פנים מאירות חלק א· רבי מאיר איזנשטאט
שאלה א
הנה בבואי למדינות מעהרין לק"ק פרוסטיץ ראיתי שערורי' בדיני וושט בכל מדינה זו וערי' לעם הנפוצים בכל מחנה ושערי' ובאמת רבו הדינים כמו הרים התלוי' בשערי' וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבי עשיתי זאת הרסתיו ובניתי ביתי באמות הבנין רק לכבוד בית ישראל עמדתי על המנין ע"כ באתי לשאול ולהשיב כענין ומיום בואי למדינה זו נתתי עול צוארי בהוראה זו וחם לבי בקרבי שראיתי רבים מקילי' באיסור תורה וכל אחד אומר שלפי מנהג אבותיו הוא מורה ע"כ אברר בעזרת ה' כל הספיקות מה שיש לפקפק בדינים אלו וכולי האי ואולי אדברה בעדותיך נגד מלכים מלכי רבנן ולא אבוש בהלכה ומאלהי אשא ברכה:
ראשון בדין תורבץ הוושט ראיתי רבים נבוכים במדינה זו באותן אוזות המלעיטין אותם וכשבודקין אותה חתיכת וושט הנשאר לצד הראש ונראה שם שחין וחטטין סמוך ונראה למקום בית הבליעה ורבים רוצים לומר שזה הוא למעלה מתורבץ הוושט והלחיים סותמים שם הנקב והוי סתימה דמעיקרא וכל אחד נותן שיעור לעצמו ורבים נכשלים בזה וכתבתי בפנים דינו והעלתי דכל מה שלמטה מן החיך הוא בכלל תורבץ הוושט ומקום החיך מקומו ידוע שאין לו אלא עור אחד ובהיר ונמוך מעט עיי' בפנים:
ב לפעמים כשמוציאין הוושט מן האוזא בכח נקלף מקצת עור מן החיצון על ידי מישמוש הידים ועור הפנימי הוא נקוב נגד מקום הזה שנקלף ויש לפקפק בזה דהא צריך בדיקה אם לא ניקב מעבר אל עבר וכל היכא דאי אפשר למיבדק טריפה וזה דבר מצוי מאוד ורבים מכשירים ואין פוצה פה וכנף בדבר זה ומה מאוד אני חוכך להחמיר בדבר שרוב הגאונים החמירו ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בדבר זה ודעת המיקל הוא דעת יחיד:
ג לפעמים נמצא השחין בוושט במקום בית השחיטה ונראה שנשחט בתוך אותו שחין ובעור הפנימי ניכר שנחתך לשנים ונחלק השחין חלק אחד לצד הראש וחלק אחד לצד הגוף ובזה יש לחוש דילמא במקום נקב קשחיט ובזה מצינו בש"ס חששא זה אליבא דכ"ע דחוששין שמא במקום נקב קשחיט גבי בר אוזא דמסמס קועי' דמא:
ד לפעמים נמצא כשמפרידי' שני עורות זה מזה נמצא בין שני עורות אבעבועות קטנות ודקו' מאוד כמו גרגרי חרדל ולבני' ואין בהם ליחה מה דינו דנראה לאחר שגורדין אם אין ריעותא בעור שתחתיו יש להכשיר:
ה לפעמים שני עורות לבינים בתכלית הליבון ואינו נוטה כלל לאדמדימות ויש לפקפק בזה דכבר פסק בש"ע אם שניהם לביני' טריפה ויש שרוצים לומר שע"י השמנונית נתהפך ללובן ואני אומר מי מפיס דבר זה דילמא מחמת חולי לקותא הלעטה נתהפכו וכתבתי בפנים שיש לצדד להתיר:
ו באותן אווזו' שמלעיטין מצוי' הוראה זו שנימוק הכבד והיה לדם ורמ"א והב"ח מטריפי' והיה ראוי לחוש לדבריהם הואיל ויצא מפומייהו דהנך רבוותא ואף שהט"ז השיג עליהם מ"מ כתבתי בפנים שאין דברי הט"ז ברירין וראוי להחמיר עכ"פ לעצמו:
ז לפעמים כשקולפין ומפרידי' השני עורות נמצא דם נצרר בין שני עורות וכשגורדין הדם נמצא חסרון קצת מעור זה וגם מעור זה אכן בצד החוץ שני עורות שלימים ואינו ניכר שום ריעותא בעולם מה דינו של וושט זה:
ח הא דנהגו הנשים ונעשה להם כהיתר לשרות הוושט במים יום או לילה קודם שמביאים ליד המורה כדי שיהי' קל לקלוף השני עורות זה מזה ולכאורה לאו שפיר למעבד כי האי מילתא דהא צריך לבדוק אחר ק"ד וכבר הסכימו האחרונים לאסור באם נמלח והודח באין הפסד מרובה גבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וה"נ דכוותי':
ט לפעמים עור החיצון ניצרור בדם ובא זה ע"י שיד הכל ממשמשים תמיד בוושט לדחוק העיגולים היבשים לתוך הוושט ועור פנימי הוא שלם בלי שום ריעותא בעולם מה דינו אם יש לאסור כמו בר אווזא דמסמס קועיה דמא דנוהגין לאסור אף במדינה זו:
י עוד יש לפקפק לפעמים נמצא שעור הפנימי רובו ככולו לקוי בשחין ולפעמים הוא ממש כנרקב ואף שעור החיצון הוא שלם בלי ריעותא מ"מ הא מצינו שכתב הרא"ש לאסור בשניהם אדומים או לבינים דכיון דעור אחד לקוי אינו מתקיים ע"י שני וכתב הב"ח דה"ה דרובו הוי ככולו כמו בכל התורה א"כ ק"ו כאן דאין לך לקוי גדול מזה שנראה כל העור כנרקב שיש להטריף אף שעור החיצון הוא שלם בלי ריעותא:
יא אם ניקבו זה שלא כנגד זה אם שניהם מרוח אחת אף אם הנקבים רחוקי' זה מזה אפ"ה הסכימו הפוסקים לאסור א"כ לפעמים כשעור הפנימי לקוי ונקוב ובעור החיצון נמצא ק"ד ופשיטא היכא שדם נצרר בעור החיצון אף שלא כנגד הנקב יש לצדד לאסור עיין בפני' מה שכתבתי באורך כמה דינים:
יב לפעמים רואים בוושט כשקולפין אותו נשאר בעור החיצון כמו צלקת ולפעמים נמצא כמו גידי' לבינים וקשים הם יותר מבשר הוושט ונראה לעין כל שהיה קרע רק שהבריא ונתרפא והוי כקרום שעלה מחמת מכה בוושט שאינו חשוב קרום:
יג יש לצדד להתיר היכא שניקב עור אחד וניכר שנתרפא ונגד אותו מקום לא נראה שום ריעותא ובעור החיצון נמצא נקב שלא כנגד מקום זה בזה י"ל דחשיב קרום אף שעלה מחמת מכה כיון שעור החיצון מגין עליו והוא שלם ונוח שם ע"פ הרוב ובפני' הארכתי בזה:
יד יש לדקדק הטיב אף לאחר שגוררין השחין אם נשאר נקודה בעור הוי כאילו ניקב נקב מפולש שכל זמן שניכר רושם זה ונראה לעין שהנקודה ההיא לבינה יותר מעור הוושט וניכר שנתרפא ורבים אין משגיחין בזה וחושבים שהנקודה ההיא לית בי' ריעותא וטועים הם כי זה ניכר שבא מחמת מכה ונתרפא ונפקא מיני' אם נמצא כזה בעור החיצון הוי כניקב מעבר אל עבר:
טו לפעמים ניקבו שניהם ונתרפא ועלה בה' קרום ומצד החיצון דבוק בזה המקום שומן נראה דלא הוי סתימה ולא דמי לשומן הקורקבן דחשיב סתימה דנדבק שם בחוזק אבל האי שומן עשוי כאן כמו קרטין קרטין ועוד דאפשר דזה השומן נקלף ממפרקת ונדבק בוושט וכשם שאין בשר מפרקת מציל לנקובות הוושט דלהוי סתימה א"כ הוא הדין בהאי שומן וזה פשוט וברור בס"ד:
ובמה דסיימתי אפתח כוין להלכה ותחילה צריכין אנו להעתיק מה שכתב רמ"א סי' ל"ג ס"ט וז"ל ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ דלא חיישינן שמא הבריא וכן נהגו להקל בעירנו באותן אוזות המלעיטין לעשות מהן שומן שיש תקנה בעיר לבדוק אחר נקובות הוושט ונהגו להקל בישב לה קוץ בוושט אם אינו נקוב משני צדדים וגם אין קורט דם מבחוץ כו' וכתב הט"ז וז"ל ומו"ח ז"ל האריך כאן ומסקנתו שלא להכשיר כלל מכח יש מכשירין ואסר ההלעטה בעופות לגמרי מטעם זה ולפי שכל המקומות נוהגין בהלעטה נראה לפע"ד ללמוד זכות עליהם והוא מותר אליבא דכ"ע דלכאורה יש להקשות על הבדיקה זאת דהא קי"ל לעיל שאין בדיקה לוושט מבחוץ גם לענין נקב אלא נראה דהוא ע"פ דברי התוספות והרא"ש שהקשו ר"פ השוחט לרש"י דאין בדיקה לוושט אף לנקב א"כ ניקב זה בלא זה גבי וושט היכי משכחת לי' דניחוש שמא ניקב גם השני והבריא ותירצו שאנו רואים שהנקב בא מחמת חולי ובחיצון לא ניכר שום חולי א"כ בהני אווזי שאנו מלעיטים כשבודקין אותן אנו רואים שכל הנקבים שיש בעור הפנימי הוא מחמת חולי לקותא ההלעטה וכיון שאנו רואים שלא שלטה הלקותא בעור החיצון הוא מותר לכ"ע דלא נחלקו בניקב עור הפנימי אלא בניקב בלא לקותא לפנינו משא"כ כשאנו רואים הלקותא ששלטה בפנימי ולא שלטה בחיצון א"כ למה ניחוש שמא ניקב והבריא כיון שהפנימי לא הבריא ע"כ וודאי היתר גמור יש כאן לכ"ע כשלא שלטה הלקותא בחיצון ומסיים אפילו אם שלטה ברובא של חיצון לא הוי ככולה כדאיתא גבי קורקבן בסי' מ"ט דק"ל להתיר אפילו בנשאר מעט מעור החיצון הכי נמי גבי וושט יש להתיר אפילו לא נשאר רק המיעוט מעור החיצון לפי ראות עיני המורה שבאותו מיעוט לא שלטה כלל החולי ע"כ לשונו:
ואני אומר אף שיש לצדד ולישב מנהגן של ישראל מ"מ אומר אני דווקא במנהג דליכא חשש מכשול איסור תורה אבל לא מנהג כזה שיש חשש איסור דאורייתא ע"כ נתתי עול צוארי לירד לעומק דין זה להעמיד כל דבר על מכונו בעזרת השם יתברך:
ותחילה צריכין אנו להעתיק מה שכתב מאור עינינו הב"ח ז"ל וז"ל ועוד נראה לפי ע"ד דאף הראב"ן ודעמי' דפסקו כעולא אינו אלא בישב לה קוץ בוושט דרך אכילה דלא נתחב בכח אבל הני אווזות דמלעיטים אותם בשבולת שועל או בקטניות כגון הי"רז קודם שהסירו הקליפה וטטרקא דנוקב ונתחב בוושט בכח פשיטא דאפילו לעולא חוששין שמא הבריא ולא מהני לי' בדיקה לדידן דלא בקיאין בבדיקה ותו דאף מדברי רמ"א נראה דלא ישר בעיניו המנהג להקל בזה על כן נראה דאין להקל כלל ואף בקראקא נהגו עכשיו לפסוק שחוששין שמא הבריא בישב לה שבולת שועל וכיוצא בו מה שנוקב וטריפה וכל שכן לאותן שמלעיטי' האווזות בלחם שעורים יבש בתנור ועגולים כענבה דשכיח הוא שעור הפנימי של הוושט נתקלק' ונעשה בו כמין חטטין ע"י שדוחקין הלחמין העגולים היבשים זה אחר זה ונוקב דאיכא למימר אלו היו הלחמין הללו תחובין לפנינו בוושט הי' ניכר שניקב משני צדדים כי היכי דאמרינן בניכר שהנקב בא ע"י הקוץ ולא ישב לה קוץ בפנינו דאפילו לעולא חוששין שמא הבריא וטריפה כדפרישי' והמורה כד יישר חילי' לבטל הלעטה זו מקרב בני ישראל ולהחרים על זה שלא ילעיטו האוזות ולא יבאו להקל באיסור דאורייתא כי רבים מקילים לעצמן ונכשלין באיסור דאורייתא וחללים רבים יפיל הבורה עכ"ל ופוק וחזי כמה גברא רבה דמסהיד עלה שיש לבטל מנהג זה מקרב ישראל. והנה קודם שאכניס ראשי בין ההרים הגדולים צריכין אנו לישב מה שהניח הרב הב"ח בצ"ע על הרב רבינו ירוחם וז"ל הב"ח בס"ק י"ח מיהו למאן דפסק כעולא ליכא נפקותא בין הפירושים כיון דאין חוששין אף בדיקה אינו צריך כי היכי דאין צריך בדיקה למ"ד אין חוששין לספק דרוסה ועוד דמדמי לי' למחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד דכשירה בלא בדיקה ואיכא לתמו' בדברי הרב רבינו ירוחם שכתב דליש מפרשי' שמא ניקב ועלה בו קרום למי שפסק כעולא אין חוששין וסגי בבדיקה אלמא בדיקה מיהו צריך והא ליתא עכ"ל:
ואני מתאבק בעפר רגליו כי לדעתי דברי רבינו ירוחם עולים כהוגן ונוחים ומתקבלי' וצריכין אנו להעתיק מוצא ומובא דין זה פא"ט דף מ"ג אמר עולא ישב לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא ופרש"י הבריא ניקב מלשון וברא אתהן בחרבותיהם ויש מפרשים הבריא לשון בריא שנתרפא והוי לי' שקרום שעלה מחמת מכה בוושט ואינו קרום ופריך על זה בש"ס ולעולא מ"ש מספק דרוסה ופי' רש"י דמשום דעל ארי בינייהו חיישינן שמא דרס ומצרכינן להו בדיקה והכא לא אפשר למיבדקה דנקב משהו לא מינכר בעור החיצון של וושט ופי' הרא"ש ז"ל רש"י לטעמי' דס"ל ריש פ' דאפילו נקב לא מינכר בעור החיצון ולמאי דפרישית דנקב מינכר בעור החיצון פריך הכא מאי שנא מספק דרוסה דמצרכינ' בדיקה והכא קאמר עולא אין חוששין דמשמע אפילו בדיקה לא בעי ותירצו בש"ס קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה וכתב הרא"ש ולקמן פסקינן דחוששין לספק דרוסה הילכך פסק ר' אלפס דחוששין שמא הבריא וראב"ן זקני פסק כעולא והביא ראי' ממחט שנמצא בעובי ב"ה מצד אחד דכשירה ולא חיישינן שמא הבריא והא דחיישינן לספק דרוסה משום דיש רגלי' לדבר וגם שכיח ומשום הכי מפקינן לי' מחזקת היתר והש"ס דקאמר קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה לא חש להאריך ולחלק כמו שחלקתי אבל לענין פסק הלכה יש לנו לחלק דלא תקשה לן ממחט שנמצאת בעובי ב"ה ואפשר דרב אלפס ז"ל היה מחלק משום דעובי ב"ה הוא עב לא חיישינן שמא הבריא ומסתבר' כדברי הר"ר אלעזר דמשום דעובי כל דהו אין לחלוק עכ"ל הרא"ש ז"ל:
הרי להדיא דהראב"ן ודעמי' דפסקו כעולא לא פסקו כוותי' מטעמ' דקאמר הש"ס דסבר עולא אין חוששין לס"ד דהא כ"ע מודו דהילכתא חוששין לס"ד אלא הנך רבוותא הוכרחו לחלק דהאי הבריא בוושט לא דמי כלל לספק דרוסה כדי שלא יקשה להו ממחט שנמצא בעובי ב"ה אלא דהש"ס לא חש להאריך אבל באמת לפי הלכה דאין חוששין במחט שנמצא בעובי ב"ה לשמא הבריא ועל כרחך צריכין אנו לחלק בינו לספק דרוסה א"כ בוושט נמי דינא הכי ועל כרחך הך קושיא דמאי שנא ממחט שנמצא בעובי ב"ה אינה סוערת אלא אם נפרש הבריא מלשון בריא שנתרפא ועלה בו קרום אבל למפרשי' הבריא לשון ניקב אין כאן קושיא ממ"נ אי סבר ליה כפרש"י דאף בנקב אין לוושט בדיקה מבחוץ א"כ יש לומר לדידן דקמ"ל דחוששין לס"ד א"כ ליתא לעולא וחוששין שמא הבריא ולא קשיא כלל ממחט שנמצא בעובי ב"ה דילמא התם נמי כשירה ע"י בדיקה והכא גבי וושט אי אפשר למיקם אבדיקה לכך טריפה ואי ס"ל נמי דלנקב יש בדיקה ומפרש קושית הש"ס כמו שפי' הרא"ש דפי' דהכא פריך מאי שנא מספק דרוסה דצריך בדיקה ומלשון עולא משמע דאף בדיקה לא צריך א"כ אנן דחוששין לספק דרוסה ליתא לדעולא דמתיר בלא בדיקה אלא דצריך לבדוק אם אינו נקוב משני צדדים א"כ מאי קשיא לי' ממחט שנמצא בעובי ב"ה מאן לימא לן דהתם אין צריך בדיקה דילמא התם נמי כשירה ע"י בדיקה דהא הרבה אחרוני' הסכימו מפשט לשון הש"ס דמחט שנמצא בעובי ב"ה דהפכה רבי דאף אחר ק"ד צריך לבדוק ומחמירין בנמלח והודח ופשיטא דהיכא דמחט תחוב דחיוב לבדוק שמא ניקב נקב מפולש א"כ מי דחקו להמציא תירוץ אחר מה שלא תירץ הש"ס אלא ע"כ ברור הדבר כשמש דרש"י הוכרח להביא מה ששמע הבריא לשון ניקב דלא יקשה עליו ממה שפי' בפ' שני גבי בר אווזא דמסמס קועי' דמא דאמר רבא היכי נעבד נישחטיה והדר ניבדקיה דילמא במקום נקב קשחיט ניבדקי' והדר נישחטיה האמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא בפנים אמר לי' רב יוסף ברי' נבדקי' לקנה ונשחטי' לקנה ולכשריה והדר להפכהו לוושט ולבדקיה ומפרש רש"י דצריך לבדוק מספק נקובה ואי ס"ד דאנן דחוששין לספק דרוסה חוששין לשמא הבריא שנתרפא א"כ מאי קאמר דלהפכי' לוושט ונבדקיה מה לי פנים מה לי חוץ דחשש שנתרפ' אינו ניכר בין בחוץ בין בפנים אלא ע"כ צריך לפרש הכא פי' אחר דלעולם לנתרפא אליבא דכ"ע אין חוששין אלא דעולא סבר דאין חוששין שמא ניקב לחוץ כלל ואין צריך לבדוק כלל ולדידן טריפה דחוששין לס"ד וחוששין לשמא ניקב מבחוץ וושט אין לו בדיקה מבחוץ אבל התוספו' כבר הקשו שם על פי' רש"י דאיך אפשר לומר דהאי בר אווזא הוי חשש נקובה וצ"ל דאף לנקב אין בדיקה מבחוץ א"כ אמאי קאמר רבא באלו טריפות וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ולמאי נפקא מיניה לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקובה אלא ע"כ דליתא דלנקב יש בדיקה גם מבחוץ ומפרשי דהאי בר אווזא הי' ספק דרוסה ולפ"ז י"ל דהראב"ן נמי ס"ל כדעת התוספות דלנקב יש בדיקה מבחוץ ומוקי להאי מעשה דבר אווזא בספק דרוסה ודברי עולא בפ' אלו טריפות דאמר אין חוששין שמא הבריא מפרש מלשון שנתרפא והרא"ש שהביא דברי הראב"ן משום דפסק דמהני בדיקה לוושט מבחוץ לענין נקב ובישב לה קוץ מהני בדיקה אך שלא תפרש הבריא שנתרפא ובזה לא מהני בדיקה אליבא דכ"ע ולכך הביאו דברי ראב"ן דאפי' לפי' זה נמי לא חיישינן שנתרפא כמו גבי מחט בעובי ב"ה אבל לעולם בדיקה בעי דילמא ניקב מעבר לעבר נקב מפולש ובזה שגו כל האומרי' דלדברי הרא"ש אינו צריך בדיקה ועיי' בש"ך סי' מ"ח ס"ק ל"ב. והשתא תמיה לי דעת הרב הב"ח שכתב למאן דפסק כעולא אף בדיקה אינו צריך כי היכי דאין צריך בדיקה למ"ד אין חוששין לספק דרוסה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו אטו לדעת דפסק כעולא הוא מהאי טעמא דכשם שאין חוששין לס"ד כך אין חוששין לשמא הבריא הלא כל הפוסקי' מודו להלכה דחוששין לס"ד אלא דפסקו כעולא לאו מטעמא דש"ס דמשני קסבר עולא אין חוששין לס"ד אלא דפסקו כעולא משום דקשיא להו דמחט שנמצא בעובי ב"ה מסייע לי' לעולא וע"כ אין חוששין לשמא נתרפא ולא קשיא מדרוסה דהתם רגלי' לדבר ושכיח אבל לענין נקב שפיר יש לוושט בדיקה מבחוץ לדעת הראב"ן כמו לדעת הרא"ש וא"כ כיון שהראב"ן מדמה וושט למחט שנמצא בעובי ב"ה וכשם שהתם אליב' דכ"ע צריך לכתחילה לבדוק ולראות אם אינו ניקב מעבר אל עבר כך בוושט דצריך לראות עכ"פ אם אינו ניקב מחוץ מעבר אל עבר ולכך מסיים שפיר וסגי בבדיקה דבדיקה מהני אל נקב ובדיקה מיהו צריך. ועוד תמי' לי דעת הב"ח שכתב וז"ל ועוד דמדמה לי' למחט שנמצא בעובי ב"ה מצד אחד דכשירה בלא בדיקה ולא זכיתי לעמוד על מקור דברים אלו דהוא בעצמו כתב בסי' מ"ח שהוא חיוב לכתחילה לבדוק אפילו אחר ק"ד ואינו מתיר אלא בדעבד בהפסד מרובה אבל לראות היכא שמחט תחוב מצד אחד בזה כ"ע מודים דחייב לראות דילמא ניקב מעבר אל עבר ואם הי' תחוב המחט מצד אחד ובא הכלב ונטלה יש לאסור דהוא ספק דאורייתא כאשר נבאר לקמן בעזרת השם באורך ואף שהרא"ש בפ' השוחט בההיא עובד' דבר אווזא הביא דעת הריב"א היכא דתלינן בקניא או בכלבא לא בעינן בדיקה כלל היינו התם דווקא שאין ריעות' כלל בסימני' אלא בעור אבל היכא שהקוץ נתחב מבפנים כ"ע מודו דצריך עכ"פ לכתחילה לראות אם אינו ניקב נקב מפולש א"כ הדרה קושי' לדוכתה על הב"ח איך כתב דאף שם כשר בלא בדיקה הלא הוא בעצמו השיג שם על הפוסקי' ומצריך בדיקה ושפיר כתב רבינו ירוחם דסגי לבדיקה ר"ל לראות אם אינו ניקב מעבר אל עבר כמו גבי מחט שנמצא בעובי ב"ה וכבודו במקומו מונח וכאן לא דק ובסי' מ"ח עמד על דעת הרא"ש על נכון. ולפ"ז נראה דגם קושית הט"ז אינה קושיא כלל דהתחיל להקשות על בדיקה זו וז"ל הא קי"ל לעיל שאין בדיקה לוושט בחוץ גם לענין נקב ולפי מה שכתבתי אין כאן קושיא דהא אנן דנהגו להקל באותן אווזות המלעיטין משום דסמכינן איש מכשירין שהם הרא"ש והראב"ן וסבורי להו דמהני בדיקה לענין נקב אלא דפסקו כעולא להקל דלא חיישינן שמא נתרפא והחמירו מצד אחד לבדוק דילמא ניקב נקב מפולש דלדידהו מהני בדיקה אצל נקב בוושט דלא כרמזי' שכתבו דלדעת ראב"ן אין צריך בדיקה דלא דקו כלל בזה כאשר כתיבנא:
ועוד בעיקר הדין שסבר שכל הנקבים שנמצאים בוושט הוא מחמת חולי לקותא הלעטה ומותר לכ"ע ולא זכיתי להבין דבריו מי הגיד לו דברי נביאות אלו שזה נקרא נקבים מחמת חולי בוודאי ניקב זה בלא זה שכתבו התוספות דמשכחת לי' ע"י חולי ואנו רואי' שלא שלט החולי בעור החיצון מיירי בענין זה שנולד מכה בלי שום סיבה הגורם לזה כמו שנולד לפעמי' בועה אצל אדם ונוקב העור בלי שום סיבה מכריח לזה ואף בזה כתבו התוספות שהוא דוחק אבל אותן נקבים המתהווים בוושט עינינו רואות שע"י העיגולי' היבישי' הנדחקים בכח הם נוקבים הוושט ומה לי קוץ הנוקב או עיסה יבישה שנוקב ג"כ כמו קוץ א"כ די היה לנו לעמוד בראשונה שכל גדולי הדור אשר מימיה' אנו שותים קראו תגר על הלעטה זו וכתבו שסמכו על עולא אליבא דמאן דפסק כוותי' ולא מצאו היתר אליבא דהנך פוסקי' דפסקו דלא כעולא ותיקנו שצריך עכ"פ לבדוק אם אינו נקוב משני צדדים והגאון הט"ז הפריז על המדה לומר שהוא התיר אליבא דכ"ע הלוואי שנעמוד בראשונ' ולהורות כהלכה אלבייהו:
ועתה תמיה לי דעת הדרישה ופרישה דכתב על מה שכתב הטור והראב"ן ז"ל פסק כעולא וצ"ל שהראב"ן סובר פירו' הבריא כפירש"י שמפרש ניקב ואמר דאין חוששין לניקב וכשירה אבל אין לפרש שהוא סובר לשון בריא דא"כ קאמר הבריא לא חיישינן אבל לניקב חיישינן וצריך בדיקה לנקב ואמאי קאמר סתמא אין חוששין וכשירה דמשמע אפילו בדיקה אינו צריך ועוד דא"כ לא יהי' נפקא מיני' בין פסקא דראב"ן לפסקא דרוב הפוסקים לפי' רש"י דפי' הבריא לשון נקב אלא ודאי הוא מפרש דברי עולא כרש"י ופסק כעולא עכ"ל ולא אוכל לירד לסוף דעתו דהא לפי הוכחות שכתבנו אי אפשר לומר בשום ענין שהראב"ן סובר בפי' הבריא כפרש"י. ועוד במאי דקשיא לי' מדקאמר סתמא אין חוששין וכשירה משמע אפילו בדיקה אינו צריך מלישנא דאין חוששין לשמא הבריא משמע להבריא לא חיישינן אבל לניקב חיישינן ואני אומר דאין כאן קושיא דהכי פירושו ישב לה קוץ בוושט אף שאנו רואי' שאין ניקב מעבר אל עבר הי' ראוי לחוש שמא הבריא ונתרפא קמ"ל עולא דאין חוששין שמא נתרפא אבל לעולם לבדוק אם אינו ניקב משני צדדי' מודה עולא דצריך להוציא מידי ספק אלא היכ' דאנו רואי' שעור החיצון שלם לא מחזקינן שוב ריעות' גם מה שכתב שלא יהיה נפקותא בין פיסקא דראב"ן לפיסקא דרוב פוסקי' ופי' רש"י אני אומר דבאמת אין נפקותא אלא דהרא"ש הביא פיסקא דראב"ן משום דהוא הכריע דלנקב יש בדיקה לוושט אך שלא תרצה להחמיר מחשש פי' הבריא שנתרפא ובזה לא מהני בדיקה לכך מביא הך דראב"ן דפסק כעולא דאין חוששין שמא הבריא שנתרפא ומהני בדיקה אליבא דכ"ע ונראין הדברים שלא כיון דעת הטור על נכון בהאי פירוש'. ועתה כיון דהדעת מכרעת והחוש מודעת מודעא רבה דעיגולים היבישים הם כקוץ צריכין אנו לברר כל הדינים בקורט דם אם נמצא ק"ד שלא כנגד הנקב מה דינו הן אמת שהביא הט"ז ס"ק ט"ו בשם הגהות מיימוני בשם ר"י אדין דנמצא קוץ לאורכו שאם יש ק"ד בחוץ וודאי ניקב החיצון ומלשון ק"ד מבחוץ דקאי על הוושט משמע שבכל מקום שימצא על הוושט ק"ד אפילו שלא כנגד הקוץ טריפה דשמא ניקב שם וחזר למקום זה עכ"ל וא"כ מדין זה הוא ק"ו היכא דקוץ תחוב ונמצא ק"ד שלא כנגד הקוץ פשיטא דטריפה אף בלא טעם שמא חזר דהא דניקבו זה שלא כנגד זה טריפה הטעם משום דגמיד ופשיט וזימנין דמהנדוין בהדדי א"כ יש לחוש דילמא בשעה שנעשה הנקב זה איתרמו אהדדי וניקב לחוץ וזה הק"ד הוא ראי' שמכה זו יוצאת לחוץ ועוד דאפילו אם נימא דהני נקבים באים מחמת חולי הלעטה מ"מ כיון דניקב פנימי ובעור החיצון יש ק"ד י"ל ששלטה המכה גם בחיצון דע"כ לא כתבו התוספות דלא מחזקינן ריעותא אלא באינו ניכר שום ריעות' בעור החיצון אבל היכא שנמצא ק"ד בעור החיצון אין לך ריעותא גדולה מזו ואף שלא כנגד מקום הנקב נמי טריפה אלא בזה יש לחלק דאם ניקב פנימי מחמ' קוץ אפי' אם נמצא הק"ד שלא כנגד הקוץ ברוח אחר' נמי אסור משום דחיישינן שמא ניקב שם וחזר למקום זה כמש"כ הט"ז אבל אם ניקב מחמת חולי בעינן דווקא ק"ד באותו הרוח שהנקב בו אף שרחוקי' זה מזה מ"מ אפשר דמיתרמי אהדדי כמו שכתב הט"ז בשם רש"ל אבל אם נמצא ק"ד מרוח אחרת יש להכשיר דלא עדיף ק"ד מניקב זה שלא כנגד זה דכשר לכ"ע אם נעשה ע"י חולי ורבים בעו"ה מקילים באיסור תורה אפילו ברוח אחת כל זמן שאין ק"ד נגד הנקב ממש אבל לא מצאו ידיהם ורגליהם בבה"מ בזה:
אכן ראיתי שכתב הט"ז שאפילו בנמצא ויש ק"ד בפנים יש לאסור ומביא ראי' מן הש"ס מדאמר רב כהנא ישב איתמר אבל נמצא לא איצטריך לעולא לומ' דמותר דכולהו חיווי ברייתא קוצי אכלי ואי ס"ד אפילו ביש ק"ד בפנים מותר בנמצא מאי מייתי ראיה מכולהו חיווי ברייתא אטו כולהו חיוי ברייתא יש להו ק"ד בפנים דילמא הא קמ"ל אף שיש כאן קורט דם בפנים מותר ואין לומר דלא הקפיד על ק"ד א"כ גם בנמצא בחוץ לא נאסר אלא בודאי בזה ה"נ דאסור ולי נראה דאין כאן קושיא כלל דלא ניחא ליה לאוקמי בנמצא קוץ וקמ"ל דאף דאיכא ק"ד דאפ"ה מכשיר דא"כ אמאי קאמר מצא לה קוץ בוושט הוי ליה למימר מצא ק"ד בוושט אין חוששין וממילא ידעינן אפילו בנמצא קוץ ויש ק"ד דהא כל חיווי ברייתא קוצי אכלי ומה לי נמצא עכשיו הקוץ לפנינו או אם ברור לנו שהי' קוץ בוושט ועכשיו נמצא בו ק"ד וזהו קושיות המקשה באמת אלא ע"כ בנמצא אף שיש ק"ד אין חידוש כלל להתיר:
וגם מה שכתב ואין לומר דלא הקפיד עלק"ד א"כ גם בנמצא בחוץ לא נאסר לא זכיתי להבין זה איך מביא ראי' מדברי מאן דלא פסיק כעולא דילמא לעולא לא חיישינן לק"ד כי היכי דלא חייש בישב לה קוץ אבל לפסק הש"ע דפסק דלא כעולא אלא דחוששין בישב לה קוץ וכן בנמצא ויש ק"ד מבחוץ נמי יש לאסור בק"ו מישב די"ל דנעשה אחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא ניקב מעבר אל עבר אבל במצא קוץ ויש ק"ד בחוץ דאין כאן אלא חדא ספיקא דילמא האי ק"ד מחמת קוץ זה וטריפה אבל בנמצא קוץ ויש ק"ד בפנים איכא ספיקא שמא האי ק"ד לאו מחמת קוץ זה בא את"ל שבא שמא לא ניקב מעבר לעבר וחילוק זה יש לחלק אף אליבא דעולא ובר מכל דין דהאי הגהו' רמ"א הם מדברי הגהות מיימוני שהביא בשם ס"ת דנראה שם דקאי אישב לה קוץ אף למאן דפסק כעולא מ"מ מודה היכא דנמצא ק"ד מבחוץ אסור והכי כתב הש"ך ס"ק י"ז בהדי' וא"כ די לנו בחומרת רמ"א דאפילו בנמצא קוץ ויש ק"ד מבחוץ דיש לאסור והבו דלא לוסיף עלה חומרא מה שלא נמצא בש"ס ובפוסקי' בפירוש ואף שמצאתי סברא זו בר"ן שהבי' בשם הרשב"א דעולא לא מיירי מק"ד והביא ראיה מדאמרינן נמצא איתמר אבל ישב חיישינן ואמרינן נמי ישב איתמר אבל נמצאת לא איצטריכ' ליה לעולא לאשמועינן ואי בשיש בו ק"ד הוא דילמא משום ק"ד איצטריכא ליה לעולא לאשמועינן אלא ודאי נמצאת בלא ק"ד הוא וישב נמי דכותה הלכך לדידן דלא קי"ל כעולא בישב אפילו בלא ק"ד אסורה עכ"ל וכן פסק בש"ע ולפום ריהטא משמע בנמצאת ויש בו ק"ד אסורה אבל כד דייקת שפיר לאו מילתא היא דהא איכא למידק מנ"ל להקשות עד דמוקי ליה בישב דילמא איירי עולא באמת בנמצא ק"ד וקמ"ל דלא חיישינן שניקב ואין לומר דפשיטא לי' במצא ק"ד דאסורה ולכך מוקי לי' בישב זה אינו דהא בישב אינו אלא ספק אחד שמא הבריא ובנמצא קוץ וק"ד בפנים איכא תרי ספיקי שמא אין ק"ד זה בא מחמת קוץ ואת"ל שבא מחת קוץ שמא לא הבריא ואיך יעלה על דעת דפשיטא לי' למקשה לאסור בהך ולהתיר בישב אלא ברור הדב' דהרשב"א רצה להוכיח דעולא לא מיירי בק"ד כלל דכיון דאיכא רבותא להתיר לא פריך המקשה מידי אבל לפי האמת דמוקי ליה בישב אפילו לדידן דחולקין על עולא מודו היכא דנמצא קוץ ואף שיש ק"ד מותר ופשיטא לעולא אין כאן חשש איסור כלל ואין להקשות דמ"מ מנ"ל להקשות על עולא דילמא עולא מיירי בק"ד ושפיר הוי רבותא להתירא כבר כתבנו בזה דלא ניחא ליה בזה דא"כ אמאי קאמר ישב לה קוץ בוושט הוי ליה למימר מצא ק"ד בוושט אין חוששין וממילא ידעינן אפילו במצא בה קוץ כיון דכל חיוי ברייתא קוצי אכלי וזה ברור לדעתי באין גימגום כלל ולכך לא הזכיר הרב הב"י בש"ע האי דינא דמצא בה קוץ וק"ד:
נמצא אחרי העיון יצא הוראה זו ברורה כשמש אף לדעת דפסקו כעולא בהך הלעטה אם נמצא קוץ מבחוץ אף שלא כנגד הנקב אם הוא מרוח אחת נמי אסורה ובנמצא קוץ מונח וק"ד בפנים אף לדעת דפליגי אדעולא יש להכשיר כפשיטות לשון רמ"א סי' ט' והבו דלא להוסיף עלה ובנמצא תחוב בפנים ויש בו ק"ד למאן דפסק כעולא יש נמי להכשיר דומי' דמחט שנמצא בעובי ב"ה וכן הכריע הב"ח נמצא לדידן אף דידיע לנו שאותן נקבים מחמת הלעטה נעשו מחיים ולפעמים יש בהם ק"ד אפ"ה מכשרינן דסמכו אדעול' דלא חייש שמא הבריא:
ועדיין צריכין אנו למודעי לפעמים כשמפרידין הוושט נמצא דם בין שני העורות אגור בתוכם וכשגורדין הדם נחסר קצת מעור זה וקצת מעור זה ולא ניכר ריעותא לא מצד חוץ ולא מצד פנים דנראה שיש להכשיר דלא יהיה אם העור הפנימי ניקב לגמרי וגם קצת מעור החיצון אלא שלא ניקב מעבר אל עבר מכשרינן לדעת דפסקו כעולא וכבר הוכחנו דמצד קורט דם בפנים אינו מזיק כלל א"כ ה"נ דכוותיה ואין לומר שכיון שאנו רואים שעור הפנימי ניקב ונתרפא א"כ י"ל ששניהם ניקבו והבריאו ונתרפאו זה אינו דאנו תולים בדבר המצוי שבא מחמת דחיקות העיגולי' וניקב רק הפנימי ולא מחזקינן ריעותא יותר וראיה לזה ממה שכתב הב"י בסי' מ"ח בשם הרשב"א דמחט שנמצא בקורקבן וכולו נבלע בעוביו בבשרו ולא ניכר שום נקב לא לצד פנים ולא לצד חוץ תולין להקל לפי שדרך הוושט לבלו' ודרך שם נכנס עם האוכלים אלא שנסתם הנקב וא"כ ה"נ דכוותי' דלא מחזקינן ריעותא יותר לומר שגם החיצון ניקב ונתרפא אלא עור פנימי ניקב ושלטה המכה במקצת עור החיצון ותו לא ואף לדעת רמ"א בס"ס מ"ח שכתב שיש מחמירין ואוסרין גבי קורקבן נראה דווקא התם שאינו מצוי כ"כ שיבלע המחט עם האוכל ויש לחוש שמא בא המחט מבחוץ אבל הכא שאנו יודעים שהני לקותו' באים מחמת עיגולים היבשים ובודאי לא באו מבחוץ כ"ע מודו שבודאי ניקב הפנימי לבד ושלטה הלקותא קצת בעור החיצון ותו לא מחזקינן ריעותא שניקב מעבר אל עבר:
ועוד דמי יאמר שניקר גם הפנימי דילמא ע"י מישמוש הידים שרוצים לדחוק העיגולי' בוושט מכאיבי' לה ונצר' הדם בין שני העורות וכי היכי שניקב העו' הפנימי לגמרי ואנו רואין ששלטה המכה בעור החיצון מכשרינן וסמכינן אדעולא ה"נ דכוותיה אך צריך ליזהר אם לאחר שגורדין השחין נשאר רושם בעור כמו נקודה לבינה זה נראה שהיה נקב רק שהבריא ואין להכשיר אלא בשנשאר עור החיצון שלם בלי שום ריעותא לאחר שגורדין ממנו הלקותא. ורבים נכשלים בזה. ויש לי עיון גדול עוד היכא שנמצא שעור הפנימי ניקב אלא שנסתם ונראה כצלקת או רושם הנקב ולפעמים נראה כמו גידים לבנים ונראה לעין כל שניקב אלא שנתרפא ובעור החיצון יש ק"ד או נקב מפולש שלא כנגד מקום ההוא אם יש לדון כניקבו זה שלא כנגד זה כיון דהאי סתימה לא חשיבא דהוי קרום שעלה מחמת מכה או דילמא כיון דעור החיצון מגין עליו חשיב שפיר סתימה. ואין להקשות איך תיסק אדעתין להכשיר זה הא כיון דקודם שעלה הקרום הי' אסורה מחמת נקובת הוושט ועכשיו תחזור להכשירה א"כ מצינו פסול החוזר להכשרו בכה"ג ובש"ס ממעטינן קרום שעלה מחמת מכה מדקתני גבי כרות שפכה ניקב הגיד פסול נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשירו לאפוקי קרום שעלה מחמת מכה ואם איתא להכשיר בנדון דלעיל א"כ מצינו עור פסול החוזר להכשירו זה אינו קושיא כלל דהא בפ' אלו טריפות דף מ"ח מכשרינן ריאה שניקבה ודופן סותמתה ולא ממעטינן מהאי כללא וע"כ צריכין אנו לומר דלא ממעטינן אלא נסתם הנקב מצד עצמו ואין דבר אחר מגין עליו אבל אם נסתם ודבר אחר מגין עליו איכא טובא דמכשרינן וכן פי' רש"י דף מ"ג ד"ה אינו קרום וז"ל ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה ולסתימה דירכים בחלחולית דלקמן דההיא סתימה דמעיקרא היא ואף שלפי' רש"י יש לחלק בנדון דידן דילמא לא היה סתימה מעיקרא כיון דזימנין דמה נדזין בהדדי י"ל שניקבו שניהם כאחד מ"מ הא יש לדקדק על פי' רש"י בשלמא גבי חלחולית ניחא דלא הי' שם טריפה מעולם עליה אבל גבי ריאה שדופן סותמתה הא בעינן דווקא דסביך בבישרא ואי לא סביך טריפה וא"כ הי' שם טריפה עליה קודם דסביך ואחר שסביך חזרה להכשירה ודמי לשאר נקובי דסלקי בהו סתימה לאחר זמן:
וכן גבי תרי אוני דסריכי אהדדי בכסדרן דכשירה ולפי' רש"י טעם איסור הסירכא משום דאין סירכא בלא נקב וקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום וכתבו התוס' דלפי' רש"י משום הכי בכסדרן כשירה דאע"ג דודאי ניקב הריאה וקרום העולה מחמת מכה אינו קרום היינו כשאינו סרוך בכסדרן אבל כשהיא סרוכה בכסדרן חברתה סותמת' ומגינה על הנקב והקרום הולך וחזק ע"ש הרי לפי' רש"י אם לא היתה סרוכה בכסדרן רק ניקבה בכסדרן טריפה ולא הי' מהני הא הגנה מחברתה אפ"ה כי סריך אח"כ כשירה וע"כ צריכין אנו לחלק מ"ש משאר נקובי דסלקי סתימ' לאחר זמן דממעטינן מהאי דיוקא זה פסול החוזר להכשירו ולא שאר נקובי אלא ע"כ צריכין אנו לומר כדפרישית דלא ממעטינן אלא ניקב ונסתם מהאי אבר גופי' אבל כל שנסתם ויש לו הגנה עוד מחבירו זה לא ממעטינן והוי סתימה מעליא וא"כ לפי זה בנדון דידן נמי אף שנקבו שניהם מ"מ בתר דנייחו מחובר עור הפנימי בחיצון הדק הטיב:
ועוד דהא גבי קורקבן בסי' מ"ט דקי"ל דשומן עליו סותמו כשר ולא אמרינן דילמא האי שומן בא אחר שניקב וגם בסי' מ"ו גבי נקובת הדקין אמרינן כן אלא ע"כ כל שיש לו הגנה מצד אחר אף הבא אח"כ הוי סתימה מעליא מ"מ אין בידינו דבר ברור אם זה הוי סתימה מעליא גבי וושט כיון דאכלה ביה ופעיא ביה רווח גמדא ליה ופשטה ליה א"כ אינם נוחי' במקום אחד תמיד וי"ל דלא הוי סתימה מעליא והוראה זו מצוי מאוד ואין איש שם על לב:
ועוד צריך אני למודעי רבה הא דנהגו הנשים לשרות הוושט במים שעה או שתים ולפעמים לילה או יום כדי שיהי' קל לקלוף שני העורות זה מזה כשיבא לפני המורה ולפום ריהטא נראה דלאו שפיר למעבד הכי דהא אנן סמכינן בהוראה זו ארא"בן והרא"ש שפסקו כעולא מטעם דדימו דין זה למחט שנמצא בעובי ב"ה א"כ דן מיניה ומיני' כי היכי דהתם פסקו הפוסקים דחיוב לכתחילה לבדוק אחר ק"ד ואם נמלח או הודח פסק רמ"א שלא להקל אלא בהפסד מרובה א"כ בוושט נמי אף אם נימא דהכי עיגולי' לא חשיבי כקוץ מ"מ כ"ע מודים היכא דניכר ק"ד מבחוץ דחיישינן שמא ניקב מעבר לעבר וא"כ איך שורי' הוושט במים ואין חוששין שמא יעברו המים הק"ד ולהאיר עינן מוכרחי' אנו להעתיק מקור דין זה כתוב בטור י"ד סי' מ"ד בשם הר"פ אם מלחו או הדיחו אפילו אין ק"ד עליו אסור דחיישינן שמא עבר ע"י מליחה או ע"י הדחה עכ"ל והסמ"ק מביא ראיה מפ"ד דע"ז דף ל"ב ת"ר עורות לבובין אסורין בהנאה כשקרוע בו קרע עגול כנגד הלב ויש עליו ק"ד דבידוע דמחיים נקרע לשם ע"ז אבל אין עליו ק"ד מותר דאחר שהפשיטו אירע בו כך ולא לשם ע"ז וקאמר רב הונא לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור אימור מלח העבירתו דלפי זה אם נמצא מחט משני צדדים לאחר מליחה מיתסר אפילו בלא ק"ד דאין סברא לחלק בין עור לדבר אחר ושמא הוא הדין בהדיחו והא דלא נקט גבי עור והדיחו היינו משום דדרך למלוח העור בלא הדחה עכ"ל הרי לפנינו דלא ברירא ליה האי מילתא דהדחה מעביר ק"ד דלא נזכר בש"ס אלא בנמלח רק כתב בדרך שמא ה"ה בהדיחו וא"כ הבו דלא להוסיף עלה דדיוקא בדרך הדחה קילוח המים מעברי' הק"ד וגם רגילי' לשפשף בידים משום דם בזה חיישינן שמא העביר הק"ד אבל במונח תוך המים אין המים מעברים הק"ד מ"מ לכתחילה יש למחות בידם דדוחק הוא לחלק בכך:
ועוד חל עלינו לבאר ג' ספיקות אחד אם נאבד הוושט קודם שהביאו לפני המורה ועוד נשאלתי הלכה למעשה שהוציאו הוושט והפכוהו וראו שהיו בו לקותות בעור הפנימי אך ידוע להם בבירור שלא היה נקב מפולש בעור הוושט רק לא דקדקו לראות אחר ק"ד וקודם שנשלח אלי נאבד הוושט ועוד נשאלתי לאחר שהוציאו הוושט ואגב מישמוש הידים נקלף מקצת עור החיצון מהוושט ובעור הפנימי ניקב נקב מפולש ובעור החיצון אי אפשר למיבדק שנקלף מעור הפנימי ונאבד. ונראה לי דשלשה הוראות אלו נפשוט מהכרעת הב"ח בסי' מ"ח היכא דמחט תחובה בכרס וקודם שנבדקה אם נקובה משני צדדי' נטלה ממנו ולא ניכר מקום נקיבת וגם אם אי אפשר למבדק אחר ק"ד פסק הרשב"א בתשובה סי' י"ג לחומרא והיינו טעמא כיון דאיתרע לה לחזקת הכשר שלה דהיתה בה מחט תחובה איכא ספיקא מעיקרא באיסור דאורייתא קאי שמא היה נקב מפולש ואסורה אבל בדידעינן דלא ניקב אלא מצד אחד אלא דהיה צריך בדיקה מבחוץ כדי לאסרו אם היה נמצא ק"ד מבחוץ נראה דאף הרשב"א מודה בזה דאין מוציאין אותה מחזקת כשרותה מיהו המעיין באותה תשובה יראה דס"ל להרשב"א אף בניקב מצד אחד אם הודח או נמלח אסורה וכן הוא באו"ה שער נ"א סי' י"א וכן פסק הב"י בש"ע מיהו מדינא נראה דליתא להך חומרא אלא בנמצא ק"ד וניקב מב' צדדים וכ"כ מהרש"ל דאין להחמיר במלחו או הדיחו אא"כ ניקב משני צדדים וכן פסק בתשובת בן לב ויש להורות היתר כהלכה היכא דאיכא הפסד מרובה וכן פסק הרב בהגהות ש"ע והכי נקטינן עכ"ל:
והנה הרב הב"ח כיון כאן להלכה ברורה דלא עלה על שום פוסק בעולם היכא דהמחט תחוב באחד מן האברים שלא יהי צריך בדיק' אם ניקב נקב מפולש כיון דאיכא ריעותא לפנינו אף הרא"ש והרמב"ם מודים דחיוב לבדוק אם ניקב נקב מפולש א"כ בדין הראשון אם נאבד הוושט ולא נודע בו שום ריעותא נראה להכשיר ואף דיש תקנה בעיר לבדוק אחר נקובת הוושט משום דשכיחי יותר מסירכת הריאה ובריאה כתב רמ"א בסי' ל"ט דיש מחמירין בנאבדה הריאה נראה דדוקא בריאה מחמירין משום דשכיחי בי' סירכות ואין סירכא בלא נקב אבל גבי וושט דכתב רמ"א דשכיחי יותר היינו לקותו' הוושט שכיחי יותר אבל יש הרבה לקותות שלא ניקב נקב מפולש אלא דתיקנו לבדוק לברר איסורו והיכא דנאבד איכא ס"ס דילמא לא הי' בוושט זה שום ריעות' ואת"ל היה שמא לא ניקב נקב מפולש אבל בריאה אם נימא שהי' בה סירכא אסורה מיד דאין סירכא בלא נקב דאי לא תימא הכי איך מצאו ידיהם ורגליהם אותן הקהלות שאינם בודקים אחר הוושט וכי לא רצו לכנוס ח"ו בגדר החכמים שגדרו וגזרו על בדיקות הריאה וה"ה הכא אלא ע"כ כדכתיבנ' והוראה זו כבר יצא להתיר מכמה חכמים מפורסמים ובהנחה זו יש לישב ג"כ שאלות הראשונים ששאלו למה מכסים הדם בהני אווזות פטומו' תחילה קודם בדיקות הוושט וגבי חיה אין מכסי' אלא לאחר בדיקת הריאה ולפי מה שכתבנו אין כאן קושיא דהתם ריעות' דסירכא היא בודאי טריפה דאין סירכא בלא נקב אבל בהני אווזות נהי דריעותות דלקותות שכיחי מחמת הלעטה מ"מ יש הרבה לקותות דכשירות וכמעט ע"פ הרוב הם כשירות ולכך לא החמירו לענין כיסוי הדם ומכסין מיד וכמדומה שכך כתבו בתשובות האחרונים וזה פשוט וברור להתיר אלא אפילו בנדון השני שהי' בוושט ריעותא בעור הפנימי וידעו בני הבית שלא ניקב נקב מפולש אלא דלא בדקו אחר ק"ד הא הכריע רמ"א והב"ח בנמצא קוץ מצד אחד כיון דהבדיקה אינו בא אלא כדי להוכיח על איסורו אי משתכח ק"ד מבחוץ והיכא דאין שם בדיקה דמלחו או הדיחו אין כאן הוכחה לאיסורו ובהתירו הוא עומד דכיון דלא ניקב אלא מצד אחד לא מחזקינן איסורו לומר דילמא הוי עלה ק"ד מבחוץ עכ"ל הב"ח א"כ ה"נ דכוותי' דלא מחזקינן ריעותא דילמא הי' ק"ד ויש להתיר בהפסד מרובה ולעני בדבר חשוב:
וראיתי שהגאון הט"ז רצה להביא ראי' מן הש"ס דחיוב לבדוק אחר ק"ד ממעשה דרבי בחולין דף נ"א דאיתא התם שבא לפניו מחט שנמצא בעובי ב"ה מצד אחד והפכה רבי ומצא עליה ק"ד וטרפה ואמר אם אין שם מכה יוצא לחוץ דם זה מנין ואמר אביי שאין כאן חידוש דמתניתין היא המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ וקשה דילמא אשמועינן חידוש גדול שצריך לבדוק אלא ע"כ דדבר פשוט לאביי כיון דלמתניתין טריפה בניקבה לחוץ וכל שיצאת לצד אחד חיוב עלינו לבדוק ושפיר הקשה לו דזה נמי פשוט ממתניתין וע"פ הוכחה זו פסק להחמיר בנמלח והודח ואני מתאבק בעפר רגלו ואומר שיש תיובתא לדבריו מהא דפירש"י ששמע שקצת מפרשים הא דאמר עולא ישב לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא לשון ניקב דפריך מ"ש מספק דרוסה דמצרכינן ליה בדיקה והכא לא אפשר למיבדקה דנקב משהו בעור החיצון בוושט לא מינכר לכ"ע ואם איתא דמוכח מפשטי' דמתניתין כל היכא דניקב מצד אחד חיוב לבדוק אדמקשי' ליה לעולא מספק דריסה דהוא פלוגתא דרב ושמואל בדף נ"ג היה לו להקשות מהאי מתניתין דריש אלו טריפות ועוד אי ס"ד דחיוב לבדוק אחר ק"ד אמאי היה מתמיה אביי על האי צורבא מרבנן דאמר מעשה בא לפני רבי במחט שנמצאת בעובי ב"ה מצד אחד וטרפה עד שאמר לו אימא לי גופי' דעובדא היכי הוי כו' מאי קשיא לי' דילמא בדק רבי ומצא ק"ד ולכך הטריף אלא פשוט וברור דאין חיוב לבדוק אחר ק"ד כיון דעינינו רואות שלא ניקב נקב מפולש והאי עובדא דרבי נמי הי' בענין זה שלא היתה המחט נראה מבחוץ כפרש"י שם והשואל סבר שלא ניקב לחוץ והפכה רבי לשון דעבד הוא כפי' הב"י ומצא ק"ד והטריפה ולכך אמר אביי דזה מילתא דפשיטא דאם בדעבד אם מוצא ק"ד דהוי כניקב לחוץ ומתניתין היא דטריפה אבל לעולם אם אנו רואים שלא ניקב אלא מצד אחד אינו חיוב לבדוק אחר ק"ד אלא דעיקר חיוב לראות אם אינו ניקב משני צדדים ולפ"ז בנמלח והודח ורואי' שלא ניקב אלא מצד אחד ואף דאי אפשר למבדק בתר ק"ד כדאי הוא רמ"א וכל הנך רבוותא דמכשירי לסמוך עלייהו אפילו שלא בשעת הדחק ואין להקשות למה באמת בספק דריסה קי"ל דצריך בדיקה ולמה לא אמרינן דחיוב לבדוק אחר ק"ד זה אינו קושיא כלל דלא מבעי' לפי' הראב"ן ודעמי' דלא חייש שמא הבריא דפסק כעולא וע"כ טעמייהו דלא דמי לספק דרוסה דשכיחא ויש רגלי' לדבר וא"כ כיון דלא חייש לשמא הבריא שניקב המחט לחוץ ונתרפא תו לא מצרכינן לבדוק אחר ק"ד דמסתמא לא ניקבה לחוץ אלא אפילו להחולקין עליו וסבירי להו דחוששין שמא הבריא וע"כ בוושט אפילו בישב בלא ק"ד נמי חוששין שמא הבריא ובהמסס ובית הכוסות לא חיישינן שמא הבריא וע"כ צריכין אנו לומר הטעם כמו שכתב ר"ת דדוקא גבי וושט חיישינן שמא הבריא דפעי' ביה וגמדה ליה ולפעמים שחוזר המחט אבל בהמסס אם הבריא לא היה המחט חוזר לתוכו וכן כתוב בהגהות אשרי דבהמסס וב"ה וקורקבן אדרבא האוכלין והמשקין דוחין אותם לחוץ ולא לאחוריו. ולפ"ז ע"כ הכא שאני מכל ריעותא דעלמא משום דהמחט גופי' מברר לנו שלא ניקבה לחוץ דאם איתא דניקבה לחוץ לא היה המחט חוזר לאחורי' ולכך כל היכא דליכא למיבדק אחר ק"ד כגון בנמלח והודח לא מחזקינן ריעותא דאפילו לכתחילה הי' נראה דאין צריך לבדוק אחר ק"ד כיון דלא ניקבה לחוץ מסתמא לא חזרה ולא דמי לספק דרוסה דאין לנו שום הוכחה וראיה להוציא מידי ספק ויצא לנו מזה הא דמביא הט"ז בסי' מ"ח ס"ק י"ח בשם תשובות מהר"י בתינוק שהרגיש בפיו בשעת אכילתו שיש מחט בקורקבן ואסר הכל מיירי בענין זה שלעס' התינוק ואי אפשר לראות עד היכן ניקבה המחט וזה ספק דאורייתא אבל אם חזינן עד היכן היא תחובה לא מחזקינן ריעותא דניקבה לחוץ או שמא הי' בה ק"ד דמסתמא אמרינן דלא חזרה המחט לאחורי'. וזה נראה לי שהוא ג"כ טעמי' דהרי"ף גבי המסס וב"ה דלא כדעת המפרשים שעמי' משום דעובי ב"ה הוא עב לכך לא חיישינן שמא הבריא דהא הרי"ף מכשיר אף בהמסס דלא כרש"י ולא חיישינן שמא הבריא אלא ע"כ דטעמא דדוקא בוושט חיישינן שמא הבריא משום דפעי' בי' ופעמים שחוזר המחט אבל בהמסס וב"ה מסתמא לא הי' המחט חוזר לאחורי':
ויש לי עוד איזה הערה לדעת דפסקו כעולא דלא חיישינן שמא הבריא ונתרפא ק"ו גבי המסס וב"ה דלא חיישינן שמא הבריא וא"כ באותן מקומות שמלעיטין העופות סמכו אדעולא א"כ נסמוך נמי גבי המסס להתיר אם ניקב מצד אחד ורמ"א כתב להחמיר באין הפסד מרובה ואם נתיר כאן וניקל גבי וושט הוי כתרי מילי דסתרי אהדדי ונראה לומר דהא ע"כ דעת המחמירין הוא דעת רש"י דמפרשי התוס' לפירש"י דאוסר בהמסס בניקב מצד אחד דחשש שמא ניקב לחוץ ונתרפא א"כ אמאי פי' רש"י גבי בר אווזא דמסמס קועי' דמא דספק נקובה הוי ואמרינן שם דוושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא בפנים ואי חייש רש"י לשמא הבריא ונתרפא א"כ בוושט נמי ניחוש ואפילו בפנים נמי אין בדיקה אלא ע"כ צריכין אנו לומר דדווקא גבי המסס דאין לו אלא עור אחד ודק מאוד בזה חיישינן שמא הבריא אבל בוושט שיש לו שני עורות לא חיישינן שמא הבריא ולכך אף אנן דסמכי' אדעולא בושט אבל בהמסס מחמרינן כדעת רש"י משום דאין לו אלא עור אחד ולפ"ז בוושט אם ניקב עור הפנימי וגם קצת מעור החיצון היה ראוי להחמיר באין הפסד מרובה כמו גבי המסס ושמעתי שכמה רבנים נוהגים כן בהוראה באם שלטה הלקותה גם בחיצון מטריפין אותו. הדרן למילתא קמייתא לנדון שלפנינו דאף אם היה לקותא בפנים אלא שידעו בבירור שלא שלטה הלקותא בחוץ רק לא ראו אחר ק"ד לדידן דסמכו בהני אווזות אעולא א"כ וושט שוה להמסס ובית הכוסות לכל מילי וכי היכי דסתם אין חיוב לבדוק אחר ק"ד ה"נ דכותי' ואין אוסרין בדעבד כדעת גדולי בעלי הוראה שפסקו כן הלכה למעשה:
אכן בדין ג' שזכרנו שנקלף מקצת מעור החיצון ובעור הפנימי יש נקב מפולש נראה דזה אסור אליבא דכ"ע דעכ"פ צריך לראות ולבדוק אם אינו ניקב נקב מפולש כמו שכתב הב"ח ואף לדעת דחשבו הך ריעותא באוזות דבאים מחמת חולי דהלעטה יש לאסור אף שכתבו התוס' ניקב זה בלא זה דכשר כשניקב ע"י חולי היינו דווקא כשאנו רואים בבירור שלא שלטה החולי בחיצון אבל היכא דליכא למיקם אמילתא אף לדעת התוס' הוי ספק דאורייתא. ונלמד מזה עוד הוראה היכא שנמצא שחין סמוך למקום בית השחיטה ונחלק השחין לשני חלקים חלק אחד לצד הראש וחלק השני לצד הגוף דראוי להטריף כיון דאי אפשר למיקם אבדיקה דילמא נקב מפולש היה ובמקום נקב קשחיט דהיכא דאיכא ריעותא כ"ע מודים דחיישינן שמא במקום נקב קשחיט ואין לומר דהא אנן דסמכינן אדעולא נכשיר נמי בהא ונימא נשחטה הותרה ואף שנולד הריעותא מחיים דהא התוספות הקשו מסוגיא דיבמות דמוכח שם דאף שנולד הספק משעת איסור מוקמינן אחזקתה וא"כ אמאי ניחוש לספק דרוסה ולשמא הבריא ותירצו דשאני דרוסה דשכיח ומשמע דבישב לה קוץ בוושט נמי שכיח ולכך חוששין וא"כ לדידן דסמכינן אראב"ן ודעמי' דמחלק בין דרוסה לחששא דהבריא משום דדרוסה שכיחא א"כ משמע דנקובת הוושט לא שכיחי אבל כד דייקת שפיר לאו מילתא היא דדווקא היכא דחזינן דלא ניקב נקב מפולש בזה אמרינן דלא שכיחא שינקב המחט לחוץ ויחזור לאחוריו ולכך לא חיישינן לשמא הבריא לא בוושט ולא בהמסס וב"ה אבל כל כמה דלא חזינן שלא ניקב מעבר אל עבר ונמצא בפני' ק"ד נולד לנו ספק מחיים דילמא הי' נקב מפולש וזה רגיל שהקוץ נוקב מעבר אל עבר ועוד נראה דהתוספות לא הקשו אלא אספק דרוסה וכן דייקי לישנ' דהתוספות דנקטי בסוף דבריהם וה"נ כי נשחטה נעמידנה בחזקת מה שהיתה קודם שנולד בה ספק דרוסה וי"ל דשאני הכא דדרוסה שכיחי עכ"ל ומדנקטי בקושייתם ותירוצם ספק דרוסה ושבקי החשש שמא הבריא ש"מ דלא הקשו מחשש דשמא הבריא כיון דספק נקובת הוושט הוי ספק נבילה ולא שייך לומר נשחטה הותרה דהוי כמו ספק בשחיטה ובי"ד סי' כ"ה כתב הב"י שכל זמן שהיא בחיים הרי היא אסורה משום אבר מן החי ומשום שאינה זבוחה ואינה ניתרת אלא בשחיטה כשירה הילכך אם לא נתברר לנו שנשחטה שחיטה כשירה הרי היא בחזקת איסור שאינה זבוחה וכמתה מאלי' דמי וצריך לבדוק עכ"ל א"כ ספק נקובת הוושט הוי ספק בשחיטה ולא שייך לומר נשחטה הותרה אלא דהראב"ן לא חשש לשמא הבריא דאין דרך הקוץ לחזור וכל זה אם אנו רואי' שמצד חוץ אין בו ריעותא אבל אם אי אפשר לבדוק מצד חוץ כמו בנדון דידן שנקלף העור החיצון כנגד נקב הפנימי אפילו אם נימא דהלקותא זו מחמת חולי בא מ"מ הוי ספק בשחיטה ולא אמרינן נשחטה הותרה ורבים נכשלים בזה בעו"ה:
וראיתי בתורת חיים שחולק על הגה' רמ"א שכתב שנהגו להקל בישב לה קוץ בוושט אם אינו תחוב משני צדדים ואין קורט דם מבחוץ וכתב הגאון הנ"ל שאין לסמוך על מנהג זה בישב לה קוץ מיהו אותן שמלעיטין אוזות בגילגולי עסה שמיבשין בתנור ושכיח הוא שנמצא בתוך הוושט כמין שחין ובועות אם לא נמצא שום ריעותא בעור החיצון לא קורט דם ולא שום חלודה ולא שום לבנוניות כנגד השחין שבעור הפנימי יש להכשיר דלא דמי לקוץ שהוא חד ונוקב אבל הנך חלקין הם ושמין אותן בתוך המים בשעת הלעט' והוי ליה כניקב ע"י חולי היכא דליכא ריעותא בעור החיצון עכ"ל וזה הוא כדברי הט"ז מ"מ נראה דהחמיר מצד אחד והקיל מצד אחד באותן עיגולי' ואפשר שבעירו היו נוהגין לעשות עיגולים קטנים מקמח נקי והיו חלקין אבל במדינות מערין שעושין עיגולים גדולים מקמח שעורים עם הסובין שהוא חד ונוקב כקוץ שומר נפשו ירחיק מהלעטה כזו. וצריכין אנו עוד לברר הוראה זו היכא דמצינו שעור החיצון של הוושט מלא דם בקצת מקומות והדם אגור בתוך נקבי עור החיצון וכשגורדין הדם נראה החסרון בעור ובעור הפנימי אין בו ריעותא היכי נדיינא להאי דינא דהא בעוף הבא לפנינו וצוארו מלוכלך בדם דפסק בש"ע דחוששין לספק נקובה לבדוק המקום המלוכלך וכתב רמ"א דיש אוסרין כל עוף דצוארו מלוכלך בדם דחיישינן לנקובת הוושט ואין אנו בקיאין וכן המנהג עכ"ל והנה אף לפסק ש"ע דכתב לבדוק המקום המלוכלך היינו הקנה ולשחוט לקנה. לבד ולבדוק בפנים הוושט וכן משמעות הש"ך או אף אם נימא דנבדוק מבחוץ גם לוושט למ"ד דיש בדיקה לוושט אצל נקב מ"מ מודו דאם לא בדקו ושחטו לשני סמנים דאמרינן במקום נקב קשחיט דהאי דינא נובע מהאי בר אווזא דמסמס קועי' דמא דאתי לקמי' דרבא אמר רבא היכי נעבד נשחטיה והדר נבדקי' דילמא במקום נקב קשחיט כו' א"ל רב יוסף בריה נבדקיה לקנה והדר להפכוה לושט ולבדקיה הרי לפנינו דאם שחט לסימנים קודם בדיקה אליבא דכ"ע אמרינן דילמא במקום נקב קשחיט ואסורה א"כ לא גרע האי דם דוושט מדם דעור הצואר שאם הוא מלוכלך חוששין שמא במקום נקב קשחיט א"כ ה"נ בהני אווזות המלעיטין אותן שנשחטו הסימני' קודם הבדיקה ניחוש שמא במקום נקב קשחיט כיון דאיכא ריעותא לפנינו והט"ז כתב ס"ק י"ג וצוארו מלוכלך בדם פרש"י שנקרע הצואר מבחוץ משמע דאי לא נקרע הצואר אלא נמצא לכלוך דם אחר שחיטה סביב הוושט בפנים אין שום חשש בזה אפילו לדידן עכ"ל ונראה דווקא לכלוך דם ואחר שרוחצין הדם לא נשאר שום ריעותא בעור בזה אין שום חשש אבל היכא שהדם נגלד במכה בעור החיצון ולאחר שגורדין הדם נראה הנקב בעור החיצון זה לא עלה על דעת הט"ז להתיר דהא אף בתלישות הנוצות ויצא דם נהגו כל השוחטים להטריף ואף שקצת מקילין בזה מ"מ היכא דנקרע העור ודם יוצא מודים כ"ע דחיישינן וא"כ ק"ו בוושט גופי' אם ממסמס בדמא ואין לומר דילמא התם חיישינן שמא היה הוושט מנוקב נגד מקום הליכלוך ואף ששחט למעלה ממקום הליכלוך מ"מ כיון דזימנין דפשטא וגמדא י"ל דילמא במקום נקב קשחט אבל בנדון דידן דעור החיצון אצל השחיטה לא נראה בו ריעותא א"כ מהי תיתי להחזיק ריעותא ממקום למקום אך הא תינח בעור החיצון אבל בעור הפנימי נימא שהיה תחת עור החיצון בשעה שניקב וניקב. גם הפנימי אלא שבמקום נקב קשחיט וצריך לומר דלא מחזקינן ריעותא גם כי האי דווקא היכא שניקב זה שלא כנגד זה בזה חיישינן דילמא מתרמי בהדדי אבל לחוש דילמא איתרמי וניקבו שניהם אלא ששחט במקום נקב זה לא חיישינן. עוד נמצא לפעמים בעור הוושט כשקולפין אותו כמין אבעבועו' קטנות ודקות מאוד כמו גרגרי חרדל והם לבנים נראה אם לאחר שגורדין אותם לא נשאר שום ריעותא בעור יש להכשיר דזה ניכר שבא ע"י חולי ואם קולפין הוושט ונראה שהבשר שתחת הנקב נעשה כמו צלקת ולפעמים נמצא לאורך הוושט כמו גידים לבנים ביותר וקשים הם יותר מן העור הוושט יש להורות לאחר שיגרוד הצלקת זה או גידי' אלו נשאר הבשר שתחתיו שלם בלי ריעותא יש להכשיר לפי המנהג דסמכו אדעולא אך לפעמים נבלע רושם הצלקת תוך עומק הבשר הרבה יש להטריף כי האי דבודאי נראה לעין כל שעלה הקרום מחמת מכה ולא הוי קרום ודע היכא דנראה שעלה בו קרום מחמת מכה אף השומן שבוושט אינו סותם חדא דהוי כמו שומן שעל הכרכשתא כיון דעשוי קרטין אף דהוי חלב טהור אינו סותם ה"נ דכוותי' ועוד דרוב פעמים נמצא השומן לצד עור החיצון וי"ל דשומן זה נקלף ממפרקת וכמו שבשר המפרקת אינו סותם נקובת הוושט ה"ה שומן שלו וזה פשוט וברור. ובדין שניהם לבנים זה מצוי באותן אווזות המלעיטים ששניהם לבנים בתכלית הליבון ויש לפקפק בזה כי קצת רוצים לומר שמחמת רוב השמנונית נהפכו ללובן ואני אומר מי מפיס דבר זה דילמא מחמת חולי הלקותא דהלעטה נתהפכו והסכימו רוב הפוסקים בזה כדעת הרא"ש וסייעתו דמטריף דלא דמי לניקבו זה שלא כנגד זה דבנקב קטן חברי' מגין עליו אבל כאן שכולו לקוי אינו מתקיים על ידי שני וכן כתב הב"ח ז"ל אכן לענין הלכה נקטינן להחמיר אפילו היכא דאיכא הפסד מרובה וכן פסק הרוקח ובאו"ה שער נ"א וכתב מהרש"ל בהגהותיו הא דהרא"ש אוסר בשניהם אדומים או שניהם לבינים פי' בכולה לבן או בכולה אדום אבל במקצת לית לן בן ואם נתחלפו ברובו צ"ע והב"ח כתב דרובו הוי ככולו כמו בכל התורה והט"ז כתב שלא להחמיר אלא בשניהם אדומים אבל לא בשניהם לבינים דמה ליקוי יש כאן ופסול המראות לא תמצא אלא בריאה א"כ שומעים אנו דברי המקיל בהני אווזות ונלמוד מדברי הב"ח דכתב דרובו ככולו באם שעור הפנימי רובו ככולו לקוי בשחין ונקבים וכמעט שנרקב העור הפנימי רובו ככולו ואף שעור החיצון שלם בלי ריעותא יש להטריף דכיון דרוב העור הפנימי הוא לקוי אינו מתקיים ע"י שני וזה מצוי לרוב בהני אווזות שמלעיטין אותם ואין אומר ואין דבר. ובדין תורבץ הוושט ראיתי רבים נבוכים ונותנים דבריהם לשיעורין באשר שנהגו לבדוק באותה חתיכה וושט הנשאר לצד הראש ולפעמים נמצא גם שם שחין ולקותות וכשמוצאי' נקבים סמוך ונראה למקום בליעתה אומרים שנקבים אלו הם למעלה מתורבץ הוושט ועוד דאין להטריף כיון דדבוק שם הוושט בין הלחיים והוי סתימה דמעיקרא ואני אומר חלילה לנו לזלזל בשעורין דאורייתא חדא דזה לא הוי סתימה כיון דפעיא ביה גמדא ופשטא וא"כ זמנין יוצא נקב זה חוץ לבין הלחיים ועוד דרש"י פי' תורבץ הוושט מקום דיבוקו בלחי ואפ"ה סבר רב במשהו וקי"ל כוותיה א"כ אין להכשיר אלא אם נמצא שחין בתוך החיך ומקומו ידוע שהוא נמוך מעט מעור הוושט ואין לו אלא עור אחד וגם לבן ובהיר הוא יותר מן עור הוושט ומיד כשמתחיל הקנה ונראה פי הקנה מתחיל ג"כ תורבץ הוושט ונקובתו במשהו ולא מהני שם שום סתימה כמו שאינו מהני לגבי וושט עצמו ע"כ יש להזהיר לפעמים השחין גדול ואף שעומד בתוך החיך מ"מ מתפשט גם לתורבץ הוושט יש להטריף אפילו במשהו וכן שמעתי מזקני הדור שהורה כן הלכה למעשה רבן של בני הגולה הגאון מהר"ר העשיל ז"ל ובדין ק"ד של וושט נראה דווקא ק"ד שדם קרוש קצת אבל מראה אודם בעלמא לית לן בן וכן לפעמים ניקב עור הפנימי ובתוך הנקבים נקרש הדם וע"י כן נראה מראה אודם בעור החיצון ולאחר שגורדין הדם אין בו ריעות' בעור החיצון רק מראה אודם בעלמא נראה דזה אינו מזיק כלל ונוהגין להכשיר:
עוד מצוי באותן אוזות שנימוק הכבד והיה לדם וכתב רמ"א בסי' מ"א אע"פ שנשתיירו שני זתים טריפה דסופו לרקוב הכל ודבר זה מבואר בספר הרוקח שלמדו מפרק מי שאחזו דאיתא התם דף ס"ט ע"א לדמא דאתי מפומי' בדקינן ליה בגילתא דחיטא אי סריך מריאה קאתי ואית ליה תקנתא ואי לא סריך מכבדא קאתו ולית ליה תקנתא אמר ליה רב אמי לרב אשי והאנן איפכא תנן ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום הריאה שניקבה או שחסרה א"ל כיון דמפומי' קאתי אימור איתמוחי איתמחי ופי' רש"י כיון דדמא דכבדא שהיא תלויה למטה מן הריאה עולה למעלה ונפיק דרך הפה אימר איתמוחי איתמחי כולה כבדא ולא נשתייר הימנה כלום ונפל לריאה דרך קנה הכבד שמחובר לריאה עכ"ל וע"פ זה השיגו אחרונים על הרוקח ועל הרב רמ"א דלפי' רש"י משמע אם נימוח' כולה אבל בנשתייר שני זתים נ"ל דהדר בריא והב"ח כתב דהרוקח ראה דברי רש"י ונראה לו דוחק לפרש כך דאף שהכבד למטה מן הריאה מסתברא דאפשר דמאי דנימוק נפק דרך הפה ומשני זתים נשתיירו והדרא בריא ואמאי קאמר לית ליה תקנתא אלא ע"כ אפי' נשתיירו שני זתים נמי לית לי' תקנתא דשדי תיכלא בכולהו כבדא וכאלו נימוק הכבד כולה ובאיסור דאורייתא אזלינן בתר מאן דמחמיר עכ"ל ובדרכי משה כתוב ג"כ על דברי הב"י שרצה לדחות דברי הרוקח שאין לשון הגמ' משמע כדבריו אלא טריפה מיד וגרע ונימוק הכבד דסופו לרקוב הכל עכ"ל. ומה שהקשה הט"ז תימה גדולה על רמ"א שביבשה הצריך שיהיה היובש בכולה וכן בקשה כאבן ובנימוק' אוסר אפילו בנשתיירו שני זתים והרוקח כותבם סמוכים זה לזה בחד לישני עכ"ל ולי נראה דאין כאן קושיא דאין מדמין בטריפות אטו כל החולאים דומים זה לזה דנימוק הכבד והיה לדם מכאיב יותר ושדי תיכלא בכולה משא"כ ביבשה וקשה כאבן שאינם מכאיבי' כל כך ואי משום דכייל להו בחדא בבא נמי אינו קושיא דמידי אירי' הא כדאיתא והא כדאיתא וסמך הרוקח אראייתו שמביא מן הש"ס לפי דברי הב"ח משמע מן הש"ס לאסור אפילו בנימוק מקצתה דשדי תיכלא בכולה כבדא ובזה מיושב נמי הקושיא מה שהקשה מפ' אלו טריפות דבעי רב יוסף מריב"ל הוריקה הכבד כנגד בני מעים מהו א"ל טריפה ואקשינן ולא יהי' אלא ניטל דכשר ומשני אמר רבא כיון שהוריקה הכבד כנגד בני המעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעי' ואי איתא דאמרינן שדי תיכלא בכולהו כבדא לא פריך מידי וגם רבא לא הי' צריך להטריף בשביל בני מעיים תיפוק לי' דשדי תיכלא בכולה עכ"ל ואני אומר דלא קשה מידי אטו כל ריעותא וטריפות בחדא מחתא מחתינהו דאפשר דנימוק הכבד והיה לדם שדי תיכלא בכולהו אבל הוריק הכבד שלא נשתנה אלא המראה קים להו דלא שדי תיכלא בכולהו אלא משום דידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעי' ותדע דהא התליע הכבד הסכימו רוב הפוסקים להכשיר אפילו התליע כולה ולא נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה ובנימוק הכבד כ"ע מודי' אם לא נשתייר כזית במקום מרה דטריפה אלא ע"כ אין מדמין לקותו' הכבד זו לזו:
ועוד הקשה הט"ז וז"ל דאי יש ריעותא במקצת הדרה קושית המקשה במי שאחזו לדוכתא דהא בריאה שנתמסמס ונתקלקל בשרה בפנים כשירה כל שלא נימוחו הסומפונות וא"כ יהי' כבד חמור מריאה ואנן איפכא תנן כדמייתי המקשה עכ"ל ואני לא זכיתי להבין קושיא זו דבאמ' תחילה ס"ד דמקשה שמצד עצמותו של כבד שחסרה במקצת לית לי' תקנתא וטריפה ובריאה לא טרפינן אם חסרה במקצת ולכך פריך שפיר והא איפכא תנן אבל לבתר דמשני רב אשי כיון דאתי מפומי' איתמוחי איתמחי לפי הבנת הרוקח פירושו דאפילו במקצת שדי תיכלא בכולה והוי כנטולה כולה וא"כ אין כבד חמור מריאה אלא דהאי לקותא בכבד כאלו ניטל כל הכבד אבל בריאה אין מזיק הלקותא בבשר ואין מדמין בטריפות:
ועוד כתב הט"ז בסי' נ"ב גבי נפלה באור וז"ל ולענין הלכה אין לנו אלא פסק הש"ע דלא אמרינן כלל סופו לינטל אלא אמרינן הטעם הראשון של המרדכי והוא דעת הרשב"א דהטעם שמזיק גם לבני מעים ומזה מביא ראי' למה שכתוב בסי' מ"א דכבד שנימוקה שלא במקום חיותא דכשירה ולא אמרינן דסופו לירקב הכל עד כאן לשונו ואני אומר דלא ברירא לי האי מילתא ויותר מתקבל על דעתינו שגם המחבר הש"ע סובר טעם השני של המרדכי דטעם דשדי תיכלא בכולהו דהא בסי' מ"א כתב רמ"א אם יבשו אלו שני זתים לבד נמי טריפה וכן כתב הטור ולפום ריהטא י"ל לאו דווקא שיבשו שני זתים יחד אלא אפילו בחדא מינייהו נמי טריפה אבל כד דייקינן שפיר י"ל דדווקא נקנו שני זתים אבל באחד מהם לא מיטרף דהא כתב הש"ך שדברי הטור ורמ"א הם דברי הרמב"ם פ"ח מה"ש דין כ"א דכתב שם ניטל ממנה המקום שהוא תלוי ומקו' המרה אע"פ שהשאר קיים טריפה עכ"ל ודברי הרמב"ם הכריחוני לומר דדווקא נקט שניטלו שני זתים אלו אבל בחד מינייהו לא מיטרף דהא בסי' נ"ט גבי גלודה פסק בש"ע כדעת הרמב"ם דדווקא ניטל משלשתם ושאר כל העור קיים הוא דטריפה אבל בניטל ממקום אחד מאותן ג' מקומות פסק להכשיר וטעמו כתב הב"י שהרמב"ם כתב ואם ניטל ברוחב סלע מעל פני השדרה או מעל הטבור או מעל ראשי אברים ושאר כל העור קיים הרי זה ספק ונראה לי שמתירין אותו עכ"ל הרמב"ם וכתב הרשב"א לא הבנתי טעם היתר זה דהא ספיקא דאורייתא היא ולחומרא וכתב הב"י דנראה לו טעמו של הרמב"ם שהוא מפרש דלשמואל דווקא על פני כל השדרה מהני רוחב סלע ולר"א בר' ינאי דווקא מקום טיבורו ולרבה ב"ח דווקא ראשי הפרקים ומספקינן כמאן מהני תלת אמוראי הוי הילכתא ומספיקא פסק כחומרא דכולהו וכשניטל העור מאחד מן המקומות הללו עלה בתיקו וה"ל ספק ספיקא ספק אם הלכה כאותו אמורא שפוסל כשלא נשתייר במקום ההוא המיוחד שסובר שעיקר החיות תלוי שם ואם ת"ל הלכה כמותו דילמא איהו מודה דהיכא דניטל קצת העור מהמקום ההוא דכשירה כיון דנשתייר כל שאר העור א"כ הוי ליה ס"ס ולקולא משמע כשניטל העור משלש המקומות הללו ליכא אלא ספיקא חדא וטריפה מספק עכ"ל הב"י וכן פסק בש"ע כהרמב"ם א"כ זכינו לדין להרמב"ם אפילו מה שעלה בש"ס בתיקו מצטרף לס"ס א"כ ק"ו בהני שני זתים דלא מבעי' לן בש"ס אם ניטלו אלו שני זתים מהו ולדעת רש"ל משמע לי' דפשוט להו בכבד דאפילו ניטל דכשירה וי"ל דלהרמב"ם מספקא ליה נמי בהני שני זתים שניטלו וכיון דבכזית בכבד נמי איכא פלוגתא היכן הוא דרבי זירא סבר שהוא במקום מרה ורב אדא בר אהבה סבר שהוא במקום חיותא ואמר רב פפא דבעינן תרוייהו ולפ"ז אם ניטל כזית אחד מהני מקומו' איכא נמי ספק ספיקא ספק אחד דילמא אין הלכה כאותו מ"ד דכזית זה הוא במקום הזה ואת"ל דהילכתא כוותי' דילמא פשיט לן היכא שניטל כזית זה וכל הכבד נשתייר דכשירה והוי ליה ס"ס אבל בניטלו אלו שני זתים לא הוי אלא ספק אחד מדלא מבעי' לן בניטלו הני שני זתים אי פשיט לן להתירא כדעת רש"ל או דמספק' לי' ואזלינן לחומר' ולכך כתב ניטל המקום שהוא תלוי ומקום המרה אע"פ שהשאר קיים טריפה דמלשון זה משמע דווקא בניטלו שניהם ולטעמיא אזיל וזה לדעתי דבר ברור ונכון ומתקבל על הדעת. ועתה נבין ונדין מה שכתוב בש"ע בסי' נ"ב דאם הוריק הכבד נגד מקום המרה או כנגד כל מקום חיותה טריפה משמע אפילו באחד מהם טריפה והוא דעת הרשב"א בטור שכתב כל מקום ירקותא כאלו נשרף וניטל משום דהרשב"א לטעמי' דחולק על הרמב"ם גבי גלוד' וכל מה שאנו מחמירין בפלוגת' דאמוראי לא חשיב לספיקא ולכך מחמיר אפילו באחד משני זתים שהוריק נמי טריפה ולפ"ז יקשה על הרב הב"י דגבי גלודה פסק כהרמב"ם וכן משמע גבי הני תרי זיתי דכבדא ובהוריקה פסק כהרשב"א אפילו בהוריק זית אחד נמי טריפה אבל אם נפרש טעמא דמרדכי דבהני מקומות יש לחוש שסופו ליטול כולה ניחא דעכשיו ליכא למימר ס"ס דאם נאמר דהלכ' כמ"ד במקום חיותה שוב ליכא למימר דילמא מוד' שאם נטל כזית זה והשאר קיים דכשירה דהא שדא תיכלא בכולה והוי כניטלה כולה ויש לדחות ודוק ויש לי תמי' רבה על הרב הב"י וצ"ע רב לישבו בו שכתב וז"ל ונראה שאם הוריק סמוך למקום חיותא בכדי שאם ניטל מקו' הירקות לא ישאר במקום חיותא כזית טריפה ובכלל כנגד מקום חיותא הוא עכ"ל והביאו הש"ך ותמה אני איך עלה על דעתו לפרש דברי הרשב"א כן דהא הביא הב"י בסי' נ"ט וז"ל כתב הרשב"א בחידושיו שנראה לו דלכ"ע אם ניטל העור מעל מקצת השדרה וכל העור קיים או מעל מקצת ראשי פרקים וכל העור קיים דכשירה והכי מסתברא מדבעי ניטל כל מקום השדרה ניטלו ראשי הפרקים דאלמא כשניטל כל מקום השדרה או בניטלת כל ראשי הפרקים הוא שנסתפק ולא במקצת ורובן ככולן עכ"ל א"כ ק"ו ובכזית במקום חיותא דלא מבעי לן כלל די"ל דפשיטא להתירא ואת"ל דפשיט לאיסורא מ"מ מאן לימא לן דפשיט לאיסור' במקצת דילמא בניטל כל מקום הזית דהא הרשב"א אינו מפרש כדעת המרדכי דשדי תיכלא בכולה אלא הטעם אם הוריק כזית במקום מרה אנו חושבי' שכח האש ששלט והוריק כאלו ניקב המרה וא"כ דווקא במרה י"ל אם הוריק במקצת נמי טריפה דסופו לירד ולינקוב המרה אבל כנגד מקו' חיותא הטעם כאלו ניטל הכבד א"כ אינה אסורה אלא דווקא אם ניטל כל הזית או רובו אבל מעט מהזית אינה טריפה וכן כתב הרשב"א בהדיא וז"ל אבל הכבד שאין הנקב פוסל בה אין ירקותה במשהו אלא אם כן הוריק כנגד המרה אבל שלא כנגד המרה אלא כנגד מקום חיותא לא עד שהוריקה כנגד כל מקום חיותם שאם ינטל כל מקום ירקות' תהא תלושה ממקומה עכ"ל הרי להדיא דהרשב"א אינו מטריף בנקב משהו נגד מקום חיותא ואף שע"י זה יחסור הזית אלא ע"כ דבעינן כולה או רובו וע"כ צ"ל בדברי הב"י הא דנקט שלא ישאר במקום חיותא כזית היינו שלא ישאר רוב זית אבל אם הרוב קיים כשירה והאחרונים לא ירדו לחלק בזה וזה אמת וברור:
אבל עדיין לא נח דעתי בדברי הרמב"ם בהך דגלודה דחשיב מה שעלתה בש"ס בתיקו לס"ס ובסי' מ"א גבי כבד שניטלה ולא נשתיירו אלו שני זתים כל אחד במקומו אלא מתלקטין או כרצועה או מרודדין טריפה והוא מהש"ס דבעי ר' ירמיה מתלקט מאי כרצועה מהו בעי רב אשי כזית מרודד מהו תיקו וכתב הרמב"ם בפ"ח מה"ש הרי זה ספק ויראה לי שהיא אסורה עכ"ל וכתב הב"י ויש לתמוה עליו למה הוצרך לומר שהיא אסורה אטו עד השתא לא ידעינן דספיקא דאורייתא לחומרא ועוד למה תלה הדבר ביראה לי כאלו למראה עיניו ישפוט ונראה לי דמשום דמדינא לא בעינן שישתייר אלא כזית אחד ומשום דמספקא לן אי הוי במקום מרה או אי הוי במקום חיותא אמר רב פפא דבעי תרווייהו וכיון שכן איכא למימר דהני בעיי לא הוי אלא כששני זתים הם מתלקטים כו' אבל כשזית אחד קיים שלם ואחד מתלקט כו' כשירה היא משום דהוי ספק ספיקא ספק אם הזית שצריך שישתייר הוא אותו שהוא קיים ואת"ל שאינו זה אלא האחר שמא מתלקט כו' דינו כשלם או שמא אף כשאחד מהזתים שלם והשני מתלקט כו' איבעי' להן ולכך כתב הי' מפוזר מעט בכאן ומעט בכאן כו' הרי זה ספק כלומר עלה בתיקו ויראה לי שהיא אסורה כלומר אפילו אחד מהזתים שלם ואחד הוא מתלקט כו' וטעמו משום דא"כ לא הוי שתקי בגמרא מלפרושי דהנך בעיי לא הוי אלא בשני זתים מתלקטי' כו' עכ"ל משמע לפי פי' הב"י דאי ודאי דמבעי' לן אחד זית פשיט' דאסור' ואף שיש כאן ס"ס חדא דילמא אין באותו זית צד טריפות ואת"ל דאית בזית זה צד טריפות דילמא כיון דלא איפשט' אבעי' דילמא אינו מטריף בענין זה כשהוא מרודד כו' אלא ע"כ דאין זה חשוב צד ספק מה שנשאר בש"ס בתיקו וא"כ גבי גלודה דמבעי' לן אם ניטל אחד מג' מקומו' דהיינו ברוחב סלע על פני השדרה כו' ועלה בתיקו אמאי מכשיר התם מכח ספק ספיקא וחשיב אבעי' דעלתה בתיקו לחד ספק ומצטרף עוד ספק דילמא אין טריפות במקום הזה וצ"ע רב לישב דברים אלו לפי' הב"י:
עולה מדברינו שאין דברי הט"ז עולים בבירור לדחות דברי רמ"א והב"ח והב"י שכולם הבינו בדברי הרוקח שאוסר אפילו בנימוק הכבד במקצת והנה הוראה זו מצוי' מאוד באותן אוזות שמלעיטין וניכר שבא מחמת חולי הלעטה ואם אמנם שאין בידינו לאסור לאחרים הואיל וכתוב בספר משאת בנימין שדנין זמן רב הלכה למעשה בכל יום שאין לאסור בנימוק הכבד והי' לדם אם נשארו שני זתים והיו שלימים מ"מ אומר אני שראוי לכל בעל נפש ובעל תורה להחמיר על עצמו ולחוש לדברי הגאונים המחמירים הואיל ויצא הוראה זו לאיסור מפומייהו דהנך רבוותא. ואתה המעיין בדברינו אלה יבין וישכיל כמה קולות גדולות שאנו מקילי' בהני אווזי וכמה ריעיתות נולדים ומתהווי' באוזות המלעיטי' ומן הראוי הי' לעמוד במנין ולגזור ולהחרים לבטל מנהג הזה מקרב ישראל ובודאי אם היו יודעים רבני פולין ואשכנז מכל הני ספק טריפות המתהווי' לרוב באותן אוזות היו מחרימי' ומנדי' וגוזרי' שלא לאכול משומן זה המביאי' ממרחקים מאותן אוזות כי גדולה המכשילה בשומן זה הנעשה בישובי' שאין בהם מורה הוראה להורות כהלכה ובפרט שרוב המקומות מחמירין בישב לה קוץ ואין סומכי' על הראב"ן וא"כ דומי' קצת אם היו מביאי' פאנצין של בני ריינוס למקום שנוהגין בו איסור בודאי אין היתר לאכלו א"כ ה"נ דכוותי' וכל בעל נפש ירחיק עצמו מלאכול מהני אווזות המלעיטין ובקרבו קדוש יאמר לו:
ודיני וושט הואיל ואתא לידן נציגה לפניך שאלה קטנה מה שנשאלתי מן אחד מן החכמים וז"ל הנה לא איש דברים אנכי אך באתי לשאול מכ"ת בדבר המעשה שאירע בקהלתנו שאחד הביא לפנינו ראש של עגל שהי' פתוח וחתך לשנים וניכר כששחט הוושט עד עצם הראש ממש שהתחיל סמוך לראש ממש מן הקנה ושחט באלכסון ובאותו אלכסון שחט גם לוושט עד שהגיע האלכסון סמוך לראש ממש ואנן קי"ל הגרמה במיעוט בתרא טריפ' והוושט לא הי' לפנינו לבדוק אם הי' מתכויץ וגם אותה חתיכה של וושט שהיה מחובר בלחי ותוך הראש הי' נחתך לשנים ע"כ לא היה אפשר לבדוק וקי"ל כל ספק בשחיטה טריפה והטרפנו דהיינו בצירוף ב"ד צדק וגם שאר לומדים ומוחזקי' ומומחים יודעים הלכות שחיטה כולם היו מסכימים לדעת אחת להטריף מטעם הנ"ל והשוחט בא אח"כ ואמר שאין כאן בית מיחוש רק מה שדבוק בלחי הוא תורבץ הוושט ולא יותר כאשר איתא במהרי"ו שמפ' תורבץ הוושט מקום הדבוק בלחי עכ"ל:
והנה אמרתי דדבר זה הוא פי' רש"י בחולין דף מ"ג ע"ב דאיתמר שם תורבץ הוושט רבא אמר במשהו ושמואל אמר ברובו פי' רש"י תורבץ הוושט מקום הדבוק בלחי אמנם צ"ל דהא דפי' רש"י מקום הדבוק בלחי לא בא לומר שעד כאן ותו לא רק שבכאן הוא התחלת התורבץ ועיקר מקומו הוא מקום הדבוק ומ"מ יצא קצת גם לצד הצואר ואת"ל דווקא ר"ל היינו לדעת שמואל שנותן סי' שם כל שחותכו ומרחיב הוא תורבץ הוושט אבל לדעת רב ביבי בר אביי שנותן שיעור יותר עד מקום שמתכווץ בודאי הוא יותר ממה שדבוק בלחי ואנן קי"ל לחומרא ורש"י ז"ל דמפרש דברי שמואל דאמר ברובו אבל לרב אין נ"מ דס"ל דאין הגרמה בוושט ולעולם נאסר במשהו כי אם לשמואל יש נפקא מיני' אבל לרב ביבי בר אביי שנותן סימן עד מקום שמתכווץ הוא יותר ממקום חיבורו בלחי וכן משמע מפי' רש"י שם שמפרש דברי שמואל כל שחותכו ועומד כו' עד אבל לצד הראש הוא מתקשה ע"ש ולשון לצד הראש לא משמע כלל שקאי על מקום חיבורו בלחי דהיינו באמצע הלחי אלא צ"ל ע"כ לא פחות מכלות חיבור הלחי אז מתחיל הוושט ורב ביבי נותן סימן יותר ועוד דאיתא שם דף מ"ד אמר רב וושט נתנו חכמי' בו שיעור מכלל דתורבץ הוושט לאו מקום שחיטה הוא וקאמר במשהו למעלה עד כמה אמר ר"נ עד כדי תפיסת יד וקשה אמאי פריך הגמרא ולמעלה עד כמה הלא יש סימן ידוע וניכר לכל מקום חיבורו בלחי ובכלות הלחי אין כאן תורבץ ושוב כל הצואר כשר לשחיטה אלא צ"ל דמקום המכווץ הוא בתוך הצואר ואין סימן זה ידוע כי אם אחר שחיטה אם הי' מתכווץ ומ"מ לא ידעינן איזה מקומן של זבחים שישחוט לכתחילה ע"כ פריך ולמעלה עד כמה ונותן סי' ידוע לשחוט לכתחילה וא"כ גבי דקה עכ"פ צריך להניח ב' אצבעות לצד הצואר כדעת בה"ג ע"כ לא נתתי מקום לדברי השוחט שרצה להתיר מטעם הנ"ל שמצא בשחיטות מהרי"ו הנ"ל כפי' רש"י ואמרתי לדידן ע"כ לאו דווקא והסכימו אתי לאסור:
ושוב הלך השוחט ובא לחכם אחד והראה לו שחיטות מהרי"ו ופסק להתיר ואמר שאין מקום יותר ממה שדבוק בלחי כדע' השוחט הנ"ל וצוה לאכול וכן נעשה ע"כ ואכל הראש מה שהי' בעין בבית השוחט והתיר דבר שנאסר במנין והנה החכם הנ"ל לא ידע הענין רק מה שהראה לו השחיטות הנ"ל וכתבתי לו הטעם שנאסרו במנין כנ"ל שלא הי' מקום לבדוק וכיון שהי' קרוב עד סמוך לראש ממש עכ"פ ספק טריפה מטעם כל ספק בשחיטה ועוד הבאתי ראי' דאי ס"ד דתורבץ הוא מקום חיבור בלחי למה נותן רב ביבי סימן עד מקום שמתכווץ שהוא סימן שאינו ידוע לפני השחיטה היה לו ליתן סימן הידוע עד מקום חיבורו בלחי שניכר אף לפני שחיטה בכן בקשתי ממכ"ת שישיב לי תשובה וילמדני הדין עם מי עכ"ל השואל:
וזה את אשר השבתי בעזרת השם הנה אף שהחכם עשה מעשה זר ותקע עצמו לדבר הלכה מ"מ אומר אני דהאמת יורה דרכו הטוב שמכ"ת הפריז על המדה ודברי מכ"ת אינם מובנים לי דמתחילה כתב שהטריף מטעם ספק בשחיטה ואחר כך הוכיח מן הש"ס מקושיות ודיקדוקים שתורבץ הוושט מגיע עד לתוך הצואר ולפי זה יש מקום בתוך הצואר שעומד במקומו ואינו מתכווץ וזה הוא תורבץ הוושט וכיון ששחט עד מקום סמוך לראש ממש א"כ ודאי טריפה לפי דברי מכ"ת ולמה תלה הטעם בספק בשחיטה אכן בענין עיקר הדין ק"ל דתורבץ הוושט מתחיל מיד מן מקום בית הבליעה סמוך לפי קנה ואם שייר שני אצבעות או ד' לפי' רש"י הוי מקום שחיטה אף שהוא בין הלחיי' ומה שמכ"ת רוצה להביא ראיה מדפי' רש"י בדברי שמואל אבל לצד הראש הוא מתקשה והיה נראה בעיני מכ"ת שלשון לצד הראש דנקט רש"י לא משמע כלל שקאי על מקום חיבורו בלחי דהיינו באמצע הלחי אלא צ"ל ע"כ לא פחות מכלות חיבור הלחי או מתחיל הוושט עכ"ל מכ"ת אבל אין מזה ראי' כלל דהא בפ"ק דף י"ח פי' רש"י במתניתין השוחט מתוך הטבעת בטבעת הגדולה שהיא עליונה לכולן קאמר שאין טבעת למעלה הימנה ושייר בה מלא חוט על פני כולה לצד הראש הרי להדיא דאף דהטבעת הגדולה עינינו רואות שהוא בתוך הלחיים אפ"ה פי' רש"י שלא הטה לסכין לצאת מן הטבעת לצד ראש וצריך לומר ע"כ לסימנא בעלמא נקטו רש"י דסימני הבהמה ממקום שמתחילים הסימנים נקרא לצד הראש אף שהם בתוך הלחיים וזה פשוט אצלי וברור ותדע דהתנא משער ממקום חיבורו בלחי ממקום הבליעה מיד דהא בש"ס לא נזכר מזה כלל שתורבץ הוושט דבוק בלחי ואמרינן למעלה עד כמה עד כדי תפיסת יד ואי לפי דברי מכ"ת דתורבץ הוושט מגיע עד לצואר הבהמה היה להם לפרש ולא לסתום דאיכא למיטעי ולומר דתפיסת יד הוא ממקום התחלת הסימנים ויתירו דבר איסור אלא ע"כ ברור דכל הני שיעורי ממקום שמתחילין הסימנים ולמטה ורש"י דנקט ממקום חיבורו בלחי לאו דווקא כל מקום הדבוק רק שבמקום דביקופ הלחי שם יש תורבץ הוושט ואח"כ מפרשינן עד כמה ממקום התחלת הסימנים הוי תורבץ ונתן רב ביבי שיעור דעד מקום שאינו מתכווץ הוי תורבץ ור"ל פירש דבריו שזה הוא עד כדי תפיסת יד ולמטה משיעור זה אף שהוא בין הלחיי' הוא וושט עצמו ובזה תתורץ מה שהקשה מכ"ת מאי פריך ולמעלה עד כמה נימא עד מקום חיבורו בלחי ובכלות הלחי אין כאן תורבץ דזה אינו קושיא כלל דהמקשה פריך למעלה עד כמה דאף מה שהוא בתוך הלחיי' בחיך שאין הכל קרוי תורבץ הוושט ולכך צריך שיעור שם עד כדי תפיסת יד א"כ אם לאחר שחתכו הראש לשנים ראו שהחתיכת וושט שהי' מונח בו הי' ארוך יותר מכדי תפיסת יד בריוח היה ראוי להכשיר הנראה לפי עניות דעתי כתבתי אהובו דמר הטרוד מאוד: