אור ברסלב

פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט

שאלה כד

שאלה כג

תשובה מה שהשבתי למחותני הגאון מוה' צבי זצ"ל על מה שרצה להחזיק דבריו הראשונים וכבר נדפסו דבריו בתשובתו:

הנה שתיתי בצמא את דבריו ומה מאוד חביבים ועריבים עלי דבריו ונכנסתי לפרדס רימונים לטייל ארוכות וקצרות וקצרתי במקום שהי' ראוי להאריך. ראשון באמרי שלפעמים אנו רואים נקובה הוושט מעבר אל עבר אף שהיא נבלה מ"מ הם חיות לפי שעה ושמינות ובריאות בשר ותמה מר בתרי תמי' חדא דנקובת הוושט אינה נבילה מחיים כמו שהוכחתי בתשובתי הארוכה מכמה דפין על הנדון הלזה עכ"ל והנה נפלאתי על אדם גדול כמותו שהוכרח להאריך בתשובה על זה מה שהוא תלמוד ערוך בחולין דף ל"ב דפריך על הא דנקובת הוושט הוא נבילה ופריך ולחשוב נמי דחזקי' דעשאה גיסטרא הוי נבילה וכן הא דר"א ניטל הירך וחלל שלה הוי נבילה ומשני כי קתני נבילה דלא מטמא מחיים אבל נבילה דמטמא מחיים לא קחשיב הרי בהדי' ברור שאין נקובת הוושט מטמא מחיים ואין צורך להאריך בזה ומעולם לא עלה על מחשבתי לומר שתטמא מחיים רק הי' כוונתי במ' שכתבתי אף שהיא נבילה ר"ל והיא בתכלית המסוכנת יותר מטריפה ואף למ"ד טריפה חי' בכי האי דאמרו שהיא נבלה בוודאי לא חי' ומ"מ חיות הם לפי שעה ועוד הפליא עלי וכתב מי קמדמי נקב שע"י קוץ נעשה ונשחטה תיכף ובודאי שהיא נשארת שמינה לאפוקי מיסמוס הלב שע"י חולה שא"א לבא לידי מדה זו עד המק בשרו וכש"כ חלבו ושמנו ודבר זה ברור לרואי שמש ואני הבאתי ראי' להיפך לרואי שמש שאף בהמות הפטומות ושמינות ולפעמים נטרפו ע"י טריפות הברור שאי אפשר להם להחיות נשארים בחלביה' ובשומניהם ואף את"ל שאינם משביחים אחר שנולד בהם הטריפות מ"מ במה שכבר שבחו עומדות במראיהן והבאתי ראי' מנקובת הוושט וניכר לעין שנעשה כמה ימים קודם השחיטה כגון הוגלד פי המכה ואפ"ה היא בכחה לילך ולעוף ולא הוצרכתי לכתוב דבר זה כי הוא ממילא מוכרע ובמיסמוס הלב נמי נימא הכי מי מפיס על זה שאי אפשר לה להחיות דבוודאי היכא דכלה הלב לגמרי בזה צדקו דבריו שאי אפשר לשום בעל חי להיות רגע א' בלא לב אך דילמא נתמסמס עד שהי' בשר שהרופא גורדו והוי כניקב והתחיל החולה הזה לאחר שכבר היתה שמינה וטובה ואף שנעשית טריפה מ"מ יכולה להחיות לפי שעה. וגם במאי דכתב מר ומאי דמסייע לן מההיא דבודק עד שמגיע לסלע או לבתולה שלע"ד לאו סייעתא היא דשאני התם שאנו תולים לומר בא עורב ונטלה לקיים ולהחזיק בדיקתינו שבדקנו ולא מצאנו ואף שמתחילה היתה שם טומאה על כרחינו לומר בא עורב ונטלה שהרי איננו לאפוקי בנ"ד שאנו באנו לתלות להכחיש בדיקתינו ולומר שאף שבדקנו ולא מצאנו לא בדקנו יפה וכאן הי' לב ולא ראינוהו עכ"ל ואני אומר דהא לאו דחי' היא כלל דכמו דהתם שהי' וודאי טומאה ובשעת בדיקתינו אנו אומרים שעורב נטלה ה"נ ברור שהי' הלב ותחלת בדיקתינו שלא מצאנו אנו אומרים שחתול נטלה ואי איכא לדחוי מהא איכא לדחוי בשלמא התם כשם שלא ראינו שבא עורב ונטלה כך לא ראינו בוודאי שלא בא עורב ונטלה ולכך תלינן מסתמא בא עורב ונטלה משא"כ בנד"ד שאנו ראינו שלא בא החתול על השלחן לתרנגולת אלא עמדה למטה ועינינו ראו שלא קפצה למעלה מוכרחים אנו לומר שנפל למטה א"כ מי יימר דנפל הלב למטה אלא אי איכא לדמוי להתם היכא שפתח התרנגולת ולקח הבני מעים ולא בדק אחר הלב ולאחר שעה בדק ולא מצא הלב אזי שפיר דמי לההיא מתניתין דאנו תולין בא עורב ונטלה ולא כתבתי אלא דרך משא ומתן במה שיש לדמות לפום ריהטא ונפ"מ דהכחשתה של אם שאמרה שמא נפל מידך ולא דיקדקת הוי הכחשה כיון דנפל בוודאי אכלה החתול ועיקר יסוד שסמכתי משום דלעולם תולין בדבר המצוי ואומדנא דמוכח ורגלים לדבר. ומה שהשיב מר על מה שהקשתי לשאול לפי דברי הש"ך דהב"י ס"ל טעם נאמנות הפועל משום מיגו א"כ לשמעינן גבי סופר שאומר שכתב האזכרות שלא לשמן דבעוד הס"ת בידו נאמן דוקא אם אמר לו בפעם ראשונה וכתב מר שתי תשובות בדבר חדא שכבר כתב הרשב"א אף שכבר כתובים האזכרות יש בידו למחקה ולחזור לכתוב אותן שלא לשמה הנה האמת שלא היה בידי ספרי הרשב"א לעיין בו כי מצד הסברא רחוק מהשכל לומר מגו כזה לומר דאי בעי משוי נפשי' רשע לעבור בלאו דלא תעשון ולמחוק השם הנכתב בקדושה ואף דפירש"י שעדיין בידו לטמאן ולפגלן אף שעושה איסור אם הי' מפגל במזיד דהתם שאני דהוא אמר שפיגל ואם נחשוד אותו שהוא משקר ורוצה לעשות איסור להביא קדשים לבית הפסול שפיר אמרינן דאי נחשד בעינינו לאיסור זה היה בידו לפגלן ושפיר נאמן במגו וכן במטמא הטהרות אינו עושה איסור אלא הפסד ממון וכן ביין נסך דלר"ת הוא נאמן משום שנעשה שומר עליה אבל לא מטעם מגו דאי בעי הי' מנסך דלא חשיד אינש לשוי' נפשי' רשע וזה אפשר טעמו דהרא"ש דלא חשיב זה למגו אבל מ"מ יפה כתב מכ"ת לדברי הרשב"א ואי תניא תניא אבל מה שכתב מר עוד תשובה לדברי וז"ל ועוד כי היכי דלהש"ך דס"ל דמהני מגו שהיה לו כבר בעודן בידו אף לאחר שהוציאן מידו אי אמר ליה בזימנא קמייתא דאשכחיה אף דכבר אזיל ליה המגו ה"נ מהני לכל זמן שהן בידו כיון שהי' לו מיגו בפעם אחת מהני אותו המגו לכל משך הזמן שהן בידו עכ"ל לא זכיתי להבין דבר זה דהא כיון להש"ך אף שהי' בידו ושומר עליו כיון שמעולם לא הוי לי' מגו כמו בנותן יין מבושל לשמור אינו נאמן ע"כ אין שום מעלה במה שבידו אלא עיקר הטעם משום מגו וא"כ כי היכי דאם אין בידו אף שהי' לו מגו בעודו בידו אינו מהימן אם לא אמר לו בפעם ראשון ה"נ אם יש בידו ואין לו מגו היום כמו בסופר שכבר כתב הס"ת נמי נימא אם לא אמר לו בפעם ראשון אינו נאמן דבשביל שיש בידו אינו מעלה כלל לדברי הש"ך ואף שכתב הש"ך אם עודן בידו דנאמן אפילו אם לא אמר לו בפעם ראשון היינו ביש לו מגו עדיין לטמאות הטהרות וכיוצא בזה אבל לא בסופר אם לא שתאמר שגם בסופר יש לו מגו עדיין למחוק כדברי הרשב"א וא"כ אינה אלא תשובה אחת לדברי ולא שתי תשובות ושלא בעיון כתב מר דבר זה ובאמת נפלאתי על הש"ך שכתב שהב"י לא הביא דברי המרדכי והרא"ש אלא הביא בסתם דברי רש"י ור"ת ולדעתי אין מזה ראי' כלל דהא הב"י הביא שהמרדכי והרא"ש ור"י פסקו כרבא ואי הי' דעתו לפסוק הטעם משום מיגו איך לא הביא שיש נפקא מיני' לדינא בין פסקא דהנך גאונים לפיסקא דהרא"ש והמרדכי ור"י אלא ברור הדבר הא דהעתיק הב"י דברי רש"י היינו אליבא דאביי דרצה לפרש ולחלק בין עודן בידו ובין אין עודן בידו דאינו נאמן אפילו אם אמר לו בפעם ראשון אבל לרבא דמחלק בין אמר לו בפעם ראשון ע"כ אין הטעם משום מגו אלא משום שעדיין כבעליו כיון דלא היה אפשר להגיד לו אלא עד עכשיו ולכך מהימן כפי' הרא"ש ז"ל:

ומה שרצה מר להפך בזכותו דהש"ך מדנקטו התוס' לישנא דבידו ואין בידו דמסתמא כפירש"י סבירא להו ואני אומר דהתוס' לישנא דגמרא נקטי ומעולם לא עלה על דעתם לפירש"י ואי משום דלא פירשו פי' אחר כדרכם בכל מקום שחולקים על פירש"י אינה קושיא כלל שהם מפרשים אליבא דרבא ואפשר דרש"י גופי' מודה אליבא דרבא לא הוי הטעם משום מגו וראי' שגם הרא"ש הביא דברי ר"ת כמו שתירצו בפ' האומר ומפרש שהטעם משום שהם בעלי' עליו אלא ע"כ שהבין בפי' התוס' כמ"ש ודרכו של הרא"ש ע"פ רוב לכתוב כפי' התוס'. וגם מה שתמה עלי שהבאתי ראי' דעד אחד נאמן להחזיק ספק איסור מההי' דמסמר וכתב מר שאגב חורפי' לא דק בדברי ולא חילק בין הנושאים שדברי ברור מללו שכיון שהאם מכחישתה או לכל הפחות אומרת אינה יודעת שהיא כמכחיש וא"כ אין זה ענין כלל לעד אחד האומר שמצא מסמר בכרס שאינו נאמן אלא כשהו' שותק עכ"ל ונפלאתי על חכם גדול כמותו ואפשר דאגב שיטפ' רהיט לי' גמר' דידי ולא עיין בדברי בודאי אם הטעם משום מגו וכל היכא דאין לו מגו אינו נאמן אם הבעלים מכחישי' או אומרים שמא לא דקדקת ולא הוי הך דעד אחד שאמר שמצא מסמר בכרס אלא כי אוכלא לדנא אבל אני כתבתי לדברי מר שכתב ואף להחולקים שם ואומרים אף בלא מגו נאמן השומר היינו באומר ברי לי עכ"ל ועפי"ז כתבתי דלהחולקים דהטעם שהוא נאמן משום כיון שנעשה שומר עליו הוי כבעלים אף שאין לו מגו מהימן להחזיק אף בספק איסור ולא מהני הכחשת בעלים מטעם שהוא בידו ונאמן אדם על שלו וכי היכי שנאמן השומר באיסור הודאי ולא מהני הכחשת בעלים ה"ה בספק איסור והבאתי ראי' שכתב הטו"ז בסי' מ"ח גבי דינא דמסמר וז"ל ואפילו ישראל גדול אינו נאמן אא"כ שהוא בידו ובפעם ראשון ש"מ דאם הוא בידו נאמן להחזיק ואף ששם אינו אלא ספק איסור ואפילו הבעלים מכחישים דכיון שהוא בידו ונעשה שומר עליו מהימן וכי היכי דהתם מהני ברי דשומר להחזיק ספק איסור ה"נ מהני ברי של הריבה שאומרת ברי שיש כאן ספק איסור ונאמנת אף שהבעלים מכחישים ואומרים שמא לא דקדקת וכל כי האי מילתא לימרו משמאי בשוקי ובבראי. אבל בזה ישרו דברי מר בעיני שכתב שאין לנו לבדות מלבינו מה שלא אמרה הריבה ואין לנו להחזיק ריעותא ואף אני לא כתבתי דבר זה אלא מה שיש לבעל דין לחלוק הי' כוונתי למי שמתעקש בדברים וחולק על דברים המצודקים ואינו מודה על האמת אבל בעיקר הדין באומדנא גדולה כנדון זה יפה דן ויפה הורה הוראה לכל ישראל מאתו תצא וה' עמו שהלכה כמותו:

ועתה אראה ואשובה להשיב בדין נותן טעם לפגם אחר יב"ח שהבאתי ראי' מדברי הר"ן דהני מאני דקוניא מיירי באין מכניסין לקיום וכתב מר מה בכך אנן לדברי האומרים דבמכניסן לקיום איירי עכ"ל הלא הבאתי ראי' אף לדעת הרמב"ם דבמכניסן לקיום מיירי מ"מ סובר בכלי מתכות אף שמכניסן לקיום אין צריך מלוי ועירוי וסגי בהדחה ובבישול בכלי מתכות אסרה התורה להצריך להגעיל וא"כ איך מבי' מר ראי' מיישון קנקנים שבליעתן ע"י צונן לכלי שבליעתו ע"י חמין ומה שרצה להביא ראיה מחרצנים וזגים ודורדייא שהן גוף האיסור ועדיפי מבליעת חמין ואפ"ה לאחר יב"ח שרי ואני אומר מי יאמר זה שהן גוף האיסור דלא מבעי' חרצנים וזגים דלית בהו אלא טעמא בעלמא דהא אם לוקח החרצנים וזגים קודם שנמשך היין מותרים ולאחר שנמשך היין אסורים ע"כ הטעם שנבלע בהם י"נ אלא אפילו בדורדייא נמי אינם גוף האיסור אלא שבתחילה יוצא הפסולת עם המשקה ומעורב בו ואחר ימים הפסולת נופלים בשולי החבית ומזה נתהוי' השמרים ובתוך י"ב חודש תמצית היין מעורב בו ולאחר י"ב חודש כלה תמצית היין לגמרי ושרי ותדע דאי היו השמרים גוף האיסור איך מותרי' לאחר יב"ח הא אפילו בסתם יינם אפרן אסור לעולם בהנאה אלא ע"כ דאין כאן גוף האיסור אלא בתוך יב"ח לחלוחי' היין יש בו ולכך אסור ולאחר יב"ח מותר דכלה לחלוחית היין ובזה ישבתי קושיא מה שהניח הש"ך בצ"ע על א"ח הביאו הב"י בסי' קכ"ג דדורדייא אם שרפן אפי' תוך יב"ח אפרן מותר וכתב הש"ך שצ"ע דהריב"ש כתב בסתם יינם קי"ל דאפרן אסור וכן מוכח בש"ס בע"א דף ס"ב ואני אומר דמש"ס אין כאן קושי' לא"ח דהתם מיירי שקיבל חטים בשכר סתם יינם ולכך אף אפרן אסור משום דכולם שכר סתם יינם הוא משא"כ בחרצנים וזגים ודורדייא שאינם גוף האיסור אלא סתם יינם נבלע בהם ולכך לאחר יב"ח או בתוך יב"ח כשנשרף כלה היין לגמרי ולכך אפרן מותר וכן מוכח מהגהות אשרי פ' אין מעמידין שרצה רבינו אפרים להתיר פת שנתחמץ בשמרים אע"פ שיש בשמרים טעם יין הואיל ואין בעיסה טעם יין ומה שנתחמצה לאו מחמת היין אלא מחמת השמרים דמי פירות אין מחמיצין אף דלא קי"ל כרבינו אפרים מ"מ השמרים אינם גוף של איסור וזה ברור ואף אם נימא שהם גוף האיסור אין ללמוד מהם לאיסור הנבלע בתוך דופני הכלי והבאתי כמה ראיות ומה שכתב מר שהחוש מכחישו והביא ראי' מסברת התוס' בשילהי ע"ז ד"ה בת יומא ואני אומר דאין זה סתירה כלל לדברי דבוודאי לענין הטעם לשבח דבר הנבלע נפגם מהר יותר מאיסור שהוא בעין וטעם הבלוע פוגם אפילו בלילה אחת אבל לענין יבשות שיאבד הבלוע ויהי' כעפר הוא בהיפך שדבר גוש של איסור בימים מועטים מתייבש ויהי' כעץ ודבר הנבלע עומד ימים רבים דהא ע"כ גם מר מודה לזה דאיסור הגוש מתיבש לפעמים בשני חדשים וטעם הנבלע אסור כל יב"ח משום נ"ט לפגם וכי היכי דצדד מר לחלק בתוך יב"ח כך נחלוק אף לאחר יב"ח דלעולם טעם פגום יש בו וגם הבאתי ראי' מכלי חרס ונתר והדרייני אף שלא נשכח מזכרי ומדעתי שהתם כמו שמכניס בכד ובחבית מ"מ הבאתי ראי' כי היכי דהכא משתמר מה שבתוך הכלי לימים ושנים ואף שבדבר הגוש מתייבש מהר וא"כ בדבר שהוא לפגם נמי אי אפשר ללמוד משאר איסורים כגון בחרצנים אחר יב"ח שנעשה כעץ שהתם האויר מיבש אותו לגמרי אבל לדבר שנבלע בכלי אם רביעית משקי' פגומים נבלעו בכלי ע"י דופני הכלי עומד ימים רבים. ומה שכתב מר על אותן המפרשים שתמהו על הרא"ם שאינו מכיר אותם ואני לא עיינתי תחלה בדברי הרא"ם גופי' אך ראיתי בספר שפתי חכמים שכתב זה בשם דברי דוד וכמדומה שהוא הספר שחיבר הט"ז על פירש"י ומר כיון יפה להלכה שדברי הרא"ם כדברי התוס' דמפרשים דמריקה ושטיפה הי' אחר שנעשה נותר ושמחתי מאוד בדבר זה מ"מ אין תמיה כ"כ על המפרשים שדבר זה תלוי בגירסת הספרים דלספרים בפ' דם חטאת דף צ"ז ע"א בדברי רבנן ממתין להם עד זמן אכילה א"כ י"ל דמריקה ושטיפה היה קודם שנעשה נותר כדי שלא יביאו קדשים לבית הפסול ואי גרסינן ממתין להם כל זמן אכילה והדר עביד מריקה ושטיפה משמע הטעם משום שכבר נעשה נותר ודברי התוס' שם ד"ה ממתין להם תמוהים הם שכתבו וז"ל ועוד יש קצת לדקדק מדקאמר לעיל לר' טרפון כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ואם קודם שנעשה נותר עביד מריקה ושטיפה ה"נ ליעבד דכי בשיל בי' שלמים אתמול כשבא היום והוזקק למריקה ושטיפה אי בשיל ביה שלמים דהאידנא קודם מריקה ושטיפה ליתסרו אלא ודאי לא חייב הכתוב עד אחר שנעשה נותר עכ"ל ולכאורה דבריהם תמוהים דהא ע"כ צריכין אנו לומר הא דא' ר"ט כל יום נעשה גיעול לחבירו אי מיירי דיש בהם בנותן טעם הרי הקלין נאכלין כחמורין ואי אין בהם בנ"ט ונתבטל טעם נותר מותר לאכול כזמן קלים ולפ"ז י"ל דטעם מריקה ושטיפה קודם שיהי' נותר כדי שלא יביא קדשים לבית הפסול ומ"מ אין כאן קושיא לר"ט דהכי קאמר דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל בהם שלמים דאי יש בהם בנותן טעם נאכל כחמור שבהם ואי אין בהם בנ"ט ומותר לאכול כזמן קלים מ"מ תיתי מהי תיתי אינו מביא קדשים לבית הפסול ולעולם מריקה ושטיפה בכלי שלא יביא הקדשים לבית הפסול ודוחק לומר דס"ל דסתם מתניתין רבי היא ומודה רבי דצריך תחילה הגעלה ומריקה ושטיפה לאחר הגעלה מגזירת הכתוב ואם בישול בו מקודם נאסר התבשיל דא"כ תקשי להו אפילו אם נימא דמריקה ושטיפה אחר שנעשה נותר מ"מ לאחר שיפלוט האיסור בעינן מריקה ושטיפה וקודם מריקה ושטיפה אין לבשל בו א"כ מאי מהני דאמרו כל יום נעשה גיעול לחבירו ועוד דכבר כתבו בתחילת דבריהם דהטעם משום שלא יביא קדשים לבית הפסול וע"כ צריכין אנו לומר דלכך נקטו דיש קצת לדקדק אבל באמת אין זה דיקדוק גדול כ"כ ובזה מיושב נמי קושית התוס' י"ט על הב"ט ע"ש:

ובמה שכתב מר שטעו בדבר שתינוקות יודעים בו לא זכיתי להבין כוונתו שאף שזה ברור שלדברי הרא"ם שבירה ומריקה לאחר שנעשה נותר מ"מ ברור אצלי שמפרש שהטעם שהצריכה תורה מריקה בשביל שלא יתן טעם בהיתר אח"כ דאי טעמא דהך שבירה שצריך לאבדו כמו שריפת נותר א"כ התחלת קושייתו אינו על פירש"י דמאי קשיא לי' דליהשינהו עד לאחר עמוד השחר דלמחר השני דילמא מצותו היא מיד דזה במקום שריפה נותר הוא ושם מצותו מיד מדבעינן קרא דאין שורפי' קדשים ביו"ט ש"מ דשריפה נותר מיד ה"נ שבירת כ"ח ומריקה שהיא במקום שריפה שתהי' מיד אלא ע"כ דמפרש הטעם משום שלא יבלע בהיתר אח"כ וכן משמע מפירש"י בזבחים דף צ"ה ד"ה ר"ש מתיר וא"ת הרי בלוע נעשה נותר ופולטו בהיתר כו' משמע נמי דהטעם משום שלא יבלע בהיתר וכמדומה לי שגם מר לא עיין בהרא"ם:

ואחר שעיינתי בדברי הרא"ם שהקשה תחילה וא"ת מפני מה הצריכה התורה שבירה ומריקה והלא לא נעשית בליעתן נותר אלא בבוקר כדכתיב לא יניח ממנו עד בוקר כו' וי"ל דלמ"ד לינת הלילה פוגמת בין בשל בה בלילה ובין לא בשל בה כל זמן שלא עברה בה כל הלילה נ"ט לשבח היא וכיון דבעמוד השחר דלמחר פגומה ונותר באין כאחד ולא קדמה פגומה לאיסור נותר הוי כמו נ"ט לשבח וצריכי' שבירה ומריקה ואח"כ הקשה וא"ת לישהינהו לאחר עמוד השחר דלמחר כו' ולפ"ז יש ללמוד באם נשרה בכלי איסור ג' מעת לעת נאסר ההיתר כיון דהפגימה והבליעה באים כאחד הוי כנ"ט לשבח והט"ז והש"ך בסי' ק"ה לא כתבו כן ומצאתי אח"כ במג"א בהלכות פסח שהרגיש ג"כ בזה על הגאונים הנ"ל ומה שרצה מר להשיב על טענותי מההיא דכלי חרס אינו יוצא מידי דופנו לעולם והשיב מר דטענתי אינה טענה דזו אינה יציאה אלא שבתוך דופנו נפגם טעמו ונעשת כעפרא בעלמ' עכ"ל לא זכיתי להבין דבריו דהא דאמרינן אינו יוצא מידי דופנו פי' על האיסור הנבלע שאינו יוצא ולדברי מר כיון שנעשה היתר ע"י שנתייבש ונעשה כעפר הרי יצא שפיר מידי דופנו גם מה שרצה מר לישב על הא דאמר רב קדירות בפסח ישברו ולא קתני לישהינהו אחר י"ב חדש משום דממיל' משמע מהאי דחרצנים וזגים ודורדייא ואני כבר כתבתי שאי אפשר ללמוד מהתם ובר מכל דין הלא קי"ל להלכה דחרצני' וזגים אינם מותרים אלא לאחר שתמדן ואי אפשר לדחות סברת ר"ת בגילת' דחיטת' ובמה שכתב כיון שבתוך יב"ח מותר בדעבד אין להתיר לכתחילה אחר יב"ח כו' עד בטלה גם הטענה מחרסן דזב וזבה משום דהתם לאו בטעמ' תליא מילתא לא ידעתי פי' הלא כתבתי והבאתי ראי' דהזוב מטמא לח ואינו מטמא יבש ואי לפי דברי מר שכבר נעשה כעפר א"כ לא יטמא חרסן אחר יב"ח אלא ע"כ דמשקה פגום הנבלע בכלי עומד בלחלוחית ימים רבים ולא נעשה כעפר ומה שכתב דבליעת חרצנים וזגים אף שהם בצונן בליעתן מרובה מכל הבולעי' שהן ע"י חמין תדע שעושין מהן תמד תוך יב"ח ולא יעלה על לב אדם לעשות תמד בכלי שנתבשל בו יין עכ"ל ואני אומר דאין כאן תשובה דבכלי הטעם פגום אבל הכא נשאר תמצית היין בחרצנים וזגים שלא נסחט כראוי ובדורדיי' גוף היין מעורב בו ואיתא לקיוהא דפירא בעיני' אלא לאחר יב"ח כלה כל לחלוחית היין והיתר גמור הוא אבל בדבר הבלוע בתוך דופני הכלי אין בו כח ליתן טעם במים אף שהוא ב"י וק"ו היכא שהוא פגום ולכך אין עושין בהם תמד אבל י"ל דהטעם הנבלע בו שמור בתוך דופני הכלי לעולם אף שהוא לפגם:

ומה שפיקפק מר מדברי הרשב"א בהשגתו על הרמב"ן בההיא דכלי נתר באמרו שאין זה לשון עולמית דאדרבה טהרה עולמית יש להן ועוד דמסתברא דאלו הי' להם טהרה ביישון אף בהגעלה או בחזרה כבשונות מותרים עכ"ל וכתב מר וז"ל ואני תמה דאטו הרמב"ן פליג על טהרת חזרת כבשונות כו' ואני אומר דלא עלה על דעת הרשב"א שהרמב"ן פליג על טהרת חזרת כבשונות אלא דתחילה הוקשה לו דאין זה לשון עולמית כיון שמותר ביישון לאחר יב"ח ואדרבה טהרת עולמית יש להן ר"ל ביישון אלא שאין לו טהרת יומים ר"ל לא ביום ע"י ציר ולא בג' ימים ע"י עירוי וכתב דמסתברא דאלו הי' להם טהרה ביישון אף בהגעלה או בחזרת כבשונות מותרים מיד וא"כ היכי פסיק ואמר אין להם טהרה עכ"ל וכוונת הרשב"א במאי דכתב ועוד מסתברא ר"ל אף דנימא דלא קשי' מלישנא דנקט אין להם טהרה דלעולם דמהני טהרה ביישין והא דנקט אין להם טהרה עולמית היינו בתיקון הכשר עירוי אבל במה שהוא ממילא יש להם טהרה ודחה סברא זו דאלו הי' להם טהרה ביישון אף בהגעלה היו מותרים דהרשב"א ס"ל דהגעלה מהני כמו יישון כמו שפסק גבי כלי חרס וכתב או בחזרת כבשונות ר"ל אליבא דכ"ע דמהני ואיך אפשר לומר דטהרה עולמית קאי על פעולת אדם דהא ע"כ חזרת כבשונות יש להם טהרה אלא ע"כ טהרה עולמית קאי אפילו על התירא דממילא שאינו מהני יישון וה"ה הגעלה אבל חזרת כבשונות לא עלה על דעת הרשב"א לפקפק בה דמהני בכל כלי חרס וזה פשוט וברור אצלי ולפי דברי הרשב"א שפסק בש"ע כוותי' שהגעלה מהני בכלי חרס אף שמכניסו לקיום כמו יישון ובכלי איסור לא מהני הגעלה בכלי חרס כיון שבליעתן ע"י חמין ובזה תשובה וראי' גדולה שאין ללמוד שאר איסורין הנבלע ע"י חמין מהכשר כלי יין ומה שרצה מר להחזיק קושייתו על ר"ת מ"מ אומר אני שאין זה כדאי לדחות דברי ר"ת ואם אמנם שאין אני כדאי להכריע וקטנו עבה ממתני מ"מ לפי קוצר השגתי ובינתי כתבתי הנראה לפי ע"ד ואוזן מילין תבחן וחיך אוכל יטעם לו אם הוא לפגם או לשבח כ"ר אלה הכותב בנחיצה. אהובו כנפשו מחותנו מאיר חבק"ק פרוסטיץ:

תוכן העניינים

פנים מאירות חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה