פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה טו
נשאלתי להורות הלכה למעשה ששרו בשר בפסח ולאחר שלקחו הבשר הוציאו מי השרי' לחוץ לשפוך לאשפה מצאו שם גרעין אחד של תבוא' ונסתפקו אם הי' בעודו הבשר במים או לא ורצו לדמות דין זה למה שפסק רמ"א באו"ח סי' תס"ז סי' י"ב אם מלגו התרנגולי' ואח"כ מצאו במים גרעין חטה בקועה אסורה התרנגולת ואם המים צוננים מותר ויש מי שאוסר אם הוא תוך הפסח וכתב רמ"א דלענין המנהג יש לאסור בבשר ולהתיר בתרנגולי' עי' שם:
ויען כי ראיתי רבים נבוכים בדין זה ראשונים ואחרונים ע"כ באתי במגילת ספר להעלות הרשום בכתב אמת את אשר הורני מן השמים ולבאר הכל בארוכ' ללבן ולברר כשמלה הדיני' המסתעפים מדין זה בראשונים ואחרונים ראשונה לדעת מה שכתב הט"ז הא דכתב הש"ע ויש מי שאוסר אם הוא תוך הפסח זה על פי תירוצו על הקושיא דברי הטור אהדדי בסי' י"א אבל לפי מ"ש דלקמן בלא"ה מותר בזה אף בפסח דצונן אינו נותן טעם כלל עכ"ל ולי נראה דהרב הב"י לא בנה יסוד על תירוצו על הקושיא לכתוב יש מי שאוסר לפי תירוצו כי שערי תירוצי' לא ננעלו ואף בידינו לתרץ קושיא הב"י בדרך אחר הא דהתיר הרא"ש חטה שנמצאת בעיסה אפילו היא בקועה משום דדבר ידועה שהחטה קשה ואינו ממהרת להחמיץ כמו העיסה וכיון שהעיסה לא החמיצה כ"ש החטה ולא חיישינן שהיתה במים ר"ל אף דמים צוננים אינם מחמיצים החיט' כמו שאמרו תפח תלטוש בצונן מ"מ לאחר שהוציאו מן המים כיון דהיא נתרככה תחילה קודם העיסה י"ל דאף דעיסה לא החמיצה מ"מ החטה החמיצה דדווקא אם היתה החטה בקמח אז שפיר אמרינן כיון דחטה קשה יותר מן העיסה ואם עיסה לא נחמצה ק"ו לחטה אבל אם חטה נתרככה מקודם ביאת מים לקמח י"ל דממהרת להחמיץ על זה כתב הרא"ש דלא חיישינן משום דישראל רגילין לשמור יפה המים למצוה אבל לעולם דהרא"ש סבר דצונן אינו מחמיץ כדעת הרבה גאוני' וא"כ הא דכתב הרב הב"י ויש מי שאוסר אם הוא תוך הפסח לא נתכוון לזה רק מה שכתוב ויש מי שאוסר הוא דעת המרדכי שהביא הב"י בשמו שכתב מעשה הי' ששרו בבשר בליל פסח למחר מצאו גרעינין של תבואה במים ושאלו לרבינו משולם ולרבינו שמואל הכהן ואסרו שניהם לאכלה וטעמו משום דאין כאן אלא ספק אחד אם הי' עם בשר במים או נפל שם אח"כ וספיקא דאורייתא לחומרא משמע שאסור גם בצונן והרבה גאונ' אסרו אף בצונן ובבשר דאית בי' פילא החמירו ביותר לאסור בצונן והשתא אמינא מוצא ומבוא דין זה שכתב המרדכי בשם הגדולים בסתם בלי ראי' ולבם הי' רחב מני ים בים התלמוד אבל אנן כי סיכתא בגודא לגמר' צריכן אנו לברר עד מקו' שידינו מגעת ראשון הא דכתב המרדכי משום דהוא ספק דאורייתא ולחומרא ע"כ צריכין אנו לומר לאו דאורייתא ממש דהא הסכימו כל הפוסקים דחמץ במשהו הוי דרבנן אלא ע"כ משום דעיקר איסורו מדאורייתא החמירו בו מספק וכן כתב הב"ח וע"כ צריכן אנו לומר דלמדו דין זה דבעירובין דף ל"ו ע"א רמי ר' יוסי דמכשיר בספק עירוב אדרבי יוסי דמחמיר בטומאה דרבנן כמו בי"ח דבר וירד וטבל ספק טבל בארבעי' סאה ספק לא טבל דמטמא ר"י ומשני רב הונא בר חנינא שאני טומאה הואיל ויש בה עיקר מן התורה אבל תחומין דרבנן ואע"ג דאיכא התם שינויא אחרינא מ"מ פסקו כהך תירוצא לחומרא אך איכא למידק דאף אם נימא כהך תירוצא דלא אזלינן לקולא היכא דעיקר איסורא מדאורייתא מ"מ נראה דלא דמי כלל להך דהתם אין כאן חזקה לקולא משום דהעמיד טמא על חזקתו ובחזקת מקוה הרי חסר לפניך וכיון דאיכא למימר חסר ואתי והוי כתרתי לריעות' כדאמרינן ריש נדה או דמיירי במקוה שלא נמדר כדמשני בתר הכי ולכך מחמיר ר' יוסי ובספק עירוב אי עיקרו דאורייתא ראוי נמי להחמיר ואף דיש חזקה לתרומה זו שעירב בה דקודם לזה היתה טהורה מ"מ איכא חזקה נמי כנגדה העמיד אדם על חזקת תחום ביתו ואזדא לה חזקה והי' ראוי להחמיר ולכך משני תחומין דרבנן אבל בנידן דידן אף אם נימא דהוי כספק איסור דאורייתא מ"מ ניזיל בתר חזקה דהא כתבו התוספות שם ד"ה מקו' שלא נמרד דבטהרות מודה ר"י שאם נגע טמא זה בטהרות דלא מטמאינן וכן איתא במסכ' מקוואות דקתני ר"י מטמא שספק ליטמא טמא לטמא אחרי' טהור ש"מ משום דמוקמינן טהרות אחזקי' ולפי גירסת ספרי' שלנו פשיט' יש להתיר בנדון דידן דקתני התם בפ' ב' דמקוואות על הך טומאה דרבנן ור"י מטמא שר"י אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בפסולו עד שיודע שטהור אבל ספקו ליטמא ולטמא טהור ופי' הרמב"ם בפי' המשנה שם ואמנם ספק דברי סופרים שטהרו חכמים שיפול הספק בהטמאו או בטמא זולתו ואז יהי' ספיקו טהור כמו אם יסופק אם אכל אוכלין טמאין אם לא ספיקו טהור או יסופק ג"כ אם זה האוכל אוכלין טמאין אם נגע בככר של תרומה אם לא נגע כי הככר טהור וא"כ בנדון דידן נמי נימא הכי בודאי לענין עיקר איסור משהו אף שהו' מדרבנן מחמירין אנו בפסח שצריך לשרוף התבשיל משום דעיקר איסוריה דאורייתא ובי"ט אחרון כיון די"ט אחרון דרבנן לא מחמרינן כולי האי ומותר להשהותו אבל היכא דספק אם יש כאן איסור משהו אי לא אין כאן טעם וריח להחמיר ואף אם נימא דהרמב"ם סבר כיון דאליב' דר"י דמטמא לאדם אם נגע אח"כ בטהרות נמי טמאין מ"מ אין כאן ראי' לאסור לנדון דידן דבשלמא התם אף במקוה שנמדד תחילה כיון דנמצא חסר הוי כתרתי לריעותא אבל הכא הוי כמו ששוחט בסכין ונמצאת פגומה דאמרינן סכין איתרע בהמה לא איתרע' ואף דאמרינן בריש סוגי' משום דעצם ודאי פוגם הלא מבואר שם בסוגי' דלמסקנ' לא קאי הך סברא וכן כתב מהרש"א וז"ל עצם ודאי פוגם לחד תירוצא של התוספות ניחא אפילו לפי המסקנא דתלינן בעצם דמפרקת טפי מהעור אבל לא לאינך תירוצים וכן משמע מפי' רש"י דליכא סברא למיתלי בעצם המפרקת יותר מבעור אלא דבכל גוונא תלינן לקולא צ"ל דהאי טעמ' דקאמר עצם ודאי פוגם עור ספק לא קיימא לפי המסקנ' אלא טעמא דרב חסדא הרי שחוטה לפניך וסכין אתרעי בהמה לא איתרעי ודוק עכ"ל מהרש"א וכן העלתי בלימוד הישיבה וא"כ ע"כ לא מדמינן הך למקוה שנמדד ונמצא חסר דשאני התם דאיכא למימר חסר ואתאי וא"כ הוי כתרתי לריעות' אבל הכא גבי סכין ליכא למימר הכי א"כ אמרינן סכין איתרעי בהמה לא איתרעי א"כ בנדון דידן נמי נימא הכי כיון דליכא למימר חסר ואתי ואיכא למימר השתא הוא נפל החטה וא"כ מים נתרעו בשר לא נתרע ואף לתירוץ שכתבו התוספות דהוי כמו ספק ספיקא הכא נמי הוי כמו ס"ס דילמא השתא הוא דנפל ואת"ל מקודם בעוד הבשר במים מ"מ דילמא לא נתחמצה דלאו כל הבקועות מחמצו' אלא קרובות להחמיץ ואף אם נתחמצה החטה דילמא לא יהבי טעמא בצונן ואפילו משהו ליכא:
ואף שאנן לא פסקינן כר' חסדא אלא דהילכתא כרב הונ' בשלא שיבר בה עצמות ולא תלינן בעצם דמפרק' היינו משום דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיוד' לך במה נשחט' וכיון דאין סברא למיתלי במפרקת יותר מבעור הוי כמו שנולד ספק בשחיטה וכיון דמקוד' שחיטה בחזק' איסור עומד' לא נפקא מחזקה אבל הכא הבשר בחזק' היתר עומד קודם שנתנו לתוך המים נעמידנו על חזקת היתר ואיברא בגוף הדין אם נתיר ספק איסו' מכח חזקה יש לי עיון גדול בזה מהא דאמרינן בפרק הזרוע והלחיים דף קל"ד ע"א דאמרינן גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור ורמינן עלי' מספק לקט שהוא לקט ומשנינן פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא ותו רמינן הרי עיסה שנעשית עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב ומשנינן ספק איסור' לחומרא ספק ממונא לקולא ופי' רש"י חלה ספק איסור' שיש בה עון מיתה הילכך לא סמכינן אחזקה אבל מתנות אין בהם קדושה אלא דין ממון דהמוציא מחבירו עליו הראי' עכ"ל הרי להדי' מוכח מש"ס דבספק איסור' לא מהני חזקה ואזלינן לחומרא ומזה הבאתי ראי' ברורה לאותן הפוסקי' שהביא הש"ך בסי' נ' בשם הסמ"ג דכל ספק טריפה שבא לפני חכם ולא נתברר כגון נשבר העצם ויצא לחוץ או ספק סירכא או כל שאר ספיקות שלא ידע אם הם קודם שחיטה או לאחר שחיטה וכן בוקא דאטמ' דשף מדוכתה ולא ידע אי עיכול ניבי או לא עיכול פוסקי' בה"ג לאיסו' ולא אמרינן נשחטה הותרה כדאמרינן גבי בא זאב ונטל בני מעים דהתם יש קצת רגלי' לדבר שנעשה לאחר שחיטה אבל היכא דליכא רגלים לדבר לא תלינן וכן הדבר מוכרע ממקומו מדפריך על הא דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת ופריך ולימא נשחטה הותרה ומשני הא קמ"ל אע"ג דאתילד בה ריעותא כגון בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן נקובין ולא קאמר אע"ג דאתילד ריעותא שמצאן נקובין ולא ידעינן אי קודם שחיטה אי אחר שחיטה אלא ע"כ דבכל ספק איסור' לא אזלינן בתר חזקה אלא היכא דאיכא למיתלי כגון בזאב וכתבו התוספות אפילו יש נקבים שלא במקום שיניו כי היכי דמכשרינן היכא דמשמשא ידא דטבחא והנה לכאורה יש לדקדק דהא התוספות למדו זה ממשמשא ידא דטבחא ובש"ס דף מ"ט למדו משמשא ידא דטבחא מזאב דאמרינן תלינן מדתלינן בזאב ע"כ נראה לישב דהכי פירושה מסתברא דתלינן בזאב אפילו שלא במקום שיניו כי היכי דמכשרינן היכא דמשמשא ידא דטבחא וע"כ ילפינן מזאב וקשה הא בזאב ידעינן בודאי שבמקום שיניו נקב אבל היכא דמשמשא ידא דטבחא לא ידעינן בבירור שהוא עשה הנקב אלא ע"כ שגם בזאב תלינן שלא במקום שיניו וא"כ שפיר ילפינן מיני' היכא דנקב במקום דמשמשא ידא דטבחא וק"ל ופשוט הוא ונראה לי ברור דחזקה לא מהני אלא נגד חשש אבל לא נגד הספק ושני הצדדים שוים דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי בזה לא אזלינן בתר חזקה דומי' מה דאמרינן בנדה דף י"ז ע"ב אם נמצא דם מן הלול ולפנים ודאי טמא מן הלול ולחוץ ספיקו טמא א' אביי מאי שנא מן הלול ולחוץ דספיקו טמא דדילמא שחתה ומחדר אתי מן הלול ולפנים נמי אימר איזדקרה ומעלייה אתא אלא אמר אביי אי בתר חששא אזלת אידי ואידי ספק הוא ואי בתר חזקה אזלת מן הלול ולפנים ודאי טמא מן הלול ולחוץ ודאי טהור ופי' רש"י אי בתר חששא אזלת דבאתה לחוש לקורות הנולדות כגון שחתה עכ"ל נשמע מזה אי אזלינן בתר חששא דם שנמצא מן הלול ולפנים ספיקו טמא ואף דרוב דמים מן החדר באים מ"מ אזלינן בתר חששא והוי ספק אבל אי בתר חזקה אזלינן אם נמצא מן הלול ולחוץ ודאי טהור ולא אזלינן בתר חששא לומר דילמא שחתה ומחדר אתא והרוב מסייע להך חששא אפ"ה אזלינן בתר חזקה וע"ז אמרו בש"ס מנא הא מילתא דאמרי רבנן אוקי מילתא אחזקי' ר"ל דלא אזלינן בתר חששא במאי שאינו רגיל כמו אם שיבר בסכין עצמות דזה הוי חששא אם אמרינן דילמא בעור נפגמ' וילפינן שפיר מדכתיב והסגיר את הבית ז' ימים דילמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אלא ע"כ דלא אזלינן בתר חששא וכן הא דאמרי מנא הא מילתא דאזלינן בתר רובא ולא בתר חששא ואפילו בכלל ספק לא הוי כמו קטן וקטנה דלא אזלינן בתר חששא שמא תמצא איילונית או הוא סריס וכל הני ילפותא דילפי בגמר' מוכח מכולם דלא אזלינן בתר חששא אבל במקום ספק כגון ספק טריפה לא אמרינן ניזול בתר רוב בהמות וכשירות או בתר חזקה דבהמה בחזקת היתר עומדת דחזק' ורובא לא מהני אלא כנגד חששא ובהצעה זו נתפרקו כמה קושיו' כדבעינן למימר לקמן וגם מה שהקשו התוספות הא דפריך הש"ס מנא הא מילתא דאמרי רבנן זיל בתר רובא והקשו וא"ת כיון דאמרינן זיל בתר חזקה כ"ש בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף עכ"ל ולפי דברינו ניחא הא דאמרינן רובא וחזקה רובא עדיף במקום דליכא חששא כגון תינוק שנמצא בצד העיסה דחכמי' מטמאים משום דרוב התנוקות מטפחין הולכין אחר רוב אף שיש חזקת העיסה כנגדה אבל במקום חשש י"ל דחזקה עדיפא שלא נילך אחר חשש אפילו במקום שהרוב מסייע שיש לחוש כמו בנמצא דם מן הלול ולחוץ דטהור ודאי ואף שהי' ראוי לילך אחר רוב דמי' שבאי' מן החדר ולחוש דילמא שחתה אפ"ה אזלינן בתר חזקה ולכך מהדר תלמודא מנ"ל דאזלינן בתר רובא ולא בתר חששא דלהוי בספק וק"ל:
לפי דברינו אזדו לי' קושיות התוספות דהקשו בחולין דף יוד ע"ב ד"ה דילפינן דאוקי מילתא אחזקי' מדכתיב והסגיר את הבית ז' ימים דילמא אדנפיק ואתי בציר לי' שיעור' אלא דאוקי מילתא אחזקי' והקשו התוספות וז"ל אבל קשה תינח היכא דליכא ריעות' אבל היכא דאיכ' ריעותא כגון סכין שנמצא פגומה וכן אחד משנים שנטמ' ודאי בר"ה דמטהרין שניהם מטעם חזקה כה"ג מנ"ל דאזלינן בתר חזקה ותירצו דה"נ יש ריעותא גדולה דאע"ג דאשתכח שחסר לאחר ז' אפילו הכי לא מטהרים למפרע כל אותם שנכנס לבית בימי הסגר וע"ז הקשו דהא הוי לן לדמוי למקוה שנמדד ונמצא חסר דשבקינן לחזקה דמקוה ומטמאין לגברא שטבל משום העמיד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך וה"נ הוי לן למימר דשבקינן חזקת הנגע ואזלינן בתר גברא דאוקמינן בחזקת טהרה והרי הנגע חסר לפניך והניחו הדבר בקושי' ובנדה ד' ב' ע"ב ד"ה התם תרתי לריעותא תירצו על קושיא זו וז"ל וי"ל דגבי מקוה רגילות להתחסר מעט מעט ולכך איכא למימר דמעיקרא חסר אבל הנגע רגילות להתחסר בבת אחת עכ"ל והנה לדידן דלא קי"ל כר"ח אלא כרב הונא ובסכין פגום לא מוקמינן אחזקי' ודמי משש למקוה ולית לן האי תירוצא שכתבו משום דמקוה רגילו' להתחסר מעט דכה"ג איכא לאפלוגי גבי סכין כדכתבו בהדי' בחולין תירוץ זה גבי סכין וכיון דלא קי"ל כהאי תירוצא גבי סכין א"כ קושייתם מה שהקשו מראות הכהן הנגע במקומו עומד וע"כ לא ילפינן אלא היכ' דלא אתילד ריעותא אבל כל מקו' שנולד הספק אין לך ריעות' גדולה מזה לא אזלינן בתר חזקה באיסור' ולא מבעי' כי הכי בנפגם הסכין דאפשר לדמויי למקוה הוי כתרתי לריעותא אלא אפילו היכא דאית לי' חזקת טהרה כמו גבי אחד משנים שנטמא ודאי בר"ה לא הי' מטהרינן משום חזקה אי לאו דגמרינן מסוטה דלא כמ"ש התוס' ד' ט' ע"ב ד"ה התם הילכתא גמירי דלא ילפינן מסוטה היכא דאיכא חזקה לטהרה משום דאזלינן בתר חזקה וכן כתבו בע"ז דף ל"ז ע"ב ובנזיר דף נ"ז ע"א ד"ה באומר ראיתי וז"ל ואע"ג דפרק קמא דחולין למאי דקס"ד קאמר התם הילכתא גמירי לה ומשמע התם דספק טומאה ברשות הרבים לאו משום חזקה אלא דגמיר מסוטה במסקנא לא קאי הכי עכ"ל:
קשה לי דהא לבתר מסקנא פריך בפ' אלו טריפות דף מ"ג ע"ב על הא דאמר עולא אין חוששין לספק דרוסה ופריך מ"ש מספק טומאה ברה"י דספיקו טמא ומשני ולטעמיך נידמייא לספק טומא' בר"ה דספיקו טהור אלא התם הילכתא גמירי מסוטה ופי' רש"י ואין טעם בדבר בין לענין טומאה ובין לענין טהרה לא גמרינן מינה ולפי דברי התוספו' קושי' במקומה עומדת לידמייא לר"ה דספקו טהור ואוקמי אחזק' ה"נ בדרוסה ובישב לה קוץ וליכא למימר דהמקשה פריך ולטעמיך לידמייא לספק טומאה בר"ה אלא ע"כ הילכתא גמיר' לה אפילו בדליכא חזקת טהרה וק"ו בדאיכא חזקת טהרה אבל בעלמא י"ל דלא אזלינן בתר חזקה זה אינו דהא ע"כ התוספו' הקשו דהאי דאחד משנים שנטמא בר"ה לא אפשר למילף מסוטה והטעם משום דאזלינן בתר חזקה וא"כ הדרא קושיו' המקשה לדוכת' נידמייא לספק טומאה בר"ה היכא דאחד משנים נטמא אלא ע"כ בכל ספק איסור טומאה לא אזלינן בתר חזקה להקל וכן נראה מגירסת רש"י בנדה דכתב רש"י ד"ה כגון ספק לא נגע ל"ג דהתם לאו משום חזקה הוה דהא ספק טומאה בר"ה טהור דהיינו ספק נגע הילכתא גמירי לה עכ"ל הרי להדיא דלאו משום חזקה מטהרינן בספק נגע ובזה מיושב נמי מה שהקשו התוס' בפ' המדיר דף פ"ה ע"ב דפליגי רבנן על ר"י בספק בהרת קודם לשער לבן דסברי שהוא טמא והקשה ר"ת מ"ט דרבנן אמאי לא אזלינן בתר חזקה דהא ילפינן דאזלינן בתר חזקה מקרא בפ"ק דחולין ותירץ שנזקק לטומאה איירי ולית לי' חזקת טהרה וכתבו וכן משמע בשלהי נזיר ולי נראה דבשלהי נזיר מוכח להדי' דבכל ספק לא אזלינן בתר חזקה דאמרינן התם דף ס"ה ע"ב כל ספק נגעים בתחילה טהור עד שלא ניזקק לטומאה משניזקק לטומאה ספק טמא ואמרינן מנא הני מילי א"ר יהודה א"ר אמר קרא לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחילה אי הכי אפילו משניזקק לטומאה נמי ספיקו טהור אלא כי איתמר דר' יהודה א"ר אהא אתמר אם בהרת קודמת לשער לבן כו' ספק טמא ור' יהושיע אמר כיהה מאי כיהה א"ר יהודא א"ר כיהה וטיהר דאמר קרא לטהרו או לטמאו ע"כ והנה ר"ת מפרש ע"פ תירוצו שתירץ בכתובות מפרש נמי הכי הסוגי' ומפרש הא דפריך המקשה אי הכי אפילו משנזקק לטומא' נמי דהא לא איצטרך קרא לעד שלא נזקק דתיפוק לי' דאוקי אחזקתי' אלא נזקק לטומאה והא דמתרץ אלא אי אתמר דרב יהודה אדר' יהושיע איתמר דמטהר אפילו נזקק לטומאה אבל מתניתן נאמר בין נזקק בין לא נזקק מסברא דאוקמי' אחזקתי' ע"כ דברי ר"ת ולכל מעיין יראה עין בעין שפירושו דחוק חדא דלישנא דנקט אפילו משנזקק לטומאה נמי ראוי לטהר מהאי קרא משמע תרווייהו ילפינן לטהר מהאי קרא ולדידי' צריכן אנו לומר דפריך דלא איצטרך קרא לעד שלא נזקק לטומאה ועוד קשיא דלסברתו וכי לא ידע המקשה סברתו דאזלינן בתר חזקה וא"כ מאי פריך מנ"המ דהא אין צריך לימוד על מתניתן כיון דאזלינן בתר חזקה ועוד לדידי' כיון דגלי קרא דמטהרין בספק בהרת אף משנזקק לטומאה א"כ למה לא ילפינן כל ספק נגעי' מיני' דאף משנזקק לטומאה יהי' טהור אלא ע"כ דבכל ספק לא אזלינן בתר חזקה ופריך שפיר המקשה על מתניתן מנ"המ ורצה ללמוד מקרא דלטהרו ולטמאו ופריך המקשה כיון דבכל ספק איסור וטומאה לא אזלינן בתר חזקה וטהרינן מכח גזירת הכתוב א"כ אפילו משנזקק לטומאה נמי נטהרה דלא פלוג ותירץ אלא אי איתמר אדר' יהושיע איתמר והתם מטהרינן מגזירת הכתוב ואפשר אפילו משנזקק לטומאה דלעולם ספק בהרת טהור אבל במתניתן טעמא אחרינא איכא דמפרש פ"ה ד' נגעי' משנה דכל ספק נגעי' כו' כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע בין באיש אחד בין בשני אנשים טהור ופי' ר"ע מברטנור' דמטהרין מגזירת הכתוב דכתיב ואם פשה תפשה בעור וטמא הכהן אותו את הנגע הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הנגע שיש בו ספק ומשנזקק לטומאה טמא נמי ילפינן מקרא דכתיב וטהרו הכהן את הודאי הוא מטה' ואינו מטהר את הספק וא"כ מוכח להדי' אי לאו קראי לא סמכינן אחזק' הן לטהר בודאי או לטמאו בודאי ואין להקשות לדבריהם דסברי דילפינן דאזלינן בתר חזקה אפילו במקום דאיכא ריעותא מהא דתניא בעל תוספות י"ט בפ' ה' דנגעי' הא דאיצטרך קרא לטהרו ספק בהרת משום דאיתרע חזקה משום דדרך השער לבא שחור ומחמת הנגע נתלבן והוא מהתוספות דנדה וקשה מה בכך הא ילפינן דאזלינן בתר חזקה אפילו אם נולד ריעותא אכן עיינתי בתוספות דנדה דף י"ט ע"א ולא קשיא לי מידי דהם פירשו דע"כ ר"י סבר בעלמא בכל התורה דאזלינן בתר חזקה אפילו במקום דאיכא ריעות' דאי לא אזיל לא הוי מוקי קרא דלטהרו אספק בהרת קדמ' דשכיח הרבה ואיכא ריעותא טפי אלא הוי מוקי לי' לדרשא אחריתא כרבנן עכ"ל נשמע מזה דהם למדו דאף דאזלינן בתר חזקה אפילו במקום דאיכא ריעות' מ"מ היכא דשכיח הרבה איכא ריעות' טפי לא אזלינן בתר חזקה אי לא דגלי לן קרא וזה דלא כפי' ר"ת אכן לדברינו אין אנו צריכי' לדחוקי' אלו ויתפרשו הדברים כפשטן דבכל מקום שנולד הספק לא אזלינן בתר חזקה לטהרו בודאי וכן ההיא דשני נזירים אי לאו דגמרינן מסוטה לא הוי מטהרינן להו מספיקא בשביל חזקה והא דהקשו התוספו' דאי אפשר למילף מסוטה אלא דבר שיכול להיות כמו סוטה וזה ודאי שלא נטמאו שניהם לדעתי אין זה קושיא דהא בלאו הכי אי אפשר לאידמויי לסוטה אפילו בספק שנגע באחד בליל' ואינו יודע אם חי אם מת למחר עמד ומצא מת דמטהר ר"מ משום שספק ר"ה טהור וילפינן מסוטה אע"ג דלא דמי לסוטה דהכי ודאי מגע וספק שרץ וסוטה ודאי שרץ וספק מגע כגון בועל הוא השרץ וספק אם בועל וקושיא זו הקשו התוספו' בסוטה דף כ"ח ע"ב והקשו ומ"ש דמטהרין דבר שאין בו דעת לשאול הואיל ולא דמי לסוטה ובכי האי גוונא לא מטהרין ותירצו דהכי הילכתא גמירא לה עכ"ל אלמא דדווקא לענין דעת לשאול הוא דבעינן דומי' דסוטה ולא בשאר דברים כיון דמצינו דספק טומאה בר"ה טהור מטהרינן כל ספק אף שאינו דומה לספק סוטה:
ומה שהקשו על הא דמשני באומר ראיתי טומאה שנזרקה בניכם ואכתי מאי תירץ דהשתא הוי ליה ספק טומאה ברה"י והוי לי' ודאי טמא כדמוכח בריש נדה גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דקאמר ר"ש ברשות היחיד תולין ופריך הש"ס ואי מסוטה גמרינן לה אמאי תולין וא"כ תרווייהו ליתי קרבן טומאה ולא קרבן טהרה כמו מעיקרא דס"ד דהוי ר"ה דפריך ליתי קרבן טהרה ומזה הוכיחו דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות כמו סוטה ואני לא זכיתי להבין דבריהם מעיקר' כלל דהא ע"כ רבנן דמטמאין טומאה ודאי גבי מקו' בין בר"ה בין ברה"י ור"ש מטהר לגמרי ברה"ר וברה"י סבר תולין ואמרי' דשניהם לא למדו אלא מסוטה רבנן סברי כי סוטה מה סוטה ספק ועשה כודאי ה"נ ספק ועשה כוודאי ובר"ה דמטמאו משום דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמי ור"ש יליף לגמרי מסוטה לטהר ברה"ר אף במקום דאיכא תרתי לריעותא וברה"י סבר תולין דהוי ספק טומאה ולא דמי לסוטה דהוי כודאי משום דסוטה יש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה הכא מאי רגלים לדבר איכא הרי להדיא אליבא דר"ש דסבר דאף גבי מקוה מטהר בר"ה לגמרי וברה"י סבר תולין משום דלא דמי לסוטה דהתם רגלים לדבר איכא ואפילו לרבנן דמטמאין גבי מקוה שחסר בטומאה ודאי היינו משום דאיכא תרתי לריעות' ואפילו רה"ר דמי לסוטה ברה"י דהוי רגלים לדבר וטמאה ודאי אבל היכא דליכא תרתי לריעותא כמו גבי שני נזירים שאמר אחד שראיתי טומאה נזרקה בניכם שאינו אלא ספק בזה מודים רבנן אף ברה"י אי אפשר לטמאות כודאי דלא דמי לסוטה דהתם רגלים לדבר אבל היכא דליכא רגלים לדבר וליכא תרתי לריעותא בזה כ"ע מודים דבר"ה טהור לגמרי דילפינן מסוטה וברה"י תולין דאינו דומה כלל לסוטה משום דהתם רגלים לדבר וזה ברור ופשוט וא"כ גבי שני נזירים דס"ד מעיקרא דהוי תלתא והוי רה"ר פריך שפיר דקרבן טומאה לא ליתי אבל בתר דמשני דהוי כרה"י א"כ הוי כספק טומאה ולכך מייתי קרבן טומאה וטהרה ובר מכל זה דבריהם תמוהים דלדבריהם דההיא דשני נזירים ליכא למילף מסוטה משום דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות כמותה וא"כ מה לי ברה"י ומה לי בר"ה וכיון דבר"ה מטהרין משום דמוקמינן אחזק' ברה"י נמי נוקמי אחזקי' ולא ליתו אלא קרבן טהרה והרגיש בקושיא זו הגאון מהרש"א ונכנס לדחוקי' ובלימוד הישיבה הארכתי וכתבתי ישוב לקושיא זו וע"פ דברים אלו מיושב נמי קושיות התוס' בסוטה דף כ"ט ע"ב ד"ה מכאן אמרו בר"ה טהור והקשו וז"ל ותימא למאי איצטרך הילכתא נימא העמד טהור על חזקתו ואימר לא נטמא והכי אמרינן בהדי' בריש מסכת נדה דר"ש גמר לה מספק טומאה בר"ה ואמרו רבנן הכא השתא התם גברא בחזקת טהרה קאי מספיקא לא מחתינן לי' טומאה עכ"ל:
ונראה דראיית' שהביאו מריש נדה מדאמרו רבנן התם גברא בחזקת טהרה קאי מספיקא לא מחתינן טומאה משמע דאזלינן בתר חזקה והנה כד דייקת שפיר אין משם ראי' כלל דהתם אמרינן לרבנן אי מסוטה אימא כי סוטה מה סוטה ברה"ר טהור אף ה"נ בר"ה טהור ומשני הכא השתא התם משום סתירה וסתירה בר"ה ליכא הכא משום חסר מה לי חסר בר"ה ומה לי חסר ברה"י וכ"ת הא כל ספק טומאה בר"ה טהור כיון דאיכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו ומקוה חסר לפניך כודאי טומאה דמי הרי להדי' דילפי' רבנן לטהר ברה"ר מסוטה אלא גבי מקוה מטמאין משום דהוי תרתי לריעותא ובתר דמשני ואיבעית אימא היינו טעמא דר"ש דיליף סוף טומאה מתחילת טומאה מה תחילת טומאה ספק נגע ספק לא נגע בר"ה טהור אף סוף טומאה נמי על זה מהדרינן לתרוצי אליבא דרבנן ואמרינן ורבנן הכי השתא התם גבי תחילת טומאה גברא בחזקת טהרה קאי מספיקא לא מחתינן לי' לטומאה ר"ל לטמא כודאי אלא ילפינן מסוטה כמו כל ספק ברה"ר אבל הכי גברא בחזקת טומאה מספק לא מפקינן לי' טומאתו וי"ל דהוי כתרתי לריעות' ומטמא אותו בודאי וא"כ אין ראי' כלל שבשביל החזקה לחוד לטהר היכא שנולד הספק:
ועוד יש לי להביא ראי' דלא סמכינן אחזקה בספיקא דאורייתא גבי ספק עירוב תנן בעירובין דף ל"ה ע"ב תני תרומה נטמאת להודיעך כוחו דר"מ דאע"ג דאיכא למימר העמדנו על חזקתה אפילו הכי לא אמרינן חזקה לקולא ופריך וסבר ר"מ ספיקא לחומרא והתנן טמא שירד לטבול כו' אבל בטומא' קלה שהוא מדרבנן ספק טבל ספק לא טבל ספיקו טהור וסתם משנה ר"מ ומשני קסבר ר"מ תחומין דאורייתא אלמא בספיקו דאורייתא לא סמכינן אחזקה ועד כאן לא פליג ר' יוסי עליו אלא דסבר תחומין דרבנן אבל בספק דאורייתא מודה לר"מ דלא אמרינן חזקה לקולא ואף שכתבתי בתחילת דברי דשאני גבי עירוב דאיכא נמי חזקה לחומרא דהעמד אדם על חזקת תחום ביתו ואימא לא עירב מ"מ כד דייקת שפיר בסוגי' הש"ס מוכח להדיא דחזקה שלא עירב לא חשיב לה הש"ס חזקה מדפריך ורמי דאורייתא אדאורייתא לר"מ דתנן נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצא מת ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאים שכל הטמאות כשעת מציאתן ואי ס"ד דחזקה שלא עירב חשיב הש"ס חזקה א"כ מאי פריך לר"מ דילמא שאני מתניתן דאיכא חזקה אחרת כנגדה משא"כ גבי נגע באחד בלילה והתוס' הרגישו בקושיא זו וכתבו ואי הוי אמרינן חזקה שלא עירב לא חשיב לי' הש"ס חזקה אתי שפיר ומיהו דחקו לפרש הא דמשני הש"ס רבה ור"י דאמרי תרווייהו הכי בשני כתי עדים עסקינן אחת אומרת מבעוד יום נטמאה ואחת אומרת משחשיכה דניחא לי' לשנויי אפילו סבר ר"מ עירובי תחומין דרבנן דהשתא לא מצי לשנויי דמתניתן מחמיר ר"מ משום דאיכא חזקה לחומרא כיון דאיכא נמי חזקה לקולא הוי עירוב ספיק' דרבנן ולקולא מ"ה מוקי מתניתן בשני כתי עדים דלא שייך למימר הכי כיון דאיכא כת דמפקת לי' מחזקתה עכ"ל ונפלאתי על דבריהם דאיך אפשר לומר דניחא לי' לשנויי דסבר ר"מ עירובי תחומין דרבנן ומשום הכי מחמיר במתניתין גבי עירוב משום כיון דאיכא כת דמפקא לי' מחזקתה וקשה מה בכך לו יהי' שלא הי' חזקה כלל להתיר אלא לאיסור כמו גבי טומאה דרבנן דליכא חזקה כלל לקולא אלא לחומרא ואפ"ה סבר ר"מ ספיקו טהור ולמה יחמיר בספק עירוב דלו יהי' שלא הי' חזקה לקולא מעולם אלא לחומרא אפ"ה מקיל ר"מ בשלומא אי אמרינן דרב' ור"י בעי לשנויי על הא דסבר ר"מ תחומין דאורייתא ניחא דלעולם דאזלינן בתר חזקה בספק איסור דאורייתא ושאני הכי דכת אחת מפקיע מחזקתה לכך לא אזלינן בתר חזקתה אבל אי נימא דבעי לשנויי דסבר ר"מ תחומין דרבנן ובדרבנן מקיל ר"מ אפילו אי ליכא רק חזקה לחומרא א"כ אפי' אי נימא דהך כת מפקא מידי חזקה מ"מ לו יהי' שלא הי' לה חזקה כלל לקולא אלא לחומרא מ"מ מיקל ר"מ גבי טומאה דרבנן ועוד קשיא לי דרבא דמתרץ התם תרי חזקה לקולא והכי חדא חזקה לקולא ואי ס"ד דחשיב להש"ס חזקה דשלא עירב חזקה למה לי' למימר הכא חדא חזקה לקולא עדיפא מיני' הוי לי' למימר הכא ליכא חזקה כלל אף דיש חזקה לקולא יש חזקה לחומרא כנגדה ואין כאן חזקה כלל והוי ספיקא ואזלינן לחומרא אבל גבי נגע באחד בלילה איכא חזקה לקולא אזלינן בתרה אלא נראה ברור דרבא לטעמא דסבר בפ' הזרוע על הא דהקשו לו אביי מספק חלה ספק איסור' לחומרא ולא אזלינן בתר חזקה ולכך מהדר לשנויי דהתם בשביל תרי חזקה לקולא לכך מקיל ר"מ אבל הכא בעירוב דסבר ר"מ עירובי תחומין דאורייתא חדא חזקה לקולא וגבי איסור לא אמרי' חזקה לקולא ורבא לטעמו דסבר בפ' ד' אחין דפריך הש"ס אלו גבי גירושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו לא קתני ומפרש רבה טעמא משום דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת אל תאסרנה מספק משום דסבר דאזלינן בתר חזקה אפילו בספק איסור ע"כ ניחא ליה הכא לומר גבי ספק נגע באחד בלילה אף שספק איסור דאורייתא ספקו טהור אף בלא טעמא דאיכא תרי חזקה לקולא אלא אף מחדא חזקה אבל גבי עירוב הואיל וכת אחת מפקא מידי חזקה לא אזלינן בתרה אבל רבא לא ניחא לי' בהא דסבר כל ספק איסור לא אזלינן בתר חזקה והוכרח לתרץ דהכא משום תרתי חזקה לקולא ובפ' ד' אחין נמי אסיק אביי ורבא דלא סמכינן אחזקה זו להתירה בלא חליצה והא דמפרש רש"י בעירובין על הא דרמינן ר' יוסי דמחמיר בספק טומאה אדר"י דמקיל בספק עירוב ומשני רבא שאני גבי טומאה דאמרינן העמד טמא על חזקתו ופריך נימא העמד מקוה על חזקתו ומשני במקוה שלא נמדד ופירש"י דהכא איכא חזקה לחומרא ולקולא ליכא אבל במתניתן איכא חזקה לקולא ולחומרא דהעמד אדם על חזקת תחום ביתו ולא עירב והוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא וצריכין אנו למידק מי הכריחו לרש"י לדבר זה כיון דלא נזכר זה בש"ס דהעמד אדם על תחום ביתו דילמא הדברים כפשטן דהכא במתניתין איכא חזקה לקולא ולכך מקיל ר"י אבל בטומאה דרבנן מחמיר משום דאיכ' חזקה לחומרא אלא נראה ברור דזה הכריחו לרש"י לפרש כן מדפריך אדרבא נימא העמד מקוה על חזקתו וקשה מאי פריך דילמא האמת כן הוא כיון דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואיכא למימר העמד מקוה על חזקתו מוקמינן חזקה נגד חזקה והוי ספיקא ומחמיר אפילו באיסור דרבנן אבל במתניתין דמקיל בעירוב דרבנן משום דחזקת היתר מסייע לי' אלא ע"כ מדפריך המקשה הכי ש"מ דסבירי לי' לבעל המקשה דבמתניתין נמי איכא חזקה לחומרא נגד חזקה לקולא ואפ"ה מקיל ר"י א"כ גבי טומאה דרבנן נמי נימא העמד מקוה על חזקתה ולמה מחמיר ר"י והוכרח לשנוי דמיירי במקוה שלא נמדד וא"כ אין כאן אלא חזקה לחומרא אבל במתניתן איכא חזקה לקולא ולחומרא הוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא וכל זה אליבא דר' יוסי אבל אליבא דר"מ דאפילו בספק טומאה דרבנן דאיכא חזקה לאיסור' מקיל ק"ו גבי עירוב דאף אם נימא דאין כאן חזקה לקולא כלל אלא חזקה זו העמד אדם על תחום ביתו הי' ראוי להקל ולמה מחמיר ר"מ גבי ספק עירוב אלא ע"כ דסבר ר"מ עירובי תחומין דאורייתא וכיון דרמי דאורייתא אדאורייתא ע"כ לא חשיב לבעל הש"ס חזקה שלא עירב חזקה ולכך איצטרך רבא לשנויי התם איכא תרי חזקה לקולא הכא במתניתן חדא חזקה לקולא נשמע מזה דדבר ברור בספק איסור דאוריית' לא אזלינן בתר חזקה לקולא:
ויש לי עיון גדול בסוגי' זו על הא דפריך ורמי דאוריית' אדאורייתא דמטהר ר"מ בנגע באחד בלילה ומאי קושיא הא הביאו התוס' הכא ובסוטה הך תוס' דמסיים מפני שהוא ספק טומאה בר"ה וא"כ מאי פריך לר"מ דמחמיר בספק עירוב דאוריית' הא איסור מטומאה לא ילפינן דהתם הילכתא גמירא לה וכן משני בחולין דף מ"ג ע"ב דלא ילפינן איסור מספק טומאה בר"ה משום דהתם הילכתא גמירי לה וכן בפ' כסוי הדם דף פ"ו ע"ב אמרינן אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר ואף לדברי התוס' שפירשו דכל היכא דאיכא חזקה לא ילפינן מסוטה היינו בשני נזירי' משום דלא אפשר למידמיי' לסוטה דאחד בודאי טהור אבל בספק נגע ילפינן מסוטה ואף שיש חזקה מ"מ כיון דילפינן מסוטה לטהר אפי' במקום דליכא חזקת טהרה ברה"ר א"כ ק"ו שנטהר היכא דאיכא חזקה ולפ"ז מאי פריך מאיסור אספק טומאה דילמא גבי ספק אסור דאוריית' לא אזלינן לקולא בתר חזקה אבל בספק טומאה בר"ה אפילו במקום דליכא חזקה אזלינן לקולא ק"ו במקום דאיכא חזקה ולכך מטהר ר"מ שם וצריך עיון ועוד תמי' לי על הש"ך שפסק בסי' ק"י בדיני ס"ס בספק איסור דרבנן שיש לו חזקת איסור לא אזלינן לקולא והיינו כר"י דהכא דפליג אדר"מ וקשה לי הא הרמב"ם בהל' מקואות פ' עשירי פסק כר"מ דאפי' באיסור דרבנן כמו גבי טומאה דאין לו חזקת טהרה אזלינן לקולא מפני שמצינו סתם משנה בטהרות פרק ד' משנה י"א אף שבדבר שהוא אב הטומאה מבואר שם שספיקו טמא היינו משום חומרא דאב הטומאה ולא ילפינן מיני' לשאר איסור דרבנן והשתא אמינא דנפל גם היסוד מה שרצו לפסוק לחומרא באיסור דרבנן היכא דאית לי' עיקר מדאוריית' הא זה אינו אלא אליב' דר"י וכיון דאין הלכה כר"י בזה אלא כר"מ א"כ אפילו היכי דעיקר דאוריית' כיון דאיסורא דרבנן אזלינן לקולא ובקושיא דלעיל מה שהקשתי יש לישב דאף דספק טומאה בר"ה טהור מ"מ כל הטומאות כשעת מציאתן נמי הילכתא היא ומשנה היא בפ' ג' דטהרות משנה ה' וסתם משנה ר"מ ולמה פליג ר"מ בפ' ה' משנה ז' גבי נגע באחד בלילה אלא ע"כ דסמיך אחזקה לקולא א"כ גבי עירוב נמי נימא הכי כנ"ל לישב בדוחק:
ועוד יש להביא ראי' מפ' כסוי הדם דף פ"ו דפוטר ר"מ מכסוי אם שחטו חש"ו וכן מותר לשחוט אחריהם אותו ואת בנו ופריך בשלומא רבנן לחומרא אלא ר"מ מ"ט א"ר יעקב א"ר יוחנן מחייב הי' ר"מ על שחיטתן משום נבילה מ"ט א"ר אמי הואיל ורוב מעשיהם מקולקלין א"ל רב פפא לר' הונא ברי' דר' יהושיע מאי אירי' רוב אפילו מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח ואמרינן מ"ט דר"מ קסבר ר"מ רוב תינוקת מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא ומשני אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר ופי' רש"י הילכך אי לאו דרוב מעשיהן מקולקלין דאיכא רובא וחזקה לא הי' מתיר לשחוט אחריהן דר' מאיר חייש למיעוטא ושמא יפה שחטו עכ"ל ואם איתא שבכל ספק איסור אם יש חזקה לקולא סמכינן עלי' א"כ נהי דאף דרוב מתוקנים ליכא למימר משום דמיעוטא דמתוקני' דמצטרפי להדי' חזקה עושה לרוב כאלו הוי מחצה על מחצה כדכתבו התוס' ד"ה סמוך מיעוטא מ"מ נימא מחצה מתוקנים ומחצה מקולקלי' והוי כשאר ספק איסור ואיכא חזקה דבהמה שהיא עומדת בחזקת איסור ומותר לשחוט אחרים אותו ואת בנו אלא ע"כ דלא סמכינן באיסורא על חזקה עד שיהי' הרוב וחזקה ורוב לחוד לא סגי דר"מ חייש למיעוטא מיהו זה אפשר לדחות כיון דר"מ חייש למעוטא מדרבנן להחזיק איסור נגד הרוב ורוב עדיף מחזקה ק"ו שחייש למיעוט' נגד חזקה ולכך בעינן רוב בהדי' חזקה שיהי' המיעוט מיעוט' דמיעוטא וכן העלתי בלימוד הישיבה:
בתוס' ד"ה סיפא נמי כו' תימא משום גזירה דילמא אתי למיכל נבילה יש לי להתיר לאו דאותו ואת בנו כו' בכאן מקשן העולם דהא ע"כ רבנן דמודה לר"מ ברישא משום הך גזירה וא"כ טעמא דר"מ נמי משום גזירה וא"כ קשיא נמי לר"מ גבי אותו ואת בנו מ"ט מה לי לאו דאו"ב או לאו דנבילה וע"כ לפי תירוץ התוס' דהמקשה פריך לרבנן דמודו לר"מ ברישא וע"כ הטעם משום דרוב מעשיהם מקולקלי' דאי לאו הכי לא הי' פטורים מלכסות ש"מ כיון דמודי דפטור מלכסות ש"מ דסבירי להו דרוב מעשיהם מקולקלים א"כ פריך שפיר דא"כ סיפא נמי ליפלוגי אר"מ ולפ"ז אף שסברא זאת לא קאי לפי האמת אליבא דרבנן משום קושית המקשה דא"כ סיפא נמי אלא ע"כ דצריך לומר דרבנן אכולהי מילתא פליגי וע"כ מספקא להו אי מעשיהם מקולקלים או לא אבל אליבא דר"מ דפוטר מכסוי ומאו"ב לא קשיא כלום וניחא סבר' דלעיל דגזר דילמא אתי למיכל א"כ מאי פריך בשלומא רבנן לחומרא אלא ר"מ מ"ט כיון דידע המקשה מסברא דרוב מעשיהם מקולקלי' ובסברא זו הי' ניחא אליבא דרבנן אם הי' מודים גם בסיפא וא"כ לר"מ דס"ל דפטור מכיסוי ומאו"ב לא קשיא כלל דמצינו לומר דהטעם משום גזירה דילמא אתי למיכל ואין לומר דהמתרץ גילה סברא זו דרוב מעשיהם מקולקלי' ודילמא אתי למיכל דהא ע"כ לפי קושיות התימא צריכן אנו לומר דהמקשה ידע מסברא דרוב מקולקלים וא"כ לא פריך מידי אליבא דר"מ ונתקשו בזה כל בני ישיבה וכל בר בי' רב ואמרתי לישב דבר זה דהא ע"כ אליבא דהאמת רבנן פליגי ארישא נמי ע"כ מספקא לי' לרבנן אי רוב מעשיהם מתוקנים או רוב מעשיהם מקולקלים כדכתבו התוס' ד"ה מ"ט דר"מ אך מצינו למימר דמסופקים אי רוב מעשיהם מתוקנים או מחצה על מחצה ומצטריף מחצה מקולקלים לחזקת איסור והוי רוב מקולקלים ומיעוט מתוקנים וכן מצאתי אחר זה במהרש"א דה"ה דהוי מצי למימר הך ספיקא לרבנן ולפ"ז מצינו למימר דלעולם המקשה לא ידע כלל מסברת דרוב מעשיהם מקולקלים ואי משום קושיות התוס' דמאי פריך סיפא נמי י"ל דסברת המקשה דאי לאו דמחצה על מחצה דמצטרף המחצה מקולקלין לחזקת איסור דהוי כמו רוב מקולקלין לא היו פוטרים מלכסות ולכך פריך שפיר סיפא נמי ואף דלא קאי לפום קושטא דמילתא דרבנן אכולה מילת' פליגי וע"כ צריכין אנו לומר דמספקי להו אי רוב מעשיהם מתוקנים או מחצה על מחצה מ"מ פריך דלר"מ מ"ט בשלומא רבנן לחומרא דמספקי להו אי רוב מעשיהם מתוקנים או מחצה על מחצה אלא לר"מ אף דנימא דס"ל דמחצה מתוקנים ומחצה מקולקלים ומצטרף המחצה דמקולקלים לחזקת איסור והוי רוב מקולקלים מ"מ ר"מ חייש למיעוטא והוי ספק איסורא וראוי להחמיר לכסות ושלא לשחוט דאין לומר משום גזירה דמה לי איסור זה או איסור או"ב וכסוי הדם ותירץ לו המתרץ סברא חדשה מה שלא ידע המקשה מחייב הי' ר"מ משום שחיטתן משום נבילה משום דרוב מעשיהם מקולקלים וע"כ מצטרף החזקה להדי רוב והוי המיעוט מיעוטא דמיעוטא ולזה לא חייש ר"מ כדפי' התוס' סוף ד"ה מ"ט דר"מ ופריך המקשה מאי אירי' רוב אפילו מיעוטא נמי דסבר מדמטהר ר"מ גבי תינוק שנמצא בצד העיסה ואי ס"ד דמיעוט עם החזקה משוי לרובא למיעוט קשה מ"ט מטהר ר"מ גבי תינוק הלוא ר"מ חייש למיעוטא אלא ע"כ דהמיעוט עם החזקה משוי לרוב למיעוטא דמיעוטא א"כ ה"נ הכא ומתרץ לעולם דמיעוט עם החזקה לא משוי לרוב אלא למיעוט ובטומאה הוי ספק טומאה לטהר כדפירשו התוס' אבל בספק איסור כיון דר"מ חייש למיעוטא לא משוי מיעוטא וחזקה לרובא אלא למיעוטא וכיון דרוב הי' מתוקנים ונעשה מיעוט ור"מ חייש למיעוט' וא"כ לחייב בכסוי ולכך צ"ל דרוב מעשיהם מקולקלים ומצטרף חזקה לרוב והוי מיעוטא דמתוקנים מיעוט דמיעוט' ולזה לא חייש ר"מ והשתא לא הוי דבר זה לא תיובתא ולא סייעתא והתוס' פירש הכי דתינוק הוי כאין בו דעת לשאול ובקדושין פירשו דאף ר"מ סבר דתינוק כיש בו דעת לשאול והא דמרעי לי' מיעוטא וחזקה שאין זה רוב חשוב אלא רוב גרוע ולפי דבריהם הדרא הוכחתי לדוכתא דאם מיעוטא וחזקה מרעי לרוב שאינו גמור ק"ו שמחצה וחזקה מרעי לאידך מחצה ויהי' מותרי' לשחוט אחריהם זה אינו דע"כ הכא אי אפשר לומר כן דא"כ מאי פריך מתינוק ארוב מתוקנים דילמא הכא הי' רוב גמור ולכך לא הי' מרעי המיעוט וחזקה לרוב אלא כמחצה על מחצה אלא ע"כ דהמקשה הבין דאף גבי תינוק הוי רוב גמור ולכך איצטריך לשנוי גבי ספק טומאה דווקא מטהר ר"מ משום דתינוק אין בו דעת לשאול כדפי' התוס' הכא ולכך לא פירשו הכא כמו בקדושין וק"ל ומפולפול זה נתחדש לי ת"ל שני דינים מחודשים:
ראשון מה שכתב בש"ע ביו"ד סי' כ"ח סי' כ' אם נמצא ספק טריפה מכסה בלא ברכה וה"ה לכל פיסול שהוא מחמת ספק כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה עי' בש"ך שהביא בשם הב"ח שהשיג על דין זה ודקדק ממה שכתב בס"ס י"ח הרי זה נבילה ודחה הש"ך דבריו וכתב וז"ל גם מה שחילק בין ספק טריפה לספק בשחיטה. לא נהירא כלל והכי מוכח להדי' בש"ס פ' כסוי הדם גבי שחיטת חש"ו דאי לאו דרוב מעשיהם מקולקלים אזלינן לחומרא להצריך כסוי מספק ע"ש ולפע"ד נראה דשפיר דק הב"ח דהתם דאי לאו דרוב מעשיהם מקולקלים אזלינן לחומרא משום דאף דנימא דרוב מעשיהם מתוקנים ואף גם דסמכינן מיעוטא לחזקה שבהמה בחזקת שאינ' נשחט' עומדת ואיתרע לה רוב מ"מ כיון דר"מ חייש למעוט' ושמא יפה שחטו ולא הי' מותר לשחוט אחריהם וכן מחוייב בכסוי ולכך מצריך התם לומר דרוב מעשיהם מקולקלים ואיכא רובא וחזקה והוי מיעוט דמתוקנין מיעוטא דמיעוטא ולא חייש ר"מ למיעוטא דמיעוטא ולכך מחייב ר"מ על שחיטתן משום נבילה מלקות ופטור מכסוי ומאו"ב אבל היכא דנמצא סכין פגומה לא שייך רוב או מיעוט אלא דאזלינן בתר חזקה דבהמה דאנן פסקינן כר' הונא ואמרינן בש"ס בשלומא רב הונא כשמעתן ופי' רש"י משום דסבר בהמה בחזקת איסור עומדת וזו נולד ספק בשחיטה ולדידן דמי ממש למקוה שנמדד ונמצא חסר דאמרינן דכל הטהרות שנעשו על גביו טמאות ודאי ושורפין תרומה וע"כ משום דהעמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך הוי כתרתי לריעות' וה"נ הוי כתרתי לריעות' והוי נבילה ודאי ושפיר כתב הב"ח דספק בשחיטה בסכין פגומה אין צריך לכסות משום ספק וכן אמרינן בדף ט' א' שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה לא בדק מאי ר"א אומר טריפה במתניתא תני נבילה במאי קמפלגי בדרב הונא דא' רב הונא בהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ש"מ למ"ד דהוי נבילה מטמאה טומאת ודאי כל זמן שלא נתברר שנשחטה שחיטה הגונה:
ועוד דין שני סי' י"ז וכן חרש שוטה וקטן ששחטו כו' ופטורים מכסוי וכתב הש"ך בש"ס משמע דאינו רשאי לכסות כיון דרוב מעשיהם מקולקלים והוי כנבילה גמורה וכשיכסה אתי למימר שחיטה מעליותא היא ואתי למיכל משחיטתן כן משמע בתוס' שם ד"ה סיפא וכ"כ הב"ח עכ"ל ואני תמה על הגדולים דסוגי' הש"ס לא משמע כוותייהו והתוס' לא כתבו שם אלא לפי סברת המקשה דפריך ורבנן מ"ש דלא פליגי ברישא וע"כ משום דרוב מעשיהם מקולקלים לכך לא נחמיר לכסות משום שלא יבוא מכשול להתיר באכילה א"כ גבי אותו ואת בנו נמי לודי לר"מ מהאי טעמא דבא לימלך מאי איכא למימר אלא ע"כ מדפליגי ש"מ דמספקי לרבנן אי רוב מעשיהם מקולקלים או מתוקנים כדכתבו התוס' בתר הכי ד"ה מ"מ ש"מ לפום קושטא דמילתא לא קאי הך סברא קמייתא תדע מדפריך בשלומא רבנן לחומרא אלא ר"מ מ"ט וקשה מאי פריך מר"מ דהא הסברא שסבר המקשה אליבא דרבנן ניחא לר"מ דס"ל דפטור מכסוי ומאו"ב משום דלא אתי למיכל אלא ע"כ לפום קושטא דמילתא לא קאי הך סברא דגזרינן דילמא אתי למיכל דומה לזה מצינו גבי כוי דאין מכסין דמו ביו"ט אמרינן בביצה דף ח' ע"ב הטעם משום התרת חלבו ופריך אי הכי אפילו בחול נמי ומשני אמרי לנקר חצירו הוא צריך ופריך שחט באשפה מאי איכא למימר בא לימלך מאי איכא למימר אלא בחול מספיקא אמרי לי' רבנן זיל טרח וכסי ולא אתי להתיר חלבו וכיון דק"ל דבחול צריך לכסות ולא חיישינן להתרת חלבו אלא דאמרי מספיקא אמרי לי' רבנן זיל טרח א"כ ה"נ לא גזרינן דילמא אתי למיכל דיאמרו מספיקא אמרי רבנן זיל טרח וכסי ואין כאן איסור לכסות לפי מסקנ' בש"ס כן נראה ברור ועוד מצאתי ראיה לדברי שהביא הב"י בטור א"ה סי' ג' בשם הרב המגיד דבתרומה דאוריית' אף דתרי ותרי נינהו לא אמרינן אוקי מילתא אחזקה באיסור דאורייתא ע"ש:
הדרן למילתא קמייתא שהוכחנו משיטת הש"ס דבספק איסור לא אזלינן בתר חזקה לקולא ולא ילפינן חזקה מקרא אלא בכי האי גוונא שאין אנו מחזיקין איסור כמו בנגע שאינו חוששין לומר דילמ' אדנפיק בציר להו שיעורי' ה"נ גבי זאב שנטל בני מעי' לא מחזקינן ריעות' לומר דילמא במקום נקב נקב וכן בריאה שניקבה היכא דמשמשא ידא דטבחא בכי האי גוונא לא מחזקינן ריעותא וכן הא דסוקלין ושורפין על חזקה ושבנה כרוך אחריה אין אנו מחזיקן ריעות' דילמא היא הרגילתו אלא סומכין על חזקה שסתם בן כרוך אחר האם וכן כשהוחזקה נדה בשכנותי' דבעלה לוקה עליו דלא חיישינן דילמא משקרא ומוקמינן אחזקה אבל כל היכא שנולד לנו הספק לעולם לא סמכינן אחזקה להתיר וא"כ בספק דרוסה לא סמכינן אחזקה להעמידה כמו שהיתה מקודם כיון דעל ואף ששתק ואינהו מקרקרין הוי ספק הנולד לנו ואין סומכין על החזקה ולא קשיא לקושיות התוס' בחולין דף מ"ג מההיא דפ"ד אחין דהתם רבה בעי למימר ואזיל לטעמא דמוקי לההיא דר"מ דמחמיר בספק עירוב בשני כתי עדים ואיכא כת דמפקא מחזקי' אבל בלאו הכי משמע דאזלינן בתר חזקה אף באיסור דאורייתא וכן רב דסבר דלא חיישינן לספק דרוסה וגבי ארי שנכנס לבין השוורי' ונמצא ציפורן על גבו של אחד מהן ואמרינן איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי מילתא אחזקי' אבל אנן לא קי"ל כהך וגם ממקומו מוכרע דלא אזלינן בשאר ספיקא בתר חזקה מדקאמר איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי מילתא אחזקי' הוי לי' ספק דרוסה ורב לטעמי' דאמר אין חוששין לספק דרוסה וקשה למה ליה למימר ורב לטעמי' הלוא די לנו בטעם זה דאוקי מילתא אחזקה אלא ע"כ בכל ספק איסור שנולד לפנינו אין סומכין על חזקה אלא דהכ' מהני חזקה משום דרב לטעמי' דאין חושש לספק דרוסה דאף דעל הדורס מ"מ צריכן אנו לחוש ולומר שדרס ולכך כיון דאיכא חזקה לא מפקינן מחזקתה אבל בשאר ספק כגון ספק ניקב הריאה מחיים או אחר שחיטה וליכא דבר למיתלי לא אזלינן בתר חזקה ואף אנן בספק דרוסה לא סמכינן אחזקה משום דמצוי הוא ושכיח וא"כ אין אנו צריכן לחילוקים של התוס' היכא שנולד הספק בשעת איסור אלא בכל ספק איסור שנולד לנו לא אזלינן בספקא להקל אכן בדבר דאנן צריכן לחוש בריעותא למפרע כגון באשה שראתה דם דמטמא ב"ה למפרע משום כיון דמגופי' קחזי ועלולה היא לכך אין לה חזקת טהרה וכן בכל מקום דליבא למימר חסר ואתי לא מחזקינן ריעותא למפרע ובמקוה הוא דמחזקינן ריעות' משום דהעמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך הוי כתרתי לריעותא וכן חביות שהי' בודק להיות מפריש עליו תרומה ואח"כ נמצא חומץ דמחזקינן ריעות' למפרע משום דהעמד טבל על חזקתו אבל היכא דליכא למימר העמד על חזקת איסור וגם לית לי' ריעותא מגופה וגם ליכא למימר חסר ואתי לא מחזקינן ריעותי' למפרע וכן בגבינות כיון דאי אפשר לומר טריף ואתי לא מחזקינן ריעותא למפרע וכן ראיתי במרדכי שכתב בשם רבינו יוסף קול צוף להכשיר גבינ' מטעם הנ"ל והט"ז הביא ריש סי' א' דברי ר"י הנ"ל שהי' רוצה להטריף הגבינ' מטעם דאפשר לומר טריף ואתי וטעות נפל לפניו דבהדי' איתא במרדכי כמו שכתבתי:
וא"כ בנידון דידן לא הי' לנו להחזיק ריעותא לומר שנפלה החטה מקודם בעת שהי' שרוי הבשר במים כיון דליכא למימר נפל ואתי וגם איכא חזקת היתר ולית לי' ריעות' מגופה אין ראוי להחזיק איסור אכן איכא לדמויי להא דתנן בפ"ק דנדה דף נ' ע"ב איתמר קופה שנשתמשו בה טהרות בזויות זו ונמצא שרץ בזויות אחרת חזקי' אמר טהרות הראשונות טהורות רבי יוחנן אמר טהרות הראשונות טמאות ופריך והא בית שמאי וב"ה מודי בקופה דטהרות הראשונות טמאות ומשנינן כי מודי ב"ש וב"ה בקופה שיש לה שולי' ופי' רש"י והוא הוציאן דרך הפה הלכך אם שרץ היה בה לא ראוהו ולא יצא כי פליגי חזקי' ורי' בקופה שאין לה שולי' ופריך אין לה שוליים מ"ט דר' יוחנן ופי' רש"י הא ודאי אלו הוי התם בשעת טהרות הוי נפיק בהדייהו ומשנינן אין לה שוליים ויש לה אוגני' ואיכא למימר אוגנים עיכבוהו ותו רמינן מהא דתני' המדלה עשרה דליים מים בזה אחר זה ונמצא שרץ באחד מהן הוא טמא וכולן טהורין ואמר ריש לקיש משום ר' ינאי לא שנו אלא שאין לה אוגנים אבל יש לה אוגנים כולם טמאים לימא חזקי' לית לי' דר' ינאי ומשנינן מיא שריקי פירי לא שריקי ופי' רש"י מיא שריקי ואין צריך להפוך הדלי על פניו כשהוא מערה ואיכא למימר אוגנים עכבוהו לשרץ אבל פירי לא שירקי וכשעירה טהרות ממנה הפכה כולה על פניה הילכך אי הוי שרץ עם טהרות הוי שריק ונפיל אי נמי מיא לא קפיד עלייהו פירי קפיד עלייהו והופך על פניה לערות כולה ואי איתא דהוי שרץ לא אשתייר ולפ"ז יש ללמוד דהכא בשריות הבשר במים ואח"כ נמצא בכלי חטה בפסח כיון דלא עירו המים מתוך הכלי דומה לקופה שיש לה שולים וכי היכי דשם מחזקינן ששרץ הי' מקודם וטהרות הראשונות טמאות ה"נ בחטה זו ועוד יש ללמוד דין חדש היכי שנושאים מים בקופות שיש להם כסוי למעלה בכדי שלא ישפכו המים בשעת שנושאין ויש נקב קטן ששופכי' ממנה לחביות גדול בבית ואם נשאו בכלי זה מים בפסח ושפכו לחביות ואח"כ מצאו שם חמץ או חטה שגם המים שבתוך החביות אסורים:
ועוד איכא שם שנוי' אחרינא דמשנינן כי מודי שמאי והילל בקופה שאינו בדוקה הילכך אין להעמידה על חזקת טהרה כי פליגי חזקי ור"י בקופה בדוקה ולפי האי תירוצא היכא שבדקו הכלי ולא הי' בה שום חמץ וגם בדקו להמים וראו שלא הי' בהם חטה קודם שנתנו הבשר יש להתיר דהלכה כחזקי' נגד ר"י ועוד איתא שם שינוי' אחרינא ואי בעית אימא כי מודו שמאי והילל בזויות קופה כי פליגי חזקיהו ור' יוחנן בזויות בית והכי קאמר קופה שנשתמשו בה טהרות בזויות זו וטלטלהו בזויות אחר' חזקי' סבר לא מחזקינן טומאה ממקום למקום ור"י סבר מחזקינן ופריך ומי מחזקינן והתנן נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצא מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שכל הטמאות כשעת מציאתן ותני עלה כשעת מציאתן ובמקום מציאתן והנה בנד"ד שמצאו חטה במים ששרו בה בשר ואסרו הגאונים רבינו משולם ורבינו שמואל וסמכו על הך מתניתן שכל הטומאות כשעת מציאתן א"כ דן מיני' ומינה דווקא כשעת מציאתן ובמקום מציאתן אבל אם טלטלוהו הכלי למקום אחר ומצאו שם גרעין של תבואה לא מחזקינן איסור ממקום למקום ועוד דאף חכמים מודי דאם ראוהו חי מבערב דטהור א"כ אף לפיסקא דהגאונים היכא דבדקו להכלי וגם להמים קודם שנתנו לכלי ולא הי' נראה שום חמץ ואח"כ מצאו חטה או חמץ לא מחזקינן איסור' למפרע בר מכל דין נפלאתי על הגאונים הכ"ל הלוא כתבו התוס' ריש נדה וז"ל וא"ת מ"ש בנגע באחד בלילה דמטמאין רבנן אף בר"ה כדמוכח בתוספתא היכא דלא ראוהו חי מבערב משום דכל הטומאות כשעת מציאתן ואשה נמי אמרינן לקמן כיון דשכיחי בה דמים כאינו בדוקה דמי ואמאי מטהרינן בחולין אף ברה"י ותירצו דלקמן בנגע באחד מיירי בקדשים וכן קופה דפריך הילל לשמאי איירי בקדשים דאי לאו הכי תקשי לנפשי' וכן פלוגתא דחזקי' ור"י המדלה עשרה דליים מיירי במים שנעשו על טהרת קודש וכן כתבו התוס' דף ד' ע"א ד"ה שכל הטומאות כשעת מציאתן דדווקא לקדשים והא דמחט שנמצא מלאה חולדה דטהורה דכל הטומאות כשעת מציאתן אפילו להקל לאו משום דהוי כשעת מציאתן דאורייתא אלא דמוקמי טהרות אחזקתן הרי להדי' דהא דכל הטומאות כשעת מציאתן לאו דאורייתא אלא דחכמים עשו סייג לקדשי' ולא גמרינן מיני' לחולין וליכא למילוף מכל הנך ברייתא לחולין לאחזוקי איסורא למפרע היכא דליכא חזקה לאיסור' ועוד לא גרע חמץ במשהו דהוי דרבנן מככר על גבי הדף ומדף טמא מונח תחתיו אע"פ שאם נפלה אי אפשר אלא א"כ נגעה טהורה שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה ואפילו במקום מדרון וראוי הככר ליפול ואם נפלה נגע בבגד אפילו הכי טהורה ולא מחזקינן טומאה ממקום למקום דנימא מעל מדף נפל ונתגללה לכאן ואקשינן מהך לר"י ומשנינן התם כדקתני טעמא שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה ואי בעית אימא הכא בטומאה דרבנן דיקא נמי דקתני מדף כדכתב עלה נדף פי' טומאה קלה ופי' התוס' דאפילו אין לתלות באדם טהור כמו בנפילה לפי שהנפילה קרובה לודאי כמו שסבר המקשה אתי שפיר דאיירי בטומאה דרבנן וא"כ לית דין צריך בשש וחשש היכי שנטלו הכלי ממקום למקום דלא מחזקינן איסורא:
וכן מצאתי אח"כ בספר פרי חדש בהל' פסח סי' תס"ז סי' י"ב אכן תמוהים לי דבריו שהביא מעשה דרוקח שמצאו בדלי מים חתיכה אחת חמץ ולא נודע כשלקחו מים מן הדלי אם הי' בו חמץ או לא ובשלו בו והתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי גוי שמביא מים שמא נתן בו אותו שעה חמץ והנה הט"ז נתקשה בהבנת דברים אלו וכתב שיש כאן טעות סופר וצ"ל כשלקחו מים מן הבאר כו' ונכנס לדחוקים עי' בס' קי"ד והפרי חדש כתב מ"ש שהגוי המביא מים אינו ליתן טעם לאסור המים שבדלי אלא יהיב טעמו להתיר התבשיל לפי שנאמר שאח"כ השליך הגוי החמץ ולא הי' באותו שעה שלקחו ממנו לתבשיל וזה פשוט וע"כ צריכין אנו לומר שלא לקחו מן המים שבדלי לאחר שהביא גוי מים אלא שהענין הי' שהי' מים בדלי ולקחו משם מים לתבשיל ואח"כ הביא הגוי מים באותו דלי ומצאו חמץ בדלי וע"ז כתב שהתבשיל מותר כי אנו תולי' שהגוי נתן לתוכו דזה הוי כמו ממקום למקום דאנו תולין השתא הוא דנפל ואף לר"י דסבר תולין מ"מ מודה היכא דאיכא אדם אמרינן שאדם נטלה גבי מדף וה"נ כתב רוקח שהגוי נתנו ולפ"ז נפלאתי על פרי חדש שכתב שהמרדכי פליג על זה שהביא בשם הגאונים לאסור בשר ששרוי במים ולעניות דעתי אין כאן פלוגתא שהמרדכי מיירי בשעת מציאתן ובמקום מציאתן אבל מעשה דרוקח ברור הדבר כשמש שמיירי ממקום למקום שלקחו תחילה מים מן הדלי ואח"כ הביא הגוי בדלי מים ולכך לא מחזקינן ריעותא למפרע אליבא דכ"ע אפילו לר"י דפליג אחזקי' משום דאיכי למיתלי באדם שנתנו לשם וכן תמה אני שכתב על דברי הב"ח דכתב דלא קי"ל כהרשב"א להתיר משום דכאן נמצא וכאן הית' היכא דליכא אלא חד ספיקא וכתב הפרי חדש במחילה מכבודו נראה דדבריו סותרים אהדדי שהרי לעיל כתב שכשנמצא חטה במצה אחת המצות שנילושו מאותו עיסה שרינן להו ואמרינן כאן נמצא כאן היתה והתם ליכא אלא חד ספיקא עכ"ל ולדעתי לא דק בדברי הב"ח שהתם מיירי שחלקו העיסה למצות הרבה ונתנם לאחרים ונשארה אחת בידו ומצאו החטה באותו מצה שנתן לאחרים בזה הוי כמקום למקום לא מחזקינן איסור' אבל אם נמצא במצה שנשאר בידו בזה כל המצות אסורים וחילוק זה מבואר בהדי' במגן אברהם סי' קי"ו וא"כ אין סותרים דבריו אהדדי ודבריו בררו מללו והשתא נכתוב בקיצור כל הדינים המסתעפים מפילפול זה:
א בכל ספק איסור הנולד לנו לא סמכינן אחזקה להתיר אכן בספק שנסתפק לנו להחזיק ריעתא למפרע לא מחזקינן ריעותא למפרע אלא היכי דאיכא למימר חסר ואתי או שיש ריעותא מגופי' כמו אשה שהי' עלולה לראות דם או שיש חזקת איסור כמו בהמה שבחי' בחזקת איסור עומדת ואעפ"י שבדק סכין ואח"כ מצא פגום מחזקינן ריעותא למפרע לומר דילמא בעור נפגם וא"כ בחטה שנמצאת במים ששרו בו הבשר אין לנו להחזיק ריעותא לומר שהיתה מקודם בעודו הבשר במים ואף לדעת הגאונים שרצו לדמות דין זה למתניתן דתני כל הטומאות כשעת מציאתן נראה דאין הנידון דומיא לראי' דילמא דווקא בטומאה דאורייתא אבל בדרבנן לא מחמרינן כולה האי לאחזוקי ריעותא היכא דאיכא חזקת כשרות כמו שכתבו התוס' בעירובין בטומאה דרבנן אף שמטמא ר"י מספק מ"מ אם נגע בטהרות מודה ר' יוסי דלא מטמאינן ואי משום שיש לו עיקר מדאורייתא כבר פסק הרמב"ם כר"מ בטומאה דרבנן וא"כ ממילא נסתר התירץ זה בש"ס ועוד דהא כתבו התוס' דהך מתניתן כל הטומאות כשעת מציאתן אינו אלא לקדשים ולא הוי דאורייתא לאחזוקי איסור' ולא ילפינן חולין מיני' וא"כ נפל היסוד שרצו הנך גאונים לבנות עליו בנין ולדעתי אין זה אלא השחתות ממון של ישראל:
ב אם בדקו המים קודם שנתנו הבשר ולא ראו שום חמץ או חטה ואח"כ כשהוציאו הבשר לאחר שעה מצאו בו החטה דמותר הבשר לכ"ע אף לדעת הגאונים דדן מיני' ומינה דהא באחד שנגע באחד בלילה דמטמאין רבנן משום דכל הטומאות כשעת מציאתן דווקא כשלא ראוהו חי מבערב אבל ראוהו חי מודי דטהור ובקופה בדוקה סבר חזקי' דטהרות הראשונות טהורות ואף ברה"י מטהר כדכתבו התוס' ד"ה כי פליגי חזקי' ה"נ דכוותי' דהילכתא כחזקי' נגד ר"י:
ג אם נטלו המי שרי' למקום אחר לשפוך ומצאו שם הגרעין של תבואה הבשר מותר אליבא דכ"ע ולית דין צריך חשש ובשש:
ד היכא שנושאים מים בדליים שיש להם כסוי למעלה שלא ישפכו המים ושפכו מים מן הדלי הזה למקום אחר ואח"כ מצאו חמץ בדלי הזה כל המים אסורים לדעת הני גאונים שרצו ללמוד לאסור אם נתנו בשר במים ואח"כ נמצאת חיטה במי שריה אכן לפי מה שכתבנו בשם התוס' דדוקא לקדשי' עשו סייג ולא לחולין אין ללמוד מזה לאסור בפרט שאיסור משהו דרבנן ויש כמה רבוותא דס"ל שצונן אינו אוסר:
ה בכל איסור דרבנן אפילו יש לו חזקת איסור אזלינן לקולא לדעת הרמב"ם דלא כהש"ך בסי' ק"י ואף שיש לו עיקר מדאורייתא נמי אזלינן לקולא:
ו אם מצא סכין פגום אין צריך לכסות מספק ודברי הב"ח ברירין דהוי נבילה גמורה:
ז בחרש שוטה וקטן ששחטו מותר לכסות ואין בזה חשש איסור דילמא אתי למיכל משחיטתן: