פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה ז
ראיתי קונטרס שנדפס מחדש מספר דרכי נועם מבנו המחבר שבנה דיק ושפך סוללה בענינא דמילה ובקראי בו שנים ושלש דלתות וראיתי שצועק ככרוכיא בקול גדול ולא יוסיף כקורא אחר קורא בהורים ומורים הרבנים המופלגים בדורו ובתחילת השקפה ראשונה סברתי שסותר ובונה בית באבנא שישא ומרמרא בבנין של קיימא אבל אחר העיון הטיב הדק ראיתי שבנה בית באוירא בלי יסוד ואם באתי לכתוב כל ראיותיו וראייות החכמים ילאה בו הקורא ולא יוציא הדין לעולם לאורה על כן אקצר ואעלה עיקר היסוד והבנין והמצודה שבנה וממילא יתבררו ויתלבנו ויצרפו שאר סניפי ראייותיו וזה עיקר ראייתו:
דבפרק יוצא דופן דף מ"ב איתא שם ת"ר הנדה והיולדת מטמאות בפנים כבחוץ ואוקמינן ביולדת מאי מטמא בפנים כבחוץ איכא ואוקמי' כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור וכי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מהו לממהל בשבתא א"ל שפיר דמי בתר דנפיק אמר רבא ס"ד דההוא גברא לא ידע דשרי לממהל בשבתא אזיל בתרי' א"ל אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוי א"ל שמעית ולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא ולא אתילד עד שבתא א"ל האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא והוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת ע"כ ופי' רש"י ואע"ג דראשו בפנים דהיינו בבית החיצון הוי כילוד עכ"ל ולמד הרב הנ"ל מדפירש רש"י דאכתי ראשו בפנים בבית החיצון ש"מ דאף שלא נגלה הגלגולת כלל לאויר עולם אלא כולה בפנים הוי לידה לענין טומאה וכן לענין מילה ומסיים וכל זה הוא דווקא לטומאת לידה ולח' ימי המילה דתיקרין בפסוק אחד בפ' כי תזריע אבל לידה דלענין בכור אדם לא חשיב כילוד אלא בהוצאת הראש חוץ לאויר העולם ממש וכן להענין בשר שיצא חוץ למחיצתו לא חשיב בשר בשדה טריפה אלא שיצא לאויר העולם ממש ואין אנו אחראין ללמוד מהם לדין טומאת לידה וימי המילה דמאי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ופרוזדור דאיתא התם י"ל גבי בכור לא הוי כהך דהכא דהתם קרי לפרוזדור לעובי הירכים שמתכסה בהן ראשו של ולד והוה אמינא דלא חשיב כילוד כדבר התוס' עכ"ל ואני אומר בחינם חרד כל החרדה הזו ובמה שרוצה להביא ראיה לדבריו משם יש תברא לדבריו דריש פ' בהמה המקשה פריך מאי קמ"ל כיון דהוציא ראשו הוי כילוד ולא ניתר שאר העובר בשחיטת אמו תנינא איזה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן הבא אחר נפלים אע"פ שהוציא ראשו חי או בן ט' שהוציא ראשו מת טעמא דראשו מת הא ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי וכ"ת אשמועינן באדם וקמ"ל בבהמה דאדם מבהמה לא יליף דאין פרוזדור לבהמה ובהמה מאדם לא יליף דחשיב פרצוף פנים דידי' הא נמי תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה ופי' התוס' האי פרוזדור דהכא לא הוי כי ההוא דיוצא דופן דאמר דמכי הוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד דאי כפרוזדור דהתם איירי הכא מה היה יכול הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו אלא פרוזדור דהתם הוא בית החיצון ודהכא הוא עובי הירכים המכסים את הרחם שבין הירכים כדפי' הקונטרס ומ"ה לא חשיב כילוד ביציאת ראש חוץ לרחם עכ"ל ורש"י פי' שם דאדם מבהמה לא יליף דבהמה לית לה פרוזדור לפני בית הרחם שלה וגלוי הוא ומכיון שהראש יוצא לידתו ניכרת אבל אשה אין רחמה בגלוי שהירכים הוין לה כעין פרוזדור ואין יציאת הולד ניכרת יפה עד שיצא רובו עכ"ל למידין אנו שהתוס' אינם מחולקים עם פירש"י ואדרבא מביאים סייעת' לדבריהם מפי' רש"י אלא רצו לפרש שאף שהלשון שוה מ"מ הפירוש משתנה כמו שכתבו בס"ד וע"כ בתחילת דבריהם מה שכתבו דאי כפרוזדור דהתם איירי הכא מה היה יכול הפרוזדור לעכב הלידה כוונתם מהי תיתי לומר מאיזה סברא דלא יהי' חשוב כילוד בשביל דאית לאדם פרוזדור כיון שהראש חוץ לפרוזדור לאויר עולם אלא ע"כ הכא קרי ליה פרוזדור לעובי הירכים וה"א כיון שמכסי' את הרחם ואין יציאת הולד ניכרת יפה ס"ד דלא הוי לידה ואם איתא כדברי הרב הר"א הלוי שלמד בפי' התוס' שהך דנדה מיירי שהראש יצא לחוץ לפרוזדור ועדיין מכוסה הגלגלולת ולא נראה לאויר עולם ואפ"ה הוי כילוד א"כ מאי דוחקי' דהתוס' ורש"י לפרש דפרוזדור דהכא הוי עובי הירכים שאין להם חיבור ושייכות לרחם גופי' והלשון דחוק לקרותו פרוזדור שהוא כמו בית שער היה להם לפרש כפשטי' דפרוזדור דהכא ודהתם בענין אחד שיצא הראש לחוץ לבית החיצון ועדיין הגילגולת מכוסה בבשר כותלי בית הרחם וכיון דאינו נראה לעין כל ואין יציאת הולד ניכרת וה"א דלא הוי לידה דלא דמי לבהמה קמ"ל דאפ"ה הוי לידה כמו באשה דכתיב וילדה זכר דחשבינן לידה לטמאות אותה אפילו בלידה יבשתא אף שלא יצא הגילגולת לאויר עולם ה"נ גבי בכור ואם תאמר שאני בכור לנחלה דבעינן יכיר א"כ מעיקרא דדינא פירכא מאי היו צריכי' התוס' לדחוק ולפרש דפרוזדור דהכא לא הוי כפרוזדור דיוצא דופן משום דמה היה הפרוזדור יכול לעכב הלידה תיפוק לי' בלאו הכי אי אפשר לפרש פרוזדור דהכא לענין בכור לנחלה דבעינן יכיר והתם לענין לידה חשיבא לידה אף שהוא בבית החיצון ולא ניכר הגילגולת לאויר עולם ועוד תינח בכור לנחלה בכור לכהן מאי איכא למימר דבפטר רחם תלי' רחמנא ורחם נקרא המקור ולא הפרוזדור כפי' הרמב"ם בפרק חמישי מהלכות איסורי ביאה וז"ל כיון שיצא הדם מבין השינים ה"ז טמאה ואע"פ שהדם עדיין בבשרה וכתב עוד שם הרחם שנוצר בו הולד הוא נקרא מקור והוא שדם נדה וזיבה יוצא ממנו כו' וצואר הרחם כולה והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד ונפתח הרבה בשעת לידה קוראין אותו פרוזדור כלומר שהוא בית שער לרחם עכ"ל הרי להדיא שכל צואר הרחם הוא נקרא פרוזדור ומדקתני שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ש"מ שהוא לחוץ לאויר עולם ועוד מוכח מדברי התוס' ד"ה טעמא דראשו מת דמפרשי דהמקשה הי' יכול להקשות מהך דנדה דתנן יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ואי כדברי מהר"א הלוי דיש חילוק בין לידה לטומאה דיולדת ובין לידה דבכור ובשר היוצא חוץ למחיצה א"כ אין כאן קושיא מהך דנדה כלל דלא דמו להדדי כלל וכל אחד דינו חלוק מחבירו ועוד בפ' יש בכור דף מ"ו ע"ב פריך הש"ס על מתניתן דבכור' מאי קמ"ל דראשו חי כילוד הא נמי תנינא בנדה יצא כדרכו משיצא רוב ראשו משתצא פדחתו ואם איתא לדברי מהרא"ה דילמא איצטרך הני לאשמעינן דבעינן ראשו לאויר עולם דיכיר בעינן אלא פשוט וברור דכל מקום דתלי' רחמנא בלידה לא הוי לידה עד שיצא לאויר עולם פדחתו והא דפי' רש"י דאע"ג דאכתי ראשו בפנים דהיינו בבית החיצון הוי כילוד וטמאה לידה וכדרבי אושעיא דאמר חוץ לפרוזדור ולד הוי לאו דווקא כל הראש קאמר אלא מקצת מן הראש וס"ד אף דכל הגוף וקצת מן הראש בפנים לא חשיבי לידה לטמא קמ"ל דאפ"ה חשיבי לידה ולולי פירש"י הייתי מפרש הא דמשני הש"ס בנדה כגון שהוציא הראש חוץ לפרוזדור מיירי שחזר הראש לבית הרחם אפ"ה מטמא כיון שיצא פעם אחת חוץ לפרוזדור הוי כלידה ומונין ימי טומאה וטהרה מאותו עת ובזה ניחא הא דמייתי ראייה מדרבי אושעיא דאמר רבי אושעיא גזירה שמא יוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור וכן מההוא דאתא לקמיה דרבא ואמר מהו למימהל בשבתא ולכאורה קשה מאי צריך ראיה לזה מדברי אמוראי' הלוא מתניתן היא בנדה יצא כדרכו משיצא רוב ראשו משתצא פדחתו אף לפי דברי מהר"א הלוי דמפרש דהך דנדה דמיירי ביולדת שאינו יוצא לחוץ לאויר עולם הוי לי' לאתויי הך מתניתן ודוחק לומר דמתניתן נוכל לפרש לידה גמורה לאויר עולם לכך מייתי ראי' מהני אמוראי דמפ' רש"י חוץ לפרוזדור א"כ מנ"ל להנך אמוראי לפרושי מתניתן מה דלא איתמר בי' בפירוש ולישני דמתניתן דנקט משיצא רוב ראשו משמע יציאה לאויר עולם אלא ע"כ דמיירי שחזר הראש לתוך הרחם וקמ"ל אף שהוא בפנים מטמא כיון שיצא הראש לאויר עולם אף שחזר הוי כילוד ולכך מייתי ראי' מר' אושעיא דאמר גבי אשה שמת ולד בתוך מעי' ופשטה חי' את ידה ונגעה בו החי' טמאה והאשה טהורה עד שיצא הולד ואף שטומאה בלועה היא מ"מ החי' טמאה וקאמר ר' אושעיא טעמא משום דגזרינן שמא יוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור ולא אדעתי' דחיה דאטו אין החיה מסירה ידיה מן האשה משעה שמקשית לילד עד שתלד וא"כ אף אם יצא לאויר עולם לפעמים אינו יודעת החיה ותחזור הולד ראשו והוי כילוד ור' ישמעאל לא מטהר אלא בנפל שלא נולד דכל אשר יגע ע"פ השדה להוציא עובר שבמעי אשה אבל לאחר שנולד אף שחזר הוי ולד מעליא לטמא והשתא קיימינן דטומאה בלועה מטמא וכן מוכח מפי' רש"י ד"ה לא תימא מתניתן ר"ע ועוד מר' ישמעאל גופי' מוכח דטומאה בלועה מטמא דא"כ למה לי' למעוטי עובר שבמעי אמו תיפוק לי' דבלועה היא אלא ע"כ דממעט מעל פני השדה דבר שלא הי' על פני השדה מעולם אבל אם הי' ע"פ השדה אף שחזר מטמא ולפעמים לאו אדעתי' דחיה ופריך אי הכא אשה נמי ומשני אשה מרגשת בעצמה ופריך ותימא לה לחיה ומשני טרידא היא מחבלי לידה וטרודה מלומר לחי' אל תיגעי שכבר יצא לחוץ ובזה ניחא דמייתי ראיה מהך דרבא דלענין מילה נמי אמר כיון דשמע דולד צויץ אפניא דמעלי שבתא מסתמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור ואף שחזר הוי כילוד ובזה מיושב מה דדחיקא לי' עלמא להרב מהר"א אי ס"ד דהוצאת הראש חוץ לפרוזדור הוי לאויר עולם א"כ אין שייך למיגזור בחיה דילמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הא דבר נראה לעינים הוא וגם תוכל להרגיש במישמוש היד אבל לפי פירושי ניחא דגזרינן דילמא יוציא הולד ראשו ויחזור והוי כילוד ומטמא והחי' לא תרגיש בזה:
עוד ראיתי בדברי הרב הנ"ל בסוף דף ע"ד בסופו כתב סתירה לדברי הגאון הישיש ר' משה גלאנטי ונתן טעם לדבריו דיולדת דמי לנדה ויליף מקרא אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' ומיד סמוך לה ענינא דמילה וכיון דילפינן טומאת לידה מטומאת נדה דקאמר כימי נדת דותה תטמא דמטמאה בבית הסתרים א"כ בטומאת לידה נמי מטמאה בבית הסתרי' עכ"ל וכל דבריו אינו אלא דברי תימה שבדה דבר מלבו מה שלא נזכר בש"ס והך הקישא כימי נדת דותה ילפינן בנדה דף ל"ז דמה ימי נדה אין ראוין לזיבה ואין ספירת ז' עולה בהן אף ימי לידתה שאין ראוין לזיבה אין ספירת ז' עולה בהן אבל ללמוד שיהי' היולדת מטמאת בפנים כנדה זה לא מצינו בש"ס ולפ"ד מאי הוצרך הש"ס להביא ראי' דהוצאת הראש הוי כילוד מעובד' דרבא ור' אושעיא תיפוק לי' מהך הקישא ועוד לפ"ד למה נקט הש"ס כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור שהוציא ראשו לפרוזדור הוי לי' למימר אלא ע"כ דלית לן למילף כלל יולדת מנדה דהא ביולד' לידה בעינן כמו דכתיב בקרא אשה כי תזריע וילדה כו' א"כ טומאה וטהרה תלוי בלידה דווקא וכל זמן שהוא בפנים לא היה חשיב לידה אין שייך טומאה אלא דהש"ס נקט דלפי האמת דקי"ל בהוצאת הראש חשיב לידה א"כ מצינו טומאה ביולדת בפנים כבחוץ כמו בדם נדה ומשכחת לה כגון דהוציא הראש חוץ לפרוזדור אף שקצת הראש וכל הגוף בפנים ואפילו היכא שחזר לתוך הרחם מ"מ מטמאת משום לידה אבל היכא דלא יצא לאויר עולם לא חשיב לידה לענין טומאה וכן לענין מילה ויפה כתב עליו מהר"ם מנ"ל למילף טומאת לידה ושמונה ימי מילה מדין דם נדה דהתם גלי לן קרא דם יהי' זובה בבשרה אבל ללמוד לידה ודמי מילה מנדה זאת ההוכחה לא באה לידינו ולא ידענא מנא לי' הא וכתב עליו הרב מהר"א שבא כנגדו להתל בו או שהתלמוד שלפניו חסרים שני דפי' מתחילת פ' יוצא דופן כו' עי' שם ואני אומר דשמעתן כאלו מרפסין איגרא דמשה אמת ותורתו אמת דלפי מה שכתבנו הדברים ברורים שלא נמצא זה בתלמוד ללמוד מהקישא דנדה אלא דתלמודא קאמר לפי האמת דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור לאויר עולם חשיב לידה מצינו דמטמא בפנים כבחוץ כמו נדה אף שקצת הראש והגוף הוא בפנים ואף אם החזיר הראש מ"מ מטמא משום יולדת אף שהוא בפנים לגמרי:
עוד כתב סתירה לדברי הרב מהר"ם שכתב מהר"ם שלא יעלה על דעת לומר דגבי בכור יהי' יציאת הראש חוץ לפרוזדור וגבי שאר דיני' יהי' יציאת הראש בתוך המעי' בבית החיצון וכתב הר"א בדף ה' ע"א וז"ל ולעד"נ שפיר עולה ומתקבל דבר זה על דעת ועל דרך זה הוא קושית התלמוד דלמה הוצרך התנא להשמיענו דהוצאת הראש דהיינו הפדחת דחשיב כילוד גבי בכור והלוא כבר השמיענו דין זה גבי טומאה לידה ואנא ילפינן לבכור מדין לידה דבהוצאת פדחת סגי אמנם בבכור דבעינן יכיר הוי יציאת פדחת לאויר עולם היכא דשייך הכרה ולגבי לידה יציאת פדחת בבית החיצון עכ"ל ואני אומר דדמי כמאן דלא גמיר שמעתא דהא בפ' יש בכור פריך המקשה לשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלי' מהא מתניתן דתנן הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי ומשני מאי ראשו רובו ואיידי דבעי למיתני סיפא בבן ט' שיצא ראשו לדיוקא דנידוק הא ראשו חי הבא לאחריו אפי' בכור לנחלה נמי לא הוי תני רישא נמי ראשו ופריך מאי קמ"ל דראשו הוי כילוד תנינא גבי אדם יצא כדרכו משיצא רוב ראשו משתצא פדחתו ופי' רש"י אי אמרת בשלמא ראשו דווקא אשמועינן דראש הנפלי' פטרו ותנא סיפא אטו רישא אלא אי אמרת ראשו לאו דווקא ולא נקט אלא משום סיפא לדיוקא דהוציא ראשו חי הוי לידה סיפא גופא לא צריכ' דכבר תנינן בנדה ותיובתא דשמואל וסליק בתיובת' ואם איתא לדבריו א"כ לא ראי זה כראי זה דהא עכ"פ איצטרך לאשמועינן הכא גבי בכור דבעינן לידה גמורה אלא ע"כ ברור הדבר דשני דינים שוי' ואין זה משנה צריכא אלא תני סיפא אגב רישא דאשמועינן דראש פוטר אפילו בנפלים ובר מכל דין הא אמרינן בהאי סוגיא אר"ש ב"ל פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה מ"ט יכיר בעינן ור"י אמר אפילו לנחלה ואם איתא לדברי הרב מהרא"ה הי' צרי' לאשמועינן דיש עכ"פ חילוק בין בכור לנחלה דבעינן שיוציא פדחתו לאויר עולם ובשאר דברים סגי אם הוא בבית החיצון אלא פשוט וברור דאין לחלק בכך דבכל מקום בעינן שיוציא פדחת לאויר עולם ואף גבי בכור דנמי בעינן לידה דכתיב וילדה לו בנים וממעטינן מהאי קרא בכור טומטם משום דבעינן בן משעת לידה וא"כ בעינן לידה בבכור נחלה אלא דה"א דבעינן לידה יתירה משום יכיר קמ"ל ר"י דפדחת נמי הוי בכלל הכרה אבל לא מטעם דכתיב בקרא יכיר אלא אפילו בלא האי קרא נמי אמרינן דלא מקרי לידה לענין בכור עד שיוציא פדחת דכתיב וילדו לו בנים וגם הביא מהר"א ראי' מפר' הערל דף ע"א דמוקי הש"ס דפעמים מילת בנו מעכבת עליו לאכול בקרבן פסח דיציאת הראש הוא לאויר עולם והרב מהר"א הלוי רוצה לסתור ראיותיו וכבר תברו החכמים הרבנים לגזיזי' וכל דבריו אינם אלא דברי שפתים בצחות לשון וצלל במים אדירים ולא עלה בידו כלום והדין דין אמת כמו שכתבו הרבנים שכל מקום לא חשיב לידה עד שיוציא ראשו לאויר עולם וגם מסתמא כשנולד התינוק ליל שבת לא חיישינן שמא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור פשיטא היכא דאמו אומרת שברי לה שלא יצא דנאמנת כמו שאמרו בש"ס בחולין דאשה מרגשת בעצמה ואף שאינו מגדת לחיה מחמת חבלי לידה אבל לבתר דנייח לה אם אומרת שלא יצא נאמנת ולא נחלקו הפוסקים בסי' רס"ב אלא אם שמעו שבכה הילד אבל בלא זה אין כאן חשש ואפילו אם מתה אמו נראה ג"כ דאמרינן מסתמא השתא נולד דכל דבר הולכין אחר מציאתן כהשתא כנ"ל ברור ובחנם הטריחו בפילפול זה:
ודין ראש ופדחת הואיל ואתי לידן נימא בי' מילתא מאי דתמי' לן טובא דהא גבי טומאת לידה חזינא דלא חילקו בנפל בין אם הוציא ראשו חי או מת דבכל מקום שהוציא ראשו הוי כיולד ואמו טמאה לידה ובי"ד בסי' ש"ה גבי בכור לכהן פסק בש"ע דאם הוציא בן ח' ראשו מת הבא אחריו בכור לכהן הוי ולפי משמעות הש"ס משמע כל מה שאמו טמאה לידה פוטר פטר רחם וכן כתב הרמב"ם בהדיא האי כללא בהילכות בכורים פי"א דין י"ד וז"ל כל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם וכל נפל שאין אמו טמאה לידה הבא אחריו בכור לכהן וא"כ תמה אני על הרמב"ם והש"ע למה פסקו בנפל בן ח' דווקא ראשו חי הא אפילו ראשו מת נמי הבא אחריו אינו בכור לכהן ועוד פסק בש"ע דהיוצא אחר מחותך אינו בכור לכהן משמע במחותך אפילו כדרכו בעינן כולו או רובו ובטומאת לידה פסק בש"ע כהרמב"ם דאף אם יצא מחותך אם יצא כל הראש כאחד הוי כרוב וחשיב כילוד א"כ בדין בכור לכהן נמי היה לנו לפסוק דאם יצא כל הראש במחותך הוי כרוב והבא אחריו לא הוי בכור לכהן ובאמת בבן ח' שהוציא ראשו מת דהבא אחריו בכור לכהן זה לא נזכר בש"ס לא במשנה ולא בברייתא בפירוש רק מדיוקא דמתניתן למדו מדקאמר נפל שהוציא ראשו חי משמע אבל ראשו מת אינו פוטר אבל אי משום הא לא אירי' די"ל דנקט ראשו חי משום רבותא דבכור לנחלה נקט דאפ"ה הבא אחריו הוי בכור לנחלה ולא בכור לכהן ולעולם ה"ה בראשו מת נמי הבא אחריו אינו בכור לכהן וכן משמע לישני דמתניתין דקתני איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן הבא אחר נפלים אע"פ שיצא ראשו חי ומדנקט לישני דאע"פ ולא נקט בסתם הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי אלא ע"כ משום רבותא דבכור לנחלה נקט אע"פ שיצא ראשו חי מ"מ הבא אחריו הוי בכור לנחלה ולא לדיוקא דראשו מת דלא הוי בכור לכהן דמ"ש דבפטר רחם תליא רחמנ' וכיון דהוי ילוד לענין לטמא לאמו משום יולדת ה"ה לענין פטר רחם ותדע דקחשיב בסיפא איזהו בכור לנחלה ולכהן המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינין כו' ולא קחשיב בן ח' שהוציא ראשו מת ואין לומר דסמיך על דיוקא דריש' זה אינו דהא שפיר מלא מים טפי נשמע מדיוקא דרישא דקתני רישא המפלת שליא שפיר מרוקם משמע דווקא שפיר מרוקם הוא דלא הוי בכור לכהן הבא אחריו אבל שפיר שאינו מרוקם כגון מלא מים הבא אחריו הוי בכור לנחלה ולכהן ואפ"ה מפרש בסיפא ולא סמיך על דיוקא ק"ו בבן ח' שהוציא ראשו מת דליכא למשמע מדיוקא דרישא וכדכתיבנ' פשיט' שהי' להתנא להשמיענו חידוש זה שהבא אחריו הוי בכור לנחלה ולכהן אלא ע"כ פשיטא וברור דלענין בכור לכהן לעולם אין חילוק בין ראשו חי או מת דבפטר רחם תליא רחמנ' מה לי חי מה לי מת ולא נקט ברישא שיצא ראשו חי אלא משום רבות' דבכור לנחלה דאפ"ה הבא אחריו הוי בכור לנחלה וכן משמע קצת מדברי התוס' בבכור' דף מ"ו ע"ב ד"ה תיובתא דשמואל דאפילו בנפל מת הראש פוטר וכן נראה מכל הני מתניתן דחשיב גבי טומאת לידה בפ' המפלת כל מה דתני לענין דפוטר פטר רחם בבכור' מטמא אמו טומאת לידה וא"כ כיון דפסק במחותך כהרמב"ם דאם הוציא כל הראש הוי כרוב א"כ בבכור נמי נימא הכי דהבא אחריו לא יהי' בכור גם בבן ח' אם הוציא ראשו אפילו מת נמי הבא אחריו לא הוי בכור לכהן ותמה אני על הראשונים שלא הרגישו בזה:
ועוד אזכיר מה שתמה הרב הב"י בי"ד סי' קצ"ד על הרמב"ם דכתב גבי מחותך אינו מטמא לידה עד שיצא רובו ואם יצא ראשו כולו כאחד הרי זה כרובו וכתב הב"י וצריך ליתן טעם מי הכריחו לפרש כן ונכנס לדחוקי' לישב דברי הרמב"ם ואני אומר שהרמב"ם למד זה מהירשלמי דנדה דמקשה התם על ר' יוחנן דסבר ראשו כרובו ממתניתן דקתני יצא מחותך ומסור' ר"ל דרך רגליו משיצא רוב הרי זה כיולד ש"מ דראש לא חשיב כרוב ומשני שם דר' יוחנן פתר למתניתן כשיצא ראשו ר"ל דמתניתן דקתני משיצא רובו מיירי שיצא הראש לבד דהראש חשיב כרוב ולפ"ז מוכרחי' אנו לומר דווקא כל הראש מדקתני סיפא יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ש"מ במחותך מיירי שיצא כל הראש אבל בש"ס דילן מיישב הש"ס הקושיא בענין אחר דהכי קאמר יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס משיצ' רובו משמע אבל כדרכו אפילו מחות' הראש פוטר דהיינו רוב הראש וכן משמע מריש פ' בהמה המקשה דפריך תלמודא מאי קמ"ל דהוציא ראש הוי כילוד תנינא שליא שיצאת' מקצתה אסורה באכילה ומאי קושיא דלסברת הרמב"ם דכל הראש הוי כרוב א"כ איצטרך לאשמועינן הכא דאף שיצא רוב הראש דהיינו הפדחת הוי כילוד אבל משליא אין ראיה דהתם החשש שמא יצא כל הראש וכל הראש הוי כרוב אלא ע"כ לתלמודא דילן אין לכל הראש שום מעלה מרוב הראש שהוא הפדח' ולתלמודא דילן אליבא דר"י אפילו במחותך אם יצא רוב הראש נמי הוי כילוד וא"כ עכ"פ יצא לנו עוד חידוש דין גבי שליל דפסקינן בי"ד סי' י"ד דאם חתך כל אבר ואבר בשעה שהוציא אותו גם המיעוט שנשאר בפנים אסור והוא בעי' דלא איפשטא בש"ס דמבעי' לי' בחולין דף ס"ח ע"ב הוציא עובר ידו וחתכו וחזר והוציא ידו וחתכו עד שהשלימו לרוב מהו מי אמרינן הא נפיק לי' רובא א"ד רובא בבת אחת בעינן ולא אפשטא וק"ל לחומרא וכתבו התוספות ד"ה הוציא ידו וא"ת מתניתין היא בפ' המפלת יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו וי"ל דודאי אשה טמאה לידה ברוב ולדה אבל לא שמעינן מהתם דמיעוט שבפנים הרי הוא כילוד עכ"ל ואף שכתבו לעיל בד"ה סיפא מק"ל דזה פשוט כיון דהוציא ראשו הוי כילוד אפילו מה שבפנים אסור כיון שהולד שלם אבל בנחתך כתבו דמבעי' להו אי הולד שבפנים אסור או לא ולא אפשטא ונקטינן לחומרא א"כ אנן קי"ל במחותך כר' יוחנן דהראש הוי כרוב ונהי די"ל דכל הראש חשיב כרוב היינו כרוב במחותך וכיון דהכא מבעי' לן אי בעינן רוב בבת אחת לאסור מה שבפנים או לא ולא אפשטא א"כ גם ביצא הראש כולו כאחד במחותך במעי' נמי עכ"פ יש לנו להחמיר לאסור מה שבפני' וגם מה שכתב הרמב"ם ביצא כדרכו משתצא רוב פדחתו הרי כילוד אע"פ שנחתך אח"כ א"כ גבי שליל נמי אם יצא כדרכו ברוב פדחתו וחתך אח"כ נמי עכ"פ יש לאסור מספק וכל זה לא הזכירו הפוסקים. ודין מחותך הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא לישב מה שהניחו כל גדולי ישראל בצ"ע דריש פרק בהמה המקשה פריך מאי קמ"ל דהוציא ראשו הרי הוא כילוד תנינא שליא שיצא' מקצתה אסורה באכילה והקשה הגאון מהר"ם מלובלין לפי' רש"י בב"ק דף י"א בהך דשליא שיצא' מקצתה אסורה דחוששין דשמא באותו מקצת יצא הרוב של עובר ולפ"ז לא פריך הכא המקשה מידי דאי אפשר למילף מהך דשליא דיציאת הראש הוי כילוד דהא הטעם דשליא שיצא' מקצתה אסורה דחיישינן שיצא הרוב באותו מקצת:
ואחרי העיון נראה לישב דצדקו דברי רש"י מאור עינינו ובאורו נראה אור דהא רש"י מפרש התם בהך דר"א אין מקצת שליא בלא ולד ומשום הכי חוששת שמא רוב מיחוי הולד יצא באותו מקצת ומכי נפק רוב הוי כילוד כדאמרינן במס' נדה יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו עכ"ל הרי לפניך שרש"י מדמה דין שליא למחותך ומסורס והתם פליגי בדף כ"ט ר"א סבר אין הראש כרוב אברים ור' יוחנן סבר הראש כרוב אברים וקמפלגי בדשמואל דאמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים ופריך על ר"י ממתניתין יצא מחותך או מסורס מכלל דמחותך כתיקנו וקאמר משיצא רובו הרי זה כילוד וקשיא לר"י ומשני ר"י הכי קתני יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס משיצא רובו אבל כתיקנו אפילו במחותך הראש פוטר ע"כ נשמע מזה דמחותך ונפל שוים בדין זה ומעתה הוכרח רש"י לפרש בב"ק דחשש הוא מחמת רוב מיחוי של ולד שיצא באותו מקצת משום דר"א הוא מארי' דשמעתא בנדה דסבר דאין הראש חשיב כרוב בנפל וכן במחותך א"כ אמאי קאמר הכא ר"א שליא שיצאה מקצתה האשה טמאה ולכך הוכרח רש"י לפרש דאין ה"נ דהחשש הוא שיצא רוב מיחוי הולד באותו מקצת כדי שלא יסתרו דברי ר"א ובפר' בה"מ פריך המקשה אליבא דאמת דכבר איתותב שמואל וקי"ל להלכה דאין חילוק בין נפל לבן קיימא דלעולם הראש חשיב כילוד א"כ לא צריכין אנו לדחוק ולאוקמי הך דשליל שיצתה מקצתה דאסורה משום רוב מיחוי אלא נפרש כפשטו דבמקצת אי אפשר לכנוס הרוב הולד ואפ"ה אסורה משום דחיישינן שיצא הראש באותו מקצת ופריך הכא שפיר אליבא דאמת ובלימוד הישיבה בחידוד התלמידים הארכתי מאוד ומעתה אני מתאבק בעפר רגליהם של בעלי התוספות דהקשו בחולין בסוף ד"ה שליא ומהך ליכ' למיפרך לשמואל דילמא היינו דווקא בבהמה אבל באדם לא שמעינן מהכא עכ"ל וכן כתבו בבכורות ומה מאוד תמוהי' לי דבריהם דמאי דמשני אליבא דשמואל צ"ל נמי לר"א דאית לי' נמי דשמואל דאין הראש פוטר בנפלים וא"כ מאי פריך לדעת התוספו' בב"ק אליבא דר"א מאי קמ"ל תנינא שליא שיצת' מקצתה דילמא אי מהתם ה"א דווקא בבהמה דהראש פוטר בנפלים בבהמה מודה שמואל אבל באדם דאין הראש פוטר סד"א דאשה שיצתה שלית' אינה טמאה קמ"ל ר"א דאפ"ה טמאה דחוששין שמא יצא רוב מיחוי הולד אלא ע"כ נראה ברור דאדם ובהמה שוים לענין לידה וקושית התוספו' אליבא דשמואל נראה דלא קשה מידי דהא אליבא דר"א דסבר נמי כשמואל ע"כ מוכרחים אנו לפרש חיישינן שמא יצא בהך מקצת שליא רוב מיחוי הולד ולכך כל השליל אסור ולעולם אין הראש פוטר בנפלי' ודוק: