פנים יפות בראשית· רבי פינחס הורביץ
נח
אלה תולדות נח וגו'. היה בדורותיו וגו' פירש"י יש מרבותינו דורשים אותו לשבח וכו' נראה הא דכתוב בדורותיו לשון רבים ולא אמר בדורו כמו שאמר השי"ת כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ונראה לפרש ע"פ מ"ש לעיל בפ' תדשא הארץ וגו' כי כמו שהצדיק מזכה דורות שלפניו ולאחריו כמו שביארנו בתחלת בראשית כן הרשע מחטיא דורות שלפניו ואחריו ע"ש, והיינו ששיבח הכתוב את נח אף שדורות שלפניו הי' רשעי' וגם דורות שלאחריו כמ"ש במשנה שכל הדורות הי' מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם אפי"ה הי' הוא צדיק תמים וזהו לשבח אך י"ל שמה שהי' נח איש צדיק תמים הי' ע"י גודל זכותו של אברהם אבינו שזיכה לפניו והדעת נותנת כן כיון שהגין זכותו של אברהם אבינו על כל עשרה דורות שלפניו כ"ש נח שא"א בא מזרעו שזיכ' אותו וע"י זכותו הי' תמים כדכתוב גבי א"א התהלך לפני והיה תמים, ובזה מובן מה שלא אמר הקב"ה אותך ראיתי צדיק תמים לפני בדור הזה כי התמימות היא מחמת זכות של אברהם אבל בדור הזה לא הי' אלא צדיק והיינו דכתוב בדורותיו היינו ע"י אברהם שהי' עשירי לדורותיו ומה שפירש"י אלו הי' בדורו של א"א לא הי' נחשב לכלום היינו לפי שאמרו במשנה עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם משמע שהוא נטל כל שכרם אף דודאי דנח שהי' צדיק הי' מזכה קצת את דורותיו הבאים אחריו מחמת צדקתו והי' ראוי' לו ליטול קצת חלק בשכרם אלא שזכותו של אברהם הי' גדול כל כך ולא היו הדורות צריכין לזכות של נח' כלל והיינו דאמר לא הי' נחשב לכלום.
את האלהים התהלך נח. פי' רש"י ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו נח הי' צריך סעד וגו', הנה במילת התהלך הוא לשון התפעל שהיא בעצמו הפועל והנפעל וצריך להבין גבי נח שהי' צריך סעד הל"ל את האלהים הלך נח ויש להבין ע"פ מ"ש דהמע"ה בתהילים סי' קל"ט חקרני אל ודע לבבי וגו', וראה אם דרך עצב בי וגו', אף שכבר אמר דוד זמותי בל יעבור פי ואחז"ל שכיון שלא עמד בנסיון אמר שלא יבקש עוד נסיון אלא הענין הוא כי הנסיון הוא שהקב"ה מסלק עזרו ממנו כמ"ש הבא לטהר מסייעין אותו ואמרו עוד יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו וכו' והנסיון הוא שהקב"ה מסלק עזרו ממנו והאדם מתגבר בעצמו על יצרו וזהו הנסיון ושאלת דוד היה שהקב"ה יעמוד לימינו וינסהו ה' אם יכול לילך בעצמו בלא סיוע וכשיראה כי מטה ידו יחזיק בו שלא יפול כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט משמע שאינו מסייע ממש אלא שעומד על ימינו מחשש שמא ימוט כאדם המלמד את בנו דרך הלוכו ועומד על ימינו שאם ימוט יתמכהו מיד וז"ש בחנני דהיינו נסיון שיהי' הילוכי מעצמי ותעמוד לימיני ותראה אם דרך עצב בי שאטה ליפול אז תחזיק בימיני ותנחינו בדרך כל עולם וכן הי' בנח שהלך בעצמו אלא שהשי"ת עמד בימינו פן ימוט אבל באברהם אמר התהלך לפני שילך בעצמו בלי סיוע והנה מה שאמר התהלך נח הוא כענין שאמר הכתו' ונתתי לך מהלכי' בין העומדים האלה שהאדם הצדיק הולך ממעלה למעלה וכן כתבתי גבי חנוך את האלהים שהי' הולך ממעלה למעלה עד שנתפשט ממנו הגשמיות ואיננו ולפי שתולדות האדם הם לפי מעלות האב בשעת לידתו כמו שיבואר לפנינו לכך אחז"ל ששם חם ויפת דרך חכמתן קחשיב שיפת הי' הגדול כדאי' בפ' בן סורר והיינו שהצעיר נולד יותר בשלימות כי הי' נח מתעלה בכל שעה יותר בשלימות מעלתו וכן הי' דורותיו מתעלים זה מזה בחכמתן וז"ש כיון שהתהלך נח את האלהים בכל שעה יותר ע"כ הי' תולדותיו חשיבות הקטן יותר מן הגדול.
איתא במדרש איש צדיק תמים. שהשלים שנותיו למדת השבוע. נראה פירושו לפי מ"ש המהרש"א דאף שהקב"ה משלים שנות הצדיקים מיום ליום היינו בימי החודש ובימי השבוע שאם מכוונים מוסיף להם הקב"ה עד שיביא יום המיתה ביום השבוע שנולד וזת למדת השבוע והיינו למ"ש לעיל בפרשת בראשית הא דהוצרך הכתו' לכלול כללות השנים אחר שפרט מנין שנותיהם קודם שהולידו ואחר שהולידו היינו משום דמסתמא לא הי' השנים מכוונים והמ"ל שבהצטרף מקצת שנה קודם שהולידו ומקצת לאחר שהולידו יהי' שנה יותר וכלל גבי נח שלאחר שפרט שנים שלפני המבול חזר וכלל אותו עוד היינו משום דמסתמא לא הי' מכוונים אף דנח הי' צדיק דהקב"ה משלים שנותיו מיום ליום היינו שהי' קצת ימים יותר אלא שהשלים שנותיו למדת השבוע כמ"ש המהרש"א.
ותשחת הארץ וגו'. כבר כתבנו לעיל ביום אכלך ממנו וגו' כי עיקר המיתה וההשחתה היא בשעת החטא כמו שהארכנו שם ולכך הרשעים בחייהם נקראים מתים כי כבר הלך עיקר החיות מהם ועליהם הכתוב אומר נמשל כבהמות נדמו ואלמלא ניתן רשות לעין לראות הי' נראה לעינים כריתות הנפש כמש"ה הכרת תכרת עונה בה ואמר לעתיד ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי ואחז"ל אשר פשעו לא נאמר אלא הפושעים שאינם חוזרים בתשובה והחטא עיקר עונשם והיינו כי תולעתם לא תמות כי העון עדין בקרבם, ויש לפרש בזה מש"ה רק בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה י"ל אם יזכך ה' לראות בעיניך ראיות הרוחניות אז תראם תשלומי הרשעים בחייהם וכן בתהילים ל"ז קוה אל ה' בהכרת רשעים תראה והוא כשיזכהו ה' לראות עולמו בחייו אז יראה בהכרת רשעים פי' כשאחז"ל הכרת בעוה"ז תכרת לע"ה דהיינו שיראה הכריתות שלהם בעוה"ז שהיא בשעת החטא ממש ולעתיד יזכך ה' ראיית עינים הרוחנים המלובשים בעין הגשמים והיא סותם את הראי' הפנימות כמש"ה טחו עיניה' מראו' ולעתיד כשיזדכ' החומר יאירו עיניה' לראות את הרוחני כמו שהי' בשעת מהן תורה וכן היו בנביאים שנקראו רואים כדכתוב כי לפנים הי' נקרא לנביא רואה ויש לפרש בזה כי עין בעין וגו' ר"ל עין הפנימי המלובש בעין החיצונה יראו ראיות הרוחניות בשוב ה' את ציון והיינו דכתוב ויצאו וראו בפגרי האנשים שיזדכך עיניהם ויראו שהחטא' היא עיקר עונשם וז"ש הכתוב כאן ותשחת הארץ לפני האלהים קודם שבא פורעניות דינם כבר הי' נשחתה בשעת החטא וז"ש וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה שכבר בחטאם נתקלקלו כל הצינורות ולא הי' להם תקנה.
ויאמר אלהי' אל נח קץ כל בשר בא לפני וגו' והנני משחיתם את הארץ וגו' יש לפרש על דרך שאמר דהמע"ה בסי' כ"ז בקרוב עלי מרעים וגו' ענינו כי אחז"ל כי המשחיתים הנבראים מעונו' הנקראים נגעי בני אדם הם המקטרגי' כמ"ש במשנה כל העובר עבירה קונה לו קטיגור ומשטינים למעלה ותובעים דין על האדם ובאמת היא לרעתה כי כשאדם מקבל את הדין ממילא הם נמוחים ונתבטלים וז"ש צרי ואובי שהם צוררים ואויבים לבקש עליו דין אף שבזה המה כשלו ונפלו וזש"ה קץ כל בשר בא לפני כמבואר בזוהר שהמשטינים נקראים קץ כל בשר וזהו כי מלאה הארץ חמס מפניהם וכיון שיקבלו את דינם ממילא גם הם ישחתו ע"כ הנני משחית אותם עם הארץ וז"ש הנני משחיתם את הארץ וזה הי' הבטחה לנח שיטהר את הארץ ע"י המבול והיא מה שאמר הנביא את הארץ לא מטוהרה לא גושמה ביום זעם ואמר זה על ארץ ישראל כיון שלא גושמה ביום זעם לא נטהרה הארץ בשעת המבול מהחטאים הקודמים.
כי מלאה הארץ חמס מפניהם פי' רש"י לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל צריך להבין למה דווקא על הגזל ועוד שאחז"ל מה בין גזלן לחמסן גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי נראה שעל כל עבירות לא נחתם גז"ד שמא יחזרו בתשובה אבל על הגזל אין מועיל התשובה עד שישיב את הגזילה א"כ אם גזל חפץ או דבר מאכל ואכלו או שכילה החפץ אף אם משלם שווי' עדיין חמס הוא שלקח מחבירו בע"כ והתורה אמרה והשיב את הגזילה אשר גזל וגבי אנשי ננוה כתו' ומן החמס אשר בכפיהם משמע אשר עדיין בעין בכפיהם להשיב החפץ עצמו ובדור המבול אמר המדרש שגזילתם הי' בדבר המאכל שכבר הדבר לא הי' בעין אף שישלמו את הגזילה עדיין חמס הוא נשאר ועוד נרא' כיון שהעיד הכתוב כי מלאה הארץ חמס משמע אין גם אחד הרי שכל אחד הי' גוזל ונגזל וא"כ לא מבעי' בשני' שגזלו זה מזה וזה מזה אין כאן גזל ממון שהרי קיבל תמורתו אפילו בגזל שגזל מאחר הוא גזל מאחר וחייבו כולם כל אחד מחבירו מדינא דרבי נתן דאמ' נושה בחבירו וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנים לזה א"כ אותן אנשים שהי' גזילתו מועט ממה שנגזלו אין כאן גזל ממון אלא כיון שלקחו כל אחד בחזקה הרי הוא חמס והיינו דאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם היינו אף שהן דרך גזילה מ"מ מפני כי מלאה הארץ נעשה מן הגזילה חמס כנ"ל.
תקח לך שבעה וגו' ואח"כ כתוב באו אל נח פי' רש"י מאליהן באו אותן שלא השחיתו את דרכם יש להבין מפני שיש לומר הטעם שהודיע הקב"ה מכל הבהמה הטהורה תקח לך וגו' כי לימים עוד שבעה וגו' שהי' מודיע קודם המבול שבעה ימים מפני שהקב"ה אמר לו למינהו אותן שלא השחיתו את דרכם והאיך ידע זה נח אלא דאמרינן בר"פ אין מעמידין גבי פרה שמשמרין הי' אותה משעה שנצרכה מחשש רביעה א"כ הי' יכול נח ליקח בשעה שנולדו וישמור אותן שלא ישחיתו את דרכ' וכיון דאמרי' כל ששה' שמונ' בבהמה אינה נפל דהיינו אחר כלות שבעה ימים מלידתן א"כ הי' צריך ליקח אותן שבעה ימים קודם ימי המבול כדי שידע שהם בני קיימים דכתוב לחיות זרע לכך הודיע ז' ימים אלא שנח הי' סבר שלא יצטרך ליכנס לתיבה ביום התחלות המבול כדפירש"י בעצם היום הזה מפני מי המבול שהי' מקטנ' אמנה פ' דודאי הי' מאמין שב' אבל הי' סבר שיכול ליכנוס בלילה כמו שפירש"י שהי' מתירא לכנוס מפני רשעי הדור אבל המבול גבר בו ביום והוצרך לכנוס בעצם היום וכיון שסבר שלא יכנוס בו ביום נתעצל קצת בו ביום ולא הכניסם ביום שצוה אותו והי' בכלל ספק נפל ולא הי' יכול ליקח אותן ע"כ באו אותן שלא השחיתו את דרכם מעצמם כל שהתיבה קולטתן.
ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך וגו' פי' רש"י מכאן שנאסר בתשמיש המטה ובפ' צא מן התיבה פירש"י שהתיר להם נראה דמזה ראי' למה שפירש"י בביצה דף ה' דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו דיליף מאל תגשו אל אשה ג' ימים פירש"י דאפילו אם פירש לו הזמן צריך מנין אחר דלפי מ"ש התוס' דלא יליף אלא היכי דהוא מצד הסברא ה"ל למילף מהכא דהוא מצד הסברא שלא נאסר אלא בזמן שהי' בתיבה מפני צער העולם ואפ"ה הוצריך להתיר להם ויש לישב דהכא שאני דאף שהוא בחזקת היתר מ"מ דאילו הוי אמר צא מן התיבה אתה ובניך הוי משמע דאסורין אח"כ מ"מ נראה דיש מזה סיוע לפירש"י דכיון שלא הותר להם מתחלה היתר תשמיש לאחר יציאה מן התיבה היינו דכתוב ובאתה אל התיבת אתה ובניך ואשתך וגו' דמשמע שאסר להם אפילו היחוד כדאי' בכה"ג בסוף פ"ב דכתוב גבי אשתו של ר' זכרי' שנכנסה בסוף בניו והיינו כדאי' בסוטה דף ז' דמה שהתורה התירה יחוד בנדה היינו משום שיש לה היתר לאחר זמן וכיון דעדיין לא פי' להם ההיתר והי' בחזקת איסור לעולם שהי' דבר שבמנין ע"כ נאסר להם היחוד הרי דמוכח מזה דאף דהי' מצד הסברא שאין איסור אלא בשעת המבול אפ"ה הי' בחזקת איסור ולפי פשוט י"ל הא דכתיב ונשי בניך אתך דהא אתך מיותר אלא דבאמת עיקר הצלה הי' בשביל נח כדכתיב אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה אלא שהם ניצולים בזכותו והיינו דכתיב אותך ולא זו אף זו לא מבעי' שהגין זכותו על בניו שהאב מזכה בנו כמפורש בקראי טובא אלא אפילו אשתו ואפילו נשי בניו ועוד אשמעינן דהא מסתבר שיבוא נח באחרונה בתיבה כדאי' במס' תעני' גבי נחום איש גם זו שהי' הבית רעועה ואמר פנו את הכלים ואח"כ את המטה שכ"ז שאני בבית וכו' ה"נ כיון דכתוב אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה משמע שהצלה לא היה אלא בשביל נח א"כ הם שיבואו תחיל' אל התיבה כי כל זמן שלא נכנס נח הם בטוחים ואשמעינן קרא כיון דכבר הובטח מפי הש"י שינצלו בזכותו יכולין הם לילך אף באחרונה מכל מאכל אשר יאכל יש לפרש הא דקאמ' אשר יאכל ע"ד שכתו' במדרש שהכניס עמו זמורות לנטיעה היינו שהכני' מאכל אשר יאכל ממנו לאחר זמן לדורות עוד יש לפרש לשון אשר יאכל ע"ד שאמרו חז"ל כ"מ שנא' יאכל אפילו איסור הנאה במשמע והי' אפשר לומר שמטעם זה הכניס עמו זמורות של גפן כמו שפירש"י בפ' ויחל נח ויטע כרם מפני שלא יקח מכלאי הכרם שאסורין בהנאה ולפי דגרעיני כלאי הכרם נמי אסורין לא הי' יכול ליקח גרעיני' כמו משאר מינים ולכך לקח זמורות שלא נאסרו כדאי' בכתובות דף פ' אפילו לפמ"ש התוס' שם דאף הזמורות אסורים מ"מ הא כתב התוס' שם דאין דרך הזמורות להוסיף א' במאתי' ומכ"ש דמן התורה ברובא בטל א"כ אין איסור בזמורות אך לפי מה שפירש"י שם שהכניס עמו גרופי' של תאנים ויחורי זתים י"ל אף דשאר כלאי אילן אין נאסרין באכילה מ"מ לא רצה ליקח מאותן שהיו מורכבין שלא במינן כיון שנעבדה בהן עבירה כמו שהזהירו שלא ליקח מבהמות וחיות שדבקו שלא במינם אע"פ שאינם נאסרין ולכך לא רצה ליקח מגרעיני פירות אלא מן העצים.
מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה וגומר. פי' רש"י שיקריב מהן קרבן, זה לשון המדרש ויבן נח מזבח התבונן נח מה טעם רבה הקב"ה בטהורים יותר מן הטמאים אלא שרוצה להקריב מהן מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה ויעל עולות במזבח על המזבח הגדול שבירושלים, נראה הא דלא הזכיר המדרש אלא מבהמה הטהורה ולא מעוף גם בזה הבין שרצונו של השי"ת להקריב במזבח שבירושלים ולא בבמה, ונראה דודאי אין הטעם משום קרבן לבד דא"כ היה צ"ל להקריב ששה זוגות מבהמות ומעופות ולא משמע כן בקרא דכתוב ויקח מן משמע קצת, ותו קשה הא דאמר בע"ז דף כ"ד מנין לעולה נקיבה שהוא כשירה בבמת יחיד שנאמר ויקח שמואל טלה חלב אחד וכו' ה"ל להוכיח מה שצוה הש"י ליקח שבעה זכרים ונקיבות כדי להקריבם עולות אלא נראה דעיקר הטעם שמה שצוה השי"ת להרבות בבהמות טהורות יותר היינו משום שישראל אוכלים מהם ואף בעופות י"ל לפי שצדין מהם כמו שכתוב רש"י בפרשת בראשית שהוצרך עופות לברכה לפי שצדין מהם אלא הבין נח מה שצוה ליקח שבעה שבעה מן הזכרים כמו מן הנקיבות דהא פירש"י בפרשת וישלח בפ' עזים מאתים ותישים עשרים שהזכר אחד יכול לעבר כמה נקיבות א"כ כאן לא היה לו להרבות זכרים כמו נקיבות נהי דבעופות י"ל כיון דעוף האמור כאן אינו אלא תורים ובני יונה דכשרים לקרבן הם אינם ומזדווגים כי אם לבן זוגם כמ"ש פי' רש"י בשיר השירים אבל בבהמות הי' למעט בזכרים וזה הבין נח שרצונו של הקב"ה נמי להקריב מהם קרבן לכך הרבה בזכרים ג"כ כיון דקרבנות של בני נח הם עולות כדכתוב ויעל עולות ועולות אינם כשרי' אלא בזכרים וזה הבין נמי שרצונו של השי"ת להקריב במזבח שבירושלים כמו קרבנות ישראל לדורות דהא אמרו שם דעולה נקיבה כשירה בבמה אלא ע"כ שרוצה השי"ת להקריב במזבח שבירושלים כמו קרבנות ישראל זכרים כמו לדורות והיינו במדרש ויקח מכל הבהמה הטהורה ויעל עולות על המזבח שבירושלים דעיקר הוכחה שהקב"ה רצה להקריב מן הבהמות דאילו בעופות יש לומר דאין תמות וזכרות בעופות אלא כיון שראה שרצון השי"ת להקריב מן הבהמות הוסיף להקריב נמי מן העופות.
מכל הבהמה הטהורה וגומר. פירש"י מלמד שלמד נח תורה ותמה המזרחי דבגמרא זבחים דף ק"י אמרי' מלמד שכל שהתיב' קולטתן וכו' ונראה דתרווייהו צריכי דאי משום שהתיבה קולטתן אינו ראי' על הטמאין דהא רב חסדא אמר בפ' חלק ושם עיקר דברי' כל שהשחיתו דרכם לא קלטתן התיבה א"כ מנא ידע שנטמאין הם דלמא טהורי' הם ומה שלא קלטן התיבה הוא מפני שהשחיתו דרכם אע"כ שלמד תורה ובהא לא סגי לחודא שהרי פירש"י בפ' שמיני בפ' וזאת החי' מלמד שתפס משה והראה לישראל וכן איתא במדרש שהקב"ה הראה למשה והטע' מפני שאי אפשר לידע מן שמות' הכתו' בתורה שזה המין אם לא במראה אבל כיון שידע מנין הבהמות טהורי' הכתובי' בתורה ומנין עופות טהורי' הכתובי' בתורה ומנין הבהמות והעופות טמאי' הכתובי' בתורה ממילא ידע כיון שנשלם המנין ששבעה שבעה טהורים שקלטתן התיבה ידע ששאר בהמות טמאין וכן בעופות כיון שכולם הטהורים בא שבעה וקלטתן התיבה חוץ מכ"ד שבאו שנים שנים ידע שאותן הכ"ד הם הטמאים דכיון שכל הטהורים בא שבעה ע"כ נשארו כ"ד מינים טמאים שהרי הקב"ה אמר מכל עוף ולא נשאר מין אחד שכלה לגמרי ולא בא לתיבה ובזה מובן הלשון מן הבהמה אשר איננו טהורה ואחז"ל שעקם הכתוב ח' אותיות ופירש"י בריש פסחים אע"ג דמצינו כמה פעמים באורייתא טמא שני קרא בדוכתא חדא וכו' וצריך להבין למה שינה דייקא הכא ולפימ"ש א"ש דלא ידע שהם טמאים אלא מחמת שנשלם מין הטהורים וממילא ידע כיון שאינו מן הטהורים הם טמאים אלא דאפי"ה הוכיח מדלא קיצר הכתוב בלשונו וממילא הי' ידעינן דהכא הוי עוד י"ל שהתיבה קלטה בין טהורים ובין טמאים אלא שהשחיתו זרעם לא קלטם אלא גם בלא"ה לא סגי במה שלמד נח תורה משום דקיי"ל כל היוצא מטמא טמא אפילו יש לו סימני טהרה והוא הנולד מגמל הבא על הפרה וכיוצא בזה להפוך א"כ אף שבא לפניו שור שנולד מגמל לא הי' יודע אבל כיון שהתיבה לא קלטה אותן שהשחיתו את דרכם ממילא לא קלטה גם אותן שנולדים מהם שהשחיתו את דרכם דהכי קי"ל היוצא מן הטמא טמא הכי נמי כל שהשחיתו את דרכם תולדותיהן כיוצא בהן וכיון שקלטתן התיבה ידע נח שטהורים הן דשור בן גמל לא קלטה התיבה והיינו כדרב חסדא שלא הי' סימן איזה טמא ואיזה טהור אלא כיון שלא קלטה התיבה אותן שהשחיתו את דרכם שפיר ידע מן התורה איזה טמא ואיזה טהור.
וירח ה' את ריח הניחוח וגו' לא אוסף לקלל עוד את האדמה וגו'. יש לפרש הפסוק כי מ"ש יצר לב האדם רע מנעוריו כי יצה"ר ניתן באדם מעת הולדו אמנם הוא משתנה כי בימי נערות הוא יסיתו למעשה נערות שהם מעשה תעתועים שאין בהם תועלת אפי' בעוה"ז וכשהוא מתגדל אחז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ענינו שממאס במעשה נערות ויפיתיהו לתאות עוה"ז ובאמת הוא גרוע יותר ממעשה נערות כי מעשה נערות ימאסו בעיניו ואילו מתגברים עליו בכל יום וזש"ה כי יצר לב האדם כשהוא מתגדל בגדלותו הוא רע יותר ממעשה נערות שעשה מנעוריו וזש"ה מלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד כי בילדותו סופו להשליך המעשה נערות אבל בזקנותו הוא כסיל שאין לו סוף וז"ש אשר לא ידע להיזהר עוד והנה כבר כתבנו בריש הפרשה שיש צדיק שהוא מצד אבותיו ויש צדיק שהוא מצד עצמו והסימן לזה כי הצדיק שהוא מצד אבותיו כל מה שיגדל יתמעט צדקותיו מחמת ריחו קר מיום הנידה שלו והצדיק שהוא מצד עצמו הוא מוסיף והולך כמ"ש בפ' כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספיני והענין היא כי הצדקות שהיא מצד עצמו מצד קירוב הנשמה לתחילתה באסיפת הצדיק נשמתו עולה למעלה ומתדבק בה' ונהנה מזיו השכינה בעוה"ב ע"כ מה שהוא קרוב יותר לאסיפתו מתגדל בו צדקתו מחמת קריבתו לשורשו ולתחילתו בשורשה העליון וזש"ה כי אבי ואמי כלומר החלק שמאבי ואמי שלי שבי המה נעזבים ונתמעטים בכל עת אבל חלק ה' היא יאספינו בשביל שהוא מתקרב ליום שיאספינו וכן הוא להיפוך במידת הרשעים כי הרשעת שמצד אבותיו מתמעט והרשעת שמצד עצמו מתגדל בכל יום לכן מעשה הנערות שהוא מצד הילדות המה מתמעטים והיצה"ר שבא בגדולתו מצד עצמו הוא מתגבר בכל יום והנה רשי ז"ל פי' לעיל בפרשת בראשית בפ' ארורה האדמה בעבורך שנתקללה האדמה בעבור שהיא גרמה לאדם לחטוא משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שדים שינק מהם וכו' ובעבור זה נתקללה בעבור האדם כי היא גרמא לחטוא שיצירתו מן האדמה אך כיון שרואה שיצרו מתגבר עליו בכל יום ע"כ אין זה מחמת האדמה דא"כ הוי מתמעט וז"ש לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם שאין הרע בעבור יצירתו מן האדמה כיון שיצרו מתגבר עליו כי יצר לב האדם רע מנעוריו כי בגדולתו הוא רע יותר מנעוריו ע"כ הוא מצד עצמו כנ"ל.
יום ולילה לא ישבותו אמרו רבותינו ז"ל בסנהדרין דף נ"ח ע"ב גוי ששבת חייב מיתה אמר רב הונא אפילו בשני בשבת הקשה המהרש"א דהל"ל אפילו באחד בשבת, ונראה דהנה הקשו המפורשים דמאי שאחז"ל קיים אצא כל התורה כולה וכי איך שמר שבת שלא נצטווה עליו ודחה לאו דיום ולילה לא ישבותו שנצטווה עליו מימי נח ונראה דלא קשה כי קודם מ"ת הי' הלילה נמשכת אחר היום כמ"ש לקמן בפ' בא ובפ' יתרו ובכמה מקומות עד שאמר לו הקב"ה מערב עד ערב תשבתו שבתכם, וכן הוא אומר כאן יום ולילה לא ישבותו היינו שלא ישבותו יום ואח"כ לילה ואינו חייב מיתה אלא אם שבת עד סוף הלילה כ"א עשה מלאכה בסוף הלילה לא עבר על הלאו של יום ולילה לא ישבותו שהוא שביתת כל היום וכל הלילה שלאחריו אבל שמירת שבת של אברהם אבינו היה כמו שיהי' אחר מתן תורה דהיינו שהיום הולך אחר הלילה נמצא קיים שתהין שעשה מלאכה בששי ביום ועשה מלאכה במוצאי שבת הרי שלא שבת יום ולילה וכן הוא לדורות בבני נח אינם חייבים כששבת בא' בשבת אלא שאם שבת בלילה סלת שלאחריו עד גמר הלילה וכיוון שעיקר החיוב הוא בגמר הלילה והוא אצלינו שני בשבת היינו דאמר ר"ה אפילו בשני בשבת כוונתו באמת על יום א' אלא קמ"ל שעיקר החיוב הוא בלילה שלאחריו שהוא אצלינו שני בשבת ויבואר עוד במקומות רבים מענין זה ואפשר לומר דבזה טעו האומות דאיתא במדרש בפ' ה' למבול ישב שבאו אצל בלעם בשעת מתן תורה שמא מביא הקב"ה מבול לעולם והיינו שסברו כיון שהחזיר התורה על כל אומה ולשון להודיעם מצות שבת כדאיתא רפ"ב דביצה סברו כיון שבטל יום ולילה לא ישבותו שאמר השי"ת לנח בטל כל המאמר שהבטיח לו שלא יביא מבול לעולם והשיב להם בלעם ה' עוז לעמו יתן שבאמת אין חפץ הקב"ה ליתן שבת אלא לישראל והנה התוס' בסנהדרין כת' בהא דאמרי' כל מצות שנאמרה ולא נישנית לישראל נאמרה ולא לבני נח אע"ג דיום ולילה לא ישבותו לא נשנה אפ"ה מוכח דנאסרה לבני נח לדורות שהרי ישראל נצטווה על השבת והנה לפמ"ש אין הכרח מזה שהרי יכולין לעשות מלאכה בששי בשבת ומוצאי שבת אך דמוכח מקרא כל העושה בו מלאכה ואחז"ל ולא בו ובחבירו שאם חל יום הכפורים להיות ערב שבת ועשה מלאכה בין השמשות פטור ואי אפשר לשבום לילה ויום כשחל יום הכפורים בע"ש ויש לפרש בזה מ"ש בפ' כי תשא אך את שבתותי תשמרו כי אות היא בני ובניכם לדעת כי אני ה' מקדישכם ופירש"י לדעת האומות כי אני ה' מקדשכם וגו' צ"ל מה ענין דעת האומות בזה ויש לפרש במה שכתוב שבתותי היינו שני שבתות יחד כשחל יוהכ"פ להיות בשבת סמוך לשבת כדכתוב שבת שבתון ובזה ניכר דלאו דיום ולילה לא ישבותו קאי על האומות דהרי כי אני ה' מקדשכם ויש לפרש בזה מה שתקנו בתפילת שחרית של שבת ולא נתתו וגו' וגם במנוחתו וכו' כי לישראל עמך נתת וכו' שענינו הוא שלא נתן הקב"ה שבת לאומות וגם להיפוך נצטוו שלא ישכנו במנוחתו וזה גם במנוחתו לא ישכנו והיינו דיום ולילה לא ישבותו והראי' ע"ז אף דנאמרה ולא נשנה מ"מ אי אפשר לומר דלישראל נאמרה כי לישראל עמך נתת את השבת.
את קשתי נתתי בענן וגו' אחז"ל על ריב"ל שלא נראה הקשת בימיו כי הקשת סימן על המבול וזכותו הגין על המבול לכך זכה לחיי עולם ויש לפרש בזה מ"ש דהמע"ה על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו ואחז"ל לעת מצוא זו מיתה שנאמר למות תוצאות והוא שאמר הכתוב שלא ינצל אדם ממיתה אלא אותו שהגין על דורו מן המבול שלא נראה קשת בימיו וזהו רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו
ויחל נח איש האדמה וגו'. פירש"י איש האדמה אדון האדמה פי' הי' כל האדמה שלו נהי דמשלשת נשי בניו אין ראי' שי"ל דלקח כל אחד בת אחיו ולא הי' להם ירושה, אבל אשתו של נח נעמה מזרע קין כמ"ש לעיל בפ' ואחוה תובל קין נעמה א"כ היתה יורשת את קין אלא שהוא, הי' אדון האדמה שהיתה תחת רשותו
ויחל נח איש האדמה וגו'. פירש"י עשה עצמו חולין שהי' לו לעסוק תחילה בנטיעה אחרת וז"ל המדרש ויחל נח נתחלל ונעשה חולין למה ויטע כרם ולא הי' לו ליטע דבר אחר לא ייחור של זית ולא גרופי' תאינה וכו' הה"ד ואספת אליך אין אדם כונס אלא א"כ הי' צריך לו ואינו מובן ונראה דחילול הי' בזמורות של גפן שיש בו ספק שמא היא של כלאי הכרם שאסורים בהנאה אף שכתבנו למעלה דרוב זמורות ההוספה שלהם בטלים ברוב מ"מ איכא ספק שמא נטעו בתחילה בכלאים שאמחז"ל כלאי כרם עיקרן נאסר וכדאי' בפסחי' דף כ"ה וכבר כתבנו דמוציא הש"ס מכל מאכל אשר יאכל היינו שמותר בהנאה והוסיף המדרש דמלשון שאמר הש"י ואספתו אל תוך ביתך משמע נמי דבר הצריך לו ולא מה שנאסר בהנאה ולשון חילול שייך בכלאי כרם שאחז"ל שנקרא קודש כדכתוב בן תוקדש המליאה ועוד נראה לשון חילול משום דהי' אפשר ללמוד זכות על נח שאם לא יהי' יין בעולם יתבטלו כל הנסכים שיתנסכו על המזבח לדורות וכיון שהיין הגדול מי הזמורות הוא מותר שלא נאסרו הגדילום של הזמורות אלא האיסור הוא בהנאת הזמורות עצמן וקיי"ל מצות לאו להנות ניתנו אבל הוא לא נתכוון להקדישם אלא לחולין היינו דכתוב ויחל ובזה יש לפרש המדרש והובא בילקוט ר' יהודא אומר לפי שעבר על הצווי לפיכך נתבזה ור' נחמיה אומר הוסיף על הצווי ונהג בקדושה לפיכך זכה הוא ובנו לדיבור נראה דר"י סבר כיון שא' לו הש"י מכל מאכל אשר יאכל ואספתו אל תוך ביתך ודהיינו דבר הצריך לו שהוא מותר בהנאה ולא הי' לו ליקח זמורות של גפן לכך נתבזה ור"נ ס"ל שאין זה כעוב' על הצווי דאף הש"י אמר לו ליקח דבר הצריך לו והוסיף ליקח מה שהוא צורך גבוה לנסכי' ומ"ש נהג בקדוש' היינו ששמר' מן הטומאה כמשחז"ל בחיבת הקודש שאפילו עצים מקבלים טומאה מפני חיבת הקודש וי"ל מ"ש לכך זכה לדיבור מפני שאחז"ל שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה ואין שמחה של מצוה יותר מן הנסכים כדכתוב המשמח אלהים ואנשים ואחז"ל דהיינו נסכים שאין אומרים שירה אלא על היין לכך זכה לדיבור
ארור כנען עבד וגו'. במדרש ב"ר והביאו התוס' בסנהדרין דף ע' בד"ה קללו ברביעי מה שלא קיבל חם עצמו משום דאמר בב"ר ר' יודא אמר לפי שכתוב ויברך אלהים את נח ואת בניו ואין קללה במקום ברכה לפיכך ויאמר ארור כנען ע"כ יש לפרש בזה משאחז"ל בפ' אולי לא תלך האשה אחרי אלי כתוב בת הי' לו לאליעזר ורצה להשיא' ליצחק ויאמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך ודקדקו המפורשים דהל"ל דאין ברוך מדבק בארור ויש לפרש דכוונת אברהם הי' שסבר אליעזר דאף דכתוב ארור כנען עיקר הקללה הי' לחם עצמו שהוא עשה עבירה וא"כ גם שאר בניו הי' בכלל ארור וכיון דנשא אברהם הגר המצרית ומצרים הי' בניו של חם הרי אברהם עצמו דבק בארור ע"ז אמר לו שלא היתה הקללה בחם כמ"ש במדרש כיון שכבר נתברך חם מפי הקב"ה אין ארור מתדבק בברוך ולא קללו אלא את כנען אבל מצרי' לא הי' בכלל ולפי פשוטו י"ל שידע נח שעיקר החטא היה מכנען בנו כמ"ש לעיל שהרשע מחטי' את אביו כמ"ש בפ' ע"פ כנען שטוף בזימה הי' וצוה את בניו אהבו את הזימה והיינו דכתוב וירא חם אבי כנען שכנען גרם לאביו לכך קלל את כנען.
עבד עבדים יהיה לאחיו וגו' לכאורה יפלא משחז"ל ביבמות דף ע"ט נתינים דוד גזר עליהם משה גזר עליהם דכתוב מחטב עציך ומשני משה גזר להאי דרא ואכתי יהוש' גזר עליהם יהושע גזר בזמן שבה"מ קיים וכו' ולא הזכיר מן גזרו' נח שגזר עליהם עבדות כי נתונים מן בני כנען המה וצ"ל דנח לא גזר עליהם אלא בגיותן אבל כשנתגיירו לא גזר עליהם והיינו דכתוב ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו אבל כשנתגיירו ונכנסו תחת כנפי השכינ' תחת אלהי שם כתו' כגר כאזרח לפני ה' והם גזרו על הנתונים שהם בגירותן אך לפי זה צ"ל שלא גזר עליהם נח אלא עד מתן תורה דהא במתן תורה נאסר לישראל ליקח עבד מבני כנען כדאי' בקדושין דף ס"ט ולא מן הכנעני' שבא לרצונכם א"כ אסרה התור' ליקח עבד ולא יכולתי להבין לשון רש"י ז"ל בפ' ויהי כנען עבד למו אף משיגלו בני שם ימכרו להם עבדים מבני כנען שהרי בגיותן אסרה התור' ליקח מהם עבד וכן כתוב התוס' בפ"ק דקדושין במשנה עבד כנעני ע"ש ונראה עוד דמ"ש עבד עבדים רמז על עבדות שגזר עליהם משה ודוד אף בגירותן ומ"ש וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו רמז על עבדות שגזר עליהם יהושיע בזמן שבה"מ קיים ויהי כנען עבד למו ומה שלקח אברהם אבינו אליעזר לעבד אף שאברהם קיים כל התורה היינו לקיים גזירות נח עד מתן תורה כנ"ל.
יפת אלהים ליפת וגו' פירש"י ירחיב שירחיב ה' את גבול ארצו וע"ז אמר וישכן באהלי שם שכל מקום שהשכינה שורה אין להם מצרים כמ"ש חז"ל נחלת יעקב בלי מצרים ואמרו עוד ארץ צבי כתיב.
אחי יפת הגדול. ופירש"י אינו יודע אם שם גדול אם יפת גדול כשהוא אומר שם בן מאת וגו' ובריש פ' בן סורר דף ס"ט ע"ב מייתי בתחלה מהך קרא דאלה תולדות שם ואמר שם דאתו' מהכא מתניתין אנן מהכ' מתנין ולשם יולד וגי' וקשה דלפירש"י אין הוכחה מקרא דלשם יולד די"ל דהגדול קאי על שם ושמעתי מאמ"ו הגאון ז"ל דמ"מ ממ"נ מוכח דדר' חכימן קא חשוב דאפי' אי קאי על שם קשה ל"ל הגדול אע"כ דה"א דמשום דדרך חכמתן קא חשיב אבל אכתי לא ידעינן הפי' באמת מי הוא הגדול אלא מקרא דאלה תולדות וגו'.
ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכ' ואבי יסכה. פלא כיון שאמר שמלכה היתה בת הרן פשיטא שהרן הי' אביהם ויש לפרש ע"ד שפירש"י בפ' יתרו בתחל' הי' משה מתכבד ביתרו וכשנתגדל משה כתוב יתרו חותן משה שהיה יתרו מתכבד בחתנו וכן מצינו במשנה סוף שבת מעשה בימי אביו של רבי צדוק וכן בכמה דוכתא כמו אבוה דשמואל היינו שהי' הבנים יותר מפורסמים מאביהם ונקראים על שם בניהם וכן י"ל כאן שבתחלה היתה נקראת ע"ש בת הרן וכשנתגדלה מלכה ויסכה הרן נקרא על שמו. אין לה ולד ביבמות דף ס"ט שרה אמנו איילנות היתה שנאמר אין לה ולד פירש"י קרא יתירה הוא דהא כתיב עקרה היא נראה דס"ל דאי ממשמעות הלשון י"ל דהא גבי חנה נמי כתיב ולחנה אין ילדים ולא כתיב וחנה היתה עקרה ותו דהת' ליכ' למימר דאיילנות היתה דהא בברכות ריש פי' א"ע אם ראה תראה אמרה אלך ואסתר בפני אלקנה בעלי וכו' ואם היתה איילנות הא אמרינן בסוטה דאיילנות לא היתה שותה אע"כ מיתודא דקרא קא דריש ויש עוד לפרש ע"פ מה ששמעתי מה שאמר הנביא רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי לא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה ע"פ מ"ש האריז"ל דעקר ועקרה שמשמשין בקדושה מורידין נשמה קדושה לולדות אחרים ואותן הולדות הם בני אותן עקר ועקרה כיון שנשמתם היא משרשם וז"ש רני עקרה לא ילדה כי רבים בני שוממה מבני בעולה פי' כי רבים מבני בעולה שהם בני שוממה ועוד אלא שהרוויחו צער לידה וז"ש פצחי רנה וצהלי לא חלה פי' לא היה לה צער לידה והיינו אף שנולדו מהבעולה מ"מ כיון שעיקר נשמתם משוממה הם בני שוממה וכן אברהם ושרה הורידו בקדושתן נשמות לולדות אחרים וזהו הנפש אשר עשו בחרן פירש"י אברהם מגייר אנשים ושרה מגייר הנשים מעלה הכתוב כאילו עשאן דהיינו אותו הולדות שהם משורש נשמת אברהם ושרה נתקרבו אצלם כי היה בניהם והיינו דאמר אין לה ולד באמת הי' לה בנים מולדות אחרים אלא שהיא לא ילדה וכן י"ל גבי חנה.
ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען. י"ל לשון אתם שנדחק רש"י בזה כמו בסוף פ' ויצא למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי פירש"י גנבת את דעתי ה"נ י"ל ויצאו אתם שליום ללכת ארצה כנען כי לאחר שנצל אברהם מאור כשדים חזר תרח בתשובה גמורה ומפני שאחז"ל סוף כתובות כל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלהי וכל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלה' והטעם כמ"ש בחידושינו שם שכל ארצות ח"ל הם תחת המזלו' לבד בא"י שנאמר ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה ורצו לקבוע דירתם בא"י לעבוד את ה' ביוחד אך כשבא לחרן שהוא מקום טומא' כמ"ש בפ' מן ארם יניחנו בלק מהררי קדם כמו שפירש"י בחרן נון הפוכה עד כאן חרון אף של מקום וכמ"ש בפ' בהעלותך שנון הפוכה כמו שיש חמישים שערי בינה שנמסרו למשה כן בהיפוכו חמשים שערי טומאה והוא נון הפוכה ושם היה דירת נחור כמשמעות הכתוב בפ' ויצא ונתחלל שם תרח לעבוד בשיתוף וזה שאמר הכתוב בפ' ויצא אלהי אברהם ואלהי נחור שפטו בנינו אלהי אביהם שהוא תרח שעבד בשיתוף ולא הניח אברהם מצוה כיבוד אב כי סבר כיון שבני נח אינם מצווון על השיתוף חייב לכבדו אבל באמת אמר לו הקב"ה שילך ממנו כיון שכבר נדר ללכת ארצה כנען אינו חייב לכבדו לכך נקרא מת כמשחז"ל כל המשתף שם שמים בד"א נעקר מן העולם ונקרא מת וי"ל מזה העעם אמר הש"י אל הארץ אשר אראך ולא גלה הארץ מיד שאם הי' אמר לו ארץ כנען היה סבר שהוא מטעם קיום נדרו ללכת ארצה כנען לכך אין לו לקיים מצות כיבוד כדקי"ל בנדרים חלים על דבר מצו' לכך אמר אשר אראך להודיע שאינו חייב בכבוד אב.