פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה כג
תשובה זו השבתי למחותני הגאון מוהר"ר צבי נר"ו. בהיותו יושב על כסא הוראה בק"ק האמבורג בנדון שלא נמצא לב לתרנגולת וכמה דברים שבלב נאמרו ונשנו וכבר נדפסה תשובה זו בארוכה בספרו סי' ע"ד ולא הביא שם רק קצת דברי ע"כ באתי במגלת ספר לכתוב דברי אשר השבתי לו תחילה על סדר קונטרוסו שנדפס תחילה בברלין וזה החלי בעזרת ה':
אמרתי להשיב מפני הכבוד כבוד חכמים ינחלו טוב ושתיתי בצמא את דבריו ומה מאוד הי' נוחי' וערבים וחביבים דבריו עלי אך באשר שזכיתי לדבק בזרעו יאמרו מחנפי רבנן אהדדי ע"כ אמרתי לכתוב הרשום בכתב אמת מה שיש לבעל דין לחלוק על סברתו דמר תחילה צידד מר להביא ראיות שאי אפשר לשום נברא בעולם להחיות אפי' שעה אחת בלא לב ויהי' כאחד הבריאי' וא"א לצייר כלל מציאות ניטל הלב אלא שתיכף אחר שחתכו הלב מן הבעל חי שחטוהו ובמחמת החולי אי אפשר לומר שימס הלב ולא יהי' מסוכן במעלה היותר גרוע שבמסוכנת ע"כ והנה האמת כן הוא אפילו בשאר אברים כגון ניטל הריאה והדקי' דלא קחשיב במתניתין וכתבו התוס' דילפינן במכש"כ מניקב ודבר זה ידוע מכל החושי' והטבעי' שאם ניטל הריאה והדקים לגמרי' שא"א להחיות אפילו שעה אחת ובודאי כשיזדמן טריפות מאלו הניטולים שאין ספק שהיתה מסוכנת במעלה היותר גרוע אבל בנדון זה יש לבעל דין לחלוק ולומר כיון שהריבה פתחה התרנגולת ורצתה לבדוק אחר הלב כדי לפתחו או בשביל שלא ישאר מחובר בתרנגולת ויאסור התרנגולת בבישול כי כן דרך נשים הזריזות לדקדק להוציא הלב קודם המליחה ולא מצאה וכיון שיש ריעותא לפנינו י"ל שנסמסמס הלב עד הבשר שרופא גורדו ונחסר קצת מן הלב עד שנשתנה צורת הלב ונעשה תלתולי בשר וזרקתו לחתול ולא הכירה שהוא מן הלב ומיסמוס הלב דינו כניקב ודינו של מהר"י מפראג שהתיר תרנגולת מיירי שפתחה התרנגולת ולא בדקה מיד אחר הלב אלא אחר שעה וי"ל שמא אדם אחר נטלה אבל אם היתה בודקת מיד ולא זזה ידה מהתרנגולת ולא מצאתה הלב איך אפשר להתיר מה שמפורש בפוסקים בפשיטות לאיסור ובנדון דידן שהיא חפשה ובדקה אחר הלב ולא מצאתה י"ל שנימוק הלב עד שנשתנה צורתו וזרקתה לחתול ודווקא היכא שניטל הלב לגמרי אזי אי אפשר להחיות ועכ"פ תהי' מסוכנת קודם השחיטה במעלה היותר גרוע אבל בנסמסמס ונימוק אף שנעשית טריפה יכולה היא להחיות איזה זמן ולהיות שמינה וטובה כמו שלפעמים באים לפנינו אווזו' פטומי' ונקובי' הוושט מעבר אל עבר אף שהוא נבילה מ"מ הם חיות לפי שעה ושמינות ובריאות בשר ולפי זה נדחה ממיל' הראי' שהביא מר מנשחטה הותר' דהכא הריעות' לפנינו שהיא בדקה אחר הלב ולא מצאתה וידעינן במה נטרפה ומאי חזית לומר דנפל הלב ואכלה החתול דילמ' נתמסמס ומה שכתב מר וז"ל ובר מכל הטעמים האמורים הי' להם לשום לב לדין האומר נתנסך יינך דכשהו' מסור בידו נאמן ורבו האומרי' דדווקא משום מיגו נאמן הא במקום דליכא מגו כנ"ד אינו נאמן וכאן הרי אם בעלת התרנגול' מכחישת' או לכל הפחות אומרים אינם יודעים וא"כ אין הריבה נאמנת עכ"ל והנה מה שכתב מר שרבו האומרים משום מגו נאמן הוא דעת הש"ך בסי' קכ"ז שהביא כמה דעות בזה והכריע שדעת הרב הב"י כן וכתב עפ"ז יש לדון במי שאמר לחבירו על יין מבושל שלו שנתנסך אינו נאמן אפילו בידו כיון דלית לי' מגו עכ"ל וע"כ צריך אני לפרש שמיירי בענין שנתן לחבירו יין מבושל ומעולם לא הי' בידו לנסך דאי מיירי שהי' בידו עד שלא בישל ואח"כ בישל ואמר נתנסך יינך קודם בישול למה לא נאמן אם אמר לו בפעם ראשון דהא אנן פסקינן כרבא דאמר אפילו אין עתה בידו אם בפעם ראשון שמצא אמר לו נתנסך יינך נאמן אלא ע"כ דמיירי הש"ך שמעולם לא הי' בידו בשעה שראוי לנסך ולכך לא מהימן או שהיה בידו קודם בישול ואשמוענן דלאחר הבשול אינו נאמן אם לא אמר לו בפעם הראשון וכל מה שבידו לעשות נאמן אף אם לא אמר לו בפעם הראשון שמצאו משום מגו ומאוד תמוהי' לי דבריו דלדידי' מה שבידו אינו מעלה ומוריד אלא עיקר הטעם משום מגו א"כ גבי סופר שכתב אזכרו' שלא לשמן דמבואר בי"ד סי' רפ"א בעודן תחת ידו נאמן היה להרב הבית יוסף לכתוב חידוש דין דדווקא בפעם ראשון שמצאו נאמן דהא התם לית לי' מיגו שכבר כתב השמות ומזה מביא הרא"ש ראי' שאף לדברי אביי לאו מטעם מגו מהימן דהא הכא לית לי' מיגו ולדברי הב"י דמה שיש בידו אינו מעלה ומוריד אלא עיקר המיגו וכיון שאין לו מגו נימא דדינו שוה לאינו תחת ידו שדווקא אם אמר לו בפעם ראשון כשמצאו הוא דנאמן אבל אם לא אמר לו בפעם ראשון אינו נאמן אלא נראה ברור וע"כ דרב הב"י סובר הא דנחלקו המפרשים אם הטעם משום מגו או משום שהוא בעליו אינו אלא אליבא דאביי דאמר משום שבידו נאמן מהימן בזה פי' רש"י דבידו לטמאן ולפגלן אבל אליבא דרבא דאמר אף שאינם בידו נאמן הסברא רחוקה לומר בשביל שהי' מגו יהי' נאמן עכשיו אף שאין לו מגו אלא ע"כ הטעם כדכתב הרא"ש אפילו דבר שאין ברשותו עתה אי בזימנא קמיית' דאשכחי' א"ל עדיין נקרא בעליו ומהימן כיון דלא מצי אמר לי' אלא השתא עכ"ל וי"ל דכ"ע מודו לזה דרבא סבר הטעם שהוא נאמן משום שהוא בעליו עליו וא"כ אף שיצא מידו כיון דלא מצי אמרו אלא השתא דאשכחי' ואמר לי' עדיין שם בעליו הוא ומהימן אבל דבר שהוא בידו אליבא דרבא אף שאין לו מגו הוי כבעלים ומהימן אפילו בפעם שני שמצאו ולכך בסופר שאם הי' ס"ת בידו הי' מהימן אפילו אם לא אמר לי' בפעם ראשונ' ואף הרשב"א שהוכיח בחידושי' פ' הניזקין דהטעם משום מגו משום שעלה על דעתי לפסוק כאביי כמבואר בב"י אבל לדידן דפסקינין כרבא אינו מוכרע משו' פוסק דהטעם משום מגו וכן תמי' לי מה שכתב הש"ך שכן משמע מתוספות דקדושין בפ' האומר דמהימן משום מגו ואני עיינתי שם ולא יכולתי להבין ממשמעות התוספות כן הלא התוספות תירצו שם וז"ל י"ל דשאני התם לפי שהי' בידו פעם אחת אבל הכא מעולם לא הי' בידו וזה י"ל כפי' הרא"ש דלפי שהי' בידו פעם אחת נעשה עליו כבעלים כיון דלא מצי אמר לי' אלא השתא בפעם ראשונה שמצאו ואפשר שלא ראה דברי הרא"ש דמפרש אף לאחר שהוציא מידו הוי כבעלים ולכך קשיא לי בדברי התוספות שכתבו לפי שהי' בידו פעם אחת הוא נאמן ואף דעכשיו אין שם בעלי' עליו אלא ע"כ מטעם מגו שהי' יכול לטמאו באותו עת שהי' תחת ידו אבל לפי דברי הרא"ש יותר נראה לפרש מטעם דהוי עדיין בעליו כיון שאמר לו בפעם ראשונה ולא מצי לומר לו עד השתא וא"כ בנדון דידן שהיא מסרה התרנגולת למשרתת הנ"ל היא נאמנת אף שאין לה מגו דאנן פסקינן כרבא דאליבא דכ"ע אין הטעם משום מגו אלא משום דהוה בעלים וכן משמע מתוספות דגיטין דף ב' ע"ב דהעד אחד נאמן באסורין ושחיטה אע"ג דהשתא אין בידו לתקנו מעיק' הי' בידו לשחוט עכ"ל:
ומה שכתב מר ואף להחולקי' שם ואומרים דאף בלא מגו נאמן השומר היינו באומר ברי לי לאפוקי בנ"ד שאינה אומרת ברי לי אלא שהיא אינה יודעת דלכ"ע אין זה כדאי לאסור עכ"ל ואני אומר דמזה אינה ראי' להתיר דהא עכ"פ מחוייבי' אנו להאמין שיש כאן ספק איסור דאורייתא כיון שהיא אומרת בבירור שלא זרקה אלא הטריפה הרץ א"כ נאמנת שלא זרקה הלב לחתול והוי ניטל הלב ודומה לדין אם עד אחד נאמן אומר שמצא מסמר בכרס חצונה תחוב אז יש לאסור מספק אם נאבד הכרס ואף שאין העד מעיד שבוודאי ניקב נקב מפולש אלא כמו שהאמינתו התורה לאסור בוודאי איסור כן האמינתו התורה לומ' שנולד ספק איסור וזה מבואר קצת בט"ז ס"ס מ"ח א"כ ה"נ נימ' דנאמנ' לומר שלא זרק' לחתול וא"כ הספק אם נפל מידה או לא והוי ספק איסור דאוריית' וע"כ צריכין אנו לומר דקרוב לומר דבוודאי נפל דאיך אפשר שלא היתה מסוכנ' א"כ אין הדבר תלוי בדין אם נאמין לה או לא נאמין לה דאם אמרינן דיותר מסתבר לומר דנפל אף אם נאמין לה אין כאן איסור ואם אין הדבר קרוב לומר שנפל ע"כ צריכין אנו להאמין לה שזה דבר ברור אצלה שלא זרקתה אלא הטריפה הרץ ולא הלב והוי ספ' בחתיכה זו על ידה ואסור מדאורייתא וכל ראיותיו של מר מיוסדי' על סברא אחת דאמרינן מסתמא נפל הלב ואכלה החתול דאל"כ אי אפשר שלא תהי' מסוכנת במעלה היותר גרוע קודם שחיטה:
ובנדון השני בקדירת הברזל שבישלו בה חמץ שנתיים ימים קודם הפסח והיתה נקי' ואחר עברו שני שנים בשלו בה בפסח ויש מן התלמידים שביקשו לאסור מטעם דנ"ט לפגם בפסח אסור וכתב מר שטועים הם ומביא ראי' מחבית יין שדבקו נסרי' בבצק ב' חדשי' קודם פסח כבר נתייבש הבצק ואינו נותן טעם ואף דקי"ל כבוש כמבושל עכ"ז אין כח בבצק ליתן טעם לאוסרו ואם כך הוא בחמץ בעין כ"ש בבלוע בקדיר' ועכ"ז לא מלאני לבי להתיר בשני חדשים דאף דקי"ל כבוש כמבושל אינו מבושל ממש וראי' מהני מאני דקוני' דמפלגינן בין י"נ דתשמישו בצונן אף שהיין שוהה שם ימים ושנים אין בו כח לבלוע כמו אלו נתבשל בהם חמץ ואף שהרב בש"ך בי"ד כתב הא דמקלינן בי"נ משום דתשמישו בצונן היינו בדלא אשתהי בהו חמרא מעת לעת אבל באישתהי מעת לעת דינו כמבושל ממש במחילה מכבודו לא דק דמוכח בגמרא דקנקני' של עכו"ם וחבית' דחמר' מכניסים בהם יין לקיום ימים ושנים ואעפ"כ אין דינם כמבושל ממש עכ"ל:
למדתי מכוונתו דמר שלא רצה להתיר הקדירה אחר שני חדשים דילמא דאף דע"י כבישה אינו מוציא טעם אבל ע"י בישול י"ל שנותן טעם וכתב מר אבל מיהא יש לי ראיות ברורות דלאחר י"ב חודש מותר ובקנקנים של עכו"ם קי"ל דמשהן י"ב חודש וכן חרצני' וזגי' ודורדייא דיי"נ לבתר י"ב חודש שרי ולא זכיתי להבין דברי מר חדא במאי דמביא ראי' שיש חילוק בין כבוש לבישול מהני מאני דקוני' דמפלגינן בין י"נ שתשמישו בצונן אף ששהה היין ימים ושנים הדבר הזה אינו ברור אצלי דהא הר"ן מפרש דהא דשרינן באוכמא וחיור' בכלים שאינם מכניסין לקיום אבל מכניסן לקיום י"ל דהוי כמבושל גמור ואף לדעת הרמב"ם שמפרש שמכניסו לקיום מיירי נשמע מכלל דבריו דכלי מתכו' אף שמכניסו לקיום אין צריך מילוי ועירוי אלא בהדחה בעלמא סגי וע"כ בבישול מצינו שאסרה התורה כלי מתכות וא"כ איך מביא ראי' מר מיישון הקנקנים דמותרי' אחר י"ב חודש י"ל בבלוע ע"י צונן מועטת ונפלט הטעם אחר י"ב חודש אבל בבישול שנבלע יותר כמו בכלי מתכות לדעת הרמב"ם שאינו נבלע בצונן אף במכניסו לקיום ובבישול בולע טפי א"כ אין ראי' כלל שנאמר כי היכי דבכלי שמכניסו לקיום אחר כלות י"ב חודש כלה כח היין ה"ה שכלה בקדירה שבישלה בה איסור דילמא ע"י בישול בלע טפי וראי' עוד מכלי נתר דאין להם טהרה עולמים אפי' בישון י"ב חודש ופסק בש"ע כהראב"ד וכתב הרשב"א ומה שהביא הרמב"ן ראי' מחרצני' וזגי' אינו דקים להו לרבנן דאין ליחות שביין ושבחרצנים מתקיי' אלא עד י"ב חודש אבל לאחר מכאן עץ בעלמא הוא וכן הדין וכן הטעם בדורדייא דלאחר י"ב חודש ליחותו כלה ונעשה עפר בעלמא עכ"ל א"כ כלי נתר שבליעתן ע"י צונן אמרו כן ק"ו במה שבלע ע"י חמין נמי בלע טפי וי"ל דאינו יוצא לעולם ואף שרוצה מר ללמוד מאסורין שה' בעין אמרו שלא נשאר שום לחלוחי'. לאחר י"ב חודש והוי כעפר כ"ש באיסור הבלוע שאין בו ממש ואני אומר שיש פירכא גדולה לק"ו זה דהא מה שאסור מצד עצמו אם נתייבש כעץ אף קודם י"ב חודש מותר וזה מבואר בש"ע ס' פ"ז בהג"ה עור הקיבה לפעמים מולחין אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאי' אותו חלב מותר דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחי' בשר עכ"ל ובכרכום שהי' נזהר הרשב"א מפני שמערבי' בו חוטי בשר יבש רצה הש"ך להתיר לכרכום שלנו שהי' יבש וחוטי בשר יבש נעשו כעץ ואינם נותנים טעם אפילו בבישול ולדבר זה אין שיעור אפילו בחודש אחד אם נתייבש כעץ מותר א"כ ה"נ נימא בקדירה כן אלא ע"כ בדבר גוש מתייבש הדבר עד שנעשה כעץ אבל במה שנבלע בדופן הכלי לעולם הוא שמור בתוכו אלא שטעמו נפגם אבל טעם איסור יש בו וכמו חרס הדרייני ששמור היין לעולם ואינו נפגם ואף שמניחי' אותו בחמה ואם הי' מניחים איזה איסור הגוש בימים מעוטים יתייבש והוי כעץ בעלמא ואין בו טעם כלל, אלא ע"כ שדופני הכלי משמרי' היין א"כ ה"נ בבליעת איסור ע"י דופני הכלי מעמיד לעולם הטעם בתוך הכלי אלא שנפגם ועכ"פ נפלט בבישול וגם יקשה לפי דברי מר שלאחר י"ב חודש אפילו טעם לפגם אין בו למה אמרו התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם ופי' רש"י דכתיב ישבר דאין לו טהרה אלא שבירה ולדברי מר אמאי אמר רחמנא ישבר הלא יש תקנה ביישון אלא ע"כ היכא דנבלע ע"י חמין בלע טפי ולא ילפינן מי"נ דבלע ע"י צונן א"כ בכלי מתכות נמי נימא הכי ובאמת קושיא זו קשה גם למ"ד נותן טעם לפגם מותר אלא דגזרינן קדירה שאינה בת יומא אטו קדירה שהיא בת יומא אמאי אמרה רחמנ' ישבר הלא יש היתר מן התורה ביום המחר' שלא תהי' בת יומא ובקושיא זו הרגיש הרא"ם ותירץ ויש לומר כיון שבעמוד השחר דלמחר מיד חל עליהם חיוב שבירה ומריקה תו לא פקע אפילו לאחר מכן והמפרשים תמהו עליו דמאי קשיא ליה הלא לא אמרה תורה שצריכה שבירה משום שיפלוט אח"כ בתבשיל שיתבשל בו דוודאי אפילו אם רוצה להניחו ולא לבשל בו אח"כ שום דבר אינו מועיל אלא שעושה איסור במה שעושה נותר ופוגם הקדשים ולכן צריך כאן שבירה שכיון שאין שייך בו שריפה כבליעת נותר שוי' ור"ל הך שבירה במקום שריפה קאי ובאמת כן משמע מדברי התוספות שלא כדברי הרא"ם דכתבו בסוף השוכר את הפועל דף ע"ו ד"ה בת יומא וז"ל ויש לדקדק דסוף הלילה לבד אינו גורם אלא כולה מזה שהצריך הכתוב שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחושת אחרי בישול חטאת למ"ד נ"ט לפגם מותר ואמאי הלא מותר לבשל בו לכתחילה אחר עמוד השחר עכ"ל וע"כ כוונתם דהך שבירה במקום שריפה קאי ובשלמא אי דווקא כולה לילה פוגם ניחא דצריך שבירה משום דלפעמים התבשיל עדיין בלילה דחטאת נאכל ליום ולילה ולמחר יהי' נותר דלא חשיב טעם לפגם כיון דלא עבר לילה שלימה על הבלוע בכלי וציותה התורה לשבור שלא יבא לידי נותר וזה במקום שריפה אבל אי סוף הלילה פוגם, א"כ לא משכחת דיבא לידי נותר דבעמוד השחר נפגם הטעם ואין בו איסור נותר מן התורה ואי ס"ד כדסבר הרא"ם שהך שבירה לאו משום איסור נותר דמה לי אם נבלע בהלי או אם נבלע בחרסי' אלא הטעם משום שלא יבשל בו ויבא לידי נתינת טעם א"כ מאי קשי' לבעלי התוספות אם סוף הלילה פוגם אמאי אמר רחמנא ישבר דהא אפילו כל הלילה פוגם נמי תקשי להו אמאי אמר רחמנא ישבר ימתינו עד שיעבור כל היום ולילה שלימ' ויהי' מותר להשתמש בו אלא ע"כ הוכחת התוספות שהטעם השבירה בשביל שלא יהי' נותר וכן מוכח מתוספות דזבחים דף צ"ו דפריך הש"ס אלא קדירות של מקדש אמאי אמר רחמנ' ישברו להדרינהו לכבשונו' וכתבו וא"ת למה הצריך הכתוב שבירה דלא שייך למימר על הכתוב דילמא חייס ולא שאין עושין כבשונו' בירושלים וי"ל חידוש שהתיר הכתוב בשבירה דהוי אמינא דלא מהני שבירה דכיון דעדיין טעם החטאת בחרס דצריך שיהי' הטעם בטל מן העולם עכ"ל הרי להדי' שהשבירה במקום שריפה קאי ובין טעם דהרא"ם ובין טעם התוספות והמפרשים לא קשיא על הכתוב ולפ"ז י"ל שדינו של מר אמת דלאחר י"ב חודש אפילו טעם לפגם אין בו והא דהצריך הכתוב שבירה או משום שלא יהי' נותר או מטעם דהרא"ם אלא אי קשיא הא קשיא הא דאמרינן בפסחים דף כ"ז דבעי מיני' מאמימר הני מאני דקוני' מאי לאשתמושי בהו בפסחא א"ל חזינא להו' דמידייתי והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם וקשה מנ"ל ללמוד מדין התורה שאינו יוצא מידי דופנו לעולם דהא אחר שנים עשר חודש אפילו טעם אין בו ומר רצה להתיר לכתחילה בפסח לאחר י"ב חודש ואיך אמר שאינו יוצא מידי דופנו לעול' וקושיא כיוצא בזה הקשו התו' בפסחים דף ו' ע"ב ד"ה התורה העידה וא"ת הלא יוצא מידי דופנן ע"י כבשונו' והוכרחו לתרץ דזה לא חשיב יוצא מידי דופנו לגמרי אבל קושתינו לא נתיישבה בתירוץ זה אלא ע"כ ברור הדבר דילפינן מדהוצרכה התורה שבירה בשביל נותר ולא להגעיל הכלי אלא שאינו יוצא ע"י הגעלה וכשם שהטעם לשבח אינו יוצא א"כ גם הטעם לפגם לעולם עומד בו ואינו יוצא לעולם ע"י הגעלה וכן מהא דאמר רב קדירות בפסח ישברו ופי' רש"י רב לטעמי' דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר"י ואית לי' במשהו וקסבר נ"ט לפגם אסור ופריך ואמאי לישהינהו אחר פסח ולעבד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן ואמאי לא פריך לא ישתמש בהו כלל ולשהינהו עד אחר י"ב חודש דע"כ הא דמשני גזירה דילמא אתי למעבד במינן היינו אם ישתמש בכלי שלא במינן אתי להשתמש אף במינן אבל אם לא ישתמש לא שייך למגזר וליכא למימר דחיישינן דילמא אתי לידי תקלה דהא בכלי איסור, כ"ע מודו דלא חיישינן לתקלה דבגוף האיסור העומד לאכול חיישינן אבל בכלי היתר שנאסר לא מצינו בש"ס ובפוסקים דחיישינן לתקלה וכמו קנקני' של גוים דמותר ליישן י"ב חודש ולא חיישינן לתקלה דאפשר להניח' במקום המוצנע ואפשר להזהר ואמאי אמר רב ישברו לישהנהו עד בתר י"ב חודש וכן יש להביא ראיה שעכ"פ הטעם לעולם עומד בתוך דופני הכלי ממה שכתב הלבוש הביאו הט"ז בסי' צ"ג אם הי' שם מעת לעת אינו מבליע בכלי כיון שהוא ישן וכן כתב הב"ח ומביאים ראיה מפרק המפקיד דף מ' בהמפקיד שמן לחבירו אם היו קנקנים ישינים אין מוציא להם בלע ומוקי לי' אביי אפילו באין מזופפי' דכיון דטעון טעון ותו לא בלע והט"ז השיב עליהם בטוב טעם לשבח וכתב שלעולם הוא פולט אלא שחוזר הוא ובולע קצת מן השמן והתם לא חילקו אם קנקנים ישינים י"ב חודש או יותר דלא פלוג וכאשר באמת עינינו רואות שכלי ישן אינו בולע לעולם אף שנתישן כמה שנים ופשוט לדעת הט"ז שאינו מוציא לו בלע ע"כ מה שפולט הכלי חוזר ובולע צריכין אנו לומר שכל טעמו שמור בתוך דופני הכלי דאם יחסר ע"י ישון מעט א"כ עכשיו הוא בולע יותר אלא ע"כ כל מה שבלע שמור בתוך דופני הכלי לעולם ואפילו לדעת דסברי דכלי ישן לא נאסר ע"י כבישה דלא פלט כלל מ"מ מודו דלא בלע משו' דהטעם שיש בכלי עומד בתוכו לעול' וע"י בישול פשיט' להו שפולט שפיר ועכ"פ הוי טעם לפגם ואין לומ' שהבלוע בו כמו עפר א"כ ינכו להם בלע דהא אם נתייבש כעפ' עפר גופא בולע ועוד ראי' דכתב הירושלמי פרק ז' דנזיר ר' יוסי אומר בשר המתייבש אם יכול להשרות ולחזור כמות שהי' טהור וכן נבלה אם יבשה טהורה ש"מ גבי טומאה נמי אם יבש דבר הגוש כעץ הוא טהור ובדבר הלח איתא בזבחים דף ע"ט חרס של זב פעם ראשון ושני טמא שלישי טהור בד"א שנתן לתוכו מים אבל לא נתן לתוכו מים אפילו עשירי טמא ופי' רש"י אבל לא נתן לתוכו מים אלא מי רגלים של אדם טהור להוציא של זב הנבלעי' בו טמא דמין במינן עכ"ל נשמע מזה דאף דהחרס ישן י"ב חודש או יותר לא חילקו בכך ולעולם טמא ולא אמרינן שנתייבש ונעשה כעפר ולא יטמא אלא ע"כ שע"י דופני הכלי משקה שמור בתוכו לעולם אלא שהוא פגום ומזה הבאתי ראי' לדברי הט"ז שלעולם פולט הכל וחוזר ובולע ואין לומר דילמא הזב מטמא אפילו ביבש ונעשה כעפר הא מבואר ריש פרק דם נידה דהזוב והניע והרוק והשרץ והנבילה והשכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבישי' ואם יכולין לשרות ולחזור כמות שהן מטמאין לחין ומטמאין יבישין ובמת פליג ת"ק עם ר"י ש"מ דאם נעשה יבש כעפר אינו מטמא א"כ קשיא הך דחרסן של זב אלא ע"כ דבר הבלוע עומד לעולם ודומה לכלי נתר דאין להם טהרה עולמית ואף שנבלע ע"י צונן ק"ו למה שנבלע ע"י חמין כללא דמילתא שאין הדעת סובלת דבר זה ללמוד מיי"נ דביי"נ אפשר קים להו לרבנן דבתר י"ב חודש כלה טעם היין לגמרי כיון שלא נבלע אלא ע"י צונן אבל בדבר איסור עכ"פ טעם לפגם יש בו ותדע דאי אפשר לנו ללמוד מי"נ כלום דהא בסוף ע"ז ר' יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתי' רשב"ג אומר מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין וכדרך שאמרו בטהרו' כך אמרו ביי"נ ומינה למד רבינו הטור אף לכלים המכניסי' לקיום סגי בהכשר זה ובכלי איסור לא מצינו לומר הכשר זה אלא סתם מתניתין הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים את שדרכו להגעיל יגעיל ולא מועיל שום הכשר אחר וע"כ צריך אתה לומר דע"י בישול בלע טפי א"כ ג"כ אין ראי' מהא דלאחר י"ב חודש דאף ביי"נ כלה הטעם היין לגמרי אבל בכלי איסור שנבלע ע"י חמין אפשר שבלע טפי ולא מהני ישון י"ב חודש דלעולם הטעם שמור בתוך דופני הכלי אלא שהוא לפגם וכן דחה הרא"ש בפ' כירה דברי ר"ת דרצה ללמוד מפ' בתרא דע"ז רבא אמר נעוה ארתחי' להתיר כלי שנשתמש איסור בכלי ראשון ע"י עירוי וכתב הרא"ש דאינה ראי' דשאני י"נ דתשמישו ע"י צונן ולהכי מקלינן בהו טפי מבשאר איסורין כדאמרינן חולטן במי זתים וכן עירוי ג' ימים וע"י ניגוב וע"י הנחה מגת לגת משא"כ בשאר איסורי' וכן כתבו התוספות בזבחים דף צ"ה ע"ב ד"ה עירה לתוכה ואף ר"ת גופי' מיקל בי"נ שהתיר לשפוך רותחים תוך חבית שהי' בו י"נ ולהפכם מצד זה לצד זה בתוך החבית אע"פ שכבר היו בכלי שני מיד כששופכן בחבית ולא נפלו על כל צדי החבית אלא מכלי שני שהופכן מצד זה לצד זה ולא התיר כן בשאר איסורים וע"כ דבי"נ אין איסור רותח כלל אלא שהחמירו בו להרתיחו וכן כתב המרדכי בפ' כ"א דשבת ובר מכל דין קשיא לי הא אמרינן בש"ס וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבין תני חדא אסור ותניא אידך מותר לא קשי' הא כמ"ד נ"ט לפגם אסור הא כמ"ד נותן טעם לפג' מותר ואם איתא לדינו דמר ניפלגי במ"ד נותן טעם לפגם אסור והא דתני אסור בתוך י"ב חודש והא דתני מותר לאחר י"ב חודש שאין בו אפילו נ"ט לפגם וכן הא דתניא בפ' אין מעמידין דף ל"ח ע"ב ת"ר הכוספן של נכרים שהוחמו חמין ביורה גדולה אסור ביורה קטנה מותר ופריך והתניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר ומשני לא קשיא הא כמ"ד נ"ט לפגם אסור הא כמ"ד נ"ט לפגם מותר ואם איתא דלאחר י"ב חודש אין בו טעם כלל א"כ לישני הא והא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור אלא הא דתני' מותר בדיעבד מיירי לאחר י"ב חודש שכלה לגמרי הטעם והוי כעפר אלא ברור הדבר כשמש שכל מה שנבלע בתוך דופן הכלי ע"י חמין משתמר ימים הרבה אלא שטעמו פגום ואין ללמוד מאיסור גוש שנעשה כעפר לאחר י"ב חודש או מחמץ שחרכו שנעשה כעץ בעלמא ואף בבשר שנתייבש נעשה כעץ ואין בו איסור בשר בחלב מטעם דשלי' בי' אוירא ומיבש הלחלוחית לגמרי והוי כעץ יבש שאין בו טעם כלל משא"כ מה שבלוע בדופני הקדירה דופן הקדירה מעמידו ימים ושנים רבים ואין כח לאויר עולם ליבשו וזה מוכרח מחוש שכל כלי ישן אינו בולע אף לאחר ימים ושנים ובי"נ שאני דכלה טעם היין לגמרי משום דבלע ע"י צונן ומה מאוד נפלאתי שהקשה מר בעצמו קושיא עצומה וז"ל ואין להשיב דילמא שאני י"נ דבליעותו בצונן ודחה מר בדחי' בעלמא שהרי אף הזגים וחרצני' אנו מתירי' לאחר י"ב חודש וכן דורדיי' וכו' ולא זכיתי להבין במאי דחה מר קושייתו מזגי' ומחרצנים הלא הם ג"כ נבלעי' ע"י צונן וכבר דחה הרשב"א ראי' הרמב"ן שרצה להתיר כלי נתר אחר י"ב חודש מחרצנים וכתב דהתם נעשה כעץ וכעפרא אבל בכלי נבלע הרבה וק"ו שנאמ' כן מה שנבלע ע"י בישול:
והא דהשיב מר על דודי מ"ו הגאון בעל הש"ך שכתב הא דמקלינן ביי"נ משום דתשמישו בצונן היינו בדלא אשתהי בהו חמרא מעת לעת אבל באישתהי מעת לעת דינו כמבושל וכתב עליו מר במחילת כבודו לא דק דמוכח בגמר' דקנקני' של עכו"ם וחביתי דחמרא מכניסי' בהם יין לקיום ימים ושנים ואעפ"כ אין דינו כמבושל ממש עכ"ל ומה מאוד נפלאתי על דברי מר שהסתיר דברי הש"ך ולא כתב מראה מקומו וכמדומה לי שבאותו עת שכתב מר לא עיין בש"ך ואלו עיין בו לא שוי אותו לטועה הלא אפילו בר בי רב דחד יומא לא יטעה בדבר זה שזה פשוט שכל מה שאמרו חכמים בהכשר כלי י"נ אפילו במכניסו לקיום מיירי אלא דקשי' לי' דאם ידוע שנשתמש מעת לעת הא קי"ל כבו' כמבושל ורצה הוא לומר דאף דבמכניסו לקיום מיירי בש"ס מ"מ אינו ברור לנו שנשמתש מעת לעת וכתב בעצמו בסי' קל"ו סק"ט ואפשר דהיכא דידוע שעמד בו מעת לעת כ"ע מודו לר"ת דאע"ג דחביו' וכלים שמכניסי' לקיום דרך הוא לעמוד בו מעת לעת מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וסת' יינם הוא מדרבנן והי"ל ספק' מדרבנן לקולא ועוד דביי"נ מקלינן טובא בכמה דוכתי ועוד דאיכא כאן ספיקא טובא דילמא לא נתן בהם יין כל עיקר או נתן יין מבושל אבל בידוע שעמד בו מעת לעת הרי נעשה כבוש וכבר נתבאר בסי' ס"ט וצ"ט דכבישה אוסר' כל הכלי וכן בדין כיון דכבוש הרי הוא כמבושל וכן בסי' קל"ה ס"ק ל"ג לאחר שכתב חידוש דינו כתב מיהו עדיין צ"ע שאפשר לומר שאפילו ידוע שעמד בו מעת לעת וכדמשמע מסתימ' פשט דברי הפוסקי' מ"מ כיון דלא נאסר אלא ע"י צונן אמרינן בי' כבכ"פ ומהני לי' מילוי ועירוי וגם י"ל דקים להו דע"י מילוי ועירוי נקל שטעם היין שנבלע על ידי צונן וכתב ומ"מ נראה דשאר איסורין שנבלעו בצונן ע"י כבישה לא. מהני הכשר מילוי ועירוי ולא אמרו כן אלא בהיין שהמים שממלאי' ומערין בכלי מקלישי' טעם היין משא"כ בשאר איסורין עכ"ל הרי להדיא דלא נעלם מעיני הש"ך הא דאמרו הכשר בחביתי דחמר' שמיירי בכלים המכניסים לקיום אלא דקשיא לי' הלא כבוש כמבושל ובכלי איסור שנתבשל לא מהני הכשר זה ורצה תחילה לומר דהש"ס מיירי בסתם ומ"מ מידי ספק לא יצאו ואף שאח"כ לא ניחא לי' בזה כמו שכתב בעצמו שמפשט דברי הפוסקים מיירי אף שידוע שנשתמש בו מעת לעת והוכרח לחלק בין י"נ לשאר איסורי' הרי שחילק אף בשאר איסורי' הנבלעים ע"י צונן דלא מהני הכשר מה שמהני גבי י"נ ק"ו אם הנבלע ע"י חמין שאמרו בגמרא בפירוש דלא דמי חמץ לי"נ מפני שנבלע בחמין בלע טפי א"כ פשיטא דאי אפשר לנו ללמוד היתר להתיר אחר י"ב חודש אף בדעבד לדידן דנותן טעם לפגם אסור וזה ברור ופשוט אצלי ומשמע מסתימ' כל הפוסקים דכבוש אוסר כל הכלי וכן מוכח מדברי הרא"ש בפ' אין מעמידין דנשאל כמה ישהה יין בקנקן ויאסור והשיב יראה שצריך להשהות מעת לעת והכי אמרינן בחולין בפ' כל הבשר בשר בחלב חידוש הוא דאי תרו כולא יומא בחלבא שרי וכי בשיל לי' אסור ומאי חידושי' כל איסור שבתורה נמי אי תרי כולא יומא איסור והיתר בהדדי שרי דצונן לא פליט ולא בלע ואי בשיל לי' אסור אלא ודאי כל שאר איסורין אי תרי לי' יום שלם מעת לעת אסורין כמו בבישול והיינו כבוש דתנן בכל דוכתא שהוא כמבושל אבל בבשר בחלב חידוש הוא דדרך בישול אסרה תורה דווקא עכ"ל הרי להדי' דסבר הרא"ש שפולט ובולע כמו בישול וע"כ לא מצינו היתר הכשר כלים בשאר איסורי' כמו ביי"נ אלא דברי הש"ך ברירין בטעמן וחלילה לנו להקל בדבר שלא נמצא מפורש בש"ס להתיר ואדרבא יש ראי' ברורה כשמש לאיסור וגם מה שהשיב מר על דברי ר"ת שאוסר שמרי עכו"ם לאחר י"ב חודש מטעם דס"ל ז"ל שלא מיקרי דורדייא אלא בשנתן להם מים אבל בלא מים לא מיקרי דורדיי' והקשה מר מפ"ק דמגילה דאמרי לי' לאחשורוש זיל לגבי עמון ומואב דיתבי כחמר' דיתיב על דורדיי' הרי בפירוש דנקראי' דורדיי' אף שעדיין לא נמשך מעל גביהם היין עכ"ל ואני לא זכיתי להבין דבריו דכת' הרא"ש דר"ת נחלק על ר"א ואמר דהני דורדייא דחמרא דשרי בתר י"ב חודש מיירי שנתמדו במים ונ' דבימיהם היו רגילין לתמוד השמרי' כדמוכח בפ' המוכר פירות וכן בפ' אלו עוברין ובלשון התלמוד קורא לשמרי' שלא נתמדו אדריא והתוספות כתבו שנק' שמרים כדאיתא בפ' המפקיד עכ"ל ואי ס"ד דס"ל לר"ת דדורדייא אינו כולל אלא שמרי' שנתמדו מה לו להביא ראי' שבימיה' היו רגילי' לתמוד השמרי' תיפוק לי' דע"כ דורדיי' פי' שנתמדו אלא ע"כ דדורדייא סובל שני הפירושי' י"ל שלא נתמדו וי"ל שנתמדו אלא שמילת אדריא או שמרים אינו כולל אלא פי' זה שלא נתמדו ור"ת רוצה לדחו' ראי' של ר"א דמיירי שנתמדו אך מנ"ל לחלק בכך דילמא כפשטא דמיירי בשלא נתמדו ולזה מוכרח להביא ראי' שבימיהם היו רגילין לתמוד השמרי' ומסתמ' מיירי הש"ס מאותן דורדיי' שרגילין היו בימיהם אבל באמת דורדיי' סובל פי' שמרים שלא נתמדו ולפ"ז אין כאן תיובתא מהא דמגלה לר"ת וזה פשוט וברור אצלי ומ"מ אין מזה ראי' כלל אף לר"א דסובר אף שלא נתמדו הוי כעפרא לאחר י"ב חודש דווקא שם דשלט אוירא ומיבש טעם היין לגמרי והוי כעפרא אבל במה דבולע הקדירה ע"י אש עומד הטעם ימים ושנים רבות אלא שהוא לפגם דאי אפשר ליתן מדת חכמי' לשעורין ודברי הגאון המפורסם הרב מהר"ר נפתלי כ"ץ שכתב שהטעם לאחר י"ב חודש בטל כעפרא דארע' והוא לכל הדעות ישן י"ב חודש הוא חשיב כהגעל' ברותחין ולכמה דעות ומשמעות הישון עדיף מהגעלה ואיך עולה על דעת לחדש דבר מעתה לאסור המותר ולפי זה צריך לאסור כל הקדירות אף בהגעלה ואין להם תקנה עכ"ל ולא זכיתי להבין דברים אלו כלל איך דימה ללמוד איסור מי"נ הלא חליטת מי זיתי' או הנחתן תחת הצינור שמימיו מקלחין שמהני גבי י"נ תוך י"ב חודש ובאיסור הנבלע ע"י חמין אין פוצה פה להתיר ע"י חליט' זתים או הנחתן תחת הצינור שמימיו מקלחין כי סתמא תנן הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי להגעיל יגעיל וע"כ צריכין אנו לומר בשביל שבלע ע"י חמין בלע טפי וכבכ"פ וא"כ איך אפשר ללמוד בכלי הנאסר ע"י חמין שמהני יישון י"ב חודש כמו גבי יין נסך שנבלע ע"י צונן וכן מוכרחי' אנו לומר שאליבא דכ"ע קיל י"נ בדין זה דהא קמבעי' לאנשי גינזק לר"ע קנקני' של גוים אסורי' או מותרים ובוודאי לא נעלם מהם דין גיעול נכרים שאמר' רחמנ' להכשיר בכלי מדין אלא דבר פשוט להם דהתם נשתמש בחמין מיירי ולכך צריך להגעילן אך על קנקני' מבעי' להו דתשמישן בצונן ופשט דלאחר יב"ח מותרין ואיך אפשר ללמוד לכלי שנשתמש בו חמין דבלע טפי ועוד לא הבנתי במה שכתב וז"ל א"כ לפ"ז צריך לאסור כל הקדירות אף בהגעלה איך תלוי הגעלה ביישון הלא בהגעלה כ"ע מודים דמהני בכל איסורי' דזה כלל גדול כבכ"פ אלא דבי"נ מהני נמי ישון וכדומ' לזה ישב הט"ז בסי' קל"ח ס"ק דבמקום ששייך הגעלה אז היא עדיפא מעירוי ולכך לא מהני עירוי בשאר כלים הנבלעים ע"י איסור ע"י יישון אלא בכלי חרס דלא שייך הגעלה כלל מטעם דהתורה העידה עליו והיינו דרך בישול אבל עירוי מהני דשולט בכל הכלי אבל בשאר כלים שטבעם שהגעלתם שולטת בכולה אז ודאי היא עדיפא מעירוי שהגעל' שולט ברותחין ועירוי שולט בצונן עכ"ל הרי להדי' דאין למידין דין הכשר שאר כלים להכשר י"נ שבליעתן ע"י צונן והדרן עלן בדין הראשון אף שיש לבעל דין לחלוק מ"מ יפה דימה מר לנשחטה הותרה ואין מחזיקין ריעותא אפילו אם היא בדקה אחר הלב למצוא ולא מצאה אם אפשר לתלות בנפיל' כי הכא תלינן דלעול' תלינן בדבר המצוי ויש קצת ראי' לזה מדתנן כל דבר שבחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך הטומאה היכן היא וחכ"א בודק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה ופי' רש"י גל טמא שנתערב עם שני גלין טהורין וסברי חכמים שחופר עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה ואם לא מצא תולין ואומרי' בא עורב ונטלה בא עכבר ונטלה וא"כ אף שוודאי טומאה היתה כיון שלא מצאה תול' שאכלו' העכברי' ונטלה העורב אף שאין העכב' והעורב לפנינו ק"ו בנדון דידן שהחתול עומד ומצפה ולא נראה שום רושם מיסמו' או נימוק בתרנגולת שמסתמ', לא מחזקינן ריעותא ואמרינן שהי' לה לב כמו בשאר נבראים אלא שנפל בפתיחת הבטן ואכלה החתול ואלו הוינא התם הייתי אוכל משופרא דשופרא אבל במאי שהתיר מר נותן טעם לפגם אחר י"ב חודש בזה אין אני תוקע עצמי לדבר הלכה ומי שמור' לאיסור אין מן המתמיהי' אדרב' מוכח בפשיטות בכל הש"ס שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ואין ללמוד דבר הנבלע ע"י חמין מיי"נ כלל וכלל וזה פשוט וברור אצלי ואלהים ינחיני בדרך אמת כ"ד אהובו מחותנו מאיר חו' בק"ק פרוסטיץ.