אור ברסלב

פנים יפות בראשית· רבי פינחס הורביץ

וישב

וישלח

בפסוק וישב יעקב וגו' ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף יש לפרש מפני שבאמת הי' בזה עונש של יעקב ועונש של יוסף כמו שאחז"ל שנענש יעקב על שלא קיים מצות כיבוד כל זמן שהי' בבית לבן ויוסף נענש על שהוציא דיבה על אחיו ואחז"ל במנחות אמר רב קטינא למלאכא מי ענישתו אעשה וא"ל אין בעודן ריתחא וכתבו כי הענין הוא כי עשה של ציצת אינה מחיוב כי אם כשלובש מלבוש של ד' כנפות אז העשה לעשות בה ציצית וכיון שרב קטינא פטור נפשו מיני' אינו חייב עונש אלא בעידן ריתחא וכן הי' גבי יעקב שלא עבר ח"ו על מצות כיבוד אלא כיון שהיה בבית לבן ממילא היה מניעה ולא היה ראוי ליענש אלא כיון שהיה רוגז בשביל יוסף ממילא גם הוא נענש בעידן ריתחא וז"ש קפץ עליו רוגזו של יוסף.

איתא במדרש מגורי אביו בגימטרי' רנ"ט מיום שאמר הקב"ה לאברהם ידוע תדע עד שעה שנתיישב יעקב אבינו בארץ מגורי אביו יש לפרש מה שאמר ביקש לישב בשלוה דהיינו שחשב שכבר נשלמו ה"ת שנה שנגזרה בין הבתרים דהיינו שחשב שנותיו ושנות אביו שהיא הי' כשבא אצל אביו צ"ט שנה כדאיתא בפ"ק דמגילה ממילא היה שנות אביו קנ"ח ולפי שלא הי' השנים שווי' שהרי יצחק נולד בפסח ויעקב בתשרי והוי בצירוף רנ"ט כמספ' מגורי וחשב יעקב שכו' הבני' המובלעי' בשנות האבות עולים ג"כ בחשבון וחשב מאה של אברהם שהרי בברית בין הבתרים הי' בן ע"ה וכשמת הי' קע"ה וחשב ג"כ שנות ראובן שהי' בן ט"ו שנה כשבא אצל אביו שהרי בן י"ג הי' במעשה שכם דמיני' ילפינן דמקרי איש לי"ג שנה וחשב הט' שנים שהי' אצל אביו עד שהי' יוסף בן שבע עשרה שנה ג"פ לו וליצחק ולראובן הי' הכל ת' שנה להך ביקש לישב בשלוה כיון דלדעתו נשלם הגלות.

בפסוק אלה תולדות יעקב יוסף וגו' הנה הרמב"ן ז"ל כתב דקאי על יוסף ואחיו האמורים בפרש' אח"כ ויש לפרש דמה שהזכיר אלא תולדו' יעקב יוסף לפי שהקדים יוסף לאחיו ונתן לו הבכור' כאילו נולד ראשון ועי"ז נתקנאו בו אחיו ובזוהר מפרש לפי שיעקב ובניו הי' מכוון שיעור קומה דלמעלה ויוסף בחינות צדיק יסוד עולם ומיני' נפקין תולדות לעלמא ולפי שבשביל הצדיק בא השפ' לעולם כמו שאחז"ל כל העולם ניזון בשביל חנינ' בני לכך זכה להיו' רוע' אבן ישראל וכדמתרג' זן אבהן ובנין זרעא דשיראל וכתיב רועם ישראל האזינ' נוהג כצאן יוסף והענין כמ"ש האר"י שנכשלה באדם שנת י"ז והגיע לשנת י"ח אז נשלם שכלו וראוי להוליד לכך אמרו בן י"ח לחופה וזש"ה אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשה סנה שכשנשלם באדם שנת י"ז והגיע לשנת י"ח אז נקרא תולדת יעקב יוסף ויש לרמז מה שאמר רוע' את אחיו ולא קאמר עם אחיו שהוא הי' רוע' ומשפיע לאחיו ולכך נענש על מה שהוציא דבה עליהן שידוע כי ברית הלשון וברית המעור מכווני' יחד כדאיתא בתחל' ס' יצירה ולפי שאמרו שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינות חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרב' מקומות ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המצואין את האדם מן העולם והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינות אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקן ג' בחינות אלו והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת אלא שלא נתקן לגמרי וזה הי' ג"כ פגם במה אדע ופגם יוסף בהוצאת דיבה בג' דברים שתולין עיניה' בבנות הארץ הוא בחינות התאוה ומה שחושדן על עבר מן החי כי מה שאמר הכתוב דמו בנפשו שהוא מבחינו' הקשות הנמתרו' ע"י השחיט' שהוא שהוא משורש הקנא' ומה שאמר שמזלזלין בני השפחות לקרותן עבדים היא בחינות הכבוד ובשלשתן נקה ועיין מ"ש בסמוך והיינו דכתיב וילכו אחיו לרעות פירש"י לרעות עצמן שבשביל שבשביל ששנאו אותו ולא רצו בהשפעתו ע"כ הוצרכו לרעו' את עצמן לבקש פרנסתן ואפשר לפרש מה שאמר במדרש שקרע לפניה' את הים מפני שהיא הי' אמר להם והשתחוינה לאולמתי והיינו שיקבלו ממנו השפע ולפי שאחז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף והוא חמר להם שיקבלו ממנו ולא יצטרכו לבקש פרנסת' שהיא קשה כקריעת ים סוף.

בפסוק ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רעים בשכם יש לפרש הלשון מפני שאמר בתחלה וילכו לרעות את צאן אביהם בשכם והיינו מפני שעיקר שנאתם הי' מפני שלקח הבכורה מראובן ונתנו ליוסף כדכתיב בדברי הימים בחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו ליוסף ואחז"ל שלא ניתן בכורה ליוסף אלא לענין נחלת א"י שיטלו בניו ב' חלקים ולפי משאחז"ל בב"ב פ' יש נוחלין יודע הי' משה שבנות צלפח' יורשת אלא שמסופק הי' אי אי מוחזקת או ראוי' לענין בכורה ורש"י ז"ל פי' לעיל בפ' ויהי ריב בין רועה מקנה אברם ובין רועה מקנה לוט מפני שרועה מקני לוט היה מרעין בשדות אחרים שסברו שכבר ניתן א"י לאברהם והיא מוחזקת אבל אברהם הי' מסופק בזה כמ"ש והכנעני אז יושב בארץ וכן מה שאמר אברהם גר ותושב אנכי עמכם שלא הי' ברוך בידו אם עדיין היא מוחזקת והנה השבטים מיאנו בנתינת בכורה ליוסף ואמרו שאין כח ליעקב ליתן חלק בכור' ליוסף בנחלת א"י כיון שהיא ראוי' ולכך המשיכו לראו' צאנ' בשכ' שלקח במלחמ' והית' מוחזק' בידו וסבר יעקב שבז' שקט' ונחה שנאת' כיון שסברו שאין המתנ' קיימת וזהו שאמר הלא אחיך רועי' בשכם ובטלה שנאתם לכך ושאלחך וגו' ועיין מ"ש עוד בזה בפ' ויחי, ויש לפרש עוד כפשוטו על פי שאחז"ל בההיא דקטל חברי' אכתי לא עבר ירדנא דכתיב ונתתי לך שם לב רגז ולא בא"י הרי דקדושת הארץ מונעת הרוגז וכיון דאז עדיין לא נכבשה א"י לא הי' בה קדושת הארץ כי אם בשכם שכבר כבשוהו לכך אמר הלא אחיך רועים בשכם מסתמא נח רוגזי'.

איתא במדרש מגורי אביו שגייר גרים באברהם כתיב את הנפש אשר עשו ולמה עשו ללמדך כל המגייר גר כאלו בראו ביעקב כתיב ויאמר אל ביתו ואל כל אשר עמו וכו' ביצחק מגורי אביו מגויירי אביו ויש לפרש ענינו ע"ד שאחז"ל מימות אבותינו לא פסקה ישיבה מביתם והם הגרים שגיירו ולמדו אותם תורה אך הענין הוא לגייר גרים להעלות ניצוצות הקדושות שנפלו ואברהם שהיה מצד החסד ואהבה העלה הגרים שהיה בהם ניצוצו הקדושה מצד החסד כמ"ש ויטע אשל בבאר שבע ויצחק שהי' בבחינות הגבורה כדכתיב פחד יצחק גייר גרים והעלה אותם שהי' מצד הגבורה ויעקב הי' כלול משניהם כשהיה בבית לבן גייר גרים מבחינות שניהם אבל כשישב בארץ מגורי אביו לא העלה אלא מצד הגבורה בחינות אביו כמבואר בזהר דאתדבק בדינא קשיא שהוא בחינות פחד יצחק וזהו לשון מגורי כמבואר שם אלא ליוסף לבד השפיע התורה שלמד משם ועבר שהי' כלול משניהם והיינו דכתיב ואלה תולדות משה ואהרן שלימו' התורה היא הולדת שכל התורה והיינו דכתיב ויאהב ישראל את יוסף כי בן זקונים הוא לו כפירש"י ע"ש וכיון שכל בניו לא קיבלו ממנו אלא מצד הגבורה לכך כתיב ויקנאו בו אחיו שהקנאה היא מצד הגבורה וזהו רוגזו של יוסף וכיון שיעקב היה דבוק באהבתו את יוסף והוא הי' כלול בחסד לכך כתיב ואביו שמר את הדבר אבל מחמת שגבר כח הקנאה לכך קפץ גם עליו רוגזו של יוסף והרמז לזה כי כל זמן שהי' יצחק חי היה דינא קשי' על יוסף ויצחק היה חי י"ב שנה אחר מכירתו של יוסף הרי שאחר כלות שני חיי יצחק היה יוסף בן למ"ד שנה וריצהו מן הבור שכבר היה דינא רפיא וכלו שנאת אחיו ויבואר עוד לקמן.

בפסוק המלוך תמלוך עלינו ותרגומו המלכי את מדמי לממלך עלנא או שולטן את סבר למשלט בנו ונראה לפרש דבריו מפני שבאותו שעה שהי' כולם בגירות לא יתכן לשון מלוכה וע"כ היא לדורות כשיבואו וינחלו את ארצם וזהו שכתוב את מדמי למימלך עלנא שהדמיון מורה על זמן רחוק ושלטון שייך אף לפי שעה לכך תרגו' את סבור והוא ענין פתרון חלומו קמה אלומתי וגם נצבה כי קמה הוא לפי שעה ונצבה הוא מעמד ומצב לימים כבירים גם יש להבין ע"ד מ"ש כי יוסף הי' בבחינות צדיק והוא ענין ממשלה כדכתיב צדיק מושל ביראת אלהים וגם היה בן זקונים מצד התורה שמסר לו יעקב יתר על אחיו דכתיב עליה בי מלכי' ימליכו לכך אמרו לו אם הוי רוצה למלוך מצד התורה או מצד צדקתו, ויש עוד לפרש לשון התרגום את מדמה למימלך עלנא מפני שאחז"ל אין מראין לאדם אלא מהרהורו לבא וזהו שאמרו לו שאת מדמה לממלך עלנא שבשביל שהירהורך למלוך עלנא לכך הראו אותך דמיונו.

ויש עוד לפרש אם משל תמשול בנו מפני שמה שאמר ותשתחוינה לאלומתי יש לפרש כפשוטו כדרך שמשתחוים למלך ויש לפרש ע"ד שפי' התרגום בפ' ויחי בפ' ישתחוו לך בני אביך יהון מקדמין למשאל בשלמך בני אביך והוא נגד מה שאמר ולא יכלו דברו לשלום למשאל בשלמך בני אביך והוא נגד מה שאמר ולא יכלו דברו לשלום ע"ז אמר להם דרך משל שישתחו אליו דהיינו שיבא מקדימין למשאל בשלומו וגם זה הי' ק' להם מאוד כדכתיב ולא יכלו לכך אמרו לו אם הוא כמשמעו השתחוואה למלך או היא דרך משל להקדמות השלום אליו ועל כל אלה שנאו אותו והיינו דכתיב על חלומותיו ועל דבריו הן כמשמעות החלום והן על דבריו להקדמות שאילת שלום ולכך כתיב בפתרון יעקב להשתחות לך ארצה כי כוונות יעקב הי' לפתור החלום כמשמעו כמשתחוה למלך וכבר כתבנו שבאותו שעה בגירות לא שייך לשון מלוכה אלא לאחר זמן לכך כתיב ואביו שמר את הדבר שהוא לשון המתנה כפירש"י.

בפסוק וישלחהו מעמק חברון יש לפרש שהמתן עד אור הבוקר והוא השיעור שאמרו ביומא האיר השחר עד שבחברון כדי שיצא בכי טוב וכיון שאחז"ל כשנראה יוסף לאביו קרא יעקב ק"ש של שחרית והא מכוון השלמת כ"ב שנה שנגזר עליו שיתרחק יוסף ממנו באותו עת ממש ועמ"ש בזה בפ' ויגש.

בפסוק שמעתי אומרים נלכה דותינה פירש"י שמבקשים לך נכלי דתות יש להוכיח שאינו שם מקום אחר שהרי אחז"ל שקברהו בשכם מפני שמשכם גנבוהו ולשכם החזירוהו משמש שהיה בשכם ממש וגם מהא דנתחייבו השבטים מדין גונב נפש ומכרו ואחז"ל בסנהדרין שאינו חייב עד שיגנוב אותו מרשות בעלים והיינו משום דשכם היה של יעקב שקנה אותו במלחמה מיד חמור ושכם ומש' נגבוהו ויש להבין מה שהלך יוסף שם אע"פ שכבר נאמר לו שמבקשים נכלי דתות אך הענין הוא מפני שיוסף היה מבקש אהבתם ודרש שלומם והמניעה היה מצידם שקינאו בו כדכתיב ולא יכלו דברו לשלום ויש לפרש כפשטא שלא היה יכולים לסבול מה שהוא מדבר עמם לשלום וכמ"ש לפרש מ"ש במשלי השמחים לעשות רע וגילו בתהתפוכות רע ענינו בגלות המלוקת שאם שכנגדו סובל ושותק לחרף לא יניח בזה יצרו ואם מחרף אותו להגדיל הקטטה ישמח יצרו בזה וזהו שאמר יגילו בתהפוכות רע כשחבירו ההפך כנגדו להשיבו רע וכיון שיוסף דבר עמהם לשלום והם שונאו אותו לא היה יכולים לסבול דבריו וזה שאמר על חלומותיו ועל דבריו והנה כבר כתבנו בפ' תולדות בפ' עד שוב אף אחיך ממך כי ענין האהבה והשנאה הוא כמים הפנים אל פנים ויבואר עוד בסמוך שמזה הטעם לא קיבל יעקב תנחומין כמו שאחז"ל מפני שאין מקבלין תנחומין על החי מפני קירוב הלבבות מזה הטעם גרם יעקב בהשתוואת עד גשתו עד אחיו וישקהו כי בראותו אותו עשו היפך לבב עשו לאוהב לו וזה שאמר ותבט עיני בשורי ונאמר עוד אלהי' יראני בשוררי כי בראותו יכול להפך לבבו לאוהב לו לחשב יוסד כי יקרב לבבם בתחלת ראותו אותם עד שיבטל שנאתם אות אבל הם ראו אותו בשנאתם בתחלה והיינו הכתיב ויראו אותו מרחוק ובטרם קרב אליהם ויתנכלו להמיתו כי קודם שראה אותם לקרב אותם אליו קדמו לראותו בשנאתם והיינו דכתיב ויתנכלו אותו פירש"י אתו עמו כלומר אליו שהם גרמו בראותו תחלה לשנא אותם ומחמת זה גברה השנאה עד שביקשו להמיתו ואמרו הנה בעל החלומות הלז' בא והנה מלת הלזה מיותר ויש לפרש שבעל החלום קראו חז"ל המלאך הממונ' על חלומות אבל הוא נק' רואה חלום אלא כיון שהם אמרו שהחלו' שקר יבדה אותו מליבו לכך אמרו שהוא בעצמו בעל החלום ולכך אמרו הלזה שזה בעצמו בענ החלום והיינו דאמרו ונראה מה יהא חלומותיו ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באח' הבורו' וגו' ונראה מה יהיה חלומותיו.

ויש להבין מה שהוצרכו לומר חי' רעה אכלתהו כי היה יכולין לומר שלא ראו אותו ולא בא אליהם כלל אלא שכל כוונתם הי' לבטל אהבת יעקב ליוסף וישב הבכורה לראובן ואילו לא היה אומרים חיה רעה אכלתהו היה יעקב בוטח בחלומותיו של יוסף כדכתיב ואביו שמר את הדבר והיה חושב שנשבה או נטמן בדרך וישוב אליו לאחר זמן כדי שיתקיימו החלומות אבל אם יאמרו חיה רעה אכלתהו שאינו בעול' ויאמין להם בהראותו כתנתנהו מוטבלת בדם אז ידע שהחלומות שוא דיברו וזה שאמרו ונראה מה יהיה חלומותיו והנה רש"י ז"ל פי' שבת קול אמר ונראה מה יהי' חלומותיו ושמעתי מאא"ז ז"ל דהיינו דכתיב בתר הכי וישמע ראובן ויצילהו מידם ע"ד שאחז"ל גבי חילפא ור' יוחנן בתענית דף כ"א ר' יוחנן שמע ואילפא לא שמע אמר ר' יוחנן מדא לא שמעי ואי לפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא שעתא י"ל דראובן שמע זה הבת קול והם לא שמעו לכך אמר ראובן דש"מ שעליו להצילו לכך ויצילהו מידם.

ויש להבין מה שאמרו ואמרנו חיה רעה אכלתהו מפני שיש לפרש ענין צער יעקב מפני שאיתא במדרש כיון שידע יעקב תחית המתים הי' לו מקום להתנחם אלא שאין מקבלין תנחומין על החי ואינו מובן כי מה תנחומין איכא במה שיהי' חי לתחיית המתים ונראה שעיקר צער יעקב הי' שסבר שגרם מיתתו והיינו שאמר כי ארד אל בני יגון שאולה והטעם כי השולח את חבירו במקום סכנה ונהרג צריך לקבל תשובה שגרם מיתתו וחשב יעקב שהי' מקום סכנה כדאי' סוף פ"ק דקידושין אמר ר' יעקב אין לך מ"ע שבתורה שמתן שכרן כתיב בצידה שאין תחיית המתים תלוי בה הרי שאמר לו אביו וכו' א"כ כיון שיוסף הלך במצות אביו דכתיב בי' למען יאריכין ימיכם ע"כ שהי' מקו' סכנ' ולא הי' מצוה בשליחותו כמ"ש שם שבמקום סכנה אין מצוה לשמוע לאביו לסכן בעצמו לכך חשב שהוא הגור' אלא שהי' מקום להתנח' דמה דכתיב למען יאריכון ימיכם וגו' היינו כדאמר ר' יעקב שם לעול' שכלו ארוך ולא היה מקום סכנה ויש לומר שגם הם חשבו שלא יקשה בעיניו היאך שלט בו מיתה ולא הגין עליו מצות כיבוד אלא דמקשה הש"ס שם על ר' יעקב דלמא מרהר בע"ז הוי ואחז"ל בכתובות דף למ"ד מי שנתחייב בסקילה חי' דורסתו פירש"י שהדורם מפילו לארץ קודם אכלו וזהו סקילה שנידון בו עע"ז לכך אמרו חי' רעה אכלתהו שיחשוב יעקב שח"ו מהרה' בע"ז הוי אבל באמת יעקב לא חשדו בזה שיודע הי' בו שהוא צדיק גמור לכך אמר טרף טרוף יוסף כדאיתא סוף פ"ק דב"ק דארי דורס וזאב טורף אין ענין סקילה לכך אמר שבוודאי הי' ע"י טריפה נמצא הוא הגורם.

בפסוק ויאמר ראובן השליכו וגו' למען הציל וגו' י"ל ע"ד הפשט שהי' סבור ראובן שלא יענש ע"י נחשים כי לא הי' עדיין בן עשרים שנה ואין עונשין מן משמים פחות מבן עשרי' וזהו הי' נחמתו על בלבול יצועי אביו כי גם היא היה פחות מבן עשרים כידוע שכ"ב שנים הי' יעקב בדרך ונולד ראובן אחר שש שנים ולכך כיון שרא' שיוסף איננו ש"מ שזה אינו כי באמת גדלות שלהם היה קודם כמ"ש תוס' ר"פ בן סורר וזהו שאמרו חז"ל בסוף גיטין בקטן הנראה כגדול ועדיין לא הגיע לפלגות ראובן והיינו אחז"ל וישב ראובן ששב לשקו ותעניתו ואמר הילד אינינו ואני אנה אני בא דכיון שהולד נענש הרי שנחשב כגדול.

בפסוק וימכרו את יוסף בעשרים כסף י"ל דרמז בזה למשחז"ל בשביל ב' סלעי' עילת שעשה יעקב יוסף נתקנאו בו אחיו דאמרינן בבכורות דף נ"ן כל כסף סתם האמור בתור' היא סלעים וכיון שהיו עשרה הגיע לכל א' ב' סלעים מדה כמידתו ולפי מה דאי' במדרש בפ' על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים שמכרו אותו בעבור מנעלים וע"כ הא דאמר מכרם בכסף היינו שוה כסף ואפשר שהיה כוונתם שלא יעברו על המכיר' דאיתא בקידושין דף ח' בעבד הנמכר לנכרי בכסף הוא נקנ' ואינו נקנת בתורת חליפין לכך מכרו אותו בתור' חליפין בעבור מנעלים והוא עיקר חליפין כדכתיב וזאת לפנים בישראל וגו' ושלף איש נעלו וגו' ועיין בזוהר פ' חקת סוד הקנין ע"י נעל.

איתא במדרש בפ' שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו' א"ל הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחלה חיוך שבן בנך הושע פותח בתשובה שנאמר שובה ישראל וגו' יש לפרש דאף שמצינו באדם הראשון שעשה תשובה אלא הענין היא דבתשובה בענין וידוי ותשובת המשקל שאם שב ולא התווד' עונותיו היא כטובל ושרץ בידו אמנ' הוידוי הוא אחר שיעש' השוב' הענין שמצינו ביה"כ שמתווד' בסוף ימי התשוב' ונלמד מהושע שאמר בתחל' שובה ישראל ואח"כ אמר קחו עמכ' דברים וכן מצינו בראובן דבמעשה יוסף ישב בשקו ותעניתו והתווד' במעשה יהודה כמשחז"ל מי גרם לראובן שיודה יהודה הרי שחזר בתשובה תחל' קודם שהתווד' וזהו שאמר הקב"ה לראובן חייך שבן בנך פותח בתשוב' קודם הוידוי.

איתא במדרש וישב ראובן אל הבור וכו' ר' אלעזר ור' יהושע ר' אלעזר אמר בשקו ותעניתו וכו' אמר לו הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך פותח בתשובה זה הושע שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך וכו' ור' יהושע אמר כל צרכי הבית הי' מוטל עליו עכ"ל הילקוט בשם מדרש י"ל דר"א ורבי יהושע לשיטתייהו דאיתא בשבת פ' במה בהמה כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה שבילבל יציעי אביו שתבע עלבון אמו ע"ש ולפ"ז י"ל שהיה שוגג שסבר שעשה לכבוד אמו וטעה בזה שכבד אביו קודם והוצרך לתשובה ע"ז אע"ג דהי' טועה בדבר מצוה ר"א לטעמי' דס"ל פ' ר"א דמילה טעה בדבר מצוה חייב אבל ר' יהושע דס"ל טעה בדבר מצוה פטור לא היה צריך לתשובה ובזה א"ש נמי מ"ש שפתח בתשובה תחלה אע"ג דאה"ר כבר עשה תשובה היינו משום דראובן הי' שוגג וטעה בדין וכיון שאחז"ל בפ' אלו מציאות ששיגגת תלמוד עולה זדון מה שטעה בדין לכך הרבה בתשובה ועד"ז פירשני מה שאמר הושע שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו' ששם ישראל על החכמים שבדור שהוכיח אותם שהם צריכים תשובה יותר כי כשלת בעוניך כי המכשול שלהם שטועין בדין עולה זדון וזהו שאמר כי כשלת בעוניך כדאיתא שם ונראה דמוכח דראובן שוגג מדאמרו חז"ל שראובן הוד' שבילבל יציעי אביו אע"ג דקי"ל דאסור לפרס' החטא כדאי' בסוף יומא בחטא שאינו מפורס' דכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטא וצ"ל דהי' שוגג וכדפירש"י בחולין ספ"ב דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג ואינו מחפ' עלי' כדי שיתבייש ויכפר לו ומה שהקש' המ"א בסימן תר"ז מהא דאמרינן בסוטה שלא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעול' שלא לביישו נראה דלא קשה מידי נהי דהתורה חס עליו שלא לביישו אבל אדם עצמו מפרסם כדי שיתכפר בבושתו ומה שהקשה שם עוד מלשון כסוי חטא' נראה דלא קשה מידי דודאי קרא נקט לא זו אף זו כיון דאומר בתחלה נשוי פשע שהוא מזיד ע"כ כסוי חטאה היינו בחטא החמור טפי כענין שאמרו כל עובר עבירה ושונה נעשה לו כהיתר ונקראים חטאים שהוא יותר חמור מרשעים כמ"ש בתחלת תהלים אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד וכתיב יתמו חטאים מן הארץ וכדכתיב באנשי סדום רעים וחטאים וכן בעדת קורח מחתות החטאים האלה וכיוצא בו הרבה.

ובזה י"ל מ"ש במדרש קחו עמכם דברים וגו' לנו אתה נושא ולנו אין אתה נושא מפני שת"ח צריכין תשובה יותר וקשה תשובת מפני שאמרו כל המחטיא את הרבים אין מספקין בידו לעשות תשובה והעולם חוטאין ע"י חטא חכמים אלא כבר כתבנו בחידושיו קידושין בריש פ"ב באמר לחברו צא והרוג את הנפש חייב בדיני שמים היינו בלא טענה דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין דאין טוענין כדאיתא גבי נחש דאין טוענין לה משמע דאם הית' טוענת היתה פטור' אף בדיני שמים כמ"ש ליישב קושת הש"ך בחוה"מ ס' כ"ח והיינו דאמ' להם קחו עמכם דברים כיון שאין טוענין להם צרכין שיטענו בעצמם שלא הי' לאחרים לחטוא על פיהם דדברי הרב וכו' וזה שאמר לכל אתה נוש' משום דאין שליחות לדבר עבירה דלא גרע חטא ת"ח מלאומרם צא והרוג וכו' דמהני בי' טענה והיינו דקאמר ונשלמה פרים שפתינו דהוא קרבן פר העלם דבר אם חטא הציבור בהוראות ב"ד.

בפסוק טרוף טורף יוסף פירוש נצנצה בו רוח הקודש סופו שתגרה וכו' ויש לפרש דמה שאמר טרוף טורף ג"כ ברוח הקודש לפי שאחז"ל שעשרה טיפין יצאו מצרפנו שהיה ראוי לצאת מיוס' י"ב שבטים כמו מיעקב ונולדו לבנימין ובנימין נקרא טורף כמו שאחז"ל שעשרה בהמ"ק בחלק של טורף שנאמר בנימין זאב יטרוף וזהו שנתנבא שטרף בנימין חלקו של יוסף ועמ"ש בפ' ויחי בפסוק בנימין זאב.

בפסוק וימאן להתנחם פירש"י אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבר שהוא מת שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי וצריך להבין מה שאמר שנגזרה גזרה על המת והל"ל שנגזרה גזירה על האדם שישכח את המת ותו כיון שהברירה ביד אדם ומצוה עליו לקבל באהבה ולא יתאבל יותר מדי כמו שאחז"ל ואיך שייך בזה גזירה כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אמנם הענין הוא מה שאמר דוד ע"ה צמאה נפשי לאל חי מתי אבוא וראה פני אלהים דהיינו שהקב"ה יראה אותו והוא כי כבר כתבנו למעלה שאהבה היא כמים פנים וכיון שאהבת הקב"ה לישראל הוא תמידות ע"כ הוא מעוררת את ישראל לאהוב את השי"ת לכן אין מקבלין תנחומין על החי כיון שהחי הנאבד משתוקק אליו הוא מעורר אהבתו לבל ישכח וז"ש צמאה נפשי לאל חי כיון שהקב"ה היא חי וקיים והוא זוכר אותם ומצפ' לראות אות' ע"כ הוא מעורר אהבתו אליו וז"ש ואראה פני אלהים שאתראה לפניו למלאו' רצונו וכן אמר ד"ה ע"ה תעיתי כשה אובד בקש עבדיך כי מחמ' שאני כשה אובד ואינו שוכח אותך דהיינו מחמת אהבתך ע"כ אני שואל בקש עבדיך כי הכל בידך ובז' מובן הא דקאמר שנגזר על המת שכיון שהוא ישכח החייה וממילא לא יהא המניעה ממנו ויכול החי לשכוח אותו ובאמת כשיצא יוסף מבית האסורים ונשכח ממנו געגועי אביו כדכתיב ונשני אלהים את בית אבי אז הוקל האבילות אצל יעקב ולכך אמר יהודה ואחיו מת דסבר שבאמת הוא מת ולכך הוקל האבילות אצל אביו והנ' אימא במדרש בפ' ויקומו כל בניו ובנותיו ר' נחמן אמר כמה בנות הי' לו והלא לא הי' לו אלא א' ולואי קוברה אלא שאדם קורא לכלתו בתו יש לפרש מפני שאחז"ל חם הוא אבל יושב אצל המתנחמים כדאי' ביו"ד סימן שצ"ג א"כ על בניו אין לתמום שהרי הם עצמ' ראוים להתאבל שהרי ידעו שבאמת הוא חי ובנימן הי' קטן ולא הי' חיי' באבילות אבל דינה שכבר היתה גדולה הוא עצמה הי' לה להתאבל ולא לנחם כיון שאחז"ל כל המתעצל בהספידו של חכם ראוי לקבר בחייו היינו דאמר דאם קאי על דינה היתה ראוי לקובר' על שנתעצלה באבלו ולנחם אותו אלא באמת לא קאי על דינה אלא על כלותו.

בפסוק וירא שם יהודה בת איש כנעני וגו' ואי' בפסחים דף נ' כנען מנלן דאיקרי הגר דכתיב וירא וכו' מאי כנעני אילימא כנעני ממש אפשר בא אברהם והזהיר יצחק וכו' בא יצחק וכו' אלא מאי כנעני תגר דכתיב כנען בידו מאזני מרמה ונרא' משום דאי' במדרש כנען בידו מאזני מרמה זהו אליעזר שהיה שוקל בתו ליצחק אמר אברהם אתה ארור וכו' לפ"ז י"ל דהא דמייתי ראי' מיהודה היו אפשר לדחות דלא הזהירו על הכנענית אלא בלא נתגיירו כמשמעות הכתוב ותהיין מורת רוח אם לוקח יעקב מבנות הארץ כאלה והיינו כנשי עשו שלא נתגיירו והיו מורת רוח ליצחק ולרבקה כפי' רש"י אבל יהודה אפשר שגיירה ונשאה אח"כ כדאמרינן ביבמות דלאו דלא תתחתן ה"מ בגיותן אבל כשנתגיירו אין בו אלא איסור נתינה מדרבנן ודוד גזר עלייהו אלא אי אמרינן דכנען בידו מאזני מרמה קאי על אליעזר מוכח דגם אחר גירות הזהיר דהרי אליעזר כבר נתגייר והיינו דאמר שהיו שוקל בתו ליצחק דכיון שהיא יש לה דין גיורות אף דיש איסור נתינה מ"מ סבר דיצחק יש לו דין בן גר וגיירת דקי"ל קהל גרים לא אקרי קהל ומותר לישא נתינה אף מדרבנן א"כ ממ"נ מוכח אי מקרא דיהודה או מקרא דכנען בידו.

בפסוק ויהי ה' את יוסף וגו' ענינו שהתחיל גלות השכינה משע' מכירת יוסף כשאחז"ל כל מקו' שגלו שכינה עמהם ורמז לדבר כי מספר יוסף ומספר שכינה הוא כמספר ישראל ואחז"ל עשר מסעות גלתה שכינה וכנגדן גלתה סנהדרין בבית שני וכן הי' בגלות ישראל למצרים שגלה יוסף בתחלה לשכם ומשכם לדותן ומדותן נמכר ארבעה פעמים למדינים סוחרים ישמעאלים פוטיפר ואח"כ לשר בית הסוהר ואח"כ בירידת אחיו למצרים ואח"כ עם בנימין ואח"כ יעקב דכתיב בי' אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה שיעלה גם מה שירד כבר עם יוסף ואחיו ועוד יבואר בס"ד.

בפסוק וימאן וגו'. הנה אדוני וגו' איננו גדול וגו' באשר את אשתו י"ל עפ"י משאחז"ל ביבמות דף נ"ה ע"ב פרט לשקינא לה דרך איברים אמר אביי פריצותא אמר רחמנא וכו' אלא שקינא ואיצטריך סד"א דבקפידא דבעל תלה רחמנא ולפירש"י לשכב עמו בלא תשמיש והיינו דרך איברים וע"ז השיב שהוא נגד רצון בעלה שהקפיד גם על דבר זה והיינו כיון שאמר לו שיהא הכל בידו חוץ מאשתו והנה רש"י בפ' מקץ בפ' בת פוטיפרע פי' סנסתרם פוטיפר ולא הי' רגיל אצל אשתו אלא דרך איברים וכיון שהתנה עמו שאין גדול בבית כמותו ויהא הכל בידו חוץ מאשתו ע"כ דהקפיד על דרך איברים וז"ש אינינו גדול ממני וגו' כי אם אותך באשר את אשתו כלומר בדבר שאת אשתו דהיינו דרך איברי' הרי הוא מקפיד אפילו ע"ז ואף שאחז"ל פרט לשקינא דרך איברים היינו משום איסור גוי בישראל אבל בב"נ אמרינן בסנהדרין פ"ד מיתות דהטעם הוא משום קפידות הבעל שנצטוו על הגזל היינו דאמר וחטאתי לאלהים כיון שהוא מקפיד והיינו דכתיב כדברים האלה עשה לי עבדיך פירש"י עניני תשמיש רצונה בזה שלא ימאוס בה באמרה שלא עשה אלא דרך איברים.

בפסוק ויהי כדברה וגו' עיין פירש"י יש לפרש עפ"י מ"ש גבי אלישע ויאמר אל גיחזי נערו קרא לשונמית הזאת ויקרא לה ותעמוד לפניו ויאמר לו אמור נא אליה וגו' ובתר הכי כתיב ויקרא לה ותעמוד בפתח ויאמר למועד וגו' כי למד לנו הכתוב להתרחקמ' העריות כפי ענין הקירוב מהם כי בתחלה שנתקרבה ועמדה לפניו לא רצה לדבר עמה כדכתיב ויאמר לו אמור נא אליה ואחר שהבינה בדבר ונתרחקה הימנו ועמדה בפתח דיבר בעצמו אלי' (ועיין בחידושי קידושין כתבנו טעם אחר בזה) וכן הענין גבי יוסף כי כל מט שנתקרב' אליו כדאיתא ביומא שבכל יום לבשה לו בגדים אחרים כדי לפתותו התרחק עמה בכל פעם יותר ולא רצה להיו' עמה בחדר א' והיינו דאמ' ויהי כדברה אליו יום יום ר"ל כפי שנתקרבה יותר ולא שמע להיות עמה בחדר א' אף שלא נאסר עדיין היחוד והיינו דאמר אח"כ כהיו' הזה שסבר יוסף שגם היא אינה בבית כי הי' יום צחוק שלהם כפירש"י ע"כ בא הביתה.

בפסוק ותתפשהו בבגדו לאמר וכו' וינס מלת לאמר הוא מיות' דהל"ל ותאמר כדלעיל ותאמר שכבה אלא שהוא מוסר השכל שלא רצה להשהות בבית עד שאמרה אלא כיון שראה שתפסתו בבגדו הבין שרצונה לאמר לא הספיק להמתין עד שאמרה ועזב בגדו בידה ולא הספיק להוציאו בכחו מידה כי ענין הניסה הזה כמשאחז"ל שזה ענין התגברות על יצרו להיות בורח במהירות האיפשרי כדי שלא יגבור עליו יצרו והוא משאחז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבה"מ ענין פגיעה זו שלא ישהה אלא בפגיעתם מיד יבר' וימשכהו לבה"מ.

בפסוק הלא לאלהים פתרונים יש לפרש כפשוטו כי הם לא רצו לספר לו כי סברו שכל החלומות אחר הפה ולא היה לפניהם אוהב שיפתור אותם לטוב לכך אמרו ואין פותר אותם לטוב לכך אמרו ואין פותר אותם כי סברו מחמת שהוא עברי ששונאים למצרים יפתור אותו לרעה וע"ז השיב הלא לאלהים פתרונים וביד ה' הוא ואין לכם לירא מפתרון הפה והאמין שר המשקים לספר לו אבל שר האופים לא רצה לספר עד ששמ' שטוב פתר לשר המשקים והיינו דכתיב וירא כי טוב פתר אבל באמת לאחר זמן כתיב ולא זכר שר המשקים וישכחהו דהיינו שכחת הלב כדאמרינן פ"ב דמגילה זכור בפה ולא תשכח בלב והוא היפוך מ"ש יוסף וזכרתני אתך ופי' הרמב"ן שיכנוס הזכירה בלבו וכו' כשסיפר לפרעה ושם אתנו נער עברי סיפר בגנותו כפירש"י שם ואיפשר שמה שאמר ויהי כאשר פתר אותי השיב על כני קאי על יוסף שאמר שאין בו חכמת אלהים אלא לפי הפה וזהו כאשר פתר כן הי' וקאי אותי השיב על כני ע"י יוסף שע"י פתרונו גם שהי' כן ומה שהזכירו לפני פרעה הי' מיראתו שאם יוודע הדבר אח"כ יקצוף פרעה עליו מה שהעלים ממנו בבקשת פרעה הפותרים, ויש לפרש עוד מה שאמר וישכחהו היינו משום דמשמעות הכתוב שעיקר שימש השרים היה ביום המשתה לכך כתיב ויהי' ימים במשמר דהיינו מיום הולדת פרעה דאשתקר עד יום הולדת של שנה זו ולא נמנה אחר בנתי' ושאלתו של יוסף היה שיזכירהו בשעה שיהא לפניו וישקהו ובשנה ראשונה אף ע"פ שזכר אותו בלב לא זכר אותו בפה מפני שהיה בוש כשחזר להתמנות שלו ובשנה שני' נשכח מלבו כי כן דרך שכחת הלב י"ב חודש כמו שמצינו גבי אבידה דתריסר ירחי שתא הוי יאוש כדאיתא בב"מ ובשנה שלישית דהיינו מקץ שנתיים ימים הוצרך להזכירו על ידי חלום פרעה.

בפסוק כי גנוב גנבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה וגו' כי שמו אותי בבור וגו' יש לדקדק למאי אמר שנגנב מבית העברים וגם אינו מובן לשון שמו שהיא לשון רבים ואולי שסבר שאף שיעלהו מן הבור מפני שלא יהא בירור שעשה מאומה מ"מ יחזיקו פוטיפר לעבד מפני שקנה אותו ע"כ אמר כי אין הקנין כלום כי לא מכר א"ע לו וגם המוכרים שקנהו מיד אחיו הי' שלא כדין ואין הקנין כלום ובאמת משמעות הכתוב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים היינו שהאמינו הישמעאלי' שבידם למכו' אותו מפני שראו אותו תפוס תחת יד אחיו בבור אבל הוא אמר שהכל הי' בגניבה הן מה ששמו אותי בתחלה בבור והן עתה ע"כ לא היה המכירה כלום וגם פה לא עשה מאומה לכן ראוי שהוצאתני מן הבור לחירות מזה ניכר שנאת שר המשקים אליו שהרי לא מילא שאלתו ואמ' נער עברי עבד לשר הטבחים היפוך שאלתו.

תוכן העניינים

פנים יפות בראשית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה