פנים יפות בראשית· רבי פינחס הורביץ
מקץ
בפסוק ויהי בבקר ותפעם רוחו כתב הרמב"ן שלא הי' פעימ' רוחו עד הבקר ע"ש וכן משמעות לשון הכתוב ויקץ פרע' והנה חלום שחשב אותו לחלום בעלמא עד הבוקר אז עלה בלבו ותתפע' רוחו ונראה הטעם בזה שלא היה הזמן להריץ יוסף מן הבור עד הבקר מפני שאחז"ל בר"ה יצא יוסף מבית האסורין והנה חלום פרעה על השבע והרעב הי' בלילה מפני שאחז"ל שאומת העולם נידונין בליל' אבל יוסף כיון שישראל נידונין בתלת שעה קמייתא ע"כ לא היה זמן דינו עד הבקר לכך באותו שעה הוצרך לפעם רוחו.
בפסוק ועל השנות החלום וגו' יש לפרש מפני שענין הדבר בחלום שרואה אדם בעולם העליון הוא עיון יותר אמיתי שכל מה שקרוב לעוה"ז יתערב בו כמה שקר אבל יכול להיות שיבוא לעת רחוק אבל אם אדם רואה חלום בעולם התחתון הוא קרוב להיות קיים והנה פרעה ראה אותו בתחלה בעולם העליון והוא סימן לאמיתו' הדבר וזהו כי נכון הדבר מאת אלהים בלי תערובת שקר ואח"כ ראה אותו בעולם התחחון והוא פי' שממהר אלהים לעשות ע"כ לא ראה אותו בחלום א' אלא ב' פעמים וזהו שאמר פעמים כי נכון הדבר שאמ' הוא וגם ממהר האלהים לעשותו.
בפסוק ואין פותר אותם לפרעה י"ל לפי פירש"י שלא היה לו קורת רוח בפתרונם שהיה אומרים לו שבע בנות אתה קובר י"ל שהוא דבר רע לא רצו לומר לפרעה אלא אמרו לאדם אחר כאדם התולה קללתו בחבירו ומזה הבין פרעה כי מלבם הוציאו דבריה' ואין דרך פתרון האמת שהוא קצת דרך נבואה להסב הדיבור באדם אחר כמו שמצינו בדניאל שאמר בתחלה חלמי' לסנאך ופשרא לערך ואח"כ אמר לו הפתרון כנגדו ממש וזהו שאמר ואין פותר אותם לפרעה שלא אמרו הפתרון לפרעה.
בפסוק ועתה ירא איש חכם ונבון וכן אמר פרעה אין נבון וחכם כמוך פירש"י לבקש נבון וחכם שאמרת אין נמצא כמוך וענינו כי נבון הוא המבין דבר מתוך דבר והחכם הוא להתחכם עם יעשה ההבנה בזה אף כי הדבר פשוט לאסוף תבואה משני השובע לשני הרעב אך אם הדבר ידועה ומפורסם שצריך להצניע התבואה משני השובע לשני הרעב ממילא גם בשני השובע התבואה ביוקר ואין זה שני שובע וכן הי' באמת שכל מצרים היה מצניעים תבואה אלא שנרקבה כפירש"י.
בפסוק כל אשר יאמר לכם תעשו וכיון שהי' דרך התבואה לירקב ולא היה יכולין להצניעו ע"כ היה שבע שני שובע וזהו שהוצרך לנבון להבין זה ואח"כ עי"ז יתחכם לעשו' בענין שלא ירק' וכן עשה יוסף באמת כדאיתא במדרשות ובזה מובן מה שכ' הרמב"ן שלקח יוסף התבואה בזול והוא מה שראו שנרקבת אצלם מכרוהו בזול הרבה.
וע"ד הרמז כי כל כוונת יוסף הי' ללקט ניצוצות הקדושות שנפלו במצרים והם עשרה בחינות כידוע ולקח ז' תחתונית בשבע ימי הרעב והעלה לשלשה ראשונות שהם בחינות נבון וחכם לכך צבר בר כחול הים וגו' רומז על בינה וכתיב ויפתח יוסף כל אשר בהם רומז לנקודת פת"ח שהוא נקודת חכמה שהעלה שם ומשם העלה לנקודה ראשונה שהוא נקודת קמץ לכך כתיב ותעש הארץ לקמצים וירמז בזה למה דכתיב בתרי' וליוסף ילד ב' בנים כי מנשה רומז לאחורי חכמה כמ"ש לעיל בפרשת וישלח בפ' ואחות לוטן תמנע ואפרים כי הפרני אלהים רומז לבינה הנקראת אלהים ומשם פרין ורבין ישראל ואולי נרמז זה בגדולת יוסף כי נתינת טבעת היא בחי' מלכות כידוע וילבש אותו בגדי שש רמז לשש קצוות וירכיבהו במרכבת המשנה רומז לבחי' דעת רביד הזהב בחי' בינה ואברך רמז לחכמה כדמתרגם דין אבא למלכא בחינה ראשונה לא נתן לו כדכתיב רק הכסא אגדל ממך לכך אמר ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו וגו'.
בפסוק ויקרא את יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת וגו' י"ל חיבור הפסוק מפני שכבר יצא הקול על יוסף כפירש"י בפ' וישב בפ' אחר הדברים אחר שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כל וכו' ואחז"ל בסוף פ"ב דיבמות דף כ"ו הנטען על אשה אסור בבתה והיה אפשר שיחזור ויחזיק בזה את הקול שהוציאה עליו לכך הזהיר שלא ידבר ממנו מאימת מלכות כדכתיב גם בחדרי משכבך מלך אל תקלל לכך קרא שמו צפנת פענח כדמתרג' דגליין לי' דמטמרין ויפחדו לדבר ממנו אפילו בהסתר ואחר כך השיאו בתה.
בפסוק ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור וגו' פירש"י כדרך כל הנפטרים מלפני מלפני המלך וכו' והרמב"ן כתב בפ' ויגש בפ' ויברך יעקב את פרעה כי כן דרך הזקנים וחסידי' ליתן ברכה וכו' ע"ש ולדעת רש"י י"ל הא דלא כתיב גבי יוסף ויברך משום דכתיב מקץ שנתיים דהיינו שתי שנים מיום הולדת פרעה ואמרינן במס' ע"ז דיום לידה הוא יום אידם דאסור לשאול בשלומם וכיון שאותו יום עשה משת' לכך נמנע לברכו.
בפסוק ויאסף יוסף בר עד כי חדל לספור כי אין מספר י"ל מפני שאח"ז אין הברכה שורה בדבר המדוד ומנוי וכיון שמצינו ביוסף שהיה הברכה שורה בהיותו בבית פוטיפר כדכתיב ויברך ה' את בית המצרי וכן בהיותו בבית הסוהר דכתיב את כל אשר עושים שם הוא היה עושה ופי' התרגום על מימרי' הוי מתעביד פי' שראה שהברכה היה שורה בכל אשר הי' עושה עפ"י דיבורו וידע שר בית הסוהר דבמימרי' הוי מתעביד ולא עפ"י דרך הטבע וכן בכאן היתה הברכה שורה בתבואה אשר אסף וכל זמן שספר לא היה הברכה יכולה לשרות בעבור שמדדו עד כי חדל לספור אז באמת היה כ"כ רב כי אין מספר והיינו דכתיב כחול היום אף שהוא מן הנמנע לצבור הרבה כחול הים אע"כ שהיתה הברכה שורה בהם ואינו מן המנין כלל, ועפ"ז יש לפרש הח דאמרינין בפ' במה מדליקין מאי ממעט ממעט זמן ולמעט נס ומשני נס כל יומי איתא וצריך להבין דאף שכ' הט"ז דגם ביום ראשון הי' נס אף דקאמר דלא היה בו להדליק אלא יום א' משמע שהי' נמדד להדליק בו יום א' אלא דלא היתה הברכה יכולה לשרות על כלי ריקן וע"כ נשאר בו מעט בכלי ביום הראשון ואכתי לא מתרצי דמה הוי ס"ד דביום הראשון היה נס יותר משאר הימים מדמקשה ונמעט נס ונראה הטעם משום דביום הראשון היד מדוד ולא היתה הברכה מצוי לשרות בו כיון שהיה דבר המדוד משא"כ בשאר הימים כיון שנחסר ביום הראשון ולא הי' מדוד מה שיש בתוכו מצוי הברכה לשרות בו ואפ"ה קאמר קאמר נס כל יומי איתא דהברכה עצמה הוא הנס.
בפסוק כל אשר יאמר לכם תעשו וגו' והרעב היה על כל פני הארץ פירש"י אלו עשירים וכו' מ"ש עיין ע"ש הרמב"ן בזה ונראה כי באמת אמר הכתוב בפ' ויגש ויתום הכסף וגו' ותתום השנה ההיא ויבואו אליו בשנה השנית וגו' משמע שבשנה ראשונה תם הכסף מכל מצרים ובאמת היה ראוי' שהענים והעשירים יתום הכסף לכל א' כפי הערך עשרו ומי שיש לו עושר היה יכול להתקיים יותר אלא הענין הוא שהיה יוסף אומר שאינו מוכר לכל א' די מחסורו אלא חשב כל הנפשות שהיו במצרים כפי שצריכים בכל חודש ולא היה מוכר אלא כשהם ביחד והיו צריכים העשירים לשלם שיספיק אף לנפשות העניים וזהו שאמר פרעה אשר יאמר לכם תעשו דהיינו כשצעקו העניים לפרעה כשכלה להם הכסף אמר לכו אל יוסף והוא יעשה כדי שיספיקו העשירים לעניים ולא מכר להם אלא כולם ביחד והיינו דכתיב ויפתח יוסף כל אשר בהם וישבור למצרים שפתח האוצרות למכור לכולם כא' ויש לפרש ויפתח יוסף כל אשר בהם קאי על אוצרות שהיה מסוגרים אצל עשירים והוא פתח אותם ע"י שהיה צריכים ליתן מפני רעבון וע"ד הרמז כי כל כוונת יוסף היה בזה להוציא ממצרים כל ניצוצות הקדושים שהיו סגורים בהם.
בפסוק ויאמר יעקב למה תתראו וגו' עיין פירש"י למה תראו עצמיכם לפני ישמעאל ועשו שבעים וכו' והרמב"ן תמה עליו למה דוקא עשו וישמעאל ונראה לפי שענין היזק הראי' כשאחז"ל שלא יהא שדך סמוך לעיר והוא כי ברכת יצחק ליעקב ברוב דגן ותירוש היינו שתהא הברכה מצוי בו לרוב ועשו קינא ליעקב בעבור שקיבל הברכות כפירש"י בפ' וישלח בפסוק ויהי לי שור וחמור אבא אמר מטל השמים וכו' וכן ישמעאל קינא על שמסר אברהם הברכות ליצחק וכיון שראה שהברכות מצויות ביעקב יותר מכל הארץ יקנא אותו במה שלקח מהם הברכות ויזיקו לו בהיזק ראייה המונע את הברכה, ויש עוד לפרש ע"ד שאחז"ל בשבת דף ל"ב הסומך על הנס מזכירין לו עוונתיו, ושמעתי לפרש מ"ש האלמנה הצרפית לאליהו מה לי ולך איש האלהים באת אלי להזכיר עוני להמית בני מפני שאמר לה אליהו עשה לי משם עוגה קטנה והוצאתי לי ולך ולבנך תעשו באחרונה והנה עוגה זאת היה בלי נס ואמר שזה תתן לו ומה שיהיה עפ"י הנס תאכל היא ובנה וכיון שסמכ' על הנס הזכירו עונתיה ועי"ז מת בנה והיינו דאמרה מה לי ולך למה אמרת לי ואח"כ לך שזה גרם לי להזכיר עוני שסמכתי על הנס וגרם להמית בני, וכן יש לפרש כאן שאמר יעקב למה אתם סומכין על הנס שתתראו להזכיר מעשיכם לפני הקב"ה לראות אתכם אם אתם ראוים לנס ובזה יש חשש ע"י הזכרת עונותיו יתחייב מיתה וז"ש ונחיה ולא נמות.
בפסוק ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים וגו' ויוסף הוא השליט וגו' פי' הרמב"ן שבאו לפניו בעבור כולן ובאמת מוכח כדבריו שאחז"ל ויכר יוסף את אחיו שיצא בלא חתימת זקן אף שיששכר וזבולן לא היו גדולים מיוסף כ"א מעט אלא שהכירם מחמת שבאו עם אחיו ביחד ואולי לא היו בתוך הבאים לא היה מכירן וכן צ"ל גבי בנימין דכתיב וירא יוסף אתם את בנימין אף שהיה צעיר ממנו אלא שהכיר אותו מחמת שהיה עם אחיו.
ומ"ש ויתנכר אליהם פי' הרמב"ן ששינה עצמו שלא יכירוהו ואפשר לפרש שהתנכר אליהם במה שלא דיבר עמהם בעצמו שלא יכירהו בקול כשאז"ל בטביעות עינא דקלא וגם לא דיבר עמהם בלשון עברי כפירש"י לקמן בפסוק כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש ומה שפירש"י בפ' הוא אשר דברתי שנים מכם הרגו שכם לפי שסבר שגם הם מסופקים היו שמא לא יכירהו וחקרו בכל השווקים על עבד שהוא מהול כמו שפירש"י בפ' ויגש בפ' גשו נא אלי שהראה להם שהוא מהול לכך אמר שהם רוצים לעשות כמו שעשו בשכם שע"י המילה באו במרמה כי אולי נודע להם שיוסף גזר על מצרים להמול לכך חקרו על זה ומה שאמר להם מרגלים אתם וגם העליל עליהם בגניבת הגביע וגם הפחיד אותם בהשי' כספם כמו שאמרו להתנפל עלינו ולקחת אותנו לעבדים כל זה היה מדה נגד מדה שגנבוהו כמו שאמר כי גנב גנבתי וגם מכרו אותו לעבד וחשדו אותו שהולך רכיל שמוציא דיבה עליהם ונקרא מרגל כפירש"י בפ' לא תלך רכיל וכן מוציאי דיבת הארץ רעה נקראו מרגלים וכל כוונת יוסף היה לתקן בזה חטאם והיינו דאחר שאמרו לו הא' אינינו אמר הוא אשר דברתי מרגלים אתם בשביל זה חשב אותם כמרגלים כנ"ל
בפסוק פן יקראנו אסון וגו' איתא בכתובו' ד' למ"ד יעקב כי אזהר אחרי' וגנבי ואציני פחים אזהיר והנה מה שאמרו ארי' וגנבי י"ל לפי שנסתפק יעקב ביוסף על ארי' וגנבי כדכתיב ואומר אך טרוף טורף ולקחתם גם את זה וקרהו אסון וגם נסתפק שמא גנבהו כדכתיב כי גנב גנבתי מארץ עברים אבל מ"ש על צינים פחים הוא מצד הסברא ואולי מה שנתיירא בזה יותר משאר בניו מפני שלא נסתה כף רגלו כשאר אחיו וראוי לחוש פן יפגעהו מן המקרים יותר מן המורגל ללכת והיינו דמייתו שם מקרא דצינים פחים שומר נפשו ירחק מהם דהיינו השומר נפש שלא נסה ללכת אנה ואנה צריך להרחיק יותר משינוי אויר
בפסוק את אלהים אני ירא מכאן למדו חז"ל שמותר להתפאר א"ע במצות יראת ה' אף דבכל המצות כתיב הצנע לכת עם ה' אלהיך שראוי לכל אדם להסתיר מעשה מצותיו מ"מ גבי ירא' יכול לפא' עצמו כמו שמצינו גבי יוסף שאמר את האלהים אני ירא והן פי' התרגו' סוף ויחי התחת אלהים אני ארי דחלא דה' אנא ואולי הטעם כי כל המצות הם בסיועת השי"ת כמ"ש הבא לטהר מסייעין אותו משא"כ ביראה כדכתיב מה ד' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ואחז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ע"כ אין להתפאר בשאר מצות כיון שהם בסיועת השי"ת כמ"ש בפ' לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כי כל תשלום שכר של כל המצות הוא מצד החסד כאלו הוא מעשה אדם עצמו ובאמת הוא בסיועת השי"ת ואפשר לפרש בזה מה שאמרו אל תהי' כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא וכו' ע"מ שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם דבכל הדברים שאדם עושה אין צלו אלא תשלום מחצית השכר כיון שהי' בסיועת השי"ת וזהו פרס לשון מחוה משא"כ במה שיהא מורא שמים עליכם הוא דבר שלם שאין (בו סיוע כדכתיב מה ה' שואל מעמך כנ"ל וי"ל דהיינו דכתיב והצנע לכת עם אלהיך כענין שאמרו בנח את אלהים התהלך נח שהיה צריך סעד לתומכי ע"כ אמר שראוי' להצניע מעשיו לכת עם אלהיך כיון שהיא הליכה בסיועת הש"ת משא"כ ביראה וכבר פירשנו בזה מה שאמר הוי ערום ביראה שבכל המצות ראוי' להעלים ולהלביש שלא יראו ב"א מעשיו משא"כ ביראה א"צ להעלים ולהלביש אפי' לפאר מותר והיינו לשון ערום בלי לבוש, ועוד יש לפרש דרך רמז מה שאחז"ל בגסות רוח שמותר לת"ח בשמיני שבשמינית שרומז על שמונה פסוקים שבסוף התורה שכתבם משה בדמע כדאיתא בפ"ק דב"ב והנה מסיים בפסוק השמיני המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל הרי שמלת המורא הוא תיבה שמינית בסוף הפסוק ורמזו על זה כי במצות המורא יכול לפאר את עצמו והוא רמז שמיני שבשמינית, ומה שאמרו לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר הוא ענין מה שאמר רבי"ז לתלמידיו יהא מורא שמים שלא יעבור עבירה בסתר ויאמר מי רואני אמנם עיקר הטעם כי היראה אין בו התפארות אלא המאמין בה' ב"ה וב"ש מי לא יירא כדכתיב הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את מקנהו והמעלה בזה האמונה בה' ב"ה וב"ש שבידו לשלם לאיש כמפעלו כדכתיב ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ומשה עבדו דזה ודאי מותר לפרסם שהוא מאמין בה' באמונה שלימה.
בפסוק אחיכם א' יאסר בבית משמרכם וגו' יש לומר שהי' כוונתו שישאר א' אע"פ שהי' בטוח שיצטרך לבא ע"כ מפני הרעבון שהי' מתירא פן לא יכיר את בנימין שהניחו בלא חתימ' זקן ואולי יביאו לפניו אדם אחר והי' רוצה לנסות כשיבוא יביאהו למשמר אצל שמעון ויבחין בהכר' שמעון אותו אבל באמ' לא הוצרך לזה כיון שהכירו כדכתי' וירא יוסף אתם את בנימין שהכירו כנ"ל ומ"ש גם דמו הנה נדרש כתב הרמב"ן שחששו כי יתכן שמת וכו' וכבר כתבנו בפ' וישב בפ' וימאן להתנחם שמשע' שיצא יוסף מבית האסורין ושכח את בית אביו כדכתיב נשני כל בית אבי אז כמים הפנים אל פנים הוקל אצל יעקב ולכך סברו שמת יוסף לכך קיבל יעקב קצת תנחומין לכך אמרו בפ' ויגש אחיו מת והיינו דאמרו וגם דמו הנה נדרש שהם חייבים וגרמו מיתתו והגורם חייב בדיני שמים.
בפסוק ויפתח האחד את שקו וגו' פירש"י א' הוא לוי ועיין ברמב"ן שדקדק מציאת הא' ע"ש ונרא' לפירש"י שרצה לצער את לוי יותר מכולם כי הם מצוקים לו כדכתיב ויאמרו איש אל אחיו כפירש"י ולכך אסר את שמעון ואף שהשיב הכסף לכולם הי' סובר שאין בזה צער דיסברו שמטמון הוא כדקי"ל בח"מ ס"י רס"ב ס"י י"ז הלוקח פירות מהתגר שלוקח מאנשי' הרב' הרי אלו שלו אבל זה שייך באם הוא נמצא בתוך התבוא' אבל בפי אמתחת כיון שהיא למעלה מתבוא' ידע כיון שהיא נראה לעינים שהכוונ' למצוא עלילה ולכך כתיב ויחרדו איש אל אחיו אף שהם לא ידעו משנאתו אותם הי' סבורים על כי אמר להם יוסף כי שמעון ולוי הרגו שכם כפ' רש"י ע"כ חשב' למרגלי' וכיון שרא' שאסר את שמעון וללוי העליל ע"כ חרדו עליה' אבל באמת כשבאו לביתם כתיב ויהי הם מריקים שקיהם וגו' ויראו צרורת כספיהן וגו' ואף שהי' בתוך שקיהם בתוך התבוא' מ"מ הכירו בס"י הצרור כדאיתא בש"ע שם אם צרורים הם חייב להכריז שהקשר סימן ובזה מובן מה שאמר יעקב אח"כ ושנ' את אחיכ' אחר ואת בנימין ולא אמר שמעון וכמו שדקד' הרמב"ן ולפמ"ש י"ל שהי' חוששים שיקיים דברו להניח את שמעון כאשר הבטיח בהביא' את בנימין אבל חששו שיעליל על לוי כיון שנמצ' ששם כספו בפי אמתחתו כדי להעליל עליו לכך אמר ושלח לכם את אחיכ' אחר סתם.
בפסוק ויאמר ראובן שני בני תמית וגו' פירש"י לא קיבל דבריו של ראובן אמר בכור שוטה הוא זה וכו' אי' בזבחי' כשהי' אומרים לפני ר' טרפון דבר שאינו הגון היה אומר לא ירד בני עמכם פי' כמו שלא השיב יעקב על דברי ראובן שאמר שני בני תמות כך לא היה הוא רוצה להשיב על דבר שאינו הגון וי"ל מה שאמר בכור שוט' הוא זה ענינו לפי מה שפירש"י בד"ה אותו שכלתי' שחשד אות במכיר' יוסף והשיב ראובן שחשד אותו יות' שכבר כתבנו למעל' שהשנא' הי' מחמת לקיחת הבכור' מראובן והיו סבר שיתנ' לבנימין לאהב' בני רחל ואם לא יהא בנימין יחזור לו הבכור' וכיון שמצינו שאמ' ליוסף בענין הבכור' ששני בניו אפרי' ומנשה יתחלקו לשבטים לכך אמר שאין לחשוד אותו בשביל הבכורה כיון שנתן את שני בניו בערבות וע"ז אמר שהוא שטות שאם יחזיר הבכורה אליו הרי הם בניו כדכתיב שני בניך לי הם כראובן ושמעון וגו'.
בפסוק ויהי כי באנו וגו' כספינו במשקלו וגו' יש לומר שזהו סימן שהוא כספינו כדקי"ל דמשקל הוי סימן גם י"ל שלא יאמר ויחשוב דמסתמא נשאר להם כסף מעט ושרתה בו ברכה ונתרבו על כן אמרו כיון שהי' כספינו במשקל וכל דבר המדוד ונשקל אין הברכה שרוי' בו כשאחז"ל בברכות מדד ואח"כ התפלל הרי זה תפלת שוא.
בפסוק וישא עיניו וירא את בנימין אחיו וגו' אע"ג דכבר כתיב וירא אתם את בנימין אלא שראי' זו שנסתכל ברוח הקודש שהשכינה שורה עליו והיינו דכתיב בן אמו שרחל מרמז על השכינה כדמתרגם ורחל מבכה על בניה השכינה מבכה על בניה והיינו דאמר אלהי' יחנך בני כשאחז"ל לא תחנ' לא תתן להם חניי' שבירכו שהשכינ' תשרה בחלקו של בנימין וכענין שפירש"י בפ' ויפול על צוארי בנימין אחיו שבכה כל ב' מקדשים שהי' בנוים בחלקו של בנימין.
בפסוק ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא עיין ברמב"ן ולפי פשיטו יש לומר לפי שאמרו הן הכסף וגו' וכ"ש שלא נגנב אבל אם באמת ימצא אצלם הגביע נודע שגם בתחילה גנבו הכסף והנה משפט הגניבה בפעם הראשון נתחייב להיות עבד אבל אם שנה באולתו חייב בנפשו כענין שאחז"ל מי שלקה ושנה מכניסין אותו לכיפה וכו' אבל הוא השיב להם גם אתה כדבריכם כן הוא דהיינו מה שאמר כספיכם בא אלי אף שגם עתה כספיכם באמתחותיכם גם הוא מטמון ואין לחשוד אתכם לגנבים לא בתחלה ולא עתה אלא שאותו שנמצא אצלו הגביע הוא דינו כגנב בפעם הראשון יהי' לי עבד והיינו דכתיב ויחפש בגדול החל שלפי סברת ק"ו שלהם הן כסף אשר מצאו וגו' הי' יותר חשד על בנימין שלא הי' בפעם ראשון ולא הוי ק"ו אצלו אבל כיון שהשיב להם שכדבריהם כן הוא שגם לדעתו אצלם היא גניבה ראשונה כמו שאמר כספיכם בא אלי אין זה נסיון במה שרצו ליתן לו הכסף שידעו שלא יקבל כיון שידעו ג"כ שכספו בא לידו ואין זה כ"א הערמה לכך היחל בגדול, ויש לפרש עוד כי לכאורה מלת מעבדיך מיותר ולא הו"לל אלא אשר ימצא אתו ויש לומר שאמר להם שאם לא יחפשו בעצמן אלא העבדים של יוסף וימצאו אצלם אז גדול העון כדכתיב כבושת גנב כי ימצא וגו' אבל אם יודו בעצמן ויחפשו הם אין עליהם חיוב כ"כ כדקי"ל דמודה בקנס פטור אפילו ראו עדים ממשמשין ובאין והודה מחמת בעתותי דעדים והיינו דאמרו וגם אנחנו אם אנחנו נחפש ונמצא אצלינו נהי' לאדונינו לעבדים והוא השיב להם גם עתה כדבריכם כן הוא שאפילו לא יודו מעצמן יעשו כדבריכם האחרונים שאינו רוצה אלא אותו שימצא אצלו יהא לי עבד, וכן יש לפרש מה שאמר יעקב עם אשר תמצא אלהיך לא יחי' נגד אחינו הכר נא וגו' דמה שהסתיר לימצא ענשו מיתן למה שנגד אחינו ולא הסתיר ממנו אין בו עונש אלא שישיבו.
בפסוק אשר ימצא אתו ומת יש לומר שנבאו על עשרה הרוגי מלכות כמ"ש בזוהר עשרה הרוגי מלכות שנתגלגלו בהם השבטים שהנשמה שנתגלגלה נקרא מציאת אבידה וזהו אשר ימצא אתו מעבדיך היינו כשיבואו בגולגול יתחייבו מיתה ע"ז וגם אנחנו וגו'.
ועל דרך הפשוט יש לומר עוד מה שהפליגו בעונש מיתה אין הכוונה על מיתה בידי אדם לא מבעי' בדינא דידן שהי' להם דין ישראל כמ"ש בפי ויצא אינו נהרג אלא בהתראה אפי' אם יש להם דין ב"נ אין לדונם מיתה על המציאה אולי משגה היא ואף דלא שכיח מ"מ אין להמית בעבור זה אלא הכוונה הוא דחייב מיתה בידי שמים וכן מה שאמר יעקב עם אשר תמצא אלהיך לא יחי' אין הכוונה למיתה בידי אדם אלא בידי שמים כמו שהי' באמת ברחל והי' כוונתם כיון שהוא חייב מיתה בידי שמים פטור מדיני אדם דמהאי טעמא כתבו תוס' בפ"ב דע"ז דב"נ שחייב מיתה אין ניתן להישבון וכן אפי' במיתה בידי שמים כדאיתא בריש אלו נערות וא"כ כיון שחייב מיתה בידי שמים אין להחזיקו בעבד וידוע כי העלילה לא היה אלא על בנימין כאשר אמרו הן כסף אשר מצינו וגו' ומסתמא יעליל על בנימין שלא הישב עדיין דבר לכך אמר כיון שאם גנב חייב מיתה בידי שמי' פטור מעבדו' כדי להשיבו לאביו מה נאמר מה נדבר וכו' יש לפרש כי אמרו כיון שהם חבורה א' ראוי שיענשו גם הם בעבורה אמנ' לדעתינו שאינו אלא בעבור עונש עבירה אחרת והוא שאמר ראובן הלא אמרתי לכם אל תחטאו בילד ואמרו שהוא צדיק יותר מהם לכך אמרו מה נצטדק אלהים מצא עון עבדיך לכך ראוי לנו מותר להיות עבדי' ממנו שאין נמצא בו עון וכיון שאתה רוצה להחזיקו בעבד בשביל שנמצא בידו גם אנחנו נהי' לעבדי' כי עיקר העון בידינו הוא וזהו שאמרו גם אנחנו גם אשר נמצא בידו דבשביל המציא' הוא עיקר ואחנו טפילים עמו ובשביל העון הוא נטפל בעדינו. פרשת ויגש