרצה לפסוק כמ"ד דאין לבעל פירות אלא עד שעת כתיבה מדגרסי' בפ' כל הגט דף כ"ב ע"ב ומקום הזמן דפסיק ותני לא שנא מן הנישואין ולא שנא מן האירוסין. בשלמא מן הנשואין בין למ"ד משום בת אחותו איכא ובין למ"ד משום פירי איכא אלא מן האירוסין ארוסה מי אית לה פירי א"ר עמרם הא מילתא שמעי' מיני' דעולא דאמר משום תקנת הולד ולא ידענא מאי ניהו כיון דשמעית להא דתניא האומר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנ' אינו גט ואמר עולא מ"ט גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ה"נ שמא יאמרו גיטה קודם לבנה אלמא דעולא אית ליה טעמא דבת אחותו מדאיצטריך לפרושי טעמא משום תקנת הולד וכתב הרא"ש דלאו ראי' היא דאתי עולא לשנויי הא דשקיל וטרי הש"ס אליבא דמ"ד משום פירי לפרושי מתניתי' אליבי' ועולא פירשה אליביה אע"ג דלא סבר כוותי'. וכן דרך אמוראי' אף כשמקשה לבר פלוגתי' מתרגם לה אליבי' עכ"ל. ולדעתי אין כאן דחי' כלל דבודאי אם רב עמרם או עולא תירץ זה על קושי' הש"ס למ"ד משום פירי ארוסה מי אית לה פירי שפיר הי' אומר הרא"ש דדרך אמוראים לתרץ אף כשמקשה לבר פלוגתי' ואיהו לא ס"ל הכי אבל כיון דאמר רב עמרם הא מילתא ש"מ דעולא לאו על קושי' המקשה הש"ס אמרה רק שנה לתלמידיו פירושא דמתני' כן א"כ דייק שפיר בעל העיטור דש"מ דלית ליה טעמא דבת אחותו מדאיצטרך לפרושי טעמא דמתני' הנ"ל בלא שום קושיא פירש עולא לתלמידיו טעמא דמתני' כן. ש"מ דלית לי' טעמא דבת אחותו וגם מה שדחה ראייתו מהא דהביא ראיי' מפ' ר"ג ביבמות דף מ"ב דאמר רמי ב"ח הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט ודחה הרא"ש ראייתו מפי' רש"י ור"ת אין כאן דחי' דודאי בעל העיטור לא סבר כפי' רש"י ור"ת ומפרש דרמי ב"ח דיבמות פליג אהך דפ' כל הגט ועכ"פ מוכח דלתרווייהו לית להו טעמא דבת אחותו וק"ל ודין זה הואיל ואתא לידן נימא בי' מילתא חדתא מה דתמי' לי על הר"ן בפ' כל הגט דפסק שם הרי"ף כלישנא בתרא דר"ז וז"ל והלכך לא מהדרי' גט אלא לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אלא כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יוסף ב"ש כו' וכתב הר"ן יש מי שאומר דר' ירמיה ורב אשי ס"ל כלישנא בתרא דר"ז דלא בעינן תרתי אלא כל שהשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזק:

א"נ הוחזק אע"פ שאין השיירות מצויות לא מהדרים ומ"ה נאדו מאוקמתי דלא משמע להו דברייתא בשאין השיירות מצויות ולא הוחזקו דא"ה פשיטא כו' לפיכך פסק הרי"ף ז"ל כלישנא בתרא דר"ז לחומרא עכ"ל וקשה לי דאי משום טעם זה פסק הרי"ף כר"ז יסתרו דבריו דע"כ איכא למידק לפי דברי הר"ן מאי קשיא לר' ירמיה ולרב אשי דנאדו מאוקמתי' דלא משמע להו דברייתא מיירי בשאין השיירות מצויות ולא הוחזקו דא"ה פשיטא דילמא רבותא גדולה קמ"ל. דלא חיישי' דילמא כתב לה בניסן ולא נתן לה עד תשרי וטרוף לקוחות שלא כדין. וע"כ אמרתי דהך י"א שכתב הר"ן המה דעת התוס' בגיטין דף כ"ז ע"א ד"ה הא אמר תנו דכתבו בסוף דבריהם וז"ל וכי פריך לקמן אדר' ירמיה מאי למימרא הוי מצי לשנויי דלא חיישינן לשמא כתב בניסן כו' אלא דעדיפא משני אפילו למ"ד אין לבעל פירות עד שעת חתימה ולכאורה קשה מנ"ל להקשות מאי למימרא דילמא אשמועי' חידוש גדול דלא חיישינן דילמא כתב ליתן בניסן כו' אלא ע"כ דהמקשה הכריח דבר זה מדרב ירמיה גופא דנאדי מאוקמתייהו ע"כ משום דסבר כלישנא בתרא דר"ז ולא ניחא לאוקמא ברייתא בהכי דא"כ פשיטא דמחזירין אם אין השיירו' מצויות ולא הוחזקו וקשה דילמא אשמועינן חידוש גדול דלא חיישי' לדלמא כת' בניסן וכו' אלא ע"כ דס"ל כמ"ד יש לבעל פירי עד שעת כתיבה ולדידי' ליכא הך חששא א"כ פריך שפיר מאי למימרא. ובזה הבנתי דברי התוס' דהא בתחילת דבריהם הקשו הא אמר תנו נותני' וא"ת אמאי לא פריך אהך מתני' ניחוש שמא כתב כו' ותירצו בשם ר"י דהכא ליכא למיחש כו' וא"כ איך כתבו בסוף דבריהם וכי פריך לקמן אר' ירמי' מאי למימר' הוה מצי לשנויי דאשמועי' דלא חיישי' לשמא כתב בניסן כו' וקשה איך אפשר לומר דהוה מצי לשנויי דאשמועי' דלא חיישי' לשמא כת' בניסן הלא ר' ירמיה אתי לתרוצי למתני' ולברייתא ועל מתני' אי אפשר לשנויי הכי דהא המקשה לא פריך על מתני' וניחוש ש"מ דפשיטא ליה דלא חיישי' התם להך חששא לשמא כת' בניסן כו' וא"כ איך כתבו התוספו' דהוי מצי לשנויי הך רבותא אלא ברור הדבר שהתוספות סברי דע"כ ר' ירמיה ס"ל כר"ז וכלשנא בתרא דאף בשיירו' מצויו' חיישינן וה"ה בהוחזק לבד והיה רחוק בעיניו לאוקמי הברייתא באין השיירות מצויות ולא הוחזק דא"כ מאי למימרא. לפ"ז ע"כ לא צריך לשנויי על מתני' דהא מתני' לא קשיא לר"ז די"ל דהא אמר תנו לאלתר דלית ליה דתני נמלך משום דיוק אלא אורחא דמילתא נקט וא"כ אין מקו' להקשות על מתניתין פשיטא דמתני' עיקר דינא אתי לאשמועינן ולא לדיוקא ועיקר תירוצו של ר' ירמיה אברייתא משום דלא ניחא ליה לאוקמיה ברייתא באין השיירו' מצויות ולא הוחזק משום דקשיא ליה פשיטא וע"כ כמ"ד דאין לבעל פירות עד שעת נתינה אלא משעת כתיבה דלאידך מ"ד דיש לבעל פירות עד שעת הנתינה הוה רבותא גדולה ולכך שפיר פירשו התוספות דהוה מצי לשנויי אליבא דר' ירמיה דאשמועינן בברייתא דלא ניחוש לשמא כתב ליתן בניסן כו' והוה רבותא גדולה דלא איצטריך לשנויי אלא אברייתא ותירצו התוספות דע"כ אתי לאשמועינן אליבא דמ"ד דאין לבעל פירות עד שעת נתינה אלא עד שעת כתיבה. והנה לדברי הר"ן יקשה על הרי"ף דפסק כמ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה והכא פסק כלישנא בתרא דר"ז משום דר' ירמיה ס"ל כוותי' וע"כ ר"י בשיטת מ"ד יש לבעל פירות עד שעת כתיבה ס"ל בלא דברי הר"ן הייתי מפרש הא דפסק הרי"ף כלישנא בתרא דר' זירא ודר' ירמיה היינו טעמא דע"כ ר' ירמיה ס"ל כלישנא בתרא דר"ז אף בשיירות מצויות לבד נמי חיישי' משום דקשיא אליבא דר' ירמיה מאי למימרא ומשנינן מהו דתימא ניחוש דילמא אתרמי שמה כשמה ועדי' כעדים וכתב הטור דמיירי שאינן מוחזקין באותו עיר שיש עדים כשם אלו וא"כ בשלמא ללשנא בתרא דר"ז דאפי' בשיירות מצויות לבד אף שלא הוחזקו שני יוסף ב"ש חיישי' משום דילמא חתמו עדים ליוסף ב"ש אחר בעולם ובא לכאן ואבד קמ"ל ר' ירמיה רבותא שפיר דאף דאמרו עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' ה"א דיש לחוש דילמא איתרמי עדים כעדים קמ"ל דלא חיישי' להכי אבל לרבה וללישנא קמא דר"ז דאפי' בשיירות מצויות לבד לא חיישינן כיון דלא הוחזק אף שיש בודאי בעולם יוסף ב"ש וי"ל דאלו עדים חתמו אפ"ה לא חיישינן ק"ו היכא דאמרו עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' ואף שהוחזק הוא כאלו לא הוחזק כיון שאמרו העדים מעולם לא חתמנו ואין עדים אחרים פה כשם עדים אלו פשיטא דלא ניחוש שיבא מעלמא גט כזה כשם איש ואשה וכשם העדים אלא ע"כ כלשנא בתרא דר"ז ס"ל ולכך פסק כלישנא בתרא דר"ז וכר' ירמיה וק"ל אבל לדברי הר"ן קשיא לי ובזה נתישב לי מה שהקשה מהרש"א על מהרש"ל בתוספות ד"ה מעולם לא חתמנו כתב מהרש"ל דהתוספות דהכא לא ס"ל הך שינויי' דלעיל דאיירי דאיכא עדי' שנפל הגט מזה הבעל עכ"ל. וכתב מהרש"א שהוא דחוק וכתב אבל הנראה דהכא ליכא לאוקמא בכה"ג שכתבו לעיל דיש עדים שנפל הגט דא"כ למה ליה למימר דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא ע"כ דהכא לר' ירמיה דלא מפליג בין שיירות מצויות ללא מצויות ע"כ דמוקי למתני' וברייתא אף בשיירות מצויות. והשתא לא מהני במה שראו עדים שנפל גט מזה הבעל כו' אבל למה שכתבתי שמוכרחים כאן לומר דר' ירמיה כלישנא בתרא דר"ז ואליבא דר"ז אפי' ראו עדים שנפל מידו חיישינן כיון שהוחזק דהתוספות לא כתבו זה לעיל אלא אליבא דרבה וכלשנא קמא דר"ז. אבל ללשנא בתרא דר"ז ע"כ אפי' אם ראו שנפל מזה חיישינן דאי לא תימא הכי במאי פליגי ולכך הוכרח לומר ר' ירמיה כאן שאמרו עדים לא חתמנו מעולם וכן י"ל דמיירי ברייתא אפי' הוחזק לבד אפ"ה פליגי ולא הייתי מחזיר אלא כשאמרו עדים מעולם לא חתמנו. אבל אין השיירות מצויות והי' מהני אם ראו עדים. אך תמהני על מהרש"ל מנ"ל דהתו' דהכא לא ס"ל הך שנויי' דלעיל דהא הך שינוייא אליבא דרבה אבל אליבא דלשנא בתרא דר"ז אפי' הוחזק שראו שנפל מידו חיישינן. וברייתא מיירי בלא הוחזק וע"ז תירץ ר' ירמיה לעולם בהוחזק מיירי אפי' ראו עדים שנפל מידו דקאמר ר"ז דלא מהימן היינו כשלא אמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד אבל היכא שאמרו מהימן והקשו התוספות שפי' ותימא דא"כ אמאי מהימן ליה שהוא שלו יותר משלא היו אומרים העדים כלום שלא היה נאמן אליבא דר"ז ללשנא בתרא אפי' אם ראו שנפל מזה יוסף ב"ש לא היה מהימן אף בלא שכיחי שיירות א"כ אף שאמרו עדים מעולם לא חתמנו ואף שראו עדים שממנו נפל למה נאמין לו כיון דלא מהדרי' ליה בטביעת עין דחיישי' שהוא משקר ואחר שירדתי לעומקה של הלכה זו נפלאתי על הנך אריוותא תרי רבנן סמכי שלא ירדו לעומק דברי התוספות רש"ל ומהרש"א שהסכימו הא דכתבו התוספות בדף כ"ז ע"א ד"ה כאן במקום שאין השיירות מצויות על קושית וא"ת היכא דהוחזקו אע"ג דאין השיירות מצויות היכי מהדרי' מנ"ל דידעינן דשל זה הוא ותירצו התוספות וי"ל כגון דידעו דמזה יוסף ב"ש הוא דנפ' כו'. וכתב רש"ל וז"ל והתוספות דהכא לא סבירא להו הך תלוקא דלקמן דלא חיישינן שישקר במזיד אלא יסבור שהוא שלו ולא יעלה על לבו שמאחר נפל כו' א"כ לפ"ז לא קשה מידי מאחר דבודאי ממנו נפל שהרי אינו משקר לא חיישינן שגם אחר אבד כאן ודוק עכ"ל מהרש"ל וגם מהרש"א הסכי' עמו וכתב ובהא ניחא דלקמן בבריית' לחד לשנא דס"ל לר"ז כרבה באין השיירות מצויות אפי' הוחזקו ליכא למיחש לאחר ואמאי לא חיישינן לנפל מאחר דהא ליכא התם לתרוצי כאן כמו הכא דידעינן דמזה יוסף ב"ש נפל כו' דהא איהו גופי' מודה דמני' נפל כו' אך בתוספות ד"ה מעולם לא חתמנו כתב נמי מהרש"ל דהתוספות דהתם לא ס"ל הך שינויי' דלעיל וכתב מהרש"א שהוא דחוק ותמה על שני גדולי הדור כוותיהו אשר לדעתי דבין התוספות דהכא ודהתם מסקי אדעתי' שפיר דאין הבעל משקר דבודאי על סברא מבחוץ דאין משקר במזיד לקלקלה ואין אדם חוטא ולא לו:

ואגב זה נבין דברי התוספות והפוסקים דפסקו כלישנא בתרא דר"ז דאפי' בהוחזק לבד נמי לא מהדרינן וע"כ אליבא דר"ז אפי' ידעי דמזה יוסף ב"ש נפל דהא פליג אדרבה א"כ למה לא כתבו חילוק זה אפי' ידעי דמזה יוסף ב"ש נפל לא מהדרינן ואחרי העיון אקו' שהראני ה' דרך אמת בזה ותחילה נעמיד דברי התוספות בד"ה כאן במקום שאין השיירות מצויות כו' כתבו וא"ת היכא דהוחזקו אע"ג דאין השיירות מצויות היכי מהדרי' מנא ידעי' דמשל זה נפל איך תלוי קושי' זו בתחילת דבריהם בל"ז הי' להם להקשות א"ת זה אלא נראה ברור דיש לדקדק בתחילת דבריהם דתירצו דהאי מעשה הוה ברישא כו' קשה לי לדעת הרא"ש שכתב על הא דאמרינן איכא דאמרי אע"ג שלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבא כתב וז"ל ויראה דכ"ש אם הוחזקו אע"ג דאין השיירות מצויות דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם אפי' במקום שאין השיירות מצויות ממה שניחוש שבא אחר מעיר אחרת ועבר דרך שם אפילו במקום שהשיירות מצויות עכ"ל ולדעת הרא"ש דפי' דהוחזק לבד יש חשש יותר משיירות מצויות לבד א"כ מנ"ל לרבה למידק מהני מתני' דאפילו בהוחזק מהדרינן אף דההיא עובדא הזה ברישא מ"מ מנ"ל לומר דבהוחזק לבד מהדרינן דילמא ברייתא ומתני' לא קשיא דמיירי בלא הוחזק לכך מהדרינן אבל בהוחזק דגרע טפי מהשיירות מצויות. ואף דבהשיירות מצויות ס"ל דמהדרינן משום דכל מעשה ב"ד דקתני יחזיר משמע לי' אפי' מצא בב"ד והתם שיירות מצויות מ"מ מנ"ל דבהוחזק לבד דיש חשש יותר שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם מנ"ל למידק דמהדרינן. אלא נראה ברור דהא איכא למידק בתחילת דבריהם דהקשו וא"ת ואמאי לא משני איפכ' אידי ואידי במקום שהשיירות מצויות כו' והי' ניחא דהוה דומי' דמעשה ב"ד ולכאורה קשה דהא התוספות כתבו לעיל ד"ה הא אמר תנו דלרבה דייק מלשנא יתירה דקתני ונמלך ע"כ אתי לאשמועי' אפילו לזמן מרובה מהדרינן דאל"כ לשתוק מני' ולפ"ז מאי הקשו התוספות בכאן הא מהאי טעמא גופא אי אפשר לשנויי הכא דמיירי בשיירות מצויות בלא הוחזק דא"כ מאי קמ"ל הא מסיפא דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר נשמע דאפילו בשיירות מצויות כיון דלא הוחזק מהדרינן וא"כ ע"כ מהך דיוקא דקתני ונמלך אשמועינן אפילו בהוחזק לבד נמי מהדרינן וא"כ אין מקום לקושייתם אלא ע"כ דהקשו דאם לפי סברא זו עכ"פ קשה דתחילה היה לו לשנות בשיירות מצויות ולא הוחזק דזה מסתבר יותר דמהדרינן כיון דעדיין לא ידעי' מסיפא דמיירי בשיירות מצויות ולכך תירצו דאתי לאשמועינן שפיר דהך עובדא דבסמוך הוי ברישא ואשמועינן בלא הוחזק יחזיר אפילו בשיירות מצויות דכל מעשה ב"ד שאבד בב"ד משמע ליה ואח"כ אשמועינן ע"כ מהני ונמלך לדיוקא יתירה ע"כ אפילו הוחזקו ואין השיירות מצויות נמי מהדרינן וק"ל והשתא קשה שפיר וא"ת היכ' דהוחזק אעפ"י שאין השיירות מצויות איך מהדרי' מנא ידעינן דשל זה הוא בל"ז הייתי אומר הא דתני במתני' המביא גט מיירי שאבד שלא במקום כתיבה ואפ"ה לא מהדרינן לזמן מרובה והא דדייק ממתני' מצא גיטי נשים הא אמר תנו נותנין לזמן מרובה מיירי נמי בענין זה שאבד שלא במקום כתיבה וכיון דאין השיירות מצויות אף דהוחזקו במקום הכתיבה שני יוסף ב"ש מ"מ כיון דהבעל אמר שאבדו כאן וזה ברור שאינו משקר ושוב לא חיישי' שמא בא יוסף ב"ש אחר משם ואבדו כיון דאין השיירות מצויות וכן בההי' גיטא דאישתכח בי דינא דרב הונא דהוה כתב בשווירי מתא על רכיס נהרא דפשיט רבה דיחזיר מסיפא דמתני' דמעשה ב"ד מיירי שאבדו שלא במקום הכתיבה ואע"ג דשיירות מצויות מ"מ כיון דלא הוחזקו שני יוסף ב"ש במקום כתיבה שוב לא חיישי' לשני שווירי וגם לשמא בא א' מעולם להך שווירי וכת' שם ואבד כאן כיון דאינו מוחזק במקומו. אבל היכא שאבד במקום כתיבה או שלא נזכר מקום הכתיבה וכיון דבאותו עיר שמצאו הוחזקו שני יוסף ב"ש כ"ע מודו דלא מהדרינן אף דאין השיירות מצויות דמנא ידעי' דשל זה הוא וכפי' הרא"ש באמת דיותר חיישי' שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם כו' א"כ בל"ז לא הי' מקו' לקושית התוספות דהייתי אומר דבאמת היכא שאבד במקום הכתיבה או שלא נזכר מקום הכתיבה כ"ע מודים דחוששין אפילו בהוחזק לבד והא דבעי' הכא תרווייהו שיירות מצויות והוחזק היינו היכא שלא אבדו במקום הכתיבה. אבל השתא דתירצו התוספות דההיא עובדא הוה ברישא כו' והכא אשמועינן דאם הוחזק נמי יחזיר וזה מוכרח מדיוקא יתירה דקתני ונמלך וע"כ ליכא למימר דאתי לאשמועי' בהוחזק במקום הכתיבה ומצא שלא במקום הכתיבה דלזה לא איצטרך דממילא נלמד מק"ו מהיכא דשיירות מצויות דבודאי איכא כמה יוסף ב"ש בעולם אפ"ה לא חיישי' שבא לשם וכתבו ובא להכא ואבד ק"ו לשאין השיירות מצויות דליכא לספוקי אלא על יוסף ב"ש זה דלא חיישי' שבא לכאן ואבד וא"כ מאי קמ"ל מהאי דיוקא אלא ע"כ קמ"ל הא אמר תנו נותנים אפי' מצא במקום הכתיבה כיון דאין השיירות מצויות אף דהוחזקו מהדרינן והקשו התוספות שפיר איך מהדרינן מנא ידעי' דשל זה הוא וע"ז תירצו ונ"ל כגון דידעי דמז' יוסף ב"ש נפל ולא חיישינן לשמא זה של יוסף ב"ש אחר דאין לחוש שגם אחר אבד כאן כיון דאין השיירות מצויות ע"כ כוונת דבריהם דמיירו שראו שנפל גט זה מיוסף ב"ש אחר ולא נטלו המוצאו עד שהעלימו עיניהם בכדי שיעבור אדם שם דהוי שלא לאלתר דאי לאו הכי אלא שראו שנפל ולא העלימו עיניהם מגט זה פשיטא דמהדרינן אפי' לר"ז ללשנא בתרא אלא ע"כ שמיירי שראו שנפל ממנו אך העלימו עיניהם בכדי שיעבור אדם ואח"כ נטלו משם הם או המוצאו וזה פשוט אפי' לבר בי רב דחד יומא. והשתא נבא לכתוב ביאור דברי התוספות שלא כהבנת מהרש"א דבודאי לא חיישינן לבעל שמשקר אך אינו יודע מקום הנפילה ממש אלא שידוע לו שאבדו ברחוב זה וכל אמה ואמה מוחזק לשני יוסף ב"ש שהולכים תמיד שם וא"כ מנ"ל שזה גיטו דילמא יוסף ב"ש אחר שהיה מוחזק ג"כ שם אבדו כבר מימי' קדמונים ולכך לא היה ראוי להחזיר לו. ותירצו התוספות דמיירי שראו עדי' שנפל מזה א"נ באותו מקום לא הי' יוסף ב"ש אחר ולא איבדו רק ששהו בכדי שיעבור אדם שם ואח"כ נטלו והי' החשש דילמ' יוסף ב"ש אחר עבר כאן ואבדו והגט זה הנפל מיוסף ב"ש אחר הראשון הוא נטלו הרוח או איזה אדם ולכך כתבו התוספות דלזה לא חיישי' שמא אחר אבדו כאן כיון דאין השיירות מצויות אבל היכא דלא ראו עדי' שממנו נפל אף שנאמין לדברי הבעל שאבדו דלא משקר מ"מ כיון שלא ידוע לו המקום ולא ראה מקודם שלא היה מונח שם גט אחר כיון דכל מקום ומקום מוחזק לשני יוסף ב"ש הי' להם ראוי לחוש שמא אין הגט זה שלו אלא מיוסף ב"ש אחר שאבדו כבר וזה פשוט וברור לדעתי כשמש וכן בברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה יתנו לאשה מיירי נמי שהבעל אמר שראה שנפל מאשה אלא דלא נטלו עד שעברו שם בני אדם א"כ אף דהוחזקו כיון דאין השיירות מצויות לא חיישי' שמא יוסף בן שמעון אחר בא לכאן ואבדו כיון דאין השיירות מצויות ובזה אזדא ליה קושי' מהרש"א על מהרש"ל והשתא הא דכתבו התוספות ד"ה מעולם לא חתמנו לא צריכין אנו לומר דלא ס"ל תירוצא דלעיל די"ל ר' ירמיה רצה לתרץ אליבא דרבה ומוקי למתני' וברייתא אפילו הוחזקו ושיירות מצויות פשיט' די"ל דס"ל לתירוצא דלעיל אלא דהכא מיירי ששיירות מצויות ממילא אף דראו עדים שממנו נפל הי' ראוי לחוש אלא אי אפי' ר' ירמיה מתרץ אליבא דלישנא בתרא דר"ז מ"מ לר"ז ע"כ בהוחזק לבד נמי לא מהדרינן וע"כ פלוגתיהו אפי' ראו עדים שממנו נפל אפ"ה לא מהדרינן לר"ז והוכרח ר' ירמיה לתרץ כגון שאמרו עדים מעולם לא חתמנו אבל קשה לי דלא לישמטינהו הפוסקים לאשמועי' לר"ז בהוחזק אפילו ראו עדים דלא מהדרינן:

ונראה ברור דאף הרא"ש לא קאמר דמוחזק לבד לא מהדרינן מכח כ"ש היינו היכא דהוחזק ולא ראו אבל אם ראו שממנו נפל אי אפשר לאתויי מכח כ"ש די"ל כיון שאין שיירות מצויות לא חיישי' שמא אחר בא לכאן ברגע זו ונפל ממנו בשלמא היכא דלא ראו שממנו נפל שפיר מייתינן מק"ו דיותר נ"ל שא' המצוי כאן עבר כבר וממנו נפל אבל היכא דראו עדים שממנו נפל לא מייתינן מק"ו והא דהוצרך הרא"ש להביא ראי' מק"ו אף דכ"ע מודו בזה אף לרבה היכא דהוחזק לבד דלא מהדרינן היכא דלא ראו שנפל ממנו היינו משום שלא תטעה לומר דפליגי במוחזק לבד היכא דלא ראו דלרבה מהדרי' ולר"ז דפליג עלי' בשיירות מצויות י"ל דמודה במוחזק לבד דמהדרי' לכך כתב הרא"ש ויראה דכ"ש אם הוחזק דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם. ולכך ניחא דלא הזכיר הרי"ף לא הכא ולא בבבא מציעה הך דינא דהוחזק וכן ר"ז לא הזכיר בדבריו הוחזק משום דסמכו על ק"ו אבל באמת היכא דהוחזק וראו עדי' שממנו נפל או הוחזק ומצא הגט שלא במקו' הכתיבה לא חיישינן אליבא דר"ז דדוקא שיירות מצויות נקט אבל הוחזק לא חיישינן ומהדרי'. ובר מן כל דין אין אנו צריכין לדברי התוספות לומר דפליגי רבה ור"ז בהאי היכא דהוחזק וראו עדים שממנו נפל דהא התוספות הקשו לעיל בד"ה הא אמר תנו תימ' מנ"ל למידק הא אמר תנו כו' עד ואומר ר"י דדייק מתני' ונמלך כו' ותו הקשו וא"ת מנ"ל אפילו לזמן מרובה דילמא לאלת' דוקא כדפי' לקמן ר"ז ור"ז אמאי פשיט ליה מברייתא יותר ממתני' כו' בכאן נלאו התלמידים למצוא הפתח למה לא הקשו התוספות בל"ז קושייתם והי' יותר חזקה מעכשיו שתירצו שדייק מדקתני לאלתר דנוכל לומר דקשיא לי' פשיטא ונראה לי דרך ברור בזה דהא התוספות הקשו בד"ה שני הא אמר תנו וא"ת היכי רמי ר"ז כו' וי"ל בשלמא לאלתר לא שייך לאקשויי הכי דילמא ביום שנכתב מיירי כו' ואמרתי בסברא זו פליגי רבה ור"ז ולכך אמרי' בש"ס לרבה מתני' אלימא לי' לאקשויי משום דגבי גיטי נשים מוקי רבה שזמן הגט קודם מיום המציאה הרבה ולפ"ז אי אפשר למצוא שם לאלתר דאף דתייתי האשה ראי' שבמקום מציאת הגט לא עבר אדם אותו יום אלא היא ובעלה ראובן מ"מ כו' שראובן אינו אומר תנו חיישי' לנמלך וגם חיישי' שמא מאחר ששמו כשמו נפל דאף דאותו היום לא ראו מ"מ דילמא ביומא דקמא טובא נפל. אבל אם נאמר שביו' המציא' נכתב שייך לומר לאלתר היכא שתברר שלא הלך כל אותו היום שום אדם שם במקום מציאת הגט אלא היא ובעלה אלא דחשש שמא כתב ולא נתן. ונפקותא מזה אי אמרי' שזמן הגט נכתב קודם מציאתו א"א למצוא לאלתר וא"כ דיוקא דדייק הא אמר תנו נותנין מיירי נמי שלא לאלתר ולכך דייק רבה שפיר הא אמר תנו נותנין אפי' לזמן מרובה, אבל מברייתא בזמן שהבעל מודה ליכא למידק מידי דהתם אף שהזמן כתיבת הגט קודם מציאתו מ"מ היכא דהבעל מודה שייך לומר לאלתר שאמר ראיתי שנפל ממנה ולא עבר אדם שם כדפי' התוספות בד"ה כאן במקום שאין השיירות מצויות ואין להקשות דא"כ פשיטא די"ל דקמ"ל דלא ניחוש לשמא כתב ליתן בניסן כו' ולכך עדיפא לרבה להקשות ממתני' יותר מברייתא דברייתא מצינו למימר הא אמר תנו נותנים לאלתר מיירי אבל ר"ז סבר היכא דהוא לאלתר מיירי שהזמן א' עם יום המציא' א"כ רישא דקתני מצא גיטי נשים מיירי נמי בענין זה ולא יחזיר דחיישי' לנמלך וכשהבעל אומר תנו נותנים אפילו מיירי נמי לאלתר דוקא אבל ברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה א"א לומר לאלתר כיון דלדידיה מיירי שנכתב באותו יום המציא' א"כ יקשה פשיטא אלא שלא לאלתר ודייק שפיר הא בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אפי' לזמן מרובה ודייק שפיר מברייתא טפי ממתני' וא"כ בלא פירושם דלעיל לא הוי קשה מידי לרבה ולר"ז דהייתי אומר ומפר' טעם פלוגתתן כדפי'. אבל השתא דמפרשי התוספות דדייק מדקתני ונמלך ש"מ לדיוקא אתי לאשמועינן דאם אמר תנו נותני' הקשו התוספות שפיר בשלמא היכא דהדיוק הוא ממילא שפיר אי אפשר למידק יותר אלא כפי פירוש אותו בבא דתנא במתני' דדיוקא הוא ממילא כפשט' דמתני' דמיירי לזמן מרובה כן דייקינן נמי בענין זה אבל היכא דתני בבא יתירה לאשמועינן איזה דין דילמא אתי לאשמועינן כפי הדין דדוקא לאלתר מהדרינן ותירצו התוספות דזה מילתא דפשיטא הוא ולא איצטרך לאשמועינן וליכא למימר דאתי לאשמועינן דלא ניחוש לשמא כתב ליתן בניסן כו' דהא כתבו התוספות בדיבור שני מדלא פריך המקשה על הדיוקא דמתני' הך קושיא וניחוש שמא כתב ש"מ דפשיטא ליה להש"ס דבכה"ג לא חיישי' לזה משום דכל הגיטין שאינן נותנים ביום הכתיבה קלא אית לי' וזה ברור. ולפ"ז יש לומר דהרא"ש סבר דבאמת רבה לא דייק מדיוקא יתירה כמו שפירשתי לעיל טעמא דר"ז ורבה וא"כ אין אנו מוכרחים לומר בהוחזק בעיר שנאבד ונכתב דלא חיישינן דבאמת רבה מודה בזה ואין אנו צריכים לתירוץ התוספות דמיירי שראו עדים ואי משום קושיא ראשונה שבתוספות שהוכרחו לומר דדייק מדקתני ונמלך וי"ל דמעיקרא לק"מ כאשר באמת לא זכיתי להבין דבריהם דהא רבה פשיטא ליה בההו' גיטא דאישתכח בבי דינא דרב הונא דיחזיר אפילו לזמן מרובה ופשיט מסיפא דמתני' דמעשה ב"ד יחזיר ולפי' התוס' בהא ד"ה בי דינא דרב הונא דמפרשי אף שנפל מיד השליח שלא בא ליד האשה יחזיר משום דאין הבעל יכול לבטל ולפ"ז היכא דאמר תנו א"כ ליכא הך חששא דנמלך וא"כ איך אפשר לומר דאפילו אמר תנו אין נותני' דחיישינן שאין זה הגט א"כ יקשה סיפא דמעשה ב"ד יחזיר וקפשיט מיניה אפי' אם נאבד מיד השליח משום דלא חיישי' שאין זה הגט והיכא דהבעל מודה למה לא יחזיר. ודוחק לומר הא דכתבו התוספות ד"ה בי דינ' דר"ה שנפל מיד השליח היינו לפי אמת לאחר דדייק הא אמר תנו נותנים אבל לפי קושיות התוספות י"ל הא דפשיט מהאי סיפא דמעשה ב"ד דיחזיר מיירי שהי' הגט שנאבד בבי דינא דרב הונא מקויים ונפל מיד האשה הלא מ"מ איכא למידק כיון דפשיט רבה ממעשה ב"ד יחזיר אף ע"י השליח ש"מ דכיון דלא חיישי' התם שאינו שלה כך ע"י שליח לא חיישי' א"כ אף לפי האמת קשי' רישא לסיפא מ"ש דלא חיישי' גבי מעשה ב"ד דאין זה גיטה ומ"ש גבי אמר תנו חיישי' ודוק:

ועוד יש לדקדק איך אפשר לומר שמדיוקא יתירה דקתני ונמלך דייק אפי' בהוחזק לבד נמי מהדרי' וקשה על פירש"י דלפירושו לא דייק רבה מבבא יתירה א"כ מנ"ל לרבה בהוחזק ואין השיירות מצויות מהדרי' ואפי' לפי' התוס' קשה לר"ז ללשנא קמא דס"ל כרבה מנ"ל לומר בהוחזק לבד מהדרי' כיון דהוא לא דייק מדיוקא יתירה וע"כ שדעת הר"ן שצידד לומר ששיירות מצויות הוא חשש יותר מהוחזק לבד וא"כ אף להני פוסקים דפסקו כר"ז לחומרא מ"מ היכא דהוחזק אין חוששין דקיל יותר משיירות מצויות. אבל הנראה לי להלכה ולמעשה היכא דהוחזקו שני יוסף ב"ש בעי' שנכתב ונאבד שם סברת הרא"ש טובה דיותר יש לחוש שעבר א' מבני עיר כו' אבל אם נאבד שלא במקום הכתיבה אף שבמקום הכתיבה הוחזק יותר כיון דאין השיירות מצויות לא חיישי' שאין זה גטו ולכך לא נקט ר"ז הוחזק לבד שמיירי שנאבד שלא במקום הכתיבה ואם אבד במקום הכתיבה סמך עצמו אק"ו משיירות מצויות שיש לחוש ולכך גם הרי"ף לא הזכיר מהך דהוחזק לבד וכן אפי' אם אבד בעיר שנכתב והוחזק וראו עדים שמזה נפל אלא שלא נטלוהו עד ששהה בכדי שיעבור אדם לא חיישי' דילמא יוסף ב"ש אחר בא לכאן כיון דאין השיירות מצויות ובזה לא קאמר הרא"ש גופא וא"כ יש תימ' על הפוסקים דסתמו דבריהם בטור א"ה סי' קל"ג ולא כתבו חילוקים אלו וה' ינחני בדרך אמת. והואיל ואתא לידן פירש"י דלא פירש דרבה דייק מדיוקא יתרה אפרש דבריו שהקשו התלמידים שדבריו אינם עולים בסוג א' כאן לפ"ק דמציעא דבפרק קמא דמציעא פירש"י משום דהוה לי' לאפלוגי בהכי ולא פי' משום מילתא דפשיטא וכאן פירש"י על הא דמשני ר"ז אמר לך מי קתני כו' דילמא אם אמר תנו נותני' כדקיימא לן לאלתר ופירש"י אבל אברייתא ודאי קשה דאי לאלתר פשיטא כו'. ונראה דרש"י מוכרח לפרש כאן בענין אחר והתם בענין אחר דהא הקשו התוס' כאן ד"ה כל מעשה ב"ד וא"ת מהך משנה תקשה לר"ז ותירצו דמוקי ליה חוץ לב"ד. ולפ"ז יש לדקדק מאי פריך שם תלמודא לחד לישנא במאי קמפלגי ותירצו דפליגי בפירושא דמתני' כל מעשה ב"ד אי בב"ד או חוץ לב"ד וקשה הלא ידע התירוץ דע"כ לר"ז חוץ לב"ד מיירי אלא ע"כ דהא יש עוד לדקדק מאי פריך במאי קמפלגי הא יש פלוגתא רחוקה בינייהו שלרבה בעי' הוחזק ושיירות מצויות ולר"ז בשיירות לבד לא מהדרי' אלא ע"כ דהמקשה הקשה קושית התוס' במאי קמפלגי בטעמא דמתניתין כל מעשה בית דין תיקשי לר"ז ותירוצו באמת כתירוץ התוס'. אך קשה מאי פריך לרבי זירא ממתניתין דמעשה בית דין דילמא ר"ז אזיל לטעמי' דמפרש רישא דמתני' כמו שפירשתי שמיירי לאלתר. וכן דיוקא דדייק הא אמר תנו נותנין מיירי לאלתר א"כ סיפא דמעשה ב"ד מיירי נמי לאלתר. וליכא להקשות פשיטא די"ל דאתי לאשמועי' דלא חיישי' לשמ' נמלך אלא ע"כ בשלמא על דיוקא ליכא לאפלוגי בהכי אבל הכא דתני בהדיא א"כ הוי ליה לאפלוגי בהכי ומדסתם דמעשה ב"ד מחזירי' ש"מ דאפי' לזמן מרובה מהדרי' וכיון דירד ר"ז לסברא זו א"כ פירש"י נמי שם לר"ז הך טעמא גופי' דדייק מברייתא יותר ממתני' אבל הכא לא פריך מידי במאי קמפלגי י"ל דס"ל להך מקשה דהאמר כן לר"ז הך דמעשה ב"ד מיירי לאלתר ואתי לאשמועי' דלא חיישי' לנמלך ולכך פירש"י בברייתא דהבעל מודה ליכא חששא כו' אי מיירי לאלתר הוה מילתא דפשיטא והתם לא רצה רש"י לפרש הך סברא די"ל דאתי לאשמועי' אף דשיירות מצויות לא חיישי' לאלתר דה"א לאלתר הוא כדי לכתוב הגט. אבל הכא פסקי' הילכתא כמ"ד לאלתר שלא ראה אדם שם או לא שהה א"כ לאלתר אף השיירות מצויות אין כאן רבותא כלל כיון דלא ראה אדם אין ריעותא בשיירות מצויות ומילתא דפשיטא היא ולכך מפרש רש"י בענין אחר וק"ל.

והנה מה שהביא הרי"ף דעת דפסקו דאין לבעל פירי אלא עד שעת כתיבה כדפסקי' דמונין משעת כתיבה ולכאורה תמוה איך תלוי פלוגת' זו בפלוגת' אחרים ובחידוד התלמידים אמרתי לישב דבר זה הא כתב התוס' דף י"ח ד"ה ואנחי' בכיסתי' דהני תרי פירכי' כתבי' ואנח בכסתי' וגיטין הבאים ממדה"י לא קאי למ"ד משו' פירי. ובש"ס מקשה לשמואל יאמרו שתי נשים בחצר אחד כו' אמר ליה אביי זו זמן גיטה מוכיח עלי' וזו זמן גיטה מוכיח עלי' ופי' רש"י נשים בחצר א' של אדם א' שפירש למדה"י ומסר שני גיטין לשתי נשים בו ביום אלא שזה קדם לזה כתיבתו חדש כו' והנה בעל סברא זו שכתב הרי"ף לא ניחא ליה בפירוש רש"י דהא כיון דהולך עכשיו מדוע כתב תחילה והמתין עד עכשיו הלא לא מקדי' אינש כו' אלא דמפרש קושי' המקשה דמיירי ששלח שני גיטין ממדה"י ולאשה אח' שלח מקודם ולאשה אחרת שלח לאחר חודש אלא שהשלוחי' נתנו ביום א' יאמרו זו אסורה וזו מותרת. ותירץ אביי זו זמן גיט' מוכיח עלי' וזו זמן גיטה מוכיח עלי'. והנה למ"ד משום בת אחותו א"כ גיטין הבאים ממדה"י מותר להקדים זמן דאי משום בת אחותו קלא אית ליה ופירי אית ליה עד שעת הנתינה אבל למ"ד משום פירי אסור להקדים זמן בכוונה אף לגיטין הבאים ממדה"י דיבא לטרוף הלקוחות שלא כדין מה שמכר מזמן הקדימה עד שעת כתיבה והחתימה ולפי זה למ"ד משום פירי שפיר תירץ אביי דזה זמן גיטה מוכיח עלי' כו' דליכא למיחש דלמא מוקדם הוא דעדי' לא חתמי אשטר מוקדם דאעולה לא חתמי אבל למ"ד משום בת אחותו א"כ יאמרו שתי נשים כו' דליכא למימר זה זמן גיטה דאין זמן בגט ראי' די"ל דהקדים זמן בכוונה ועדי' חתמי להו שפיר דלא עבדי איסור' כלל אלא דאכתי איכא למיחש מהאי טעמא גופי' לא יחתמו עדי' אגט מוקדם משום שיבא מכשול איסור הבחנה שימנו משעת כתיבה:

ועתה אכתוב מה שהוא תמוה דלפי האי פיסקא דמונין משעת כתיבה א"כ מאי פריך הש"ס למה תיקנו זמן בגיטין הל"ל דתיקנו זמן כדי למנות משעת כתיבה ומכח קושיא זו ישבתי קושית הר"ן על פי' רש"י שכתב הר"ן ז"ל פי' רש"י משום פירות שמזמן הגט ואילך אם ימכור הבעל פירות נכסי מלוג שלה ואם לא הי' בו זמן יהי' מונ' והולך כו' נראה מדבריו דאי לא הי' בו זמן היינו חוששין שמא ימכור לאחר גירושין ואין זה מחוור שמשעת גירושין ואילך ודאי אין לחוש שהרי האשה יכולה לברר שעת גירושין ולהוציא נכסי מלוג מידי הבעל אלא כי אמר ריש לקיש משום פירות ה"ק שמתוך שהבעל מפסיד פירות משעת חתימה צריך שיהי' בו זמן כדי שלא ימכור פירות בין חתימה לנתינה ואם מכר שתטרוף האשה עכ"ל ובודאי צריך לדקדק מי הכריח לרש"י בזה לפרש כן שימכור אחר גירושין כיון דלהא נמי צריך זמן שלא ימכור פירות בין כתיבה לנתינה אלא ע"כ דרש"י רוצה לתרץ קושית העולם שהקשו מאי פריך מפני מה תיקנו זמן בגיטין דילמא משום האי טעמא תיקנו זמן שימנה משעת כתיבה אלא ע"כ דהמקשה פריך מפני מה תיקנו זמן בגיטין בסתם גיטין דכותבים ונותנים ביום אחד וליכא למימר דלא פליג דהא נשמע מדברי התוס' בד' י"ח ד"ה למה תיקנו זמן בגיטין הבאין ממד"ה ש"מ אף דתיקנו זמן ברוב גיטין לא ניחא להו למימר דתיקנו זמן משום לא פלוג ק"ו דלא נימא הך סברא ברוב גיטין דנותנין ביום הכתיבה וכן כתבו התוספות דסתם גיטין נכתבים וניתנים ביום אחד א"כ פריך המקשה שפיר למה תיקנו רבנן זמן בגיטין שנכתבים ונתנים ביום אחד ותירץ ר"י משום בת אחותו דאי לא נכתוב זמן יחפה עלי' וזה ניחא לר"י אבל ר"ל דאמר משום פירי קשה דאי המקשה פריך למה תיקנו זמן באותן גיטין דנכתבים ונתנים ביום אחד א"כ לא תירץ ר"ל מידי דהא אין לחוש משום פירי דמשעת כתיבה עד נתינה דביומא לא נפקא מני' כלום ולכך הוכרח רש"י לפרש שלא יטרוף הבעל פירות אחר גירושין ויהי' ידה על התחתונה ולכך תיקנו זמן בגיטין אף בסתם גיטין דניתנין ביום הכתיבה וזה ברור ונכון ובלימוד הישיבה הארכתי ואראה להודיע אשר העלתי בגיטין ד' י"ז רש"י ד"ה מ"ט דר"ש דמכשי' נכתב בצידו ס"א לילה ובס"ד נכתב בצדו ס"א קודם אותו לילה ואמרתי שאין ספק שתלמיד טועה כתב זה דהוקשה לו לפי' רש"י דמפרש דזנאי באותו יום הא משום חשש דזנאי באותו יום לא תקנו רבנן זמן אלא ליומא דקמא ולכך הגי' וכתב בלילה אבל שבוש גדול הוא ולא דק הא ע"כ הא דתיקנו רבנן זמן משום יומ' דקמ' אבל ביומא גופי' לא מהני זמן דמצי לחפויי על בת אחותו ולפ"ז אם נכתב ביום ונחתם בלילה ע"כ אי אפשר לומר דפסיל משום חשש שתזנה בלילה ויחפה בגט זה דאם איתא שרוצה לחפות א"כ לא הועילו חכמים במה שיפסלו הגט דהא אי בעי יכתוב באותו לילה או ביום ותציל עצמה דספק נפשות להקל בשלמא בסתם גיטין אי לית בי' זמן פסול דיחפה על יומא דקמא וכשיתקנו זמן אי אפשר לו לחפות על יומא דקמא אבל בנכתב ביום ונחתם בלילה אי הי' החשש שתזנה בלילה א"כ לא הועילו שיפסלו גט זה אלא ע"כ פי' רש"י עיקר שחשש הוא שתזנה באותו יום והיא עדיין א"א וכשיוציא הגט יסברו הדייני' שהעדים חתמו ביום הכתיבה ותציל את עצמה דספק נפשות להקל ולכך פסלו גט זה ושוב לא יחפה על זנות דיומא דהוי יומא דקמא ודו"ק:

ועתה נשובה לעיין בדברי הגאון בתחילת דבריו פיקפק דליכא למימר דזכות הוא לה משום דמים גנובי' ימתקו והביא ראי' מסוף נדרים דאמרינן הכא אדרבה משם מוכח דלא חיישינן להכי דאמרינן התם מ"ד איסורא עבד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי אינתתי' עלי' מים גנובים קא משמע לן ופי' רש"י קמשמע לן דלא אמרינן הכי ושרי' וכן פי' התוספות וז"ל מים גנובים ימתקו כדאמרינן בסנהדרין ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה קמשמע לן דנואף אינו יודע זה עכ"ל הרי להדי' דבמסקנ' לא קיימא לן גבי נואף הך סברא לומר דניחא ליה מהאי טעמא וכן מההיא דסוטה דף ז' ע"א אין ראיה כלל דהתם הביא הש"ס הך קרא דמי' גנובי' דבדבר האסור לעולם יצרו מתגבר עליו יותר וכן משמע שם מדברי רש"י ותוספות ולכך לא מהימן בעל עלי' דחיישינן דיצרו תקפו ביותר אבל ללמוד מכאן שניחא לנואף בזה יותר מאלו היתה פנוי' כדי שיטעום טעמא דאיסור' כבר דחינן בסוף נדרים דלא חיישינן לזה:

ועוד צידד הגאון להוכיח כיון שחזרה לדתה אמרינן כמו גבי שבוי' דמסיק דמנטרה נפשה והוכיח הגאון דהאי דקאמר דמנטרה נפשה היינו דלא מזני' כלל מדלא הקשה המקשה מ"ט דר"י על ברייתא גופי' דכיון דהמקשה לא ידע מסברא דאשה מזנה משמשת במוך אלא ע"כ דהמקשה סבר דטעמא דר' יוסי דמתיר דגיורת ושבוי' דמנטרה דלא מזני' כלל. תמה אני למה ליה לאהדורי להביא ראי' מדס"ד דר"י דאף אם נימא דס"ד דמקשה כן מ"מ לפי המסקנא לא קאי האי טעמא ועיקר טעמא דאשה מזנה מתהפכת ס"ל לר"י יותר הי' לו להביא ראיה מדברי ר' יהודה עצמו לרבי יוחנן דטעמא דלא נבעלה כלל אלא ע"כ דאנן קי"ל כת"ק דפליג אדר' יהוד' וס"ל דשבוי' שנפדה יותר מג' שנים אין לה קנס דחזקתה שנבעלה משום דליכא למימר גבי שבוי' דמנטרה נפשה מלזנות כלל אטו שבויה ברצונה תלי' הלא היא מסורה ביד שבי' לעשות עמה כרצונם והיא אנוסה אצלה וע"כ צ"ל דמנטר' נפשה לשמש במוך או שמתהפכת אחר תשמיש ועיקר טעמא דמילתא דלא מקשי מ"ט דר' יוסי על ברייתא גופיה משום דאפשר לומר דסבר ר"י דלא גזרו רבנן בספק בעולה וספיקא דרבנן לקולא אבל השתא דתירוץ לי' המתרץ שראהו שנבעלה פריך שפיר וזה ברור ופשוט ובחנם טרח בדבר זה ובר מכל דין הלא הכא נשתמדה תחילה ברצון ומהיכא תיתי לומר שמתחילה הי' משמרת עצמה כיון דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה ומה שהביא ראיה ממה שהביא הב"י בי"ד סי' קי"ט אותן המומרים שבין הגוים עושי' כמעשיהם ובין היהודים אומרים שהוא יהודי אינו עושה י"נ אין אני יודע שום דמיון לזה דהתם לאחר שאנו רואי' שבין היהודים אומר שהוא יהודי כיון שאנו רואי' שחוזר למוטב לכך אינו עושה י"נ אבל בודאי מה שנגע קודם שנודע לנו שבין היהודים אומר שהוא יהודי עושה י"נ א"כ בנדון דידן אף שחזרה לדתה מ"מ תחיל' שהמיר' מרצונה ובשאט נפש בודאי מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה ואינה משמרת עצמה מזנות א"כ בודאי זכוי הגט שהי' בתחילה זכות הוא לה ובפרט בנדון שלפנינו היתה תולה בגוי' ונישאת לאיש מלחמה בודאי זכות הוא לה אלא דעדיין יש ללמוד עלי' זכות דילמא אח"כ חזרה ורוצה לדבק בבעלה ואין זכוי הגט זכות לה ורצה הגאון להביא ראיה מבכורות דף ל"ח גבי חוורור דבדקינן לה פ' יום תחילה וסוף ואח"כ רצה לדחות דבריו דבנדון דידן כיון דראינו רעותא בנתיים א"כ לא מהדרינן אותה לחזקתה ולא הי' צריך לפקפק בענין זה כלל דלכאורה ראיה ברורה דחיישינן שמא הרהר' תשובה דש"ס ערוך הוא הרי את מקודשת ע"מ שאני צדיק אע"פ שהוא רשע גמור חיישינן שמא הירהר בתשובה א"כ ה"נ איך נסמוך על גט זה לקולא להתיר א"א משום דזכות הוא לה ניחוש דילמא בשעת זכוי הגט כבר נתחרטה והירהרה בתשובה והיא כאנוסה אצלם ולא ניחא לה בגט זה אבל נראה לומר הא דחיישינן שמא הירהר בתשובה דווקא ברשע לשאר עבירות אבל במומר לע"ז נתרע חזקה זו ואית לן למימר כדאמרינן בע"ז דף י"ז כל באיה לא ישובו אפילו בעבירה דזנות אמרינן שם כיון דאביק בה טובא כמינות דמי והוי' בכלל כל באיה לא ישובו ולא ישיגו ארחות חיים וע"פ זה אמרתי לישב במא שנתחבטו התוס' בזבחים דף י"ב ע"ב וביומא ובכמה דוכתי על הא דאמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה ידחה והוקשה להם למה לא נקט שהפריש קרבן לאחר שהמיר דתו דהא ר' יוחנן אית לי' דיחוי מעיקרא הוי דיחוי ותירצו התוס' דההיא הוי בידו לתקן בקל ולכאורה קשה דמשמע דהיכא דלא הוי דיחוי מעיקרא אמרינן הואיל ונדחה ידחה ולא אמרינן הואיל ובידו לחזור לא הוי דיחוי ובהדיא אמרינן בכמה דוכתי דאף בנראה מעיקרא ונדחה כל שבידו לתקן לא הוי דיחוי במנחות דף נ"ט ע"ב ובזבחים דף ל"ד ע"ב גבי קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר דתירץ רב אשי כל שבידו לתקן לא הוי דיחוי. וכתבו התוס' גבי הפריש קרבן והמיר דת דלעיל אין זה קרוי בידו כיון דאין דעתו לחזור עד כאן לשונו ולכאורה תמוה למה כתבו שאין דעתו לחזור הלא אמרינן והמיר דת וחזר בו ולמה לא אמרינן שדעתו לחזור ובהפריש כשהיה מומר כתבו בהדי' שבידו לחזור אלא פשוט הדבר גבי מומר לע"ז לא אמרינן שבידו לתקן ולחזור משום דכל באיה לא ישובון ותלינן שבודאי עומד ברשעו עד דידעינן שחזר משא"כ אם המיר והפריש קרבן דבשעת הפרשת קרבנו ניכר מתוך מחשבתו שמתחרט כיון שהפריש קרבן אמרינן דלא הוי דיחוי משום דבידו לתקן ולחזור מיהו מכל זה אין ראי' ברורה לדברינו די"ל דהתוס' דנקטי גבי הפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה ידחה משום דאין דעתו לחזור ר"ל כיון דעכ"פ פעם אחת דבק לבו בע"ז נתחזק שעה אחת דאין דעתו לחזור ונדחה הקרבן לאותה שעה אבל בנדון דידן שאף בשעה אחת אין דעתה לחזור מ"מ דילמא אח"כ בשעת זכוי הגט כבר נתחרטה ולא ניחא לה בהאי גט כלל מ"מ נראה כיון דאמרינן אפילו בעבירה כיון דאביקו בי' טובא כמינות דמי ובמינים אמרינן סתם מחשבת מין לע"ז והוי זבחי מתים ולא אמרינן דהוי ספק זבחי מתים משום דילמא הדר בי' אלא ע"כ גבי מין כיון דאביק טובא אמרי' מסתמא עומד ברשעו תמיד א"כ בעבירה נמי כיון דאביק' בי' טובא שנשאת לאיש מלחמה בודאי בשעת זכוי הגט שהיתה עדיין עמו עומדת ברשעה וזכוי הגט זכות הוא לה ואף שי"ל דוקא במין האדוק אבל לא במומר כי מצינו חילוק בין מין למומר כדמשמע בתוס' ריש חולין ובפ' ב' דע"ז דף כ"ז ע"ב ד"ה איזה מין ומיהו משמע שם דף ל"ג ע"א בישראל מומר דודאי אזיל לתרפות ולא אמרינן דילמא הדר בי' ש"מ במומר לא אמרינן דילמא מתחרט עד דידעינן בודאי. ומ"ש אמנם בגוף הדין אם מהני לה לזכות גט כלל לכאורה בש"ס בגיטין פ"ק דף י"ג ע"א דאיתא שם האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה וכו' וכתב רש"י דתנו גרסינן ולא גרסינן תן גט זה דא"כ שמסרם ליד שליח א"כ למה לא נחלקו חכמים בדבר כו' ובתשובת ת"ה סי' רל"ו הביא בשם רש"י דס"ל לא יתנו לאחר מיתה אפילו לרבנן דאית להו זכות הוא לעבד וזכין לאדם שלא בפניו נהי דלהכי זכי דלא מצי למהדר בי' מיהו מודי דכל כמה דלא מטא הגט שיחרור לידו אינו משוחרר וכתב בשם התוס' דהתוס' השיגו על רש"י כו' וכתב הגאון לפי מה שאיתא ברש"י שלפנינו ע"כ רש"י לא ס"ל חלוקא הנ"ל ותמה אני על לשונו שכתב ולפי מה שאיתא ברש"י שלפנינו משמע שהי' להם גירסא אחרת ברש"י ובאמת שני הפירושים הם ברש"י שלפנינו והוא בדף ט' על הא דפריך הש"ס ותו ליכא והא איכא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור לעבדי כו' פירש"י מה שהביא בת"ה ושם השיגו התוס' עליו וכתבו שרש"י בעצמו חזר בו שפירש לקמן על משנה זו דהאומר תנו גרסינן ול"ג תן גט זה. ואני העלתי בלימוד הישיבה שרש"י לא חזר מפירושו ועתה אני מתאבק בעפר רגלי המעיין בתשובתי טרם שיעיין בדברי יעמוד על סוגיות הש"ס בגיטין דף י"ג מתניתין האומר תן גט זה לאשתי עם פירש"י והתוס' ומהרש"א ואכתוב מה שראוי לדקדק בסוגיא זו ובטחתי בחסד עליון שעמדתי על אמיתת הדברים העולים מסוגיא זו בתוס' ד"ה והא לא משיך כו' עד ומתניתין משמע שלא הושלש מתחילה לכך מדלא קתני תנו מנה זה כתב מהרש"א צ"ע דהא ע"כ לא מיתוקמא מתניתין אלא באומר תנו מנה זה דהיינו דמוקי לי' בציבורין דאי הוי אמר מנה סתם חיישינן למנה קבור ויש לישב בדוחק יעויין שם ואני אומר דאחרי העיון אין כאן קושיא ואגב יש לדקדק דהא בדף ט' ע"ב כתב רש"י על מתניתין דידן דקתני לא יתנו לאחר מיתה אפילו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד וזכין לאדם שלא בפניו נהי דלהכי זכי דלא מצי מיהדר בי' מודו רבנן דכל כמה דלא אתי גיטא לידי' לא הוי משוחרר וכתבו התוס' שרש"י חזר מפירושו דמפרש הכי במתניתין תנו גרסינן ולא גרסינן תן גט זה עכ"ל ולכאורה קשה להבין שאין דרך של רש"י מאור עינינו לסתור דבריו הלא לפניו היו נגלים כל חדרי הש"ס ואם הי' חוזר מפירושו לא היה סותם אלא הי' מפרש טעמו בצידו למה חזר מפירושו ובתחיל' מאי קסבר ובסוף מאי קסבר:

ועוד צריכין אנו לדקדק במאי דקאמרי הכא והילכתא למנה קבור לא חיישינן וקשה מאיזה טעם פסקו הכא דלא כרב הלא רב פפא קם בשיטתי' ואי משום קושיא דרב זביד דאי אפשר לאוקמי בש"מ משום דקשיא לי' ליתני כתבו דילמא רב פפא סבר כרבנן כמו שהקשה רב אשי קושיא זו ועוד בר מכל דין הלא ממימרא דרב דאמר שכ"מ דאמר כו' דמנה סתם אין נותנים דחיישינן למנה קבור אין דינו מוכרח ממתני' דידן. וא"כ מימרא דרב אינו תלוי באוקמת' דרב פפא א"כ למה פסקו הילכתא דלא כרב בזה ועוד ראוי לדקדק דהא רב פפא ע"כ כרבנן ס"ל דפליגי אר"ש שזורי דאל"כ קשה ליתני כתבו וא"כ סוגיות הש"ס דהי' להמקשה להקשות ורב פפא איך הוא מתרץ קושית רב זביד ולמה הקשה רב אשי קושיא זו ולא סתם הש"ס ועוד הקשו המשכילים מאי פריך רב אשי דילמא רבנן היא בלשון דילמא הלא כבר כתבו התוס' ד"ה הא לא משיך הא דלא מוקי מתניתין בבריא ומשום מצוה לקיים דברי המת ותירצו דניחא ליה לאוקמי' כרבנן כרבים אף שלא אליבא דהלכתא משנוקמי' אליבא דיחידאי אפלו אליבא דהלכתא א"כ ה"נ דכוותי' דבודאי מתניתין רבנן היא ולמה פריך בלשון דילמא ותו יש לדקדק בדבריהם ד"ה ממאי מדקתני תנו הקשו דילמא תני תנו לאשמועינן כרבי דתנו לא הוי כשחררו כו' ולכאורה אין כאן קושיא כלל דהא שחררו בעצמו דכופין היורשים לשחרר אינו אלא מטעם מצוה לקיים דברי המת והכי מפורש בהדיא פ' השולח והתוס' כתבו לעיל ד"ה והא לא משיך דשיטתם אליבא דמאן דאמר אין מצוה לקיים דברי המת אם כן אין כאן רבותא בתנו דלא הוי אפילו בשיחרור גופא כיון דאין מצוה לקיים דברי המת אין כופין את היורשים לשחררו. ואחרי העיון נראה דסוגיות דשמעתא עולה אליבא דכולי הנך תנאי ואמוראי באין גימגום לאחר שנעמוד על ד"ת ד"ה אית ספרים דגרסי כו' וא"ת ואמאי אוקי רב בפקדון לוקמי מתניתין כדמשמע לשון תנו ואפילו באין ציבורין וי"ל דהא כבר אשמועינן בבבא בתרא כו' לכך נראה דלא גרסינן מנכסי כו' עכ"ל וע"כ צריכין אנו לומר דלגירסא זו לא מוקמינן בפקדון דתנו משמע מתנה וכן פי' מהרש"א ולא ניחא לי' לאוקמי בברי' משום מצוה לקיים דברי המת דלא מוקמינן מתניתין כיחידאי או כתירוץ ר"ת דלא הושלש מתחילה לכך מדלא קתני תנו מנה זה במעמד שלשתן לא ניחא לי' לאוקמי' כדפי' התוס' ולכך מוקי בש"מ והשתא קשה עכ"פ קושית התוס' דלעיל דהא כבר אשמועינן בבא בתרא וצריכין אנו לומר אליבא דאמת אין כאן קושיא דאשמועינן ציבורין בעינן וזה פשוט וברור בדברי התוס' ולפ"ז הא אידך דרב דאמר חיישינן למנה קבור לא אמר זה מסברא דנפשי' אלא הוכיח כן ממתניתין דאי אפשר לאוקמי אלא בשכ"מ וע"כ תנו מנה זה גרסינן במתניתין דבעינן ציבורין דאל"כ מאי קמ"ל הא כבר אשמועינן בבב"ב והנה הרי"ף הביא בהלכותיו דהלכתא כר"ש שזורי ובחולין פסקינן בהדיא הלכה כר"ש במסוכן ובתוס' ד"ה דאומר תנו אי גרסינן גט זה אתי מתניתין כר"מ א"נ אפילו כרבנן וכגון שאין מוסרו מיד ליד כו' אבל אומר ר"ת דלא גרסינן כלל זה דע"כ לא תני זה במתני' לשום חידוש מדדייק בגמ' דאי בש"מ מאי אירי' תנו אפילו כתבו נמי כו' והנה מצינו למימר דבאמת פליגי רב זביד ורב פפא בסברת ר"ת דהא כל אחד מהנך אמוראי צריך להבין דברי רב דמוקמי למתניתין בציבורין הלא מצוה לקיים דברי המת אפי' בברי' ובבריא לא שייך מנה קבור כדכתבו התוס' וע"כ רב פפא דמוקי למתניתין אליבא דרב דסיפא מיירי דאמר מנה זה וקשה קושית התוס' מנ"ל לאוקמי בשכ"מ דילמא בבריא וטעם משום מצוה לקיים דברי המת וליכא למימר כתירוץ ר"ת דמתניתין מיירי שלא הושלש מתחילה לכך הלא לרב פפא אליבא דרב גרס זה בסיפא כקושיית מהרש"א אלא ע"כ כתירוץ ראשון דלא ניחא לי' לאוקמי מתני' כיחידאי וניחא לי' לאוקמי כרבנן דפליגי אדר"מ ולרב פפא כיון דתני זה בסיפא ע"כ רישא נמי דומיא דסיפא דאומר תן גט זה וע"כ אי אפשר לומר כפי' קמא דמפרשי התוס' דאתי מתניתין כר"מ הלא לא ניחא לרב פפא אליבא דרב לאוקמי כיחידאי אף שהוא אליבא דהלכתא ק"ו בן בנו של ק"ו לאוקמי כיחידאי שלא אליבא דהלכתא דהתם קיימא לן כרבנן דזכות הוא לעבד וע"כ צריכין אנו לומר כסברת התוס' דאתי אפי' כרבנן ואשמועינן במאי תני זה דאע"ג שהגט בעין וכו' אפ"ה לא יתנו לאחר מיתה וא"כ לא קשיא אליבא דרב פפא קושיית רב זביד דהקשה דאי בשכ"מ מאי אירי' דתני תנו ליתני כתבו דהא איצטרך לאשמועינן אפילו לרבנן שהגט בעין לא יתנו אבל אליבא דרב זביד דקשיא לי' ליתני כתבו ברישא ע"כ ניחא לי' לאוקמי אף כיחידאי כיון דהילכתא כוותי' וע"כ אליבי' אי אפשר לומר אליבא דרב כתירוץ ראשון של תוס' דלא ניחא לי' לאוקמי כיחידאי דהא רב זביד מוקי כר"ש שזורי כיון דהילכתא כוותי' א"כ לוקמי נמי כר"מ דהילכתא כוותי' דמצוה לקיים דברי המת אלא ע"כ כתירוץ ר"ת דלא ניחא לאוקמי בברי' ומשום מצוה לקיים דברי המת דלא הושלש מתחילה לכך מדלא תני תן מנה זה וע"כ ס"ל לרב זביד דרבי לא תני בסיפא זה וע"כ רישא דומיא דסיפא דברישא נמי לא תני זה ולכך הוקשה לו שפיר אי בש"מ ליתני כתבו דהא ע"כ לא גריס ברישא זה ואי אפשר לומר דתני זה משום רבותא ולפ"ז אין מקום ואי אפשר לומר דתני זה משום רבותא ולפ"ז אין מקום לקושית מהרש"א שכבר הוכחנו שתירוץ ר"ת אליבא דרב זביד דלא גריס זה לא בסיפא ולא ברישא ותירוץ ראשון של תוס' ע"כ אליבא דרב פפא והוא גריס זה בסיפא וברישא אבל אליבא דרב זביד אף שמתניתין מיירי בציבורין מ"מ לא תני זה במתניתין ודו"ק:

ובזה ניחא הא דהקשו התוס' בד"ה ממאי מדקתני תנו דילמא תני תנו כרבי כו' משום דאליבא דרב זביד דמוקמי כיחידאי אליבא דהלכתא אי אפשר לומר כתירוץ ראשון של תוס' דלא ניחא לי' לאוקמי כיחידאי אלא ע"כ מוכרחים אנו לומר כתירוץ ר"ת דלעולם מצוה לקיים דברי המת אלא דמתניתין אי אפשר לאוקמי בהכי דלא הושלש מתחילה לכך א"כ הקשו התוס' שפיר כיון דאליבא דרב זביד קיימינן והוא סבר דמצוה לקיים דברי המת א"כ מאי הקשו לו ליתני כתבו דילמא אשמועינן כרבי דתנו לא הוי כשיחררו אבל בשיחרור כייפינן ליורשים משום מצוה לקיים דברי המת דעבד הוי כמו שהושלש לכך וכן כתב הר"ן בהדיא וכן צריכין אנו לומר אליבא דר"ת דאל"כ קשה עליו ש"ס ערוך בפ' השולח דהאומר פלוני' שפחתי עשו לה קורת רוח כופין ליורשים לשחרר אותה משום מצוה לקיים וקשה הא לא הושלש אלא ע"כ בעבד הוי כמו הושלש כדברי הר"ן. ובזה ניחא נמי דלא פריך המקשה ורב פפא איך מתרץ קושית רב זביד אלא אליבא דרב פפא דגריס זה במתני' וע"כ כרבנן נמי אתי ואשמועינן רבות' במאי דתני זה ולכך צריך למיתני תנו ולא כתבו אלא דרב אשי פריך בלשון דילמא דאליבא דרב זביד דניחא לי' לאוקמי אפילו כיחידאי אליבא דהלכתא ולא ניחא לי' לאוקמי בש"מ משום דקשיא לי' ליתני כתבו דילמא רבנן היא דבודאי כיחידאי שלא אליבא דהילכתא לא מוקמינן אבל כרבנן שהם רבים מוקמינן אפי' שלא אליבא דהלכתא ולכך פריך בלשון דילמא רבנן היא. וכיון שזכינו לומר דהא אידך דרב דחייש למנה קבור הוכיח דין זה ממתניתין יתירה כמו שהוכחנו מפי' התוס' א"כ שפיר אמרו והלכתא למנה קבור לא חיישינן ר"ל אליבא דהלכתא דפסקינן כר"ש שזורי וא"כ אי אפשר לאוקמי בשכ"מ דא"כ קשיא ליתני כתבו ואין לומר דבמתני' גרסינן זה וא"כ גרסינן בסיפא נמי זה א"כ לא צריכין אנו לאוקמי בש"ס אלא בברי' ומשום מצוה לקיים דברי המת דהכי הלכתא ולפי הלכתא שפיר פסקינן דלמנה קבור לא חיישינן. אך לפ"ז סוער' קושיא חזקה על הרי"ף דפסק כר"ש שזורי ומוקי למתניתין בש"מ הלא לר"ש שזורי אי אפשר לאוקמי מתניתין בש"מ משום קושיא דליתני כתבו ונראה ברור דהרי"ף הי' לו שיטה אחרת דלא ניחא ליה לפרש כפי' התוס' דתני זה אך שלא נתנו מיד ליד אלא דניחא ליה לחלק בפירושי דנהי דלא מצי הדר בי' מ"מ גט לא הוי עד דמטי לידו ואפילו לרבנן דסבירי להו דזכות הוא לה מ"מ לא הוי גט לאחר מיתה וא"כ לא קשיא ליה ליתני כתבו דהא איצטרך לאשמועינן דאמר תנו גט זה שמסר לשליח אפ"ה לא הוי גט לאחר מיתה אפילו לרבנן דסבירא להו דזכות הוא לעבד ולא ניחא ליה לאוקמי מתניתין בפקדון דתנו לא משמע פקדון ובבריא במעמד שלשתן לא ניחא לי' לאוקמי' כדכתבו התוס' דלישנא דמתניתין לא משמע הכי ומשום מצוה לקיים דברי המת לא ניחא לי' לאוקמי או כתירוץ ר"ת או כתירוץ הר"ן וניחא ליה לאוקמי בשכיב מרע אפילו באין ציבורין ולא קשיא ליה א"כ מאי קמ"ל דדברי ש"מ ככתובי' ומסורי' דמי הא כבר אשמועינן בבבא בתרא די"ל דתני הכי איידי דתני רישא בגט זה לא יתנו לאחר מיתה אפילו לרבנן קמ"ל אבל בתן מנה יתנו לאחר מיתה אפילו במנה סתם דלא חיישינן למנה קבור. ועל דרך הרי"ף דרך ג"כ רש"י דזה הכלל בכל מקום שמפרש רש"י פירוש המתניתין במקומו הוכרח רש"י לפרש שיעלה פירושו ע"פ שקלי' וטרי' בסוגיא זו אליבא דכ"ע אבל אם הש"ס מביא משנה שלא במקומו מפרש רש"י פירושו כפי שעולה אליבא דהלכתא ובשמעתי' דשקלי' וטרי' דרב זביד ורב פפא אליבא דרב וע"כ אי אפשר לומר דגרסינן זה ואתי' מתניתין אפילו כרבנן משום דמודו רבנן דאף דזכות הוא לעבד מ"מ נהי דמהני דלא מצי הרב לחזור בו מ"מ גיטא לא הוי עד דמטי ליד העבד א"כ מאי פריך רב זביד אי בשכ"מ מאי אירי' תנו ליתני כתבו דילמא משום הכי תני תנו לאשמועינן דאפילו רבנן מודו דלא הוי גט לאחר מיתה לכך כתב רש"י דלא גרסינן תן גט זה ופליגי רב זביד ורב פפא בפירושא דמתני' אבל התם בדף ט' פירש"י תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה משום דדברי ש"מ ככתובים ומסורים דמי הרי דמוקי למתניתין בש"מ כדמפרש הרי"ף וע"כ אפילו באין ציבורין משום דלמנה קבור לא חיישינן ולא ניחא ליה לאוקמי' בבריא ומעמד שלשתן דלשנא דמתניתין לא משמע הכי וכן בפקדון לא ניחא לי' לאוקמי משום דתנו לשון מתנה משמע ומשום מצוה לקיים דברי המת לא ניחא ליה לאוקמי כתרוץ ר"ת והר"ן וע"כ ניחא לי' לאוקמי יותר בש"מ כדפרישית אליבא דרי"ף אלא דקשיא א"כ ליתני כתבו וע"כ צריכין אנו לומר כיון דמוקמינן השתא באוקמתא חדתא בש"מ ובאין ציבורין מוקמינן נמי רישא דמיירי דאמר תן גט זה ואפי' רבנן מודו דנהי דהוי זכות דלא מצי למהדר בי' מ"מ גיטא לא הוי עד דמטי לידו ואין גט לאחר מיתה והשתא הרי"ף ורש"י בשיטה חדא קיימי ומעולם לא חזר רש"י מאור עינינו מפירושו דהתם פי' אליבא דהילכתא ואין להקשות ממתני' דפ' ח' דתרומות דתני האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך או גירשה וכן העבד שהי' אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך דפליגי ר"א ור"י ואם עדיין אינו משוחרר עד שהגיע הגט לידו מותר לאכול בתרומה י"ל כיון דרבו לא מצי למהדר בי' לא חשיב כקנין כספו ואסור בתרומה או י"ל כדמשני בירושלמי גבי אשה שעבדה שליח לקבלה במקום פלוני וכן גבי עבד נמי מצינו למימר בכה"ג וק"ל או בעבד מהני שיחרור בכל לשון ששמעו שלא נשאר עליו שיעבוד דכופין אותו לכתוב גט שחרור ואין לרבו עליו רשות:

והשתא לפי מה שפירשתי לפי' התוס' אמינא מה שאמרתי לחדד התלמידים והקשיתי קיצור על מתניתין גופי' היה לו להקשות אמאי יתנו לאחר מיתה הא לא משיך בל"ז הייתי אומר דס"ד דמקשה דמתניתין איירי בש"מ אבל עכשיו הוכחתי מפי' התוס' דבלא ציבורין אי אפשר לאוקמי מתניתין בש"מ דמקמ"ל דהא כבר אשמועינן בבב"ב א"כ הי' לו להקשות אמאי יתנו הא לא משיך ובברי' ובפקדון אי אפשר לאוקמי דתנו לשון מתנה משמע כדכתב מהרש"א בל"ז הייתי אומר כתירוץ ראשון של תוס' דלא רצה רב לאוקמי מתניתין משום מצוה לקיים דברי המת משום דלא ניחא ליה לאוקמי כיחידאי א"כ בל"ז לא רצה המקשה להקשות והא לא משיך דהיה סבר המקשה דהטעם משום מצוה לקיים דברי המת אף בברי' אבל עכשיו שאמר רב ציבורין בעינן וע"כ סברתו אליבא דמ"ד דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת פריך שפיר והא לא משיך כך הייתי אומר בל"ז אבל עכשיו שהוכחתי אליבא דרב זביד אי אפשר לומר תירוץ זה אלא תירוץ ר"ת שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת משום שלא הושלש מתחילה לכך ולא גריס זה א"כ ליקשי בל"ז והא לא משיך בלא דברי התוס' ד"ה קסבר רב פפא הייתי אומר דלכך לא פריך המקשה על מתניתין והא לא משיך דס"ד דמעמד ג' קונה לא שנא מלוה ול"ש פקדון אבל השתא דאוקי רב בציבורין ס"ד דמקשה דלא ניחא לאוקמי במעמד ג' דא"כ לא בעינן ציבורין א"כ פריך שפיר והא לא משיך ותירץ לו המתרץ דדווקא בפקדון תקנו מעמד ג' כך הייתי אומר בל"ז אבל עכשיו אני מקשה קושי' התוס' ד"ה וא"ת ולרב פפא ולרב גופי' אמאי לא מוקי למתניתין במעמד ג' ואפי' אין ציבורין בל"ז הייתי אומר דהא התוס' לעיל ד"ה תנו מנה רצו לחלק אם תקנו מעמד ג' בשטר וא"כ בל"ז הייתי אומר דס"ד דמקשה דלמ"ד דווקא בפקדון ולא במלוה ה"ה בשטר נמי לא תיקנו אבל למ"ש דבמלוה נמי תיקנו א"כ אפי' בשטר נמי תיקנו וא"כ לא ניחא לי' לאוקמי במעמד ג' משום דקשיא לי' רישא דאם במעמד שלשתן אפילו ברישא יתנו השטר לאחר מיתה כך הייתי אומר בלא קיצור אבל עכשיו קשה הקיצור שלי דהי' לו להקשות על מתניתין והא לא משיך דליכא למימר דמיירי במעמד ג' ואפילו במלוה א"כ קשיא רישא בל"ז הייתי אומר דהא הביא הרא"ש בשם ר"ת דתנו לא הוי כזכי במתנה והוכחתו מדלא מוקי למתניתין דאמר תנו והוי כזכי אלא ע"כ דתן לא הוי כזכי במתנה א"כ בלא מימרא דרב לא רצה להקשות והא לא משיך דס"ד דתן הוי כזכי במתנה אבל השתא דאמר רב דציבורין בעינן וקשה פשיטא דהא תן הוי מיד ליד אלא ע"כ דלא מיירי בענין זה ולכך בעינן ציבורין א"כ פריך שפיר כך הייתי אומר בל"ז אבל עכשיו קשה קושיא חזקה על הרמב"ם שהוא פוסק דתן הוי כזכי במתנה כמבואר בח"מ סי' קכ"ה א"כ קשיא אליבי' הך סוגי' דידן למה לא מוקמינן מתניתין בברי' ומשום דתן הוי כזכי וע"כ צריכין אנו לומר דהרמב"ם נמי בשיטת הרי"ף רבו אמרו ומוקי רישא דמתניתין באומר תן גט זה ואפילו לרבנן דסברי דזכות הוא לעבד מ"מ כל כמה דלא מטי לידו לא הוי גיטא ולכך אין נותני' לאחר מיתה ובסיפא אשמועינן דבש"מ אפילו במנה סתם נמי נותנים משום דלמנה קבור לא חיישינן כדפרישית בדברי הרי"ף והשתא זכינו לדין שהרי"ף והרמב"ם ורש"י כולהו בחדא שיטא קיימי ודו"ק:

ומה שהתפלא הגאון על ראיות הרי"ף דהביא ראיה דאשכחן זכי' בכה"ג מהולך מנה לפלוני שאני חייב לו שחייב באחריותו ואפ"ה אם בא לחזור אינו חוזר וכתב הגאון שאינה ראיה כלל דודאי זכות הוא להלה לקבל מעותיו כשיגיע לידו אבל להיות פטור מיד בבא לאיש המקבל מאן לימא לן דזכות הוא לו שמא אינו רוצה שיהיו מעותיו בידו עכ"ל וכן דחה הר"ן דברי הרי"ף בענין זה שכתב דאין ענין זה דומה לנדון זה כלל דהתם ודאי דינא הוא כלומר דלא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שיגיע ממון לידו דאי אמרינן דמיפטר חוב הוא לו אבל הכא כיון דזכות הוא לעבד כשנתנו לשליח ואומר לו תן הרי הוא כאלו קבלו העבד עכ"ל ואני אשתומים כשעה חדא דהרי"ף לא הביא ראי' מהך דהולך מנה לפלוני לענין הדין דבודאי אין הנדון דומה לראי' אלא תחילה הביא ראיה לענין הדין ממתניתין דקתני תנו גט זה לאשתי כו' ומת דלא יתנו לאחר מיתה ש"מ דדווקא לענין חזרה הוי כזכי דלא מצי למהדר בי' אבל גיטא לא הוי עד דמטי לידו ואח"כ מביא ראיה על הלשון וכו' איך אפשר למתני זכייה בכי האי גוונא כיון דלא הוי גיטא עד דמטי לידו ומביא שפיר ראיה דאשכחן זכייה בכי הוא גוונא כמו גבי הולך מנה לפלוני דא' רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר א"כ ה"נ תני לשון זכייה בכי האי גוונא אבל לענין דינא אינה ראיה כלל מהך ולא עלה על דעת הרי"ף להביא ראיה מהך לעניך דינא אלא לענין דאשכחן זכייה בכי האי גוונא וזה פשוט וברור בדברי הרי"ף:

אמנם מה שכתב הגאון לדחות השגות הר"ן על הרי"ף דראי' שהביא מפ' המקבל גבי אשה דמשמע דמגור' מיד וכתב זה ודאי לא קשיא מאחר דהיא עשתה שליח והוא אמר תן לה א"כ בזה ליכא פקפוק דיד השליח כידה ומתגרשת מיד בבא ליד השליח ודברי הגאון דברי טעם הם אלא דלא נשווי' טועה לגמרי נראה דהר"ן מביא ראי' דאף אם הבעל חוזר משליחות האשה למ"ד הולך כזכי הוי גט מיד וראיה דאמרינן שם דף ס"ג תנו רבנן התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה כו' רצה לחזור לא יחזור רבי אומר בכולן אם רצה לחזור לא יחזור אבל אם אמר לו אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה רצה לחזור יחזור ופריך רבי היינו ת"ק איבעית אימא אי אפשי אתי לאשמועינן ש"מ דלת"ק אף אם אמר אי אפשי אלא הולך ותן לה לא יחזיר משום דהולך הוי כזכי ולמד הר"ן מכאן דאף דהוא מבטל שליחות האשה מ"מ למ"ד הולך כזכי זכה מיד אכן תמה אני לפי הבנת הטור בי"ד סי' רס"ז בדברי הרי"ף אין מקום לרוב השגות הר"ן על דברי הרי"ף דהא כתב הטור על דברי הרי"ף וז"ל ואפילו לדבריו איכא למימר כשאמר תן לו אבל אמר זכה לו יצא מיד לחירות וכ"כ הרמב"ם אמר זכו בגט זה לעבדי יצא מיד לחירות אע"פ שלא הגיע לידו קודם מיתת האדון אבל אמר תנו לו אע"פ שאינו יכול לחזור בו לא יתנו לאחר מיתה עכ"ל ולפ"ז בטלו כל השגותיו ראשון מה שהביא מפ"ק דקדושין שקונה עצמו בשטר ע"י אחרים מיירי י"ל בדאמר זכו לו וכן מה דאמרינן חיישינן שמה זיכה לו ע"י אחר מפורש דאמר בלשון זכו לו וכן הא דמבעי' לן בהאשה שלום המזכה גט לאשתו במקום יבום מיירי נמי דאמר זכו לה וכן בפ"ח דתרומות דתנן העבד שהי' אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך או שעשאך בן חורין ר' אלעזר מחייב קרן וחומש כו' מיירי נמי דזכה לו ע"י אחרים ואין אנו צריכי' לתירוצים שכתבנו לעיל ובר מכל דין אין מקום לכל השגותיו ראשון מה שמשיג מפ' המקבל האשה שאמרה התקבל לי גטי והוא אומר הולך ותן לה דאי אמרינן תן כזכי מגורשת מיד דאף לפי מה שפירשתי מ"מ מאן יאמר דמגורשת מיד דילמא אי תן הוי כזכי לא מצי למהדר בי' כדמשמע סוגי' דהתם בענין זה והא דאמרינן התם איתמר התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה דמספק אמרינן אם לא הגיע הגט לידה קודם מיתת הבעל דחולצת ולא מתייבמת התם מיירי שאינו חוזר משליחות קבלה של אשה ואי תן הוי כזכי לא חזר משליחות קבלה של אשה ובהגיע ליד השליח כאלו הגיע ליד האשה כמו שדחה הגאון בעצמו וכן מה שמביא ראי' מפ"ק דקדושין שקונה בשטר ע"י אחרים מיירי נמי בענין דלאחר שבא לידו הוא בן חורין למפרע מאותו שעה שזיכה ליד אחר וכן מפ' השולח דאמרינן האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשתני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר ואין הרב יכול לחזור בו דאם יגיע הגט אח"כ לידו הוי משוחרר למפרע וכן בפ"ח דתרומות העבד שהי' אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך או שעשאך בן חורין י"ל שזיכה לו ע"י אחר וא"כ כשיגיע הגט ליד העבד הוי בן חורין למפרע א"כ אכל תרומה בשוגג ומהא דמבעי' לן בפ' האשה שלום המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו בודאי לא נשכח מהרי"ף אבעי' זו שהביא בעצמו בסמוך ואין אדם מביא ראיה לחובתו ובפרט ממש לסתור תוך כדי דיבור אלא דהתם מבעי' לי' אפילו אם הגיע גט ליד אשה מבעי' לן אי הוי מגורשת כיון דבעל לא עשה שליח להלכה אלא בתורת זכי' מסר ליד השליח בשלמא אם זכות הוא לה מגורשת שפיר בהגיע גט לידה אבל אם חוב לה אפילו הגיע גט לידה לא הוי מגורשת דהא בעל לאו בר שווייה שליח לקבלה כמו שאמרינן ריש התקבל ועלה בתקו וחולצת ולא מתייבמת הרי לפניך שמכל הראיות שהביא הר"ן להשיג על הרי"ף אין כאן סתירה לדברי הרי"ף אף אם נימא דדעת הרי"ף אפילו באמר זכו לו לא הוי גיטה עד דמטי לידו ולכאורה יש להביא ראיה קצת לדברי הרי"ף דאפילו בזכו לו לא הוי גיט' עד דמטי לידו דאמרינן בפ' שנים אוחזים לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו ופריך אלא הא דתנן מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים כו' הרי זה לא יחזיר שמא כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם וכי נמלך עליהם מאי הוי והא אמרת עדיו בחתומיו זכו לו ומשנינן הני מילי היכא דמטי לידו אבל היכא דלא מטי לידו לא אמרינן ופירש"י היכא דמטי לידו אפילו לאחר זמן זכו לו חתומיו לגבות מזמן הכתוב בו ובדף י"ט בפיסקא שחרורי עבדים בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד ופריך ואמאי ניחוש שמא כתב ליתן לו בניסן ולא נתן לו עד תשרי ואזל עבדא וקנה נכסין מניסן ועד תשרי ואזיל הרב וזבנינהו ומפיק לי' לשיחרור דכתב בניסן וקא טריף לקוחות שלא כדין הניחא למ"ד זכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות ולאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו שפיר נשמע מזה אליבא דמאן דס"ל זכות הוא לעבד ועדיו בחתומי' זכו לו אפ"ה אם אין הרב מודה לא יחזיר דחיישינן שמא נמלך ש"מ אף דזכות הוא לו לא זכי עד דמטי גיטא לידו א"כ מה לי עדים שאין זכין בחתומיו אלא מצד דזכות הוא לעבד אפ"ה כל זמן דלא מטי גיטא לידו לא זכי אלא לאחר שבא הגט לידו זוכים לו למפרע א"כ גם במזכה לו ע"י אחר דאינו זוכה אלא מטעם דזכות הוא לעבד מ"מ לא זכי העבד עד דמטי לידו ולא זכי אלא לענין דלא מצי למהדר בי' אבל בעדיו בחתומי' זכו לו כיון שלא מסר ליד אחר ועדיין לא יצא מרשותו חיישינן לנמלך דמצי לבטל העדות אבל מ"מ מצינו דאין זכי' לגמרי אלא אחר שבא לידו ה"נ דכוותי' דאף דמזכה לו ע"י אחר אינם זוכים לו לגמרי עד אחר שבא לידו ואז זוכים לו למפרע נמצא זכינו לדין לדברי הרמב"ם ולפי הבנת הטור בדברי הרי"ף היכא שאמר זכו לו זכה מיד אף אם לא הגיע ליד העבד א"כ ה"נ באשה זו שזיכה לה הבעל הגט ואמר בלשון זכו לה א"כ הוי גיטא מיד ולא היתה צריכה שיגיע הגט לידה ומגורשת היא מיד ופשיטא לדעת הב"י דפסק בח"מ סי' ל"ט וסי' ס"ה דלא כר"ח והרי"ף אלא אפילו לפי פשטן של דברי הרי"ף דאפילו בזכו לא הוי גט עד דמטי לידה מ"מ מודה היכא דמטי גיטה לידה דמגורשת למפרע כמו שהבאתי ראיה ברורה מפ"ק דב"מ א"כ הוי יום הנתינה ביום זכוי הגט לשליח ובהא כ"ע מודים דמונים צ' יום מאותו זמן ומ"מ נראה דאפי' לדברי הרי"ף דלא הוי גט עד דמטי לידה מ"מ לא מצי השליח לחזור משליחתו וראי' לזה דאמרינן פ"ק דמציע' דף י' אר"י המגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתנו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי משמע דאם אמר זכה לי לא מצי השליח לחזור שכבר עשה שליחתו וה"נ מחויב עכ"פ השליח למסור הגט ליד האשה:

ומה שרצה הגאון להמציא דבאשה לעולם הוא חוב לה דמדנקט להו בחדא בבא משמע דמדמי' לי' בחד ענין וכמו דגבי שיחרור איירי כשהוא זכות לדבריו נ"ל דמחבר נקט בהאי בבא אשה אף גם במקום דזכות הוא לה אפ"ה באשה אמרינן טב למיתב טן דו וחשבינן לה לעולם חובה כו' תמה אני בדברי הגאון מי דחקו לזה דילמ' נקט בחדא בבא לומר כי היכי דבעבד דאף דזכות הוא לו מ"מ לא הוי משוחרר עד דמטי גיטא לידו ובאשה נמי כן אפילו במקום שזכות הוא לה מ"מ לא הוי גיטא עד דמטי לידה ובשניהם. אין גט לאחר מיתה ואי משום דפליגי ר"מ ורבנן ברישא באשה ושחרור וכתב הגאון דמחלקו רבנן בין אשה ועבד ולא מחלקינן בין אשה גופ' היכא דזכות הוא לה ע"כ באשה אין חילוק דלעולם הוא חוב לה משום דטב למיתב טן דו אני אומר אי משום הא לא אירי' דילמא רבנן מחלקי בין שיחרור לאשה משום דפליג ר"מ בעבד וסבר דחוב הוא לו ורבנן סברי דזכות הוא לו ובאשה מודי' דחוב הוא לה ע"פ רוב ובמקום שזכות הוא לה לא פלוג ר"מ ורבנן ושניהם מודי' דזכות הוא לה ולכך לא מחלקי רבנן באשה גופה ומה שפילפל הגאון בדבר מהרא"י ורצה להמציא חלוקי' הנה תשובה זו אין בידי ואי אפשר לי להעמיד דבר דבור על אופנו משכתי ידי מזה אכן מה שכתב דדין זה תלוי אם נימא דמומרת נאסרת על בעלה זכות הוא לה אבל לדעת דסוברים דלא נאסרת א"כ אמרינן דלאו זכות הוא לה והתפלא על דעת האוסרים שמדמין אותה לשבוי' שיש עדים שנשבי' כו' ואני לא זכיתי להבין דבר זה דבאמת גבי מומר' היכא דאיכ' עד אחד שמעיד עליה שלא זינתה בהאי מדמין לשבוי' שמעיד עליה עד אחד אבל היכא דליכ' עד בודאי ליכא לדמוי' לשבוי' דהתם אנוסה היא והכ' מתיחדת עם הגוים מרצונה ואי משום דאין אשה נאסרת ע"י בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה כבר כתב הב"י בטור א"ה סי' י"א אם יש עדים שראו דבר מכוער כשני עדי טומאה דמי ובמי שנשתמדה עינינו רואות שמיחדת עם הנכרים והרבה דברי כיעור הוי כשני עדי טומאה והתוספות בכתובות הקשו מהא דאין אוסרין על היחוד מפ' בתרא דנדרים מההיא נואף ותירצו דנואף שאני ש"מ גבי נואף אוסרים אפילו על היחוד וסתם גוי' נואפי' נינהו מיהו לא קי"ל כהך תירוצא דהא הר"ן כתב שם דאי לאו משום הני טעמי הי' ראוי בכיוצא בזה לכל בעל נפש לחוש לעצמו ש"מ דלא ניחא לי' בתירוצא של התוספות אך קשיא לי למה לא תירצו התוס' שמיירי שהיו עדי כיעור שם ואפשר דלישנא דקתני התם אתא גברא סליק נואף כו' משמע שלא היו שם עדי' ומשמע משם דאם הבעל ראה דבר מכוע' לדעת התוספות לא תצא מדלא מחלקי הכי מ"מ בנדון דידן נראה דעת האוסרי' על בעלה עיקר משום דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה וזה שכתב הגאון בשם מהרש"ק דעכשיו בטל יצרא דע"ז ולא נשאר אלא יצרא דעבירה ועם כל זה אמרינן מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה משום כיון דמפקר נפשי' לעבוד ע"ז בשביל עבירה הוי כמומר לכל התורה א"כ מומרת בלא בעלה בודאי עשתה בשביל זנות שיהי' לה כהיתר ולכך אסור' לבעלה אבל אם המיר' עם בעלה בעלה מנטרה והיא יראה מפני בעלה להיות עם מנאפי' חלקה מותרת לבעלה ובר מכל די הלא היא יודעת שאי אפשר לה להדבק בבעלה מפני אימת המלכות והבעל לא ילך אחרי' למדינה אחרת א"כ זכות הוא לה ולא מבעי' לדעת הטור שדברי הרי"ף והרמב"ם עולים בסגנון אחד היכא שאמר זכי לו שמשתחרר העבד מיד א"כ ה"נ מתגרשת האשה מיד דהכי אמר ליה בעלה זכי לה כפי נוסח סדר הגט אלא אפילו לפי פשטן של דברי הרי"ף דאין חילוק בין זכי לתן דלעולם אינה מתגרש' מיד אלא דאינו יכול לחזור מ"מ הא הבאתי ראי' ברור' מפ"ק דמציע' דלאחר שבא לידה מתגרשת למפרע וא"כ בנדון דידן נמי דאף שראוי להחמיר שלא להתירה עד שיגיע הגט לידה מ"מ מתגרשת למפרע מעת זכוי הגט ליד השליח א"כ הוי יום נתינה מאותו יום ובזה אין צריך חשש כלל למנות צ' יום אליבא דכ"ע אלא מיום הזכוי הגט ליד השליח והרצתי הדברים בווינא לפני הגאון מהר"ר דוד אב"ד דק"ק פראג והסכים עמי מ"מ הייתי כפוף לשמוע דברי חכמים שכבר הורה זקן ואני כתבתי מה שנראה לפע"ד אליב' דדינא וה' יראני פלאות בתורתו הקדושה:

תוכן העניינים

פנים מאירות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה