אור ברסלב

פנים יפות בראשית· רבי פינחס הורביץ

בראשית

כתב רש"י ז"ל אין המקרא זה אומר אלא דורשני וכו' ולא בא המקרא וכו' שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק וכו' וא"ת להורות בא וכו' תמה על עצמך וכו' נראה שדבריו ז"ל היא מ"ש חז"ל בקדושין דף מ"ט ר' יהודא אומר המתרגם כצורתו ה"ז בדאי וכו' דהיינו שמפרש שהוא לשון בראשונה ה"ז בודה מלבו שלא מצינו במקרא כן והמוסיף עליו דהיינו בראשית הכל הוא מחרף ומגדף שהרי המים קדמו וכיון שמפרש שבריאת אלהים היתה תחלתו בשמים א"כ יחשוב ח"ו שהמים אינם מבריאת אלהים והם ממש דברי רש"י ז"ל והארכנו בזה בחידושנו שם בס' המקנה ואחז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו ובשביל התורה שנקראת ראשית ולמדנו בזה ענין שאחז"ל תנו עוז לאלהים שהצדיקים כביכול מוסיפין כח למעלה ועד"ז אמרו שנעשים שותפים להקב"ה במעשה בראשית ואחז"ל עשרה דורות מנח עד אברהם וכו' עד שבא אברהם וקבל שכר כולם וכן מצינו בהרבה מקומות שהצדיק מזכ' דורות שלפניו כמו שמזכה דורו שלאחריו וכמו שמצינו בסוף פ' ואתחנן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור והיינו אלף דורות למטה וכן הוא בדורות שלמעלה הימנו שהתורה היתה ראוי' להנתן לאחר אלף דור וכמ"ש חז"ל בפסוק דבר צוה לאלף דור כבר עלה במחשבה בשעת הבריאה ובזכותם נברא העולם ובזה יש ליישב מה שדקדק שם ולהלן הוא אומר לאלפים וכו' ולפמ"ש י"ל דכשם שהא' מזכה את דורותיו אלף דור למטה כך הוא מזכה למעלה כמו שמצינו בבריאת העולם שנברא בזכות התורה שיקבלו אחר אלף דור כנ"ל אלא דמרע"ה שהזהירם להכשיר מעשיהם למען ייטב להם ולבניהם אחריה' לא הי' בזה מקום להזכיר את הדורות שעברו אלא השכר העתיד להם ולדורותם ועוד יביא לפנינו.

ובתרגום ירושלמי בראשית בחוכמא והוא ע"ש הכתו' ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ופליגי בזה ב"ש וב"ה ונרא' דשניהם דברי אלהים חיים וכמ"ש לקמן בפ' אלה תולדות שמים וארץ בהבראם דהיינו דסוף מעשה במחשבה תחילה שעלה בחכמתו ית' מעלת הצדיקים לעתיד שיהי' לפנים ממחיצות מלאכי השר' שהם צבא השמים והוא מ"ש דהמע"ה בתהלים סי' קמ"ח הללו את ה' מן השמים וגו' יהללו את ה' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם וגו' ענינו שכל זמן שלא נתקן העולם הזה כראוי אחז"ל שנוח לו לאדם שלא נברא שעלול לחטוא משא"כ המלאכים שהם נקראים עומדים כמו שנא' ונתתי לך מהלכי' בין העומדים האלה וז"ש יהללו שם ה' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם רי"ל כיון שהם בבחינת בריאת' ראוי להם להלל על הבריאה משא"כ באדם אבל לעתיד כשיתקן העול' יהללו הצדיקים יותר וז"ש בסוף המזמור יהללו שם ה' כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים ר"ל כשיתוקן העולם ויהי' במדת הרחמים שהוא השם המיוחד כמש"ה ונשגב ה' לבדו ביום ההוא ואז יהי' הודו על ארץ ושמי' שיקדמו ארץ לשמים והיינו דקאמר וירום קרן לעמו ומזה מובן הכתו' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמי' דהיינו בשעה שנבראו היו שמים קודם לארץ כמו שפירשו בהבראם בה"א בראם למדך שהעוה"ז נברא בה"א רמז וכו' אבל לעתיד שימחק שם אלהים ונשג' שם הוי' לבדו אז יהיה ארץ קודם לשמים וזה ביום עשות ה' אלהים שיהי' אלהים במדת הוי' יתעלו הצדיקים יותר מן המלאכים וכמש"ה כעת יאמר ליעקב וגו' והיינו דכתי' ביום עשות ה' ולא כתב ביום עשה ה' היינו משום דקאי על המחשבה ביום שעלה בחכמתו מעלת הצדיקים בדורו של משיח וזהו שתיקנו בתחלת התפלה קדש את שמך על מקדישי שמך דהיינו המלאכים האומרים קדוש וקדש את שמך בעולמך היינו בעולם התחתון ואמר בישועתך תרום קרנינו למעלה פי' ביום הישועה והגאולה לעתיד תרום קרנינו למעלה מן המלאכים שיתקדש שמך עלינו מן המלאכים

את השמים ואת הארץ ואחז"ל את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותיהם והיו נבלעים בתוכ' וכל יום ויום צוה השי"ת לכל אחד להוציא כחו ובזה נראה לייש' מה שדקדקו דבכל יום כתו' ויהי כן וביום ראשון כתו' ויהי אור דהיינו שבכל יום כבר היו נברא אלא שצוה השי"ת ביום ההוא לשמים שיהי' רקיע על פני המי' וכן בשלישי תוצא הארץ דשא כבר הי' נברא שייך בי' לשון ויהי כן שעשו שמים וארץ פעולת' כמו שצוה השי"ת אבל ביום ראשון שהוציא השי"ת יום מאין דבר חדש לכך כתו' ויהי אור שנברא אור חדש יתכן לומר לשון ויהי שנתהוי מחדש וז"ש הכתו' הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד דהיינו ביום ראשון שנתהוו מחדש יש מאין וזהו ויהי ובשאר הימים הוא צוה לשמי' וארץ שיוציאו מתוכם ויעמוד על מכונם.

במדרש והארץ היתה תהו זה מעשיהם של רשעים יהי אור זהו מעשיהם של צדיקים חשך מעשיהם של רשעים אינו יודע באיזה חפץ יותר ת"ל וירא אלהים את האור כי טוב: יש לפרש לפמ"ש במשנה בסוף ברכות חייב אדם לברך על הרעה וכו' וכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד ענינו כי האיש החפץ לעשות חסד עם הבריות ויבוא לפניו שני אנשים הא' איש שלם בגופו ובעל צורה מתוקן ומוקבל לכל רואיו ויעשה עמו חסד להכניסו בהיכלו להתענג בתענוגים נפלאים והשני בא לפניו מנוגע ומדוכא בפצעים וחבורות מראשו ועד רגלו ונמאס בעיני כל איש ולא יבא לביתו כי באשפה מעונתו והוא נימוק הולך עד לכלה והאיש הבעל חסד ירחם עליו ויבנה לו חדר ויבקש רופאים גדולים לרפאותו בכל מיני תחבושת מרים עד כי ירפאיהו כל פצעיו וישו' לאיתנו להיות נאה בעיני הבריות הלא יעלה על הלב שזה החשד שעושה עם השני היא יותר מן הראשון והנה השי"ת ברא עולמו כדי לגלות מדותיו כי הוא רב חסד לכל בריותיו בטרם בריאות עולמו ברא ג"ע לצדיקים להתענג בהם וברא גיהנם לרפאות הרשעים המנוגעים מכף רגל ע"י תחבושת יסורי גיהנם אף שהתחבושת הוא יסורים קשים ומרים חסד הוא שמתרפא בזמן מה והוא יכול לבא למדריגה וע"ז אמרו הוי מודה לו מאוד מאוד שהודא על הרעה היא יותר מהודא' על הטובה וע"ז אינו יודע באיזה חסד חפץ השי"ת יותר וע"ז וירא אלהים את האור כי טוב ויש לפרש מ"ש ויבדל אלהים בין האור ובין החושך היינו מ"ש חז"ל שהרשעים שעולים מן הגיהנם א"א להם לקבל אור ג"ע כמ"ש כיתרון אור מן החושך ובאים בהיכלות הנבדלים לקבל האור וזהו ויבדל. והנה אחז"ל שביום שני לא נאמר כי טוב שנברא בו גיהנם והוא כי יום ראשון הוא בחינות חסד וכמ"ש אלה תולדות שמים וארץ בהבראם אל תקרי בהבראם אלא באברהם שהוא מדת החסד וביום ב' הוא מדת הגבורה ופחד יצחק ויום שלישי היא כלול משניהם ונמתקין הדינין ברוב חסדי' לכך נאמר בו שני פעמים כי טוב וכן היא במזלות והסי' כ"ץ נ"ש חל"ם שביום ב' משמש צדק שהוא צדק הדין ויום ג' הוא נוגה שהוא לשון אור המהפך החושך לאור ויש לפרש מש"ה למען ירושלים וגו' עד יצא כנוגה צדקו וישועתה כלפיד יבער והיא ע"ד שאחז"ל אין גיהנם לעתיד לבוא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה צדיקים מתעדנים בה ורשעים נידונום בה וז"ש שיצא מזל צדק כמזל נוגה ויתבטל הגיהנם אלא ישועתו פי' במה שהצדיקים נושעים ומתעדנים בה היא עצמו כלפיד יבער ולהבה תלהט רשעים ויבואר עוד במקום אחר.

במדרש ויאמר אלהים יהי אור זה אברהם וכו' ויקרא אלהים לאור יום זה יעקב ולחשך קרא ליל' זה עשו יש להבין הרמז כי יהי אור מספרו רל"ב ואם נצר' אליו מילת טוב כדכתיב וירא אלהים את האור כי טוב עולה מספר רמ"ח כמספר אברהם וא' יותר ליחד עמו יצחק שהוא מספר אור ובכלל זה האחד היותר נשלם שם יצחק והוא ר"ח והטו' הזה שהיא מספר יו"ד זיין עם השלשה תי' של מילת טוב היא נבדל מישמעאל שמספרו תנ"א ואם תבדל ממנו מספר טוב נשאר של"ד כמספר חשך והיינו ויבדל אלהים בין האור והחושך ונרמז גם יעקב במלת אור טוב שהוא מספר רכ"ד וכן יעקב מספרו קפ"ב עם שם של מ"ב הכולל בו ובו נברא העולם כידוע ליודעי חן הוא מספר רכ"ד והמ"ב הזה נבדל מעשו שהיא מספר שע"ו ובהבדל ממנו מספר מ"ב נשאר של"ד כמספ' חושך וזה ויבדל אלהים וז"ש הנביא למה תאמר יעק' נסתרה דרכי מה' היינו דרך הנ"ל הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב וגו'

ויבדל אלהים בין האור ובין החושך לפי פשוטו יש לפרש הא דאמר ויבדל בין האור ובין החושך ולא אמר ויבדל בין אור לחושך כמו שתיקנו חז"ל בתפלת בין אור לחושך וכן הוא בפ' זו ויהי מבדיל בין מים למים ואח"כ כתוב ויבדל בין המים ענינו לפי שאם בא פתאו' אור גדול ליושב באפילה וצלמות יזיקיהו אור גדול ויחשיך את עיניו ומטעם זה מנע מרשעי' אורם כי האור מחשיך עיניה' וכן מצינו לעתיד מוציא השי"ת חמה מנרתקה צדיקים מתעדנין בה ורשעים נידונים בה וזש"ה העם ההולכי' בחושך ראו אור גדול יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם ע"ד שפי' רש"י ולא קם איש מתחתיו שלשת ימים שהי' חושך כפול והיושב לא היה יכול לעמוד וז"ש העם ההולכים בחושך שהי' בטוחים בה' בעת צרה הוא החושך השפיע ד' עליהם אור גדול שיכולין לקבל אבל היושבים בארץ צלמות חושך כפול שהיושב אינו יכול לעמוד אינו יכול לקבל אור גדול אלא אור נגה עליהם כדאיתא בריש פסחים דנגהי הוא אור מועט מאוד לכך עלה בחכמתו יתברך להבדיל בין האור הגדול שהוא צהרים לחושך הגמור בליל' כמ"ש בין הערבים בין עריבות היום לעריבות הלילה שמחשיך מענט וכן בבוקר מאיר מעט כדי שיהי' ערב וז"ש ויבדל בין האור לחושך וכן בהבדל המי' שעל הרקיע אין המים מונחים סמוך לרקיע ממש אלא הבדיל בין מים מתחת לרקיע וכן במים עליונים זה לפי פשיטו.

במדרש אור זה מעשיהם של צדיקים חשך זה מעשיהם של רשעים נראה ענינו הוא מ"ש אברהם חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע וגו' וכן אמר דהמע"ה הטיבה ה' לטובים ולישרים בליבותם וגו' כי חסד הש"י הוא שדן את הציבור ביחד כדי שיגנו הצדיקים על הרשעים כמ"ש יעקב חבל נחלתו כענין החבל הזה שנארג נימ' בנימא ונאחזי' זה בזה אמנם כ"ז כשמעשי צדיקים רבו על מעשי הרשעים ויכריעו אותם לכף זכות אבל אם ראה הש"י שמעשי הרשעים מרובים יותר ויכריעו לכף חובה אזי מותח את החבל ודן הצדיקים בפני עצמן וז"ש הטיבה ה' לטובים הם הצדיקים ולישרים בלבותם הם העומדים עכ"פ במידת היושר שלא יכריעו ויהי' מחצה על מחצה וזה הלשון בלבותם כמו מכוון בקו הממוצע כמו בלב ים או בלב השמים שהוא לשון אמצע אבל המטים עקלקלותם שיכריעו את הכף לחוב יסיר אותם מן הצדיקים ויוליכם את פועלי און כדי שיהי' שלום על הצדיקים ויש לפרש בזה מ"ש ישעי' הנביא לכו נא ונוכחה יאמר וכו' אם יהי' חטאיכם כשנים שהוא חוט המשולש ויגונו הצדיקים על הרשעים כענין החוט הזה הנטוה מן הצמר ונכרחים נימא בנימא ואחד מגין על חבירו אזי כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע הזה שמאדים את האחרים ויכריעו ח"ו לחובה אזי ינתק את החוט ויחזירו לצמרו כל נימא בפני עצמן שלא יענשו הצדיקים בשביל הרשעים וזה כצמר יהי' והיינו דאמר ויבדל.

ויקרא אלהים לאור יום וגו' אחז"ל בריש פסחים קרי' רחמנא לנהורי' ופקדי' אמצותא דיממא וקרי' רחמנא לחשוכה ופקדי' אמצותא דלילה נראה דהוכרחו לפרש כן ואין לפרש קריאת שם ממש דקשה דאי קאי אלילה שלפני היום ה"ל להקדים קריאת החושך כדכתי' ויהי ערב ויהי בוקר וכדאי' בריש ברכות מעיקרא חשוכא והדר נהורא ואי קאי אחושך הלילה של יום שני ה"ל לכתוב ביום שני

ולמקוה המים קרא ימים וגו' בס' נזר הקודש דקדק מ"ש במדרש לעיל ולחושך קרא לילה ולחושך קרא אלהים לילה אין כתיב מפני שאין הקב"ה מיחד שמו על הרעה א"כ הכא לא שייך זה הליל' למקוה מים קרא אלהים ימים ונראה דע"כ כיון דאחז"ל וישב הים לאיתנו לתנאי שהתנה במעשה בראשית וא"כ הי' ע"י שליח וכיון שאחז"ל כל דיבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו ע"ת אינו חוזר א"כ לא שייך תנאי כלל ונראה דלהכי כתב ימים ל' רבים אע"ג דבכל המקרא כתוב ים לשון יחיד אלא כיון דבשעת מעשה נחלק לשנים ואפי' למ"ש שנבקע הים כמין חי"ת מ"מ אותו הים שבאמצע הי' חלוק מן הים ורמז בזה התנאי בשעת קריאת השם כמ"ש המפרשים הקריאת השם הוא גמר הדבר וקיומו וע"כ שהי' ע"י שליח משא"כ גבי אור וחושך לא מצינו בו תנאי כמ"ש בפ' בא שלח חשך ויחשוך ולא מרו את דבריו שלא הי' בחושך ההיא שינוי במעשה בראשית ואפילו אי נימ' דהוי בחושך נמי תנאי כיון שהחושך היה רעה יכול לחזור ודוקא דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אינו חוזר אבל לרעה חוזר ואין להשיב הא דאחז"ל יום הששי שתנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית אם יחבל ישראל את התורה ואם לא אחזיר אתכם לתוהו ובוהו ז"א דלא יצא מפי הקב"ה גבול להעמידות עולם אלא שחז"ל קיבלו שני אלפים תוהו שני אלפים תורה ושני אלפים ימות המשיח. תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע וגו' בברכות דף מ' אסור לו לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתו והדר ואכלת ושבעת לכאור' יש לדקדק דה"ל להביא ראי' מבריאת עולם דכתיב תדשא הארץ דשא שהיא מאכל לבהמה והדר כתוב עשב מזריע זרע שהוא מאכל אדם כדאי' לקמן בפ' הנה נתתי לכם אפשר לומר כיון שהטעם הוא דאדם יכול לסבול רעבון יותר מן הבהמה שהרי בשתי' הוא להיפוך כמ"ש המ"א בסי' קס"ז א"כ לא הוי כ"כ ראי' שהרי פירש"י ובשלישי שכתו' תוציא הארץ על פתח קרקע עמדו עד יום ששי נמצא הבהמות נבראו תחלת יום וא"ו כ"ש העופות שנבראו ביום ה' והיו צריכין יותר לאכילה מן האדם שנברא אחר כולם.

עץ פרי וגו' פירש"י שיהא טעם העץ כטעם הפרי והוא לא עשתה כן וכו' לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה לכאור' הטעם הוא כמו שהוציא' אילנות בלי תיקן כן כשנברא אדם ממנה דכתיב ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמ' נברא בלא תיקון כראוי והוא גרסנו לחטוא אבל האמ' אינו כן כמ"ש בתחיל' הפרש' שהאדם מזכה את הדורות שלפניו כמו כן הרשע גורם לחטוא את דורותיו שלפניו כמו שמצינו באברהם וירדוף עד דן שתשש כחו מפני ע"ז שיהי' בדן אחר זמן והארכנו בזה לקמן במה שחטא אברהם אבינו במה אדע הי' בחטא מרגלי' שלא האמינו בביאו' האר' וכמו שיבואר בכמ' מקומות ופרשנו בזה מש"ה אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו פי' אף שאבותינו חטאו אין לתלות החטא בם כי הוא מחמת הדור הרע שבאו אחריה' לכך עונותיה' סבלנו בזה מובן מה שתמה מר"ם אלשיך למה שינת' האדמה צווי הש"י יותר מכל הנבראים ולפמ"ש הוא מחמת חטא אדם בעץ הדע' הוא גרם לאדמ' שנברא ממנ' שגם הו' תשנ' לכך לא נענש' עד שנענש אדם ובימי חורפי אמרתי שטעם שנענש' האדמ' על ששינתה כי היא הגורם שאכל' חוה מעץ הדעת לפמ"ש בכתבי' שאכלה מעץ הדעת ומפרי' כדכתי' ותרא האש' כי טוב העץ למאכל ותקח גם מפרי' ותאכל וטע' כי מה ששמע' חוה לנחש שאמר' לא תמותון מפני שסבר' דיש שליח לדבר עבירה כמו שמצינו שאמרה חוה הנחש השיאני ואוכל והחיוב על הנחש כדאי' בסנהדרין שלא ידע הנחש לטעון דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והיינו דאמר הנחש כשם שאין מית' בנגיע' כך אין מית' באכיל' היינו כמו שעל הנגיע' אין חיוב מפני שדחפ' הנחש כך אין מית' באכיל' מפני שהיא שליח של נחש אך אחז"ל בפ' האיש מקדש אפי' למ"ד יש שליח לדבר עביר' מודה בחנבי' ועריות מפני שלא מצינו זה נהנ' וזה מתחיי' א"כ אין ראי' מנגיע' לאכיל' מפני שיש בו הנא' לכך השיא' אות' הנחש שתאכל מן העץ הדעת שאין בו הנא' אבל באמת אחז"ל עץ הדעת הוא אתרוג שטעם עץ ופרי' שוה והיינו דכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל דהיינו שיש בו הנאה ג"כ ואפ"ה לא מתה לכך ותקח גם מפריו ותאכל שאילו הי' כל טעם העצ' ופריו שוה לא הית' שמע' לנחש שתאכל העץ שיש בו הנאה וכ"ש הפרי היינו שמה ששינת' האדמ' בשאר האילנו' וסברה שגם עץ הדעת כן לא הית' אוכלת לא מן העץ וכ"ש מן הפרי:

המאורות הגדולי' וגו' פירש"י שווין נבראו ונתמעט' הלבנ' על שקטרגה וכו' ולשון הגמרא אמר הקב"ה לכי מעטי את עצמך נראה הא דלא אמר מעטו מפני שע"כ לא הי' טענות להוסיף לאחד מהם אור שהרי כבר אחז"ל ויבדל אלהי' את האור שהבדיל לצדיקי' לעתיד לבא והעמיד החמה במזג השוה שיכול העולם לסבול וא"כ איך אפש' להוסיף אור' יותר אע"כ כוונת למעט את אחד מהם וכיון שאחז"ל אינו דומ' המבויש מפי עצמו למבויש מפני אחרי' לכך אמר לה הש"י לכי ומעטי א"ע שאין כ"כ בושת כיון שהי' הביוש ע"י הלבנ' עצמ' אבל אם ימעט את החמ' הוא בוש' מפי אחרי' ואחז"ל גבי שעיר ר"ח הביאו עלי כפר' על שמיעטתי את הירח שמעתי לפרש הא דהצרכו ישראל להבי' ע"ז כפר' לפי שלא היו צורך למעט את הלבנ' אלא להגדיל את אור החמה שלא ישתמשו בכת אחד אלא לפי שאין הרשעי' כדאי לאור גדול כמו שפירש"י לעיל גבי ויבדל אלהים את האור וגו' וכ"ש לפי מה שכתבנו שזה טובתם שאינ' יכולים לקבל אור גדול א"כ המיעוט היא הגר' שלה' אך זה דוחק קצת כיון שלא הי' הכרח אלא משום שיהי' ניכר ביניה' א"כ למה מיעט את אור לגמרי שלא יהי' לה אור אלא מחמוהי' די במיעט מעט להכיר ביניה' ותו דמה זה הלשון שני מלכים משתמשין בכתר אחד הל"ל בכתר שום וז"ל המדרש חוזר וקורא את המאור הקטן ע"י שנכנס בתחומו של חבירו ועוד שם אמר הקב"ה אני גרמתי לה לכנוס בתחומו חבירו ועיקר נלע"ד דמה שטענ' הלבנ' שא"א לב' מלכי' להשמש בכתר אחד אין הכוונ' על השימוש הלבנ' בליל' דאין זה תשמוש בכתר אחד כיון שלכל אחד זמנו מיוחד אלא הכוונה היא לפי שאין גלגל הירח היא במשקל גלגל השמש הקבוע לעול' ביום למעל' מן הארץ אבל הלבנ' רוב הפעמים היא משמשת אף ביום בתחילת החודש ובסופה וזה הוא טענ' הלבנ' שא"א שתשמש ביו' עם החמ' בכתר אחד שלא יוכלו הבריו' לסבול האור הגדול משניה' והי' ראוי שתתמעט א"ע ולא תאיר ביום כלל בתחום שאינ' שלה אלא בליל' שהוא תחום שלה ולפיכך אמר לה הש"י שתתמעט א"ע לגמרי אפילו בליל ולא תאיר אלא מאור השמש המאיר בה והיינו דאמר הש"י אני גרמתי לה לכנוס בתחומו של חבירו דהיינו לפי קביעת הגלגל של הלבנה נמצא שכל טענות הלבנה הי' בגרם הבריות וצריכים כפרה:

ויברך אותם וגו' פירש"י לפי שמחסרי' אותם וצדין מהם ואוכלי אותם הוצרכו לברכה וכו' נראה דקשי' לי למה לא מצינו ברכ' ביום ו' בבהמות וחיות אלא כיון דכתב בפ' עקב ובירך פרי בטנך ופרי בהמתך והיינו בקר וצאן ושאר בהמות הנכנעי' ת"י אדם והם נכסיו ותלויי' בצדקות האד' שיברכיהו ה' בבהמותיו הנכנעי' תחת יד אדם אבל דגים שבים שאינ' נכנעי' תחת יד אדם הוצרכו לברכה לפי שצדין מהם וז"ש רש"י ואף החיות הוצרכו לברכה וכו' והיינו ר"ל החיו' היער המורדי' ואינ' בכלל פרי בהמתך וגם צדין מהם במצודות החיות אלא מפני הנחש וכו' ולולי דברי רש"י ז"ל הי' נרא' דלאו דוקא נחש אלא כל החיות שיש להם אדם הממיתין בני אדם שאחז"ל בשבת דף קכ"א שמצוה להרגן כ"ש שאין תועלת בריבוי כדכתיב פן תרבה עליך חית השדה לכך לא ברכן:

לכם יהי' לאכל' ולכל חית הארץ וגו' פירש"י השו' להם וכו' והוא בסנהדרין דף נ"ט ופריך שם הא דכתו' ורדו בדגת הים וכו' קשה לכאור' הא לא נשמע שנאסר להם אלא חית הארץ ומנ"ל שנאסר להם דגי' וצ"ל כיון דכתוב גבי נחש וגם דגי הים בידכ' נתנו והדר כירק עשב משמע בתחלה הי' אסור להם דגי הים:

את כל ירק עשב לאכל' ויהי כן לפי משמעו' רש"י בכאן ובסנהדרין שהשוי אדם ובהמ' בין פרי עץ ובין בירק אינו מובן מש"ה יהי כן וצ"ל לפמ"ש רש"י שכל הזרעי' ואילנות עומדי' על פתח הקרקע ולא צמחו עד שיתפלל אדם על הגש' ואז יצאו בקומתן והיינו דכתיב שלאחר שהתפלל על הגשם אמר לו הש"י הנה נתתי לכם וגו' ואח"כ יצאו בקומתן והיינו דכתו' ויהי כן והנ' לפמ"ש התוס' בסנהדרין שם שלא נאסרו לאד' אלא נטני' נשמ' מכל חי א"כ מה מקש' שהמלאכי' הי' צולין לו בשר הלא המלאכי' לא הוזהרו על נטילת נשמה וצ"ל מדלא אמר שהכינו לו בשר וצלין לו משמע דהי' לו בשר מוכן:

נעשה אדם וגו' כתב הרמב"ן דהיינו הגוף מן האדמ' והנשמ' מן השמים ונראה לפרש יותר שנפש רוח ונשמ' של האד' הם כל העולמות העליונו' הנאצלי' והנבראי' והנעשי' כי כולם לא נבראו אלא בשביל האד' לכך הי' אדם קוד' החטא למעל' מהם וכן יהיו לעתיד כמ"ש חז"ל עתידי' צדיקי' שיאמרו המלאכי' לפניה' קדוש וכן כל השרי' הממוני' עניה' ועל האומות כמ"ש בסוף דניאל כולם תלוים במעלו' ישראל ועתידין להכנ' מפניהם ואמר הש"י לכל העולמות שכל אחד נותן חלקו בא' והיינו דכתוב וירדו בדגת הים כי כולם יש להם שרי' למעלה וכשאד' בתקונו כראוי הוא מושל על כולם:

יום הששי: במסכתא שבת דף פ"ח אמר ריש לקיש תנאי התנה הקב"ה עם מעשי בראשית אם יקבלו ישראל את התורה וכו' ובתהלי' סי' ע"ה כי אקח מועד אני משרים אשפוט וגו' נמוגי' ארץ וכל יושבי' וגו' פי' רש"י נמוכי' ארץ מפני התנאי שהתנ' וכו' ע"ש יש לפרש מ"ש כי אקח מועד ע"פ מ"ש שם משה להוסיף יום א' מדעתו והסכים הקב"ה על ידו דלא נתנה תורה עד שבת הרי שבאותו יום הי' נמוגי' מפני שעברו על התנאי אבל כיון שהסכי' הקב"ה ע"י נתקיי' התנאי וז"ש אקח מועד שהוסיף מדעתו משה זמן אני משרים אשפוט שהסכי' הקב"ה ע"י וז"ש שם ארץ יראה ושקטה וכו' שבתחילה יראה שלא יקבלו ביום ו' ושקטה בשקבלו ביום ז':

ויכל אלהים וגו': פירש"י באת שבת באת מנוחה ונשנ' המלאכ' ובזוה"ק אמרו כל שיתא יומא ביומא שביעא תליא וכו' ובזה מובן הא דאמרו וביום הששי תנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית כנ"ל וקיי"ל דבעינן תנאי קוד' למעשה והרי כבר נבראו כל מעשה אלא כיון שעדיין לא נברא מנוחה הי' כולם תלוי' ועומדים עד יום השביעי והוי שפיר תנאי קודם למעשה ויש לפרש בזה הא דמקשה בביצה דף ט"ז ע"ב לא ליענשו גוים עליו פירש"י ואנן אשכחן שחזר הקב"ה להענישן על התורה ועל המצו' ואף דלא מצינו בפירוש העונש על השבת אלא שבזה תלוין כל התורה שכיון שלא הי' יודעים משבת סברו שהי' מעשה קודם לתנאי ובטל התנאי ומשני שבת אודיעינהו.

ויברך אלהים את יום השביעי וגו' בביצה דף ב' ע"ב בתוספ' ד"ה והי' ביום הששי וכו' תימא דכאן משמע דהמן לא הי' יורד ביו"ט וכו' והא אמר ויברך ויקדש ברכו במן שבשבת לא היה יורד אבל ביו"ט הי' יורד וכו' ועי"ל דאפי' הי' יורד ביו"ט מ"מ ביו"ט שחל להיו' בערב שבת לא הי' יורד וכו' ע"ש וצריך להבין דנהי שלא הי' יורד ביו"ט בשביל שבת למה לא הי' יורד בשביל יו"ט עצמו כדאי' במדר' ובמכילתא שהביא התוס' שם לא יהי' בו לרבות יו"ט שלא ירד בו מן וכו' ונראה דכיון שירד המן בערב יו"ט לצורך שבת שאחר יו"ט והי' יכולין לאכול ביו"ט זה המן שירד על שבת אכתי הוי יריד' ביו"ט לצורך שבת אך לפ"ז נראה דא"צ לדחוק כלל דבאמת דבכל יום הי' יורד לשתי סעודות סעוד' ליו' וסעוד' אחד ללילה וכיון שהי' הכרח שירד מעיו"ט על סעודת ליל' של מוצאי יו"ט הרי כבר הוו יכולין לאכול סעודה זו ביו"ט שחרית א"כ אם היה יורד ביו"ט שחרי' על סעוד' שחרי' הוי כיורד ביו"ט על סעודת הלילה של חול לכך הוצרך לרד גם סעודת שחרית של יו"ט מעיו"ט א"כ אין עיקר כ"כ קדושת יו"ט שלא היה אפשר לירד לצורך יו"ט עצמו אבל בשבת כיון דאמרינן במס' שבת דף קי"ח מי שיש לו י"ד סעודת לא יטול וכו' ומקשי והא חמסרי הוי ומשני מאי דבאית למיכל באפוקי שבת' אכלי בשבתא ופירש"י שיאכלנו סמוך לערב ולא יצטרך לאכול עוד בליל' הרי דבמדבר שלא ירד המן בע"ש אלא שיעור ד' סעודות כדכתיב הנני נותן לכם ביום הששי לחם יומים ע"כ כיון שכבר נצטוו על ג' סעודות משלשה פעמי' היום ע"כ הי' אוכלין סעודה של מוצאי שבת בשבת סמוך לערב ושפיר היה יכול לירד בשבת סעודות שחרית וסעודות ערב וכיון שלא ירד אפילו לצורך עצמו הרי קדשו בזמן ועמ"ש לקמן בפרשה בס"ד: ונראה הא דאחז"ל כל המתפלל ערב שבת ואומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה ובמקום אחר אמרו כל השומר שבת כהלכתו נעשה שיתף להקב"ה משמע ששומר שבת וכל דיניו ופרטיו נראה הא דאמר ויכולו נעשה שותף היינו שנעשה שותף באותו מנוחה שהי' העולם חסר ונשלם בו מעשי בראשית אבל השומר שבת כהלכתו נעשה שותף בכל מעשי ימי בראשית:

וז"ל המדרש ילקוט ויהי בוקר יום הששי זו שעה שמוסיפין מחול על הקודש ובה נגמרה מלאכת העולם דאמר ר' סימן ע"כ כתיב הששי ע"כ מונין לברייתו של עולם מכאן ואילך מונין מנין אחר נראה דס"ל כפי' השני של רש"י שאף הקב"ה הוסיף מחול על הקודש דהיינו שלקח מיום הששי והוסיפו על יום השב' וכיון דבאותו שעה שהוסיף היתה מנוחה וז"ש ולה נגמרה מלאכת העול' ויש לפרש בזה מ"ש דהמע"ה בתהלי' סי' קל"ט ימים יצרו ולא אחד בהם ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיה' אספרם מחול ירביון הקצותי ועודי עמך פירש"י ולא אחד בהם היינו שבת ואמר ולי מה יקרו רעיך אל היינו אותם צדיקי' הנעשי' שותפים להקב"ה במעשה בראשי' ואמר מה עצמו ראשיהם שהם מוסיפין מחול על הקודש והיינו דאמר אספרם מחול ירבון שמנין ימי השבתות הם יותר על מנין ימי החול והיינו הוספה מחול לקודש בערב שבת ואמר הקיצות ועודי עמך על ההוספה שצריך להוסי' במוצאי שבת כמו שאחז"ל שדרשו משבתון שבת קודש וכתו' שבת שבתון יהי' לכם דהיינו שבתון היא הוספה והיינו דכתוב הקיצות שככ' כלה שהוא לשון קץ ועוד עמך היינו התוס' של מ"ש לאחר הקץ וסוף של יום השבת ומצינו עוד היא לשון תוס' כמו לא על איש ישים עוד ובזה א"ש טפי כל המתפלל בערב שבת ואומ' ויכולו היינו שמוסי' ערב שבת על הקודש ובאותו שעה נגמר מעשי בראשית על ידי המנוחה ונעשה שותף לזה המנוחה ויש לפרש בזה סיפא דקרא אם תקטל אלהי רשע ואנשי דמים סורי מני אשר יומרוך למזומה נשוא לשוא עריך ענינו כי רשעי אנשי דמי' יניקתם ממזל מאדים כדאי' בשבת דף קנ"ו האי מאן דנולד במזל מאדי' יהא גבר אשיד דמא וכו' וידוע דמזל מאדים משמש תחילת ליל שבת בסדר כצנ' שחל"ם והם מנשאים א"ע וממירי' הטוב ברע באמר' שכונה ה' מלאכת' בתחילת ליל שבת במזל מאדי' והיא אך שוא שהי"ת שונא אנשי דמים כדכתוב אנשי דמים ומרמ' יתעב ד' והיינו דאמר אנשי דמים סורו מני אשר יומרוך שהם ממירי' קדושת יום שבת ברע וזה אשר יומרוך למזימה ומנשאים, לשוא עריך:

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וכבר כתבנו בזה לעיל ולפי פשוטו יש לפרש מ"ש בהבראם הוא מ"ש דהמע"ה כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך וגו' מפני שטבע האדם שיתפלא על דבר חדש ואומר ראה זה חדש הוא אבל על דבר שהורגל בו כמו בריאות שמים וארץ ושמש וירח וכיוצא בהן לא יתפלא בהן אבל האמת אינו כן כי כל הטבעיים הם מקבלים מהש"י השפע בכל רגע ואם ח"ו יצוייר העדר השפע רגע אחת יתבטלו כל הנמצאים והי' כלא היה ואין הפרש בין תחיל' הבריא' לקיומם וזש"ה כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד כשם שתחילת הוויית' הי' ע"י אמירתו כך עמידת וקיומם הם ע"י צווי וכן היא אומר יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם והוא ממש כמו הבריאה וכן הוא באדם שבכל יום הוא ממש ברי' חדשה וע"ז תקנו כל ברכ' השחר כמ"ש המ"א רס"ד בשם הרשב"א ויש לפרש בזה מ"ש ד"ה ע"ה ה' אמר אני אני היום ילדתיך וגו' שבכל יום יהיה בעיניך כאלו היום נולדת וזהו שתקנו המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כאמו' לעושה אורים גדולי' וכו' דכתיב עושה ולא עשה שבכל יום כאילו עושה אותם מחדש וז"ש אלה תולדות וגו' שכל התולדו' נבראים מן השמים וארץ הם כאילו ביום עשות ה' וגו' כנ"ל:

וייצר ה' אלהי' את האדם עפר מן האדמה וגו': ועיין פירש"י ולפי פשוטו יש לפרש כי האדמ' עצמה כלולה מארבע יסודות רוח ואש מים ועפר ועפר הוא האחרון שבכולם וכל בחינת גוף האדם הוא גרוע מגוף הבהמה וכן גוף הבהמ' גרוע מגוף הצומח ומטעם זה חיות ומזונות אדם מן הבהמה ושניה' ניזוני' מן הצומח ומקבלין חיות ממנו לפי שהחומר של האדם והבהמה גרוע ושפל יותר מחומר שבצומח ע"כ הם מקבלים חיות ממנו אבל בבחינת נשמת האדם מעלה את כולם ולכך טומאות מת האדם מטמא יותר מן הבהמה ובהמה מן הצומח ויפח באפיו נשמת רוח חיים מפני שהחיות שבאדם הוא כלולה ג"כ מן נפש רוח ונשמה והאדם נברא מכולם והיא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה תחתון מכל הבריאי' ועליון מכולם וכשהיא זוכה היא מתעלה למעלה ממלאכי' וכמש"ה כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל והוא חכמתו שהאציל ה' עליו ואם ח"ו יורד יורד למטה מכולם ואמר ויהי האד' לנפש חי' מפני שאחז"ל אין אדם עובר עביר' אא"כ נכנס בו רוח שטות והיא שמסתלקת חכמתו ממנו שהוא בחינות נשמה שאינה יכולה לסבול התאוה הרעה והוא הטובה הגדולה לאדם שלא יפגום בהנשמה וז"ש חז"ל לאחר החטא הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו ר"ל שנסתלק ממנו חכמתו ומיעט השגתו באור העליון ויש לפרש בזה הפסוק אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך וגו' ר"ל שנברא מן הקדם שהיא הנשמה העליונה ומן האחור שהוא הגוף השפל מכולם ותשת עלי כפיך הוא שהניח ידו עליו ומיעטו בהסתלקות חכמתו ויש לפרש בזה הפסוק במשלי ט"ז איש תהפוכת ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף מפני שכוונת הבריאה היא שהנשמה תהי' למעל' מן הכל והיא קשורה בשרשה העליון שהוא חלק אלהי ממעל והרוח למטה ממנו קשורה בנשמה והנפש ברוח והגוף בנפש ואז יכול להתקיי' כולן להתדבק באור פני מלך חיים אבל כשאדם חוטא בתאות הגופניו' נקרא איש תהפוכ' שהגוף עולה למעלה מן הנפש ומן הרוח כמש"ה ועונותינו רבו למעל' ראש וגו' ואז הנשמה אינה יכולה לסבול ומסתלקות עד לשמים הרי הוא משלח מדון בין הרוח והנפש ומפריד אליפו של עולם ממנו שהוא החכמה המאלפת ומלמדת את האדם ורמז לזה שמילת נרג"ן הוא ר"ת נפש רוח גוף נשמה שהוא תהפוכת הגוף למעל' מן הרוח והיא מה שכתב ביום אכלך ממנו מות תמות כי האמת רמז לחיים כמ"ש חז"ל בעיר ששמה קושטא וכשמפריד האלף נשאר אותיות מת וזש"ה ויהי האדם לנפש חי' אפילו בחינת נפש שבו היא דבוק באור פני מלך חיים:

וייצר ה' אלהים את האדם וגו': אחז"ל וייצר בשני יודין אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי והענין הוא הקב"ה ברא את האדם במשקל היצ"ט והיצה"ר וביד האדם להגביר היצ"ט על היצה"ר עד שיתהפך היצה"ר ג"כ לטוב כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך וכו' ונעשה משניהם לב אחד ואז ישכון לבטח ובזה יש לפרש מ"ש שה"מ ע"ה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ ע"פ מ"ש ראשית חכמה כי שלשה מדריגות באהבה ממ"ש ב"פ ותצא דינה בת לאה וגו' הבחינה ראשונה היא ויאהב את הנער' וגו' בחינה ב' ותדבק נפשו וגו' בחינה ג' ולא אחר הנער לעשות את הדבר כי חפץ וגו', ומזה נלמד מצות אהבת הש"י ודבוקתו וחפצו בעבודתו יתברך ואחז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום כי כפי גבורו' היצ"ט כן יתגבר היצה"ר כנגדו כמ"ש כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו אבל מה שאמרו כל הגדול מחבירו ולא אמרו כל הגדול סתם הוא ע"ד שאחז"ל ב"פ כבלע רשע צדיק ממנו צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע וה"נ כל הגדול מחבירו ואינו גדול ממש אז יצרו מתגבר עליו אבל אם היא גדול ממש אז גם היצה"ר נתהפך לטוב וזהו בבחינת אהבה כשמגיע למידת חפץ כנ"ל וז"ש אם תעירו לבטל כשהוא בחינת אהבה ואם תעוררו שהוא לשון כפול וחזק שהיא במידת הדבקות עד שתחפץ למעלת החפץ בטל הרע לגמרי ואינו מסית רק לטוב ואז נאמר בו אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב כמו שיבואר אצלינו בהרבה מקומות אבל אם ח"ו נוט' למדת הרע אין קץ לרעתו כי מדת היצה"ר להאבידו משני עולמות כמ"ש היא היצה"ר היא המלאך המות ומה שישית האדם שישמח בהוללות ותאוות העוה"ז אינו מידתו כי שמחת האד' לפי שע' היצה"ר מצר בו כי יודתו רע גמור ואינו סובל שמחת העבירה אלא כדי להשחיתו באחרונה מהעוה"ב שהיא טובה גמורה אבל מציר היא לפי שעה ולכך אמרו כיון שעבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר ר"ל שיצה"ר אינו מסיתו ואין לו הנאה בעבירה כשעה ראשונה ונעשה רצונו לעשות רע גמור עד שמשחיתו לגמרי ח"ו אבל בתחילה כשעושה עבירה שניהם מצורי' היצ"ט מציר על העבירה וגם היצה"ר מציר על שמחנו באותו שעה וז"ש אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרו ולא אמר אוי לי מיוצרי אלא שהוא מציר מצד שניהם אבל אחז"ל אילמלא הקב"ה עוזרו וכו' וז"ש קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וגו' ולא אמר ואמץ אלא שלא יאמר האדם שאם יתחזק היצ"ט יגדל עלי המלחמה מן היצה"ר כמ"ש חז"ל כל הגדול מחבירו וכו' כנ"ל ושמא לא יוכל לעמוד במלחמ' הגדולה הזאת ע"ז ואמר קוה אל ה' וחזק בעבודתו ואף שיאמץ לבך שהוא לב של היצה"ר ג"כ נגדיך קוה אל ה' שתבוא למדרגה גדולה בעז"ה:

עפר מן האדמה פירש"י נטל עפר ממקום שנאמר בו מזבח אדמ' וכו' ובגמרא אמרו ראשו מא"י וידיו ורגליו מח"ל ויש לפרש בזה מ"ש דה"מ ע"ה כי סבבוני כלבים עדת וכו' הקיפוני כארי ידי ורגלי שהוא גלגול מאדם הראשון והאומות שהם תחת שרים של ח"ל הם בחינות ידים ורגלי' של א"ה ע"כ אמר שהאומות מקיפי' אות' מכל צד

ומעץ הדעת טוב ורע וגו': כי ביום אכלך ממנו כבר אחז"ל וכן פירש"י בתהלים כי יומו של הקב"ה הוא אלף שנים שחי אדם הראשון כי בתחילה קודם החטא היה בבחינה עליונה שהיום הוא אלף שנים ויש לפרש בזה מ"ש דהע"ה טוב יום בחצריך מאלף שדוד המע"ה הי' גלגול מאדם הראשון וויתר לו שבעים שנה שהיה חסר לו מאלף והיינו שאמר דהע"ה אף שנתקיים בו יומו של הקב"ה שהיה אלף שנים אע"פ כן טוב יום בחצריך ויבואר עוד במקום אחר ויש לפרש עוד ביו' אכלך היא מ"ש הושע לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאינו כי עיק' התשובה שיכיר גודל הח' שהוא קשה מן העונש שהיא רפואה לו וכן המיתה שנגזר על אדם הראשון רפוא' לו מן החטא וז"ש דהע"ה העלית מן שאול נפשי חייתני מיורדי בור ר"ל שהשאול וירידת הבור הוא חיות הנשמה כדי שתעלה למקורה העליון שנאצלה ממנו וזש"ה הן בעונותיכ' נמכרת' וגו' ר"ל שהמכיר' אינה בשעה שגלו מארצם אלא כבר נמכרו בשעת עונם והגלות היא רפואה להם וז"ש לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר ויזכיר לו יום המיתה ולא אמר יזכור לו המיתה ר"ל שיזכור לו שיום החטא היא עיקר יום המית' והמיתה שבאה אח"כ היא רפואה לו וז"ש ביום אכלך ממנו מות תמות ר"ל עיקר המיתה הוא ביום אכילה ויש עוד לרמז בזה משחז"ל כי המלאך המות זורק בו ג' טיפין אלו הם בחינת הכבוד והקנאה והתאוה שמוציאין את האדם מן העולם והם באים מן הרע של עץ הדעת שהיה בו ג' בחינת אלו ע"כ הוא מאכיל אותם את האדם קודם מותו וירמז בזה שאמר ביום אכלך ממנו מות תמות שביום המיתה מאכילין אותו ממנו ולכך נתקללה הנחש בג' בחינ' האלו על גחונך תלך היא בחינת השפלות היפוך הכבוד ועפר תאכל היפוך התאו' כמ"ש חז"ל שבכל אכילת' טועמת טעם עפר ואיבה אשית היפוך הקנאה וז"ש חז"ל ויצו ה' על האדם שלוה על ג"ע וע"ז וש"ד שהם בחינ' ג' אלו כי ע"ז היא בחינת הכבוד כמ"ש כל המתגאה כאילו עובד ע"ז ודוחק רגלי השכינה וג"ע היא בחינת התאוה וש"ד היא בחינת הקנאה והשי"ת יצילנו מהם:

ויהיו שניה ערומים וגו': ולא יתבוששו ענינו כי קודם החטא הי' גופו רוחני זך ולא רע כלל ולא שייך ביה בושה כלל משא"כ אחר החטא שנתגשם הוצרך לכסות ערותם ועוד כי אמר הכתוב החכ' עיניו בראשו והיינו שמחשבתו דבוקה בשורש נשמתו למעלה וכ"ש קודם החטא לא נחשב בעיניו עניני עוה"ז כלל וזש"ה במעלות הש"י המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמי' ובארץ דאף שהשי"ת הוא עילת כל העילו' אעפ"כ במקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו שהיא משפילי לראות בשמים ובארץ והטעם כי אפילו שמי השמים לא יכלכלוהו והכל לפניו כחושך כמ"ש בזוהר בפ' ישית חושך סתרו שאפי' העולמות העליונים שהוא מסתתר בהם אינם הוא קמי עילות כל העילות ואין לעשות שיעור וגבול בין עליוני' לתחתונים כיון שאין סוף ואין חקר לתבונתו כי בדבר שיש לו סוף יתכן בו חילוק בין גדול לקטן אבל באין סוף הוא שוה ומשוה בין קטן לגדול והכל כאין נגדו וזש"ה אל מי תדמיני ואשוה יאמר קדוש ר"ל כל מי שמדמה אליו בין קטן ובין גדול הכל שוה נגד השי"ת וזש"ה המשפילי לראות שמחמת גבהו אין חילוק בהשגחתו על השפל בין בשמים ובין בארץ הכל שוה נגדו וזש"ה ידע מה בחשוכא ונהורא עמי' שריה לפי שבריאו' עיני האד' יוכל לראות ממקו' החושך למקום האור אבל ממקום האור למקום החושך אינו יכול לראות אבל הש"י אף שנהורא עמי' שרי שהוא אור הגנוז ונעלם ונסתר מכל אעפ"כ היא רואה מה בחשוכא שכל העולמות הם חושך כנגדו ומשגיח עליהם אבל אדם קודם החטא כיון שהי' עין שכלו בעולמות העליונים לא ידע מה בחשוכא בעולמות התחתונים ולא היה חשוב בעינו עניני עוה"ז להתבושש מפני שהוא ערום אבל אחר החטא שנתמעט שכלו כמ"ש חז"ל ותשת עלי כפיך שהקב"ה מיעטו דהיינו שמיעט שכלו ונתעורר בו תאות עוה"ז ידע כי ערום הוא:

ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו וגו' ענינו מפני שאיסור עץ הדעת שהיה מעורב בו רע בטוב והיא מה שפירש"י שהארץ חטאה שהוציאה עץ עושה דלא כמ"ש הש"י עץ פרי לפיכך כשנתקלל אדם נפקדה גם הוא על עונה כמו שמבואר לעיל אלא שבשאר אילנות הי' הקלקול בעץ ולא בפרי משא"כ בעץ הדעת שהיה רע בפרי עצמה וזהו שאמר הנחש לא תאכלו מכל עץ הגן שבכולן יש בחינת הרע שנעבדה בהן עבירה שלא הוציאו כמו שצוה הש"י והשיבה האשה מפרי עץ הגן נאכל ר"ל שהחטא לא היה אלא בעץ שלא הוציאה כראוי אבל הפרי הוא מתוקן משא"כ בעץ הדעת שהפרי מעורב בה רע ועיין בפרשת אמור בפסוק ולקחתם לכם פרי עץ הדר כי אח"כ נתקן הפרי ואחז"ל שהיא אתרוג ונבחר למצוה שהיא פרי עץ הדר ורמז לדבר כי אם תסור מעץ הדעת מספ' רע דהיינו העיי"ן של דעת ומן התי"ו רי"ש נשאר עץ הדר ואדרבה היא מבחר יותר כי טעם עצו ופריו שוה כמ"ש כנ"ל ולא נעבדה בו עבירה ויש לפרש מפני שאמר הקב"ה מכל עץ הגן אכול תאכלו דהיינו לא מפני שהוא רשות בלבד כ"א גם מצוה שהם ניתקנו ע"י אדם כמו שיבואר לפנינו בס"ד וביותר קודם החטא שהי' תיקן גדול באכילתו והנחש ידעה מזה והסיתה בתחיל' שלא לאכול מכל עץ הגן וז"ש אף כי אמר אלהים לאכול אפ"ה לא תאכלו כדרך היצה"ר שלא יוכל להסית אתו בדבר שהוא רע לגופו ולנשמתו נוח לו יותר כמ"ש בפ' וייצר וגו' אבל היא לא שמעה לה בדבר זה ואמרה מפרי עץ הגן נאכל ואח"כ הסיתה לאכול מעץ הדעת בדבר שהנאה לגוף לפי שעה:

ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון כי יודע וגו' יש לפרש מה שקבלה האשה דברים אלו להכחיש דברי הש"י ח"ו אלא הענין הוא משחז"ל כל המוסיף גורע שהוסיף אדם הראשון איסור הנגיעה בו וצריך להבין מה זה גירעון הלא כל המצות הוסיפו חז"ל משמרת וגדר כמו שאסרו הנגיעה בחמץ בפסח דלמא אתי למיכל מני' וכיוצא בו אלא עיקר הגירעון הוא שבאמת בנגיע' אין בו מיתה והיינו דאמר פן תמותין בלשון ספק היינו שמתוך הנגיעה תתאוה לאכול וחשש שמא תבוא לידי אכילה שיש בו מיתה וז"ש פן תמותין ר"ל פן תבוא לידי מיתה אבל הי' גירעון בדבריו שהי' לו לומר בנגיעה פן ובאכילה מיתה ממש והיא כלל שניהם יחד והי' מקום לאשה לטעות דלשון פן קאי גם על אכילה והיינו משום שאחז"ל על פסוק ויצו ה' על האדם מכל עץ וכו' שנרמז בזה ע"ז וג"ע וש"ד ושאר ז' מצות והנה קודם החטא שלא שלט בו היצה"ר ולא עלה בלבו תאות העוה"ז אין שום ספק שלא ישמע ציווי הש"י עד שחטא ונתעורר בו תאות עוה"ז יצרו היה מתגבר עליו כמ"ש חז"ל אילמלא הקב"ה עוזרו וכו' וזה שהטעה אותה הנחש באמרה מ"ש הקב"ה בלשון פן קאי על אכילה שגם באכילה עצמה אין בו מיתה אלא שע"י האכילה נכנס בה תאות העוה"ז לידע בין טוב ורע כמ"ש לעיל שהשי"ת אף שהיא עילת כל העילות מ"מ השגחתו על התחתונים להיטיב בעניני העוה"ז מה שלא הי' באדם קודם שחטא שלא ידע בעניני העוה"ז כלל כמ"ש בפ' ויהי שניה' ערומים והנחש אמרה שישארו במעלות עליוני' רק שתוסיף לידע גם בעוה"ז הטוב והרע וז"ש הנחש והיתם כאלהים יודעים טוב ורע ואיכא למיח' שתתאו' לידע לעשות שאר עבירו' כגון ע"ז וג"ע וש"ד שיש בהן מיתה כמו שאחז"ל אזהרתן זו היא מיתתן וז"ש דחפה עד שנגעה ואמרה הנחש כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה ר"ל כשם שאמר לשון פן בנגיעה שאינו אלא גזירה שמא יאכל כך קאי ל' פן גם על אכילה שאין אכילה עצמה איסור אלא כיון שיודע אלהים כי ביום אכלך ממנו תדעו בין טוב ורע בעניני עוה"ז ותעברו על ע"ז וג"ע וש"ד אבל לעולם הברירה בידכם שתאכלו ולא תעברו על העבירות שיש בהן מיתה ולא תמותין עוד יש לפרש כי כבר כתבנו מ"ש הקב"ה אכל תאכל שהוא לשון כפול מפני שיש מצוה באכילתו ויש להבין הענין יותר ע"פ זה השלחן אשר לפני ה' שלחנו של אדם מכפר עליו ואמרו כל היושב בתענית נקרא חוטא שנאמר בקרבך קדוש וענינו היא כי יש באכילה גשמיות גם אכיל' רוחניו' כמ"ש במן לחם שמי' שהמלאכי' אוכלי' אותו והיא מש"ה והאכלתי' נחלת יעקב אביך ואמרו עוד חז"ל תלמידיו של אברהם אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב ענינו שבאכילתו נוחלין לעוה"ב שהיא נחלת יעקב שאין לו מצרים והראי' ע"ז שאמרי חז"ל מצוה להביא אש הדיוט לכפר על קטרוג הקרבן אם אדם חטא בהמה מה חטאה הרי יש תיקון לבהמה יותר באכילתה יותר מהבאתה לקרבן וכמ"ש במקום אחר שעיקר תיקון הצומח והחי באכילת האדם שעולה למדרגת מדבר וניתקנת בו כמ"ש בסוף קדושין שאמרו מעולם לא ראיתי צבי קיץ וארי סבל והם מתפרנסים שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וכו' ענינו שהצומח שמח באכילתו החי שזו תיקונו שעולה למדרגות החי כמ"ש בפ' בלק בפ' כלחוך השור וגו' וכ"ש שהי' ראוי שפרנסת האד' יבוא בנחת כי כולם יצפו לאכילתו רק כיון שאינו אוכלו בכוונה הראוי הוא מקלקלו יותר ע"כ היא בורח ממנו וצריך האדם לרוץ אחר פרנסתו וזה בשביל שהרעותי את מעשי קפחתי פרנסתי א"כ אדם קודם החטא בודאי תיקון גדול הי' באכילתו וזה אכל תאכל רק אכילת הגוף דהיינו גשמיות ואכילת הנשמה שהיא רוחניות והוא לחם שהמלאכים אוכלים והי' מתוקן ע"י אדם יותר שהאדם היה במעלתו קודם החטא יותר מהמלאכים כמ"ש אחז"ל שאדם קודם שחטא המלאכים היו צולין לו בשר וז"ש כי ביום אכלך ממנו מות תמות לשון כפול כמ"ש האר"י ז"ל שכל היורד מעולם העליון לעולם התחתון נקרא מיתה וז"ש מות תמות מיתת הנשמה ומיתת הגוף אבל הוא אמר לחוה פן תמותין ולא כפול ואפשר לומר דמ"ש לחוה לא תאכל ולא תגע כיון בנגיעה ואכילה כמו שמצינו שאמר הכתוב וכל קודש לא תגע והיא אזהרה על אכילה כמ"ש חז"ל ולגבי רוחניות קרוי אכילה גשמיות בלשון נגיעה ולכך לא הוצרך לכפול מות תמותין דמ"ש פן תמותין קאי על שניהם על הנגיעה ועל האכילה וחוה טעתה וסברה שהיא נגיעה ממש ואפשר לומר עוד דמה שלא כפל דסבר דלגבי אשה לא שייך מיתה רוחנית כמ"ש המ"א סי' תר"י דאין הנשי' יכולין להיות כמלאכי' דעיר גברים ע"ז אמר הנחש לא מות תמותין כיון שלא אמר בלשון כפול אין כוונתו על מיתת הגוף אלא שיפלו ממדרגתו שהי' יותר ממלאכי' למעלה מהם ויביא רק למדרגות המלאכים וז"ש והיתם כאלהים שאף שיפלו ממדרגתו תהי' במדרגת המלאכי' שגם הם יודעי' טוב ורע אבל לא מיתת הגופניות ויש לפרש מ"ש כל המוסיף גורע לפי שהקב"ה אמר ביום אכלך ממנו ולא תיכף באכילתו מיד אלא באותו יום והיא הוסיף להזהיר אותה מיראה שתמות מיד ומזה באו המכשול שדחפה אותה הנחש כפי' רש"י שאמר כשם שאין מיתה בנגיעה וכו' ואלו הי' אומר ביום אכלך לא הי' מזה ראי' שלא מתה מיד וי"ל דהיינו נמי טעמא שאמרה הנחש כי ביום אכלך ממנו והייתם כאלהי' והיינו שיהי' במעלות המלאכי' שעיקר דעתה הי' שחוה חסית את האדם בזה שיהי' כאלהים אף שיראה אדם שהוא אכלה ולא נעשתה כאלהים לכך אמר ביום שלא יביא מעלה זו מיד אלא באותו יום:

ויתחבא ויאמר לו איכה וגו' את קולך שמעתי וגו' הענין מה שנחב' אדם וכי לא ידע שא"א להסתי' כמש"ה אנה מפניך אבר' וגו' ויותר יפלא מ"ש את קולך שמעתי וגו' וכי תשובה הוא זו להש"י שנסתר מפניו ונראה מפני שכיון שנתגש' והי' ערום אחז"ל שהערום לא יתרום מפני שאינו יכול לברך ואחז"ל תפלה עד שיכסה את לבו מפני שהוא מדבר לפני המלך וכ"ש לשמוע קול הש"י ע"כ אמר שהתחבא בין אלנות מפני ששמע קול הש"י ונתכוון לכסות גופו וז"ש קולך שמעתי בגן לכך הוצרכתי להחבא ולכסות את גופי:

ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ וגו': שמילת היא מיותר ואפילו לפי מה שפירש"י דמ"ש האשה אשר נתת עמדי שכפר בטובה מ"מ לא הל"ל אלא אשר נתת לי וגו' ולפי פשוטו יש לפרש שהש"י שאל אותו ב' שאלות מי הגיד לך שאלה אחת ועוד שאל לו המן העץ ובאמת הי' הדבר כן היא שאכלה וידעה שהם ערומי' הגידה לו שהם ערומי' וזה שהשיב האשה אשר נתת עמדי הגידה לי ועל השאלה השני' המן העץ השיב לו היא האשה אשר הגידה לי היא נתנה לי וכן משמע מדאמר הקדוש ברוך הוא מי הגיד לך ולא אמר מנין אתה יודע משמ' שבאמת שהיא הגידה לו ועוד יש לפרש ע"פ מה דא' בסוטה דף ט' ע"ב פירש"י בפ' הנחש השיאני שהיא לשון נשיאון שגרם החטא הוא שבא על חוה קודם שבת ואכלה פגה כמשאז"ל בדוד המלך ע"ה ראוי' היתה בת שבע וכו' אלא שאכלה פגה וזה גרם לו אכילת עץ הדעת קודם שנתברר מן הרע שבו אבל טענת אדם הי' שהרי אסרו חז"ל היחוד חתן וכלה כשהיא נדה משום דחתן יצרו תקיף וז"ש האשה אשר נתת עמדי שנתייחיד עמי הוא גרם שאכל מן העץ ולפ"ז פי' היא נתנה כלשון חז"ל בכמה מקומות היא הנותנת שעי"ז בא לידי אכיל' ויש לפרש מ"ש כי שמעת לקול אשתך ותאכל שהוא תשובה למ"ש האשה אשר נתת עמדי שהיא הסיתו לבוא עלי' כמ"ש הנחש השיאני כנ"ל והוא שאמרו יותר מה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן אמרו ביבמות דף פ"ה שהיא מרגילתו לזה אמר כי שמעת לקול אשתך שלא הי' לו לשמו' לה לבוא עלי' בזה יש לפרש מש"ה גם בלא דעת נפש לא יטוב ואץ ברגלי' חוטא ענינו כי לולי שנתנה כבר כח בנחש לא הי' יכול להסיתם וביותר שאחז"ל שדחפה אותה עד שנגעה והאיך הי' כח ביד הנחש לעשות מעשה לדחוף אותה עד שתגע אע"כ שכבר נתנה לו כח וז"ש גם בלא דעת ר"ל קודם שאכלה מעץ הדעת כבר היתה נפש לא טוב ואץ ברגלים היינו מה שדחפה הנחש הי' מחמת החטא הקודם:

ויאמר אלהים אל הנחש כי עשית זאת: יש לדקדק דגבי נחש הזכיר הקב"ה טעם העונש בשביל העבירה שעשתה וכן גבי אדם אמר השי"ת כי שמעת לקול אשתך ותאכל וגו' אבל גבי חוה לא הזכיר טעם העונש אלא מיד הרבה ארבה עצבונך מפני שאמרו אין טוענין למסיה שהי' לנחש לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אבל הקב"ה לא טען זה בשבילה לכך אמר הטעם כי עשית זאת שלא הי' לך לעשות וכן לאדם אמר להיפוך שלא הי' לך לשמוע לקול אשתך להוציא מטענתו שהוא שליח שלה לכך אמר לו שאין שליח לדבר עבירה משום דברי הרב וכו' והוסיף עוד ותאכל מן העץ להחמיר עליו כמ"ש בריש האיש מקדש דף למ"ד דאפילו יש שליח לד"ע מודה בחלבים ועריות דאין שליח לד"ע דלא מצינו זה נהנה וזה מתחיב וז"ש ותאכל בדבר אכילה בוודאי אין שליח לד"ע אבל לגבי אשה לא הוצרך לומר הטעם מפני שהיא עשתה עבירה כפולה ששמעה לקול הנחש וגם הסיתה לאדם א"כ ממ"נ חייבת או מטעם שהסיתה אדם או מטעם ששמעה לקול הנחש ואכלה לכך לא הוצרך לומר טעם העונש ועיין בש"ך ח"מ סי' כ"ח שהקשה אהא דאמרינין אין טוענין למסית וכו' מהא דאמרינן אין שליח לד"ע לחייב בידי אדם אבל בידי שמים חייב ונדחק בזה ולא ידענא מאי קשי' לי' דאדרבה דהיינו טעמא דחייב בידי שמים מפני שבכל דיני שמים כתוב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו' וכיון דאין טוענין למסית לא נמצא מליץ עליו לכך נתחייב בידי שמים ומהכא ילפינין דאין טוענין למסית:

ואיבה אשית פירש"י אתה לא נתכוונת אלא שימות בעלה ותשא את חוה וכו' י"ל שסבר הנחש שלא נצטווה אלא אדם ולא היא ומה שלא אמר לה כן כדי שתוכל להסיתו במה שלא מתה באכילתה:

הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב וגו': יש לרמוז בזה משחז"ל כל שנה שאין תוקעין בתחילתה מריעין לה בסופה מ"ט דלא אערבוב שטן וז"ש הוא ישופך ראש שהשטן הוא משורש הנחש כידוע ומספרו היא עם הכולל ואם לא אערבוב בתחילת השנה או ח"ו ישופנו עקב בסוף השנ' ויש עוד לרמז משז"ל דאנשי כה"ג קטלוה ליצה"ר דע"ז ואמרו חז"ל בפ' ודוד בא עד הראש שהראש הוא ע"ז וזהו ישופך ראש אבל בעונות שאדם דש בעקביו מתגרה בו היצה"ר וקשה להנצל ממנו כמ"ש חז"ל בפ' והיו עקב תשמעון וכן אמר דהע"ה: עון עקובי יסיבנו וזהו ואתה תשופנו עקב:

ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו' פי' רש"י בפ' לעיל ויאמר אלהים וגו' עץ פרי וגו' כשנתקלל אדם נפקד' גם היא בעונה כבר כתבנו לעיל שזהו הי' גרם לחטא אדם והפשוט היא כיון שהאדם נבר' עפר מן האדמה ע"כ לא הי' גופו מתוקן ומבורר מן הרע כמ"ש פוקד עון אבות על בנים ופי' התרגום כד משלמין בנייא למחטא בתר אבוה והיא משחז"ל כשאוחזין מעשה אבותיהם וענינו היא שלא הי' כ"כ ראוי לענוש הבן מפני שהי' בו פגם זה מצד אביו וזה גרם לו לחטוא מ"מ פוקד הקב"ה עון אבותיו עליו דאף שהפגם התחיל באביו היא השלימו באוחזו בחטאו וז"ש הלשון שאחזין מעשה אבותיהן בידיהין כמו שיבואר בס"ד במקומו וז"ש הקב"ה לאדם מלאו את הארץ וכבשוה ופי' רש"י חסר וא"ו ללמד שהאיש כובש את האשה ע"ש דהיינו לכבוש את הארץ מן הרע שבה להחזירה לטוב כמו שיהי' לעתיד ובכוונה זו אמר השי"ת לא טוב היות אדם לבדו שהי' קשה על האדם בהיותו לבדו לכבוש את הארץ ועשה לו עזר וזה שאמר הכתוב בתחילה ויקרא אדם שמות וגו' שבתחילה הביא הש"י כולם לפניו לראות מה יקרא להם וענין קריאת השמות להעלותם לשרשם וז"ש וכל אשר יקרא לו האד' נפש חי' היא שמו ר"ל שהיא השפיע להן נפש חי' ולפי גודל מעלתו הי' קשה עליו להעלות כל מדרגות התחתונים כמו שמצינו במרע"ה שהי' מעלה כל ישראל וכשהי' למעלה בשמים לא הי' כח בידו להצילם מן החטא ואמר לו השי"ת לך רד וכן במלחמות עמלק נאמר וידי משה כבידים שאמרו חז"ל שנשיאות ידו הי' להעלות ישראל שיסתכלו כלפי שמים כתוב ואהרן וחור תמכו את ידיו ויבואר עוד במקו' אחר וכן הי' באדם לגודל מעלתו הוצרך עזר להעלות את הארץ ולכובשה ואמרי' ביבמות דס"ג אשכחי' ר' יוסי לאליהו וכו' במה אשה עזרתו אי"ל מביא חטין חטין כוסס פשתן לובס וכו' וזה שעזרתו לברר הטוב מן הרע וכן היה קודם החטא שתהי' בעזרו לתקן את האדמה להוציא פרי בלי תערובות הרע והיינו דכתוב וכבשוה דהיינו שהוא יכבוש אותה והיא תכבוש את האדמה אך אמרו חז"ל זכה עזרו לא זכה כנגדו שבתחילה צריך לתקן אותה ולכבוש אותה שתהי' במעלתו שפי' רש"י וכבשה חסר שהזכר כובש את הנקיב' ואז היא בעזרתו לכבוש את האדמה ואם לא זכה והיא כובשתו אז היא נגדו ואינו יכול לכבוש את האדמה וזש"ה כי יקח איש אשה ואחז"ל כי יקח ולא כי תקח שהיא צריכה להיות לקוחה ממנו כמש"ה כי מאיש לוקחה זאת וזש"ה כי שמעת לקול אשתך ממילא ארורה האדמה בעבורך שלא תוכל לכובשה ולבררה ואדרבה גרם שתוציא קוץ ודרדד וגו' וז"ש עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת פי' דהכוונה הי' שאתה תקח אותה ותתקן אותה ועתה שכבש' אותך אשתך שלא תכבוש את הארץ כי ממנ' לוקחת' שנלקח ממנ' ולא היא ממך כמ"ש ולא כי תקח כנ"ל ועד"ז פירשנו מ"ש כל המרבה שיחה אם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מד"ת וסופו יורש גיהנם יש לדקדק דהל"ל גורם רעה לעצמו ומה ענין סופו יורש גיהנם אבל הענין היא שאמרו ביבמות דף ס"ב ע"ב כל השורה בלא אשה שורה בלא תורה שנאמר האם אין עזרתי בי ותושי' נדחה ממני והיינו שאמרו זכה עוזרו דהיינו שהוא כובשה זוכה ונעשה טובה ותהי' בעזרו אבל אם היא מרב' שיחה עמה גורם שנעשה היא אשה רעה כמו לא זכה נגדו ולא די שאינה בעזרו לתורתו אלא שהיא גורמת לו ליבטל מדברי תורה ולא יאמר אדם כיון שאחז"ל שלשה אנשים אינם רואין פני גיהנם מי שיש לו אשה רעה וכו' א"כ כיון שנעשית אשה רעה לא יראה פני גיהנם אך ז"א אלא כשהיא אשה רעה בתולדתה אבל כשהוא גרם שהיא אשה רעה ה"ל איהו המתחייב בנפשו ע"כ אמר וסופו יורש גיהנם והנה יש בקללות אדם הראשון עד סוף כל הדורות שחטאו גרם כל הגליות ושעבוד מלכיות וחבלי של משיח ומלחמות גוג ומגוג וזש"ה כל ימי חייך ויש לפרש קוץ ודרדר תצמיח לך על הרשעים המציקים את ישראל ושורש' היא מעשו ועמלק כמש"ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר רמז לדבר וקוץ ודרדר כמספר עשו ועמלק ובמ"ש בזיעת אפיך תאכל לחם רמז על התורה שנקראת לחם דכתיב לכו לחמו בלחמי ע"י חטא אדם הראשון לא נתברר עד ימו' המשיח כמ"ש אין בן דוד בא עד שלא יהי' משנה ברורה והלכה ברורה במקום אחד וצריך יגיעה רבה לברר הלכה א' וכמ"ש פירוש המשנה אם אין קמח אין תורה כי כמו שצריך לברר החטין מן הפסולת עד שנעשה קמח כמ"ש חז"ל כמה יגועת יגע אדם הראשון עד שמצא פת כן צריך לברר כל הלכה עד שמוציאין ממנה את הקמח וז"ש חז"ל במי שאינו מברר הלכותיו לא חש לקימחו' וז"ש אם אין קמח אין תורה אם אינו מיגע את עצמו לברר הלכה על בורי' לא מצא תורה כמ"ש לא יגעתי ומצאתי אל תאמין וזש"ה בזיעת אפיך תאכל לחם שהיא יגיעה רבה ומ"ש אם אין תורה אין קמח היינו אדם לקבוע זמן למגרס ולעייני וכמ"ש חז"ל לגמור אינש והדר לסבור ויבואר לפנינו באריכות במקום אחר:

ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה וגו': כבר כתבנו בחידושי כתובות לפרש מילת היתה ולא אמר כי היא אם כל חי כי באמת היתה הכוונה בתחילה שתהא אם ממש לכל חי כלשון פשטות הכתוב פרו ורבו ומלאו את הארץ משמע שהם בעצמם יפרו וירבו וימלאו את הארץ והטעם בזה כי אמרו חז"ל איך נשא קין את אחותו כי חסד הוא שלא היה אפשר להעולם להתקיים וזהו דוקא אחר החטא שנגזר מיתה על האדם וא"א להתקיים אלא בתולדותיהן ותולדי תולדותיהן עד סוף העולם אבל קודם החטא לא הי' צריך לזה אלא שהם בעצמ' ימלאו את הארץ ויתקיימו לעולמי' לכך אחר החטא פירש מן האשה כיון שהותר קין באחותו שוב לא הי' מצוה למלאות הארץ נמצא קודם החטא היתה ראוי' להיות אם ממש לכל חי כי ממנה יוולדו הכל ואף שלאחר החטא מתבטל זה קרא אותם חוה על שם העבר שכבר היתה ראויה להיות אם כל חי וע"ש שהארכנו:

ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם: כבר כתבנו בחידושנו כתובות דף ס"ד לדעת הרמב"ם דמזה ראי' דאע"ג דאמרו חז"ל לכסות אשה קודמות דהיכא שאי אפשר לו להחזיר על הפתחי' איש קודם מדכתוב לאדם תחלה ויותר נראה דהאי ויעש לאו עשי' ממש שהרי כל מעשי בראשית הי' בדיבור הש"י גם רחוק הדבר שבר' הש"י כותנו' עור וילביש' וכי קין והבל והתאומו' הלכו ערומ' נראה כיון שאסר לו הקב"ה בהמה וחי לאכילה אלא למשא בעלמא התיר לו בהמות בשביל העורות לעשות מהם לבושים וצוה להם להבדיל בין לבושי גבר ושמלת אשה וממילא עשו גם הם ובניה' וכ\לבנותיה':

ואכל וחי לעולם: ענינו כי אחר החטא שנתגש' א"א לתקן הנשמה אלא בפרידתה מן הגוף משא"כ קודם החטא שהיה יכול לכבוש את הגוף עד שיחזיריהו לרוחני כענין אליהו ועוד כי מאימות המות יכול להתגבר על היצה"ר כמשחז"ל לעולם ירגיז וכו' ואם לא יזכיר לו יום המיתה ואמרו שוב יום אחד לפני מיתתך וכו' משא"כ אם הי' חי לעול' לאחר החטא וז"ש דה"מ ע"ה מי גבר יחי' ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה רצונו כי אין דומה שמיעה לראי' כי כשרואה בעיניו נכנע לבבו ויחשוב למלט את נשמתו מיד שאול ועוד אמר ד"ה ע"ה העלית מן שאול נפשי חייתני מיורדי בור ר"ל כדי להעלות נפשו משאול ע"כ ירידת הגוף בבור הוא חייתו נתקן נשמתו וז"ש חייתני מיורדי בור ר"ל כלומר ירידת הבור היא חייתו שעי"ז חוזר בתשובה ומתקן נפשו ויש לפרש מ"ש חז"ל בזה אל תאמן בעצמך עד יום מותך וכבר כתבנו בזה ור"ל שאל יאמין להרגיז יצ"ט על יצה"ר עד שיזכור לו יום המיתה וזהו עד שיזכור לו יום המיתה ויש לפרש עוד כי בחטא עץ הדעת הוא הגור' שיצרו של אדם מתגבר עליו ובזה הוא תיקון ע"י המיתה והגיהנם להפריד הרע מהטוב וכמ"ש משה ע"ה הנני נותן לפניך את החיי' ואת הטוב ואת המות ואת הרע וע"ז אין לחייב היצה"ר כשמתגבר כי זהו עבודתו כמ"ש בפ' רוח סערה עושה דברו שעושה הדבר שנתמנה עליו אבל אם היצה"ר מחליף הרע בטוב ואת הטוב ברע ע"ז ידין אותו הש"י כי אין אדם יכול לעזור מידו כיון שמחליפו בטוב ואין עושה הש"י מתנגד לו וע"ז אמר דהמע"ה אלהים זדים קמו עלי ועדת עריצים בקשו נפשי ולא שמוך לנגדם וגו' שלא שמו את הש"י המתנגד לו אלא שמחליפו בטוב וע"ז צריך רחמים גדולים להעזר והיינו דמסיים ואתה ה' אל רחום וחנון וגו' ועל חטאים אלו אחז"ל וצורם לבנות שאול מזבול גיהנם כלה והם אינה כלים כיון שמחליף המות בחיים ע"כ אין חייתם מובדל מן הרע אף אחר מיתתם כמש"ה ויצאו וראו בפגרי אנשים הפושעים בי כי: תולעתם לא תמות וגו' ועל הרשעים אלו אמר. דהמע"ה סי' מ"ט ויקר פדיון נפשם וגו' וחדל לעולם ויחי עוד לנצח לא יראה השחת ר"ל שאין להם פדיון אפילו במות והי' נחשב ויקר פדיונו אם הי' חדל לעולם כי זהו תיקון המיתה שנפרד הרע מן הטוב אבל אינו כן כי יחיה עוד לנצח כי חייתו נשאר בו אפילו לא יראה השחת דהיינו כשהגיהנם כלה הם אינם כלים כי חיית' נקשר ברע לנצח זה היה עיקר החשש לאחר שאכל מעץ הדעת טוב ורע עדיין יש תקנה כשידע מהו הטוב ומהו הרע כי הטוב הוא החיים והמות הוא הרע אבל אם הי' אוכל מעץ החיים והי' מתערבין הרע בעץ החיים להיפך ח"ו דברי אלהים חיים ולזה אין תקנה אפילו במיתה וזהו לעול' ועוד יבואר זה במקומות רבים:

והבל הביא גם הוא וגו': יש פרש ע"פ משחז"ל אדם כי יקריב מכם שהקרבת הקרבן הוא שימסור אדם את נפשו לה' ויחשוב כל מה שנעשה לקרבן לה' כאלו עשה בעצמו וכן מצינו באילו של יצחק שנא' ויעלהו לעולה תחת בנו פי' רש"י כל עבודת שעש' כאילו היא בבנו עשוי' והיינו דכתוב והבל הביא גם היא פי' הביא את קרבנו וגם א"ע מסר לה שהקרבת הקרבן יהיה כאילו הקריב א"ע והיינו דכתוב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו דהיינו אל הבל שהסביר לו פנים של חיבה בעבור מסירת נפשו ואל מנחתו לקבל ברצון:

וישע ה' אל הבל ואל מנחתו וגו' ואל קין ואל מנחתו לא שעה וגו': ופירש"י לא פנה ובת"א פירש לא היית רעוא וענינו שהרצון נקרא פנים כמש"ה פנים אל פנים דיבר ה' עמכם פ' רצון ברצון וכן מ"ש דהמע"ה לך אמר לבי בקשו פני וגו' והלא כבר אמר השי"ת לא תוכלו לראות פני אלא ענינו הרצון שהי"ת מסביר לו פנים וזה היה טובה גדולה לקין כמ"ש בפס' ומשל' לשונאיו אל פניו להאבידו וכמ"ש חז"ל שהש"י משלם שכרם ומסביר להם פני' בעוה"ז כדי להאבידו בעוה"ב וז"ש דוד פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם שמה שהש"י מראה להם פנים הוא רע להם להכרית וגו' וכן מצינו באיכה השיבני אחור ר"ל כי מה שהשיב אחור ימינו מפני אויב הוא לטובת ישראל להטיבם באחרונה וזה הי' טובת קין שלא הסביר לו פנים וקין לא הבין זה לכך אמר לו הש"י למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלא אם תיטיב שאת ר"ל אם תשוב בתשובה שאת והוא מלשון ישא ה' פניו אליך הרי שזה הי' טובתך להטיב לך באחריתך ולמה חרה לך כמו שיבואר הלא אם תטיב שאת ופי' התרגום אם תיתוב ישתבק לך והיא מלשון נשיאות עון ובקדושין דף ס"א פרש"י שהיא מתן שכר וכמו וישא משאת מאת פניו ועמ"ש באריכות והיינו דלפי נשיאות שכר מיירי בתשובה מאהבה שאחז"ל שזדונות נעשה כזכיות ולפי' התרגום ישתבק לך מיירי בתשוב' מיראה שזדונת נעשה כשגגות וע"פ פשוטו יש לפרש ע"ד שאחז"ל הבא לטהר מסייעין לו בא לטמא פותחין ועין מ"ש לקמן בפרשת לך לך בפ' ויסע לוט מקדם שענינו הוא מ"ש בפ' מי יעלה בהר ה' כי הבא לטהר היא משל לעולה על ההר שעליית ההר קשה מירידתו לכך מסייעין אותו להנשא במדרגות העליי' משא"כ בירידה וז"ש הלא אם תיטיב שאת שיהיה לך סיוע להנשא למעלה ואם לא תיטיב אזי פותחין לו וזהו לפתח חטאת רובץ.

ואם לא תיטיב וגו' יש לפרש ע"פ משחז"ל הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה וכו' ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה יש להבין דהל"ל עונש עבירה עבירה אך ענינו היא שמה העבירה גוררת עבירה כיון שעשאה פעם אחת מתגבר עליו יצרו לשוב לעשות' כמשחז"ל שעיקר התשוב' לשוב מן החטא באותו מקום ובאות' אשה אמנם היא לטובת האדם כי ידוע הוא שבמעשה עבירה נתן כח ליצה"ר והיא מכח הקדושה אשר יש באדם כי הרע בעצמו מאפס ותוהו ואין בו כח אלא מניצוץ הקדושה שבו ובזה הכח היא בא להחטיא שנית ואם יתגבר פעם שנית על יצרו ושב מן החטא אז מעלה זה הכח שנפל מתחילה וחוזר ומתקרב אל הקדושה ונמצא שמה שבורח מן העבירה היא מרויח עבירה ראשונה שעשה וז"ש הוי בורח מן העבירה כי הכח שבא עליו הוא מכח העבירה שעשה כבר ואם יברח היא משתכר עביר' ראשונה וזש"ה אם תיטיב שאת שאם יעשה תשובה גמורה דהיינו תשובה מאהבה ישא ה' את עונו ויעשה ממנו זכיות כנ"ל ואם לא יעשה תשובה גמור' ניתן לו עצה שבוודאי לפתח חטאת רובץ שודאי זה החט' ישכים לפתותך להחטיאך שנית וכמ"ש בא לטמא פותחין לו רצונו כיון שפותחין לו מזומנת הטומאה אליו ובעת שתראה שתרבה תשוקתו אליך היא הזמן שאתה תמשול בו שתוציא ניצוץ הקדושה שבו ממנו ע"י שאתה בורח מן העבירה וידבק ניצוץ הקדוש שבתוך הקליפה אליך להחזירו למקום קדושה עוד יש לפרש מ"ש אליך תשוקתו ואתה תמשול בו ע"ד שאחז"ל שבהתבונן האדם בתשוקת כח היצה"ר להחטיאו והוא אין להאשימו כי לכך נוצר וכמ"ש בפ' רוח סערה עושה דברו שמרמז על היצה"ר שנקרא רוח סערה והוא לעשות דברו של הש"י שלכך נברא ויוכל האדם ליקח ממנו משל כמה יש לו לאדם לחשוק ולהוסיף כחו בעבודת השי"ת וז"ש אליך תשוקתו ואתה תקח משל מתשוקתו אליך שכמה ראוי לך להתגבר עליו.

ויאמר קין ולפי פשוטו יש לפרש שהבל נתרחק מקין מעודו ולכך בחר לו אומנות אחרת ולא נשתתף עמו באומנותו כמו שהזהירו חז"ל אל תתחבר לרשע ויותר מזה כשראה שאין רוח המקום נוחה שלא קיבל קרבנו וקין רצה להתקרב אליו ואמר להבל דברי הש"י שאמר לו אם תיטיב שאת ועשה עצמו כחוזר בתשוב' ומתוך כך נתקרב הבל אליו ואיתא במדרש הביאו רש"י ז"ל שנחלקו על הירושה ע"ש ויש לפרש מה היה מחלוקתו עמו בירושה שקין טען כיון שהוא בכור יש לו ליטול פי שני' ותבל טען שהוא בכור ליציר' ע"ד שפירש"י ז"ל בפ' ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב וגו' וטענות הבל הי' כיון שנתקבל קרבנו ולא נתקבל קרבן קין ע"כ שהוא בכור כמ"ש חז"ל שקודם מ"ת הי' עבודה בבכורים ולכך הביא קרבנו מבכורות צאנו והיינו דכתוב ויאמר קין שאמ' לו מה שאמר הקב"ה אם תטיב שאת שהיא רוצה לקבלו כיון לפי דעת קין רוצה לגזול אותו ובן נח חייב מיתה על הגזל אלא שלא היה לו לדין על המחשבה כמעשה שהרי עדיין הי' אביהם חי ולא הי' לו להרוג אותו ובאמת הי' נתחייב קין מיתה ע"ז כי אף דשוגג היה דסבר שהוא חייב מיתה מ"מ בן נח חייב על השוגג כמזיד כדאי' במס' מכות שהיה לו ללמוד ולא למד וכשחזר בתשובה כדכתוב גדול עוני מנשוא חשב לו הקב"ה כשוגג ולא חייבו אלא גלות כשוגג ועוד אחז"ל שנתקנא קיו על התאומה יתירה שנולדו עם הבל וי"ל הטעם בזה לפי משחז"ל שהותר לקין לישא אחותו חסד היא כדי שיקיים העולם ועוד אחז"ל שלא נאסרו בני נח אלא באחותו מן האם ולא מן האב נמצא שאם יקח הבל שתי תאומותיו ויהי' לו בן מזו ובת מזו תהי' מותרות זו בזו כיון שלא הי' אחיות מאם אבל קין שלא הי' לו אלא תאומה אחת יהי' זרעו אסורים זה בזה לכך נתקנא בהבל על תאומה יתירה ובזה אתי שפיר מ"ש דמי אחיך ופי' רש"י דמו ודם זרעותיו מפני שכוונתו הי' שלא להיות זרע לאחיו ועמ"ש לקמן בפ' ויולד לחנוך את עירד וגו'.

קול דמי אחיך וגו' יש לפרש ע"פ מ"ש חז"ל בפ' האזינו שמים וארץ שהם שני עדים ואם יתחייבו תהי' בהם יד העדים תחלה שהשמים לא יתנו טלם והארץ לא תתן יבולה וכו' וק"ל דב"נ נהרג בעד אחד לכך לא היה צריך רק עדות מן הארץ וזהו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה רצונו שהאדמה מעידה וכיון שיד העדים תהיה בו בראשונה לכך ארורה האדמה, בעבורך שלא תתן יבולה כנ"ל ואפשר לפרש דהיינו דקאמר אשר פצתה את פי' להעיד עליך לקחת נקמת דמי אחיך מידך ויש לפרש בזה משחז"ל מזמור לאסף ששפך חמתו על עצי' ואבנים אף שהיה בירושלים כסף וזהב לרוב ולא הזכיר אלא עצים ואבנים מפני שהם היה העדים כמשחז"ל ואבן מקיר תזעק וכפים מעץ וגו' כיון שהם העדים היה העונש בהם כדכתיב יד העדים תהיה וגו'.

וישם ה' לקין אות: פי' רש"י חקק לו אות על מצחו ובמדרש אות ו"ו יש לפרש לפמ"ש ומפניך אסתר שנסתלק ממנו צלם אלהים כמ"ש חז"ל על פסוק אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו כי כשנסתלק ממנו צלם אלהים חי' מושלות בו שכל איש ישראל ששם ה' נקרא עליו כל הבריות יריאים ממנו וכיון שחטא נסתלק ממנו שם ה' וזש"ה ומפניך אסתר וז"ש בגלות מתי אבוא ואראה פני אלהי' ואית' בכתבים שהארבע מיתות ב"ד נגד ארבע אותיות הוי"ה ב"ה שהרוצח שדינו בסיף כנגד ו"ו ובקין שנתחייב הרג נסתלק אות וא"ו לכך הוצרך לרשום אות וי"ו במצחו.

ויצא קין מלפני ה' וגו' בילקוט פגע בו אדם הראשון א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל אדם מטפח על פניו ואמר כך הוא כח של התשובה ולא הייתי יודע מיד עמד אדם ואמר מזמור שיר ליום השבת וגו' נראה לפרש ע"פ פשוטו לפי שהמתין הקב"ה לקין ממיתה עד דור שביעי שנאמר שבעתים יוקם קין והנה חטא אדם הראשון הי' שגרם מית' לדורות אך לפי פירש"י בתהלים כי מ"ש הש"י ביום אכלך וגו' היינו יומו של הקב"ה שהיא אלף שנה הרי אף לאחר חטא אדם הראשון יכול לחיות אלף שנים ואותם המתים קודם אלף שנים ע"כ הם בחטא עצמם וז"ש ירמי' אל תאמרו האבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה כ"א איש בחטאו ימותו שלא יאמ' אדם שמת מחמת חטא אה"ר שאכל מעץ הדעת שהיא בוסר כי מחמת חטא אדה"ר הי' יכול לחיות אלף שני' א"כ אין לתלו' בחטא אה"ר אלא שאה"ר הי' מצע' שא' יהי' הדורות צדיקים גמורים ולולי חטאו הי' יכול הדור הראשון לחיות כל חיי העולם אבל לאחר חטאו הוכרח הוא למות בסוף אלף שנים וכיון שאחז"ל שית אלפי שני הוי עלמא הוא גרם שבהכרח שאפילו יהיו צדיקי' גמורים בהכרח להיות שש דורות בשית אלפי שנין וכיון שראה בקין שהתשובה מועלת עד ששה דורות א"כ באדה"ר אם ימחול לו על ששה דורות אח"ז יהי' יום שבת הגדול שהוא תחיית המתים לכך אמר מזמור שיר ליום השבת.

ויולד לחנוך וגו' יש לדקדק בשינוי לשון ויולד ולא אמר ילד כמ"ש באינך י"ל שכבר כתבנו לעיל שהי' ראוי שחנוך ישא בת הבל שהוא מותרת לו אלא לפי שהרג קין את הבל הוכרח לישא אחותו שלא כדת שלא הי' יכול לישא תאומו' הבל שהיא אחות אביו לכך שינה הלשון ויולד לחנוך שלא היתה בת זוגו הראוי לו אבל עירד נשא תאומות הבל שהיא אחות אבי אביו שאינה אסורה מן התורה.

ואחות תובל קין נעמה פירש"י היא אשתו של נח בב"ר ע"ש משמע דאף דפירש"י בסמוך שנגזר על זרעו של קין לכלות אחר ז' דורות היינו דווקא ממשפחו' אב אבל אשתו של קין אע"פ שהיתה מזרע קין אין זרעה נקרא על שם קין ואין לומר שהיתה אחות תובל קין נעמה והיא ואביה ואמה היו מזרע שת דהיינו שצילה אשת למך שהיה לה כבר בעלה הראשון מזרע שת שילדה ממנו את נעמה דהרי פירש"י בסמוך שלא נולד שת עד אחר מעשה של למך אע"כ כנ"ל והיינו דאמר להם אדם וכי עליכם לדקדק וכו' שהרי הנקבות יכולות להתקיים וכענין שאמרה מרי' לאבי' עמרם גזרתך קשה משל פרעה שפרעה לא גזר אלא הזכרים וכו' וכן משמ' מדאחז"ל שחסד הוא שנשא קין את אחותו ולא אמרו שנשא שת אחותו משמ' שת באמת נשא מזרע קין משום דאין קפיד' בנקיבות.

ויאמר למך לנשיו וגו' כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי פירש"י וכי אני פצעתיו במזיד שיהי' הפצ' קרוי על שמי וילד אשר הרגתי לחבורתי וכו' בתמי' והלא שוגג אני ולא מזיד וכו' כן היא לשון המדרש יש לפרש הא דלא קאמר בכלל וכי איש וילד הרגתי לפצעי ולחבורתי גם לשון שיהיה הפצ' קרוי על שמי אינו מובן ויראה דבאמת קי"ל דב"נ נהרג על שוגג כמזיד אלא דקי"ל בר"פ האיש מקדש האומר לחבירו צא והרוג את הנפש ס"ל לב"ה דהמשלח פטור והשליח חייב דאין שליח לדבר עבירה ואיתא בתוס' קדושין דף מ"ב ע"ב ד"ה אמאי מעל דבשוגג יש שליח לדבר עבירה כיון דלא שייך דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין והכי קי"ל א"כ כיון שתובל קין אמר לו שימשוך בקשת הרי היא שלוחו וכיון שהי' שוגג דלא שייך דברי הרב ממיל' אין הפצע קרוי על שמו אלא על המשלח והיינו דקאמר אין הפצע קרוי על שמי כיון דאני שוגג אלא על תובל קין וממילא דפטור נמי על הריגת תובל קין שהיא חייב מיתה אף שהוא הי' ג"כ שוגג בן נח נהרג אף אשוגג.

ולמך שבעים ושבעה וגו' פי' רש"י וריבוי שביעיות הרבה אחז לו ונעל"ד לפרש ע"פ מה שאחז"ל בפ' בן סורר איש אתה צריך להחזיר עליו אם יש לו יורשים ולא קטן דקטן אינו מוליד ואף שאחז"ל דדורות הראשונים לשמונה מולידים היינו שנמצא כן אבל הרוב לא היה מוליד אלא בגדלות כדמוכח בכמה דוכתי והנ' רש"י פי' בתהיל' מ"ש הקב"ה ביום אכלך ממנו מות תמות האריך לו הקב"ה אלף שנים כיומו של הקב"ה שהיא אלף שנים נמצא שאין האדם יכול לראות בחייו אלא שבעים ושבעה דורות שעד שיגדל הדור של שבעים ושבעה היא שנה יותר מאלף שנים די"י פעמי' שבעים ושבע' היא אלף ואח' וא"כ א"ח לאדם לחיות עד שיראה הדור של שבעים ושמונה שהיא שנה אחת יותר מאלף שנים ע"כ אמר שיוכל לחיות עד שבעים ושבעה ואין לחשוב העיבורים של כל דור ודור שהיא לפחות ז' חדשים דאי' במדרש איוב סי' כ"א בפ' זרעם נכון לפניהם גבי דור המבול ר' לוי אמר לג' ימים היתה מעוברת ויולדות וכו' ורבנן אמרו ליום א' וכו'.

וידע אדם וגו': פירש"י בא למך אצל אדם הראשון וכו' ולפי פשוטו י"ל שבתחילה פירש מאשתו דאפשר לקיים ומלאו את הארץ ע"י קין כמ"ש לעיל בפ' ויקרא האד' שם אשתו חוה וגו' ע"ש אבל אחר ז' דורות שנגזר לכלות זרעו של קין הוכרח להוליד את שת שממנו הושתת את העולם אבל אין לומר משום שיכלו זרעו של קין הי' צריך אדם לקיים מצוה פריה ורביה כדקי"ל בהי' לו בנים ומתו דלא קיים פו"ר הא כתבנו לעיל דלא נגזר אלא על הזכרים כמו שהוכחנו לעיל מאשתו של נח ואמרינן ביבמות דף ס"ב דאפילו ברתא לברא נמי קיים מצות פרי' ורבי'.

ויהיו כל ימי אדם וגו' איתא במדרש העביר לפני אדם כל הדורות הראהו דוד חיים חקוקים לו ג' שעות וכו' א"ל ע' שנה משנותיו וכו' נראה דהאי ג' שעות היינו משום דכתוב אלף שנים בעיני' כיום אתמול וגו' ואשמור' בליל וא"א לפרש כפירש"י שם שאשמור' היא בכלל האלף שנים דא"כ השלים אדם שנותיו ולא נתן לדוד כלום אלא אשמור' שלנו שהיא שלש שעות כיון שאמר לו הקב"ה ביום אכלך ממנו משמע ביום ולא בלילה נתן ג' שעות לדוד ואדם הרויח לו משנותיו ע' שנה לפ"ז יש לפרש הא דאמרינון בשבת דף למ"ד דאמר הש"י לדוד בשבת תמות ואמר לו אמות באחד בשבת אף דבודאי שנותיו של דוד הי' מכוונ' כמ"ש בפ' האזינו במ"ש חז"ל שהקב"ה מחשב שנותיו של צדיקים מיום ליום שנאמר את מספר ימיך אמלא היינו שמחשב לו שיהי' הימים במלואם ולפמ"ש י"ל דסבר דוד שה"ע שנים שנתן לו אדם היינו חוץ מג' שעות של אשמורה כיון שאחז"ל שדוד מת בשבת במנחה שהיא ג' שעות קודם הלילה ביקש שיתן לו אותן ג' שעות יותר על ה"ע שנים וימות בתחילת הלילה.

ויהיו כל ימי אדם וגו' לכאורה קרא מיותר הוא דמי לא ידעינן דק"ל ושמונה מאות תתק"ל שנה היא ונראה דמסתמא לא הוליד באותו יום שנשלם הק"ל שנה נמצא צ"ל או דחשוב מקצת שנה ככולה או דלא חשיב כלל מקצת וכן אחר השמונה מאות דהוליד שת צ"ל כן או דלא חשיב כלל מקצת שנה או חשיב מקצת ככולה והי' אפשר דבהצטרף מקצת אחר הק"ל ומקצת אחר השמונה מאות שיהיה שנה פחות או יותר דהיינו אם היה נחשב הזמן שקודם לידתו חודש אחד בשנה לשנה וכן אחר לידת שת נחשב חודש א' לשנה נמצא דבהצטרף שניהם נחשב השני חדשים לשנה א' ואי נימא דלא חשיב מקצת ככולה נמצא אם היה י"א חדשים בראשונה ולא נחשבה וכן בשנין אחר לידת שת נמצא בהצטרף שניהם הוא יותר לכך הוצרך לומר דבכלל השנים בצירוף נמי לא היה אלא תתק"ל ועמ"ש בר"פ נח.

ויתהלך חנוך וגו' אחז"ל שנעשה שר עולם והוא מט"ט ששמו כשם רבו ויש לפרש בזה מ"ש המלאך למנוח למה זה תשאל לשמי והוא פלאי משום דאי' ביו"ד סי' רע"ב סעיף ט"ו אסור לקרות בשמו של רבו אם היא שם פלאי לכך אמר והיא פלאי וכיון ששמו כשם רבו אין לו להזכיר שמו.

את שם את חם ואת יפת פי' רש"י והלא יפת הגדול וכו' עיין בפרש"י נח בפ' ולשם יולד וגו' וע"ש מ"ש שם.

ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם וגו' עמ"ש בזה בחידושנו כתוב' דף ח' ע"ב ויש לפרש ע"ד משחז"ל בפ' יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו שהיא משל לחיגר וסימא וכו' והיא שהרוח טוען שאינו חוטא אלא החטא הוא מצד הגוף וכן הגוף טוען שאין בידו לחטוא בלא הנשמה והקב"ה מרכיבם ודנם וכתב הר"ר אלשיך שז"ש במתניתין דאבות הילודים למות והמתים להחיות והחיים לדון לידע ולהודיע שהוא מה שהוצרך להמית ואח"כ להרכיבם ולהחיות ולא דנם בחיים בהיותם יחד משום שידעו שהוא הבורא והדיין שאם ידונם בעוה"ז שהיא עלמא דשקרא לא יודו שהיא מאת הש"י ויתלו במקרה לכך דנם בעולם עליון ויש לפרש בזה מ"ש לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה שהוא לשון כפול אלא ענינו שביקש שיענשיהו בעוה"ז ולא להמיתו ולהחיותו ואני אספר מעשי יה ואודה לו שהוא מאתו יתברך ואומר יסר יסרני יה וגו' יש לפרש בזה פסוק משנאי ה' יכחשו לו ויהי עתם לעולם שעי"ז שהם מכחישים השגח' הש"י ותולים הכל במקרה אין הקב"ה דנם בעוה"ז שהוא חיי שעה אלא עת משפטם ודינם אחר מיתתם שהוא מיתת עולם וזהו ויהי עתם לעול' וכל זה בדבר שיש לתלו' במקרה אבל בעונש המבול שהיא שלא כדרך הטבע ע"כ א"צ להמיתם ולהחיותם ולהרכיב' יחד כי הרוח יטעון שהגוף היא הגורם שהיא עפר מן האדמה וכן הגוף יטעון גם הוא שהוא בשר ואין בו כח לחטוא והרוח היא הגורם ומוטב לדונם בחיים, וזהו לא ידין רוחי באדם שהרוח יטעון שמה שהיא אדם היא הגורם והגוף גם הוא יטעון שהיא בשר ע"כ טוב לדונם בחיים. הנפילי' היה בארץ וגו' וגם יש לפרש דקאי על המלאכים שנפלו כדאמרינן בנדה דף ס"א שהולידו סיחון ועוג מכדי סיחון ועוג אחין הוי ושניהם נשתיירו מדור המבול כמ"ש התוס' בנדה שם והיינו דקאמר וגם אחרי כן פי' אחר המבול נשתיירו וע"ש בפ' חקת די"ל דסיחון נולד אחר המבול והיינו וגם אחרי כן וקרא להם אנשי שם הנקובי' בשמותן במלחמות סיחון ועוג נהרגו ע"י משה ולהיו' שאחז"ל שהקב"ה בורא רפואה קודם למכה ע"כ נרמז קודם בשגם הוא בשר שהוא רמז למשה כמ"ש חז"ל בשגם זה משה כי קודם שנבראו סיחון ועוג שנלחמו בישראל כבר בא ניצוץ מבחינות משה בנח לכך נרמז ובזכות משה שהי' חי מאה ועשרים שנה הגין על הדור מאה ועשרים שנה. המה הגבורים פי' רש"י למרוד במקום, לפי"ז יש לפרש אנשי השם היינו שעבדו ע"ז כדאי' במדרש גבי דור הפלגה ונעשה לנו שם אין שם אלא ע"ז כדכתוב ושם אלהים אחרים לא תזכירו ובזה א"ש הא דכתוב בתרי' וכל יצר מחשבות לבו רק רע כדאיתא בספ"ק דקדושין דבע"ז נידון במחשבה כמעשה ועיין בסמוך.

תוכן העניינים

פנים יפות בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה