פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה ב
תשובה מהגאון המפורסם מהר"ר אברהם ברודא ריש מתיבתא דק"ק פראג ולע"ע אב"ד ור"מ דק"ק פרנקפורט.
שלום לגברא רבא הרב הגדול המופלא כבוד מהר"ר מאיר נר"ו אב"ד דק"ק פרוסטיץ בימים שעברו קבלתי ג"י ואשר נדרשתי לשאלוני עבור ברבר שחכם אחד התירו כו' הנה מבואר בש"ע בי"ד סי' רמ"ב חכם שהתיר וחלה הוראתו אסור לחכם אחר לאסור ודלא כפי' הט"ז שפירש בדברי הרא"ש חלה הוראתו היינו שנעשה איזה מעשה להקל כגון שאכלו קצת ממנו או נתערב בדבר היתר וזו ליתא שהרי הרא"ש במס' עכו"ם אחר שכתב חל הוראתו אסור לחכם אחר לאסור ולפי זה האי עובדא דאסרו אחר שהתירו חכם אחד איירי ששניהם בבית המדרש היו יושבים עכ"ל ואי כדברי הט"ז מצי לאוקמי התם שלא חל הוראתו דהיינו שלא עשו מעשה והי' אפשר להחזירו אלא ודאי חל הוראתו כפשוטה שכבר הורה והש"ך בנקודת הכסף רמז לדברי הרא"ש אלו ובלי ספק שכיון לזה ולהוציא חלק אי אפשר ואמרתי לכתוב לו איזה חידוש בענין זה. גרסינן בחולין דף מ"ד ע"ב ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמי' דרב יתיב וקא בדיק לה ברוב עובי' א"ל רב כהנא ורב אסי לרב לימדתנו רבינו ברוב חללה שדרי' לקמי' דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מינה בתליסר איסתרי פשיטי בישרא ופריך והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר ומתרץ שאני הכא דרב לא אסר מיסר וכיון דאורי בה חכם היכי אכל מינה והא כתיב ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה וגו' ומתרץ הני מילי מלתא דתלי' בסברא רבה בר בר חנה אגמרי' סמיך וכתבו התוספות לפי מה שכתב רש"י בנדה דאם יש לו קבלה רשאי להתיר מה שאסר חבירו ולפירושו בשמעתין נמי למאי דמסיק דאגמרי' סמיך לא צריך למאי דמשני רב לא אסור מיסר אלא דהאמת מתרץ וחלקו התוספות על זה וכתבו דאף על גמרי' אינו יכול לסמוך להתיר מה שאסר חבירו והוכרח לתרץ בשמעתין רב לא אסר מיסר וההיא עובדא דלקמן דמחט שנמצא' בסמפונא דכבדא שמא היו שניהם בבית המדרש ונשאלה השאלה לפניהם אי נמי שלא ידע שאסר חבירו עכ"ל ובאמת צ"ע למה דחקו לתרוץ הראשון דלא כפי' רש"י משום דלפי' רש"י קשה דהי' לו לתרץ תכף אגמרי' סמיך וזה י"ל דאין מזה הוכחה דצריך נמי לתרוצ' קמא רב לא אסר מיסר דקשה קושית מהרש"א אי רב הוה אסר ושוי' חתיכה דאיסורא א"כ איך שלח לרבה ב"ח אלא צ"ל דאף לפי המסקנא דרב לא אסר מיסר ואפשר לזה כוונו התוס' בסוף דבריהם א"נ לא ידע שאסרו חבירו וע"ז קשה קושית מהרש"א מאי פריך הכא המקשה דילמא רבה ב"ח לא ידע אלא צ"ל דמקשה על רב גופי' דרב שדרי' לרבה ב"ח וא"כ צ"ל אף לפי המסקנא דרב לא אסר מיסר וא"כ יש לפרש כשיטת רש"י דלעולם דהיכא דסמיך אגמרי' רשאי להתיר. אבל בתוס' פ"ק דעכו"ם לא משמע הכי שלא כתבו הך תירוצא א"נ שלא ידע שאסרו חבירו וגם לא כתבו שום דבר מפרש"י דנדה וכן בפוסקים לא העתיקו פירש"י אבל הרא"ש העתיק פירש"י ואף שבאמת לפי גירסתינו לא מצינו הך גירסא במס' נדה בפי' רש"י צ"ל דגירסא אחרת הי' להם בפירש"י ובהגהת רמ"א סי' רמ"ב כתב וז"ל חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת אבל אם יש לו קבלה שטעה או שטעה בדבר משנה יכול להתיר ואפילו אם טעה בשיקול הדעת יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור ולכן אין איסור לשאול לשני ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאיסור ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו אין לשני לאסור מכח שיקול הדעת וכל זה בהוראה עצמה אבל במעשה אחר פשיטא דיכול להתיר עכ"ל רמ"א וכתב הש"ך בס"ק כ"ה אבל אם יש לו קבלה כו' היינו ע"פ מ"ש בד"מ בשם רי"ו בשם י"מ ובשם רש"י אבל לא שם לבו לעיין בתוס' פרק אלו טריפות דף מ"ד ע"ב ובהגהת מהרי"ק שם שחולקים ע"ז וס"ל דאפי' אם יש לו קבלה מרבו אינו יכול להתיר וכ"כ מהרש"ל והאריך בזה עוד לכך אני קצרתי. ואני אומר דדברי הרב צדקו ונכונים וברורים דודאי לשיטת רש"י דמפרש מילתא דתלי' בסברא כגון מקיפין בריאה ואגמרי' סמיך דקאמר היינו שיש לו קבלה מרבו וזה הוי כמו שיקול הדעת ובזה לא נראו להתוס' לפרש דאם יש לו קבלה מרבו רשאי להתיר דזה הוי כמו שיקול הדעת ודחו אותו פירוש אבל לפי מה שמפרש הרא"ש מילתא דתלי' בסברא כגון שיקול הדעת וא"כ קשה מ"ש גמרי' דרב' בב"ח הוי נמי כמו שיקול הדעת כמו שהקשה מעדני מלך וצ"ל דיש לו גמר' מרבי' היינו שיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך כלומר דקבלה דידיה דסוגיין דעלמא כאידך וא"כ דברי הרא"ש עולין כהוגן כשיטת התוס' רק מ"ש הרא"ש דאם יש לו קבלה שטעה היינו שיש לו קבלה דסוגיין דעלמא כאידך וכזה כתבו התוס' בהדי במס' עכו"ם גבי שיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך רשאי להתיר וא"כ מעתה עולים דברי הרב רמ"א כפתור ופרח חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משיקול הדעת דהרב מפרש כשיטת הרא"ש דהאי דקאמר מילתא דתליא בסברא היינו שיקול הדעת ועוד כתב אבל אם יש לו קבלה שטעה היינו שיקול הדעת ויש לו קבלה מרבו דסוגיין דעלמא כאידך ובהך דינא כ"ע מודו דרשאי להתיר כמ"ש התוס' בהדי' בעכו"ם והכרח לזה משום דקשיא למה לא הביא הרב רמ"א הך דינא נמי בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך דרשאי להתיר אלא ברור שבהך דינא שכתב אם יש לו קבלה היינו שיש לו קבלה דסוגיין דעלמא כאידך לכך לא הביא שום דבר מזה והאי שדחו בחולין פירש"י וכתבו דאפילו אם יש לו קבלה אינו רשאי להתיר היינו משום שהתוס' פי' שם לפי שיטת רש"י דהאי קבלה הוי כמו שיקול הדעת אבל אם יש לו קבלה מרבו דסוגיין דעלמא כאידך בזה מודו התוספות דרשאי להתיר ובזה כתב הרב אם יש לו קבלה היינו שיש לו קבלה דסוגיין דעלמא כאידך ודוק. אבל אין לפרש דתוס' סברי אפילו אם יש לו קבלה מרבו דסוגיין דעלמא כאידך אינו רשאי להתיר עד שילך וישא ויתן עם המורה עד שיחזור בו וכל כמה דלא חוזר אינו רשאי להתיר ובזה מחולק הרא"ש שם דהא התוספות מדמי טועה בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך לטועה בדבר משנה ובדבר משנה אפילו אינו חוזר רשאי להתיר ועוד שכתבו התוס' בעכו"ם ודווקא אסר אינו רשאי להתיר אבל אם התיר רשאי לאסור משמע דטעמא משום דשווי' חתיכה דאיסורא הוא ובזה מוכח בהדי' דלא ס"ל התוס' כלל הך סברא משום כבודו דא"כ אמאי רשאי לאסור ומה שקצת פוסקים כתבו ילך ויתווכח עמו פירוש היינו שעדיין לא ברור שסוגיין דעלמא כאידך וצריך להתווכח עמו אולי מתוך דבריהם ימצא מאיזה דבר משנה או אמורא שסוגיין דעלמא כאידך אבל אם יש לו קבלה שסוגיין דעלמא כאידך או שהי' ברור לו שסוגיין דעלמא כאידך אינו צריך להתווכח עמו אבל בזה ודאי סבירא לי כסברת הש"ך דאם אינו יכול להוכיח מתוך דברי משנה או ברייתא דסוגיין דעלמא כאידך אפילו אם חוזר הא' אינו רשאי להתיר ודו"ק. והשתא דברי הרא"ש בעכו"ם וחולין עולים בדרך אחד לפי מה שכתבתי לעיל ואין להקשות לפי מ"ש לעיל דתוס' סברי נמי אם יש לו קבלה מרבו דסוגיין דעלמא כאידך רשאי להתיר א"כ אמאי לא פירשו האי סימפונ' דלקמן דאיירי דיש לו קבלה דסוגיין דעלמא כאידך לא ניחא לתוספות לאוקמי הכי דהא בלא זה קשה לפי מה שכתבו התוס' בעכו"ם דשקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך רשאי להתיר אמאי לא מוקי תוספות הכי וכ"ת דסבירי להו להתוספות דצריך להתווכח עמו זה אינו כמו שכתבתי אם הסוגי' דעלמא כאידך אינו צריך להתווכח עמו אלא דלא ניחא לתוספות לאוקמי' בכה"ג דהאי סימפונא איירי דסוגיין דעלמא כאידך דא"כ ה"ל לפרושי והאשרי בחולין מוקי להאי סימפונא שיש לו קבלה מרבו ובעכו"ם לא סבירא לי' הכי אלא כסברת תוספות ששניהם בבית המדרש וכל מה שכתבתי נראה לי לדינא ואף שאפשר שרמ"א לא כיון לזה מ"מ לדינא נראה כמ"ש ודוק נא יעיין היטב וישיב לי ועוד הארכתי בזה:
נאום אברהם ברודא מפראג
תשובה שהשבתי להגאון המפורסם בדורו מוהר"ר אברהם ברודא נר"ו. הנה מרוב החשוקה אשר חשקה וצמאה נפשי לשתות בצמא דבריו הטהורים ופניתי מכל לימודי המוטל עלי דבר יום ביומו והתבוננתי על מקומי לילה כיום יאיר לי וטרם שעיינתי בדברי אדוני מ"ו דקדקתי הדק הטיב כל הסוגי' בחולין בתוס' ובהרא"ש ונפשי נבהלה מאוד לדבר נגד גדולי בעלי הוראה שלא ירדו לעומק דין ומה אעשה תורה היא וללמוד אני צריך והנה מה שהשיג מר על דברי הט"ז בפירושו חכם שהתיר ותלה הוראתו מהרא"ש מס' עכו"ם אין צריך לסהדותא דידי והאמת עד לעצמו שתורת אמת בפיו שהט"ז שגג בזה ולא עיין מקור דין זה ויצא לנו מזה אף שכתב הש"ך שנתפרסם הוראתו לאו דווקא נתפרסם ברבים אלא כל שהשואל מודיע לחכם שני שראשון פסק להתיר אסור לחכם שני לפסוק לאיסור דהא ע"כ מדנקט הירושלמי התיר אין חבירו רשאי לאסור מוכרחים אנו לומר הא דנפקי שפורי דרבא ואסר ושפורי דרב הונא ושרי ששניהם היו יושבים בבית המדרש כשנשאלה שאלה בפניהם א"כ מי יכריח לנו שהירושלמי מיירי שנתפרסם הוראתו ברבים אלא אפילו לא נתפרסם הוראתו כשהשואל מודיע שראשון התיר אינו רשאי לאסור ולא נקט הרא"ש וצריך לאוקמי שכבר חלה הוראת הראשון טרם שנחלק חבירו אלא לאפוקי באם שניהם יושבים בבה"מ אבל אם אינם יושבים בבה"מ אפי' לא נתפרסם הוראתו אלא שהשואל מודיעו שהתיר ראשון אינו רשאי לאסור וזה פשוט וברור דלא כקצת שפיקפק בדבר זה:
ועתה אכתוב מה שנראה לפע"ד פי' אמיתי בדברי הרא"ש כי רבים שגו בדבריו ודברי הרא"ש בחולין ובע"ז עולים לכונה אחת ואף שהרא"ש לא כתב בע"ז הך תירוצא שסמך אגמרי' עם כל זה אין מזה ראיה לסתור דבריו מה שכתב בחולין דגרסינן בפ"ק דע"ז דף ז' ע"א ת"ר הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר כו' ופי' הרא"ש דהכי קאמר לא ישאל לחכם אחר בסתם כדי שיתיר לו ויסמוך על הוראתו דכיון דכבר אסרו הראשון ושוייה חתיכה דאיסורא אין לו לסמוך על אחר שיתירנו לו אבל יכול הוא לומר לחכם אחר דבר זה שאלתי לחכם פלוני ואסרו לי מה נראה לך בזה ואם יראה לשני שטעה הראשון ילך ויתווכח עמו אם יוכל להוכיח שטעה בדבר משנה יחזירוהו ואם חלוק עליו בשיקול הדעת שסברתו נוטה להתיר מה שאסר הראשון ואין יכול להוכיחו מתוך המשנה או מדברי אמורא יאמר אני אומר כך אבל איני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאיסור ושויתיה חתיכה דאיסורא ואין בידי להחזירך מתוך דבר משנה או אמורא והא דקאמר לקמן בפ' אין מעמידין דף מ' ההוא ארבא דצחנתא דאתי לסיכרא נפק רב הונא ב"ח וחזא ב' קלפי ושרייה א"ל רבא ומי איכא דשרי כי האי גוונא באתרא דשכיחי קלפי נפיק שיפורי דרבא ואסר שיפורי דרב הונא ב"ח ושרי מיירי שהיו שניהם בבה"מ או הי' דברי המתיר תחילה ולפי הירושלמי דאמר דחכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור כו' לפ"ז לא מיתוקמי הא דנפקי שיפורי אלא כגון שבא הדבר לפני שניהם יחד בבה"מ עכ"ל:
ולברר דברי הרא"ש צריכין אנו למודעי רבה דפסק הרא"ש בפ' אד"מ כאוקמתא דרב ששת דמתרץ מתניתין כאן שטעה בדבר משנה וכאן שטעה בשיקול הדעת וכתב הרא"ש דרב ששת לא פליג אדרב נחמן אלא שינויא אחרינא קאמר ומוקי תרווייהו בשאין גדול המינו להחזירו אבל אם יש גדול ממנו להחזירו מודה שמחזירין כללא דמילתא טעה בדבר משנה לעולם הוא חוזר כו' ואם טעה בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך קם דינא נמצא לדעת הרא"ש לענין איסור והיתר נמי כן אם היה מומחה וטעה בדבר משנה אין כאן הוראה כלל וחוזר ואם טעה בשיקול הדעת דהיינו דפליגי תרי תנאי או אמוראי וסוגיין דעלמא כחד והוא פסק כאידך קם דינא ואינו חוזר משום כיון דלא איתמר הילכתא מפורש כאידך י"ל דילמא הילכתא כאותו תנא או אמורא ואם יש גדול ממנו בחכמה ובמנין מחזירין ובטעה בדבר משנה כתב הרא"ש ז"ל וז"ל ואני אומר ודאי כל מי שטעה בפסקי הגאונים שלא שמע דבריהם וכשנאמרו לו פסק הגאונים ישרו בעיניו טועה בדבר משנה הוא והיינו דאמר לי' רבינא לרב אשי אפילו בדידי ודידך א"ל אטו אנן קטלי קני באגמי אנן כלומר אם חדשנו דבר מדעתינו שלא נמצא לא במשנה ולא בגמרא ודיין שלא ידע דברינו פסק בענין אחר וכששמע הדברים ישרו בעיניו כטועה בדבר משנה הוי וחוזר אבל הדיין ההוא פשיטא שיש לחלוק:
הרי להדיא דמפרש הרא"ש דאם אחד מחדש דבר מסברא דנפשי' שלא נמצא במשנה וגמרא ומי שפוסק בהיפוך מודה לסברתו הוי כטועה בדבר משנה וחוזר אבל פלוגתא שנזכר בתנאים ואמוראים ופסק כחד מנייהו ואף שסוגיין דעלמא כאידך קם דינא ולא מצי למהדר כיון שכבר פסק כהאי תנא או אמורא ודילמא הילכתא כוותי' אלא אם יש גדול ממנו בחכמה ובמנין מחזירו:
והשתא פי' הרא"ש בעכו"ם בנוים ומיוסדים על דבריו ופסקיו בפ' אד"מ ולכך כתב בע"ז ואם יראה לשני שטעה הראשון ילך ויתווכח עמו אם יכול להוכיחו שטעה בדבר משנה יחזירוהו ר"ל לפעמים הוא דין חדש שלא נזכר במשנה ותלמוד רק שמחולקים בסברא שמדמים מילתא למילתא לכך צריך לילך ולהתווכח עמו ואם יודה לדבריו הוי כטועה בדבר משנה וחוזר אבל בשיקול הדעת דפליגי תרי תנאי וסוגיין דעלמא כאידך קם דינא ולא מצי הוא למהדר דדילמא באמת הילכתא כאותו מ"ד שפסק כוותי' ולכך כתב ואם חלק עליו בשיקול הדעת שסברתו נוטה להתיר ר"ל לאו בשיקול הדעת דקאמר תלמודא בסנהדרין דפליגי תרי תנאי וכו' אלא בשיקול הדעת מסברא דנפשייהו שמדמים מילתא למילתא וסברתו נוטה להתיר ואינו יכול להוכיחו מתוך המשנה אז אמורא שהזכיר דין זה בפירוש דלהוי כטועה בדבר משנה ע"כ יאמר אני אומר כך אבל איני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאיסור ושוויתי' חתיכה דאיסורא ואין בידי להחזירך מתוך דברי המשנה או אמורא ר"ל שאלו הי' בידי להחזירך מן המשנה או אמורא בפירוש לא הייתי צריך שתחזור בך דאין כלל הוראה כיון שטעה בדבר משנה אבל עכשיו שאנו מחולקים בסברא בדמוי מילתא למילתא צריך אני לדעתך שתחזור ותודה לסברתי דזה הוי נמי כטועה בדבר משנה אבל עכשיו שאין אתה חוזר לסברתי שויתיה חתיכה דאיסורא וקם דינא ופשיטא היכא שפסק כחד מהני תנאי שיש לו סמך וראיה מהאי תנא אף דסוגיין דעלמא דלא כוותי' מ"מ קם דינא ושוי' חתיכה דאיסור' ואינו יכול לחזור נמצא בטועה בדבר משנה או אמורא לכ"ע חוזר ויכול לפסוק חכם השני להתיר ואם טועה בשיקול הדעת דפליגי תרי תנאי או אמוראי ופסק כאחד אף שסוגיין דעלמא כאידך קם דינא אף שלא נתן ביד ואם הורה לאיסור אינו יכול להתיר כיון שיצא מפיו כאותו מ"ד ולא איתמר מפורש דלית הילכתא כוותי' ואם כן על מילתא דתלי' בסברא ולא נזכר שום פלוגתא בדין זה צריך הוא לילך ולהתווכח עמו ואם יודה לדבריו הוי נמי כטועה בדבר משנה ואם אינו מודה לדבריו שוי' חתיכה דאיסורא וכל זה אם אין לו קבלה מרבו אבל אם יש לו קבלה מרבו יכול לסמוך על סברת רבו להתיר ואין צריך לילך עמו ולהתווכח ולכך בחולין בהך מחטא דאשתכח בסימפונא רבה דכבדא לא מצינו פלוגתא בזה אלא מסברא בעלמא היו מחולקים ואף רבנן טרופאי לא אמרו בה לא איסור ולא היתר שיש פנים לכאן ולכאן ורבינא דשרי נוכל לומר דהתם אגמרי' סמיך וכן כתבו קיצור פסקי הרא"ש חכם שאסר חבירו רשאי לסמוך על קבלתו ולהתיר אבל אין רשאי להתיר מסברא עכ"ל אבל במילי דאיכא פלוגתא בין תנאי ואמוראי ופסק כחד וסוגיין דעלמא כאידך אפילו אם גמר מרבו דסוגיין דעלמא כאידך אינו רשאי להתיר דקבלת רבו אינו מעלה ומוריד כיון דסוגיין דעלמא כאידך וכ"ע יודעים ואפילו הכי קם דינא וא"כ גם קבלת רבו לא מהני לענין זה אלא במה שהי' אוסר מסברת עצמו ולא נמצא פלוגתא והרא"ש בפ"ק דע"ז כתב בפשיטות שבא השאלה לפני שניהם כשהיו בבית המדרש משום דרהיטת הש"ס משמע שהיו שניהם ביחד בדין זה דהא א"ל רבא ומי איכא מאן דשרי בכה"ג במקום דשכיחי קלפי נשמע דלרב הונא קאמר ולעולם מודה הרא"ש היכא דסמך אגמרי' דיכול להתיר ובחולין גבי מחטא דאשתכח בסימפונ' רבה דכבדא דרב הונ' ברי' דרב אידי טריף ורב אדא בר מניומי מכשיר אינו מוכרח מתוך הש"ס שהיו שניהם ביחד בהורא' זו ולכך כתבו התוס' דרך שמא דשניהם בבה"מ היו דלא ברירא להו האי מילתא ולכך היו מהדרים לאוקמי דאגמרי' סמיך ולכך גם הרא"ש בחולין ניחא לי' לומר דאגמרי' סמיך ושניהם אמת לדינא לדעת הרא"ש וק"ל:
וא"כ עולים דברי רמ"א יפה שכתב חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת ר"ל מסברא דנפשי' שמדמה מילתא למילתא אבל אם יש לו קבל' שטעה ר"ל קבלה מרבו או שטעה בדבר משנה יכול להתיר ואפילו אם טעה בשיקול הדעת ר"ל מסברא שמדמה מילתא למילתא יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור ר"ל אם יחזור לסברתו שהיא ישרה הוי כטועה בדבר משנה וחוזר לדעת הרא"ש ולכך לא כתב רמ"א אם טעה בשקול הדעת דפליגי תרי תנאי וסוגיין דעלמא כאידך דהא כתב רמ"א בח"מ סי' כ"ה ס"ג שי"א שקם דינא ואינו חוזר וז"ל וי"א דאפילו לא נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואין הדין חוזר וכתב הסמ"ע ס"ק י"ד וז"ל אבל הרא"ש והטור פליגי על זה וס"ל דאין הדין חוזר אף גבי מומחה שטעה בשיקול הדעת היכא דפליגי תרי תנאי וטעמא כיון דפסק כאחד מן התנאים או האמוראים שחולקין בדין זה לאו כל כמיני' לחזור הדין א"כ לכך כתב רמ"א דווקא שיש לו קבלה מרבו או שטועה בדבר משנה כו' אבל אם טועה בשיקול הדעת וסוגיין כאידך קם דינא והתוספות דנקטי בעכו"ם כגון שטעה בדבר משנה או בשיקול הדעת וסוגיין כאידך דבהא אמרינן בסנהדרין דמה שעשה עשוי וישלם מביתו אם נשא ונתן ביד משמע אם אינו נושא ונותן ביד הדר דינא התוספות נקטי אליבא דמסקנא כר' חסדא דמתרץ הכי אבל הרא"ש דרך אחרת הי' לו דפסק כרב ששת ולכך לא הזכיר בדבריו אלא ואינו יכול להוכיחו מתוך המשנה או מתוך דברי אמורא אבל לא הזכיר שסוגיין דעלמא כאידך דבהא קם דינא ואינו חוזר להרא"ש:
ומה מאוד נפלאתי על הר"ן שכתב תחילה בשם הראב"ד דלאו משום כבודו של ראשון נגעו בו אלא משום כיון דאסרה הראשון שוי' חתיכה דאיסור' כו' ואפילו הי' גדול ממנו בחכמה ובמנין אינו רשאי להתיר מדקאמר אם הי' אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו מכלל דהיכא דלא היו שנים בבת אחת אלא שאחד אסר בפני עצמו אין חבירו רשאי להתיר אפילו הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין והני מילי בדבר שאין בו מחלוקת אלא משיקול הדעת אבל אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומייתי ראי' מפרה דר"ט אבל בשיקול הדעת ודאי לא מפני שנעשית כחתיכה דאיסור' והני מילי מטומאה לטהרה ומאיסור להיתר אבל בחיוב וזכות חבירו המומחה ממנו חוזר ומזכה וכתב הר"ן וקשה לי ממתניתין דבכורות דן את הדין כו' מה שעשה עשוי ומשלם מביתו אלמא דאין מחזירין ושני רב חסדא במסקנא כאן שנטל ונתן ביד כאן שלא נטל ונתן ביד תרווייהו מתניתין כגון שטעה בשיקול הדעת וכי אמרינן במתניתין דמחזירין שלא נטל ונתן ביד וכי תנן בבכורות דמה שעשה עשוי כשנטל ונתן ביד וכן פסק רב אלפס ופרשינא התם טימא את הטהור דאגע בו שרץ דאלמא דאי לא אגע בו שרץ מחזירין מטומאה לטהרה ואם אתה אומר שבענין זה נשתנה איסור והיתר מדיני ממונות שבדיני ממונות חבירו המומחה חוזר ומזכה אע"פ שלא טעה הראשון אלא בשיקול הדעת ובאיסור והיתר לא משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא כדכתב הראב"ד א"כ לא הי' צריך לאוקמי' טימא את הטהור בדאגע בי' שרץ דבלאו הכי נמי מה שעשה עשוי ולא קשיא אמתניתין דסנהדרין דמחזירין שהרי אתה אומר שבדבר זה חלוק ענין טומאה וטהרה ואיסור והיתר מדיני ממונות ולפיכך נראה לי דאפילו טעה בשיקול הדעת מחזרין הוראתו בהסכמתו וכי אמרינן באלו טריפות חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר בלא הסכמתו של ראשון מפני כבודו של ראשון אבל אם שמע הראשון טענותיו של שני והודה לו שטעה בשיקול הדעת א"נ לא הודה לו אלא שהשני גדול ממנו מחזיר השני הוראתו של ראשון עכ"ל:
וקשה לי הלא הרא"ש הביא בפ' אד"מ וז"ל והראב"ד ז"ל כתב דאפילו גדול ממנו אין מחזירין אלא קם דינא ולא משלם דהא רב יוסף גדול ממר זוטרא הוי ולא החזירו וכן נראה ואי לא קבלוהו עלייהו וטעה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי וישלם מביתו דאפילו לא נשא ונתן ביד כו' עד ג' הדיוטות ויחיד מומחה ולא קבלינהו דינייהו דיני ומשלמי ולא מצי למימר לבעל דין זיל הדר עכ"ל וא"כ איך כתב הראב"ד אבל בדיני ממונו' חברו המומחה ממנו חוזר ומזכה אלא פשוט וברור שהראב"ד פוסק כר' ששת דמוקי להך דן את הדין כו' מה שעשה עשוי בטועה בשיקול הדעת וסוגיין כאידך בזה קם דינ' ובענין טועה בדבר משנה כתב הרא"ש בשם הראב"ד וז"ל והראב"ד כתב בשם בעל המאור שאם טעה בפסקי הגאונים שלא שמע דבריהם ואלו שמע הי' חוזר בו באמת ובבירור זה טועה בדבר משנה וקרוב אני לומר שאפילו אם הי' חולק על פסק הגאון מטעם שנראה לו לפי דעתו שלא כדעת הגאון גם זה טועה בדבר משנה שאין לנו עתה לחלוק על הגאון מטעם שנראה לו לפי דעתו שלא כדעת הגאון אם לא בקושיא מפורסמת הרי שהראב"ד סבירא ליה באם שהוא מודה לדברי הגאון הוי טועה בדבר משנה והיכא שטעה בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך אף שלא נשא ונתן ביד קם דינא בין בדיני ממונות בין באיסור והיתר ועל כרחך צריך לומר הא דכתב הראב"ד אין חבירו רשאי להתיר אפילו גדול ממנו בחכמה ובמנין והני מילי בדבר שאין בו מחלוקת אלא משיקול הדעת ר"ל מסברא זה אומר סברא לאיסור וזה אומ' סברא להיתר ומדמין מילתא למילתא ואינו נזכר בש"ס מפורש היפוך דברי חבירו ולכך אינו יכול להתיר אם אין חבירו מודה לדבריו אבל בטועה בדבר משנה חוזר ומטהר אף שהראשון אינו מודה לדבריו אבל בשיקול הדעת מסברא דנפשי' אינו חוזר ומטהר משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ואינו מודה לדבריו אבל בחיוב וזכות חבירו המומחה חוזר ומזכה והיינו דווקא בדבר שאין בו מחלוקת אלא מסברא אבל בשיקול הדעת דפליגי תרי תנאי וסוגיין דעלמא כאידך קם דינא לר' ששת אף שרוצה הראשון לחזור אין בידו לחזור בין בדיני ממונות בין באיסור והיתר:
והראב"ד לא חילק אלא היכא דהראשון אינו מודה לדבריו אבל בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך אפילו אם מודה הראשון לשני קם דינא אלא היכא שמחולקי' בשיקול הדעת מסברא דנפשייהו בזה יש חילוק באיסור והיתר שוי' חתיכה דאיסור' ואין חבירו מומחה רשאי להתיר כיון שאינו מודה לדבריו ובדיני ממונות רשאי לסתור הדין חבירו המומחה ממנו ולכך מוכרח רב ששת לאוקמי מתניתין דבכורות בטעה בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך משום דתני תרווייהו דן את הדין כו' טימא את הטהור נקט דיני ממונות ואיסור והיתר וטומאה וטהרה ובשניהם אינו חוזר הדין ע"כ מיירי בדטעה בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך והשתא לא קשה כלל קושית הר"ן על הראב"ד שהקשה לו שהרי"ף פסק כרב חסדא אבל כבר מבואר בהדי' שהראב"ד פוסק כרב ששת כדכתב הרא"ש משמו:
ועתה אכתו' בקצרה שלא כיון הגאון הש"ך יפה בי"ד בס"ק נ"ח וז"ל ואם טעה בשיקול הדעת נראה דווקא דטעה בשיקול הדעת דפליגי תרי תנאי וכו' וסוגיין דעלמא כאידך כו' ואני כבר כתבתי שאדרב' הא פסק רמ"א בח"מ דעת הרא"ש דהיכא דפליגי תרי תנאי וסוגיין דעלמא כאידך קם דינא וכן באיסור והיתר אינו רשאי לחזור מהוראתו אלא דווקא היכא שמחולקי' בשיקול הדעת מסברא דנפשייהו ולא נזכר בש"ס וכל אחד מראה פנים להוראתו אם יוכל לישא וליתן עמו עד שיודה לדבריו שסברתו אמת הוי ממש כדין דכתב הרא"ש אפילו טעה בדידי ודידך והשיב לו אטו אנן קטלי קני באגמא כלומר אם חדשנו דבר שלא נמצא בש"ס ודיין שלא ידע דברינו פסק בענין אחר וכששמע הדברים ישרו בעיניו הוי כטועה בדבר משנה וחוזר א"כ הוא הדין בכל החכמים שבכל דור ודור אם הם מחולקים בדין חדש ומדמין מילתא למילתא ואחד מודה לחבירו שטעה בסברתו הוי כטועה בדבר משנה וחוזר:
והש"ך כתב בהיפוך וז"ל אבל אם אינו יכול להתברר שטעה בשיקול הדעת אע"פ שהוא נושא ונותן עם המורה עד שהוא חוזר אינו יכול להתירו וכדמשמע מהתוספות ואני כתבתי שאין שום משמעות מהתוספות בנדון זה אלא שהתוספות כותבים שאם טעה בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך שחוזר הדין כאוקמתא דרב חסדא והרא"ש פסק כר' ששת אבל בעיקר הדין בטעה בדידי ודידך דס"ל להגמרא דהוי כטועה בדבר משנה וחוזר אפשר שהתוספות אינם מחולקים עם הרא"ש ומעתה דברי רבינו ירוחם שהביא הש"ך שהם ממש כלשון הרא"ש יתפרשו ג"כ לפי הכוונה שכתבתי בדברי הרא"ש. וביותר תמי' לי שכתב הש"ך אחרי דברי רבינו ירוחם אלמא כל שאין יכול להחזירו מתוך המשנה או אמורא אע"פ שחזר ומודה לשקול הדעת שלו אינו יכול להתירו כיון דשוי' חתיכה דאיסורא וכ"כ במעדני מלך לא ידעתי מי הכריחו לפרש בדברי הרא"ש ורבינו ירוחם שפשוט וברור שכוונתם הי' במה שכתבו ואיני יכול להחזירך מתוך דברי המשנה או אמורא ר"ל בזה לא הייתי צריך לדעתך שתחזור בך רק עתה שאנו מחולקים בסברא ואין אני יכול להחזירך אי אפשר לי להתיר במה שאסרת כיון שאתה עומד בסברתך אבל אם הוא מודה לדבריו שטעה בסברתו הדין חוזר וכדכתיבנא ואף שאחר זה רוצה לישב ולדחוק דבריו וכתב ועוד דאי מיירי כשאינו חוזר ומודה לדבריו למה לי טעמא דאין אני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאיסור ושויתי' חתיכה דאיסורא תיפוק לי' דאינו יכול להתברר האמת עם מי ואסו' עכ"ל ולדעתי אין דיקדוק זה כדאי להוציא הדברים מפשוטן דה"א דחכם השני שיודע בבירור שסברתו אמת ואף שחכם הראשון לגבי דידי' שוי' חתיכה דאיסור' מ"מ יכול החכם השני להתיר לאחרים קמ"ל דאסור כיון שאינו מודה הראשון שוי' חתיכה דאיסור' אכ"ע וכן מה שכתב וכ"כ במעדני מלך פ' א"ט דף קנ"א ע"ב לדעת הרא"ש ואני עיינתי שם ולא מצאתי שיהי' שום משמעות שאם החכם הראשון מודה לסברת השני שיהי' חתיכה דאיסורא ובאתי להעתיק לשונו דכתב הרא"ש הא דחכם שאס' אין חבירו רשאי להתיר היינו מסברת עצמו אבל אי גמר מרבי' מצי להתיר וכתוב במעדני מלך ה"מ מילתא דתלי' בסברא פי' רש"י מילתא דתלי' בסברא כגון מקיפין בריאה כו' ומלשון רבינו דלקמן אינו נראה כן דדייק לכתוב דהיינו מסברת עצמו ובפי' כתב בפ"ק דעכו"ם סי' ג' דהיינו מסברא דשקול הדעת וא"ת גמרא דרבי' נמי הרי לא הי' אלא שיקול הדעת וי"ל דהרי כל התורה כולה ניתנה לחכמים לפי סברתן ושקול דעתן אלא כשהסברא על בהמה זו נאמרה יש להחמיר וממדת פרישות וחסידות כך נראה לי עכ"ל:
הרי לפניך שכתב מסברת עצמו דהיינו בסברא דשקול הדעת ר"ל דלא נזכר בש"ס שום פלוגת' כמו מחט שנמצא בסימפונא רבה דיש סברא להתיר ויש סברא לאסור ובזה אינו יכול להתיר וע"כ משום שאינו מסכים עמו אבל אם מודה לסברתו מהי תיתי לאסור ובמה שהקשה וא"ת גמרא דרבי' נמי הרי לא הי' אלא שיקול הדעת לפי עניות דעתי אין כאן קושיא כלל דאדם יכול לסמוך יותר על קבלת רבו שסברתו אמת יותר מעל סברת עצמו דילמא טועה הוא בסברא משא"כ אם הוא מקובל מפי חכמים ואפשר שגם הוא נתכוון לסברא זו מ"מ לא נשמע מזה שום סברא שיסבור הרב בעל מ"מ שאם הוא מחולק בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך שיחזור הדין וגם אינו מפורש בדבריו שיסבור באם שמחולקים בסברא אף שהא' מודה לשני שיהי' חתיכה דאיסורא:
גם מה שכתב הש"ך בדעת הראב"ד ומיירי דליכא טעות בשיקול הדעת דבדאיכא טעות ודאי דלא שייך לומר שויה חתיכה דאיסורא והא דלא מחלקי בשיקול הדעת גופי' היינו משום דסתמ' דמילתא בשיקול הדעת יכול להיות שא"א להתברר כו' ואני כבר כתבתי היפוך מזה דבשיקול הדעת וטעה וסוגי' דעלמא כאידך דהתם אף דחוזר ומודה לשני קם דינא משא"כ בשיקול הדעת בסברא דאז אם מודה חוזר הדין ובטעה בדבר משנה או אמורא אף שאינו חוזר יכול להתיר דאין כאן הורא' כלל ובאתי לחזור על כללן לדעת:
הרא"ש בפ' אלו טריפות דהיכא דגמר מרבי' במילתא דסברא יכול להתיר ודוחק לומר כדעת הש"ך דכתב שלא ברירא לי' הכא להלכה אלא נמשך אחרי דברי התוספות זה דוחק אדרב' יותר הי' לו למשוך אחרי דברי התוספות בתירוץ שני שהוא עיקר לדעת התוספות וכן כתבו פסקי התוספות שאף שעל גמרי' דרבי' לא יסמוך להתיר במה שאסר חבירו אלא ע"כ דכתב שם להלכה ברורה מה שנראה לו בפי' הראשון ובעכו"ם נראה כיון שהתוספות שם לא הזכירו אלא תירוצים ששניהם בבה"מ היו יושבים נמשך שם אחר דברי התוספות ולכך כתב הוא האי תירוצא ששניהם בבה"מ היו יושבים. אחר כתבי זאת עיינתי בש"ך בח"מ סי' כ"ה וכתב בעצמו כדברי וז"ל בס"ק י"ז בי"ד סי' רמ"ב ס"ק נ"ח כתבתי כשהי' טועה בשקול הדעת כגון דסוגיין דעלמא כאידך מודה הרא"ש ורבינו ירוחם דיכול לחזור ולהתיר ועתה דקדקתי יפה וראיתי דאפילו סוגיין דעלמא כאידך סבירי להו דאינו יכול לחזור ולהתיר כו' ואע"ג דהתוספות פ"ק דע"ז דף ז' כתבו וז"ל אא"כ יכול להחזירו כגון דטעה בדבר משנה או אפילו בשיקול הדעת וסוגיין כאידך דבהא אמרינן בסנהדרין דמה שעשה עשוי וישלם מביתו אם נשא ונתן ביד היינו לאוקמתא דר' חסדא אבל למאי דקי"ל כרב ששת אפילו לא נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי בשקול הדעת דסוגיין דעלמא כאידך א"כ אינו יכול להחזירו עכ"ל ושמחתי כעל כל הון שכוונתי לדעת הגאון שהוא בעצמו חוזר ממה שכתב בי"ד אלא שהניח שם דברי רמ"א בצ"ע אבל לפי מה שכתבתי אין כאן קושיא כלל על רמ"א דהא דכתב רמ"א ואפילו אם טעה בשיקול הדעת יכול לישא וליתן עם המורה מיירי בשקול הדעת דתלוי בסברא שמדמין מילתא למילתא ולא נזכר בשום פוסק ואח"כ מודה לשני דזה הוי נמי כטועה בדבר משנה כמו שכתב הרא"ש פירושו גבי הא דאמר רבינא לרב אשי טעה בדידי ודידך מאי וזה הוי כטועה בדבר משנה ורשאי לחזור ורמ"א בח"מ ובי"ד בשיטת הרא"ש אמרה וזה ברור ובאמת בעת כתבי זאת הייתי טרוד בטרדות עיוני' לחדש לתלמידי' לא הי' לי פנאי לעיין בש"ך ומחותני הגאון מהר"ר צבי מאמשטרדם נשתטח בכל זויות לישב דברי הר"ן אבל כל דבריו אינם מוכרחי' וכבר תבר הש"ך לגזיזיה בעצמו כל מה שכתב בי"ד והודאת ב"ד כמאה עדים דמי:
ועתה באתי להשתעשע בדברי אדוני מ"ו שכתב מר ובאמת צ"ע למאי דוחקי' כו' וכתב מר שצריך לתרוצ' קמא דרב לא אסר מיסר דקשה קושית מהרש"א אי רב הוי אסר ושוי' חתיכה דאיסורא א"כ איך שלחה לרבה ב"ח אלא ע"כ צריך לומר דרב לא אסר מיסר ואפשר לזה כיונו התוספות באומרם סוף דבריהם א"נ לא ידע שאסרה חבירו וע"ז קשה קושית מהרש"א כו' נראה מכוונתו שהתוספות רוצים להוכיח שסבר' קמייתא אמת שהיכא דסמיך אגמרי' דרבי' רשאי להתיר אלא דהוי צריך לתרוצי דאיך שלח רב לרבה ב"ח אלא ע"כ דרב לא אסר מיסר עכ"ל דמר ולכאורה תמוה דילמא שלח להתיר לאחרים אלא ע"כ לסברתו דאף לאחרים שוי' חתיכה דאיסור' וגם ע"כ אין לומר דשלח דילמא ידע רבה שטעה בדבר משנה או בשיקול הדעת וסוגיי' דעלמא כאידך ויחזור הדבר להתירו לפי סברתו וצריכין אנו לומר דמסתמא רב לא הי' טועה בד"מ וגם לא טעה בשיקול הדעת וסוגיין כאידך אלא ע"כ דשאל איך דעתו נוטה בהאי פסוקת הגרגרת אם לשער ברוב חללה אי לא ויש עוד לדקדק דילמא שאל אם יש לו קבלה מרבו שיוכל להורות להתיר אלא ע"כ כיון דשוי' אנפשי' חתיכ' דאיסורא לא מהני קבלת רבו להתיר במה שאסר הוא ושוי' חתיכה דאיסורא עליו וא"כ ע"כ אין נפקותא בין תירוץ ראשון לשני כיון דלתירוץ א' אסור לסמוך על קבלת רבו להתיר מה שאסר חבירו ה"נ לתירוץ ב' דאין לומר דמותר א"כ מעיקרא דדינא פירכ' דילמא שלח אם ידע רבה מקבלת רבו ויוכל להתיר מנ"ל לתירוץ א' דרב לא אסר מיסר אלא ע"כ דאינו יכול להתיר א"כ אין כאן נפקות' ומה שכתב מר שבפ"ק דעכו"ם לא כתבו הך תירוצא נראה דלכך לא כתבו הך תירוצא דהכא בחולין הפילפול הכל על חכם המורה ולא ידעינן עדיין מאיסור השואל אם שואל לשני ואינו מודיעו ולכך מתרצים שלא ידע ששואל לא הודיעו אותו אבל בעכו"ם עיקר ברייתא שם שהשואל עושה איסור אם אינו מודיע לחכם שני שהראשון אסר לכך לא ניחא להו לומר שלא ידע דמ"מ השואל עשה שלא כדין וניחא להו לומר ששניהם בבית המדרש היו יושבים ובזה לא עשה שום א' איסור ולולי דברי אדוני הייתי אומר שכוונת מהרש"א בענין זה דכתב מ"מ רב דשדר קמי' לא הוי לי' למעבד הכי כיון דאין בהתירו כלום שהרי הוא כבר אסר עכ"ל ר"ל דלא הוי לי' למעבד הכי שלא יודיעו כיון שאם אין מודיעו אין בהתירו כלום דדילמא אי הוי ידע סבר' דילי' לא הוי מתיר אלא ע"כ שהודיעו ולכך פריך המקש' שפיר איך הור' רבה בר בר חנה להתירו וא"כ ע"כ מדלא משני בקיצור אגמ' סמיך ש"מ דלא מהני זה להתי' מה שאסר חבירו ושפיר דקדקו התוספות. כי לולי פי' זה במהרש"א א"א לי להבין דבריו בשום ענין דהא כבר הוכחנו דע"כ רב לא שלח אצלו דילמא טעה בדבר משנה או בשיקול הדעת וסוגי' דעלמא כאידך דמסתמ' רב דגבר' רבא לא טעי בזה אלא ע"כ ששלח לרב' ב"ח אי ידע איזה סברא א"כ מה לי הודיעו או לא הודיעו הלא לפי סברת מר אפילו אם הוא מודה לדברי השני הוי חתיכ' דאיסור' וא"כ למה עבד כן אבל לפ"ד נבין דכל היכא דלא טעה בשיקול הדעת דאיכא פלוגתא בגמרא ושלח לו דילמא ידע מאיזה סברא או קבלה מרבו ויודה לדבריו וחוזר הדין אליבא דכ"ע וכל זה בדברי המקש' והתני' חכם כו'. גם מה שכתב מר מילת' דתלי' בסבר' פי' רש"י כגון מקיפין כו' אבל לפי מה שמפרש הרא"ש מילתא דתלי' בסברא כגון שיקול הדעת רצה מר לומר דקבלה מרבו דסוגי' דעלמא כאידך וטעה בשיקול הדעת וא"כ דברי הרא"ש עולי' כהוגן כו' תמי' לי טוב' לפ"ד ל"ל למימר שיש לו קבלה מרבו הל"ל רבות' טפי אם הוא בעצמו יודע שטעה וסוגי' דעלמא כאידך רשאי להתי'. גם מה שרצה מר לומר בדברי רמ"א חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משיקול הדעת אבל אם יש לו קבלה שטעה היינו שיקול הדעת ויש לו קבלה מרבו דסוגי' דעלמא כאידך ובהך דינא כ"ע מודה דרשאי להתיר כמ"ש התוספות בהדי' בעכו"ם עכ"ל ואני כתבתי דעת רמ"א בח"מ דפסק כהרא"ש דאם טעה בשיקול הדעת קם דינא מאחר שאינו מפורש דלי' הלכתא כאותו מ"ד א"כ בודאי אם טעה בשיקול הדעת וסוגי' דעלמא כאידך גרע טפי ואינו רשאי להתיר ובזה יש לישב מה שהקשה מר בדברי רמ"א שלא הביא דין זה דלכך לא הביא דבאמת קם דינא ואסור להתיר. כללא דמלתא לענין דינא היכא שטעה בדבר משנה לית דין צריך חשש ובשש דרשאי להתי' ואם טעה בשיקול הדעת דפלוגת' דתרי תנאי' ולא אתמר הילכתא כחד וסוגי' דעלמא כאידך אזי אינו רשאי להתי' דפסק הרא"ש כרב ששת אפי' אם יש לו קבלה מרבו שסוגי' דעלמא כאידך דלזה אינו מעלה ומוריד קבלת רבו ואם לא נזכר הוראה זו בשום מקום רק שמדמה מילתא למילתא ע"פ הבנתו וסברתו בזה לדעת הרא"ש מהני קבלת רבו שא"צ לילך אצלו ולישא וליתן עמו ורשאי להתיר אבל להתוספו' לא מהני אבל אם רוצה לילך ולישא וליתן עמו שיודה לסברתו בזה רשאי והדר דינא אליבא דכ"ע כיון שמודה בעצמו שטעה בסברתו אף שאין לו קבלה מרבו ואם אינו מודה לסברתו אסור להורות להתיר דשוי' חתיכה דאיסורא וכדכתב הרא"ש ובמה שכתב הרא"ש מילתא דתלי' בסברא כגון שיקול הדעת ר"ל לדמות מילתא למילתא אף שנראה לו להתיר לא יתיר גם אפשר שאינו חולק על פי' רש"י כגון מקיפין בריאה דזה נמי בכלל דאינו רשאי להתיר אלא דהרא"ש הוסיף אפי' מילתא דתלי' בסברא אסור להורות ולסמוך על סברתו:
כ"ד המתאבק בעפר רגלו מאיר.