פנים יפות בראשית· רבי פינחס הורביץ
לך לך
לך לך וכו' פי' רש"י ולטובתך לכאורה הבטחה זו מיעו' הנסיון כיון שהבטיח לו שכר גדול על הליכו ודוחק לומר שהנסיון הי' באמונתו שיקיים ה' את הבטחתו כענין שנאמר והאמין בה' ויחשביה לו צדקה אמנם העיקר בזה כמו שיבואר לפנינו בפ' העקידה כי אותן המצות שאין בהם הנאות הגוף כמו תפילין וציצית וכיוצא בהם וכשאדם עושה אותם שכרו לעוה"ב כמשחז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל יש מצות שיש בהם הנאת הגוף כמו תענוג שבת ושמחת יו"ט ובאכילת קדשים בזמן המקדש דכתוב ואכלת לפני ה' אלהיך ושמחת ובמצות אלו מסית היצה"ר נכוון בהם להנאת עצמו וזה אם יזכך עצמו ומחשבתו שלא יעלה בלבו שום הנאת ושמחת גופו שלא יהי' ליצה"ר חלק בו אלא לקיים מצות בוראו כמשחז"ל בפ' הרני נזיר אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' צדיקים וגו' שנים שצלו פתחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד לשם אכילה גסה וכו' וזה יש לו שכר אף בעוה"ז מדה כנגד מדה שכבש הנאת גופו וזה היה עיקר הנסיון באברהם דאף שהבטיח לו הקב"ה שכר גדול לא הי' מחשבתו לשכר אלא לקיים מצוה הבורא והיינו דכתוב וילך אברם כאשר דבר אליו ה' פי' לא כיון אלא לקיים מצות הבורא ולא להנאתו ואפשר לומר שזה שאמר הקב"ה והי' ברכה פי' היינו לומר שתהא הברכ' מעצמה ולא שיכוין ע"ז ובזה מובן ביותר מה שכתבנו לעיל בפ' נח לכן אמר לו אשר אראך ולא אמר בארץ כנען שאם הי' אומר לארץ כנען היה מחוייב מחמת נדרו דכתוב שם ויצאו אתם וגו' ללכת ארצה כנען וכיון שגמר בלבו והתחיל ללכת הוי נדר גמור ואין בזה נסיון כ"כ לכך אמר לו אשר אראך עוד יש לפרש מ"ש לך לך היינו שילך להתקדש ונהתדבק בשורש נשמתו כדכתוב ונתתי לך מהלכים וגו' ולפי שאחז"ל שלשה שותפים באדם דהיינו הגוף שהוא מאביו ואמו המונע עליות נשמתו ועוד כתבנו לעיל בפ' ארורה האדמ' בעבורך כי בעבור שנבר' גוף האדם מהאדמה היא גרמה לו לחטוא וז"ש לך לך מארצך דהיינו מחלק האדמה.
וממולדתך ומבית אביך, דהיינו מחלק אביו ואמו ותלך אל שורש נשמתך שהוא ארץ הקדושה שיעלה שם ממדרגה למדרגה עד שורש נשמתו בארץ החיים ולפי שאין האדם יכול לקבל יתרון האור מהשגתו ויהי' בעיניו כחושך כדכתוב ישת חושך סתרו וזה שהשוה שהמע"ה כיתרון אור מן החושך יתרון החכמה מן הסכלות שהחכמ' שאינו יכול להשיג מחשיך עיניו וכיון שאברהם אבינו ע"ה התחיל ללכת ממדרגה למדרגה לא הי' יכול להשיג אורות העליוני' אלא כיון שבכל פעם שהלך במדרגה ונתעלה ראה אור עליון כפי מה שהי' יכול להשיג וכן בכל עלייתו ראה כפי השגתו היינו דכתוב אשר אראך בכל עת שתעלה יותר אראך לפי השגתך.
במדרש לך לך לך אני פוטר מכיבוד אב ואם נראה פירושו, דאם אביו בח"ל אין מצות עליית הבן בא"י דוחה מצו' כיבוד אביו ודוקא לך אני פוטר משום דתרח אינו עושה מעשה עמך אבל לאחר אין מצות עליית א"י דוחה מצות כיבוד דה"א דהואיל דעליו' א"י מצוה רבה הוא כמ"ש כל הדר בח"ל כמו שאין לו אלוה ועוד שאחז"ל בריש יבמות יכול אמר לו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבים בכבודי וה"נ כיון שכול' מצוים על עליית א"י לכך אמר ואין אני פוטר לאחר וקצת ראי' שהרי נענש יעקב אבינו ע"ה כ"ב שנה שביטל כיבוד אב ואם ולא נענש על ישיבת ח"ל שלא עלה לא"י אלא כיון ששניהם עבר בפעם חחד ונענש על החמורה דהיינו מצות כיבוד לא נענש על מניעת עליית א"י כיון שכבר נידון בחמורה מ"מ אם היה דירתם בא"י ואביו הלך לדור בח"ל אין הבן מחויב לעבור בקום ועשה לילך מא"י לח"ל וקצת ראי' שהרי נענשו מחלון וכליון בני אלימלך על שיצאו מא"י לח"ל והלכו עמו מפני כבוד אביה' אע"כ שלא הי' להם לילך עמו מא"י לח"ל.
ואעשך לגוי גדול במדרש בא אחרי ואני עושה אותך כהן גדול לכאור' ק' אם הי' כ"ג האיך נשא הגר שהית' גיור' וכ"ג אסו' בגיורת וצ"ל שלא נעשה כהן עד לאחר שמל כי ערל פסול בעבודה ובזה א"ש אפילו לר"י דס"ל ביבמות דף ס"א דכהן לא ישא איילנות דכל ביאה שאין בה פרצה זנות היא ואחז"ל שרה אמנו איילנות היתה ולפי מ"ש א"ש דלאחר שמל נתרפא' שרה כדכתוב בר"פ וירא ויותר י"ל שלא נעשה כהן עד לאחר עקידה שאמר לו הקב"ה שיקריב על הר המוריה שהוא מקום המזבח עולמים ואין זר קרב ע"ג המזבח ובזה י"ל מ"ש רש"י בסוף חיי שרה ולבני הפלגשים פלגשם חסר כתיב שלא היתה אלא פלגש אחת הוא הגר הוא קטורה נשים בכתובה פלגשים שלא בכתובה ולפמ"ש א"א לומר שקטו' היתה אשה אחרת שנתגיירה שכבר הי' כהן אחר העקיד' אע"כ שכבר היתה נשואה לו מקודם לפ"ז מוכח דפלגשי' בקדושין ולא כתובה דלמ"ד בלא קדושין היתה אסורה לו לאחר שנעשה כהן והיינו דפירש"י פילגשים בלא כתובה ועמ"ש עוד בזה בפ' ולה שפחה מצרית.
ואעשך לגוי גדול פירש"י זהו שאומרים וכו' ויש לפרש שבעלייתו לארץ ישראל נתעלה להיות נכלל בו מעלת ג' אבות וכמו שכתבתי בר"פ ואתחנן כשעלה משה בעבר הירדן בארץ מואב כמבואר שם והוא ענין מה שאחז"ל וחד מינן עדיף כתרי מינייהו וחד מינייהו כי סליק להכא עדיף כתרי מינן הרי שנתעלה שלש מדרגת ממה שהי' בתחלה והוא מ"ש אברהם ואנכי עפר ואפר שנכלל בו יעקב שנקרא עפר דכתוב מי מנה עפר יעקב ואפר של יצחק ויש לפרש מ"ש והיה ברכ' מ"ש חז"ל בב"מ א"ר יוחנן כל שהוא ובנו ובן בנו ת"ח אין תורה פוסקת שנאמר לא ימישו וכו' כיון שהבטיחו על זרעו וזרע זרעו שיוחל שם אלהים עליהם שוב אינו פוסקת מזרעו והיינו דכתוב והיה ברכה שלאחר ג' דורות הברכה מתקיימת ואינו פוסקות ומ"ש ואברכה מברכיך מפני שאברהם ויצחק הי' להם שלטות מן האומות כדכתו' באברהם נשיא אלהים אתה בתוכינו וכן גבי יצחק שהלך אבימלך אליו מגרר אבל גבי יעקב ובניו נתעורר עליהם שנאת עשו ובניו ולבן ובניו וכיון שהזכיר לזרעו אמר ואברכה מברכך ומקללך אאור ומה שאמר ונברכו בך וגו' ז"ש משה יצב גבולת עמים למספר בני ישראל שכל ע' אומות נתקיימו בזכות זרעו של יעקב.
ויצאו ללכת ארצה כנען הנה לא מצינו שהראהו הקב"ה ארץ כנען והרמב"ן ז"ל כתוב דהיינו בדרך המיוחד לילך לארץ כנען וכו' ונראה דא"ש לפמ"ש לעיל בפ' נח ויצאו אתם ללכת ארצה כנען דהיינו שהי' מחשבות לבם ביציאתם מאור כשדים ללכת דוקא לארץ כנען כמ"ש שם אבל כאן לא הי' מחשבתם לארץ כנען דוקא אלא לפי מה שיראיהו הש"י כאשר אמר אשר אראך ונראה דכיון שאמר השי"ת שיצא מחרן ולא הודיעו מאיזה צד מארבע רוחות עולם כמו בעקידה שנאמר לך לך אל ארץ המוריה והבין אברהם מדעתו שיסע בדרך המיוחד לארץ כנען כיון שכבר נדר באור כשדים ואם יראיהו הש"י בדרך או בבואו לארץ שילך אל ארץ אחרת יפנה משם דרך אחרת וכשהגיע אל ארץ כנען נגלה אליו הש"י שזה המקום הקבוע לו ולזרעו וז"ש לו ולזרעך אתן הארץ.
והכנעני אז בארץ יש לפרש לפי שארץ כנען נקרא א"י בכללו אבל בפרטות הם שבעה עממים ושבעה ארצות וירושלים הוא בארץ יבוסי שהוא במזרח א"י כדכתו' בשמואל ב' סי' ב' וילך המלך ואנשיו ירושלים אל היבוסי יושב הארץ וגו' וי"ל דלכך הלך בדרך זה במזרחה לפי שהכנעני כבש כבר בצד המערב לכך נתרחק ממנו והלך דרך המזרח של א"י ששם הוא ארץ היבוסי שעדיין לא הגיע לכבשה וכן משמע מדכתוב ויהי ריב וגו' והכנעני והפריזי אז יושב בארץ היינו שבתוך הזמן כבש כנען גם ארץ פריזי ולכך הלך למסעיו שהוא ארץ היבוסי שעדיין לא כבשו.
וירא ה' אל אברם וגו' ויבן שם מזבח וגו' וי"ל שבזכות המזבחו' שבנו האבות כמ"ש ר"פ בלק בפ' שבע' מזבחות ערכתי וגו' זכו ישראל ביציאת מצרים בז' מזבחות הראשון ברפידים בפ' בשלח בפ' ויבן משה מזבח וגו' והשני בסיני כדכתוב בפ' משפטים וישכם משה ויבן מזבח וגו' והשלישי בפ' תצוה ועשית מזבח וגו' הד' במשכן שילה וה' בנוב והו' בגבעון הז' בבית עולמים שיבנה במהרה בימינו, ואפשר לומר שהמזבח שבנה אברהם אבינו באילון מורה שהוא מקום הר גריזים והר עיבל שבנו בניו שם מזבח והמזבח הב' בין בית אל ועי היא מקום מזבח של שילה דכתוב בשופטים כ"א הנה חג לה' בשילה מזרחה השמש למסילה וגו' הרי שהיה במזרח בית אל כדכתב הכא בית אל מים.
הנה נא ידעתי ולא אמר אשה יפת מראה את ע"ד הפשוט לפי שאחז"ל חן אשה על בעלה והיינו אפילו אינה יפת מראה תמצא חן בעיניו כדכתוב שקר החן וא"כ אין מזה ראי' לחוש פן יראו אותך המצרים ואמר שידע כבר מקודם שנשא' שהיא אשה יפת מראה, אפילו לאחרים כפירש"י יסכה שהכל סכין ביופי' וא"כ יש לחוש מן המצרים ולפי מה שפי' רש"י לפי פשוטו ידעתי הגיע השעה שיש לדאוג על יופי' יש להוסיף דכתוב לא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' מפני שכל זמן שעבר בארץ כנען להתקרב לירושלים כמ"ש למעלה שהיה עולה בכל שעה בקדושה יותר ויש לרמוז במ"ש ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה מ"ש הלך ונסוע שכשם שנסע בגופו כך הלך למעלה בקדושתו והיינו דכתוב הלך ונסוע לכך היה בטוח שלא יחמוד איש את שלו אבל בירדתו למצרים הפוך עלייתו שמצרים מקום טומאה ונקרא ערות הארץ לכך חשש שיחמדו את אשתו וכך הוא באבימלך שהיא תחילת יציאתו ממצרים לכך גבי יצחק כתוב כי אמרתי פן אמות עליה בלשון ספק כי אולי מחמת קדושתו לא יחמוד איש את ארצו ועיין מה שכתבתי שם.
והיה כי יראו אותך המצרים וגו' צריך להבין מהו דוקא ואותך יחיו ונראה דכבר הקשו המפורשים דלמה יעברו על שפיכת דמים ולא יעברו על גילוי עריות ועמ"ש בזה לק' גבי הבימלך אבל גבי פרעה אין הענין כן כי המצרים שטופי זמה הם והי' נחשדין על כל העבירות ולכך לא מצינו ששאלו אותו אשתך היא או אחותו היא כמו גבי אבימלך אלא אברהם חשש ששרה תמסור עצמה למיתה אע"ע שאינה מחוייבת כמשחז"ל דאשה קרקע עולם היא ויסברו המצרים שאילו הית' פנוי' לא הית' מוסר' עצמ' למית' שבני נח לא הוזהרו על הפנוי' ויאמרו מסתמא היא אשתו וז"ש ואמרו אשתו זאת ויהרגו אותי כי יסברו ויאמרו כשיהרגו אותו ותהיה פנוי' לא תמסור עצמה למיתה אך לפ"ז לא הי' מקום לאברהם לאמור לשרה שהיא תמסור עצמה למיתה כיון שהיא יודעת בעצמה שהיא אשתו משום שיהרגו אותו כדי שתא מותר' להם ולא תצטרך באמת למסור עצמה כמ"ש מאי חזית דדמי' דידך סמוק טפי אלא דאמרינן בע"ז דאשה כלי זיינה עלי' דאף שמפחדין אותה להרגה אם לא תתפייס אפ"ה אין דרכם להרגה מש"ה אין לה סכנות מות וז"ש ואותך יחיו שאף לא תשמע להם אותך יחי' ועוד י"ל כפשטא כדאי' בברכות דף ה' ע"ב וליקמו איהו לנפשי' אמרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים הרי דקיל להצדיק להציל לאחרים מלהציל את עצמו וז"ש כשירצו להרוג אותו קשה להציל א"ע ואותך יחיו שזהו הי' בטוח להנצל ממיתה.
אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך פירש"י יתנו לי מתנות פי' שלא היתה צריכה לומר שהיא אחותו אלא אשה אחרת היא אלא בשביל שתאמר שהיא אחותו יתנו לי מתנות בשביל שהיא קרובתי ובזה מובן כפל הלשון שאמר פרעה למה לא הגדת וגו' ולמה אמרת אחותך וגו' ועתה הנה אשתך קח ולך דלא הי' צריך לומר אלא קח אותה ולך אלא שהיה מקשה אותו ב' קושיות למה לא הגדת אשתך היא ולמה אמרת אחותי וקבלת מתנות בחנם והיינו דאמר ועתה אע"ג שהיא אשתך קח המתנות ולך כמו דכתוב בתר הכי וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו.
וינגע ה' את פרעה ואת כל אשר לו עיין פירש"י ועדיין יש לדקדק דאשת אברם מיותר וע"פ פשוטיו יש לפרש ע"פ מ"ש בכתובות דף ס"א בפ' והיא בע"לת בעל בעלייתו של בעל שעיקר העונ' באבימלך לא הי' אלא בשביל הבוש' כפי התרגו' בפ' הנה היא לך כסות עינים ואות' הבושה לא הי' אלא בשביל עלייתו של בעל כי לשרה לא הי' כ"כ בושה מה שנלקחה לבית המלך אלא בשביל שהיתה אשתו של אברהם לפי גודל חשיבתו וכן גבי פרעה מה שנתנגע הי' בשביל הבוש' שעלתה בעלייתו של בעלה לפי חשיבתו דאברהם וז"ש על דבר שרי אשת אברם.
ואברם כבד מאוד וגו' וילך למסעיו יש לפר' דרך הרמז ע"פ משאחז"ל בברכות וישאלו ממצרים בע"כ דישראל מפני משא הדרך וכתבנו שם ענינו שבעלייתם ממצרים נתקדשו בכל יום ויום בקדושה רוחניות עד שעלו למעלה במ"ט ימי הספירה במ"ט שערי בינ' וביזת מצרים להוציא מהם ניצוצות הקדושת כדאי' בזוהר וכמו שהארכנו בזה בכמ' מקומות וז"ש לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליה' גרים דהיינו ניצוצות הקדושים שמוציאין ע"י הגלות וכיון שאחז"ל קשים גרים לישראל כספחת והיינו שצריך לברר הניצוצות להסיר מהם הפסולת כמו שכתבנו בחידושנו בסוף קדושין באריכות בזה וזה הי' קשה מאוד לישראל להעלות הנציצות בדרך עלייתם לולי עזרתם מאת ה' כמו שאמר הכתוב ואשא אתכם על כנפי נשרים וכמו שיבואר שם בס"ד וענין אברהם וירידתן למצרים ונגעי פרעה ומה שציוה עליו לשלחו אי' במדרש שהיא סימן לבני' בירידתם למצרים בעשר מכו' ויצאתם ברכוש גדול וכענין שאחז"ל בב"ב בפ' התהלך בארץ לארכה ולרחב' כדי שתהא נוח לכבוש לבניו וכן בכאן עשה רושם לעזרת בניו וכשם שהם הי' קשה עליהם משא הדרך כן הי' בתברהם שהי' כבד מאיד להעלות הניציצות שהוציא עמו ממצרי' וזה הי' כוונתו שיתנו לו מתנות כדי שעי"ז יעלה הניציצות הקדושו' ואמ' הכתוב וילך למסעיו וגו' עד המקום אשר הי' שם אהל' בתחילה וגו' שהלך והעל' כל הניציצות שהוציא ממצרים ממדרג' למדרג' עד שהביאם למעלתו הראשונ' ואמר גם לוט שהעל' עמו גם את לוט וכל אשר לו ועיין בסמוך.
ויהי ריב וגו' פירש"י ולא זכה בה אברהם לכאור' קשה דאמרינן בב"ב דף קי"ט א"י ירושה היא מאבותינו ולענ"ד נראה דבל"ז אין שום סברא שהי' מקנ' לוט רועות בשדות שכבש פריזי ולא נתיירא ונר' דכבר כתבנו לעיל שאברהם הי' הלך ונסוע בארץ יבוסי: שבתוכו ירושלים שעדיין לא לכבש בארץ היבוסי דהי' הארץ ביד בני שם כמו שפירש"י למעלה שנח חלק את הארץ לבני שם ושם עצמו הי' מלך בירושלים דכתו' ומלכי צדק וגו' והש"י לא נתן הארץ לאברהם ליקח מאת בני שם נחלתם אשר הנחיל להם נח אלא לאחר שכבשו ז' עממין מיד בני שם וקנאו בחזק' לענין שאחז"ל עמון ומואב טהרו סיחון הרי דהיבוסי עדיין לא כבשו והי' ביד בני שם ושם הי' רועי לוט והוא הי' גזל גמור מבני שם והרשעים רועי לוט אמרו כיון שסוף הדבר שיביא את ארץ היבוסי לאברהם כמו שהבטיח לו הש"י א"כ משלו הם רועים ונראה שזהו מה שאמר הש"י לאברהם שא עיניך וגו' כי כל הארץ אשר אתה רוא' לך אתננ' ולזרעך היינו משו' דבימי אברהם עדיין לא לכבש ארץ היבוסי ולא הי' לאברה' קנין דהוי דבר שלא בא לעול' אלא לזרעו לאח' שכבשו היבוסי וי"ל עוד דאפ"ה הי' קנין לאברהם ביבוסי דאף דקי"ל אין אדם קונה דבר שלא בא לעולם מכל מקום המקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם קנה שתיהן כדאי' בחה"מ ס"ס ר"ג וכיון דכבר קנה הארצות שכבר כבשו קנה נמי את היבוסי מ"מ לאו קנין גמור הוא מעכשיו דאינ' קונה דבר שלא ב"ל עד שיבוא לעולם ואפשר שוה הי' טעות רועי לוט כיון שהכנעני והפריזי אז בארץ קנה הכל אף ארץ היבוסי והיינו דכתוב והכנעני והפריזי אז בארץ.
הפרד נא מעלי אמרו חז"ל בפ"ב דנזיר דרש רבא את לפשע מקרית עוז זה לוט ומדנים כבריח ארמון דכתו' לא יבוא עמוני ומואבי נרא' שרמז בזה אברהם שאמר הפרד נא מעלי היינו שאסור איסור עול' נדבק בו והטעם כיון שהי' קרוב אליו והעליהו בקדושה ואח"כ ראה א"א ע"ה שהרשיע לוט שא"א להעלותו עוד ולכך הוציא את קדושתו ממנו כענין שאחז"ל שנה ופירש קשה מן הכל כיון שכבר עלה בקדושה ונפרד הוא מקולקל יותר וכיון שאברהם הי' קרוב אליו ממשפחתו הוציא ממנו הקדושה הקרובה אליו ומ"ש אחים אנחנו היינו מפני שלא הי' הקרוב' בניהם מתחלה אלא הצד אב כמו שפירש"י בפ' וירא אך לא בת אמי מפני שהרן מאשה אחרת היו ואפשר מזה הטעם אמרו עמוני ולא עמוניו' מואב' ולא מואביות כי לא הית' הקורב' מתחיל' אלא מצד אב והיינו דפירש"י בפ' חיי שרה בפ' ואפכ' על ימין או על שמאל זה לוט מפני שלא נאסרו הנקיבות ויש לפרש מ"ש ואם השמאל ואימנה היא רמז על ישראל כשהלכו במדבר שהי' עמון ומואב להם לצד שמאל כי עמון ומואב לצד הדרום של א"י והם הלכו במדבר בצד הדרו' והי' להם עמון ומואב לשמאלים ולא קרבו לגבולה כמפורש בפ' דברי' וכן אח"כ כשירשו את א"י והי' להם עמון ומואב מצד הימין ולא לקחו את נחלתם וזה ואם והימין ואשמיאלה.
אם השמאל ואימינה פירש"י לא אתרחק ממך וכו' נרא' הא דלא הזכיר אלא ימין ושמאל ולא קדם ואחור מפני שבצד אחד כבר כבש הפריזי ולא הי' אפשר ללכת שם ומצד השני הי' ככר הירדן ושם סדום ועמורה ויעץ אותו שלא ללכת שם ולוט לא שמע לו דכתו' וירא ככר הירדן ויש לפרש בדרך הרמז לפי מה שאחז"ל אח נפשע מקרית עוז זה לוט שנפרד מן הקדושה שהעליהו אעפ"כ אמר לו שלא יתרחק ממנו ויהי' לו לעזר להצילו מיצה"ר שהוא השמאל ולפי שכבר כתבנו שדרך היצה"ר שמסית את האדם בשני אופנים אחד מסיתו לעבור בזדון והבטיח לו אברתם שיהי' קרוב לו ואליו להטותו בימין וזהו ואשמאל ואימינה ואם יטיהו היצה"ר באופן שיא' על עבירה שהיא מצוה ע"ז אמר לו שיהי' לו לעזר להבינו האמת שהוא שמאל וע"ז אמר ואם הימין ואשמאילה.
ויסע לוט מקדם ופי' התרגום ונטל לוט מקדמותא יש לפרש לפי מה שאמרנו שעליית אברהם הי' מהיות לוט עמו כבד מאוד לתעלו' את לוט וכל אשר לו בבחינות הקדוש' עד שלא הספיק להעלותו ונולדו מריבה ביניהם לכן אחר הפרד לוט מעמו הוקל לאברהם המס' ועלה עלי' גדולה עד שנתיחד הדיבור עמו כפי' רש"י בד"ה אחר הפרד לוט מעמו ודימה הכתוב עליו זו לעולה על ההר כמ"ש מי יעלה בהר ה' וידוע שעליית ההר כבד הרבה מירידת ההר וז"ש הבא לטהר מסייעין אותו אע"פ שאדם נברא במשקל השוה הוצרך לסייעו בטהרתו ותרי מהיפוכו מפני שזה דרך עלי' וזה דרך ירידה לכך כשנפרד לוט מעמו ירד למטה למדרגה אחר מדרגה עד שהגיע להתחבר עם אנשי סדום לשהם רעים וחטאים ואברהם אף שהיה במעלה גדולה והוקל לו להעלות להר ה' מ"מ לא הי' עלי' זו קל כמו ירידת לוט שהוא קל מאוד בדרך ירידה לכך אמר שלוט ירד מקודם עליי' אברהם וזה שת"א בקדמיתא ויש לפרש מה שאמר ואם הימין ואשמאילה מפני שדרך היצה"ר לנטות לשמאל ודרך היצ"ט לנטות לימין כמש"ה שויתי ה' וכו' כי מימיני בל אמוט וזה ואם השמאל ואימינה אך לפעמים בהערמות היצה"ר יסיתיהו וידמה הרע לטוב ודרך השמאל יסיתיהו בהערמתו שהוא הימין וצריך היצ"ט להתחתם עליו בזה כמש"ה לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ואמר עוד למה זה מחיר ביד כסיל ולב אין מחיר היא לשון חילוף שמחליף הימין לשמאל וז"ש ואם הימין ואשמאילה.
ויבחר לו לוט וגו' ואחז"ל כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר ויש לרמז מ"ש כגן ה' כארץ מצרים ע"פ מ"ש האריז"ל כי הניצוצות שנפלו בחטא עץ הדעת נתגלגל בסדום ואח"כ באו לארץ מצרים ורמז לדבר כי סדום ועמורה אדמה וצבוים בקרי וכתוב מכון מספר תרל"ט כמספר עץ הדעת וזהו כגן ה' שהוא עץ הדעת שבתוך הגן ואמר כארץ מצרים כי אחר שנחרב סדום נתגלגלו הניציצות הקדושות במצרים כמ"ש בפ' כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם וכיון שצוער לא היה בכלל זה דפרט הכתוב בואכה צוער.
ושמתי זרעך כעפר הארץ הנה הש"י השוה ברכת האר עם ברכת ורעו והענין הוא מפני שאמר לו הקב"ה התהלך לארכה ולרחבה הרי שנתן בה מדה שיכול אברהם לילך בה לארכה ולרחבה וזה אינו מספיק לברכת ישראל כמ"ש בברכת יעקב נחלה אלי מצרים אך הענין הוא כי אמרו בא"י שהיא מתפשטת ומצמצמות לפי' ענין ישראל כמ"ש בסוף כתובות בפ' צבי הוא לכל גוי הארצות שהו מ"ש לקמן בפ' מי מנה עפר יעקב דקאי על א"י שמתרחב עד בין סוף ומספר את רובע ישראל שהוא מצמצמת עד שאמרו בפ' וישכב במקום ההוא שקיפל הקב"ה כל א"י תחת יעקב שהוא לשון רובע לשון רביצה שהמקום שהיה רביצת כשם שהיא מתקפלות מאוד כמו כן אין מספר להתפשטותו וז"ש שאמר הקב"ה אברהם אע"פ שאמרתי לך דארכה ולרחבה שאתה יכול לצמצם את כולו היינו כי לך אתננה אבל כשירבה את זרעך גם עפר א"י יתגדל לפי הצורך לישראל וכשם שלא אוכל למנות את זה כך לא יכול למנות את זה אמנם לפענ"ד נראה דמ"ש קום התהלך ולא מצינו באברהם שהלך לארכה ולרחבה ועוד דהל"ל קום לך בארץ אלא ענין התהלך זה כמו התהלך לפני והי' תמים וכן את האלהים התהלך נח דהיינו הליכה בקדושה כדכתוב ונתתי לך מהלכים בין העומדים דהיינו שיקדש כל א"י לארכה ולרחבה ולפי שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אמר לך אתננה וכן היה עליית משה שהראיהו השי"ת כל א"י להשרות עליו קדושתו וז"ש שא עיניך וראה דהיינו נמי ראי' רוחניות שא"א לאדם לראות בעין גשמיות כל א"י שהראיהו ראי' רוחניות ואמר שיקדש אותה בקדושת א"י.
ויחלק עליהם לילה ע"פ פשוטו י"ל מפני שאחז"ל שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה א"כ י"ל שלא רצה לצאת חוץ לתחום שאותה לילה היה ליל פסח כמ"ש פירש"י שנחלק הלילה שחציו השני נשמר ובא לחצות לילה של מצרים ועבדיו הלכו חוץ לתחום שלא קבלו עליהם את התורה ואף שאברהם הי' מצווה על שבית עבדיו כמו על שביתת בהמתו מ"מ כיון דתחומין מדרבנן אחז"ל כל שהוא משום שבות לא גזרו בבהמה וה"ה בשביתת עבדיו כי חד דינא להון וכיון דבבהמה אין לחוש אם יוצאת חוץ לתחום כדאי' בא"ח סי' ש"ה סס"ג בהג"ה דאין לחוש דהרועה יוצאה חוץ לתחום דהא תחומין דרבנן ה"ה בעבדיו אבל כיון די"ב מינין דאורייתא לכך לא רדפו אלא י"ב מילין והיינו דכתוב ויחלק עליהם וירדפו עד חובה אשר משמאל לדמשק שהיא לא רדף אלא עד דן ועבדיו עד דמשק וי"ל עוד לפמ"ש רש"י שרדפו אותם עד חצי הלילה כי לפי חשבון י"ב מילין באלכסון שהם י"ז מיל פחות חומש לפמ"ש המפרשים חשבון עשר פרסאות ביום היינו מעמוד השחר עד צאת הכוכבים אבל י"ב השעות הלילה הם משקיעת החמה עד הנץ החמה לא הי' יכולין לילך יותר מי"ז מיל מצאת הכוכבים והוא ערך עד חצות.
וגם את לוט אחיו ורכושו השיב וגו' קשה הא עיקר מלחמתו של אברהם הי' בשביל לוט כענין שנאמר וישמע אברהם כי נשבה אחיו א"כ מאי גם ונראה לפמ"ש לעיל דהמלכים: שהכו את הרפאים והזוזים והאמים הם ארץ עמון ומואב כמבואר בפ' דברים והם מכלל עשר עממין שנתן לאברהם ומבואר בפ' אם השמאול ואימינה ואם הימין ואשמאילה שהזהיר אברהם את לוט שלא ילך דרך ככר הירדן לסדו' אלא שלא שמע לו כמשאחז"ל וירא לוט את כל ככר הירדן כל הפסוק כולה על שם עבירה נאמר וכן אחר שהכה אברהם את המלכים וירש את ארץ הרפאים והזוזים והאמים שהם ארץ עמון ומואב רצה אברהם שישב לוט בהן וכ"ש לדעת התוס' בברכות ד"ז ע"ב דבריח בין הבתרים הי' קודם מלחמות המלכים כבר הבטיח לו השי"ת ואח"כ נכבש תחת ידו ולא רצה אברהם להשיב את לוט לככר הירדן אלא שלוט לא רצה לשכון שם שחשקה נפשו לשוב לסדום והיינו דאמר וגם את לוט וגו' השיב כי דעתו היה שלא להשיבו אלא רצה שישב בארצו שהוא עמון ומואב ובע"כ השיב ואפשר שלאחר שנחרב סדום הלך לו לוט להחזיק בארצות אלו כמ"ש אברהם והיינו דכתו' כי לבני לוט נתתי את ער ירושה וגו'
ויכו את רפאים וגו' לפי פשוטו כוונות התורה להפליא גבורת המלכים להגדיל הנס שכבשוה אברהם ויש לפרש יותר שבא לפרש ירושת עשר עממין שהבטיח הקב"ה לאברהם וישראל לא ירשו את ארצם אלא ז' עממין אבל ג' עממין שהם קני קניזי וקדמוני נתנו לעמון ומואב ואדום עד ימות המשיח והם ג' אלו שהם הזוזים שנתנו לעמון כפירש"י שהם זמזומים דכתיב בפ' דברים וארץ רפאים ואימים שנתנו למואב וארץ החורי הוא מה שנתנו לעשו כדכתוב בפ' דברים שלא נתבררו עד ימות המשיח ונתן עד ימות המשיח לעשו ועמון ומואב.
ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו' בילקוט שרמז לו על המנחו' ונסכים ולפי פשיטו י"ל לפי שאברהם ואנשיו הביאו כל מיני יין ומאכל כדכתוב ואת כל אכלם וילכו וכתוב רק אשר אכלו הנערים אלא כיון דאברה' קיים כל התורה כול' ולא רצה לאכול ולהנות מן היין מחשש שהם כלאי כרם שאמ' התורה פן תוקד' המניח' וגו' שנאסר' בהנא' התבוא' והיין לכך הוציא לו לחם ייין שהם ידועי' אצלו שאינ' כלאי כרם וי"ל שלא מצינו ששם יקבל עליו את כל התורה כולו אלא מ"ש והוא כהן לאל עליון אע"ג דכל הגרים כשרים בבמה אלא שהוא הקריב על המזבח שבירושלי' של בית עולמי' ולא הוכשר אלא כהן והקריב כדין כל הקרבנות שהיקריבו ישראל בבית עולמים כדינם במנחות ונסכים שאינם בבמה א"כ הי' צריך להזמין סולתות ויין שיקריב מהן מנחו' ונסכים א"כ פשיטא שהי' צריכי' להיות שמורי' מכלאי כרם שאסורים לגבו' כדכתוב ממשק' ישראל והוציא לו מזה לחם ויין היינו דכתוב והוא כהן לאל עליון.
ברוך אברם לאל עליון וגו' יש לומר שרמז לו בזה ברכת כהני' כמו שמצינו במדרש שהוציא לו לחם ויין לרמז על מנחות ונסכים ולכך הקדים ברכתו של אברהם שהוא ברכה מן התור' לברכתו של הש"י שהוא ברכת הודא' שאינו אלא מדרבנן ולפי פשוטו פרושו לפי שאמרו בתחילה עמק השוה היא עמק המלך לפי' רש"י עמק שהשוה כל האומות והמליכו את אברהם עליה' וע"ז שכבר קודם זה המליכו הש"י מן השמי' והוא קונה שמים וארץ שהמליכו על העליוני' ותחתונים אלא שעדיין לא נכנעו לפניו עע"ז וז"ש ברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך שנמסרו לידו והיינו דאמר בבריתא דשנו חכמים אברהם קנין אחד שנאמ' ברוך וגו' משמע שקונה שמים וארץ קאי על אברהם שהקנהו על שמים וארץ ויש לפרש הא דמסיי' ויתן לו מעשר מכל ע"פ מה דאמר בגיטין דף מ"ז אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר שגא' כי לי כל הארץ וגו' א"כ י"ל נמי דכיון שאמר לו שכבר קידש השם והמליכו על א"י והקנהו לו לכך נתן לו מעשר מכל לפי שהודיע שהוא קנוי לה' קדושת הארץ ואין קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר.
ויתן לו מעשר מכל משמע מזה מעשר ראשון שייך אף לכהנים כדס"ל לראב"ע ביבמות דף פ"ו ע"ב דאלת"ה מה ענין מעש' מכל דלא נימ' שנתן לו מן מעש' המעשר דהיינו תרומת מעשר לכהן לכך כתו' מעשר מכל ולא תרומות מעשר ולפי פשוט' משמע שנתן לו מעשר מכל הרכוש שהביא והוא רמז למעשר שצריך האדם להפריש מנכסיו לשמים כמו שמצינו גבי יעקב וכדאי' ביו"ד בהלכת צדק' ויש לפרש מ"ש ויתן מעשר מכל היינו אף מן מה שהביא מביתו דכיון שהי' בחזקת שיאבדו לולי הנס חייב לעשר כמו שמצינו גבי מעשר התבוא' שאינו מנכ' מספר הזריע' מפני שלאחר הזריע' הי' בחזקת איבוד וכן ראיתי בתשוב' בחוב שנתייאש ממנו ובא לידי גבוי חייב במעשר ויש עוד לפרש ויתן לו מעש' מכל דאף מרכוש מלך סדום נתן לו מעשר אע"פ שאח"כ החזיר את הרכוש מ"מ כיון שבא ליד אברהם נתחייב במעשר כדקיי"ל בחבר שמכר לע"ה ועיין בסמוך.
ויאמר הרימותי ידי וגו' אם מחוט וגו' ואם אקח מכל אשר לך וגו' יש לפרש כפל הדברים דלכאורה קשה כיון דבאמת זכה אברהם בכל הרכוש שהשיג כדין המציל מזוטו של ים ושלולותו של נהר א"כ איך החזיר למלך סדום ועבר על לאו לא תחנם דהא קיים כל התורה כול' ואחז"ל לא תחנם לא תתן להם מתנות חנם וצ"ל כיון דקיי"ל בריש קדושין במתנ' באדם חשוב הוא שבח לנותן יותר מן המקבל כדקי"ל בהילך מנה ואקדש לך א"כ כיון שהי' שבח למלך סדום אם הי' מקבל אין זה בכלל לא תחנם לפי חשיבתו של אברהם והיינו דקאמר ולא תאמ' אני העשרתי את אברם שלא יתפאר לומר שקבלתי ממך מתנ' ויותר נרא' שבתחילה היה דעתו של אברהם שלא לקנות את הרכוש של סדום וכן משמע ממשחז"ל קשה גזל הנאכל מדאמר אברהם בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו' ואם זכה בהם אין זה גזל אלא כיון דאין יד לעבד לקנות בלא רבו וכיון שאברהם לא רצה בתחילה לזכו' לו לא זכו בו העבדים אף דאברה' הי' פטור מלשלם כדין עבדו של בעה"ב כדאי' במשנ' בריש ב"ק מ"מ אצל עבדים הי' גזל כמ"ש עבדים פגיעתן רעה וכשנשתחרר חייב לשלם והיינו דקאמר הרימותי ידי לה' הרימותי כבר שלא לזכות ברכוש ואם תאמר שתתן לי עתה ע"ז אמר אם אקח מכל אשר לך ר"ל מכ"ש שלא יקבל ממנו במתנה ולפי מה שפרשנו בסמוך שנתן לו מעשר מכל היינו אף מרכוש סדום י"ל כשהחזיר לו לא ניכה לו את המעשר והיינו דקאמר הרימותי ידי לה' אם מחוט וגו' שהוא לשון הרמה ואמר שהוא מרים את המעשר לה' מידו והוא לשון הכתוב איש כמתנת ידו ולא רצה לנכות את המעשר כשהחזיר לו את הרכוש ולפי שאחז"ל עשר בשביל שתתעשר ואם הי' מנכה לו את המעשר הי' מתפאר אני העשרתי שנתעשר מחמת המעשר שלו והנה אחז"ל בזכות אם מחוט זכו בניו לחוט של תכלת ובזכות עד שרוך נעל זכו בניו למצות מנעול של חליצה יש להבין ענינו מפני שלא רצה אברהם להנות מרכוש סדום מחמת דין עיר הנידחת שאסרה התורה השלל כי מחמת רשעתה שורה רוח רעה על כל נכסיה וכן ברכוש סדום שהי' רעים וחטאים לה' לא רצה להנות מנכסיהן ומלבושיהן וכן בהיפוך בנכסי הצדיקים שרוח קדושה שורה על לבושיהן כמו שמצינו בדור המדבר כדכתוב שמלתך לא בלתה וגו' וזהו כוונות מצות ציצית שהקדושה היא מקפת את האדם בטלית של מצוה וכן אמרו בזוהר ריש פ' חקת במנעל של חליצה ע"ש לכך אמר שבשביל שהרחיק עצמו מלבושי טומאה זכו בניו ללבושי קדושה ועוד יש בזה דרך רמז להרחיק אדם עצמו ממועצת ותחבולת היצה"ר המטעה את האדם בהנאת עוה"ז וצריך האדם ליזהר ממנו כי כוונתו להרע באחריתו והוא מזהירתו של אברהם שלא לקח מרכוש סדו' וכיון שחז"ל בפ' הוי מושכי עון בחבל השו' כי יצה"ר דומה בתחלה לחוט השערה ע"כ צריך ליזהר ממנו אפי' באיסור כל שהוא ויותר מזה אחז"ל שבשעת הסכנה חייב למסור עצמו אפילו על ערקתא דמסאני והיינו דרמז אם מחוט ועד שרוך הנעל ואמר אם אקח מכל אשר לך שאין אני רוצה בטובתך ובעשרך כמ"ש חז"ל טובתן של רשעים וגו' ולפי שדרך היצה"ר כשרואה אדם רוצה לעשות מצוה או ליתן צדקה היא מסיתו שיעש' ע"מ לקבל פרס או בצדקה בשביל שיתעשר והוא הפסד גדול בשכר המצוה ע"ז אמר אם אקח מכל אשר לך כלומר בעצתך והיינו ולא תאמר אני העשרתי את אברם וזה שתיקנו בתפלה המעביר שנה וכו' ודבקינו ביצ"ט ומעשי' טובים וכוף את יצרנו וכו' שיכוף את היצה"ר שלא להסית אותו שיעשה ע"מ לקבל פרס.
אנכי מגן לך עיין פירש"י ולפי מ"ש חז"ל בנדרי' דף ל"ב מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו למצרים ר' אביהו אמר ר' אלעזר מפני שעשה אנגורי' בת"ח ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו פירש"י שאמר במה אדע ור"י אמר מפני שהפרי' ב"א מלהכנס תחת כנפי השכינה א"כ י"ל שהרגי' אברהם חטאים אלו ועשה תשובה מאהבה ואמרו חז"ל תשובה מאהבה נעשה לו זדונו' כזכיות והיינו שהקב"ה מוחל על העון אפילו כשעשה תשובה מיראה ובזכות האהבה נעשה לו כזכיות ז"ש לו אנכי מגן לך מן העונש בשביל אהבה שנעשה כזכיו' שכרו הרבה מאוד והנה מ"ש ר"א מפני שעשה אונגרי' בת"ח ועבד בהם הוא מדה כנגד מדה להשתעבד בבניו אבל לפי דברי ר"י שהפריש בני אדם צריך להבין מה זה מדה כנגד מדה ולפמ"ש האריז"ל שבשעבוד מצרים תקנו חטא סדום י"ל שאילו הי' מגייר הנפשות מסדום לא הי' צריכין להתעכב במצרים בשביל חטא סדום כי הוא הי' מתקן הכל.
ויאמר אברם אדני ה' וכו' ובן ביתי יורש אותי הוא דמשק אליעזר ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע ובן ביתי יורש אותי. לפי פשיטא מ"ש ובן ביתי יורש אותי היינו אליעזר ולא ירושהו קרוביו דקי"ל בן נח יורש את אביו מן התורה וכן שאר קרובים אלא שאברהם אבינו הי' גר ואין קרובי' הנכרים יורשים אותו שהי' דינו כגר שאין לו יורשי' וכיון שהכל הי' תחת יד אליעזר כמו שאמר לעבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו והיינו דאמר ובן משק ביתי וגו' דממילא הוא יזכה בנכסים וי"ל עוד לפימ"ש חז"ל דמשק אליעזר שהי' דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים יש לפרש ענין דולה ומשקה מפני שבאמת אליעזר שהוא עבד אינו חייב בלימוד התורה כמ"ש חז"ל בכתובות דף כ"ח אלא שהי' מלמד ומקבל התורה מאברהם ומלמד לשאר גרים והוא משל לדלי שאין מלאכתו אלא לדלות מהבאר ולהריק לכלים אחרים אבל באמת אם נימא דאברהם אבינו הי' דינו כבן נח אין לו לאליעזר תורת עבד דהא קיי"ל ביבמות דף נ"ה דנכרי אינו קונה חבירו אלא למעשי ידיו ולא לגופו כדאמר שם אתם קונים מהם ולא הם קונים זה מזה א"כ הי' מותר ללמוד תורה בעצמו אבל כיון שכתבנו שאברהם הי' לו דין גר ממילא הי' לאליעזר דין עבד ואינו בן תורה ויש לפרש בזה דהיינו דקאמר משק ביתי הוא דמשק אליעזר ע"ד שאחז"ל שדמשק נוטריקון דולה ומשקה היינו דקאמר דמשק ביתי אינו אלא דולה ומשקה כדין עבד היינו דאברהם הי' לו דין גר ואליעזר דין עבד ממילא יזכה בנכסים שת"י כגר שאין לו יורשים.
בארץ לא להם וגו'. לפי פשיטא מ"ש בארץ לא להם קאי גם על גירות יצחק ויעקב ויש לומר מ"ש בארץ לא להם היינו מפני שאחז"ל א"י מוחזקת הוא לנו מאבותינו א"כ כבר הי' ארץ ישראל בחזקת יצחק ויעקב וכנען תפסו בו שלא כדין כמו שפירש"י בפ' גר ותושב אנכי עמכם והיינו דאמר שיהי' גרים בארץ כנען שאין הארץ שלהם ויש לפרש עוד דקאי נמי על גלות מצרים ומ"ש לא להם משום שכפה יוסף את מצרים להיות עבדים לפרעה כדכתוב בסוף פ' ויגש ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה וגו' והיינו לא להם שאינו שלהם וי"ל הטעם לפי שידע מביזת מצרים שכבר הבטיחו הקב"ה שיצאו ברכוש גדול ובאמת לא הי' עבודתם אלא לפרעה עצמו כדכתוב ויבן ערי מסכנות לפרעה וגו' כמו שפירש"י בפ' יתרו בפ' אשר הוצאתיך וגו' מבית עבדי' עבדים לפרעה ולא עבדים לעבדים א"כ מה הי' ענין זה שנצלו את מצרים ושאלו איש מאת רעהו שהוא בשכר השעובד כדאי' בפ' חלק והלא לא הי' עבדים למצרים אלא לפרעה לבד כנ"ל אלא כיון שהי' כולם עבדים לפרעה ומה שקנה עבד קנה רבו א"כ הי' הכל משל פרעה וז"ש הקב"ה לאברהם גם את הגוי וגו' ואח"כ יצאו וגו' לא שהיו עבדים למצרים אלא מפני שהמצרים עצמם אינם שלהם דמה שקנה וגו' וז"ש בארץ לא להם וגו' ולפי זה י"ל מ"ש ועבדו' וענו אותם מפני שבתחילה הי' העבודה בפה רך ולא הכבידו עליהם העבודה וזהו ועבדים ומשנולדה מרים אחז"ל שהי' השעובד קשה בפרך שמפרכת את הגוף וזהו וענו אותם ובצוריף הגירות שהי' משנולד יצחק ובצורף הזמן שעבדו אותם בפה רך ובצוריף יחד כל אלו הוא ארבע מאות שנה משנולד יצחק כפירש"י ואמר גם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגו' י"ל משום שהקשה המפורשים איך נתחייבו על העבודה מיתה וממון מיתה על הים ושכר השעובד והא קיי"ל דב"נ נהרג על הגזל ולא ניתן להשבון וכמ"ש התוס' בפ' אין מעמידין דהטעם הוא משום דהוי מיתה וממון ונראה דמיתה לא נתחייבו אלא על זמן קושי השיעובד שלא נתרצו אבל על זמן העבודה בפה רך לא נתחייבו אלא ממון כיון שנתרצו להם וכיון שאין מיתה וממון באים כאחד חייבים על שניהם וז"ש גם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי כיון שהזכיר בתחילה ג' זמנים קודם השיעובד שלא היה אלא גרים וזמן השיעובד שהי' עבדי' וזמן קושי השיעובד שהוא ועינו אותם לא הי' חיוב התשלומין אלא על זמן ועבדים להכי קאמר גם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי דהיינו מזמן ועבדים כנ"ל ואפשר ירמז בזה המדרש דן אנכי בשתי אותיות אלו והוא תמוה ולפי פשיטא י"ל שה"ד הם ד' ימים שמלקיחת הפסח ב"י לחודש עד ערב פסח והנו"ן מרמז על נו"ן יום מיציאת מצרים עד מתן תורה שזהו גמר הגאולה כידוע וכמו שיבואר בפסוק בהוציאך את העם ממצרים תעבדו את האלהים וגו' וגם בלילה הזה הי' גילו שכינה כמו במתן תורה ולפי מ"ש י"ל שהוא רמז לזמן ועבדו' שהוא נ"ד שנה שהרי יוסף בן מ"ם שנה הי' כשירד יעקב למצרים דכתוב ויוסף בן שלשים שנה הי' בעמדו לפני פרעה ושבע שני השבע וכתוב כי זה שנתים רעב בארץ ובשנה השלישית ירד יעקב למצרים הרי ארבעי' שנה ליוסף וכתי' ויחי יוסף מאה ועשר שנה הרי שהי' ע' שנה קודם התחלת השיעבוד וממיתת יוסף עד לידת מרים שהוא התחלת קושי השיעובד הי' נ"ד שנה שהרי מרים היתה שת פ"ו שני' כשיצאה ממצרים נמצא כמנין רדו שנה שהי' במצרים וע"ז רמז המדרש בשתי אותיות אלו פי' ב' אותיות דן שהם נ"ד שנה והנה לפימ"ש לעיל שהי' עבדים לפרעה ומה שקנה עבד קנה רבו גם בזה יש טעם שלא היה בזה מיתה וממון משום דפרעה לא הי' חייב מיתה דאין שליח לדבר עבירה ובאמת איתא במדרש דפרעה עצמו לא נטבע בים וא"כ שפיר נתחייב בממון אלא דאין טעם זה מספיק כל כך דאמרינן ביבמות דף מ"ה אתם קונים מהם ולא הם קונים זה מזה אלא למעשה ידי' ולא שייך כל כך מה שקנה עבד קנה רבו ויש לפרש לשון וגם את הגוי וגו' שבתחילה אמר הטעם משום שיהי' בארץ לא להם והיינו שהכל קנוי לפרעה והוסיף בזה עוד טעם גם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי י"ל דן אנכי בדיני נפשות על הים ולא הוי מית' וממון משום דהם אינם שלהם דמה שקנה עבד קנה רבו ויש לפרש בזה הטעם שאמר הש"י דבר נא באזני העם וישאלו וכתוב ובני ישראל עשו כדבר משה ואמרו חז"ל וישאילם בע"כ דמצרים ויש להבין למה צוה ה' ליקח בשאלה הלא הי' יכולים ליקח בחזקה אלא הענין הוא שהשי"ת רצה שישלמו גם אותם שנים של קושי השיעובד וכמשאחז"ל בברכות דף ט' שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם וכו' ר"ל שגם אותם שנים שענו אותם דהיינו קושי השיעבוד ישלמו להם וכיון דאין חיוב מיתה וממון כנ"ל דמהאי טעמא אין ניתן להשבון אלא דאמרינן בב"מ אמר רבא אתנן אסרה התורה אפילו בא על אמו משום דחייב לצאת ידי שמים אע"ג דבדינא פטור וכ' הש"ך בח"מ סימן כ"ח ס"ק כ' בשם יש"ש כל היכי דאמרינן חייב לצאת ידי שמים אף דקים לי' בדרבה מיני' אי תפס לא מפקינן מיני' לכך צוה השי"ת שישאלו ואז לא מפקינן מינייהו אף שכר קושי השיעובד והיינו דכתוב ובני ישראל עשו כדבר משה שנטלו דרך שאלה ואח"כ כתוב וינצלו שאחר ששאלו תפסו בשכרו והיינו דאמר שלא יאמר אותו צדיק פי' אף דבדינא פטורים על ימי העינוי מ"מ צוה הקב"ה שיקחו דרך שאלה שלא יאמר אותו הצדיק וכו' דניחא ליה טפי בתשלומין לבניו ממיתת המצרים כדאי' בכתובות דף ל"ג גבי חובל דחס רחמנא על ממון הנחבל דניחא לי' טפי בתשלומין ובזה מובן הא דכתוב ויעשו בני ישראל כדבר משה הוא מיותר דלא הול"ל אלא ויעשו כן וישאלו ולמ"ש א"ש דבאמת משה לא היה יכול לומר ויקחו שיקחו בע"כ משום תשלומין דאין לדון לפסוק לתפוס דה"ל מיתה וממון אבל ישראל בעצמם לא הי' צריכים ליקח דרך שאלה שהם הי' יכולים לתפוס כמו שעשו בים ואין יכולים להוציא מידם כלל אלא כיון שמשה לא הי' יכול לומר אלא שיקחו בדרך שאלה כנ"ל לא רצו לעבור על דבריו והיינו דכתוב ויעשו כדבר משה שרצו לקיים כדבריו ויש עוד רמז בזה למ"ש בזוהר כי עיקר גלות מצרים הי' לברר הנציצות קדושות שנפלו בחטא עץ הדעת וכמו שאחז"ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתופסו עליהם גרים והיינו ניציצות קדושות שמתלקטים א' א' במשך הגלות וזה הי' עיקר חטא במה שאמר במה אדע וחטא בדעת ונתעורר חטא עץ הדעת אמר לו הקב"ה ידוע תדע כי גר יהי' זרעך לתקן הדעת וכמ"ש בסוף קידושין במאמר חז"ל מפני מה הזהירה התורה באונאת הגר מפני שסורו רע והיינו כי ענין הגר לברר מין הדעת הטוב ומן הרע כדכתוב ועץ הדעת טוב ורע וכשתסיר מספר רע מן דעת נשאר מנין גר עם הכולל וז"ש מפני שסורו רע פי' שהוסר מן הרע וכשאמר במה אדע נתחייבו בניו גירות לתקן הדעת וז"ש וינצלו את מצרים היינו שהוציאו כל ניציצות הקדושות ממצרים וכן כתוב בזוהר בענין ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה היינו להוציא נציצות הקדושות שהי' במצרים ורמז לדבר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כי עץ הדעת מספר תרל"ט וכיון שנכנסו בשבעים נפש שהוא מספר של עיין של עץ הדעת ישאר תקס"ט והוא מכוון במספר רכוש גדול וז"ש ואח"כ יצאו ברכוש גדול ויש רמז בזה למ"ש בפ' בא ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' וגו' מספר כל צבאות ה' היא מספר תקס"ט בהיות חסר ואו כדכתוב על צבאותם חסר ואו ויבואר עוד במקומות רבות וז"ש בארץ לא להם ר"ל שכל הכח של מצרים אינן שלהם אלא מכח הקדושה שנפלה בהם ויש לנו בזה עוד רמזים רבים.
ולה שפחה מצריות וגו' כבר כתבנו בספר המקנה סוף קדושין דהא דאברהם נשא מצרית ראשונה אף שקיים כל התורה כולה ע"כ שהי' בלא קדושין א"כ לפמ"ש לעיל וגם בסוף פ' חיי שרה דכשנש' קטורה בודאי קידשה קשה איך נשא מצרית ראשונה אע"כ צ"ל כיון דלא נאסרו המצרים אלא בשביל שעבוד מצרים א"כ לפני השעבוד אין מקום לאסור.
מקץ עשר שנים וגו' למדו חז"ל מזה אשה ששהתה עם עם בעל' ולא ילדה וכו' לכאורה קשה דהא אחז"ל ביבמות דף ס"א שרה אמנו איילנות הייתה ולא הי' לה בית ולד א"כ מה ראי' מזה לשא' נשים ועוד הא דאמרה שרה הנה עצרני ה' מלדת ואם היתה איילנות משנולדה מאי שייך בה עצירה וצ"ל בברית בין הבתרי' כתוב ויצא אותו החוצה פירש"י צא מאיצטגנונות שלך אברם אינו מוליד אברהם מוליד שרי אינה מולדה שרה מולדה באותו שעה נתרפאת שתהי' ראוי' לילד והיינו דכתוב בפ' נח אין לה ולד אפילו בית ולד לא היה לה והכא כתוב לא ילדה לו וז"ש במדרש עצרני ה' מלדת ולא ע"י כשפים היינו משום שאין לכישוף שליטה אלא למי שהוא תחת המזלות אבל זו שהוציאו מן המזל אין עוד מלבדו כתוב כדאי' בריש חולין ואין להקשות לפי זה הא דאמר במשנה שם ללמדך שאין ישיבת ח"ל עולה וכו' ולפמ"ש אין מזה ראיה דהייתה בח"ל איילנות ונתרפאה בברית בין הבתרים בשנה ראשונה וצ"ל כיון דכתבה התורה מקץ עשר שנים לשבת אברם ולא אמר עשר שני' מברית בין הבתרי' משמע דעיקר הטעם היה משום ישיבת א"י,
ותאמר שרה אל אברם חמסי עליך. פירש"י ויש לפרש לפי מ"ש לעיל דהגר הית' שפחת שרה ולא שחרר' כדי שלא יתקיים ברכת אברהם אשר יצא ממעיך בולד שפחתה משום דהולד הולך אחר השפחה ואין קרוי בנך אלא בנה, והיינו דפירש"י בזכות שהכניסה צרתה לביתה כי באמת לא הועילה הכנסת צרתה כלום משא"כ גבי רחל שאמרה בא נא אל שפחתי כי רחל שחררה קודם שיהי' הולד שלה נמנה בתוך השבטים ובזכות זה נתעברה רחל אבל שרה שלא הי' הולד של אברהם וגרשה את האמה לכך לא הועילה וכיון שראתה שרה שהוקלה בעיני' כמ"ש ותיקל בעיני' סברה שמסתמ' שחררה אברהם והוא כדעת הגאון שהביא הטור בריש הלכות חליצה הבא על שפחתו והוליד בן אמרינן מסתמא שחררה וע"ז אמרה חמסי עליך בלשון גזל שאין לו לשחרר שפחת נכסי מלוג שאין לבעלה בהן אלא פירות ואף שישלם לה דמי שווים הוא חמס כדאמרינן חמסן יהיב דמי והיינו דאמר אנכי נתתי שפחתי ר"ל שפחתי ואין גופה שלך והיינו דקאמר ותרא כי הרתה שסברה מסתמא שחררה והיינו דאמרה ישפוט ה' ביני וביניך כפירש"י חסר י' קרי בני ובניך שר"ל שאם שחררה כדי שיהא קרוי בנך היא חמס דאינו אלא בנה וע"ז השיב לה אברהם שפחתך בידך שלא שחררה ולפי שהפירות שלו הוצרך ליתן לה רשות ולומר לה עשי כטוב בעינך.
וימצאה מלאך ה' ויאמר הגר שפחת שרה אי מזה באת ואנה תלכי. עיין פי' רש"י המלאך היה יודע וכו' ויש לפרש משום דקיי"ל עבד שברח מח"ל לא"י יוצא לחירות ובדרך שור ס'' התרגום באורח דאגרא שהוא סוף ארץ ישראל כדאיתא במתניתן דגיטין אף המביא מן הרקם ומחגר צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם והוא סמוך לא"י וז"ש לה המלאך אי מזה באת מא"י ואנא תלכי לח"ל כי נהפך הוא שברחה מא"י לח"ל וע"ז השיבה מפני שרי גבורתי אנכי בורחת פי' שאין כוונתי לילך לחירות כי גבורתי היא אלא מפני העוני' ועבודת פרך לפ"ז י"ל הטעם מה שפירש"י על כל אמירה הי' מלאך אחר היינו כמו שפירש"י בסוף פ' ויצא שאין מלאך א"י יכול לילך לח"ל וכן להיפך הנה מלאך הראשון הי' מוצאה בהיותה בסוף א"י ואמר לה שובי אל גבורתך והתעני וגו' ולא רצתה לשמוע לו למסור נפשה לעבודת פרך ויצאה לח"ל ולפי שאין מלאך א"י יכול לילך לח"ל נזדמן לה מלאך אחר ואמר הנך הרה ובזה נראה להבין בריש גיטין דף ד' דרקם וחגר הי' ח"ל ומובלעות בתחום א"י דהיינו שארץ שביניהם היה מא"י והיינו משום דכתוב ויהי אחרי מות אברהם וישב יצחק עם באר לחי רואי והנה קדש וברד הוא רקם וחגר והבאר היה ביניהם ויצחק הי' קדוש ולא היה יכול לצאת מא"י לח"ל כמ"ש רש"י בפ' תולדות בפ' ויאמר אל יצחק אל תרד מצרימה פירש"י מפני שאתה עולה תמימה א"כ איך ישב אל הבאר שבין רקם וחגר אלא ע"כ שהמקום שביניהם הי' א"י הבאר שביניהם הי' ארץ ישראל ושפיר הי' יכול לישב שם.
והוא יהי' פרא אדם ידו בכל וגו'. י"ל שהית' ארצו ארוכה מאוד למסבב לכמה ארצות כדכתוב וישכנו מחוילה שהיא במזרח כמ"ש הרמב"ן ומסבב כל צד המזרח עד צד המערב כדכתוב עד שור אשר על פני מצרים שהוא במערב ולשון ידו היא גבול ומקומו כמו איש על ידו וכמו ויד תהי' לך והיינו שהיה גבולו מסבב לגבולי כמה ארצות והי' מחלוקת ביניהם כל אחד ירחיב גבולו והיינו ידו בכל ויד כל בו שכל אחד ירצה להרחיב גבולו וכיון שעל כל פני אחיו ישכון כמ"ד שהית' ארצו מסבב לכמה ארצות ממילא הי' לו מחלוקת מכלם.
ויהי אברם בן תשעים שנים כבר האריכו חז"ל בטעם הדברים ולענ"ד נראה משום דאחז"ל בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו והיינו בהתחלת שנה מ"ט ומזה נו"ן שנה עד צ"ט וכשאחז"ל בגאולת מצרים שהי' ע"י השי"ת עצמו מפני שהי' שקועים בנו"ן שארי טומאה והעלם השי"ת מעט עד שיצאו מתוכו ואח"כ העלם בנו"ן יום בנו"ן שערי קדושה במ"ת וכן כתבנו דמזה הטעם שחטאו בעגל ונתכפר ע"י הקמות המשכן שהוצרכו להמתין בהר סיני נ' יום מר"ח ניסן עד כ' אייר ודרך זה היה באברהם שהיתה ניצוץ הקדושה שקעה בנו"ן שערי טומאה והוציאו השי"ת בעצמו משערי הנו"ן ומעת לידתו טיהר עצמו מגלולי הדור ההוא בן מ"ח שנה אשר בהתחלת מ"ט שנה נטהר מטומאת נו"ן שערי טומאה והכיר את בוראו בן מ"ט שנה ואח"כ נכנס בנו"ן שערי קדושה בכל שנה מעלה אחת אשר בהיותו בן צ"ט שנה הגיע לשער הנו"ן שערי קדושה ראוי להתדבק בשכינה ולכך הוצרך לצוותו להיות תמים ולדבק בה' דכתוב תמים תהיה עם ה' אלהיך ומה שהקשו המפורשים כיון שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה א"כ מפני מה לא קיים מצות מילה קודם שנצטוה נראה באיסור חובל נאסר גם בני נח כדפי' רש"י בפ' אך את דמכם לנפשותכם לחובל דם עצמו וה"ה חובל בכלל כדאי' בסוף פ' החובל דלאו דוקא קטלה אלא אפילו חבלה בעצמה וא"כ לא הי' רשאי בשביל החומרא שהחמיר על עצמו במה שלא נצטוה לדחות איסור חובל ומטעם זה לא הניחוהו בני דורו שלא האמינו בנבואתו לדחות ולעבור על איסור חובל ומטעם זה נראה שמל א"א ע"ה בעצמו כמשחז"ל בפ' וכרות עמו הברית מפני שאחר שלא נצטוה לא היה יכול לעביר על איסור חובל שנצטוה ואין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ואף דאין המצוה על עבדיו אלא על האדון כמבואר בחידוש' בקידושין דף כ"ט בשם לחם סתרים וא"כ אפי' למאן דלית לי' המול ימול ה"מ באדם שנצטוה ומזה ראי' למ"ש שם בחידושינו דלמ"ד דאשה בת מילה היא וכשירה למול היינו משום שהיא בכלל עשה המול לכם כל זכר שנצטוו כל ישראל ולא נתמעטה אלא ממצות האב על הבן דאלת"ה לא הוי ראשי לעבור על מצות חובל שנצטוה בשביל שיזכה הנימול וכ"ש בשבת.
ויהי אברם בן תשעים ותשע שנים וגו'. אני אל שדי וגו'. פירש"י שדי באלוהתי וכו' לפי פשיטו פירושו שאמר לו השי"ת כי בודאי האמת שלא ימנע השי"ת הטוב להולכים בתמים אך עיקר העבודה שלא ע"מ לקבל פרס וז"ש לו ודאי שאני אל שדי שנותן ברכה עד בלי די אבל אתה התהלך לפני והיה תמים בתמימות שלא ע"מ לקבל פרס וכענין הזה אמר הקב"ה לישראל קודם מ"ת ואתה תהי' לי ממלכת כהנים כמו שיבואר שם ויש להבין יותר מ"ש התהלך לפני יהיה תמים שאחז"ל התהלך לפני שלא הי' צריך אברהם סעד לתמכו ע"ד שאמר דהמעיה לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ענין החסד הזה ביארנו בכמה מקומות ולפי פשיטו הוא משאחז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו הרי שהעבודה אינה ממעשה האדם אלא בעזר השם ואפי"ה הקב"ה משלם שכרו בשלימות כאלו הוא עושה בעצמו בלי עזר וז"ש תשלם לאיש כמעשהו כאלו הוא היה עושה בעצמו בלי סיוע וז"ש ע"מ לקבל פרס דאף שהשי"ת בחסדו אינו מנכה לו ממה שעזרו אבל האדם העושה ע"פ עזרת השי"ת אינו יכול לעשות אלא מה שהגיע לו מצד עצמו ולא שלם השכר ע"פ החסד וכל דבר שאינו שלם נקרא פרס לשון פרוסה וכיון שאמר לו לאברהם התהלך לפני דהיינו בלי סעד לתומכו שזהו עיקר הניסיון כמ"ש בריש פ' נח א"כ הי' בדין לשלם שכרו בשלימות כיון שהי' בלי עזר אפי"ה אמר לו השי"ת היה תמים שיעשה ע"מ שלא לקבל פרס וזהו הנקרא תמימות כי פרס הוא לשון פרוסה מקצת ולא שלם ויש לומר עוד שאמר התנא היו כעבדים המשמשים שלא ע"מ לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם יש לפרש חיבור הדברים מפני שענין מ"ש שיעבוד השי"ת בסתר כדאמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו ויהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם תדעו כשאדם עובר עבירה וכו' וכן הוא אומר לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר וענין העובד ע"מ לקבל פרס ומבקש שכר על עבודתו אף שהי"ת אינו צריך לבריות כאמור אם יחטא אדם מה יפעל לך ואם יצדק מה יתן לך א"כ אין מקום לתבוע שכר כיון דאינו מהניהו כלל אמנם כיון שאחז"ל כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא ברא אלא לכבודו ונאמר וכבודי לאחר לא אתן וגו', ימצא הטענה לבקש שכר בעבור הכבוד שעשה להשי"ת בעשיות מצותיו אך הטענה זו אינו אלא בעושי המצוה בפני רבים אבל בסתר ואינו רואה אין בזה כבוד המקום ואין מקום לשאול ולבקש שכר ע"כ אחר שהקדים שיעשה ע"מ שלא לקבל פרס אמר יהא מורא שמים עליכ' שיעשה בסתר כבגלוי והיינו דאמר הקב"ה לאברהם התהלך לפני והיינו בסתר כבגלוי והיינו דאמר הקב"ה לאברהם התהלך לפני והיינו בסתר שאינו מכיר בו אלא ה' והי' תמים שלא ע"מ לקבל פרס.
ולא יקרא עוד את שמך וגו' כי שמות האבות רומזים בבחינתם כי בתחילה הוא שמו אברם שהוא מספר רמ"ג ורומז על ט' בחינות שיש באדם והעשירי הוא מספר כללותם וכל בחינה יש בה שם הוי' וט' הויות מספרם רל"ד ועם ט' כללותם הוא רמ"ג כמנין אברם וכיון שהבחינה העשירית לא היה אלא מספר ט' והי' חסר מספר טוב שהוא ההוי' במספר קטן לא היה ראוי להוליד עד שנשלם במצו' מילה שנקרא טוב כמ"ש חז"ל ותרא אותו כי טוב הוא שנולד מהול ואז ניתוסיף בה' ה' שהוא אחרונה בשם הוי' שהוא בחינות אות שהוא למעלה מן המספר כידוע ליודעי חן וזה אות ברית והיינו דכתו' ומלכים ממך יצאו כי ה"ה אחרונה היא סוד המלכות ומספר השם יצחק הוא כמספר שמונה הויות ומספר שם יעקב כמספר שבעה הוויות ומספר שם יוסף מספר ששה היות כל אחד לפי מחילתו ועיין בפ' שמות בשם משה רבינו ע"ה.
ויפול אברהם על פניו וגו' אף דכבר לעיל הי' דבר ד' אל אברם במחזה לאמור ולא כתוב בי' ויפול על פניו י"ל דהיינו כמשחז"ל בסוף פ' החולץ במ"ש למשה כי לא יראני אדם וחי היינו באספקלרי' המאירה וה"נ י"ל כיון דכשנגלה אליו במחזה שהוא לשון חזיון בחלום כמ"ש אם יהי' נביאכם בחלום אדבר בו והיינו באספקלרי' שאינה מאירה לא היה צריך ליפול על פניו וזה היה יותר מדרגה ממה שכתוב בבלעם מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים שאפילו מדרגות מחזה שהי' בחלום אפ"ה הי' צריך ליפול על פניו אבל כשנגלה אליו באספקלרי' המאירה לא נתגלה אליו אלא בבחינות שם אלהים והיה צריך ליפול על פניו.
ואברם בן תשעים ותשע שנים בהימולו בשר ערלתו פירש"י כתו' את בישמעאל ובאברהם לא נא' את לפי' שלא הי' חסר אלא חיתוך אבל ישמעאל הוזקק לפרוע פי' דאת לרבות אתי וכדאמרינן בקדושין דף נ"ז ע"ב את בשרו לרבות סורו הטפל לבשרו ה"נ דרשינין את בשרו לרבות עור הפריעה וצ"ל דאף שלא ניתנה פריעת מילה לאברהם מ"מ קיימה וי"ל עוד מפני שבכלל מילה זו היה נמי בכלל מילת ערלת לבבו ושמעתי לפרש פסוק ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך מפני שה' של אברהם מרמז על האזנים והעינים וראש הגויה ולא חשיב מילת ערלת לבבו מפני שמצאת כבר לבבו נאמן לפניך אבל בישמעאל הי' ג"כ מילת לבבו והיינו דכתוב את לרבות.
בעצם היום הזה פירש"י שמל ישמעאל לי"ג שנה לכאורה קשה דא"כ אך גיירו כיון דאין לו דעת שעדיין היה קטן דבעינן י"ג שנים ויום א' לכאורה מזה ראי' לדרב הונא בכתובת דף י"א דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד אי נמי משום דהוי לי' כגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו כדאי' שם דניחי' לי' במאי דעביד אבוהו והכא כתי' נימל אברהם וישמעאל בנו אך אכתי קשה לי לפי מה שכתו' התוס' אע"ג דזכו' היא לו אינו אלא מדרבנן דאין זכו' לקטן מן התורה וכ"ש לפי מה שכתבנו בחידושינו שם דוקא טבילה דלית בה צערא אבל מיל' דאית בה צערא לא א"כ איך מל אותו כשהוא קטן ונראה דבאמת ישמעאל לא היה לו אלא דין עבד יליד בית ואמרינן ביבמות דף מ"ח וכל עבד איש וגו' עבד איש אתה מל בע"כ וכו' וכיון דמל אותו בע"כ אפילו קטן נמי וכן כתוב הב"י בשם בה"ג ביו"ד סי' רס"ח ועיין בחידושנו בכתובות דף י"א שהארכנו בזה והא דישמעאל הי' לו דין עבד היינו משום דהיה בן הגר שפחתו שולד' כמות' והיינו דהקדים לו בתחלה והקימותי בריתי וגו' להיות לך לאלהי' וגו' ואחז"ל לא תיסוב כותית דלא ליזל זרעך בתר' רמז לו בזה דיוכל למול את ישמעאל וכדכתוב בתר הכי המול ימול יליד ביתך היינו ישמעאל שהי' לו יליד בית ובזה יש להבין הא דקאמר ביבמות דף ל"ח עבד איש ולא אשה אלא וכו' והקשינו בחידושינו קדושין הא האי קרא גבי פסח כתוב דמיל' עבדיו מעכבתו מלעשות פסח וכיון דאמרינן דאש' אינה חייבת למול בנה ואמרינן תו בע"א דף כ"ז ואתה את בריתי תשמור דאשה לאו בת ברית היא א"כ לכאור' משמע דאשה כשם שאינה חייבת למול את בנה כך אינה חייבת למול את עבדה וממילא דאינה מעכבתו אותו מעשיית הפסח ולמ"ש א"ש דכיון דמילת ישמעאל לא היה אלא מדין עבד שהיה בן הגר שפחת שרי כמ"ש בפ' ואנכי נתתי שפחית בחקיך וכתב בתר' ויאמר אברה' הנה שפחתך בידך וגו' וממילא דישמעאל הי' עבד שרה א"כ אי נימא דאשה פטורה ממיל' עבד' לא הי' מחויב במיל' ישמעאל והדר תקש' האיך מל אותו כשהוא קטן
בעצם היום הזה פירש"י ביום ולא בלילה אף למ"ד דמילה שלא בזמנה בין ביום ובין בלילה מ"מ מילה זו שהיא להתגייר צריכה להיות דוקא ביום כדאי' בש"ע י"ד סי' רס"ח סעיף ד' ועוד י"ל כיון שאחז"ל שביו' שבאו ההלאכי' היה ערב פסח והוא הי' יום ג' למילתו נמצא אם הי' ממתין עד הלילה היה שלישי למילתו בליל פסח ומז' סייעת' למ"ש הב"י בב"ה סי' רס"ו בשם הרשב"ץ דמיל' שלא בזמנ' אסור למול ביום ה' שלא יביא לידי חילול שבת וה"ה יו"ט.