פנים יפות בראשית· רבי פינחס הורביץ
וירא
וירא וירץ לקראתם וגו' אל נא תעבור מעל עבדיך וגו' פי' רש"י ד"א שהזה קודש שאמר להקב"ה להמתין עד שירוץ להכניס אורחי' ע"פ פשיטא י"ל כיון דמצינו גבי לוט בפ' וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו פירש"י שכל זמן שהיה עמו היה השכינה פורש ממנו וכיון דחשיב שהם ערביים כפירש"י היה חושש שמא תסתלק ממנו השכינה ויש להבין יותר ענינו ע"פ מה שביארנו בס"ד מה שאחז"ל בפ' תורה יבקשו מפיהו וכו' אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו יש להבין זה מפני שהענין המלמד את תלמידו תורה צריך שיהא עיקר כוונתו להעלות דעת התלמיד אף כי מזה היא מניעה להעלות את עצמו כמ"ש שאד' נקרא מהלך שנאמר ונתתי לך מהלכי' בין העומדים האל' וכשהוא מכוון להעלות למעלה א"א להעלות התלמיד שהוא מדרגה התחתונה ממנו ואחז"ל בפ' צדיק כתמר יפרח שתמר עושה פירות והוא דמיון הצדיק שמלמד לאחרים דרכי ה' ותורתו ואז אינו יכול ליגדיל כגבהו כמו ארז שאינו עושה פירות וז"ש כארז בלבנון שאם היא דומה לארז שאינו עושה פירות הוא גדול בגבהו אלא שהקב"ה מצליח אותו בתורה אח"כ כמשחז"ל מתלמידי יותר מכולם והיינו דאמר אף שהצדיק שהוא כתמר דהיינו שהוא עושה פירות ואפ"ה בזכות זה יצליח ה' בידו להעלות למעל' למעל' ויזכה אח"כ ליגדול כארז בלבנון שאינו עוש' פירות וזש"ה ה' חפץ למען צדקו בשביל הצדקות שנמנע מעלייתו למעל' כדי להעלו' לתלמידו יזכה לשניהם שיגדיל תורה לתלמידו וגם יאדיר לעלו' למעלה וכיון שהכוונה בעת ההוא שלא לעלות למעלה אלא: להעלות תלמידו צריך זהירות רב שלא יורידנו תלמידו ממדרגתו הרי שהרב בשעה שמלמד לתלמידו צריך להתגבר לעמוד במקום קדשו ולא יורדוהו תלמידיו וז"ש ר' יוסי מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי ר"ל שלא הורידיתו תלמידיו למטה ובכלל זה שלא היה כוונתי לעלות למעלה כי אם להיות פנים בפני' עם תלמידיו כדי להעלותן משא"כ כשכוונתו לעלות למעלה הרי הוא כמחזיר פניו ממנו והוא בכלל וחזרתי לאחורי וזהו דומה למלאך ה' צבאות שנקרא עומד כדכתוב ונתתי לך מהלכי' בין העומדי' האלה שאינו הולך למעלה ולא למטה ובבחינה זו אחז"ל קשים גרים לישראל כספחת כי מחמת דבקות הגרי' צריך ליזהר מאד שלא יורדיהו ממדרגתו וממעלתו וכיון שנתגלה אליו השי"ת היא צריך להתקדש בקדושה יתירה לקבל פני השכינ' וכיון שראה אנשים עוברי' והיה כל חשקו לגייר גרים היה מתירא שעי"כ יסתלק ממנו השי"ת שנגלה אליו ע"כ שאל מה' אל נא תעבו' מ"ע וז"ש חז"ל לגדולה הכנסת אורחים וכו' שאף שהיה יכול לעלות מעלה בקבלת פני השכינה היה חביב עליו מצוה זו להכניס אורחי' ולהעלות' והיינו דכתוב והוא עומד עליהם ובסוף הפ' ואברהם עודנו עומד שהי' במדרגת עמיד' כנ"ל.
יקח נא מעט מים והשענו תחת העץ וגו' מי לנו גדול כאברהם אבינו ועשה פעולות רבות להכניס גרים לקדושה והנה העץ האמור ונטיעת האשל בבאר שבע הי' בכוונה העליונה להמשיך קדוש' יתירה מעץ החיים ומהאילן הקדוש שבעולמות העליונים על המקום ההוא שע"י קדושת המקום שיכניס שם הגרים יקבל קדושה יתירה מן המקום וכן הי' כוונתו באכילתו שאמר להם דברי קדושה דלא משלו הם אוכלי' אלא משלחן גבוה כדכתוב זה השלחן אשר לפני ה' ויאכלו בקדושה יתירה להמשיך עליהם קדושה וז"ש יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והיה כוונתו להסיר מהם טומאת ע"ז כמו שפירש"י שנדמה לו כערביים וגם בעבור שנדמה להם כהיתר הוא בכלל משחז"ל בפ' והיה עקב תשמעון עונות שאדם דש בעקביו ונדמה לו כהיתר ואחז"ל והשענו תחת העץ שהוא מקום המשנ' קדוש' העליונ' עליהם כנ"ל ואחז"ל ואקח פת לחם לקדש אתכ' ע"י אכיל' משולחן גבו' ומ"ש וסעדו לבכם אחר תעבורו ואחז"ל לבבכם אין כתוב כאן אלא לבכ' שהמלאכים אין להם אלא לב אחר וזהו לפי האמת שהי' מלאכים קדושים אבל לפי הבנתו שהי' ערביים הפי' הוא שיסירו מהם היצה"ר שלא יסית אות' בעברם ממנו כי בהיות' שם על שלחן גבוה לא היה יכול היצה"ר לנשת שם על שלחן גבוה אלא אמר וסעדו לבכם היינו לב אחד אף לאחר שתעבורו והשיבו לו כן תעשה כאשר דברת לפי שידעו בעצמ' שהם מלאכים קדושים ואינם צריכים למעשים האלה אלא כיון שיצאו הדברים האלה מפיו צריך לקיים אותם וז"ש כן תעשה כאשר דברת שתעשה אותם לקיים דבריך ויש לפרש מ"ש כי על כן עברתם על עבדיכם מפני שאמר הכתוב מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ ענינו שה' כונן מחשבות האדם ומורה לו דרך הליכות ועיקר הכוונה שע"י דרך הליכו יתן איזה תיקון לצורך נשמתו והוא נעלם מן האדם והולך לעשות חפצו ועי"ז מתקן התיקן הראוי לו וז"ש ודרכו יחפץ שהקב"ה רוצה בדרך הזה בשביל התיקן הנעלם מן האדם וז"ש להם אף שאתם הולכים בדרכי' אין זה עיקר כוונת הליכתכם אלא עיקר הכוונה כדי שתעברו אצלי לתקן אתכם וז"ש כי על כן עברתם ר"ל זהו עיקר הליכתכם ועוד יבוא במקומות הרבה מזה.
ויקח בן בקר וגו' אחז"ל שלקח ג' כפירש"י ולשון וימהר לעשו' אותו שהוא לשון יחיד י"ל שבן הבקר עשה אברהם בעצמו כדי למהר עשייתו והיינו דכתוב בתר הכי ובן הבקר אשר עשה משמ' שעשה בעצמו ואחז"ל לחם לא הביא אמרו משום ר"מ שרה אמנו פירס' כדה בשם דודי הגאון מו"ה נחום הלוי שמעתי שלפי מה שאחז"ל גבי לוט שאפה מצות שהיה ליל פסח א"כ המלאכים היה אצל אברהם בערב פסח וכחום היום היינו ארבע שעות א"כ היה אפשר לומר שבתחילה סבר שערביים הם כדקיי"ל בשעה ה' מותר בהנאה להאכיל לנכרים והמלאכים לא רצו לאכול אחר ד' שעות מפני שאסור לאכול לא חמץ ולא מצה אבל ר"מ לשיטתו דס"ל אוכלין כל חמש הוצרוך לומר הטעם מפני שפירסה נדה.
ותצחק שרה בקרבה וגו' אחרי בלותי היתה לי עדנה אחז"ל ששינה המקום בשביל השלום י"ל שלא הי' ח"ו שקר אלא לישנא דמשתמע לתרי אפי ותו יש לדקדק מ"ש ואני זקנתי היה לו לומר ואני זקנה כמ"ש ואדני זקן ולפי פשיטא י"ל שלא היה הדבר תמוי' בעיני' על עצמה כיון שכבר ראתה שפירסה נדה היינו דאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה כבר היה לי זמן וסת כמו שפירש"י אלא שהי' תמוי' בעינו על אברהם והיינו דאמרה ואדני זקן ומה שאמר הקב"ה ואני זקנתי י"ל כמו כן שהתמוי' היתה דאף שהוא אמת שאני אלד אין מזה ראיה על אברהם שהוא זקן יותר ממני עשר שנים והיינו דאמרה ואני זקנתי בל' בתמי' וכי אני זקנה יותר מאברהם א"כ אין ראיה לאברהם ויותר נראה לפרש לפי שכבר קודם המילה אמר הקב"ה לאברהם שתלד שרה ולא הגיד לה שהרי הלך המלאך לבשר את שרה והטעם שכל הנביאים אף שראו מראות עליונים אם לא הציוי שיגידו לישראל לא היה רשאים להגיד מה שראו ויחזקאל הנביא היה הציוי מהשי"ת שיגל' מה שראה לכך היה רשות להגיד ואברהם לא היה רשות להגיד לשרה מ"ש לו השי"ת והמלאך שבא לבשר לשרה לא דיבר עם שרה אלא עם אברהם שיאמר לה לכן מה שאמר השי"ת לאברהם למה זה צחקה שרה אין זה שאלה לאברהם אלא שצוה השי"ת לאברהם לומר לה וכן אמר לה בשליחות השי"ת וכיון שהדיבור היה מאברהם לשרה יתכן לומר ואני זקנתי דהיינו אברהם עצמו סובב הדבר שאמרה ואדני זקן ולשון ואני זקנתי לכל הפירושם הנ"ל מובן מ"ש שרה לא צחקתי לא הי' כונתה להכחיש מאמר השי"ת אלא דאמרה לא צחקתי לפי כוונות אברהם אלא הצחוק הי' על עצמה ולא פירשה דברי' מפני כבודו של אברהם.
ויקוק אמר המכסה אני מאברהם וגו' פירש"י בתמי' מה שאני עושה בסדום וכו' ואברהם הי' יהי' וגו' כבר כתבנו בחידושי כתובות דמ"ש ונברכו בו כל גויי הארץ מפני שאברהם הגין על כל בני דורו ובזכותו מתקיימין ולכן אחז"ל שאברהם קיבל שכר כולם והטעם בזה מש"ה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם ענינו מה שנוטל הצדיק חלק הרשע כמ"ש דהמע"ה ויד רשעים אל תנידינו דהיינו חלק הרשע אין זה גזל מפני שאין הרש' מוצא מנוח בגורל הצדיקי' לעוה"ב כמ"ש ויצאו וראו בפגרי וכו' וכיון שאין יכולין לנוח בחלקו לג"ע אין זה עולה במה שנתן השי"ת להצדיק חלקו כיון שזה נהנה וזה לא חסר וז"ש למען לא ישלחו הצדקים בעולתה ידיהם פי' חלקם וכן בעוה"ז שהצדיק זוכה וראוי לברכה עד בלי די שאחז"ל עד שיבלו שפתותיכם לומר די וגם אין להם הנאה כ"כ מטובת העוה"ז כמ"ש רבי קודם פטירתו לא נהנתי מעולם הזה והפירות של הצדיק בעוה"ז הם רב עד בלי די לכך כל העולם כולו מקבלין הברכה בשביל הצדיק משום דהוי זה נהנה וזה לא חסר והיינו דאמר הכתוב ונברכו בו כל גויי הארץ שכולם מתקיימי' ע"י ברכתו והי' ראי' שיגין זכותו גם על סדום אלא שנפרעו מדה כנגד מדה כיון דכבר כתבנו דהטעם הוא דהוי זה נהנ' וזה לא חסר מה שלא הי' במידת סדום כמשחז"ל זה נהנה וזה לא חסר כגון זה כופין על מידת סדום וכמו שיבואר בסמוך בפ' זעקת סדום ועמורה.
כי ידעתי וגו' למען הביא ה' על אברהם וגו' צריך להבין דזה הוא ע"מ לקבל פרס כדקאמר למען הביא חלפי פשיטו יש לפרש כי אמרו במשנה מצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצו' ושכר עבירה עבירה ענינו שמדת הקב"ה ברצונו להטיב לבריותיו וקבלת השכר היא מצוה שעושה נחת רוח לקונו בתיקון מידותיו של השי"ת להשפיע אליו טוב וכן להיפוך ח"ו הרשע שמהפך מדת הרחמים למדת הדין היא עצמה עבירה כמ"ש הכתוב עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא ישמעו בקולי שהניאוף יותר עביר' מן העבירה עצמה שפוגם ממדת טובו של השי"ת ולפ"ז אם כוונתו בקיבול שכרו לא להנאת עצמו כי אם לעשות נחת רוח לקונו שישפיע טובו במדת הרחמים הוי כעושה מצוה לשמה וז"ש לא על צדקותינו אנחנו מפילי' תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים דאין לפרש בשביל צדקותינו ומעשים הטובים דא"כ לא שייך תחנונינו דמשמע מתנת חנם כפירש"י בפ' ואתחנן אין ואתחנן אלא מתנות חנם אלא הפי' הוא כן שאין אנו מבקשים שתעשה עמנו צדקה בשביל טובתינו אלא בשביל שיוכלו רחמיך להשפיע במידת חסדיך ורחמיך הרבים ויבואר עוד במקום אחר וז"ש למען הביא ה' על אברהם דהיינו שישפיע ה' מדת חסדו ולא יגרום החטא מניעתם טובתן ובזה מובן מה שדרשו חז"ל במה שדרש ר' אליעזר בן עזריה נוף למה בא כד ליתן שכר למביאהן שאין כוונה במצוה זו אלא למלאות רצון השי"ת להשפיע שכר טוב למביאתן והוא נלמד מדברי א"א ע"ה שנאמר למען הביא וגו' עוד יש לפרש שמידת ענותונתו של א"א: ע"ה שנאמר ואנכי עפר ואפר דהיינו שתלוי כל הטובה אינו בשביל עצמו אלא בשביל בנו וכמשחז"ל בפ' לא יבוש יעקב שפדה את אברהם: וכמ"ש בריש פ' בראשית שבזכות הדורות שאחריו אשר גלוי וידוע לפני השי"ת שכרו לפניו ועפר מרמז על יעקב כדכתוב מי מנה עפרי עקב ואפר הוא אפרו של יצחק וז"ש למען הביא ה' על אברהם שכל מה שהביא ה' עליו אינו אלא בזכות שיעשו בניו צדקה ומשפט ובזה מובן מה שדקדקו הראשונים בענין הידיעה והבחירה שהצדיק מוכרח לעשות בצדקתו מחמת ידיעת השי"ת אבל לפי מ"ש אין בזה קושי' כי אדרבה במעשה הצדיק הוא גורם זכות הידיע' למפרע ובזה יש לפרש כי ידעתיו כפשוטו שהקב"ה ידע אשר יצוה ומה שדקדק רש"י שאין למען נופל על הלשון לפמ"ש א"ש שלא נימא שהידיעה גורמת הציווי כי נהפוך הוא כי הידיעה הוא למען אשר יצוה שהציווי היא גורמת הידועה כמ"ש באברהם למען הביא שמעשה בנים גורמות זכות לאביהם כנ"ל וגם יש לפרש למען הביא על אברהם כמ"ש חז"ל אין לך מצוה שמתן שכרה כתוב בצידו שאין תחיית המתים תלוי בה וכן מה שכתוב צדק צדק תרדוף למען תחי' שמתן שכרה כתוב בצידה אפ"ה תחיית המתים תלוי בה וחז"ל למדו תחיית המתים ממ"ש הקב"ה לא"א ע"ה ונתתי לך את הארץ וז"ש למען הביא ה' על אברהם דהיינו לאחר תחיית המתים.
ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה מבואר אצלינו בכמה מקומות ממה שאחז"ל כיון שעבר אדם עביר' ושנה בה נעשה לו כהיתר דאף שנעשה לו כהיתר אינו טועם הנאה בעבירה אפ"ה ענשו חמור יותר ממזיד דבמזיד אחז"ל בטענות הרשעים בראתי יצה"ר בראתי גיהנם אבל כשנעשה לו כהיתר ענשו קשה יותר שכב' פסק כח היצה"ר אפ"ה ענשו יותר ואין לו הנאה בעשייתו וז"ש זעקת סדום ועמורה כי רבה שעברו עבירה ושנו ונעשה להם כהיתר שהיא נקרא חטא וכבדו מאור וי"ל שהוא ענין מידת סדום זה נהנה וזה לא חסר דאף שלא הי' להם הנאה אפ"ה עברו וזהו תשובה לאברהם שאין זכותו מגין עליהם.
ארדה נא הכצעקתה הבאה אלי וגו' לפי פשוטו יש לפרש לפי שאחז"ל בפ"ק דקידושין דאם עבר עבירה ושנה מצטרף הקב"ה מחשבה למעשה ולפמ"ש בפ' הקודם כי חטא סדום הי' בהם שעברו ושנו א"כ המה ראוים לעונש אף על המחשבה אלא דאפ"ה יש חילוק כדאי' שם אם המחשבה בא לידי מעשה נענש גם על המחשבה ואין לו תקנה אבל על המחשבה לבד מתכפר לו ביסורין וי"ל אדעה שהיא לשון יסורין כמו ויודע בהם אנשי סוכות והיינו דאמר אם כצעקתה הבאה אלי עשו ארדה נא ואדינם בב"ד שלמעלה ואז דינו בכליון אבל אם צעקתם הבאה אלי אינו אלא מחשבה שהיא חטא שאינו מכיר בה אלא ה' לבדו אז ידונ' ביסורין.
חלילה לך מעשות כדבר הזה וגו' כבר כתבנו לעיל בפ' בראשי' בפ' ויבדל אלהים וגו' ואף שאחז"ל בספ"ק דקידושין ר' אליעזר בן ר"ש אומר העולם נידון אחר רובו דמשמע שהקב"ה דן כול' ביחד היינו שאם יכריעו הצדיקים ידונם הכל לזכות אבל אם ח"ו יכריעו הרשעים אזי דין הצדיקים בפני עצמו כמ"ש בפ' אם יהי' חטאיכם וגו' ובפ' הטיבה ה' לטובים וגו' וזה הי' בקשת אברהם שאם יכריעו הצדיקים ידונם ביחד ואם ח"ו יכריעו הרשעים אזי יבדיל הצדיקים מהם וז"ש השופט כל הארץ לא יעשה משפט וכו' בשביל שהוא שופט כל הארץ לא יעשה משפט לצדיק כצדקתו ואמר והי' כצדיק כרשע היינו אפילו אותו שהוא כצדיק היינו שהוא מחצה על מחצה יצרף אותו עם הרשעים והיינו כמו שכתוב שם הטיבה ה' לטובים היינו צדיקים ולישרים בלבותם היינו בינונים.
ולוט ישב בשער סדום פי' אותו היום מינוהו שופט בגנותו של לוט דיבר הכתוב כי לא יקבלהו להיות שופט עד שיקבל עליו לדין בדיניהם לכך אמרו לו עתה נרע לך מהם שהם לא קיבלו עליהם ואתה קבלת עליך.
ויאמר עוד מי לך פה וגו' משמע שהי' לו בתוך העיר שני בני' ושתי בנות נשיאות עם בעליהן וע"כ צריך לומר שהי' רשעים דאם ה' צדיקים הי' מצילים את כל העיר כמו שהבטיח הקב"ה אם יש עשרה ונשאתי לכל המקום והרי בניו ובנותיו עם בעליהן ולוט עם אשתו ושתי בנותיו הנמצאות עמם הי' עשרה מע"כ שהיו רשעים ואעפ"כ אמר אם יצאו עם לוט מן העיר ניצולם בזכותו של אברהם.
ויצא לוט ויהי כמצחק וגו' הא דלא אמר ויהי כצחוק משמע שסברו שללוט עצמו ומצחק עליהם דהיינו שהמלאכי' אמרו לו הוציא מן המקום הזה דהיינו שהוא יוציאם בידיו מפני שהוכו בסנוורי' שגם הם הי' בכלל מקטן ועד גדול וילאו למצוא הפתח מכ"ש שלא ימצאו פתח שער העיר והוא אמר להם קומו צאו והי' בעניהם כאלו הוא מצחק עליהם כיון שאינם יכולים לילך בעצמם כיון שהוכו בסנוורים.
הנה העיר הזאת קרובה פי' רש"י קרובה ישיבתה שנה א' נראה מזה שגם צוער נחרב אח"כ כשנתמלאה סאתה שהרי אברהם ביקש ולא נענה אפילו על עיר אחת ואיך ניצלו לוט להציל צוער אלא שלא נתמלאה סאתה עד שיביא שנת נ"ב תדע שהרי אמרו ואיש אין בארץ שהי' סבורות שנחרב כל העולם כפירש"י ע"כ שגם צוער נחרב לכך כתוב כי ירא לשבת בצוער אע"פ שכבר הבטיח לו המלאך אלא שלא הי' הצלה אלא לפי שעה.
השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה י"ל לפי דכתוב וישכם אברהם אל המקום אשר עמד שם וירא והנה עלה קיטו' הארץ כקיטור הכבשן משמע שבתחילה הי' אצלו בספק שהרי השי"ת אמר לו ארדה נא ואראה וגו' בתפילתו של אברהם אמר השי"ת אם אמצא לא התפלל על הצלת לוט והנה אחז"ל אשר עמד שם אין עמידה אלא תפילה וצלותא דאברה' שתיקן תפיל' שחרית והוא בצאת השמש כדכתו' יראוך עם שמש אז התפלל על לוט והיינו דכתו' ולוט בא צוערה.
ותבט אשתו מאחריו ותהי וגו' פירש"י אחריו של לוט ולפי פשוטו י"ל שבדרך הילוכו הלך לוט באחרונ' כדרך שאמרו בתענית פנו את הכלים וכו' שההצלה הי' עיקר בשביל לוט כדכתוב ויזכור אלהים את אברהם וגו' וישלח את לוט וגו' לכך הלך באחרונה שכל זמן שלא יצא הי' בטוח שלא יגיע בהם הרעה ולכך לא הזהיר המלאך אל תביט אחריך אלא ללוט ולא לאשתו ובנותיו כיון שהוא הלך באחרונה א"כ כשיחזיר פניו תדבק בו הרעה משא"כ בראשונים שאף אם יחזירו פניהם הרי לוט הולך אחריהם ואינם יכולים בקל לראות אבל אשתו הפכה פני' והביטה אחריו של לוט, אך יותר נראה דמשה"כ וישלח את לוט בזכות אברהם דאף דהי' מקום להנצל בשביל עצמו דהא אחז"ל בב"ק דמה שהזהירה התורה אל תצר את מואב וכן בבני עמון משו' ב' פרידות טובות רות המואי' ונעמה העמוניות שעתיד לצאת מהם א"כ כ"ש שינצל לוט בזכות השתי פרידות טובות הנ"ל שעתיד לצאת ממנו אלא הענין הוא כמ"ש רש"י בפ' קרח וקרח שפקח הי' מה ראה לשטות עינו הטעתו וכו' אשר יבחר הוא הקדוש טעה ותלה בעצמו לא ראה יפה וכו' והיינו שכבר יצא הקדושה ממנו והיתה שרוי' בבניו להכי נמי כן גבי לוט שאותם ניצוצות הקדושה שתי פרידות שהי' ראוי לצאת ממנו כבר הי' בבנותיו ואפילו אם לא הי' לוט עצמו ניצול והיו נשיאות לאיש אחר ג"כ הי' יוצאת מהם ובז' א"ש שלא הוצרך למלאך להזהיר אלא את לוט ולא את בנותיו מפני שמה שהזהיר את לוט שלא יביט בהפיכת סדום הוא מפני שאינו ניצול בזכות עצמו כמשח"ל שהניצול בזכות אחרים אינו זוכה לראות בעונש אחרים הרשעים וכן אמר דהמע"ה ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי היינו כשהעזר הוא מאת ה' בשבילו ולא בזכות אחרים אז אזכה לראות בשונאי אבל בנותיו שבאמת ניצולו בזכות עצמן דהיינו בזכות שתי פרידות טובות שהי' בתר כן באמת הי' יכולין לראות ומה שלא הזהירו את אשתו של לוט מפני שלא הי' המקום לטעו' שמעול' לא הי' ראוים לצאת ממנה שום קדושה ויש לפרש לשון אל תבט אחריך מפני שמצינו בכמה מקומות שבניו של אדם נקראו אחריו והיינו שאמרו לו אל תבט אחריך שלא תראה במה שיצאו ב' פרידות מאחריך והוא מטעם הנ"ל משא"כ באשתו לא הוצרכו להזהירה אבל טעות של אשת לוט הי' כיון שראתה שיצא מלוט ב' פרידות והם הי' סבורים שנחרב כל העול' כלו כמו שפירש"י בפ' ואיש אין בארץ סבורות הי' כו' וכיון שלוט אסור בבנותיו ע"כ שיצאו ניצוצות הקדושות ממנה והיינו דקאמר ותבט אשתו מאחריו שראתה שיצאו מלוט סבורה שממילא היא ניצולה.
ותקרא שמו בן עמי עיין פירש"י לפי' פשוטו י"ל לפי שסברה שאיש אין בארץ לכך סברה שמותר לוט בבתו מפני קיום הארץ כמו שמותר קין באחותו אבל הצעירה הית' יכולה להמתין כיון שכבר הרה הבכירה היתה יכולה להנשא לבן הבכירה אע"ג דהוי אחותו מאביו אין איסור בב"נ מן האב ואפשר שלא היו אחיות מן האם ואין בזה איסור משום אחות אמו וכ"ש למ"ד דאחות אמו שרי' בב"נ אלא שאם הי' כן שתנשא למואב הי' כולם עם א' ומאת ה' היתה להוציא מהם ב' אומות כפירש"י שנזדמן להם יין במערה להוציא מהן שתי אומות וזהו שקראה בן עמי שיהא עם בפני עצמו
ויסע משם אברהם וגו' עיין פירש"י ולפי פשוטו י"ל לפמ"ש לעיל בפ' אם השמאל ואימינה וגו' משום דכתוב והכנעני אז בארץ שהי' הולך וכובש כל הארץ מזרעו של שם אבל לצד המזרח עד הירדן לא כבשו ושם הי' חברון מקום ענר אשכול וממרא ושם שהי' יושב בירושלים מלך שלם י"ל הטעם שלא כבשו הכנעני כמו שמצינו אח"כ שהי' חברון ביד ב"ח מפני שהי' הכנעני מתיר' מפני חמש מלכי' אדירי' שהי' בכל ככר הירדן ולא הניחוהו המלכי' האל' לכבו' לצד המזרח אבל כיון שנחר' סדו' ועמורה התחיל הכנעני ללכת לצד המזרח עד הירדן הוא גבול א"י לכך נסע משם אברהם והלך אל אבימלך עד ברבות השנים נתפרסם שם של אברהם ונתרצה הכנעני ליש' אברהם ביניהם כדכתוב נשיא אלהים אתה בתוכינו אז חזר אברהם לחברון לישב בתוך בני חת והיינו דכתוב ויהי אחרי מות אברהם וישב יצחק עם באר לחי רואי עם אבימלך שהי' מתירא יצחק שעדיין לא נתפרסם שמו לישב עם הכנעני הלך לאבימלך וכאשר נתפרסם שמו נתרצה הכנעני שישב יצחק עמו וישב יצחק עמו ויעקב עד סירד למצרים.
בין קדש ובין ברד וגו' תרגום קדש רקם והוא במזרח א"י כדאי' במתניתין דגיטין מרקם למזרח ורקם כמזרח וכתוב ויגר בגרר שהוא בארץ פלישתים שהוא במערבה של א"י כפירש"י בפ' מסעי בפ' והי' לכם פאת נגב שפלשתים במערבה של ארץ כנען לקיים בזה מ"ש הש"י קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וכל מסעיו הי' הלוך ונסוע הנגבה שהיא רחבה של א"י מצפון לדרום ומרקום עד פלשתים הוא ממזרח למערב לארכה של א"י אך התוס' בגיטין שם בד"ה ואשקלון כדרום כתבו דתרי רקם וחגר הוי והוכיחו מהך קרא דכתוב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר ולא ידענא ממאי משמע להו שהם סמוכים לגרר וקצת משמע מהא דכתוב אחרי מות אברהם וישב יצחק עם באר לחי רואי דהיינו בין קדש ובין ברד וכתוב בתר' ויהי רעב בארץ וילך אל אבימלך מלך פלשתים גררא משמע שלא סמוכים ולא הי' רעב כ"כ בגרר.
והיא בעולת בעל כבר כתבנו בחידושי כתובות דף ס"א ע"ב דיליף מבעולת בעל בעילתו של בעל דהיינו שנתחייב על הבושת דקי"ל לפי המביי' והמתבייש לפי חשיבתו של של אברהם עלתה שרה בעלייתו של בעל דגדול כח הבושת אף שנלקחה למלך והיינו דקאמר השב אשת האיש כי נביא. הוא ר"ל חשיבתו גדולה מאוד.
הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא וגו' יש לפרש לפי שאמר הכתוב ויאמר אברהם אל שרה אשתו ולא אמר על שרה אשתו היינו שאמר כן בפני' והיא שתקה הוי שתיק' כהודאה כדקיי"ל בקידושין דף נ"ה ע"ב ולפי שלא יאמרו כי מפני בושת אברהם שתקה ע"כ אמר והיא גם היא פ' אע"פ שהיתה לבדה היא בעצמה אמרה אחי הוא עוד יש לפרש שהיא אמרה כן בתחלה אחי הוא כמ"ש אח"כ ואומר לה זה חסדך וגו' אמרי לי אחי הוא ואח"כ ג"כ כשהוא אמר אחותי הודית לדבריו והיינו והוא בתחלה גם אח"ז אחר אמירתו ומ"ש בתחלה ונקיון כפי היינו כפרש"י בתם לבבי המחשבם שלא חשב לחטוא וניקיון כפי המעשה והשיב הקב"ה כי אמת היא שבתם לבבך שהמחשבה הי' לטובה אבל המעשה לא הי' ממנו אלא מהשי"ת, ויש לפרש מ"ש גם אנכי ידעתי ע"ד במ"ש דהמע"ה אלהים אתה ידעת לאולתי ואשמותי ממך לא נכחדו והוא שהרמ"א כ' בפ' מפי עליון לא תצא הרעות וגו' מי אמר ותהי וגו' מה יתאונן וגו' כי אף שהידיעה והבחירה הם מתנגדים והתשובה ע"ז כי הידיעה אינה מכרח' המעשה כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וכן בכל מעשה בראשית כתו' בהן אמירה וז"ש שאין לאדם לטעון על חטאיו כי ה' לא צוה דהיינו הידיעה ע"ז אמר מפי עליון לא תצא שלא בא לכלל דיבור כמשחז"ל צדיק ורשע לא קאמר וכבר פירשנו בזה מ"ש דהמע"ה בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמותי בל יעבור פי לפעולות אדם וגו' דהיינו משחז"ל שהמלאך הממונה על הריון לילה שמו ושואל השי"ת טפה זו וגו' ואילו צדיק ורשע לא קאמ' והיינו דקאמ' אף שאת' בחנ' לבי מ"מ אמר' למלאך שא"א להודיעך ולגזור על הטפה אף כי זמותי במחשבה בל יעבור פי דא"כ כשיפעיל אדם בדבר שפתיך אין לחייבו כי יאמר אני שמרתי ארחות פריץ שהדבור הוכיח ומכריח ולפי שאחז"ל לא הי' דוד ראוי לאותו מעשה אלא מאת ה' היתה להורות תשובה אלא שדוד לא נתכוון לזה ועכ"פ חטא במחשב' וע"ז אמר כי אין לענוש על המחשבה מפני שהידיעה אף שאינו מכרחת המעשה מ"מ מכרחת המחשבה והיינו דקאמר אתה ידעת א"כ אין לענוש על המחשבה שהיא אולת האדם וכיון דאשמותי ממך לא נכחדו דכיון דהמעשה הי' ממך שלא הייתי ראוי לאותו המעשה אין לענוש לא על המעשה ולא על המחשבה והיינו טעמא דאחז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה מפני שיש טענה עליו שהוא מכרחת מן הידיעה ולמ"ש שהקב"ה מצרף למעשה מחשבה טובה באמת היא חסד ה' כמ"ש הכתו' ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשיהו ר"ל כי אתה מצרף מחשבה כאילו הוא עושיהו אף שהוא מוכרח מן הידיעה והיינו דאמר השי"ת לאבימלך שהתפאר בתם לבבי ובניקון כפי והשיב לו השי"ת כי גם המחשבה אינו ממנו כי גם אנכי ידעתי והידיעה מכרחת המחשבה וכיון שגם המעשה הי' ממני כדכתו' ואחשוך גם אנכי ע"כ אין להתפאר לא במחשבה ולא במעשה כמו שכתבו לפירש"י ז"ל ולולי דבריו ז"ל היה נראה דיש לפרש כפשטי' מפני שאחז"ל בסנהדרין דף נ"ד דב"נ ביפ"ת חייב משום גזל א"כ משעה שלקח אבימלך את שרה כדאי' בילקוט ע"כ שלא בטובתה אף שלא הי' בא עלי' חייב משום גזל והיינו דאמר לו הנך מת על האישה אשר לקחת כי משעת לקיח' נתחייב משו' גזל והיינו דאין כאן ניקיון כפי כי עיק' נ"כ הוא הנה"ר מן הגזל כדאי' בילקו' נקי כפי' זה אברהם שאמר אם מחוט ועד שרוך הנעל שהוא נקי מן הגזל בזה יש להבין הא דקאמר ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחי' וגו' פירש"י כיון שנביא הוא ויודע שלא נגעת בה לפיכך יתפלל בעדך יש לדקדק דהל"ל ויתפלל בעדך כי נביא הוא ילפמ"ש א"ש כיון דקיי"ל ב"נ נהרג על הגזל ואין ליהן להשבון א"כ כיון דנתחייב על לקיחתו משום גזל לא הי' ניתן להשבון אלא שהתוס' בריש פ' אין מעמידין כתבו הטעם דאין ניתן להשבון משום דנתחייב מיתה הנ"ל מיתה וממון ופטור מן התשלומין אבל כיון שיתפלל בעדו וחי' ממילא חייב בהשבון הרי דמ"ש כי נביא הוא הוא מטעם מ"ש תחילה ועתה השב וגו' לכך חייב בהשבון כיון דנביא הוא ויתפלל בעדך ותחי' ובזה א"ש נמי הא דאמר אבימלך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה מ"ש ממלכתי משום דבלאו אשת איש איכא משום גזל כשלקחה בע"כ אפי' הי' פנוי' אלא דמשפט המלך היא ליקח פנוי' בע"כ כדקיי"ל כל האמור בפ' מלך מלך מותר בה ואהינו דאמר אם לא היתה א"א לא הי' חטא משום אונס דידה כי כן משפט המלך. ויקרא אבימלך וגו' מעשים אשר לא יעשו עשית לפי פשוטו יש לפרש מ"ש מעשי' אשר לא יעשו היינו שלא יאמר אברה' שכוונתו וטעמו שמוטב שיהי' שוגגין ואל יהא מזידין לעבור בא"א ע"ז אמר שאם הי' מגל' שהי' אשתו לא הי' עוש' העביר' במזיד הרי שאברהם גרם החטא וז"ש מעשי' אשר לא יעשו ואם הי' אומ' האמ' לא הי' נעשה המעש' ויש לפרש עוד שכוונתו כיון שאמר לו הקב"ה כי נביא הוא א"כ י"ל שאברהם ידע בתחילה שלא יכול אבימלך לנגוע בה כאשר באמת נמנע מלבא עליה ולא הי' חשש חטא וע"ז אמר כ"א היות כן לא טוב עשה שהטעה אותו במעשים אשר לא יעשו דהיינו שימנע ממנו המעשים ולפי פשוטו יש לפרש מ"ש השב אשת איש אף דכשהיא אסורה לאברהם אין זה השבה והטעם דהיא אסורה לו אף דאנוסה מ"מ הא אמרינן בכתובות דף נ"א דשבוי' מלכות אסורי' כי מסתמא נתרצת א"כ אין זה השבה לכך אמר כי נביא הוא ויודע שלא נגעת בה וי"ל נמי מ"ש על ממלכתי כי בתחיל' לקיחתה אם הי' בא עלי' לא מהני השבה דהיתה רצוי' לו כדין שבוי' מלכות.
ויאמר לו מה עשית וגו' ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלקי' במקום הזה וגו' יש לפרש הא דקאמר רק אין וגו' מפני אכבר הקשו על הא שיבחרו יותר על הרציח' ולא יעברו על איסור אשת איש י"ל דלא הי' מתיראין אלא מן המלך כמו שמצינו גבי פרעה וגבי אבימלך שנלקחה לבית אבימלך וכן גבי יצחק גבי ושכב אחד העם פירש"י המיוח' שבעם וכיון דאין דרך המלך להרוג בעצמו אלא ע"י סנטור שלו וקיי"ל דאין שליח לד"ע א"כ יותר יצוה המלך להרוג ולא יעבו' כל עריות בעצמו ואף דקיי"ל דהא דאין שליח לד"ע היינו בדיני אדם אבל חיי' בדני שמי' מ"מ ניח' לי' טפי בעביר' קלה שאין חייבין עליה' מיתה בידי אדם שיעבו' על ג"ע שחייבי' עליו בידי אדם וז"ש רק אין ירא' אלהים שמתיראין מחיי' שיש בה מיתה בדיני אדם ולא מחיוב מיתה בידי שמימי' אך כבר כתבנו בפ' לך לך גבי פרעה שאמר לה והרגו אותי ואתך יחי' דמצרים שהי' שטופי זימה כפירש"י דלכך אמר הנה אשתך קח ולך ולא אמר הנה ארצי לפניך כאבימלך שירא שמא יאנסו אותה שהי' שטופי זימה והי' החשש מכל מצרים כדכתוב כי יראו אותך המצרים שאם לא תתפייס להם יסברו שהיא משום איסור א"א ויהרגו אותו כדי שתתרצה להם לכך אמר ואותך יחי' שלא תחוש לחשש סכנה שלה משום דאשה כלי זיינה עלי' ולא יהרגוה ע"ש ובזה מובן הא דקאמר בתחילה אין יראת אלקים במקום הזה ואח"כ אמר זה חסדך בכל המקום מפני שבאמ' בשאר מקומות הי' החשש כמו במצרים והוצרך לומר זה חסדך שלא תחוש לסכנה שלה אבל אבימלך הי' החשש משום אבימלך עצמו כנ"ל והיינו דאמר אבימלך הלא הוא אמר לי דהיינו אברה' אמר כן לאבימלך עצמו וע"ז השי' אברהם כי מרתי וגו' שהוא תשובה על אמירתו לבאבימלך עצמו ומה שאמר ואומר לה זה חסדך היא תשובה על אמירת' שהורג לה כן בכל המקומות כפירש"י שלא בקש ממנה אברהם אלא שמעצמה אמרה כן בכל המקומות.
ולשרה אמר אלף כסף נתתי לאחיך פי' ת"א שהוא דמי בושת' כנ"ל כמ"ש לעיל בפ' והיא בעולת בעל שאחז"ל בעלייתו של בעל ונתן לבעלה דמי בושת' כדאי' בריש פ' מציא' האש' דבוסת' ופגמ' שלו לאכילת פירות והקרן שלה ע"ש והיינו דאמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך וגו' שהוא דמי בושת' לפי מה דקיי"ל מבייש הזקן נותן לו ליטרא דדהבא והוא בחשבון ט' מאות דינרין כמ"ש הסמ"ע שהוא ל"ו דינרי זהב ודינר זהב הוא כ"ה דינרי כסף ועם המעשר הוא אלף כסף לפי שאברהם הי' נותן מעשר כדכתוב ויתן לו מעשר מכל הי' נותן לו אלף כסף דהיינו הקרן עם המעשר לכך אמר הנה היא לך כשיעור דמי בושת ועמ"ש בפ' ויגש בפ' ולבנימין וגו'
ויתפלל אברהם וגו' כי עצר עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך וגו' על דבר וגו' הנה מה שאמר מות תמות אתה וכל אשר לך מה שהי' נענשי' ביתו של אבימלך מפני שהי' שמחי' בבושתה כפירש"י בפ' עד בכור השפח' והשבי ולפי שלא היה העונש אלא על המחשבה שאין מכיר בו אלא ה' לכך הוכה במצרים ע"י ה' ולא ע"י מלאך וה"נ בעוצר רחם שהיא מפתח של חי' שאינו נמסר לשליח ולכך פירש"י גבי פרעה כתיב וינגע וגו' על דבר שרי שאמרה שרה למלאך ולא פי' הכא כן מפני שעצרת הלידה לא נמסר למלאך והיינו דכתיב בתחיל' ויתפלל בעדך וחי' דהיינו כמ"ש לעיל שהי' חייב מיתה על הגזל וע"ז הואיל תפילת של אברהם אבל מה שנלקה בעצירת הרחם שהי' בשביל בושת של שרה ע"ז לא הואיל תפלתו כי אין בידו למחול על כבודה אבל כיון שנתן דמי בושתה נתרפא והיינו דכתוב כי עצר עצר וגו' על דבר שרה אשת אברהם ר"ל שעצירה הי' בשביל בושה של שרה וכמ"ש לעיל שהי' בושת' גדול בשביל שהיתה אשת אברהם ועלתה בעלייתו כנ"ל.
כי עצר וגו' שמעתי מאמ"ו ז"ל לפי מה דאי' שנפקדה שרה בשביל שנחשד' מאבימלך וכענין שאמרו בסוט' ונקת' ונזרע' זרע א"כ לפי מה דאי' בפ' כשם שמים בודקין אות' כך בודקין אותו הוה לאבימלך נמי להתרפא בשביל שנחשד דמסתמא מדה טוב' מרוב' אלא כיון שעצר ה' לכל בית אבימלך ובהם לא שייך זה אפ"ה נתרפאו.
ויעש ה' לשרה כאשר דיבר כדאי' בילקוט שעשה לה מטרון והוא מה שאחז"ל שרה אמנו איילנות הית' אפילו בית ולד לא הי' לה ולפי מה שכתבתי בפ' לך לך שנתרפ' בשעה שדיבר הקב"ה עם אברהם בברית בין הבתרים כמו שהוכחנו שם והיינו דכתוב לשון דיבור וידבר ה' אתו ולפי מה שפירש"י למועד הזה שקבעתי לך אתמול והיינו דקשי' לי' הא כבר עברו ד' ימים מהמיל' שכלו זמן אבל אין זה מוכרח די"ל מ"ש והנה בן לשרה אשתך היינו אחר הליד' ד' ימים כמו שמצינו גבי אלישע למועד אשוב אליך ואת חובקת בן וכן משמעות הלשון והנה בן לשרה אשתך היינו אחר הלידה אבל כשאמר ה' למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן משמע שהבטיח לו שיבוא אליו בשעת לידה והיינו דכתוב כאשר דבר שתלד בריווח שהמפתח ביד הקב"ה עצמו והיינו שהבטיח בשעת לידה שיגלה.
עוד יש לפרש מ"ש ויעש ה' לשרה היינו מ"ש שוב אשוב אליך כעת חיה פי' התרגום כעידן דאתון קיימין וכן מצינו גבי שונמית שאמר לה אלישע כעת חי' וכיון שאמר לשונמית עצמה את חובקות בן אצ"ל שתחי' ונרא' פירושו שבשרו אותם שיהיו קיימי' וינצלו מצער עיבור ולידה וכמשחז"ל דנשים צדקניות לא הי' בפתקה של חוה והיינו דאמרה שונמית אל תכזב בשפחתך שלא היה מחזק' עצמה לצדקניות שתנצל מעונש חוה ואמרה אל תכזב במה שהבטחת לשפחתך והיינו דכתוב ויעש ה' שלא הי' לה צער עיבור ולידה וע"ד הרמז י"ל כל מקום שנא' וה' הוא ובית דינו והיינו שנפקד' בב"ד של מעל' תדע שכבר בפסח שלפניו בישר לו השי"ת אשר תלד לך שרה בשנה האחרת אלא שהפקיד' בב"ד הי' בר"ה שאחריו כי יצחק לידתו מצד הגבור' כמ"ש דלכך כתוב לשון פקד ולא זכר כמו בחנה אלא כנכלל במידת אברהם שהוא חסד ולפי שנכללו יחד חסד בדין ודין בחסד לכך כתוב גבי וה' פקד כאשר אמר דהיינו לכלול הדין בחסד שאמיר' לשון רכה והדר כתיב ויעש ה' לשרה דהוא מידת החסד כאשר דיבר שהוא כללות החסד בדין ויבואר עוד.
ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים כבר כתבנו בדרך הרמז כי מספר יצחק שמונה פעמים שם הוי' והיינו שהי' שורש נשמתו מבינה דמינה דינין מתערין ומשפיעין לשבע בחינות שאחריו וזהו מצד אברהם שהוא בחינת חסד אבל בשרה בעבור שצחקה בקרב' נתרב' הגבור' בה וז"ש צחוק עשה לי אלהי' פי' בעבו' הצחו' עשה לי אלהי' שהו' מיד' גבור' רמז לדבר כי מסע' צחוק היא מספ' הוי א' ושני פעמי' אלהים וע"ז אמרה שרה שכבר נמתק הדין בנם החלב כמ"ש חז"ל דדם לעכר ונעשה חלב שהיא היפוך הדין לחסד והיינו דאמרה מי מלל לאברהם פי"ו מי הבטיח לאברהם על נס החלב שלא הבטיח לו השי"ת אלא שיוליד בן לזקוניו ע"כ נס החלב הי' להורות רבוי החסדים.
ויהי אחר הדברים האלה וגו' ענין ניסיון העקיד' שהפליגה התור' יותר מניסיון אור כשדים וכן הפליגה יותר בניסיון אברהם מניסיון יצחק עצמו שמסר עצמו ונפשו לעקידה אחז"ל שהי' לאברהם לשאול אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע וגו' ומבואר אצלינו שמשחז"ל בשע' שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני שאין לאדם לחקור טעם מצות אלא לעשות מצותיו בתמימות וישאל מאת ה' לזכות אותו להבין טעם המצות וזהו חיקיו ומשפטיו לישראל שבתילה יעשיהו כחוק ואח"כ מגיד לו השי"ת המשפ' שהוא הטעם אבל אם יחקור בתחילה קודם העשיות אין זה עבודה שלימה וכן אחז"ל ליגמור איניש והדר ליסבור ואמרו עוד הסכת ושמע הם ואח"כ כתת שמה שקיבל בתחילה הגמרא נעשה כלי לקבל הסברא וז"ש הכ' חבירים מקשיבים לקולך השמיעני שבתחלה צריך להשיב ואח"כ להשמיעני להבין הטעם וזה הי' הנסיון של אברהם אבינו שנדמ' כמלאכים שהקדים נעשה לנשמע ולא הוקשה בעיניו לשאול שום טעם אף שהי' נראה כסותר ועוד י"ל בענין נסיון זה הי' יותר מאור כשדים שכבר מבואר אצלינו שעיקר הניסיון שהקב"ה מסלק עזרו ממנו כמשחז"ל יצרו של אדם מתגבר וכו' אלמלא הקב"ה עזרו וכו' וז"ש לך לך אל ארץ המורי' כמו שפירשנו בפ' לך לך שהיא ענין שפירש"י בפ' שלח לך שלך לדעתך ר"ל בלא עזר ואחז"ל בריש יבמות דף ז' דהא דעשה דוחה ל"ת אף דל"ת חמור מעשה אפ"ה דוחה והטעם בזה מפני שחומר הל"ת יותר מעש' שעובר על צווי השי"ת בקום ועשה משא"כ בעש' שכשהו' עובר הוא בשב ואל תעשה אבל בקיום המצות שכר עשה מפני שהוא בקו' ועשה אבל בקיום ל"ת הוא בשב ואל תעשה וכן מצינו בכמה מקומות שאחז"ל דיש כח ביד החכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה ולפ"ז גדול ניסיון של עקיד' שהוא בקום ועשה יותר מניסיון אור כשדים שהוא בשב ואל תעשה וכן הניסיון ביצחק הי' בשב ואל תעשה עי"ל כיון שאחז"ל גדול מצוה ועושה יותר ממי שאינו מצו' ועיין בחדושי קדושין כתבנו טעם לזה ואי' בסנהדרין דב"נ אינו מצוה על קדושת השם א"כ באור כשדים לא הי' מצו' משא"כ בעקיד' שהי' מצווה ועושה ובזה מובן נמי שהי' נסיונו של אברהם גדול מנסיונו של יצחק כי יצחק לא הי' מצוו' ועוד י"ל מפני שאחז"ל יעקב אשר פדה את אברהם שנשמת יעקב הי' כלולה באברהם והצילו מאור כשדים כי אברהם הי' כלול מיעקב ויצחק כמו שביארנו בפ' ואנכי עפר ואפר שמרומז על יצחק ויעקב וכל זה הסיוע הי' לו באור כשדים משא"כ כשנולד יצחק כבר הי' נכלל נשמת יעקב ביצחק וכבר יצא מאברהם והי' עזר ליצחק על ידי יעקב יותר מאברהם עוד י"ל לפי שאחז"ל בכל נפשיך ובכל מאודיך ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו ולכאור' נדמה זה לטועה כי מה תועלת בממונו אחר מיתתו אך הענין הוא שאחז"ל אלמלא נגדוהו לחנניי' מישאל ועזרי' הוה פלחי לצלמיה ואמרו הטעם מפני שהם יסורים שאין להם קצבה וכן יש אדם שאם יטול כל ממונו וישאר בדיקדוקי עניות כל ימי חיו שהוא יסורים שאין להם קצבה נח לו במיתה שיש לו קצבה וכן באברהם שיהי' מצטער כל ימיו במיתת בנו והוא יסורים שאין להם קצבה.
קח נא את בנך פי' רש"י אין נא אלא לשון בקשה י"ל ע"פ מה שמבואר בזוהר שענין העקידה הי' לכלול מדת הגבור' במידת החסד והוא כי אברהם הי' כלו בבחינות החסד לבד והיא בחינת האהבה כמ"ש זרע אברהם אוהבי ויצחק הי' במדת הגבורה כמ"ש וישבע בפחד יצחק אביו והיא בחינת היראה והרמז כי ירא' וגבורה מספר א' הן והנ' מצינו בתור' שמידת היראה בא הציווי בלשון שאלה כמ"ש ועתה מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם לירא' ונא' מי יתן והי' לבבם זה ליראה אותי כל הימים וכמו שיבואר בס"ד בפ' עקב שהוא בחינת היראה עליונה שאין בה ציווי אלא בלשון בקשה משא"כ ביראת עונש שהוא ע"מ לקבל פרס שאחז"ל האומר סלע זה לצדקה וכו' הרי זה צדיק גמור וכיון שהכוונה הי' להעלות אברהם ביראה העליונ' וכמו שיבואר ע"כ אמר בלשון נא שאין ציווי ביראה העליונה אלא בלשון שאלה ובזה מובן מ"ש וילכו שניהם יחדיו ולא אמר סתם וילכו יחדיו אלא הכוונה היא שנכלל אברהם במדת יצחק שהוא ירא' ויצחק במדת אברהם שהיא האהבה ומ"ש עוד אחר שאמר אלהים ירא' וגו' וילכו שניהם יחדיו לפי שבתחילה לא נכללו אלא בבחינות מחשב' שהיא בחינת נשמה ואח"כ כשאמר לו אלהים ירא' וגו נכללו בבחינות הדיבור שהוא בחינות הרוח ובעקידה נכללו במעשה שהיא בחינת הנפש.
ונשובה אליכם פי' רש"י נתנבא שישובו שניהם מ"מ צריך להבין מ"ש בפשוטות ונשובה יש לפרש מ"ש ונשתחוה היינו לשון תפילה כמ"ש חז"ל אין השתחווי' אלא לשון תפיל' והיינו דאמר ונתפלל שם אשר נשובה אליכם כדאי' במדרש שהתפללו שיבטל ה' את הגזירה והטעם שהרי כבר הבטיח לו הקב"ה כי ביצחק יקרא לך זרע אלא סבר שמא יגרם החטא כמ"ש חז"ל גבי יעקב והתפללו ע"ז לבטל הגזירה ואין לדקדק בוי"ו של ונשובה שכן מצינו בכמה מקומות כדכתו' העתירו לה' ויסר מעלי וגו' שהיא כמו אשר יסר.
ויאמר הנה האש והעצים וגו' יש לפרש ע"ס מ"ש במדרש ששאל אברהם וכי זר קרב אצל מזבח והשיב לו השי"ת אתה כהן לעולם ולפ"ז יש לומר דהיינו ששאל לו יצחק כיון שהגיע למקום העזר' שאין לו רשות יותר ללכת כיון שהוא זר ומקום הקרבה הי' [במקום המזבח הפנימי כמ"ש במדרש אל ארץ המורי' מקום שמקריבין שם הקטורת ולכך כשהגיע לעזר' כהנים אמר לו הנה האש והעצים מוכני' כבר בידיך וראוי שתקרי' במקום הזה שאין לו רשות ללכת יותר עם העצים שעליו והשיב לו אברהם שהוא בעצמו הקרבן וראוי לכנוס ככל הקרבנות שמכניסין אותו במקום הקרבתן.
ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים יש לדקדק למה לא אמר לו המלאך בראשונה כל המאמר בפעם א' ותו דלא הל"ל אלא יען אשר לא חשכת וגו' ותו אשר עשית את הדבר הזה הוא מיותר ותו דבתחיל' אמר יחידך ממני ואח"כ אמר סתם יחידך יש לפרש מפני שהמצות הם בשני פנים הא' המצות שאין בהם הנאת הגוף כתפילין וציצית וכיוצא בהם והשני הם מצות שיש בהם הנאת הגוף כמו עונג שבת וכיוצא בו ומצות אלו שיש בהם גם הנאת הגוף צריכים זהירות יותר שלא יעלה בלבו שום הנאת הגוף כ"א לקיים מצות הבורא כמ"ש במשנה איזה דרך שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם ר"ל שמצוה זו שהיא תפארת לו מן האדם בפני בני האדם ובקל יטהו יצה"ר להתפארו' הגופניות צריך זהירות גדול ומחשבה גדולה לסלק ממנו הנאת הגוף כי אם שמחת הנשמה וזהו דרך ישרה שיבור לו האדם והנ' מעלת שכר מצוה זו יותר משכר מצו' שאין בו הנאת הגוף כי במצוה שאין בה הנאת הגוף אמרו חז"ל שכר מצו' בהאי עלמא ליכא אבל במצות שיש בה הנאת הגוף ומשבר הנאתו מעוה"ז שכרו כפול אף בעוה"ז מידה כמידתו מלבד אור הגנוז לו לעוה"ב והנ' בעקידה הי' בתחילה מצו' שאין בה הנאת הגוף ואח"כ כשאמר לו השי"ת אל תשלח ידך אל הנער הוא מצות לא תעשה שיש בה הנאת הגוף שלא ישחוט את בנו ואברהם בגודל אהבתו וחיבתו לא עלה בלבו שום הנאת הגוף בעבור מניעת מיתת בנו אלא כמו שהי' כוונתו בציווי הראשון לשמו יתברך בלבד כן הי' מחשבתו מיוחדת להשי"ת לבד בלי שום פני' הנאת הגוף ע"כ בתחילה לא אמר לו הבטחת עוה"ז עד שעשה מצות לא תעשה שציוהו השי"ת אל תשלח ידך אל הנער וגו' בלי שום שמחת הגוף והיינו דאמר אשר עשית את הדבר הזה ר"ל שציויתך אל תשלך ידך ולא חשכת בנך יחידך ולא הי' במחשבתך שחשכת בנך יחידך מן המיתה ע"כ יהא שכר' גם בעוה"ז כי ברך אברכך וגו' ומ"ש אתמול אמרת כי ביצחק יש לפרש מילת אתמול שלא יאמר השי"ת שאברהם חייב בדבר שלא השיאו אשה עד עתה אבל אמת הוא שאחז"ל שיצחק עקר הי' שי"ל שלא הביא סימני גדלות והי' סובר אברהם שהוא קטן כמשחז"ל ביבמות דף פ' שממתינים לו רוב שנותיו ולא הי' יכול להשיאו אשה עד רוב שנותיו דהיינו ל"ו שנים וז"ש אתמול אמרת לי אף שאמר לו השי"ת אמן רב קודם מ"מ הי' הכוונה על אחר ל"ו שנים שיתחזק בגדלות.
וישב אברהם אל נעריו וגו'. יש לפרש ע"פ מ"ש חז"ל אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר יש לפרש מ"ש אנו כחמורים דא"א לומר שיהי' בני אדם כחמורים ותו מה הוצרך לומר ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר מהיכא תיתי נימא הכי אך הענין הוא כי בכל דור ודור כפי השפעת החכמים השכליות לבני אדם כן הוא לכל הבריות כי אדם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומשפיע לכל הבריות וז"ש דהמע"ה הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות וגו' כלל בזה כל בריות העולם והיינו דאמר ההרים וכל גבאות שהם דוממים ואח"כ עץ פרי שהם צומחים ואח"כ אמר החיה וכל בהמה שהם בחינת חי ואח"כ מלכי ארץ וגו' שהם בחינת מדברים ועל כולם יהללו את שם ה' וגו' כי ע"י האדם כולם מתעלים במעלתם כל א' לפי בחינות שכלו ע"כ אמר שהדורות אחרונים הם בחינות החמורים של דורות הראשונים כי לפי גודל שפע חכמתם כן השפיעו לכל הברואים ובדורות אחרונים שנתמעט השכל אז בחינות הבני אדם כבחינות החמורים של ראשונים וכיון שמדבר בחמורים של הדורות ראשונים הוצרך לומר שאינם כחמורו של ר' פנחס בן יאיר שהוא מופלג בחכמה נגד שאר חמורים שבדורו ויש לפרש בזה הפי' מ"ש ישעי' ידע שור קוניהו וחמור אבוס בעליו וגו' ענינו שבדורות הראשונים הבין השור את קוניהו שהוא בוראו ואמר וחמור אבוס בעליו על חמור של ר' פנחס בן יאיר כמשאחז"ל שלא רצה לאכול טבל ואף כי הבהמה לא נצטווה על המעשר אלא כיון שהבהמות נזהרים מן הגזל כמ"ש חז"ל בפ' מלפנינו מבהמות הארץ וגו' ובטבל יש בו גזל השבט של כהנים ולוים לכך לא רצה לאכול וזהו שהכיר האבוס שהוא של בעליו ובדורות אחרונים אף ישראל לא ידע וגו' והנה כבר כתבנו שבשעה שהקב"ה נסה את אברהם סלק עזרו ממנו ונפל ממדרגתו מאוד זה הי' עיקר ניסיון שהתגבר על יצרו מאוד מעצמו וכיון שנפל ממדרגתו כ"ש שנפלו בבחינה זו כערי' וחמורו וז"ש שבו לכם פה עם החמור ואחז"ל עם הדומה לחמור שנפלו ממדרגתם ודמו לשאר חמורי' אבל אחר העקידה ששרתה עליו רוח החכמה יותר מקודם כתוב וישב אברהם אל נעריו וילכו יחדיו שכולם נתעלו במעלה גדולה כ"א לפי מעלתו ובחינתו למובן יותר לפי שאחז"ל שבאר שבע רומז למקום קדושת כנסת ישראל והיינו דאמר וילכו יחדיו אל באר שבע וגו'. הנה ילדה מלכה גם היא עיין פירש"י ויש לפרש לפי דמשמע דמלכה הית' זקינה יותר משרה דכתוב אבי מלכ' ואבי יסכ' וכיון ששרה ילדה נפקדה גם היא כדאית' בפירקי ר' אליעזר וה' פקד את שרה לרבות שהרבה עקרות נפקדו עמה וכן יש לפרש ותלד גם הוא את טבח שכולם נפקדו בזכות שרה.